שאילת יעבץ, חלק א מ״אSheilat Yaavetz, Volume I 41
א׳געטינגן ט"ו שבט תצ"ז לפ"ק
1
ב׳שלום וישע רב לרב ספרא וטוביינא דחכימא. שכלו צח ונקי כמרגניתא דלית ביה טימא. נחל נובע מקור חכמה. ה"ה הרב הגאון הגדול החכם ושלם במדות ומעלות נשלמו סיבותיו ולא חסרו מאומה כסה פני שמים הוד תורתו יפה כלבנה ברה כחמה. סיני ועוקר הרים ומשוה למישור העקוב המופלא ומופלג כש"ת כמהור"ר יעקב יצ"ו נ"י ע"ה פ"ה.
2
ג׳הנה לא אכלא שפתי מהעריך לפני אמ"ו קורותי. מעת הטעו אותי משלחת מלאכי רעים. וטלטלוני טלטלה גבר בדרך לא יסכון בה והייתי משוט בארץ ומתהלך שולל מגודל העצבון המושג לי. עודני בתוך הגולה וה' שלח למחיה לפני את הקצין ר' אליה מאדינבורג ואסף אותי הביתה אז רפתה רוחי הקשה ממני. ונטיתי אהלי אצל משכנות הרועים ולשמוע שריקות העדרים המהגים במלאכת הגיון. והייתי מאסף לכל החכמות הצריכות שישקיפו עליהם השלמים ואי אפשר זולתם. והאספסוף אשר בקרבי התאוו תאוה לשקוד על דלתי חכמות הרפואה. ואעתק משם ללכת מאופן אל אופן לעומת הרופאים אשר בכאן. והנה הקרה ה' לפני דבר גדול ודבר קשה ממני להתיר ספקו. ולא נשאני לבי לחקות מכתב אל אדוני מ"ו להכביד עליו במילין עם היות מדי עברי דרך גבולו אהי שעשוע בעיניו אולי בצוק העתי' נמוחה ונתכה האהבה מה שקפא ברעיוניו. ועתה גלה את אזני בן הק' ראה כי ניחא לי' למר לשמוע מלתי על כן מצאתי את לבי להציע לפניו שאלתי:
3
ד׳וזה החלי הלא ידעתם כל מי שערב לבו לגשת ולקרב אל מלאכת הרפואה צריך ללמוד חכמת הניתוח. ופעמים בשבת ממיתים את הכלב אם אין מת נכרי מוכן לפניהם. ומראין את הסכיני' המיוחדים לכך לערוך לפניהם הפשט ונתוח כדי להתלמד ועתה יודיעני כדת מה לעשות. ואדין לפניו בקרקע כתלמיד היושב לפני רבו. אודת הסכינין לטלטל לצורך תשמישן לא מבעיא לי דזה תלוי אם מותר לחתוך אבר אבר אם לא וגם את המת אשר יחצון לטלטל נראה לי דשרי לא יהא אלא כלי מבט הנקרא אצטרלאביום דשרי להסיע ממקום למקום. ואי משום מוקצה מחמת מיאוס כבר איפסקה בש"ע כר"ש דשרי ואי משו' בעלי חיים שמתו דאיכא לחד מ"ד במ' ביצה דמודה ר"ש. הלא הובא במגן אברהם סי' ש"ח סעיף ק' נ"ה בשר עכו"ם שנשחטה היום שרי לטלטל דאין הכנה לעכו"ם ע"כ. ונראה לי ראיה מתוספת דביצה דף ז' בדבור המתחיל השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכו' ותימא היכא הוה מוכן לאדם דהא לא מצי שחיט לה בין השמשות דילמא שבת הוא ע"כ. מאי מקשה תו' דלמא איירי בבהמת נכרי דמצי שחיט לה אלא ודאי דאי איירי בדנכרי לא הוה פליג ר' יהודא בסיפ' באמרו אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן דבשל עכום אינה צריך הכנה וק"ל. וגם מת נכרי נראה לי דשרי לטלטל דמה לי נכרי ומה לי כלב ומה שחמיר לן מית דידן שתי תשובו' בדבר חדא דמת ישראל אסור בהנאה משא"כ מת נכרי כמו שחולק בן המחבר תשובת צ"צ על אביו. ויפה כח הבן מכח האב. מדמשבח קודש' בריך הוא בישראל שנותנין שונאיהן לקבור' אחרי שקיימא לן כל האסורין בהנאה צריכין קבורה ולא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד כבר יהיב טעמא לשבח הלבוש כי מת גופא ניחא לי' דלא לחלל שבת עבורו ולא צריך האי טעמא במת נכרי. ובזה הותר הספק מה שמקשה הט"ז גבי מוקצה ק"ל כר"ש להיתרא וגבי מת אסור לזוז בו אבר. ואף לנתוח אבר אבר נמי שרי ומשנה ערוכה היא מחתכין את הנבלה לפני הכלבים. ואין לחלק במקום מצוה שאני. דמחתכין בתלוש אף בדליכא מצוה. מדפריך בגמרא דשבת דף קמ"ו על הא דר' אושיעא מחלק בין דרוסות למפורדות מיתבי רשב"ג אומר מביא אדם את החבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים ואינו חושש. ומשני הא ר' נחמי' והא רבנן. מאי דוחקא לאוקמי חדא כר' נחמי' וחדא כרבנן לוקמי תרוייהו כרבנן וההיא דרשב"ג במקום מצוה ולהכי נקטי לפני האורחים וגם מאי דפריך בתר הכי תניא חדא מתיר מפקיע וחותך ותניא אידך מתיר אבל לא מפקיע וחותך. ומאי פריך דילמא במקום מצוה שאני. אלא על כרחך חיתוך בתלוש ליכא אף שלא במקום מצוה ור' נחמיה לא פליג כי אם לטלטל הסכין דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד וכבר איפסקא הילכתא בגמרא כר' אושיעא דמיקל בחיתוך ולא מתקנא ואם יתחמץ לבב אנוש הלא גמרא ערוכה בשבת דף ע"ז האי מאן דסלית סילתא חיוב משום טוחן ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך הרי שלך לפניך דחיתוך בתלוש נמי איכא ובקפדא תליא מלתא והנה בחכמת הניתוח איכא קפידא דבא לאמן את ידו לבלתי נטות ימין או שמאל פנים ואחור. ואולם אף דא לא תברא דאין זו מן המדה ואמשחתא. דאי לא תימא הכי מאי מקשה בגמרא דעירכין דף ז' מהא דאמר שמואל היושבת על המשבר ומתה מביאין סכין וקורעין את כריסה בשבת להוציא הוולד מתוכה. ופריך פשיטא מאי קא עביד ופי' רש"י ז"ל מחתך בבשר הוא ולאו מידי קא עביד ע"כ. וכי כולא עלמא גמירא כשמואל דבקי בהטי' שלא לחתוך ולדה עמה והוה כמאן דקפיד אמשחתא וחייב משום מחתך. על כרחך צ"ל דאינו חייב משום מחתך כי אם החושש אשיעור קוטן וגודל ומאן דקפיד קפדינן בהדי'. וגם מוכח מתוס' דשבת דף ע"ה בדבור המתחיל המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש. ומקשה ולחשוב נמי מחתך. ומשני באבני גזית עסקינן ואינו צריך אלא לציור. מוכח נמי דלא שייך אמשחתא אלא במקטין דבר ממה שהיה קודם לכן להעמיד על שיעורו דאם לא כן הדרא קושית התוס' לדוכתא דהא בציור נמי איכא קפידא שלא להאריך במקום שראוי לקצר או לקצר במקום שראוי להאריך ודו"ק. מה שהדם יוצא בחתיכת אברים לאחר מיתה ליכא שום צד איסור בזה אי דם מיפקד פקיד שרי ואי חבורה מיחבר אין חבורה לאחר מיתה. אך לפעמים הכלב אחר מיתתו עדין איבריו מפרכסין ועורקיו דופקין נ"ל שאסור לחתוך. דאית' בגמר' דערכין דף ז' ולד דפרכוס לא יהא אלא כזנב הלטאה דמפרכס אף שאין רוח חיים בקרבו והנה ההפך יורה ביורה דעה סימן כ"ז כל זמן שהבהמה מפרכסת אסורה משום אבר מן החי. וצ"ל דספוקי מספקא לן ואזלינן הכא לחומרא ובההיא דערכין לא מפקינן ממונא מספיקא. והנני יושב על המשמר ומצפה להתעדן בתשובתו ולהנות מאור תורתו. ובזה אצא ואחוי קידה לעומתו ואומר האל יפליא למענהו שנים רבות יחייהו ובריא אולם יעמידהו ועל במתי עב ההצלחות יעליהו. כה דברי השוקד על דלתי חכמת הרפואה שם הצעיר בנימן וואלף גינצבורג:
4
ה׳תשובה
5
ו׳בעזה"י ער"ח אדר תצז"ל אלטונא.
6
ז׳אקרא לשלום. לאהו' המשכיל התורני גזרת שפי"ר ויהלום. אוהב החכמות לעשות מהם אוצר בלום. מלמד ידיו לקר"ב איש ולב עמוק ובמלחמת יסודות המורכב להטיל שלום. כהר"ר בנימן וואלף יצ"ו. ה' אתו את הברכה ולא יחסר מכל אושר אמיתי כלום:
7
ח׳נמצאו דבריך ואוכלם. ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי. בראותי שלא נשענת על המק"ל המגיד חדשות כאשר יחלום החולם. ואלי קראת להצילך מפח מוקש. ברוך ה' אשר שלחך לקראתי. ברוך תהיה לשמים אשר זיכיתני במצוה על זאת תודות אשלם. והנה תשובת שאלתך לא נפלאת ולא רחוקה היא. וכל הצדדים שצידדת להקל סרו מהר וכלין מאליהן ספו תמו כרגע הייתי יכול לומר כלם. אולם מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך אף כי אהבת זרים. ואמרת אחריהם אלך וגו'. (בכונה רמזתי לו שפיל לסיפא דקרא. באשר הוא היה הנטפל לעוברי עברה משלחת מלאכי רעים הידועים. שהונו לרבים ובדו מלבם גזרה קשה לק"ק מינסק בשקר. שנלכדו על ידי למכתב עלייהו תברא. ונתגלה חרפתם בקהל רב בידיעה ברורה. עם שלא יכולתי להוציא חיל בלעו מבטנם. ונמלטו בסבת עד המסייע הלז חוטא נשכר טהר גברא בטהר השכירה. להנאת עצמו דורש דמים וארח לחברה. חבר כהנים חמסנים דמיקרו ועבדי לאחזוקי שיקרייהו משכוה גברי לגברא): ידעתי בני הרבה ילדות עושה הרבה שכני' וחברים רעים עושים וגדול כח השוחד. ולא עצרת כח ללחום את מושל באדם ההמוני. המענה את הכל לסור אל משמעתו ולעבוד עבודתו כי רבה. אבל איני מהרהר אחריך שנתחרטת על אותו עון שנטפלת לעוברי עבירה להחזיק ידי עושי עולה ובודאי עשית תשובה. על כן לא סרה כל עיקר האהבה ביחוד עכשיו כי ראיתיך מודה על האמת חזרה למקומה החבה. כי הילדות והשחרות הבל וסוף סוף זרוק חוטרא לאוירא אעיקרא וקושטא קאי. ואל תתחר עוד במרעים ולא יקנא לבך כי אם ביראת ה' כל היום כאשר קויתי ממך מאז הכרתיך על משמרתי אעמודה ואצפה הן תוחלתי לא נכזבה. לכן עתה באתי על ד"ת אשר שאלתני ואתהלכה ברחבה. עם היות הדבר פשוט מאד לאיסור מכמה טעמים ואופנים שונים. אמרתי להתבשם עמך בהלכה ואשיבך על עקב דבריך בדרך ארוכה וקצרה כאשר יצטרך הדבר לפי תואר הנושא בלבד. ובאופן שאבליע כל לשון כתבך כמעט מלה במלה תוך כתבי. למען תדע ותשכיל ממוצא דבר שהשקפתי על כל מ"ש ולא דחיתי אותך בקש וגבבא. אכן לא אטפל בהעתקת לשונות הגמרא והפוסקים עם ציון מ"מ על כל דבור ודבור כדרך בעלי תשובה. גם לא אאריך במה שאינו צריך רק בשיעור שיספיק למבין. וכדרכי ומנהגי עפ"י הרוב בעזה"י שהמועט מחזיק את המרובה. ולא לטרוח בחנם בדברים נודעים במקומם. ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. בשגם הילכתא רבתא לשבת בלא"ה. בפרטות דיני המוקצה וסעיפיו הרי הן כהררים התלוין בשערה ורבו מארבה. על כן תנה בני לבך לי וכל דברי הקשיבה:
8
ט׳באור מלאכת אנאטמיע חוששני לה מחיוב ב' חטאות. ולפחות אחת ממנה לא נעדר' מלבד כמה שבותין שנכללין בה
ז"ל שאלתך הלא ידעתם כו' ופעמים בשבת ממיתים את הכלב ומראין את הסכינים המיוחדים לכך לערוך לפניהם הפשט וניתוח כדי להתלמד ועתה יודיעני כדת מה לעשות ע"כ השאל': והנה לפי סגנון לשון זה אם הוא מכוון. תשובתך בצדך ודבר פלא הוא שהוצרכת לשאול דבר כזה. שהרי לפי דבריך יש כאן שני אבות מלאכות המנויין במשנה. הא' הפשט שנשנה בפי' בכלל הט"ל מלאכות והב' ניתוח שהוא בכלל חיתוך השנוי כמו כן. ואע"פ שאינני יודע זה בבירור איך מנהג ניתוח הרופאים מ"מ הרי פיך ענה. ואיני חושב שכתבת כן בלא השגחה ושלא בכוונה. רק על דרך העברה ומליצת הלשון. ביחוד לאיש כמוך העוסק בחכמת הדבור לא יאות לחשוד אותך בכזה. ובאמת כן נראין הדברי' מן הסתם שבאין בודאי לידי הפשט העור ג"כ אם בתחלת הניתוח או בסופו. כדי לעיין יפה בכל הגידין והוורידין והעורקים דופקים ובלתי דופקים עצבים ועצלים קשרים ומיתרים. גם אל זה יביטו לראות נקבי העור וקליפותיהן המכסין אותן כאשר אחשוב. ובוודאי יעיינו כמו כן בחיבורו לבשר ע"י קילופו ואיה מקום השומן והחלב והלחיות שבין עור לבשר לפי חילוף המקומות שבגוף והאיברים. א"כ ודאי יצטרכו לבא למלאכת ההפשט ששיעורו קטן מאוד כדי קמיע. גם שמעתי כשגמרו לנתח מת אדם מחלקין עורו ללומדי הניתוח באשר מחזיקין אותו לסגולה ידועה מכל זה נראה שהאמת כך הוא שאינן נמלטין ממלאכת ההפשט שהוא אב. גם הניתוח אם מקפידין על החיתוך הרי הוא אב מלאכה. ויבואר עוד לפנינו בס"ד באשר נגעת בזה. מעתה לא היה זה צריך אריכות. והתשובה בזה בקצרה שהעושה כן בשבת חייב ב' חטאות או א' לפחות. ואם כבר נכשלת ח"ו כתוב אפנקסך שתביא עכ"פ חטאת שמנה. שמנה ודאי לפייס ג"כ עון המוקצה ועמו כמה איסורין מד"ס שנכללין בענין זה בודאי הגמור. ואילמלא לא היה כאן לגמרי משום לתא דאיסור דאורייתא. כאשר חשבת באמת. ולא עלה על לבך כלל שיהא בו שמץ דבר ממלאכה גמורה. מ"מ היה די ומספיק להתרחק ממנו עד קצה האחרון. ולהחמיר אפילו בספקו. עם שיהא ספק דרבנן בלבד. דשאני שבותין דחמירי וכמה פעמים מצינו שהחמירו בספקן. בפרטות בנדון זה שיש בו כמה שבותין של דבריהם כמ"ש להלן בעזה"י. והוכחתי במ"א שלפעמים חמורים אסורי דרבנן בקיבוצם וחזקים מיינה של תורה. ודוחין איסור תורה מפניהם אף בקום עשה. שלא לעבור על ד"ס כשנקבצו באו ב' או ג' מניעות מדבריהם בענין א'. כי אז נתחזק חבל האיסור אע"פ שאינו אלא מד"ס. ולא במהרה ינתק מפני איסור של תורה א' פשוט. ואין כאן מקום להאריך בזה. מלבד המפורסם וידוע שהשבות כחו גדול לדחות בשב וא"ת שהעמידו דבריהם אף במקום כרת. ומתנין ב"ד לעקור דבר מ"ה שלא לזלזל בגזרותיהם. ע"כ אל יקלו בעיניך וכאשר בודאי ידעת ג"כ כמה חמורים ד"ס בהפלגת עונש העובר. ויותר מהמה בני הזהר וקבע בהם מסמרות. ועשה משמרת למשמרות:
ז"ל שאלתך הלא ידעתם כו' ופעמים בשבת ממיתים את הכלב ומראין את הסכינים המיוחדים לכך לערוך לפניהם הפשט וניתוח כדי להתלמד ועתה יודיעני כדת מה לעשות ע"כ השאל': והנה לפי סגנון לשון זה אם הוא מכוון. תשובתך בצדך ודבר פלא הוא שהוצרכת לשאול דבר כזה. שהרי לפי דבריך יש כאן שני אבות מלאכות המנויין במשנה. הא' הפשט שנשנה בפי' בכלל הט"ל מלאכות והב' ניתוח שהוא בכלל חיתוך השנוי כמו כן. ואע"פ שאינני יודע זה בבירור איך מנהג ניתוח הרופאים מ"מ הרי פיך ענה. ואיני חושב שכתבת כן בלא השגחה ושלא בכוונה. רק על דרך העברה ומליצת הלשון. ביחוד לאיש כמוך העוסק בחכמת הדבור לא יאות לחשוד אותך בכזה. ובאמת כן נראין הדברי' מן הסתם שבאין בודאי לידי הפשט העור ג"כ אם בתחלת הניתוח או בסופו. כדי לעיין יפה בכל הגידין והוורידין והעורקים דופקים ובלתי דופקים עצבים ועצלים קשרים ומיתרים. גם אל זה יביטו לראות נקבי העור וקליפותיהן המכסין אותן כאשר אחשוב. ובוודאי יעיינו כמו כן בחיבורו לבשר ע"י קילופו ואיה מקום השומן והחלב והלחיות שבין עור לבשר לפי חילוף המקומות שבגוף והאיברים. א"כ ודאי יצטרכו לבא למלאכת ההפשט ששיעורו קטן מאוד כדי קמיע. גם שמעתי כשגמרו לנתח מת אדם מחלקין עורו ללומדי הניתוח באשר מחזיקין אותו לסגולה ידועה מכל זה נראה שהאמת כך הוא שאינן נמלטין ממלאכת ההפשט שהוא אב. גם הניתוח אם מקפידין על החיתוך הרי הוא אב מלאכה. ויבואר עוד לפנינו בס"ד באשר נגעת בזה. מעתה לא היה זה צריך אריכות. והתשובה בזה בקצרה שהעושה כן בשבת חייב ב' חטאות או א' לפחות. ואם כבר נכשלת ח"ו כתוב אפנקסך שתביא עכ"פ חטאת שמנה. שמנה ודאי לפייס ג"כ עון המוקצה ועמו כמה איסורין מד"ס שנכללין בענין זה בודאי הגמור. ואילמלא לא היה כאן לגמרי משום לתא דאיסור דאורייתא. כאשר חשבת באמת. ולא עלה על לבך כלל שיהא בו שמץ דבר ממלאכה גמורה. מ"מ היה די ומספיק להתרחק ממנו עד קצה האחרון. ולהחמיר אפילו בספקו. עם שיהא ספק דרבנן בלבד. דשאני שבותין דחמירי וכמה פעמים מצינו שהחמירו בספקן. בפרטות בנדון זה שיש בו כמה שבותין של דבריהם כמ"ש להלן בעזה"י. והוכחתי במ"א שלפעמים חמורים אסורי דרבנן בקיבוצם וחזקים מיינה של תורה. ודוחין איסור תורה מפניהם אף בקום עשה. שלא לעבור על ד"ס כשנקבצו באו ב' או ג' מניעות מדבריהם בענין א'. כי אז נתחזק חבל האיסור אע"פ שאינו אלא מד"ס. ולא במהרה ינתק מפני איסור של תורה א' פשוט. ואין כאן מקום להאריך בזה. מלבד המפורסם וידוע שהשבות כחו גדול לדחות בשב וא"ת שהעמידו דבריהם אף במקום כרת. ומתנין ב"ד לעקור דבר מ"ה שלא לזלזל בגזרותיהם. ע"כ אל יקלו בעיניך וכאשר בודאי ידעת ג"כ כמה חמורים ד"ס בהפלגת עונש העובר. ויותר מהמה בני הזהר וקבע בהם מסמרות. ועשה משמרת למשמרות:
9
י׳דמיון כוזב של השואל שלא מדעת
עכשיו הריני נזקק לבטל צדדי ההיתר שעלו על דעתך בענין המוקצה. ובאמת כל דבריך אינן אלא תימה ולא אחד בהם שיש בו ממש סעד להתר וסמך נרצה. כתבת ואדון לפניו אודות הסכינים לטלטל לצורך תשמישן לא מבעיא לי דזה תלוי אם מותר לחתוך אבר אבר אם לא. הנה זה תחלת דבר פיך אינו מכוון כלל. הא דפשיטא לך דטלטול הסכינים לצורך תשמישן תלוי באם מותר לחתוך. שסותר הנמשך מוליד א"כ סותר הקודם בהכרח בצורת הקש כזה. (ר"ל בתנאי מתדבק) שאם אין מותר לחתוך אבר ובטל התנאי ביטלת גם המעשה הנדרש. ואסרת לטלטל ג"כ הסכינים. ואף לצורך תשמישן. והרי בכאן טעות כפולה. להחמיר במקום קולא בדבר ברור ונגלה. כי אף אם יאסר החיתוך ההוא. לא נאסר מחמת זה טלטול הסכינים ואפי' שלא לצורך תשמישן. דכי הוויין נמי מלאכתן לאיסור כמו שהוא האמת. מיהא דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרי לטלטלו אפילו רק לצורך גופו ומקומו כדקיי"ל. הא בהדיא דשלא לצורך תשמישן נמי מותרין. ולא אחשוב שמקפידין על סכינים הללו כל כך ונדונם כאיזמל דמילה ותער וסכין דשחיטה דמוקצין מחמת חסרון כיס. וגם אתה לא הגדת לנו. על כן לא היה לך לתלות זה בזה בפשיטות. ואם וודאות שלך כך ספקות עאכ"ו. שלא יטעך עינך ח"ו לסמוך על דעת עצמך להקל באיסורין. והריני מעביר דבריך א' לא' כבני מרון. להשיבך כסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
עכשיו הריני נזקק לבטל צדדי ההיתר שעלו על דעתך בענין המוקצה. ובאמת כל דבריך אינן אלא תימה ולא אחד בהם שיש בו ממש סעד להתר וסמך נרצה. כתבת ואדון לפניו אודות הסכינים לטלטל לצורך תשמישן לא מבעיא לי דזה תלוי אם מותר לחתוך אבר אבר אם לא. הנה זה תחלת דבר פיך אינו מכוון כלל. הא דפשיטא לך דטלטול הסכינים לצורך תשמישן תלוי באם מותר לחתוך. שסותר הנמשך מוליד א"כ סותר הקודם בהכרח בצורת הקש כזה. (ר"ל בתנאי מתדבק) שאם אין מותר לחתוך אבר ובטל התנאי ביטלת גם המעשה הנדרש. ואסרת לטלטל ג"כ הסכינים. ואף לצורך תשמישן. והרי בכאן טעות כפולה. להחמיר במקום קולא בדבר ברור ונגלה. כי אף אם יאסר החיתוך ההוא. לא נאסר מחמת זה טלטול הסכינים ואפי' שלא לצורך תשמישן. דכי הוויין נמי מלאכתן לאיסור כמו שהוא האמת. מיהא דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרי לטלטלו אפילו רק לצורך גופו ומקומו כדקיי"ל. הא בהדיא דשלא לצורך תשמישן נמי מותרין. ולא אחשוב שמקפידין על סכינים הללו כל כך ונדונם כאיזמל דמילה ותער וסכין דשחיטה דמוקצין מחמת חסרון כיס. וגם אתה לא הגדת לנו. על כן לא היה לך לתלות זה בזה בפשיטות. ואם וודאות שלך כך ספקות עאכ"ו. שלא יטעך עינך ח"ו לסמוך על דעת עצמך להקל באיסורין. והריני מעביר דבריך א' לא' כבני מרון. להשיבך כסדר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
10
י״אמחזה שוא חזה
אמרת עוד וגם את המת אשר יחצון לטלטל נ"ל דשרי לא יהא אלא כלי מבט אצטרולביום דשרי להסיע ממקום למקום ע"כ: וזה שיבוש במ"כ אין דמיונך עולה יפה. והבטת צר מעון לחזות שוא מתוך האצטרולביא. צא מאסטרולוגין שלך כי מה ענין כלי לדבר שאינו כלי כלל. ואף בזו לדעת הרמב"ם אסור ללמוד ולעיין בו בשבת. אבל לטלטל מיהת. פשיטא דתורת כלי עליו. משא"כ בזה:
אמרת עוד וגם את המת אשר יחצון לטלטל נ"ל דשרי לא יהא אלא כלי מבט אצטרולביום דשרי להסיע ממקום למקום ע"כ: וזה שיבוש במ"כ אין דמיונך עולה יפה. והבטת צר מעון לחזות שוא מתוך האצטרולביא. צא מאסטרולוגין שלך כי מה ענין כלי לדבר שאינו כלי כלל. ואף בזו לדעת הרמב"ם אסור ללמוד ולעיין בו בשבת. אבל לטלטל מיהת. פשיטא דתורת כלי עליו. משא"כ בזה:
11
י״בומשמן בשר הכלב המת לטלטול רזה
כתבת עוד ואי משום מוקצה מחמת מיאוס כבר איפסקא בש"ע כר"ש דשרי. בהא נמי אשתבשת. אימר דשמעת לה דמוקצה מחמת מיאוס שרי. אלא בכלי מיאוס כגון נר ישן ועץ של דגים וכיוצא אע"ג דסריין. שרי לטלטולינהו משום דתורת כלי עלייהו. וכן אתה אומר בגרף של רעי מותר בטלטול מטעם זה. ואף שלא לצורך תשמישו ולא לצורך גופו ומקומו. אלא להוציאו מן הבית. ואעפ"כ אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה. ומי לא מודה נמי ר"ש במוקצה האסור מחמת גופו כאבנים וצרורות ומת וקליפין וצואה באשפה. וכל מידי דלא חזי ליה ולאו דעתיה עליה. דהני ודאי גריעי מגרוגרות וצימוקים. וזה פשוט מאד דליכא מאן דפליג בכל הני. ואפילו במחובר הנתלש בו ביום אית ליה לר"ש מוקצה. אע"ג דהוה מידי דחזי וקאי לבהמה וחיה ועופות אף בו ביום. אפ"ה הו"ל כדחייה בידים. כמ"ש רש"י וכה"פ בפירוש. ואע"ג דאיכ' למימר דדעתיה עליה ולא אקצייה לגמרי. דהא קיי"ל מעמיד אדם בהמתו על המחובר. כ"ש בדבר שאינו ראוי כלל. וכ"כ בהדיא הרי"ף וש"פ גבי קליפין ועצמות דלר"ש נמי בעינן שיהו ראויין למאכל בהמה. והכי קיי"ל. (וגדולה מזו שמענו אפי' כלים כגון כוס וקער' ועששית לא יזיזם ממקומם אף לר"ש כדאי' בגמר' בהדיא). וכן צואה לא הותרה אלא לפנותה לאשפה מפני כבוד הבריות. והא ודאי לצואה במקומה דמיא. כיון דלכתחלה קעביד שלא לכבוד בריות ולא לאכילה הוא צריך. לפיכך יאסר אף משום מיאוס. וידון אותו חדר כאשפה וכדיר של בהמה (כמו שנחשבת דירתו של נכרי לענין אחר ג"כ) ואסור לישראל לטלטל שם הנבילה ולהזיזה ממקומה וזה ברור:
כתבת עוד ואי משום מוקצה מחמת מיאוס כבר איפסקא בש"ע כר"ש דשרי. בהא נמי אשתבשת. אימר דשמעת לה דמוקצה מחמת מיאוס שרי. אלא בכלי מיאוס כגון נר ישן ועץ של דגים וכיוצא אע"ג דסריין. שרי לטלטולינהו משום דתורת כלי עלייהו. וכן אתה אומר בגרף של רעי מותר בטלטול מטעם זה. ואף שלא לצורך תשמישו ולא לצורך גופו ומקומו. אלא להוציאו מן הבית. ואעפ"כ אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה. ומי לא מודה נמי ר"ש במוקצה האסור מחמת גופו כאבנים וצרורות ומת וקליפין וצואה באשפה. וכל מידי דלא חזי ליה ולאו דעתיה עליה. דהני ודאי גריעי מגרוגרות וצימוקים. וזה פשוט מאד דליכא מאן דפליג בכל הני. ואפילו במחובר הנתלש בו ביום אית ליה לר"ש מוקצה. אע"ג דהוה מידי דחזי וקאי לבהמה וחיה ועופות אף בו ביום. אפ"ה הו"ל כדחייה בידים. כמ"ש רש"י וכה"פ בפירוש. ואע"ג דאיכ' למימר דדעתיה עליה ולא אקצייה לגמרי. דהא קיי"ל מעמיד אדם בהמתו על המחובר. כ"ש בדבר שאינו ראוי כלל. וכ"כ בהדיא הרי"ף וש"פ גבי קליפין ועצמות דלר"ש נמי בעינן שיהו ראויין למאכל בהמה. והכי קיי"ל. (וגדולה מזו שמענו אפי' כלים כגון כוס וקער' ועששית לא יזיזם ממקומם אף לר"ש כדאי' בגמר' בהדיא). וכן צואה לא הותרה אלא לפנותה לאשפה מפני כבוד הבריות. והא ודאי לצואה במקומה דמיא. כיון דלכתחלה קעביד שלא לכבוד בריות ולא לאכילה הוא צריך. לפיכך יאסר אף משום מיאוס. וידון אותו חדר כאשפה וכדיר של בהמה (כמו שנחשבת דירתו של נכרי לענין אחר ג"כ) ואסור לישראל לטלטל שם הנבילה ולהזיזה ממקומה וזה ברור:
12
י״גהוכחת השואל מהתו' למ"ש בירו' דשל גוי א"צ הכן מסייע שאין בו ממש
עוד כתבת ואי משום ב"ח שמתו דאיכא למ"ד דמודה ר"ש. הלא הובא במג"א בשר עכו"ם שנשחטה היום שרי לטלטל דאין הכנה לעכו"ם ע"כ. ונ"ל ראיה כו' מאי מקשה תו' דלמא איירי בבהמת נכרי דמצי שחיט. אלא ודאי דאי בדנכרי לא הוה פליג ר"י כו' דבשל עכו"ם א"צ הכנה עכ"ד. והנה תחלה אשיב להוכחתך מתו' הנ"ל שאין זו ראיה של כלום. ואין זה דיוק לגמרי דילמא בשל נכרי מיירי. דלאו אורחיה דתנא בהכי. וסתמא בכל דוכתא כה"ג בישראל איירי עד שיפרט לך נכרי בפירוש דוק ותשכח. משו"ה לא ניחא להו לתוס' בשינויא דחיקא כי האי. ובלא"ה דעדיפא קמשנו. ולעולם מאן דפליג פליג בהא נמי. ודילמא אפילו מאן דשרי אסר בהא. וכמ"ש באמת בסמוך בעזה"י. בפרט שדבר זה דשל עכו"ם א"צ הכן. אינו ברור כל כך. כי לא נזכר ממנו כלל בתלמודא דידן. וי"ל דלא ס"ל הכי מדלא אשתמיט לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה לכאורה איפכא משמע בכמה דוכתי. דהא אסרינן דבר שיש במינו במחובר אף בטלטול וכן במחוסר צידה. כדאי' פא"צ ובפב"מ גבי ליפתא דמחוזא וכן בפמ"ש גבי דיכרי דמברכתא. ועיין גם בב"י סי' ש"ח תדע דלא ברירא כולי האי הך מילתא דהירו'. (וע"ע בסי' תקי"ז ומ"ש שם בחבורי בס"ד) וגם צריך לחלק בודאי בין מוקצה למוקצה דלא בחדא מחיתא מחיתינהו. ולאו לכל מילי דמוקצה איתמר הך כללא דשל גוי א"צ הכן כדבעינן למימר קמן. מיהא לדוחקא ולספיקא לא מחתו נפשייהו תו' דביצה דלא צריכי ליה התם. והא שפיר מתרצי לה בלא"ה בתרי גווני שפירי. אליבא דהלכתא וקושטא דמילתא. ותו דאנא אמינא לפום ריהטא איברא איפכא מסתברא. דשל גוי לא קאי לישראל. אף לדברי הירו' דאין מוקצה בשל גוי. מיהת כי הוי מחוסר מעשה רבה כי האי מודי. ואימא איפכא אפי' את"ל דבשל ישראל לית ליה לת"ק מוקצה ואף בב"ח שמתו לא. משום דדעתיה עלייהו. דחזו לכלבים מיהת לכשימותו. כמ"ש ז"ל דמשו"ה לא אקצינהו לגמרי. משא"כ בשל גוי דלאו דעתיה דישראל עליה כלל. והוקצה מדעת ישראל אפי' דבר שאינו מוקצה אצל ישראל בשלו. כ"ש בהאי גוונא דאפשר איהו גופיה נמי לא הוי דעתיה עליה מאתמול. והשתא הוא דאימליך. לא חשיבא דעת הגוי ומחשבתו לשווייה מוכן לישראל. גם בדבר שהוקצה בין השמשות ולא חזי לכוס ההיא שעתא. משו"ה דוק לאידך גיסא דאי בשל גוי איירי. לא מבעיא דלר"י אסורה אף בנתנבלה מאליה וק"ו לנשחטה. אלא אפילו לת"ק דלית ליה מוקצה. בשל ישראל דווקא משום דדעתיה עילוה. משא"כ של גוי דלא קאי לישראל ולא חזי ליה כלל. ודאי אקצייה מדעתיה. ובב"ח שמתו כי ה"ג דילמא כ"ע מודו. ולא הוה שרי ת"ק אף במתה מאליה. וכ"ש לנשחטה בריאה. דאיכא תרתי מוקצה מחמת איסורא דרביע עלה. ומחמת דחייה דאסח דעתיה מנה. דודאי אסורה לכ"ע. משו"ה לא ניחא להו באוקמתא כי הא:
עוד כתבת ואי משום ב"ח שמתו דאיכא למ"ד דמודה ר"ש. הלא הובא במג"א בשר עכו"ם שנשחטה היום שרי לטלטל דאין הכנה לעכו"ם ע"כ. ונ"ל ראיה כו' מאי מקשה תו' דלמא איירי בבהמת נכרי דמצי שחיט. אלא ודאי דאי בדנכרי לא הוה פליג ר"י כו' דבשל עכו"ם א"צ הכנה עכ"ד. והנה תחלה אשיב להוכחתך מתו' הנ"ל שאין זו ראיה של כלום. ואין זה דיוק לגמרי דילמא בשל נכרי מיירי. דלאו אורחיה דתנא בהכי. וסתמא בכל דוכתא כה"ג בישראל איירי עד שיפרט לך נכרי בפירוש דוק ותשכח. משו"ה לא ניחא להו לתוס' בשינויא דחיקא כי האי. ובלא"ה דעדיפא קמשנו. ולעולם מאן דפליג פליג בהא נמי. ודילמא אפילו מאן דשרי אסר בהא. וכמ"ש באמת בסמוך בעזה"י. בפרט שדבר זה דשל עכו"ם א"צ הכן. אינו ברור כל כך. כי לא נזכר ממנו כלל בתלמודא דידן. וי"ל דלא ס"ל הכי מדלא אשתמיט לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה לכאורה איפכא משמע בכמה דוכתי. דהא אסרינן דבר שיש במינו במחובר אף בטלטול וכן במחוסר צידה. כדאי' פא"צ ובפב"מ גבי ליפתא דמחוזא וכן בפמ"ש גבי דיכרי דמברכתא. ועיין גם בב"י סי' ש"ח תדע דלא ברירא כולי האי הך מילתא דהירו'. (וע"ע בסי' תקי"ז ומ"ש שם בחבורי בס"ד) וגם צריך לחלק בודאי בין מוקצה למוקצה דלא בחדא מחיתא מחיתינהו. ולאו לכל מילי דמוקצה איתמר הך כללא דשל גוי א"צ הכן כדבעינן למימר קמן. מיהא לדוחקא ולספיקא לא מחתו נפשייהו תו' דביצה דלא צריכי ליה התם. והא שפיר מתרצי לה בלא"ה בתרי גווני שפירי. אליבא דהלכתא וקושטא דמילתא. ותו דאנא אמינא לפום ריהטא איברא איפכא מסתברא. דשל גוי לא קאי לישראל. אף לדברי הירו' דאין מוקצה בשל גוי. מיהת כי הוי מחוסר מעשה רבה כי האי מודי. ואימא איפכא אפי' את"ל דבשל ישראל לית ליה לת"ק מוקצה ואף בב"ח שמתו לא. משום דדעתיה עלייהו. דחזו לכלבים מיהת לכשימותו. כמ"ש ז"ל דמשו"ה לא אקצינהו לגמרי. משא"כ בשל גוי דלאו דעתיה דישראל עליה כלל. והוקצה מדעת ישראל אפי' דבר שאינו מוקצה אצל ישראל בשלו. כ"ש בהאי גוונא דאפשר איהו גופיה נמי לא הוי דעתיה עליה מאתמול. והשתא הוא דאימליך. לא חשיבא דעת הגוי ומחשבתו לשווייה מוכן לישראל. גם בדבר שהוקצה בין השמשות ולא חזי לכוס ההיא שעתא. משו"ה דוק לאידך גיסא דאי בשל גוי איירי. לא מבעיא דלר"י אסורה אף בנתנבלה מאליה וק"ו לנשחטה. אלא אפילו לת"ק דלית ליה מוקצה. בשל ישראל דווקא משום דדעתיה עילוה. משא"כ של גוי דלא קאי לישראל ולא חזי ליה כלל. ודאי אקצייה מדעתיה. ובב"ח שמתו כי ה"ג דילמא כ"ע מודו. ולא הוה שרי ת"ק אף במתה מאליה. וכ"ש לנשחטה בריאה. דאיכא תרתי מוקצה מחמת איסורא דרביע עלה. ומחמת דחייה דאסח דעתיה מנה. דודאי אסורה לכ"ע. משו"ה לא ניחא להו באוקמתא כי הא:
13
י״דוהיא גופה צריכה רבה דמוכח טובא דלאקיי"ל הכי מיהת במידי דמחוסר מעשה רבה דשחיט' ודלא כש"ג ובמג"א ותשובות גדולות לדבריהם:
ואמנם לא די שאין זו ראיה. אלא שבאמת צל"ע בדין זה שהעתיקו במג"א מס' ש"ג פרק מפנין. שנראה לענ"ד תמוה מאד. דמאי קמדמי נשחטה למתה מעצמה. דאפי' למ"ד חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו. היינו טעמא כדאמרן משום דאכתי הוה קצת דעתיה עלייהו. דמסיק אדעתיה דחזו לכלבים לכשימותו. ולא מסח דעתיה ולא אקצינהו ולא דחינהו בידים. מיהת מודה ר"ש במוקצה מחמת איסור מלאכה דאורייתא (אע"ג דלית ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן. כגון נר שהדליקו בו. משום דאיסור טלטול בעלמא הוא דהוה רביע עליה בה"ש. ומיקרי גמרו בידי אדם. משא"כ במלאכה כדמוכחי כמה סוגיות בש"ס) דמגו דאתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא. והיינו טעמא דמחובר ומחוסר צידה ודכוותייהו דליכא דפליג דאסירי נמי בטלטול. ולא זו בלבד אלא אפילו נשרו מעצמן ונצודו מאליהן נמי אסורין בטלטול. ואף בשל גוי קיי"ל הכי. ולא עוד אלא בספקן נמי החמירו ואסרו ספק מוכן כזה. א"כ מהיכא משמע בפשיטות דבשחיטה שרי. דאפי' את"ל ר"ש פליג בכל הני נמי. מיהא אנן ודאי לא קיי"ל כוותיה במוקצה כי הך. וה"נ ת"ק דר"י לא שרי אלא בנתנבלה מאליה ולא בנשחטה. ל"ש נכרי ל"ש של ישראל. דאל"ה לישמעינן רבותא בנשחטה וכחא דהתירא עדיף וק"ל. אלא הא בורכא וליכא דסליק אדעתיה. דמאי שנא מכל הנך דלעיל דאסירי לכ"ע. והך לשתרי. אחר שלא הי"ל היתר בה"ש. ולא היתה ראויה לכוס אלא באיסור מלאכה דאורייתא (ואע"ג דמלאכה שעשה גוי לעצמו ולא בשביל ישראל מותר לישראל ליהנות ממנה בשבת. היינו במידי דלאו בר אכילה הוא ולא שייך ביה מוקצה משא"כ במידי דגזרו ביה מוקצה מחמת איסור מלאכה שבו לא הותר אף בעשה הגוי לצורך עצמו. כי איסור מוקצה שבו להיכן הלך. ואדרבה חמורה מלאכת הגוי לאוסרה לישראל בדבר שבמוקצה כזה כמ"ש ז"ל. וגדולה מזו אמרו בההיא דעשה גוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. דמ"מ לטלטל הכבש אסור לישראל. אם לא היו העצים מוכנים מבעוד יום. וק"ו למידי דאכילה דאתעבידא ביה מלאכה בידי גוי. דנאסר בטלטול מטעם מוקצה מחמת איסור) וכ"ש למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו. דהא ודאי דמודה בהא דאתעביד ביה איסורא נמי. ומ"ש עוד וכ"ש בשל גוי דא"צ הכן. אף זה מן התימה כי מלבד שכבר אמרתי שדבר זה חידוש הוא מן הירו'. ואין לו סעד לתומכו משטות תלמודינו. ולא כל כך מוסכם. מ"מ אין לך בו אלא חידושו. שלא נאמרו דברים אלא לענין מוקצה גרידא בעלמא (דאסח דעתיה מניה) דבשל ישראל היה צריך הכנה והזמנה שיהא דעתו עליו מבע"י. בהא הוא דחדית לן הירו' בשל גוי דא"צ הכן ולא בעי זימון. דאינו מקצה מדעתו כלום. מיהו הבו דלא לוסיף עלה למשרי נמי במילתא דלא מהניא ביה הכנה. דודאי היכא דהוי מוקצה משום דררא דאיסורא ומלאכה דאורייתא דרביע עליה בה"ש כי הני דאמרן. מודה הירו' דאין חילוק בין של ישראל לשל גוי. דאטו לית ליה ההיא דבמינו במחובר ומחוסר צידה דקיי"ל דאסורין בטלטול ואפי' לא הביאן לצורך ישראל. ואפי' ספקן אסורין. ואף בנשרו פירותיו של גוי מאליהן וכן בניצוד. אע"ג דלא אתעבידא בהו מלאכה כלל. אסירי משום מוקצה. ואמרו דטעמא דפירות הנושרין. גזרה שמא יעלה ויתלוש. וכן אתה אומר בניצוד. ולא חילקו כלל בין של גוי ובין של ישראל כנז'. וע"ס שכ"ב ושכ"ה ותצ"ח ותקט"ו ותקי"ז ותדע. וכן בדין שהרי אדרבה מצינו שהחמירו במלאכת הגוי איידי דקליש איסוריה גבי ישראל. וחששו ביותר שמא יניחנו לעשות בשבילו כמ"ש הפוסקים ז"ל. משו"ה נמי אפי' גזרה דשמא יעלה ויתלוש. חדא גזרה היא בשל גוי כבשל ישראל. לכן לא יכולתי לכוין אלו הפסקים יחד. והפלא מהרב במג"א גברא דמריה סייעיה. ולא חלי ולא מרגיש
ואמנם לא די שאין זו ראיה. אלא שבאמת צל"ע בדין זה שהעתיקו במג"א מס' ש"ג פרק מפנין. שנראה לענ"ד תמוה מאד. דמאי קמדמי נשחטה למתה מעצמה. דאפי' למ"ד חלוק היה ר"ש אף בב"ח שמתו. היינו טעמא כדאמרן משום דאכתי הוה קצת דעתיה עלייהו. דמסיק אדעתיה דחזו לכלבים לכשימותו. ולא מסח דעתיה ולא אקצינהו ולא דחינהו בידים. מיהת מודה ר"ש במוקצה מחמת איסור מלאכה דאורייתא (אע"ג דלית ליה מוקצה מחמת איסור דרבנן. כגון נר שהדליקו בו. משום דאיסור טלטול בעלמא הוא דהוה רביע עליה בה"ש. ומיקרי גמרו בידי אדם. משא"כ במלאכה כדמוכחי כמה סוגיות בש"ס) דמגו דאתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא. והיינו טעמא דמחובר ומחוסר צידה ודכוותייהו דליכא דפליג דאסירי נמי בטלטול. ולא זו בלבד אלא אפילו נשרו מעצמן ונצודו מאליהן נמי אסורין בטלטול. ואף בשל גוי קיי"ל הכי. ולא עוד אלא בספקן נמי החמירו ואסרו ספק מוכן כזה. א"כ מהיכא משמע בפשיטות דבשחיטה שרי. דאפי' את"ל ר"ש פליג בכל הני נמי. מיהא אנן ודאי לא קיי"ל כוותיה במוקצה כי הך. וה"נ ת"ק דר"י לא שרי אלא בנתנבלה מאליה ולא בנשחטה. ל"ש נכרי ל"ש של ישראל. דאל"ה לישמעינן רבותא בנשחטה וכחא דהתירא עדיף וק"ל. אלא הא בורכא וליכא דסליק אדעתיה. דמאי שנא מכל הנך דלעיל דאסירי לכ"ע. והך לשתרי. אחר שלא הי"ל היתר בה"ש. ולא היתה ראויה לכוס אלא באיסור מלאכה דאורייתא (ואע"ג דמלאכה שעשה גוי לעצמו ולא בשביל ישראל מותר לישראל ליהנות ממנה בשבת. היינו במידי דלאו בר אכילה הוא ולא שייך ביה מוקצה משא"כ במידי דגזרו ביה מוקצה מחמת איסור מלאכה שבו לא הותר אף בעשה הגוי לצורך עצמו. כי איסור מוקצה שבו להיכן הלך. ואדרבה חמורה מלאכת הגוי לאוסרה לישראל בדבר שבמוקצה כזה כמ"ש ז"ל. וגדולה מזו אמרו בההיא דעשה גוי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. דמ"מ לטלטל הכבש אסור לישראל. אם לא היו העצים מוכנים מבעוד יום. וק"ו למידי דאכילה דאתעבידא ביה מלאכה בידי גוי. דנאסר בטלטול מטעם מוקצה מחמת איסור) וכ"ש למ"ד מודה ר"ש בב"ח שמתו. דהא ודאי דמודה בהא דאתעביד ביה איסורא נמי. ומ"ש עוד וכ"ש בשל גוי דא"צ הכן. אף זה מן התימה כי מלבד שכבר אמרתי שדבר זה חידוש הוא מן הירו'. ואין לו סעד לתומכו משטות תלמודינו. ולא כל כך מוסכם. מ"מ אין לך בו אלא חידושו. שלא נאמרו דברים אלא לענין מוקצה גרידא בעלמא (דאסח דעתיה מניה) דבשל ישראל היה צריך הכנה והזמנה שיהא דעתו עליו מבע"י. בהא הוא דחדית לן הירו' בשל גוי דא"צ הכן ולא בעי זימון. דאינו מקצה מדעתו כלום. מיהו הבו דלא לוסיף עלה למשרי נמי במילתא דלא מהניא ביה הכנה. דודאי היכא דהוי מוקצה משום דררא דאיסורא ומלאכה דאורייתא דרביע עליה בה"ש כי הני דאמרן. מודה הירו' דאין חילוק בין של ישראל לשל גוי. דאטו לית ליה ההיא דבמינו במחובר ומחוסר צידה דקיי"ל דאסורין בטלטול ואפי' לא הביאן לצורך ישראל. ואפי' ספקן אסורין. ואף בנשרו פירותיו של גוי מאליהן וכן בניצוד. אע"ג דלא אתעבידא בהו מלאכה כלל. אסירי משום מוקצה. ואמרו דטעמא דפירות הנושרין. גזרה שמא יעלה ויתלוש. וכן אתה אומר בניצוד. ולא חילקו כלל בין של גוי ובין של ישראל כנז'. וע"ס שכ"ב ושכ"ה ותצ"ח ותקט"ו ותקי"ז ותדע. וכן בדין שהרי אדרבה מצינו שהחמירו במלאכת הגוי איידי דקליש איסוריה גבי ישראל. וחששו ביותר שמא יניחנו לעשות בשבילו כמ"ש הפוסקים ז"ל. משו"ה נמי אפי' גזרה דשמא יעלה ויתלוש. חדא גזרה היא בשל גוי כבשל ישראל. לכן לא יכולתי לכוין אלו הפסקים יחד. והפלא מהרב במג"א גברא דמריה סייעיה. ולא חלי ולא מרגיש
14
ט״והשגה גדולה ושגג' כפולה לבש"ג וסתיר' מניה וביה
ועיינתי בס' ש"ג עצמו ועמדתי משתומם כשעה חדא. שכל מ"ש בזה נ"ל שאינו מכוון כלל. כי יתר על האמור למעלה שאין ענין נשחטה למתה מעצמה ושאין ראיה מהירו'. מצאתי לו ז"ל עוד דברים מתמיהין. דקמדמי לה תו לפירות הנושרין דשרו הואיל וראויים לעורבים. ה"נ הבהמה ראויה לכוס חיה לכלבים. והרי זו טעות כפולה במ"כ דמנ"ל הא. והא קיי"ל איפכא דפירות הנושרין לעולם אסורין בטלטול בו ביום ולא מהני להו הא דראוין לעופות שבחצר. דאכתי קיימא גזרה דשמא יעלה ויתלוש. וכמ"ש התו' בהדיא ריש ביצה. דמשו"ה צריכין לתרי טעמי לאסור נושרין. משום דאית בהו תרי גווני מוקצה. כי היכי דלא ליהני להו כי הוו מוכן לעורבים כגון שעומדין האילנות בחצר ע"ש. וכן הבהמה בחייה אינו מועיל לה מה שעומדת לכלבים מה"ט. ועוד דלא קיימא לכלבים. דאפי' נמלך ושחטה לצורך כלבים. לא מהני. דבעינן מוכן ועומד דווקא כמ"ש התוס'. והאי לאו מוכן ועומד הוא. דסתמא מאי דחזי לאינש לא שדי לכלבים. וכ"ש בששחטה לצורך אדם היום. שלא הוכנה ולא עמדה מעולם לכלבים. שלא יצאה מתורת מוקצה משום דלא הוי חזיא לכוס בה"ש. ועוד דברי בש"ג ז"ל נראין כסותרין זא"ז. עיין פכ"כ שכתב בהפך. עם שנראה שהרגיש בסתירה. ונדחק ולא עלתה בידו ליישבם כהוגן. וכמדומה דאיהו ז"ל גופיה לא אמרה לקושטא דמילתא. דלא ברירא ליה כולי האי. וקמהדר אהתירא ונסיב ראיות לאיסורא. ולא סלקא ליה שפיר. ולאו כיפי תלי לה הרב במג"א ז"ל דמייתי ליה. אבל לענ"ד הדבר ברור דלא מיבעיא היכא דקא עביד גוי מעשה במלאכה דאורייתא כשחיטה. דלא אשתרי לישראל בטלטול. ולא אמרו בירו' של גוי א"צ הכן. אלא במידי דמשתרי בהכנה. כמוקצה דעלמא דלית ביה לתא דאיסור דאורייתא. והכי קיי"ל נמי ביונים קטנים שנקחים מן העכו"ם. בי"ט ולא צריכי הזמנה. אבל במפריחין אסורין אף משל גוי. וכן אסור ליקח מבהמותיו המוקצות. וכן לטלטל פירותיו אפי' הנושרין מאליהן. כ"ש אותן שלקטן בו ביום אפי' לצורך עצמו וגם לטלטלן בביתו אסורין:
ועיינתי בס' ש"ג עצמו ועמדתי משתומם כשעה חדא. שכל מ"ש בזה נ"ל שאינו מכוון כלל. כי יתר על האמור למעלה שאין ענין נשחטה למתה מעצמה ושאין ראיה מהירו'. מצאתי לו ז"ל עוד דברים מתמיהין. דקמדמי לה תו לפירות הנושרין דשרו הואיל וראויים לעורבים. ה"נ הבהמה ראויה לכוס חיה לכלבים. והרי זו טעות כפולה במ"כ דמנ"ל הא. והא קיי"ל איפכא דפירות הנושרין לעולם אסורין בטלטול בו ביום ולא מהני להו הא דראוין לעופות שבחצר. דאכתי קיימא גזרה דשמא יעלה ויתלוש. וכמ"ש התו' בהדיא ריש ביצה. דמשו"ה צריכין לתרי טעמי לאסור נושרין. משום דאית בהו תרי גווני מוקצה. כי היכי דלא ליהני להו כי הוו מוכן לעורבים כגון שעומדין האילנות בחצר ע"ש. וכן הבהמה בחייה אינו מועיל לה מה שעומדת לכלבים מה"ט. ועוד דלא קיימא לכלבים. דאפי' נמלך ושחטה לצורך כלבים. לא מהני. דבעינן מוכן ועומד דווקא כמ"ש התוס'. והאי לאו מוכן ועומד הוא. דסתמא מאי דחזי לאינש לא שדי לכלבים. וכ"ש בששחטה לצורך אדם היום. שלא הוכנה ולא עמדה מעולם לכלבים. שלא יצאה מתורת מוקצה משום דלא הוי חזיא לכוס בה"ש. ועוד דברי בש"ג ז"ל נראין כסותרין זא"ז. עיין פכ"כ שכתב בהפך. עם שנראה שהרגיש בסתירה. ונדחק ולא עלתה בידו ליישבם כהוגן. וכמדומה דאיהו ז"ל גופיה לא אמרה לקושטא דמילתא. דלא ברירא ליה כולי האי. וקמהדר אהתירא ונסיב ראיות לאיסורא. ולא סלקא ליה שפיר. ולאו כיפי תלי לה הרב במג"א ז"ל דמייתי ליה. אבל לענ"ד הדבר ברור דלא מיבעיא היכא דקא עביד גוי מעשה במלאכה דאורייתא כשחיטה. דלא אשתרי לישראל בטלטול. ולא אמרו בירו' של גוי א"צ הכן. אלא במידי דמשתרי בהכנה. כמוקצה דעלמא דלית ביה לתא דאיסור דאורייתא. והכי קיי"ל נמי ביונים קטנים שנקחים מן העכו"ם. בי"ט ולא צריכי הזמנה. אבל במפריחין אסורין אף משל גוי. וכן אסור ליקח מבהמותיו המוקצות. וכן לטלטל פירותיו אפי' הנושרין מאליהן. כ"ש אותן שלקטן בו ביום אפי' לצורך עצמו וגם לטלטלן בביתו אסורין:
15
ט״זקושיא על פסק הש"ע סי' שי"ח
ומכאן קשה בעיני ג"כ פסקו של הש"ע סי' שי"ח בשוחט לחולה דלא שאני ליה בין חולה מבע"י לחלה בו ביום. דקשיא לי טובא מ"ש ממחובר ודכוותיה דאמרן. דכולהו אסורין אפי' נעשה המלאכה מעצמה ולא חלו בה ידים. אסור כיון דלא הוו חזיין בה"ש. ולא הבנתי מ"ש במג"א דגזרינן במחובר שמא יעלה ויתלוש. (והוא לקוח מהב"י) א"ה הכא נמי נגזור שמא ישחוט. ואי משום דתלישה מלאכה קלה היא הנעשית מהרה איכא למיחש טפי כמ"ש בב"י. מ"מ בצידה מאי איכא למימר. דנפישא בטירחא בודאי. הילכך נראה עיקר כדברי הסוברים דבעינן שהיה חולה מבע"י. ואל"ה לא שרי לבריא אפי' באומצא. מטעם שהיה בה"ש מוקצה. וכמ"ש גדולי הפוסקים דאף ר"ש מודה במוקצה כה"ג דגרע מדחייה בידים. וכ"ש מוקצה מחמת איסור שחיטה דחמיר טפי. דמחובר קיל מניה. דמיהא חזי לבהמה ולעופות בה"ש נמי. שיכולין לרעות ולאכול ממנו. והוא עצמו רשאי להעמידה עליה (ואסור לעמוד בהמתו על המוקצה. אף דגוי) משא"כ בב"ח דלא חזו בה"ש אף לכלבים כדכתיבנא. בודאי גריעי טובא. וכ"ש בשל גוי דגזרו ביה טפי. שלא ירגילנו ישראל אצלו לעשות לו מלאכה בשבילו כנז"ל. דראוי להחמיר במוקצה שלו. כשיש בו משום גזרה דאיסור מלאכה. וכ"ש אם בדקדוק כתב הש"ג נשחטה
ומכאן קשה בעיני ג"כ פסקו של הש"ע סי' שי"ח בשוחט לחולה דלא שאני ליה בין חולה מבע"י לחלה בו ביום. דקשיא לי טובא מ"ש ממחובר ודכוותיה דאמרן. דכולהו אסורין אפי' נעשה המלאכה מעצמה ולא חלו בה ידים. אסור כיון דלא הוו חזיין בה"ש. ולא הבנתי מ"ש במג"א דגזרינן במחובר שמא יעלה ויתלוש. (והוא לקוח מהב"י) א"ה הכא נמי נגזור שמא ישחוט. ואי משום דתלישה מלאכה קלה היא הנעשית מהרה איכא למיחש טפי כמ"ש בב"י. מ"מ בצידה מאי איכא למימר. דנפישא בטירחא בודאי. הילכך נראה עיקר כדברי הסוברים דבעינן שהיה חולה מבע"י. ואל"ה לא שרי לבריא אפי' באומצא. מטעם שהיה בה"ש מוקצה. וכמ"ש גדולי הפוסקים דאף ר"ש מודה במוקצה כה"ג דגרע מדחייה בידים. וכ"ש מוקצה מחמת איסור שחיטה דחמיר טפי. דמחובר קיל מניה. דמיהא חזי לבהמה ולעופות בה"ש נמי. שיכולין לרעות ולאכול ממנו. והוא עצמו רשאי להעמידה עליה (ואסור לעמוד בהמתו על המוקצה. אף דגוי) משא"כ בב"ח דלא חזו בה"ש אף לכלבים כדכתיבנא. בודאי גריעי טובא. וכ"ש בשל גוי דגזרו ביה טפי. שלא ירגילנו ישראל אצלו לעשות לו מלאכה בשבילו כנז"ל. דראוי להחמיר במוקצה שלו. כשיש בו משום גזרה דאיסור מלאכה. וכ"ש אם בדקדוק כתב הש"ג נשחטה
16
י״זדשמא כוונתו בזה לומר שנשחט לצורך ישראל חולה. והנותר שאינו צריך לו נשאר לגוי. דכה"ג יותר ראוי לאסרו לבריא אף בטלטול. אפי' למאן דשרי לישראל בכל גוונא. מטעם הנז' דאדרבה מוקצה דגוי חמיר בכה"ג. ואף בנחרה וניבלה לצרכו. מיהא לא חזי לישראל למידי. דלא חזי לכוס באומצא. ולכלבים לא קאי למשדייה. ועוד אפי' נבילה של גוי דקיימא בודאי לכלבים שלו. לא ידעתי מי יתירנו לישראל בטלטול. אם לא לצורך כלבי ישראל שמזונותן עליו. אבל לצורך כלבי נכרי. שאין מזונותן על ישראל. ודאי אסורה בטלטול בכל אופן:
17
י״חומסקנא דב"ח שהומת בשבת לצורך לימוד הניתוח ודאי אסור לטלטלו
ומעתה אתה דן לכלב החי שהומת בו ביום. כי טוב הוא מאריה המת מעצמו לענין זה דהא לא קאי אף לכלבים. ותו דלא קבעי ליה לכלבים. דאפילו ניזיל בתר מחשבתיה דגוי. דא"צ הכן בשלו. ה"ט משום דלא מקצה מדעתיה מידי דחזי ליה לאדם או לכלבים. והאי לאו לכלבים קאי האידנא נמי. אלא להתלמד בו מלאכת הניתוח הוא צריך לו. דאפי' לכלבים לא מתבעי. להכי ודאי לא אפקיה מדין מוקצה בהכי. ואע"ג דקשדי מניה לכלבי למיכל. לא מהני השתא. דבעינן מוכן ועומד וליכא:
ומעתה אתה דן לכלב החי שהומת בו ביום. כי טוב הוא מאריה המת מעצמו לענין זה דהא לא קאי אף לכלבים. ותו דלא קבעי ליה לכלבים. דאפילו ניזיל בתר מחשבתיה דגוי. דא"צ הכן בשלו. ה"ט משום דלא מקצה מדעתיה מידי דחזי ליה לאדם או לכלבים. והאי לאו לכלבים קאי האידנא נמי. אלא להתלמד בו מלאכת הניתוח הוא צריך לו. דאפי' לכלבים לא מתבעי. להכי ודאי לא אפקיה מדין מוקצה בהכי. ואע"ג דקשדי מניה לכלבי למיכל. לא מהני השתא. דבעינן מוכן ועומד וליכא:
18
י״טכתבת עוד וגם מת נכרי נ"ל דשרי לטלטל. מ"ל נכרי מ"ל כלב. גם זה אינו נכון כלל דפשיטא לענין טלטול נכרי גרע מכלב. דמיהת דמי לשאר בהמה וחיה שמתו. שבשרו נאכל לכלבים וראוי להם. משא"כ מת נכרי דלא קאי לכלבים כמ"ש להלן בס"ד. א"כ ודאי טפי אסור בטלטול ממת ישראל דאסור. דמ"נ דמי לאבן ועפר וצואה ואביזרייהו דלא חזיין מידי:
19
כ׳ראיה מתלמוד גדול למ"ש דמ"נ אסור בהנאה כישראל
כ"ע ומה שחמיר לן מת דידן. שתי תשובות בדבר חדא דמת ישראל אסור בהנאה. משא"כ מ"נ כמ"ש בן המחבר תשו' צ"צ. ויפה כח הבן מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה. אחר דקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. ולא אמרה תורה שלח לתקלה. עד כאן דבריך: גם בזה לא אשיבך ריקם. ולא אסור מדרך כתבך וסידורו. כדי שתבין כל דבר לאישורו. ואמינא אנא הא דפשיטא לך דמ"נ מותר בהנאה כמ"ש בן הצ"צ ז"ל. לא ידענא ליה. כי אין לי אותו ספר. אנא מתניתא ידענא בשגם היא הלכה פסוקה וערוכה בש"ע סי' שמ"ט דמ"נ אסור בהנאה כישראל. והוא ע"פ תשו' הרשב"א. ומי לנו גדול בהוראה ממנו ז"ל: (וכ"מ בספר הוויכוח ליוסף בן גוריון נגד אפיון הרשע שר"י. שאף תכריכי מ"נ אסורין לנו) ועם שלא ראיתי אותה תשובה במקומה. ולא ידעתי מה כחה בזה ומאין יצא לו. נראה כן פשוט וברור מתלמוד ערוך חולין דקכ"ב שגזרו טומאה על עור אדם שעיבדו אע"פ שטהור מן התורה. כדי שלא יעשה אדם עצמות או"א שטיחין. ובוודאי דעורות או"א לא דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. משום דשכיחי ליה. ועבידי דמיתו מקמיה. וכ"כ התוס' שם שכל אדם בכלל. ומדתנן סתמא ולא מפליג תנא. ש"מ דאף בעור הנכרי שעיבדו הדין כן. וכך הלכה בודאי דל"ש נכרי ל"ש ישראל. עורו של מת טמא אע"פ שעיבדו. הא על כרחנו צ"ל שאף מ"נ אסור בהנאה. דאל"ה מ"ט גזרו אף בנכרי ולא חילקו. ומדוע לא העמידו בו הדבר על ד"ת. וכן נראה עוד שעיקר הגזרה מפני הנכרים היא (שרגילים היו לזלזל במתיהן באותן הימים והמקומות וכדמוכח ממ"ש בסמוך ג"כ) דישראל ודאי לא חשידי אהכי במתי דידהו. וכ"ש באביו ואמו. ולא היו צריכין לגזור מחמתן. אלא שחשו חז"ל פן יקנה ישראל עורות אדם דגוי וירגילנו לעשות שטיחין מעורות או"א. לכך גזרו עליו טומאה לישראל אע"פ שטהור דבר תורה. כדי שלא יגרום הישראל מכשול לנכרי בדבר זה. שאסור להם ג"כ. ואף הישראל עצמו נמצא נכשל באיסור הנאה ליהנות מעור אדם האסור בהנאה. כך נ"ל בעזה"י דבר ברור:
כ"ע ומה שחמיר לן מת דידן. שתי תשובות בדבר חדא דמת ישראל אסור בהנאה. משא"כ מ"נ כמ"ש בן המחבר תשו' צ"צ. ויפה כח הבן מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה. אחר דקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. ולא אמרה תורה שלח לתקלה. עד כאן דבריך: גם בזה לא אשיבך ריקם. ולא אסור מדרך כתבך וסידורו. כדי שתבין כל דבר לאישורו. ואמינא אנא הא דפשיטא לך דמ"נ מותר בהנאה כמ"ש בן הצ"צ ז"ל. לא ידענא ליה. כי אין לי אותו ספר. אנא מתניתא ידענא בשגם היא הלכה פסוקה וערוכה בש"ע סי' שמ"ט דמ"נ אסור בהנאה כישראל. והוא ע"פ תשו' הרשב"א. ומי לנו גדול בהוראה ממנו ז"ל: (וכ"מ בספר הוויכוח ליוסף בן גוריון נגד אפיון הרשע שר"י. שאף תכריכי מ"נ אסורין לנו) ועם שלא ראיתי אותה תשובה במקומה. ולא ידעתי מה כחה בזה ומאין יצא לו. נראה כן פשוט וברור מתלמוד ערוך חולין דקכ"ב שגזרו טומאה על עור אדם שעיבדו אע"פ שטהור מן התורה. כדי שלא יעשה אדם עצמות או"א שטיחין. ובוודאי דעורות או"א לא דוקא. אלא אורחא דמילתא נקט תלמודא. משום דשכיחי ליה. ועבידי דמיתו מקמיה. וכ"כ התוס' שם שכל אדם בכלל. ומדתנן סתמא ולא מפליג תנא. ש"מ דאף בעור הנכרי שעיבדו הדין כן. וכך הלכה בודאי דל"ש נכרי ל"ש ישראל. עורו של מת טמא אע"פ שעיבדו. הא על כרחנו צ"ל שאף מ"נ אסור בהנאה. דאל"ה מ"ט גזרו אף בנכרי ולא חילקו. ומדוע לא העמידו בו הדבר על ד"ת. וכן נראה עוד שעיקר הגזרה מפני הנכרים היא (שרגילים היו לזלזל במתיהן באותן הימים והמקומות וכדמוכח ממ"ש בסמוך ג"כ) דישראל ודאי לא חשידי אהכי במתי דידהו. וכ"ש באביו ואמו. ולא היו צריכין לגזור מחמתן. אלא שחשו חז"ל פן יקנה ישראל עורות אדם דגוי וירגילנו לעשות שטיחין מעורות או"א. לכך גזרו עליו טומאה לישראל אע"פ שטהור דבר תורה. כדי שלא יגרום הישראל מכשול לנכרי בדבר זה. שאסור להם ג"כ. ואף הישראל עצמו נמצא נכשל באיסור הנאה ליהנות מעור אדם האסור בהנאה. כך נ"ל בעזה"י דבר ברור:
20
כ״אגם סיוע ממשנ' חמור' בידים שהיא קשת הביאור ומופלגת התמיהא לכאורה
וע"פ הדברים האלה נתגלה לי לענ"ד פירוש הגון במשנה חמורה בבתרא דידים. ששנינו שם אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין הידים כתבי המירם אינן מטמאין. א"ל ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כ"ג טמאין. א"ל לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות א"ל אף כתבי קודש לפי חבתן היא טומאתן ספרי מירם שאינן חביבין אינן מטמאין עכ"ל המשנה כהוייתו. העתקתיו לפי שהוא מופלג התמיהות כולו מקשה. מסיפא לרישא. עם שלא ראיתי לאחד מן המפרשים ז"ל שהטריח עצמו בביאורה. והאלקים צריכא רבה ודעת רחבה. כי לכאורה דברי שיחה בטלה הן שהרי מקרא מלא הוא בתורה כל הנוגע בעצם אדם יטמא. ומה להם להמציא טעם חדש מלבם משום גזרה בעלמא. ויותר קשה על ריב"ז מה לו לתלות דבר זה בפרושים. שכתוב הדר הוא לכל חסידיו ואף ליוחנן. ועוד אם רצה לשחק בהם להפליג מתחלה התלונה על הפרושים. כדי להתל בצדוקים ולהוכיח מדברי עצמן ותשובתן. שהאמת עם הפרושים. יותר נאה הי"ל להזכיר מטומאת עור האדם. וטהרת עור החמור. שטומאתו של עור ודאי לא למדנו אלא מתורתן של פרושים בלבד וגזרתן. ומתוכה יוכיח כמו כן עליהם חרפתם. ועוד שהוא הנאות יותר לענין. לפי שהוצרכו לגזור שלא יעשה עורות או"א שטיחין כמו שגזרו ג"כ כאן באמת בספרי קודש מטעם זה בעצמו כדמסיק בתוספתא. א"כ דא ודא אחת היא. ותהיה תשובתם בצדם מכוונת מד"ס לד"ס. הלא דבר הוא דתלי תניא ר"ל גזרת חכמים. בדלא תניא אלא מפורש בתורה. שעצם אדם טמא. והם השיבוהו שלא כהוגן. וגם רחוק הוא שריב"ז לא בא אלא לענות אותם ע"פ דרכם כסל למו. וע"ק למה לא נתפרש דבר זה במשנה. שגזרת טומאה דכתבי קודש משום שלא יעשה אדם אותן שטיחין לבהמה כמ"ש בתוספתא. שהוא עיקר הטעם שהשיבן ריב"ז לצדוקים כאולתן לפ"ד המפרשים. לא באמת ולא בצדקה. דא עקא. ומ"ט שתיק מניה תנא דידן ונסיב לאידך לישנא דלא צריך ליה. והכי הו"ל למימר אף כ"ק טומאתן. שלא יעשה אותן שטיחין ותו לא מידי. והיה דבר דבור על אפניו לפי המכוון מהויכוח הניצוחי הלז. ע"ק מ"ש המפרשי' שכל זה אינו אמת. כי לא גזרו טומאה על כ"ק אלא משום שהיו מצניעין תרומה אצלם והיו מפסידין אותן. כדאי' בשיטת י"ח דבר. א"כ מה לו לטפל בשפת שקר. ולהציל מפיהם דבר אמת. ועל התוספתא קשה ביותר. שאין מדרכה כי אם לבאר סתימות המשנה שיש בהן נפקותא לדינא דידן. ולא להטפל בתוספת ביאור וויכוח ופלפול של הבל. עוד ראוי לשום לב דנקט יוחנן דווקא:
וע"פ הדברים האלה נתגלה לי לענ"ד פירוש הגון במשנה חמורה בבתרא דידים. ששנינו שם אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין הידים כתבי המירם אינן מטמאין. א"ל ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים עצמות יוחנן כ"ג טמאין. א"ל לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות א"ל אף כתבי קודש לפי חבתן היא טומאתן ספרי מירם שאינן חביבין אינן מטמאין עכ"ל המשנה כהוייתו. העתקתיו לפי שהוא מופלג התמיהות כולו מקשה. מסיפא לרישא. עם שלא ראיתי לאחד מן המפרשים ז"ל שהטריח עצמו בביאורה. והאלקים צריכא רבה ודעת רחבה. כי לכאורה דברי שיחה בטלה הן שהרי מקרא מלא הוא בתורה כל הנוגע בעצם אדם יטמא. ומה להם להמציא טעם חדש מלבם משום גזרה בעלמא. ויותר קשה על ריב"ז מה לו לתלות דבר זה בפרושים. שכתוב הדר הוא לכל חסידיו ואף ליוחנן. ועוד אם רצה לשחק בהם להפליג מתחלה התלונה על הפרושים. כדי להתל בצדוקים ולהוכיח מדברי עצמן ותשובתן. שהאמת עם הפרושים. יותר נאה הי"ל להזכיר מטומאת עור האדם. וטהרת עור החמור. שטומאתו של עור ודאי לא למדנו אלא מתורתן של פרושים בלבד וגזרתן. ומתוכה יוכיח כמו כן עליהם חרפתם. ועוד שהוא הנאות יותר לענין. לפי שהוצרכו לגזור שלא יעשה עורות או"א שטיחין כמו שגזרו ג"כ כאן באמת בספרי קודש מטעם זה בעצמו כדמסיק בתוספתא. א"כ דא ודא אחת היא. ותהיה תשובתם בצדם מכוונת מד"ס לד"ס. הלא דבר הוא דתלי תניא ר"ל גזרת חכמים. בדלא תניא אלא מפורש בתורה. שעצם אדם טמא. והם השיבוהו שלא כהוגן. וגם רחוק הוא שריב"ז לא בא אלא לענות אותם ע"פ דרכם כסל למו. וע"ק למה לא נתפרש דבר זה במשנה. שגזרת טומאה דכתבי קודש משום שלא יעשה אדם אותן שטיחין לבהמה כמ"ש בתוספתא. שהוא עיקר הטעם שהשיבן ריב"ז לצדוקים כאולתן לפ"ד המפרשים. לא באמת ולא בצדקה. דא עקא. ומ"ט שתיק מניה תנא דידן ונסיב לאידך לישנא דלא צריך ליה. והכי הו"ל למימר אף כ"ק טומאתן. שלא יעשה אותן שטיחין ותו לא מידי. והיה דבר דבור על אפניו לפי המכוון מהויכוח הניצוחי הלז. ע"ק מ"ש המפרשי' שכל זה אינו אמת. כי לא גזרו טומאה על כ"ק אלא משום שהיו מצניעין תרומה אצלם והיו מפסידין אותן. כדאי' בשיטת י"ח דבר. א"כ מה לו לטפל בשפת שקר. ולהציל מפיהם דבר אמת. ועל התוספתא קשה ביותר. שאין מדרכה כי אם לבאר סתימות המשנה שיש בהן נפקותא לדינא דידן. ולא להטפל בתוספת ביאור וויכוח ופלפול של הבל. עוד ראוי לשום לב דנקט יוחנן דווקא:
21
כ״בופירושה מד"ס מופלא מאד בדרך חדש לא שיערוהו המפרשים דרך הקודש יקרא מיושב דבר דבור על אפנו
לכן עשה אזנך כאפרכסת ושמע את אשר הראוני מן השמים בפי' משנה זו. שכל דבריה האמת והצדק. חלילה לה מדבר שקר כי לא יפול מדבר ה' ארצה. וכך אני אומר על כרחנו צריכין אנו לחלק מיני הטומאות לשני סוגים גדולים. הא' הוא של תורה שאין טעמה נגלה לנו. ולא לנו להגיע עדיו בשכלנו בשום אופן. אלא על פי דרך הסוד הנעלם. והב' של דבריהם שטעמו ידוע בנגלה. משום הרחקה ומשמרת לד"ת. כמו שהם רוב גזרות חז"ל כפי המפורסם. ואמנם אותה הטומאה החמורה של תורה. עם היות סבתה העצמית נעלמת באמת. ואין לנו לבקש טעם לדבר. מכל מקום רואין אנו בודאי שיש לה התלות וחלות בדבר החביב דווקא. דהיינו ישראל החביבין שנקראו בנים למקום. שהם הם המקבלים טומאה בחייהם. לא כן הנכרי שאינו מקבל טומאה כלל לא ממת ושרץ ושאר אבות הטומאות. וכן אינו נעשה זב ומצורע וב"ק ואין בנכרים נדות וזיבות. שכל זה נוהג בישראל בלבד. וצ"ל לפי חבתן היא טומאתן (ואף במיתתן לרשב"י אינן מטמאין באוהל אלא ישראל. לא הנכרים. כמו כן מטעם זה) וכן הדבר באפר פרה שאין שם טהרה גדולה ממנה. לפי חבתה טומאתה. שמטמאה טומאה חמורה ג"כ. וזה דבר ידוע ומפורסם בתורה. שהכל מודים בכך בלי ספק. שהחבה היתרה והמעלה הגדולה. היא הגורמת לטומאה. עם שאין לזה מבוא בהקש ובשכל אנושי. וא"צ טעם לחוקי התורה וגזרות מלך. וזה פשוט נודע גם לצדוקים. אכן בחלק האחר שהוא סוג הטומאה של דבריהם. שגזרו חכמים כדי לעשות סייג לתורה. כגון בעור אדם וכתבי קודש ודומיהן. דבר ידוע הוא שאין צדוקים מודים בו כלל. ואין דנין בהם לא טומאה חמורה ולא קלה. שהן מעמידין הכל על דין תורה בלבד. ובאו להתווכח עם הפרושים ולהתרעם עליהם שאין מקום לגזרתם. כי מתוכה נולד זרות מבואר הביטול לפי דעתם. שנוהגים זלזול בכ"ק יותר מספרי מינין. ואע"פ שבאמת הוצרכו פרושים לגזור טומאה על כ"ק. מחששה שלא יעשה אדם אותן שטיחין כדמסיק בתוספתא. שהוא ודאי טעם עיקרי ואמיתי. מ"מ הם אינן מסכימים בזה. כי יאמרו שחששה זרה היא. ולא ימצא בל"ז מי שיזלזל כל כך בכ"ק. אם לא שפקר בדת ישראל. ולא תועיל לו גזרתם. על כן לפ"ד לא יצטרכו לגזרת חכמים בטומאה זו. שנראה כממעט בכבוד כ"ק. ולכן לא ראה ריב"ז להוכיחם מגזרת עור האדם שיטמא. עם היות עור חמור טהור. כי לא יודו לו אף בזה וילעיגו גם לזאת. דהיא גופה קשיא מה"ט נמי. איך יש מקום לחוש שיעוז אנוש פניו כל כך לעבד עורות או"א. או של שאר בן אדם כמוהו. לעשותן שטיחין לבהמה. לכן רחוק מכליותיהם גם דבר זה. ולא יקבלו עליהם גזרת סופרים לעולם. לפיכך עשה ריב"ז בחכמה לנצחם עכ"פ בדבר שהם מודים בו בודאי. דהיינו עצמות אדם שמבואר בתורה שהן טמאין. והנה בזה י"ל שני טעמים לסבת הטומאה. הא' מפני חבתן יותר מעצמות הבהמה. וזה בלבד מספיק בדרכי התורה. כדרך הטומאות שזכרנו למעלה. אך לפ"ז לא תתכן הטומאה אלא בישראל לבד. מפני חבתן למקום כנז'. ולא יטמאו א"כ עצמות הנכרי (ביחוד לרשב"י שאפי' מת שלם דנכרי אינו מטמא באוהל מט"ז. ואעפ"כ מודה הוא שאפי' עצמותיו של נכרי ג"כ טמאין במגע ובמשא מ"מ) ודיו לטמא גופו בעצמו ובשרו. כענין טומאת הנבלה. ומדוע יהיו עצמותיו טמאין יותר מעצמות הבהמה. אבל יש עוד טעם אחר דהיינו מחמת גזרת חכמים שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות. ועל כרחך טעם זה מוכרח בין שיהא מד"ת או מד"ס. כי מאחר שלא חילקה תורה בעצם אדם בין גוי לישראל. וטימאה הכל בשוה. אע"פ שאין שייך לומר בגוי מפני חבתן היא הטומאה. א"כ בהכרח לומר שגם התורה עצמה עשתה סייג כזה לדבריה. ובדבר זה הצדוקים שוים שאין לחלק בטומאת מת בין ישראל לגוי. לכן על כרחם יצטרכו להודות לפרושים שיש מקום לגזרתם. שלא יבא אדם לבעוט בעצמות או"א. אף שהוא קצת רחוק מן הדעת. ועל כן אין להאשים הפרושים שגזרו כזאת בכ"ק. ותכל תלונותם של צדוקים מעליהם. וזהו שאמר ריב"ז והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים. כלומר הניחו הדבר על דין תורה ועצמות יוחנן כ"ג שהוא משלהם כידוע שנעשה צדוקי טמאין. כלומר גזרו עליו טומאה. או הניחוהו כמו כן עד"ת. שיטמא כמו עצם אדם דישראל. ובזה א"ל לפי חבתן היא טומאתן. שהרי אף הוא ככלב וכחמור נחשב בעיני חכמים. ולא גרמה לו חבתו טומאתו בשום אופן. והרי גם אתם מודים בטומאתו. ואף חכמי ישראל סוברים כן שהוא מטמא. וכן הם שוים בכל מת אדם. אפי' של נכרי גמור שמטמא כמו כן. (כי בעיני פרושים. צדוקים ונכרים דבר א' הוא) עם היות לדעת שתי הכתות לא שייך בו לומר לפי חבתו היא טומאתו. ולא זכר ריב"ז את יוחנן (לשבח כפי שחושבים הכל) אלא לגנאי בהיות אף הוא לא טוב מהנכרי בעיני החכמים. ועכ"ז לא הקלו בטומאתו שהכל מודים בזה כמונו כמוהם. וכמו שמטמאין ג"כ במתי נכרים בכלל. שכולן שוין בכך כנז'. ואע"פ שבדבר שאין לו חבה כענין הבהמה אין שום טומאה בעצמותיה. וצ"ל בודאי מטעם הגזרה. עכ"פ במת נכרי לא ימלטו מטעם זה. ויחזרו לדעת חכמים. ועל פי הדברים האלה השיבוהו משני צדדים. וכך אמרו לדידן לעולם אימא לך מפני חבתן היא טומאתן. שיוחנן ודאי חביב אצלם. ולא זו בלבד אלא אפי' מת נכרי נמי מטמא מה"ט. ממצות התורה. לפי חבתו יותר מעצמות החמור עכ"פ. באשר צורת האדם חביבה היא מכל מקום מצורת הבהמה. ואתם מטמאין אותן מטעם שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות דשייכא בנכרים. אבל אינכם צריכים לכך כי על דעת צדוקים באמת אין מקום לגזרה זו בכל אדם שיהא. ויספיק להם הטעם התוריי הכולל. שהוא אמיתי בכולם. על כן עדיין לא יסכימו בגזרת פרושים הנז'. וקמהדר להו ריב"ז נקוטו מיהת פלגא בידייכו. דהטומאה נמשכת מהחבה היתרה שיש לאדם ביקר על הבהמה. א"כ מדוע תתרעמו על הפרושים שזלזלו בכ"ק לגזור עליהם טומאה יותר מספרי מירם. דאדרבה היא הנותנת וגורמת לטומאה הכללית בתורה. לפיכך אין בזה תימה כל עיקר (דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון) אחר שהודיתם בעצמכם שכן הוא. ולכן בדיוק עזב טעם הגזרה האמיתי. והוא שלא יעשה אותן שטיחין. לפי שהוא דבר זר אצל צדוקים. ועליו צווחו אליו יתבוננו אליו ישגיחו כאמור. ומובן מתוך תשובתן. ולא יכול ריב"ז להחזירם מדעת זה בשביל כך לא רצה שוב לטפל בו. ולא ביקש רק לבטל תרעומתן מעל הפרושים שנהגו מנהג בזיון בכ"ק. כי בזה עכ"פ יכול יוכל להם מדברי עצמן כנז'. שהכריחם להודות מעתה שאין גנאי לכ"ק על ככה. והספיק לו זה הקיצור לפי כוונת הוויכוח. משא"כ תנא דברייתא דרכו לפרש סתימות המשנה וגילה לנו טעם הפרושים העיקרי בביאור יותר. שהוא מחמת גזרה בודאי שעליה נחלקו צדוקים. כמחלוקתן בכל מקום על גזרת חכמים. אבל הוא טעם אמיתי של פרושים בגזרה זו. שחששו שלא יבואו לנהוג קלות ראש בכ"ק לעשותן שטיחין. עם שהיא חששה רחוקה. מ"מ יקר וגדולה נעשה לכ"ק על ככה לחזק ההרחקה בכל אופן המועיל. שלא יבוא הדבר לידי שכחה ומיעוט זהירות. ובטומאה היו נזהרין מאד. כמ"ש כמה פרצה טהרה בישראל. והיתה חמורה בעיניהם יותר משפיכות דמים כדא' בסדר יומא על כן נכונה גזרת פרושים גם בזו:
לכן עשה אזנך כאפרכסת ושמע את אשר הראוני מן השמים בפי' משנה זו. שכל דבריה האמת והצדק. חלילה לה מדבר שקר כי לא יפול מדבר ה' ארצה. וכך אני אומר על כרחנו צריכין אנו לחלק מיני הטומאות לשני סוגים גדולים. הא' הוא של תורה שאין טעמה נגלה לנו. ולא לנו להגיע עדיו בשכלנו בשום אופן. אלא על פי דרך הסוד הנעלם. והב' של דבריהם שטעמו ידוע בנגלה. משום הרחקה ומשמרת לד"ת. כמו שהם רוב גזרות חז"ל כפי המפורסם. ואמנם אותה הטומאה החמורה של תורה. עם היות סבתה העצמית נעלמת באמת. ואין לנו לבקש טעם לדבר. מכל מקום רואין אנו בודאי שיש לה התלות וחלות בדבר החביב דווקא. דהיינו ישראל החביבין שנקראו בנים למקום. שהם הם המקבלים טומאה בחייהם. לא כן הנכרי שאינו מקבל טומאה כלל לא ממת ושרץ ושאר אבות הטומאות. וכן אינו נעשה זב ומצורע וב"ק ואין בנכרים נדות וזיבות. שכל זה נוהג בישראל בלבד. וצ"ל לפי חבתן היא טומאתן (ואף במיתתן לרשב"י אינן מטמאין באוהל אלא ישראל. לא הנכרים. כמו כן מטעם זה) וכן הדבר באפר פרה שאין שם טהרה גדולה ממנה. לפי חבתה טומאתה. שמטמאה טומאה חמורה ג"כ. וזה דבר ידוע ומפורסם בתורה. שהכל מודים בכך בלי ספק. שהחבה היתרה והמעלה הגדולה. היא הגורמת לטומאה. עם שאין לזה מבוא בהקש ובשכל אנושי. וא"צ טעם לחוקי התורה וגזרות מלך. וזה פשוט נודע גם לצדוקים. אכן בחלק האחר שהוא סוג הטומאה של דבריהם. שגזרו חכמים כדי לעשות סייג לתורה. כגון בעור אדם וכתבי קודש ודומיהן. דבר ידוע הוא שאין צדוקים מודים בו כלל. ואין דנין בהם לא טומאה חמורה ולא קלה. שהן מעמידין הכל על דין תורה בלבד. ובאו להתווכח עם הפרושים ולהתרעם עליהם שאין מקום לגזרתם. כי מתוכה נולד זרות מבואר הביטול לפי דעתם. שנוהגים זלזול בכ"ק יותר מספרי מינין. ואע"פ שבאמת הוצרכו פרושים לגזור טומאה על כ"ק. מחששה שלא יעשה אדם אותן שטיחין כדמסיק בתוספתא. שהוא ודאי טעם עיקרי ואמיתי. מ"מ הם אינן מסכימים בזה. כי יאמרו שחששה זרה היא. ולא ימצא בל"ז מי שיזלזל כל כך בכ"ק. אם לא שפקר בדת ישראל. ולא תועיל לו גזרתם. על כן לפ"ד לא יצטרכו לגזרת חכמים בטומאה זו. שנראה כממעט בכבוד כ"ק. ולכן לא ראה ריב"ז להוכיחם מגזרת עור האדם שיטמא. עם היות עור חמור טהור. כי לא יודו לו אף בזה וילעיגו גם לזאת. דהיא גופה קשיא מה"ט נמי. איך יש מקום לחוש שיעוז אנוש פניו כל כך לעבד עורות או"א. או של שאר בן אדם כמוהו. לעשותן שטיחין לבהמה. לכן רחוק מכליותיהם גם דבר זה. ולא יקבלו עליהם גזרת סופרים לעולם. לפיכך עשה ריב"ז בחכמה לנצחם עכ"פ בדבר שהם מודים בו בודאי. דהיינו עצמות אדם שמבואר בתורה שהן טמאין. והנה בזה י"ל שני טעמים לסבת הטומאה. הא' מפני חבתן יותר מעצמות הבהמה. וזה בלבד מספיק בדרכי התורה. כדרך הטומאות שזכרנו למעלה. אך לפ"ז לא תתכן הטומאה אלא בישראל לבד. מפני חבתן למקום כנז'. ולא יטמאו א"כ עצמות הנכרי (ביחוד לרשב"י שאפי' מת שלם דנכרי אינו מטמא באוהל מט"ז. ואעפ"כ מודה הוא שאפי' עצמותיו של נכרי ג"כ טמאין במגע ובמשא מ"מ) ודיו לטמא גופו בעצמו ובשרו. כענין טומאת הנבלה. ומדוע יהיו עצמותיו טמאין יותר מעצמות הבהמה. אבל יש עוד טעם אחר דהיינו מחמת גזרת חכמים שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות. ועל כרחך טעם זה מוכרח בין שיהא מד"ת או מד"ס. כי מאחר שלא חילקה תורה בעצם אדם בין גוי לישראל. וטימאה הכל בשוה. אע"פ שאין שייך לומר בגוי מפני חבתן היא הטומאה. א"כ בהכרח לומר שגם התורה עצמה עשתה סייג כזה לדבריה. ובדבר זה הצדוקים שוים שאין לחלק בטומאת מת בין ישראל לגוי. לכן על כרחם יצטרכו להודות לפרושים שיש מקום לגזרתם. שלא יבא אדם לבעוט בעצמות או"א. אף שהוא קצת רחוק מן הדעת. ועל כן אין להאשים הפרושים שגזרו כזאת בכ"ק. ותכל תלונותם של צדוקים מעליהם. וזהו שאמר ריב"ז והלא הם אומרים עצמות חמור טהורים. כלומר הניחו הדבר על דין תורה ועצמות יוחנן כ"ג שהוא משלהם כידוע שנעשה צדוקי טמאין. כלומר גזרו עליו טומאה. או הניחוהו כמו כן עד"ת. שיטמא כמו עצם אדם דישראל. ובזה א"ל לפי חבתן היא טומאתן. שהרי אף הוא ככלב וכחמור נחשב בעיני חכמים. ולא גרמה לו חבתו טומאתו בשום אופן. והרי גם אתם מודים בטומאתו. ואף חכמי ישראל סוברים כן שהוא מטמא. וכן הם שוים בכל מת אדם. אפי' של נכרי גמור שמטמא כמו כן. (כי בעיני פרושים. צדוקים ונכרים דבר א' הוא) עם היות לדעת שתי הכתות לא שייך בו לומר לפי חבתו היא טומאתו. ולא זכר ריב"ז את יוחנן (לשבח כפי שחושבים הכל) אלא לגנאי בהיות אף הוא לא טוב מהנכרי בעיני החכמים. ועכ"ז לא הקלו בטומאתו שהכל מודים בזה כמונו כמוהם. וכמו שמטמאין ג"כ במתי נכרים בכלל. שכולן שוין בכך כנז'. ואע"פ שבדבר שאין לו חבה כענין הבהמה אין שום טומאה בעצמותיה. וצ"ל בודאי מטעם הגזרה. עכ"פ במת נכרי לא ימלטו מטעם זה. ויחזרו לדעת חכמים. ועל פי הדברים האלה השיבוהו משני צדדים. וכך אמרו לדידן לעולם אימא לך מפני חבתן היא טומאתן. שיוחנן ודאי חביב אצלם. ולא זו בלבד אלא אפי' מת נכרי נמי מטמא מה"ט. ממצות התורה. לפי חבתו יותר מעצמות החמור עכ"פ. באשר צורת האדם חביבה היא מכל מקום מצורת הבהמה. ואתם מטמאין אותן מטעם שלא יעשה אדם עצמות או"א תרוודות דשייכא בנכרים. אבל אינכם צריכים לכך כי על דעת צדוקים באמת אין מקום לגזרה זו בכל אדם שיהא. ויספיק להם הטעם התוריי הכולל. שהוא אמיתי בכולם. על כן עדיין לא יסכימו בגזרת פרושים הנז'. וקמהדר להו ריב"ז נקוטו מיהת פלגא בידייכו. דהטומאה נמשכת מהחבה היתרה שיש לאדם ביקר על הבהמה. א"כ מדוע תתרעמו על הפרושים שזלזלו בכ"ק לגזור עליהם טומאה יותר מספרי מירם. דאדרבה היא הנותנת וגורמת לטומאה הכללית בתורה. לפיכך אין בזה תימה כל עיקר (דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון) אחר שהודיתם בעצמכם שכן הוא. ולכן בדיוק עזב טעם הגזרה האמיתי. והוא שלא יעשה אותן שטיחין. לפי שהוא דבר זר אצל צדוקים. ועליו צווחו אליו יתבוננו אליו ישגיחו כאמור. ומובן מתוך תשובתן. ולא יכול ריב"ז להחזירם מדעת זה בשביל כך לא רצה שוב לטפל בו. ולא ביקש רק לבטל תרעומתן מעל הפרושים שנהגו מנהג בזיון בכ"ק. כי בזה עכ"פ יכול יוכל להם מדברי עצמן כנז'. שהכריחם להודות מעתה שאין גנאי לכ"ק על ככה. והספיק לו זה הקיצור לפי כוונת הוויכוח. משא"כ תנא דברייתא דרכו לפרש סתימות המשנה וגילה לנו טעם הפרושים העיקרי בביאור יותר. שהוא מחמת גזרה בודאי שעליה נחלקו צדוקים. כמחלוקתן בכל מקום על גזרת חכמים. אבל הוא טעם אמיתי של פרושים בגזרה זו. שחששו שלא יבואו לנהוג קלות ראש בכ"ק לעשותן שטיחין. עם שהיא חששה רחוקה. מ"מ יקר וגדולה נעשה לכ"ק על ככה לחזק ההרחקה בכל אופן המועיל. שלא יבוא הדבר לידי שכחה ומיעוט זהירות. ובטומאה היו נזהרין מאד. כמ"ש כמה פרצה טהרה בישראל. והיתה חמורה בעיניהם יותר משפיכות דמים כדא' בסדר יומא על כן נכונה גזרת פרושים גם בזו:
22
כ״גהשגה על דרך המפרשי' שם
ולא ידעתי מניין להם למפרשים ז"ל שאמרו שאין זה אמת. אלא מפני הפסד כ"ק הוא שגזרו טומאה עליהם. ולענ"ד אין לזה יסוד ושורש כלל. כי שם בשטת י"ח דבר. לא מצינו שגזרו טומאה מטעם זה אלא על ספרי וכתבי קודש עצמן. אבל על ידים הבאין מחמת ספר לא גזרו מט"ז. שאין לו ענין לזה. אלא משום דר' פרנך הוא. שלא יאחוז ס"ת ערום כדאי' התם בהדיא. והיינו הך דהכא. שלא ינהג מנהג בזיון בספרים וכ"ק. שאפי' לאוחזן ערומים אינו נכון. כ"ש שיש לחוש עוד שמן הקל יבואו אל החמור והוא לעשותן אף שטיחין. אם לא יהו מורגלים לנהוג בהם כבוד גדול. וי"ל עוד שהברייתא הוצרכה לטעם יותר גדול וחזק בענין. מפני שמדברת בכל כ"ק שיהיו. שכולן מטמאין הידים מט"ז החמור. ולפי ששאר כ"ק קלין קצת בעיני בני אדם. מצאה החששה מקום יותר שיבואו לעשותן שטיחין. ושם בסוגיא דבספר לחוד עסקינן לא אצטריך ליה למנקט טעמא רבה דגזרת שטיחין. שהוא רחוק קצת אצל הספר לזלזל בו כל כך. ומסתייה בטעמא זוטא דר"פ. דאיתיה מיהא אף בספר. ודי בו לגזור טומאה על הספר מחמתו. מ"מ דבר אחד הוא עם טעם הברייתא בעצם הכוונה. וזה נ"ל ברור בס"ד: וכפתור ופרח הוא בהבנת המשנה. שמענה ודע לך והבן וחכם בבינה:
ולא ידעתי מניין להם למפרשים ז"ל שאמרו שאין זה אמת. אלא מפני הפסד כ"ק הוא שגזרו טומאה עליהם. ולענ"ד אין לזה יסוד ושורש כלל. כי שם בשטת י"ח דבר. לא מצינו שגזרו טומאה מטעם זה אלא על ספרי וכתבי קודש עצמן. אבל על ידים הבאין מחמת ספר לא גזרו מט"ז. שאין לו ענין לזה. אלא משום דר' פרנך הוא. שלא יאחוז ס"ת ערום כדאי' התם בהדיא. והיינו הך דהכא. שלא ינהג מנהג בזיון בספרים וכ"ק. שאפי' לאוחזן ערומים אינו נכון. כ"ש שיש לחוש עוד שמן הקל יבואו אל החמור והוא לעשותן אף שטיחין. אם לא יהו מורגלים לנהוג בהם כבוד גדול. וי"ל עוד שהברייתא הוצרכה לטעם יותר גדול וחזק בענין. מפני שמדברת בכל כ"ק שיהיו. שכולן מטמאין הידים מט"ז החמור. ולפי ששאר כ"ק קלין קצת בעיני בני אדם. מצאה החששה מקום יותר שיבואו לעשותן שטיחין. ושם בסוגיא דבספר לחוד עסקינן לא אצטריך ליה למנקט טעמא רבה דגזרת שטיחין. שהוא רחוק קצת אצל הספר לזלזל בו כל כך. ומסתייה בטעמא זוטא דר"פ. דאיתיה מיהא אף בספר. ודי בו לגזור טומאה על הספר מחמתו. מ"מ דבר אחד הוא עם טעם הברייתא בעצם הכוונה. וזה נ"ל ברור בס"ד: וכפתור ופרח הוא בהבנת המשנה. שמענה ודע לך והבן וחכם בבינה:
23
כ״דסירכיה נקט ואתא לאשמועינן דמ"נ אסור בהנאה
נקטינן מהא דלדברי אלו ואלו פרושים וצדוקים עצמות אדם כל דהו טמאין. וטעמא דמטמינן אפי' של נכרי בין שהוא מד"ת. או מד"ס (לכשתימצי לומר אע"ג דלא קיי"ל כרשב"י בקברי גוים שאינן מטמאין באוהל. היינו דווקא קבריהן ממש ר"ל מת שלם. או רוב בניינו ומניינו של מת שיש בו משום טומאת אוהל. בהא בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה ומטמו להו באוהל. משא"כ בעצם גרידא ולענין טומאת מגע ומשא. אימר לכ"ע ליכא בנכרים טומאה מן התורה אלא מד"ס: (אי נמי כי אצטריך טעמא. לעצם כשעורה דהלכה היא. וכי אתאי הילכתא לישראל. אבל לדנכרי לא. אלא טהור לגמרי הוי. ורבנן הוא דגזרו מהך טעמא דלעיל) ואע"פ שבגמרא הסברא הפוכה. דאפי' לרשב"י לא מיעטינהו קרא אלא מטומאת אוהל. ומיהו מודה דמטמו במגע ומשא. איכא למימר דלרבנן נמי מת שלם דווקא הוא דמטמא באוהל כישראל. אבל בטומאת מגע דעצם. דילמא ליכא מ"ד. אלא מדרבנן הוא דגזור עלייהו טומאה) על כרחנו צ"ל בטעם הדבר שגזרו אף בשל נכרי. שלא יבוא להשתמש בהם. מפני שאסורין כמו כן בהנאה:
נקטינן מהא דלדברי אלו ואלו פרושים וצדוקים עצמות אדם כל דהו טמאין. וטעמא דמטמינן אפי' של נכרי בין שהוא מד"ת. או מד"ס (לכשתימצי לומר אע"ג דלא קיי"ל כרשב"י בקברי גוים שאינן מטמאין באוהל. היינו דווקא קבריהן ממש ר"ל מת שלם. או רוב בניינו ומניינו של מת שיש בו משום טומאת אוהל. בהא בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה ומטמו להו באוהל. משא"כ בעצם גרידא ולענין טומאת מגע ומשא. אימר לכ"ע ליכא בנכרים טומאה מן התורה אלא מד"ס: (אי נמי כי אצטריך טעמא. לעצם כשעורה דהלכה היא. וכי אתאי הילכתא לישראל. אבל לדנכרי לא. אלא טהור לגמרי הוי. ורבנן הוא דגזרו מהך טעמא דלעיל) ואע"פ שבגמרא הסברא הפוכה. דאפי' לרשב"י לא מיעטינהו קרא אלא מטומאת אוהל. ומיהו מודה דמטמו במגע ומשא. איכא למימר דלרבנן נמי מת שלם דווקא הוא דמטמא באוהל כישראל. אבל בטומאת מגע דעצם. דילמא ליכא מ"ד. אלא מדרבנן הוא דגזור עלייהו טומאה) על כרחנו צ"ל בטעם הדבר שגזרו אף בשל נכרי. שלא יבוא להשתמש בהם. מפני שאסורין כמו כן בהנאה:
24
כ״העוד ראיה אחרונה שהלכ' כמותו
עי"ל כדמות ראיה לדברי מגמרא דחולין (דצ"ב) שלשים מצות קיבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלש. א' שאין שוקלין בשר המת במקולין. ופירש"י מת אדם. הרי משמע ודאי שיש בו משום איסור הנאה. ונענשין כשנהנין ממנו. ועדיין כהוגן עושין במה שאין נוהגין בו מנהג בזיון כל כך. לשוקלו בבית המטבחיים כשאר בשר. ואף שיש שם עוד פ"א ברש"י. ראשון עיקר בלי ספק:
עי"ל כדמות ראיה לדברי מגמרא דחולין (דצ"ב) שלשים מצות קיבלו עליהן בני נח ואין מקיימין אלא שלש. א' שאין שוקלין בשר המת במקולין. ופירש"י מת אדם. הרי משמע ודאי שיש בו משום איסור הנאה. ונענשין כשנהנין ממנו. ועדיין כהוגן עושין במה שאין נוהגין בו מנהג בזיון כל כך. לשוקלו בבית המטבחיים כשאר בשר. ואף שיש שם עוד פ"א ברש"י. ראשון עיקר בלי ספק:
25
כ״ודחיית ראיה העולה במחשבה לסתור מש"ל וא"צל שאין ממש בראיה אחרת שחשב חכם אחד בדורנו להוכיח ממנה נ"ד
ואין להביא ראיה לסתור מהא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין במאה ערלות פלשתים דחזו לכלבי ושונרי. דההיא איכא לאוקמה בבשר הפורש מן החי. שאינו אסור בהנאה וכמו כן אינו מטמא. וכההיא דתנן בפ"ב דעוקצין החותך מן האדם. וכ"ש ערלות דלית בהו אפי טומאת אבר מ"ה. אלא עור גרידא הוא. דלא טמא ולא נאסר בהנאה. ואף אבר הפורש מן החי אע"פ שטמא אינו אסור בהנאה. דלא מצינו איסור הנאה זה אלא במת. ואע"ג דכתיב ויך מהם מאתים איש ויכרות את ערלותיהם. שמא לא הרג אותם מתחלה. אלא הכם שוק על ירך והפילם וחתך ערלותיהם קודם שמתו דשרו בהנאה (וכענין שכתוב ויכו את צקלג וכתיב לא המיתו איש. ודכוותה איתא בגמ' דנזיר גבי שמשון דכתיב ביה ויך אלף איש ולא נטמא בהם. ובמ"א כתבתי דאפשר כך היה מעשה דפנחס בזמרי. (שוב מצאתי מפורש כדברי במ"ר). ואין צורך למ"ש הרד"ק בפי' נביאים. עה"פ הוא הכה את איש מצרי גבי בניהו. אע"ג דכהן הוה. עמ"ש בס"ד בהגהות תנ"ך) אי נמי מקרא מסורס הוא כמו וירום תולעים ויבאש אבל א"צ כלל. כי לא נזכר שהמיתם. ואין סתם הכאה שבכתוב מיתה (והכי איתא בריש הנחנקין ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא) כי אז דרכו לפרש הכה לפי חרב. או ויכם וימיתם כמצוי לרוב. וכאן אין ענינו אלא כבישה. ר"ל שהוכו במלחמה ונלכדו. באופן שיכול לחתוך ערלותיהם וגם למה ימיתם לגמרי. ומדוע לא נאמר שהשאירם בחיים להיות לו לעבדים. או שמא גיירם. עכ"פ איך שיהיה הדבר ברור שאין מכאן הוכחה וסתירה כלל. בשגם היא אגדה. ואין למדין הלכה מאגדה. ובילדותי ראיתי תשובה א' מהה"ג כמו' דוד אופנהיים ז"ל (זה חמש ועשרים שנה. כששלח איזה דפין לדוגמא מספרו שהיה בדעתו ז"ל להדפיס אז באמשטרדם. ושוב נמלך בו. ועדיין נשאר ממנה רושם קטן בזכרוני) על עסק הנאת עור אדם אם מותר הוא. ואת זו אני זכור כעת ששמח בראיה מפורשת שמצא ז"ל בגמרא דפרק לולב וערבה הני תרי מיני כו' דא"ל ר"א משכיה דההוא גברא משוינן גודא ומלינן ביה מיא. וגם זה הבל במ"כ שאינה אלא שיחת ת"ח וחוכא בעלמא דקא אחיך בההוא מינא (וליצנותא דעע"ז נמי שריא כע"ז גופה) לקיים בו ענה כסיל כאולתו. ותמהני על שהוצרך לטפל בדברי שיחה קלה. כמות שהיא ודאי אינה אלא שחוק והתול להלעיג על המין החכם בעיניו. לפי דרכו כסל למו השיבהו על עקב בשתו. ואוקמיה במילתא בעלמא. ואדאיכפל ואיטפל בחוכא. הוה ליה לאתויי קרא דכתיב הן עם כו' לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. דבהרוגי ע"א משתעי ולשונו ברור מלל שיאכל טרף אדם ודם החלל ישתה. הרי לפי דרכו ז"ל יותר מפורש כן בכתוב. שאפי' הבשר והדם שלהם הותר לאכילה כבשר צבי ואיל. והלא זה ודאי דבר בטל מעצמו כי מי הוא שיעלה על דעתו ללמוד מדברי משל ומליצה. בין של תורה בין של קבלה. וכן דברי חכמים וחידותם. לענין איסור והיתר ודין מהדינים. כ"ש שלא יתכן ללמדו משם. שאינו לא משל ולא מליצה חידות לו. חלילה להבין דברים כמשמען. להפוך דברי אלהים חיים. חלילה לרז"ל מאלה. שלא נאמרו אותן דברים אלא ללעג ולקלס מרבה להכיל. לפי מדתו וכסילותו של המין זו לעגם. וכדי בזיון וקצף יגיע לו מליצנותו והתפארותו. ונתכוונו רז"ל בדברים כאלה ללמד בני יהודה קסת סופר מהיר. לידע מה להשיב למינים הפוקרים ומתלוצצים במקראות להשתיקם מהר ולעשותם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח. ולהחיש הקץ לדברי רוח. וכמ"ש במ"א לזה דחיתו בקנה. והיא דרך חכמה לבעלי התבונה. לסגור על איש עקש בל ימצא מענה:
ואין להביא ראיה לסתור מהא דאמרינן בפ"ב דסנהדרין במאה ערלות פלשתים דחזו לכלבי ושונרי. דההיא איכא לאוקמה בבשר הפורש מן החי. שאינו אסור בהנאה וכמו כן אינו מטמא. וכההיא דתנן בפ"ב דעוקצין החותך מן האדם. וכ"ש ערלות דלית בהו אפי טומאת אבר מ"ה. אלא עור גרידא הוא. דלא טמא ולא נאסר בהנאה. ואף אבר הפורש מן החי אע"פ שטמא אינו אסור בהנאה. דלא מצינו איסור הנאה זה אלא במת. ואע"ג דכתיב ויך מהם מאתים איש ויכרות את ערלותיהם. שמא לא הרג אותם מתחלה. אלא הכם שוק על ירך והפילם וחתך ערלותיהם קודם שמתו דשרו בהנאה (וכענין שכתוב ויכו את צקלג וכתיב לא המיתו איש. ודכוותה איתא בגמ' דנזיר גבי שמשון דכתיב ביה ויך אלף איש ולא נטמא בהם. ובמ"א כתבתי דאפשר כך היה מעשה דפנחס בזמרי. (שוב מצאתי מפורש כדברי במ"ר). ואין צורך למ"ש הרד"ק בפי' נביאים. עה"פ הוא הכה את איש מצרי גבי בניהו. אע"ג דכהן הוה. עמ"ש בס"ד בהגהות תנ"ך) אי נמי מקרא מסורס הוא כמו וירום תולעים ויבאש אבל א"צ כלל. כי לא נזכר שהמיתם. ואין סתם הכאה שבכתוב מיתה (והכי איתא בריש הנחנקין ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא) כי אז דרכו לפרש הכה לפי חרב. או ויכם וימיתם כמצוי לרוב. וכאן אין ענינו אלא כבישה. ר"ל שהוכו במלחמה ונלכדו. באופן שיכול לחתוך ערלותיהם וגם למה ימיתם לגמרי. ומדוע לא נאמר שהשאירם בחיים להיות לו לעבדים. או שמא גיירם. עכ"פ איך שיהיה הדבר ברור שאין מכאן הוכחה וסתירה כלל. בשגם היא אגדה. ואין למדין הלכה מאגדה. ובילדותי ראיתי תשובה א' מהה"ג כמו' דוד אופנהיים ז"ל (זה חמש ועשרים שנה. כששלח איזה דפין לדוגמא מספרו שהיה בדעתו ז"ל להדפיס אז באמשטרדם. ושוב נמלך בו. ועדיין נשאר ממנה רושם קטן בזכרוני) על עסק הנאת עור אדם אם מותר הוא. ואת זו אני זכור כעת ששמח בראיה מפורשת שמצא ז"ל בגמרא דפרק לולב וערבה הני תרי מיני כו' דא"ל ר"א משכיה דההוא גברא משוינן גודא ומלינן ביה מיא. וגם זה הבל במ"כ שאינה אלא שיחת ת"ח וחוכא בעלמא דקא אחיך בההוא מינא (וליצנותא דעע"ז נמי שריא כע"ז גופה) לקיים בו ענה כסיל כאולתו. ותמהני על שהוצרך לטפל בדברי שיחה קלה. כמות שהיא ודאי אינה אלא שחוק והתול להלעיג על המין החכם בעיניו. לפי דרכו כסל למו השיבהו על עקב בשתו. ואוקמיה במילתא בעלמא. ואדאיכפל ואיטפל בחוכא. הוה ליה לאתויי קרא דכתיב הן עם כו' לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. דבהרוגי ע"א משתעי ולשונו ברור מלל שיאכל טרף אדם ודם החלל ישתה. הרי לפי דרכו ז"ל יותר מפורש כן בכתוב. שאפי' הבשר והדם שלהם הותר לאכילה כבשר צבי ואיל. והלא זה ודאי דבר בטל מעצמו כי מי הוא שיעלה על דעתו ללמוד מדברי משל ומליצה. בין של תורה בין של קבלה. וכן דברי חכמים וחידותם. לענין איסור והיתר ודין מהדינים. כ"ש שלא יתכן ללמדו משם. שאינו לא משל ולא מליצה חידות לו. חלילה להבין דברים כמשמען. להפוך דברי אלהים חיים. חלילה לרז"ל מאלה. שלא נאמרו אותן דברים אלא ללעג ולקלס מרבה להכיל. לפי מדתו וכסילותו של המין זו לעגם. וכדי בזיון וקצף יגיע לו מליצנותו והתפארותו. ונתכוונו רז"ל בדברים כאלה ללמד בני יהודה קסת סופר מהיר. לידע מה להשיב למינים הפוקרים ומתלוצצים במקראות להשתיקם מהר ולעשותם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח. ולהחיש הקץ לדברי רוח. וכמ"ש במ"א לזה דחיתו בקנה. והיא דרך חכמה לבעלי התבונה. לסגור על איש עקש בל ימצא מענה:
26
כ״זאישור הייא אישור מוסיף לאשר ולקיים פסק הש"ע במ"נ יתד הוא שלא תמוט מחמת הוכח' הנ"ל שנדחה בכמה דרכים. וע"פ יבוא ביאור נכון במקראות מעורבין נראים כסותרים ומעורבבין ולדרכנו מיושבים ונוחים כטל וכרביבים
שוב השאלתי לי ס' צ"צ לראות מה שמץ נשמע לו ושורש דבר נמצא בו לבן המחבר ההוא ז"ל. להתיר בפשיטות כמו שהעדת לנו משמו. והנה מצאתי ראיתי שראייתו היא מערלות פלשתים. הלא היא כתובה לפני למעלה ותשובתה בצדה. ועד בשחק נאמן שכתבתיה בטרם עיינתי בו. ואיהו ז"ל קדחי בה דברים מבוארים כנ"ל. ומוסכמים מגדולי ההוראה. ושרי ליה מריה. דפשיטא אין זה כדאי לדחות ולעקור פסק הלכה דש"ע הקבוע בלי שום חולק. ואפי' היה תלמיד שאמר דבר הלכה. אין מזחיחין אותו בכך. כ"ש שכבר עשינו לו סמוכות חזקות. ומלבד מ"ש כבר לעיל בס"ד בטוב טעם ודעת דלאו ראיה היא כלל. הנני יוסיף להפליא עליו ז"ל אכתי מאי פשיטותיה. מיהא פליגי בה. דהא שאול סבר דאפי' לכלבי ושונרי לא חזו. ומאי טעמא (מי נימא דהוו פליגי במציאות אם הוא דבר הנאכל לכלבים. דודאי לא גרע למאכל כלב. משאר בשר מת ונבלה. וכלבא בכפניה גללי מיבלע בלע. כ"ש הא) אלא לאו משום דאסירי בהנאה. אי הכי מי ליכא שאול דפשיטא ליה איפכא. ואע"ג די"ל מסתברא הילכתא כוותיה דדוד. דכתיב ביה וה' עמו שבכ"מ הלכה כמותו. לא כן שאול דכתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע. מ"מ איכא למימר נמי מעשה רב. והא שאול בחיר ה' מארי דעובדא הוה. וקעבד בה עובדא ונתנה לאיש אחר. וחלילה לו להכשיל לאחרים בא"א ודאית. ואין אדם חוטא ולא לו. גם ודאי לא היה עושה כן אם לא הסכימו בית דינו עמו. מיהת מיפלג פליגי בה. דלשאול וב"ד הוה פשיטא להו דלא חזיין מידי. ואורי כשמעתיה. ואע"ג דאמרינן קידושי פלטי בעברה היו. איברא אדרבה מהכא משמע לי דמוכח טובא דקידושי ערלות לא הוו קידושין גמורין באמת. ואם פשטה מיכל ידה וקיבלה קידושין מפלטי. היו תופסין בה. אלא לפי דעת דוד בעברה היו. ולכ"ע נמי מידי עברה לא יצא פלטי. אילמלא היה מחזיקה לאשה. לפי שהיא אשת דוד ודאי. העומדת לו מאז שהיו חפצים זה בזו וזו בזה. ובאונס ניתנה לפלטיאל על כרחה. היינו דקרי לה בעברה. ולא מפני שהקידושין דערלות קידושין מוחלטין היו. ועל כרחך אתה אומר כן. דהא מרא דהך שמעתא דבעברה היו. מנו ר' יוסי היא דדריש מקראות מעורבין. ומכדי שמעינן ליה לר"י דאמר מיכל אחר מיתת מרב נשאה. ותקשי עליה בתרתי חדא דאי הכי קשו קראי. דכתיב ויהי בעת תת את מרב וגו' וכתיב בשתים תתחתן בי היום וכתיב ולא מלאו הימים. משמע שבפרק אחד היו שני המעשים שניתנה מרב לעדריאל. מיד אח"ז נתחתן שאול לדוד במיכל לפייסו בה תחת מירב שנתנה לאחר. ודוד לא המתין עד מלאת הימים אשר קצב להביא ערלות הפלשתים. אבל נזדרז והביאם מיד. ואם נשא מירב ראשונה. היאך א"כ נשא מיכל עליה בחייה. שאי אפשר לומר שמתה מירב בתוך כך. שהרי הולידה חמשה בנים לעדריאל ועוד כמה ימי מלכותו של שאול שתי שנים. וזה היה מעשה זמן רב אחר שנה ראשונה שכבר עברה ממלכותו. ככתוב בן שנה שאול במלכו כשהכין עצמו למלחמת פלשתים הראשונה. מכאן ואילך צא וחשוב כמה היה צריך למלחמה ההיא. ושוב נלחם בעמלק. ואח"כ התחילה מלחמת פלשתים דגלית. שהתיצב ארבעים יום בטרם בוא עת המלחמה עצמה. ואחר שנצחו דוד היו כל אותן מעשים דמירב ומיכל. א"כ לפחות יצאו ב' חדשים גם משנה שניה של שאול. קודם שנתארסה מרב לדוד. וכנסה עדריאל. ונאמר שהולידה לו חמשתן בכרס אחד. אפ"ה לא בצרן ימי עיבורה מז' חדשים. ואפי' תימא דילדה למקוטעין שאינם אלא ה' שלמין ואיזה ימים. מ"מ תצטרך ליותר מחמשה חדשים לפרנס בהם גלותו של דוד. כי בכרמל לבד עשה ימים רבים. כנראה מדברי שלוחי דוד ועבדי נבל עצמם. ואימתי היו ימי בריחתו של דוד מכל המחבואים אשר יתחבא בארץ יהודה. וכל המקומות אשר התהלך שם הוא ואנשיו. וישיבתו בארץ פלשתים שהיו ימים וארבעה חדשים. באופן שאין להמלט כלל מלומר שנישואין ראשונים דמיכל לדוד היו בחיי מירב אחותה. וזה מוכרח מאד בלי ספק בעולם. ואם יתעקש אדם ולא יספיק לו זה. אוסיף לו עוד הכרח חזק ממנו. הרי אמרו רז"ל שמואל מת ז' חדשים לפני שאול. ובו בפרק כבר עברו ימים רבים שברח דוד ופירש ממיכל. ועדיין לא יצאו יותר מחמשה חדשים לשנה השניה. והרבה יותר מחודש עבר בתחלתה. בטרם נשאת מרב לעדריאל ואיך ילדה ה' בנים בשלשה חדשים. או אפי' עם איזה ימים יתרים. שהרי בשום צד לא יגיעו לד' חדשים. הא על כרחנו נתארסה מיכל לדוד בערלות. בעוד מרב אחותה קיימת. והיאך א"כ יתקיימו שני דברים הללו. ביחוד אליבא דר"י גופיה דאיהו תנא דס"ע. והדרא קושיא לדוכתה איך נשא דוד שתי אחיות בחייהן. אלא מאי אית לך למימר אירוסי מיכל באמת בלא"ה לא היו תופסין אז. כל זמן שמרב בחיים. אפי' היה מקדשה בכסף ממש. אלא היו תלויין ועומדין עד לבסוף כשנשאה בימי איש בושת. אחר שכבר מתה מרב בעת ההיא. אז גמרו וחלו. ואע"פ שלא היו מתחלה כהוגן. מ"מ (משום הבטחת ברית וקיום אמנה) היא לא היתה חפצה בפלטי. והיתה מצפה לדוד שישאנה ודוד מצפה לה כאשר מסר נפשו עליה. היינו דקאמר אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. ששם עצמו בסכנה בשבילה. וכשמצאו מקום לחול חלו. דהיינו כשכנסה שנית. אז נעורו קידושין ראשונים. אע"פ שלא היו תופסין לשעתן. לא יהא מקדש במלוה דאינה מקודשת. ומ"מ אם כנס ובעל מקודשת. ה"נ להכי אהנו אירוסין דערלות (אע"ג דלאו חד טעמא הוא) וכל אותו זמן לא היתה חפצה באחר. אלא שבהכרח ניתנה לפלטי. היינו דקרי להו בעברה מפני האונס (ועם שיהא איזה דוחק לפ"ז בהתכת המשכת הכתובים. אין מנוס מלומר כן לפי שטתו של ר"י. ולפי פשטיה דקרא מסתבר טפי דקידושי מרב לא היו בעברה. איברא מטעמא דאכתוב בסמוך נראה שיש סעד גדול לשטת ר"י באמת) ותו דיקא נמי דקושטא הכי הוא. דאל"ה אלא קידושי מיכל מיד הוו תפסי בה. אכתי לא פלטינן מקידושי פלטי ונישואין שלו שהיו לפ"ז ודאי בעברה דא"א גמורה. ואי הכי היכי הדר דוד ונסבה. דהא בניסת אפי' בטעות ובאונס ליכא דשרי בא"א. (אע"פ שי"ל בין אונס לאונס) וקיי"ל לא עבדינן עובדא במה הו"ל למעבד. והיאך נשאה דוד בעברה. אחרי שכבר נאסרה עליו ע"י נישואי פלטי. עם שלא נבעלה. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כמ"ש. שבשום אופן לא היו תופסין קידושי מיכל בערלות. על כן פנויה היתה כשניסת לפלטי. שאפי' היה בא עליה. שוב היתה מותרת לדוד. לפי שעדיין לא היתה מקודשת ממש לדוד. אלא שפלטי לא רצה לבוא עליה באונס. מאחר שלא היתה חפצה בו. ובהכרח הובאה לו לכונסה על כרחו וכרחה. ע"פ גזרת מלך. לכך נעץ חרב בינו לבינה שלא יבוא עליה דרך זנות. ביודעו כי היא לא אשתו והוא לא אישה. וסוף עומדת היא לדוד כרצון שניהם. ובזה כל דברי חכמים קיימים והטלנו שלום בין פשטי המקראות ומדרשיהם. וחזרנו על הראשונות. שלפ"ז אין הכרח בשום צד להוכיח משם היתר הנאת מת נכרי. ולא יהא אלא ספק אין ספק מוציא מיד וודאו של הש"ע. ולא עדיף שמא מברי:
שוב השאלתי לי ס' צ"צ לראות מה שמץ נשמע לו ושורש דבר נמצא בו לבן המחבר ההוא ז"ל. להתיר בפשיטות כמו שהעדת לנו משמו. והנה מצאתי ראיתי שראייתו היא מערלות פלשתים. הלא היא כתובה לפני למעלה ותשובתה בצדה. ועד בשחק נאמן שכתבתיה בטרם עיינתי בו. ואיהו ז"ל קדחי בה דברים מבוארים כנ"ל. ומוסכמים מגדולי ההוראה. ושרי ליה מריה. דפשיטא אין זה כדאי לדחות ולעקור פסק הלכה דש"ע הקבוע בלי שום חולק. ואפי' היה תלמיד שאמר דבר הלכה. אין מזחיחין אותו בכך. כ"ש שכבר עשינו לו סמוכות חזקות. ומלבד מ"ש כבר לעיל בס"ד בטוב טעם ודעת דלאו ראיה היא כלל. הנני יוסיף להפליא עליו ז"ל אכתי מאי פשיטותיה. מיהא פליגי בה. דהא שאול סבר דאפי' לכלבי ושונרי לא חזו. ומאי טעמא (מי נימא דהוו פליגי במציאות אם הוא דבר הנאכל לכלבים. דודאי לא גרע למאכל כלב. משאר בשר מת ונבלה. וכלבא בכפניה גללי מיבלע בלע. כ"ש הא) אלא לאו משום דאסירי בהנאה. אי הכי מי ליכא שאול דפשיטא ליה איפכא. ואע"ג די"ל מסתברא הילכתא כוותיה דדוד. דכתיב ביה וה' עמו שבכ"מ הלכה כמותו. לא כן שאול דכתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע. מ"מ איכא למימר נמי מעשה רב. והא שאול בחיר ה' מארי דעובדא הוה. וקעבד בה עובדא ונתנה לאיש אחר. וחלילה לו להכשיל לאחרים בא"א ודאית. ואין אדם חוטא ולא לו. גם ודאי לא היה עושה כן אם לא הסכימו בית דינו עמו. מיהת מיפלג פליגי בה. דלשאול וב"ד הוה פשיטא להו דלא חזיין מידי. ואורי כשמעתיה. ואע"ג דאמרינן קידושי פלטי בעברה היו. איברא אדרבה מהכא משמע לי דמוכח טובא דקידושי ערלות לא הוו קידושין גמורין באמת. ואם פשטה מיכל ידה וקיבלה קידושין מפלטי. היו תופסין בה. אלא לפי דעת דוד בעברה היו. ולכ"ע נמי מידי עברה לא יצא פלטי. אילמלא היה מחזיקה לאשה. לפי שהיא אשת דוד ודאי. העומדת לו מאז שהיו חפצים זה בזו וזו בזה. ובאונס ניתנה לפלטיאל על כרחה. היינו דקרי לה בעברה. ולא מפני שהקידושין דערלות קידושין מוחלטין היו. ועל כרחך אתה אומר כן. דהא מרא דהך שמעתא דבעברה היו. מנו ר' יוסי היא דדריש מקראות מעורבין. ומכדי שמעינן ליה לר"י דאמר מיכל אחר מיתת מרב נשאה. ותקשי עליה בתרתי חדא דאי הכי קשו קראי. דכתיב ויהי בעת תת את מרב וגו' וכתיב בשתים תתחתן בי היום וכתיב ולא מלאו הימים. משמע שבפרק אחד היו שני המעשים שניתנה מרב לעדריאל. מיד אח"ז נתחתן שאול לדוד במיכל לפייסו בה תחת מירב שנתנה לאחר. ודוד לא המתין עד מלאת הימים אשר קצב להביא ערלות הפלשתים. אבל נזדרז והביאם מיד. ואם נשא מירב ראשונה. היאך א"כ נשא מיכל עליה בחייה. שאי אפשר לומר שמתה מירב בתוך כך. שהרי הולידה חמשה בנים לעדריאל ועוד כמה ימי מלכותו של שאול שתי שנים. וזה היה מעשה זמן רב אחר שנה ראשונה שכבר עברה ממלכותו. ככתוב בן שנה שאול במלכו כשהכין עצמו למלחמת פלשתים הראשונה. מכאן ואילך צא וחשוב כמה היה צריך למלחמה ההיא. ושוב נלחם בעמלק. ואח"כ התחילה מלחמת פלשתים דגלית. שהתיצב ארבעים יום בטרם בוא עת המלחמה עצמה. ואחר שנצחו דוד היו כל אותן מעשים דמירב ומיכל. א"כ לפחות יצאו ב' חדשים גם משנה שניה של שאול. קודם שנתארסה מרב לדוד. וכנסה עדריאל. ונאמר שהולידה לו חמשתן בכרס אחד. אפ"ה לא בצרן ימי עיבורה מז' חדשים. ואפי' תימא דילדה למקוטעין שאינם אלא ה' שלמין ואיזה ימים. מ"מ תצטרך ליותר מחמשה חדשים לפרנס בהם גלותו של דוד. כי בכרמל לבד עשה ימים רבים. כנראה מדברי שלוחי דוד ועבדי נבל עצמם. ואימתי היו ימי בריחתו של דוד מכל המחבואים אשר יתחבא בארץ יהודה. וכל המקומות אשר התהלך שם הוא ואנשיו. וישיבתו בארץ פלשתים שהיו ימים וארבעה חדשים. באופן שאין להמלט כלל מלומר שנישואין ראשונים דמיכל לדוד היו בחיי מירב אחותה. וזה מוכרח מאד בלי ספק בעולם. ואם יתעקש אדם ולא יספיק לו זה. אוסיף לו עוד הכרח חזק ממנו. הרי אמרו רז"ל שמואל מת ז' חדשים לפני שאול. ובו בפרק כבר עברו ימים רבים שברח דוד ופירש ממיכל. ועדיין לא יצאו יותר מחמשה חדשים לשנה השניה. והרבה יותר מחודש עבר בתחלתה. בטרם נשאת מרב לעדריאל ואיך ילדה ה' בנים בשלשה חדשים. או אפי' עם איזה ימים יתרים. שהרי בשום צד לא יגיעו לד' חדשים. הא על כרחנו נתארסה מיכל לדוד בערלות. בעוד מרב אחותה קיימת. והיאך א"כ יתקיימו שני דברים הללו. ביחוד אליבא דר"י גופיה דאיהו תנא דס"ע. והדרא קושיא לדוכתה איך נשא דוד שתי אחיות בחייהן. אלא מאי אית לך למימר אירוסי מיכל באמת בלא"ה לא היו תופסין אז. כל זמן שמרב בחיים. אפי' היה מקדשה בכסף ממש. אלא היו תלויין ועומדין עד לבסוף כשנשאה בימי איש בושת. אחר שכבר מתה מרב בעת ההיא. אז גמרו וחלו. ואע"פ שלא היו מתחלה כהוגן. מ"מ (משום הבטחת ברית וקיום אמנה) היא לא היתה חפצה בפלטי. והיתה מצפה לדוד שישאנה ודוד מצפה לה כאשר מסר נפשו עליה. היינו דקאמר אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים. ששם עצמו בסכנה בשבילה. וכשמצאו מקום לחול חלו. דהיינו כשכנסה שנית. אז נעורו קידושין ראשונים. אע"פ שלא היו תופסין לשעתן. לא יהא מקדש במלוה דאינה מקודשת. ומ"מ אם כנס ובעל מקודשת. ה"נ להכי אהנו אירוסין דערלות (אע"ג דלאו חד טעמא הוא) וכל אותו זמן לא היתה חפצה באחר. אלא שבהכרח ניתנה לפלטי. היינו דקרי להו בעברה מפני האונס (ועם שיהא איזה דוחק לפ"ז בהתכת המשכת הכתובים. אין מנוס מלומר כן לפי שטתו של ר"י. ולפי פשטיה דקרא מסתבר טפי דקידושי מרב לא היו בעברה. איברא מטעמא דאכתוב בסמוך נראה שיש סעד גדול לשטת ר"י באמת) ותו דיקא נמי דקושטא הכי הוא. דאל"ה אלא קידושי מיכל מיד הוו תפסי בה. אכתי לא פלטינן מקידושי פלטי ונישואין שלו שהיו לפ"ז ודאי בעברה דא"א גמורה. ואי הכי היכי הדר דוד ונסבה. דהא בניסת אפי' בטעות ובאונס ליכא דשרי בא"א. (אע"פ שי"ל בין אונס לאונס) וקיי"ל לא עבדינן עובדא במה הו"ל למעבד. והיאך נשאה דוד בעברה. אחרי שכבר נאסרה עליו ע"י נישואי פלטי. עם שלא נבעלה. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כמ"ש. שבשום אופן לא היו תופסין קידושי מיכל בערלות. על כן פנויה היתה כשניסת לפלטי. שאפי' היה בא עליה. שוב היתה מותרת לדוד. לפי שעדיין לא היתה מקודשת ממש לדוד. אלא שפלטי לא רצה לבוא עליה באונס. מאחר שלא היתה חפצה בו. ובהכרח הובאה לו לכונסה על כרחו וכרחה. ע"פ גזרת מלך. לכך נעץ חרב בינו לבינה שלא יבוא עליה דרך זנות. ביודעו כי היא לא אשתו והוא לא אישה. וסוף עומדת היא לדוד כרצון שניהם. ובזה כל דברי חכמים קיימים והטלנו שלום בין פשטי המקראות ומדרשיהם. וחזרנו על הראשונות. שלפ"ז אין הכרח בשום צד להוכיח משם היתר הנאת מת נכרי. ולא יהא אלא ספק אין ספק מוציא מיד וודאו של הש"ע. ולא עדיף שמא מברי:
27
כ״חאפשר לומר דאיסור הנא' דמת אינו אלא מד"ס וקרוב הדבר אפי' בישראל מחמת כמה הוכחות ובכן סרה ג"כ קושיא הנ"ל
תו יכילנא למימר דלא תשמע מההיא מידי. אב"א לעולם תרווייהו הוה ס"ל דאיסורי הנאה נינהו. מיהת בהא פליגי. שאול סבר איסורי הנאה דאורייתא הויין. וליתינהו לקידושין לגמרי. ודוד ס"ל דאינן אלא איה"נ של דבריהם ומקודשת מכל מקום. אע"ג דלא חזיין. כיון דמדאורייתא הו"ל קידושי מעליי. וכמ"ש ז"ל באה"נ של דבריהם עא"ע סי' כ"ח. ובאמת שכן נראה בעיני עיקר. שאין איסור זה ד"ת ממש. עם שעשאוהו כשל תורה ודנוהו בג"ש. מצינו לפעמים ג"ש בש"ס שאינה אלא כדמות אסמכתא. ולחזק הענין בלבד. דוק ותשכח. אבל אין לנו לחלק באיסור זה בין מת נכרי לישראל. כמ"ש בס"ד שכן מוכיחין סתמי ההלכות והסוגיות. שלא חילקו ביניהם לענין זה (וכן לענין טומאת מת שוין הן. לפי כל המשניות הסתמיות. חוץ מרשב"י דפליג בברייתא ואטומאת אוהל בלחוד) וגם הוספנו לקח טוב בידים מוכיחות שאיסור זה נוהג במת נכרי כישראל. ככתוב למעלה וברור הוא לענ"ד. אך מ"מ לחלק יצאתי לדון בדבר חדש שאין איסור הנאה זו אלא מד"ס. אע"ג דגמרינן שם שם. אינה ג"ש גמורה. דזימנין גמרינן לה מעגלה ערופה. ולזימנין מע"א כדאי' פנ"ה. לאו משום דאסמכתא גרידא היא. ואשכחן דכוותה כנז'. ותדע עוד דא"ה מילקא נמי לילקי עלה. ותו דהא בדקינן בכוליה ש"ס ולא משכחינן דנסיב לה תנא דידן בשום דוכתא גבי הילכתא פסיקתא. דכיילינהו לכולהו איסורי הנאה. כגון בשילהי תמורה. לא קחשיב בשר המת בין נקברין ונשרפין. ואע"ג דדבר ידוע הוא שמת טעון קבורה. וכאותה ששנינו באגב שילהי פ' נגמר. ההיא משום כבודו בלחוד. (ובגמרא שקלינן וטרינן אי משום כפרה או משום בזיונא) מיהו לא סגי דלנקטיה נמי התם במנינא דאיסורי אכילה והנאה. דצריכי קבורה או שריפה מפני התקלה. ולא לשתמיט תנא זימנא חדא לאשמועינן ליה נמי. כי קחשיב איה"נ. והכי נמי לא חשיב ליה בבתרא דע"ז גבי איה"נ דאוסרין כל שהן. (ואע"ג דההוא תנא תרתי בעי איסור הנאה ודבר שבמנין. מאן לימא לן שבשר אדם אינו חשוב וראוי לעלות על שולחן מלכים אם לא מפני איסורו אצל הכל. וכפי מה שאומרים קצת בני אדם ששמעו מלודיים ומרוצחים שנתפסו טורפי אדם ואוכלי בשרו. טעמו משובח מאד אם יאמנו דבריהם. גם הרופאים הקדמונים מעידים שבשרו דומה לשל חזיר וזכרו שאחד מכר מבשרו במר דחזיר עד שהוכר בעצמות כמ"ש אבן סינא) וכן בשילהי האיש מקדש ליחשביה בהדי איה"נ דחשבינהו התם. כי רוכלא נקט ואזיל אפי' חולין בעזרה דאיכא מ"ד דרבנן. ומאי שייר דהאי שייר. ואי משום חמץ ופסח ופסולי קדשים. לאו שיורא הוא כדכתבו התוס'. והא לא שייך בבשר המת. ומ"ט שייריה. ולא אשמעינן אם קידש בו האשה שאינה מקודשת. לכן לבי אומר לי שלדברי הכל אינו איה"נ ד"ת גמור. כשאר איה"נ של תורה. אע"פ שהחמירו בו כשל תורה. והוציאוהו מג"ש. כבר אמרתי שכמדומה אינה ג"ש ממש. דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו. והכא פריך תלמודא מר מ"ט יליף לה מהא ולא מהתם וק"ל. ואל תבהל להשיב. גם יש לנו דוגמתה כאמור.ודאתאן עלה לעולם אימא לך שאין חילוק בין מת נכרי לישראל בדבר זה. ובקידש בו את האשה הוה ס"ל לדוד. אפי' בשל ישראל מקודשת. כיון דמדאורייתא מיחזי חזי:
תו יכילנא למימר דלא תשמע מההיא מידי. אב"א לעולם תרווייהו הוה ס"ל דאיסורי הנאה נינהו. מיהת בהא פליגי. שאול סבר איסורי הנאה דאורייתא הויין. וליתינהו לקידושין לגמרי. ודוד ס"ל דאינן אלא איה"נ של דבריהם ומקודשת מכל מקום. אע"ג דלא חזיין. כיון דמדאורייתא הו"ל קידושי מעליי. וכמ"ש ז"ל באה"נ של דבריהם עא"ע סי' כ"ח. ובאמת שכן נראה בעיני עיקר. שאין איסור זה ד"ת ממש. עם שעשאוהו כשל תורה ודנוהו בג"ש. מצינו לפעמים ג"ש בש"ס שאינה אלא כדמות אסמכתא. ולחזק הענין בלבד. דוק ותשכח. אבל אין לנו לחלק באיסור זה בין מת נכרי לישראל. כמ"ש בס"ד שכן מוכיחין סתמי ההלכות והסוגיות. שלא חילקו ביניהם לענין זה (וכן לענין טומאת מת שוין הן. לפי כל המשניות הסתמיות. חוץ מרשב"י דפליג בברייתא ואטומאת אוהל בלחוד) וגם הוספנו לקח טוב בידים מוכיחות שאיסור זה נוהג במת נכרי כישראל. ככתוב למעלה וברור הוא לענ"ד. אך מ"מ לחלק יצאתי לדון בדבר חדש שאין איסור הנאה זו אלא מד"ס. אע"ג דגמרינן שם שם. אינה ג"ש גמורה. דזימנין גמרינן לה מעגלה ערופה. ולזימנין מע"א כדאי' פנ"ה. לאו משום דאסמכתא גרידא היא. ואשכחן דכוותה כנז'. ותדע עוד דא"ה מילקא נמי לילקי עלה. ותו דהא בדקינן בכוליה ש"ס ולא משכחינן דנסיב לה תנא דידן בשום דוכתא גבי הילכתא פסיקתא. דכיילינהו לכולהו איסורי הנאה. כגון בשילהי תמורה. לא קחשיב בשר המת בין נקברין ונשרפין. ואע"ג דדבר ידוע הוא שמת טעון קבורה. וכאותה ששנינו באגב שילהי פ' נגמר. ההיא משום כבודו בלחוד. (ובגמרא שקלינן וטרינן אי משום כפרה או משום בזיונא) מיהו לא סגי דלנקטיה נמי התם במנינא דאיסורי אכילה והנאה. דצריכי קבורה או שריפה מפני התקלה. ולא לשתמיט תנא זימנא חדא לאשמועינן ליה נמי. כי קחשיב איה"נ. והכי נמי לא חשיב ליה בבתרא דע"ז גבי איה"נ דאוסרין כל שהן. (ואע"ג דההוא תנא תרתי בעי איסור הנאה ודבר שבמנין. מאן לימא לן שבשר אדם אינו חשוב וראוי לעלות על שולחן מלכים אם לא מפני איסורו אצל הכל. וכפי מה שאומרים קצת בני אדם ששמעו מלודיים ומרוצחים שנתפסו טורפי אדם ואוכלי בשרו. טעמו משובח מאד אם יאמנו דבריהם. גם הרופאים הקדמונים מעידים שבשרו דומה לשל חזיר וזכרו שאחד מכר מבשרו במר דחזיר עד שהוכר בעצמות כמ"ש אבן סינא) וכן בשילהי האיש מקדש ליחשביה בהדי איה"נ דחשבינהו התם. כי רוכלא נקט ואזיל אפי' חולין בעזרה דאיכא מ"ד דרבנן. ומאי שייר דהאי שייר. ואי משום חמץ ופסח ופסולי קדשים. לאו שיורא הוא כדכתבו התוס'. והא לא שייך בבשר המת. ומ"ט שייריה. ולא אשמעינן אם קידש בו האשה שאינה מקודשת. לכן לבי אומר לי שלדברי הכל אינו איה"נ ד"ת גמור. כשאר איה"נ של תורה. אע"פ שהחמירו בו כשל תורה. והוציאוהו מג"ש. כבר אמרתי שכמדומה אינה ג"ש ממש. דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו. והכא פריך תלמודא מר מ"ט יליף לה מהא ולא מהתם וק"ל. ואל תבהל להשיב. גם יש לנו דוגמתה כאמור.ודאתאן עלה לעולם אימא לך שאין חילוק בין מת נכרי לישראל בדבר זה. ובקידש בו את האשה הוה ס"ל לדוד. אפי' בשל ישראל מקודשת. כיון דמדאורייתא מיחזי חזי:
28
כ״טתו אנפא אחרינא לשנוי פירכ' הנ"ל וחילוק בין ישראל לנכרי
אי נמי ערלות שאני דעור בעלמא הוא. ואע"ג דבישראל ודאי אסור בהנאה דלא גרע משאר תשמישיו של מת שנאסרין עמו. אבל בגוי אין איסורו אלא מד"ס. ולא החמירו בו כל כך לאסור אף עורו בהנאה. מאחר שלענין טומאה טהור הוא. העמידוהו על דין תורה. ואע"פ שגזרו טומאה על עורו המעובד כדי שלא יבוא לעשותן שטיחין לבהמה. שהוא דבר מגונה מאד. אבל לא ראו לגדוש בו המדה לאסור הנאה כל דהוא אף במיעוט עורו (ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' פ' נגמר דמשמע מההיא דהעור והרוטב דעור האדם מותר בהנאה ע"ש. ולדידן ניחא דההיא מתני' סתמא אף בגוי איירי וכדפרישנא לעיל. להכי נקט תלמודא טעמא דשטיחין דחמיר. דמהני בכל עור אדם שהוא ודו"ק) ואם תרצה אמור דעורו נמי אסור מדרבנן. מ"מ ודאי אין בו חומר כשל תורה. דמת ישראל הוא דאסמכוה אקרא דותמת שם. דלא מהני למיסר בדגוי נמי. אלא בגוי מיהא ודאי אין עיקר איסורו אלא מגזירת חכמים בלבד. ומ"מ י"ל דה"ט דס"ל דחזו לכלבי ושונרי אי דאורייתא אי דרבנן נמי. דלא גזרו אעורו כולי האי. (שוב מצאתי שכתבו התוס' בנדה (דף נה"א) דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה והנאני מאד. איברא דידן עדיפא. דזה אינו אלא בשל גוי כדאמרן. דהכי אתי שפיר טפי) אבל בשר המת ממש וכ"ש כל זמן ששלדו קיימת. ודאי דאסור בהנאה. אף דגוי וכדאמרן. הרי השבנו בעז"הי לכל העולה על הדעת להוכיח מאותה אגדה כלום לענין זה. אבל לקושטא דמילתא א"צ לכל הטורח הזה. דבלא"ה לא מוכח מידי מהתם כדכתיבנא לעיל בס"ד. ואין לדחות בכך דברים מוכרחים ומבוארים במקומם מעצמם:
אי נמי ערלות שאני דעור בעלמא הוא. ואע"ג דבישראל ודאי אסור בהנאה דלא גרע משאר תשמישיו של מת שנאסרין עמו. אבל בגוי אין איסורו אלא מד"ס. ולא החמירו בו כל כך לאסור אף עורו בהנאה. מאחר שלענין טומאה טהור הוא. העמידוהו על דין תורה. ואע"פ שגזרו טומאה על עורו המעובד כדי שלא יבוא לעשותן שטיחין לבהמה. שהוא דבר מגונה מאד. אבל לא ראו לגדוש בו המדה לאסור הנאה כל דהוא אף במיעוט עורו (ובזה מתיישב מה שהקשו התוס' פ' נגמר דמשמע מההיא דהעור והרוטב דעור האדם מותר בהנאה ע"ש. ולדידן ניחא דההיא מתני' סתמא אף בגוי איירי וכדפרישנא לעיל. להכי נקט תלמודא טעמא דשטיחין דחמיר. דמהני בכל עור אדם שהוא ודו"ק) ואם תרצה אמור דעורו נמי אסור מדרבנן. מ"מ ודאי אין בו חומר כשל תורה. דמת ישראל הוא דאסמכוה אקרא דותמת שם. דלא מהני למיסר בדגוי נמי. אלא בגוי מיהא ודאי אין עיקר איסורו אלא מגזירת חכמים בלבד. ומ"מ י"ל דה"ט דס"ל דחזו לכלבי ושונרי אי דאורייתא אי דרבנן נמי. דלא גזרו אעורו כולי האי. (שוב מצאתי שכתבו התוס' בנדה (דף נה"א) דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה והנאני מאד. איברא דידן עדיפא. דזה אינו אלא בשל גוי כדאמרן. דהכי אתי שפיר טפי) אבל בשר המת ממש וכ"ש כל זמן ששלדו קיימת. ודאי דאסור בהנאה. אף דגוי וכדאמרן. הרי השבנו בעז"הי לכל העולה על הדעת להוכיח מאותה אגדה כלום לענין זה. אבל לקושטא דמילתא א"צ לכל הטורח הזה. דבלא"ה לא מוכח מידי מהתם כדכתיבנא לעיל בס"ד. ואין לדחות בכך דברים מוכרחים ומבוארים במקומם מעצמם:
29
ל׳עוד ד"א לחלק בנכרי גופיה ואתי נמי שפיר ולק"מ דין הלנת מ"ג על העץ בא"י.
עי"ל אפשר שהנלכדים במלחמת מצוה מותרין בהנאה לאחר שמתו משום דהרוגי מלכות הן ונכסיהן למלך. וכמו שממונן הפקר כך גופן הפקר. לפי שכבר קנו גופן מחיים לעבדים ולשפחות. וכמו שמפקירין גופן במלחמה ולא ניתנו לקבורה כדומן על פני השדה. וגם כך הותרו בצליבה והלנה על העץ. עם שכמדומני איסור זה שוה בגוי כמו בישראל. כנראה ממה שהוריד יהושע מלכי כנען כבוא השמש. והרוגי מלכות אפי' ישראלים הותרו להלינם לשם שמים. כדרך שעשו למוקעים מפני קידוש השם. וה"ה לכל צורך שעה. וכן הכבושים במלחמה מותר למלכות לעשות בהם נקמה כטוב וכישר בעיניו. ומה שעשה יהושע לפי שמלכים היו נהג בהם מנהג כבוד. וכמו שחלק יהוא כבוד לאיזבל. אע"פ שנתנה מאכל לכלבים. מ"מ צוה לקבור עצמותיה כי בת מלך היא. וכן יהושע אע"פ שצלבם ונתן בשרם לעוף השמים לאכול. כי היה מותר ומצוה לעשות כן באויבי ה' ועמו אשר נפלו בחרב ביום קרב. נהג קצת כבוד בעצמותיהם להיותם מלכים. ומ"מ נראה ממה שצוה להורידם בטרם תבוא עליהם השמש. שיש קפידא בהלנת גוי על העץ כישראל. וא"י נמי לאו דווקא דהא גמרינן מנה לכל המתים שאסור להלינם אף רק בלי קבורה. אם לא לכבודם. ש"מ שהוא איסור השוה בכל אדם ובכל מקום. וחומר בארץ מפני שמטמא אדמת הקודש. אבל יצאו הרוגי מלכות כנז'. שכשם שהממון למלך (ואפי' בגדי הנהרגים וכליהם מותרים בהנאה וכמ"ש והעם ישובו אחריו אך לפשט) כך לא יהא גופו חמור ממנו. כי בעונשן של רשעים אתה מוצא הממון חמור מן הגוף. ככתוב יכין וצדיק ילבש. ואם על ממונו לא חסה תורה ולא חששה שיתקיים אף לזרעו. ק"ו לגופו (וא"ל מרשעי ישראל וק"ל) באשר כרע שם נפל שדוד. שאינו אסור בהנאה למלך הנוצח במלחמתו. וכמו שרשאי לשלוט בו בגופו להיות לו לעבד עולם בחיים חייתו. כן הוא שליט בגשמו ובנבלתו. וה"ה להפקיר גופו לעוף השמים ולבהמת הארץ. ולכל הנאה לצורך האדם. כאשר יכשר בעיני האדון. משא"כ במתי גוים שמתו בדרך כל הארץ. הרי הן טעונין קבורה. אלא שאין אנו מצווין עליהן לקוברן. אבל מפני ד"ש קוברין מתיהן ודאי. וכן אסורין בהנאה כנ"ל מדרבנן לכ"ה. ומשום סרך טומאה נמי:
עי"ל אפשר שהנלכדים במלחמת מצוה מותרין בהנאה לאחר שמתו משום דהרוגי מלכות הן ונכסיהן למלך. וכמו שממונן הפקר כך גופן הפקר. לפי שכבר קנו גופן מחיים לעבדים ולשפחות. וכמו שמפקירין גופן במלחמה ולא ניתנו לקבורה כדומן על פני השדה. וגם כך הותרו בצליבה והלנה על העץ. עם שכמדומני איסור זה שוה בגוי כמו בישראל. כנראה ממה שהוריד יהושע מלכי כנען כבוא השמש. והרוגי מלכות אפי' ישראלים הותרו להלינם לשם שמים. כדרך שעשו למוקעים מפני קידוש השם. וה"ה לכל צורך שעה. וכן הכבושים במלחמה מותר למלכות לעשות בהם נקמה כטוב וכישר בעיניו. ומה שעשה יהושע לפי שמלכים היו נהג בהם מנהג כבוד. וכמו שחלק יהוא כבוד לאיזבל. אע"פ שנתנה מאכל לכלבים. מ"מ צוה לקבור עצמותיה כי בת מלך היא. וכן יהושע אע"פ שצלבם ונתן בשרם לעוף השמים לאכול. כי היה מותר ומצוה לעשות כן באויבי ה' ועמו אשר נפלו בחרב ביום קרב. נהג קצת כבוד בעצמותיהם להיותם מלכים. ומ"מ נראה ממה שצוה להורידם בטרם תבוא עליהם השמש. שיש קפידא בהלנת גוי על העץ כישראל. וא"י נמי לאו דווקא דהא גמרינן מנה לכל המתים שאסור להלינם אף רק בלי קבורה. אם לא לכבודם. ש"מ שהוא איסור השוה בכל אדם ובכל מקום. וחומר בארץ מפני שמטמא אדמת הקודש. אבל יצאו הרוגי מלכות כנז'. שכשם שהממון למלך (ואפי' בגדי הנהרגים וכליהם מותרים בהנאה וכמ"ש והעם ישובו אחריו אך לפשט) כך לא יהא גופו חמור ממנו. כי בעונשן של רשעים אתה מוצא הממון חמור מן הגוף. ככתוב יכין וצדיק ילבש. ואם על ממונו לא חסה תורה ולא חששה שיתקיים אף לזרעו. ק"ו לגופו (וא"ל מרשעי ישראל וק"ל) באשר כרע שם נפל שדוד. שאינו אסור בהנאה למלך הנוצח במלחמתו. וכמו שרשאי לשלוט בו בגופו להיות לו לעבד עולם בחיים חייתו. כן הוא שליט בגשמו ובנבלתו. וה"ה להפקיר גופו לעוף השמים ולבהמת הארץ. ולכל הנאה לצורך האדם. כאשר יכשר בעיני האדון. משא"כ במתי גוים שמתו בדרך כל הארץ. הרי הן טעונין קבורה. אלא שאין אנו מצווין עליהן לקוברן. אבל מפני ד"ש קוברין מתיהן ודאי. וכן אסורין בהנאה כנ"ל מדרבנן לכ"ה. ומשום סרך טומאה נמי:
30
ל״אועפ"ז נסתר' ג"כ הראיה שהביא בצ"צ מתוס' דב"ק וביאור דעת דתוס' על נכון
ולפמ"ש נדחית ג"כ הראיה השנית שהביא בן הרב הנ"ל ז"ל מתוס' ב"ק ד"י. דבר מנה דההיא עבד ודאי שאני. דקנין כספו הוא וגופו קנוי לישראל קנין עולם כשורו וחמורו (ואתקש נמי לקרקע.) לכן שוב אין בו איסור הנאה לעולם. שהרי הוא עם הדומה לחמור. משא"כ בגוי שלא נקנה לישראל לעבדות. אינו דומה לבהמה ואית ליה חיים. וכ"ש באומות הללו שהם בעלי דת ודין. ומאמינים בורא עולם ומנהיגו משכיר ומעניש וכמה עיקרים נאותים. אע"פ שאיוו לאלוהות הרבה. הם אינם מצווים על זה כמ"ש רז"ל בן נח אינו מצווה על השיתוף (וכה"א אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים אע"פ שהוצרכו הזקנים לבטל תרעומת) עם שצל"ע בדבר זה כי כמדומה המשתף. דבר אחר הוא. שמניח כבוד האחדות במקומו לגמרי. ומודה בעיקר אחד סבת הכל ממ"ה הקב"ה. אלא שמכניס אמצעיים בהנהגה לצורך העולם השפל. ככוכב ומלאך והרבה זולתן משלוחי ההשגחה האלהית. ומשתפן בעבודה באמור שרצון מלך לחלוק מכבודו לעבדיו משרתיו העומדים לפניו ועבד מלך מלך. זו היתה דעת רוב עובדי ע"ז אשר מעולם כידוע. וכל אלו לא הרבו הרשויות כאשר עושים המשנים והמשלשים. בפיהם שלש התחלות ורשויות נפרדות. עם היותן אומרים שהן האחדות. ובלשונם יכזבו לו ככל העולה על רוחם. הש"ית ישמרנו. י"ל שאינם בגדר משתפים. לפי שהמרבים בעיקרים. הם מינים גרועים ביותר. שהבוחר לו יותר מאחד. אפי' אחד אין לו. כמבואר בעצמו ואין כאן מקומו. (ובעו"ה לפי דעתם המשובש מצאו להם ערים בצורות מיום שנמסרו ס"ת לחיצונים. וכבוד אלקים הסתר דבר) מ"מ דיינו שכל ישראל חושבים אותן לבלתי עובדי ע"ז. וכן ארז"ל גוים שבח"ל אינן עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. לכן ייקר דמם בעינינו. אפי' היינו מושלים עליהם והיו כבושים תחתנו על אדמתינו. הרי אמרו (אף בעע"ז ודאין) הגוים לא מורידין אותן. ואצ"ל בח"ל שאנו חסים בצלם. שמחויבין אנחנו להגן עליהם כמו כן בכל יכלתנו. ולהצילם מן המות ומכל הפסד והיזק. ואף שמירת ממונם צריך להיות חביב עלינו (ואצ"ל שגזל שלהן אסור כדקיי"ל) וכבר הורונו רז"ל שקוברין מתיהן ומנחמין אביליהן ומפרנסין ענייהן מפני דרכי שלום. וכל זה פשוט. לפיכך גופן אסור בהנאה לאחר מיתה כשאר בני נח. כי אינם גרועים אם שומרים ז' מצות ואם יעברו עליהן נענשין. וסוף יש להם תקון. אחר שקיבלו עונשן. יש להם מדור וחלק לעו"הב כפי הראוי להם. וכבר אמרו חסידי או"ה יש להן חלק לעו"הב. ולא אמרו פושעי או"ה נידונין לדורי דורות. אלא בפושעים בגופן בעברה. וכדרך האמור בישראל כמו כן. אבל שאר פושעים של אלו ואלו אינן נדחין לעולם. ואית להו תקנתא. ואינן דומין לבהמה שנפשה נאבדת מכל וכל. וכן זרע כנען המקולל שנדמה לבהמה. לכן אין ראיה מדברי התוס' הנ"ל. ואע"ג דנקטו נמי נכרי. י"ל דלאו דווקא. ואי נמי דווקא. הא על כרחך בגופו קנוי לישראל קמיירי התם. דבעי בעל הבור שלומי ליה. וכמ"ש תוס' בפי'. א"כ היינו עבד. ונ"ל דמשו"ה נסבי נמי נכרי. משום דבעבד שטבל לשם עבדות אכתי ספוקי מספקא להו בהא. דילמא אסור בהנאה לאחר מותו. והכי הוא ודאי. דבהדיא אמרינן אחיך קרינן ביה (ב"ק ד' פ"ח) משום דאיתקש נמי לאשה. ולא פסיקא להו מילתא אלא בנכרי הקנוי לישראל לגופו. ולא טבל לשם עבדות. שזהו ודאי עם הדומה לבהמה. והנאתו מותרת ויש לו דמים אף לאחר מותו. כך אני אומר בדעת התוס'. שלא יהיו דבריהם כמיותרים. ונמצינו למדין כמו כן שאין מדבריהם ראיה לנדון זה להתיר במ"נ. ואפי' את"ל דהתוס' התם ס"ל דה"ה לכל מת נכרי דשרי בהנאה. כמו שחשב הרב הנז' ז"ל בפשיטות. אפי"ה אכתי לא מוכח מידי באמת מחמת קושיית התוס' שם. שתירוצם בל"ז אינו מוכרח. ויש שם עוד תירוצים אחרים. לכן אצלי עדיין אינו ברור כל צרכו מ"ש למעלה להקל בעבד. אפי' בנכרי הקנוי לישראל. איני רואה לסמוך על זה להלכה. כי מידי ספק לא יצאנו. וצריך להחמיר בו להורות למעשה. אפי' היה רק מדרבנן. מצינו פעמים הרבה שמחמירין אף בספק של דבריהם. ואצ"ל בשל סופרים. שהיא מדרגה אחרת חמורה הימנה. ודינו בכל מקום כשל תורה. כ"ש דסוגיין דעלמא שהוא איסור של תורה ממש. (ועיין עוד מ"ש בסמוך בס"ד):
ולפמ"ש נדחית ג"כ הראיה השנית שהביא בן הרב הנ"ל ז"ל מתוס' ב"ק ד"י. דבר מנה דההיא עבד ודאי שאני. דקנין כספו הוא וגופו קנוי לישראל קנין עולם כשורו וחמורו (ואתקש נמי לקרקע.) לכן שוב אין בו איסור הנאה לעולם. שהרי הוא עם הדומה לחמור. משא"כ בגוי שלא נקנה לישראל לעבדות. אינו דומה לבהמה ואית ליה חיים. וכ"ש באומות הללו שהם בעלי דת ודין. ומאמינים בורא עולם ומנהיגו משכיר ומעניש וכמה עיקרים נאותים. אע"פ שאיוו לאלוהות הרבה. הם אינם מצווים על זה כמ"ש רז"ל בן נח אינו מצווה על השיתוף (וכה"א אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים אע"פ שהוצרכו הזקנים לבטל תרעומת) עם שצל"ע בדבר זה כי כמדומה המשתף. דבר אחר הוא. שמניח כבוד האחדות במקומו לגמרי. ומודה בעיקר אחד סבת הכל ממ"ה הקב"ה. אלא שמכניס אמצעיים בהנהגה לצורך העולם השפל. ככוכב ומלאך והרבה זולתן משלוחי ההשגחה האלהית. ומשתפן בעבודה באמור שרצון מלך לחלוק מכבודו לעבדיו משרתיו העומדים לפניו ועבד מלך מלך. זו היתה דעת רוב עובדי ע"ז אשר מעולם כידוע. וכל אלו לא הרבו הרשויות כאשר עושים המשנים והמשלשים. בפיהם שלש התחלות ורשויות נפרדות. עם היותן אומרים שהן האחדות. ובלשונם יכזבו לו ככל העולה על רוחם. הש"ית ישמרנו. י"ל שאינם בגדר משתפים. לפי שהמרבים בעיקרים. הם מינים גרועים ביותר. שהבוחר לו יותר מאחד. אפי' אחד אין לו. כמבואר בעצמו ואין כאן מקומו. (ובעו"ה לפי דעתם המשובש מצאו להם ערים בצורות מיום שנמסרו ס"ת לחיצונים. וכבוד אלקים הסתר דבר) מ"מ דיינו שכל ישראל חושבים אותן לבלתי עובדי ע"ז. וכן ארז"ל גוים שבח"ל אינן עע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. לכן ייקר דמם בעינינו. אפי' היינו מושלים עליהם והיו כבושים תחתנו על אדמתינו. הרי אמרו (אף בעע"ז ודאין) הגוים לא מורידין אותן. ואצ"ל בח"ל שאנו חסים בצלם. שמחויבין אנחנו להגן עליהם כמו כן בכל יכלתנו. ולהצילם מן המות ומכל הפסד והיזק. ואף שמירת ממונם צריך להיות חביב עלינו (ואצ"ל שגזל שלהן אסור כדקיי"ל) וכבר הורונו רז"ל שקוברין מתיהן ומנחמין אביליהן ומפרנסין ענייהן מפני דרכי שלום. וכל זה פשוט. לפיכך גופן אסור בהנאה לאחר מיתה כשאר בני נח. כי אינם גרועים אם שומרים ז' מצות ואם יעברו עליהן נענשין. וסוף יש להם תקון. אחר שקיבלו עונשן. יש להם מדור וחלק לעו"הב כפי הראוי להם. וכבר אמרו חסידי או"ה יש להן חלק לעו"הב. ולא אמרו פושעי או"ה נידונין לדורי דורות. אלא בפושעים בגופן בעברה. וכדרך האמור בישראל כמו כן. אבל שאר פושעים של אלו ואלו אינן נדחין לעולם. ואית להו תקנתא. ואינן דומין לבהמה שנפשה נאבדת מכל וכל. וכן זרע כנען המקולל שנדמה לבהמה. לכן אין ראיה מדברי התוס' הנ"ל. ואע"ג דנקטו נמי נכרי. י"ל דלאו דווקא. ואי נמי דווקא. הא על כרחך בגופו קנוי לישראל קמיירי התם. דבעי בעל הבור שלומי ליה. וכמ"ש תוס' בפי'. א"כ היינו עבד. ונ"ל דמשו"ה נסבי נמי נכרי. משום דבעבד שטבל לשם עבדות אכתי ספוקי מספקא להו בהא. דילמא אסור בהנאה לאחר מותו. והכי הוא ודאי. דבהדיא אמרינן אחיך קרינן ביה (ב"ק ד' פ"ח) משום דאיתקש נמי לאשה. ולא פסיקא להו מילתא אלא בנכרי הקנוי לישראל לגופו. ולא טבל לשם עבדות. שזהו ודאי עם הדומה לבהמה. והנאתו מותרת ויש לו דמים אף לאחר מותו. כך אני אומר בדעת התוס'. שלא יהיו דבריהם כמיותרים. ונמצינו למדין כמו כן שאין מדבריהם ראיה לנדון זה להתיר במ"נ. ואפי' את"ל דהתוס' התם ס"ל דה"ה לכל מת נכרי דשרי בהנאה. כמו שחשב הרב הנז' ז"ל בפשיטות. אפי"ה אכתי לא מוכח מידי באמת מחמת קושיית התוס' שם. שתירוצם בל"ז אינו מוכרח. ויש שם עוד תירוצים אחרים. לכן אצלי עדיין אינו ברור כל צרכו מ"ש למעלה להקל בעבד. אפי' בנכרי הקנוי לישראל. איני רואה לסמוך על זה להלכה. כי מידי ספק לא יצאנו. וצריך להחמיר בו להורות למעשה. אפי' היה רק מדרבנן. מצינו פעמים הרבה שמחמירין אף בספק של דבריהם. ואצ"ל בשל סופרים. שהיא מדרגה אחרת חמורה הימנה. ודינו בכל מקום כשל תורה. כ"ש דסוגיין דעלמא שהוא איסור של תורה ממש. (ועיין עוד מ"ש בסמוך בס"ד):
31
ל״באם מת נכרי טעון קבורה אם לא אינו תלוי באיסור הנאתו וביאור היכא אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה
מש"ע מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה אחר שקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. זה שיבוש במ"כ. דהנהרגים במלחמה ודאי שאני. ולא עדיפי מרשעי ישראל דכתיב בהו לא יאספו ולא יקברו. אף כי באו"ה שהרשיעו שא"ל תקנה הנה אחרית גוים מדבר וגו'. אבל לעולם אימא לך דשאר מ"נ שלא מתו במלחמת ישראל. טעונים קבורה. ואפי' לכשתימצי לומר דא"צ קבורה. מיהת אסור בהנאה. אב"א ד"ת ואב"א מד"ס כדאמרן. אבל באמת אפי' אי בעו קבורה כמו שהוא האמת ועיקר בלי ספק. מיהא לאו מצוה דרמיא עלן היא. אלא עליהן לקבור מתיהן. אם לא מפני ד"ש או לטהר הארץ. והיה להם לשם ככתוב. היינו דקמשתבח קב"ה בישראל. ולא תפשוט מידי לענין אי"הנ. דלא תליא הא בהא לגמרי. דאע"ג דאיסורי הנאה נינהו. לאו דווקא בעו קבורה. דהאיכא נמי דבשריפה. ונפקא מינה למישרי אפרן. ולכולהו מייחדי קראי או אתאי הילכתא. ולא כל אי"הנ בקבורה ובשריפה מן הסתם. תדע הרי שביעית שאסורה בהנאה. ואינה לא מהנשרפין ולא מהנקברין. ולא יקשה בעיניך לפ"ז היכי מסיק תלמודא מסתברא איברי שעיר מותרין לפי שלא אמרה תורה שלח לתקלה. הא לאו מילתא דודאי אע"ג דמצית לאשכוחי איה"נ דא"צ לא קבורה ולא שריפה. מ"מ באיברי שעיר דלא גלי קרא ולית לן הילכתא. ולא יצאו מכלל נבלה דעלמא. מנלן איסורא דהנאה לגמרי. משו"ה מסתברא דשרו. דאל"ה הוה צריך גילויא לאיסורא. דלא ליתו לידי תקלה ודו"ק. אבל היכא דידעינן איסוריה מקרא או מהילכתא. תו ליכא תקלה ודאי. ועוד כי אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. אלא בדברים העומדים לאכילה כצפור ושעיר. דב"ח הנאכלין הם. משא"כ בנבלת פגר האדם שאין התקלה מצויה. שאינו ראוי לאכילת אדם (ובלא"ה מיבדל בדילי אינשי מניה. כדאי' בהדיא בגמרא דחולין דפ"ח) רק לטהר את הארץ יצטרכו לקוברן לעתיד. וכל זה ברור מאד:
מש"ע מדמשבח קב"ה בישראל שנותנין שונאיהן לקבורה אחר שקיי"ל כל האסורין בהנאה צריכין קבורה. זה שיבוש במ"כ. דהנהרגים במלחמה ודאי שאני. ולא עדיפי מרשעי ישראל דכתיב בהו לא יאספו ולא יקברו. אף כי באו"ה שהרשיעו שא"ל תקנה הנה אחרית גוים מדבר וגו'. אבל לעולם אימא לך דשאר מ"נ שלא מתו במלחמת ישראל. טעונים קבורה. ואפי' לכשתימצי לומר דא"צ קבורה. מיהת אסור בהנאה. אב"א ד"ת ואב"א מד"ס כדאמרן. אבל באמת אפי' אי בעו קבורה כמו שהוא האמת ועיקר בלי ספק. מיהא לאו מצוה דרמיא עלן היא. אלא עליהן לקבור מתיהן. אם לא מפני ד"ש או לטהר הארץ. והיה להם לשם ככתוב. היינו דקמשתבח קב"ה בישראל. ולא תפשוט מידי לענין אי"הנ. דלא תליא הא בהא לגמרי. דאע"ג דאיסורי הנאה נינהו. לאו דווקא בעו קבורה. דהאיכא נמי דבשריפה. ונפקא מינה למישרי אפרן. ולכולהו מייחדי קראי או אתאי הילכתא. ולא כל אי"הנ בקבורה ובשריפה מן הסתם. תדע הרי שביעית שאסורה בהנאה. ואינה לא מהנשרפין ולא מהנקברין. ולא יקשה בעיניך לפ"ז היכי מסיק תלמודא מסתברא איברי שעיר מותרין לפי שלא אמרה תורה שלח לתקלה. הא לאו מילתא דודאי אע"ג דמצית לאשכוחי איה"נ דא"צ לא קבורה ולא שריפה. מ"מ באיברי שעיר דלא גלי קרא ולית לן הילכתא. ולא יצאו מכלל נבלה דעלמא. מנלן איסורא דהנאה לגמרי. משו"ה מסתברא דשרו. דאל"ה הוה צריך גילויא לאיסורא. דלא ליתו לידי תקלה ודו"ק. אבל היכא דידעינן איסוריה מקרא או מהילכתא. תו ליכא תקלה ודאי. ועוד כי אמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. אלא בדברים העומדים לאכילה כצפור ושעיר. דב"ח הנאכלין הם. משא"כ בנבלת פגר האדם שאין התקלה מצויה. שאינו ראוי לאכילת אדם (ובלא"ה מיבדל בדילי אינשי מניה. כדאי' בהדיא בגמרא דחולין דפ"ח) רק לטהר את הארץ יצטרכו לקוברן לעתיד. וכל זה ברור מאד:
32
ל״גמ"ש הלבוש בטעם שאין שבות אצל מת נדחה ואפי' את"ל כן אין ממנו ראיה כלל לנ"ד
ודאתאן עלה דמ"מ פשיטא טובא דמת נכרי הוה מידי דלא חזי לגמרי וגרע ודאי ממת ישראל לענין טלטול בשבת. דמת ישראל חשוב הוא והיה עולה על הדעת לדחות איסור מוקצה בשבילו. וכמו שמצינו שהקילו בו בדלקה ושאר קולות. לכך הוצרך הלבוש להמציא אותו טעם על שאסרו לטלטלו במקום שאינו מהצורך כל כך. ועדיין אין טעמו מוכרח. ואין לו יסוד ועיקר רק סברא בעלמא היא מדעתו ז"ל (ואיברא מצינן לדחויי נמי. לעולם אימא לך דאף במ"נ שייך ההוא טעמא דלבוש. דמאן אמר לך דמ"נ בההוא עלמא לא ניחא ליה שלא לחלל שבת בשבילו. אע"פ שאינו מוזהר עליו בעו"הז. כבר אמרו באגדה כל שאינו משמרו כאן. על כרחו משמרו שם. ואף מתי הנכרים שובתין בגיהנם. תדע מקברו של אותו האיש שלא העלה עשן בשבת. ובזה נדחה ג"כ טעמו של לבוש. דלמאי צריך להא. ולא בדידיה דמת תליא. אלא במי שציוה על השבת. שמקפיד על שביתתו גם באותו עולם אפי' למי שלא נזהר ולא נצטוה עליו) אבל באמת במ"נ לא צריך שום טעם. דודאי דמי לאבן וצרור וצואה ודכותייהו דמוקצין מחמת עצמן הן אליבא דכ"ע. ומה צורך לטעם חדש לאסור טלטולו. שהרי אין לך מוקצה גדול ממנו. אחר שאינו ראוי לכלום. דאפי' יהבינן לך מאי דס"אד דהנאתו מותרת וחזי נמי לכלבים. מיהא לא קאי לכלבים. והא לא קבעי ליה להכי. אלא אדרבה מצנעי ליה לרפואה. ומוכן ועומד בעינן כדלעיל. והאי לא מוכן ולא עומד לא בתחלה ולא בסוף. ומאיזה צד א"כ באת להוציאו מכלל מוקצה מחמת גופו:
ודאתאן עלה דמ"מ פשיטא טובא דמת נכרי הוה מידי דלא חזי לגמרי וגרע ודאי ממת ישראל לענין טלטול בשבת. דמת ישראל חשוב הוא והיה עולה על הדעת לדחות איסור מוקצה בשבילו. וכמו שמצינו שהקילו בו בדלקה ושאר קולות. לכך הוצרך הלבוש להמציא אותו טעם על שאסרו לטלטלו במקום שאינו מהצורך כל כך. ועדיין אין טעמו מוכרח. ואין לו יסוד ועיקר רק סברא בעלמא היא מדעתו ז"ל (ואיברא מצינן לדחויי נמי. לעולם אימא לך דאף במ"נ שייך ההוא טעמא דלבוש. דמאן אמר לך דמ"נ בההוא עלמא לא ניחא ליה שלא לחלל שבת בשבילו. אע"פ שאינו מוזהר עליו בעו"הז. כבר אמרו באגדה כל שאינו משמרו כאן. על כרחו משמרו שם. ואף מתי הנכרים שובתין בגיהנם. תדע מקברו של אותו האיש שלא העלה עשן בשבת. ובזה נדחה ג"כ טעמו של לבוש. דלמאי צריך להא. ולא בדידיה דמת תליא. אלא במי שציוה על השבת. שמקפיד על שביתתו גם באותו עולם אפי' למי שלא נזהר ולא נצטוה עליו) אבל באמת במ"נ לא צריך שום טעם. דודאי דמי לאבן וצרור וצואה ודכותייהו דמוקצין מחמת עצמן הן אליבא דכ"ע. ומה צורך לטעם חדש לאסור טלטולו. שהרי אין לך מוקצה גדול ממנו. אחר שאינו ראוי לכלום. דאפי' יהבינן לך מאי דס"אד דהנאתו מותרת וחזי נמי לכלבים. מיהא לא קאי לכלבים. והא לא קבעי ליה להכי. אלא אדרבה מצנעי ליה לרפואה. ומוכן ועומד בעינן כדלעיל. והאי לא מוכן ולא עומד לא בתחלה ולא בסוף. ומאיזה צד א"כ באת להוציאו מכלל מוקצה מחמת גופו:
33
ל״דמבאר שהנפלים אולי גרועים ממ"נ ואף זו מן התוכחה לדון מהם ק"ו שאף הוא אסור בהנא' כמותם חסידי וכשרי או"ה יש להם חלק לעו"הב ע"פ התלמוד
ותדע ג"כ שא"צ בזה לטעמו של לבוש. דאל"ה בנפלים מאי אית לך למימר. והא נמי לא שייך בהו אותו טעם. והרי זה בא ללמד על איסור הנאה דמת. שכולל גם הנכרי ונפש אדם כל דהו. שאל"כ תתיר אף הנפלים. שהרי נראה בודאי שגרועים הם מהנכרי. דעכ"פ קנה נפש בצלם ודמות שהיה אפשרי התיקון. משא"כ בנפלים שלא באו לכלל זה. ופשיטא דלאו בכלל ישראל נינהו. ואליבא דאמוראי טובא לית להו חלק לעו"הב. כדאמרינן מאימתי קטן זוכה לעו"הב משעה שנולד או משסיפר או שענה אמן או שנימול. לבר מרבינא דס"ל משעה שנזרע. ואתי כהא דשילהי כתובות. דפליג עליה ראב"מ כדאי' התם. וחסידי או כשרי או"ה יש להם חלק בודאי. כדמוכח נמי מסתם מתני' שהוציאו ד' הדיוטות מהכלל. והא בלעם בלא"ה ישראל לא הוי דאצטריך לאשמועינן. ואף סתם נכרי כל שאינו מכלל. פושעי בגופן. כדמוכחא סוגיא (דפ"ק דר"ה) כדלעיל. דמשמע בהדיא דאינך כולהו אית להו תקנתא לעיל. ואם אתה אומר שכשרי הנכרים ג"כ מותרין לאחר מיתתן כבשר צבאות ואיילות השדה. א"כ כל שכן שתתיר בנפלים. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם ע"ס שס"ד (וכן טעונין קבורה בודאי (וכמנהג ישראל) שאפי' כותים ועכו"ם קוברין נפליהן. כמו ששנינו במדורות העכו"ם טמאין. ובפ' דם הנדה בית הטומאות של עכו"ם מטמא באוהל מפני שהן קוברין שם את הנפלים. ור"י דאמר לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן משום דדרוש כל שא"ל נחלה א"ל גבול. ש"מ נמי דלאו מילתא היא לדידן. אלא לא שנא יש לו נחלה או א"ל נחלה. יש לו גבול) ובגמרא דפ' נגמר הדין קבר חדש מותר הטיל בו נפל אסור בהנאה. ומסיק דיש לנפלים תפוסת הקבר. וזה בודאי מן התימה הנפלאה על מי שעלה על דעתו להקל במת נכרי. אטו לאו ק"ו הוא: ומש"ע שבזה הותר הספק של הט"ז. לא ידעתי מקום לזה הספק. דמאן הא דלית ליה מוקצה מחמת גופו ומידי דלא חזי כלל כאבנים ועפר וצואה כנז'. ובודאי ליכא דס"ל דפליג בהו ר"ש נמי. כמ"ש כה"פ פה א':
ותדע ג"כ שא"צ בזה לטעמו של לבוש. דאל"ה בנפלים מאי אית לך למימר. והא נמי לא שייך בהו אותו טעם. והרי זה בא ללמד על איסור הנאה דמת. שכולל גם הנכרי ונפש אדם כל דהו. שאל"כ תתיר אף הנפלים. שהרי נראה בודאי שגרועים הם מהנכרי. דעכ"פ קנה נפש בצלם ודמות שהיה אפשרי התיקון. משא"כ בנפלים שלא באו לכלל זה. ופשיטא דלאו בכלל ישראל נינהו. ואליבא דאמוראי טובא לית להו חלק לעו"הב. כדאמרינן מאימתי קטן זוכה לעו"הב משעה שנולד או משסיפר או שענה אמן או שנימול. לבר מרבינא דס"ל משעה שנזרע. ואתי כהא דשילהי כתובות. דפליג עליה ראב"מ כדאי' התם. וחסידי או כשרי או"ה יש להם חלק בודאי. כדמוכח נמי מסתם מתני' שהוציאו ד' הדיוטות מהכלל. והא בלעם בלא"ה ישראל לא הוי דאצטריך לאשמועינן. ואף סתם נכרי כל שאינו מכלל. פושעי בגופן. כדמוכחא סוגיא (דפ"ק דר"ה) כדלעיל. דמשמע בהדיא דאינך כולהו אית להו תקנתא לעיל. ואם אתה אומר שכשרי הנכרים ג"כ מותרין לאחר מיתתן כבשר צבאות ואיילות השדה. א"כ כל שכן שתתיר בנפלים. וזה לא עלה על דעת אדם מעולם ע"ס שס"ד (וכן טעונין קבורה בודאי (וכמנהג ישראל) שאפי' כותים ועכו"ם קוברין נפליהן. כמו ששנינו במדורות העכו"ם טמאין. ובפ' דם הנדה בית הטומאות של עכו"ם מטמא באוהל מפני שהן קוברין שם את הנפלים. ור"י דאמר לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן משום דדרוש כל שא"ל נחלה א"ל גבול. ש"מ נמי דלאו מילתא היא לדידן. אלא לא שנא יש לו נחלה או א"ל נחלה. יש לו גבול) ובגמרא דפ' נגמר הדין קבר חדש מותר הטיל בו נפל אסור בהנאה. ומסיק דיש לנפלים תפוסת הקבר. וזה בודאי מן התימה הנפלאה על מי שעלה על דעתו להקל במת נכרי. אטו לאו ק"ו הוא: ומש"ע שבזה הותר הספק של הט"ז. לא ידעתי מקום לזה הספק. דמאן הא דלית ליה מוקצה מחמת גופו ומידי דלא חזי כלל כאבנים ועפר וצואה כנז'. ובודאי ליכא דס"ל דפליג בהו ר"ש נמי. כמ"ש כה"פ פה א':
34
ל״המש"ע ואף לנתח אבר אבר נמי שרי ומשנה ערוכה היא. לא היא מתני' איירי בנתנבלה ומתה מאליה. דלא אתקצאי מחמת איסור כדלעיל. ואפ"ה דווקא לכלבי ישראל שמזונותן עליו מחתכין. הא לא"ה ודאי לא:
35
ל״והשואל טרח טרייה לרישא דחבית הנתזת בסייפא לאו סב"רא ולא שפיל לסיפא לא נחית לתרוצי סוגיא
כתבת עוד וא"ל במקום מצוה שאני. דמחתכין בתלוש אף דליכא מצוה. ולזה טרחת להביא ראיה. ולפום ריהטך לא עמדת על מרוצת הסוגיא שם כאשר אוכיחך ואערכה לעיניך. למען תדע שכל דבריך בטלים. כי רצית להוכיח מדפריך אר"א דמחלק בין דרוסות למפורדות מברייתא דמביא אדם חבית ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין ומשני הא ר"נ הא רבנן. מאי דוחקא כו' לוקמי תרוייהו כרבנן. וההיא במקום מצוה. ולהכי נקט לפני האורחין עכ"ד. ותרי תמיהי נינהו דהיכי מצית אמרת לוקי תרוייהו כרבנן. הא ודאי מתני' לא אתיא כרבנן. דא"כ מאי איריא דרוסות. אפי' מפורדות. ולהכי אוקי ר"א מתני' כר"נ משום דקשיתיה גרוגרות. ואם משנתינו משום חיתוך דרשות היא. א"כ קשיא נמי מ"ט דשריא בגרוגרות. הא מ"מ פוסק הוא את התלוש. ולא אשתרי אלא במקום מצוה. ותו ההיא ברייתא מאי איריא דנקטה סייף. אי לאו לאשמועינן דכלי ניטל אף שלא לצורך תשמישו. ואי איתא דהתם קמ"ל פסיקת תלוש דשריא במקום מצוה. דהיינו דנקט לפני האורחין כדס"ד. תינח התזת חבית דשריא דלא סגי בלא"ה. הא מיהא טלטול כלי שלא לצורך תשמישו. למאן דאסר. היכא שמעת לה דשרי במקום מצוה. ומסתברא דלא שני ליה כלל. כיון דמצי לשבר ראשה בקופיץ וקורדום וכדומה מהכלים הראויים לה לתשמיש כזה. והא לדידיה מוקצה הוי. ומוקצה לא אשתרי לדבר מצוה היכא דאפשר בלא"ה. אלא ודאי ההיא רבנן דפליגי עליה דר"נ היא. דקבעי לאשמעינן דלא בעינן לצורך תשמישו. ול"ש לדבר מצוה ל"ש לדבר הרשות מישרי שרו ליה. ולא נסיב תנא דברייתא לפני האורחין. אלא אורחא דמילתא הוא. כיון דפתח בחבית שדרך לפותחה לצורך ב"א הרבה הללו בעלי חביות. ובעסק מצוה לא קמיירי. דזיל הכא איכא למדחי דס"ל לברייתא. אפי' לדבר הרשות שרי לחתוך. וזיל הכא איכא לדחויי דמתניתין דשובר אדם חבית דגרוגרות לעולם אימא לך דלא שריא אלא לצורך מצוה קצת. דאפי' אכילה גרידא ועונג שבת. נמי מצוה גדולה היא. משו"ה הוא דקשרו. להכי שבקיה לתלמודא דדחיק ומוקי להו בפלוגתא. הרי שכל דבריך אינן אלא תימה. ונפלו בלי תקומה. ולא תידוק מידי. דאימא קושטא הכי הוא דלא שרי לחתוך בתלוש לדבר הרשות. ואפי' קלקול בעלמא ושבירה ופסיקה חדא מילתא היא. דכולהו אסירי בתלוש נמי. אם לא במקום מצוה:
כתבת עוד וא"ל במקום מצוה שאני. דמחתכין בתלוש אף דליכא מצוה. ולזה טרחת להביא ראיה. ולפום ריהטך לא עמדת על מרוצת הסוגיא שם כאשר אוכיחך ואערכה לעיניך. למען תדע שכל דבריך בטלים. כי רצית להוכיח מדפריך אר"א דמחלק בין דרוסות למפורדות מברייתא דמביא אדם חבית ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחין ומשני הא ר"נ הא רבנן. מאי דוחקא כו' לוקמי תרוייהו כרבנן. וההיא במקום מצוה. ולהכי נקט לפני האורחין עכ"ד. ותרי תמיהי נינהו דהיכי מצית אמרת לוקי תרוייהו כרבנן. הא ודאי מתני' לא אתיא כרבנן. דא"כ מאי איריא דרוסות. אפי' מפורדות. ולהכי אוקי ר"א מתני' כר"נ משום דקשיתיה גרוגרות. ואם משנתינו משום חיתוך דרשות היא. א"כ קשיא נמי מ"ט דשריא בגרוגרות. הא מ"מ פוסק הוא את התלוש. ולא אשתרי אלא במקום מצוה. ותו ההיא ברייתא מאי איריא דנקטה סייף. אי לאו לאשמועינן דכלי ניטל אף שלא לצורך תשמישו. ואי איתא דהתם קמ"ל פסיקת תלוש דשריא במקום מצוה. דהיינו דנקט לפני האורחין כדס"ד. תינח התזת חבית דשריא דלא סגי בלא"ה. הא מיהא טלטול כלי שלא לצורך תשמישו. למאן דאסר. היכא שמעת לה דשרי במקום מצוה. ומסתברא דלא שני ליה כלל. כיון דמצי לשבר ראשה בקופיץ וקורדום וכדומה מהכלים הראויים לה לתשמיש כזה. והא לדידיה מוקצה הוי. ומוקצה לא אשתרי לדבר מצוה היכא דאפשר בלא"ה. אלא ודאי ההיא רבנן דפליגי עליה דר"נ היא. דקבעי לאשמעינן דלא בעינן לצורך תשמישו. ול"ש לדבר מצוה ל"ש לדבר הרשות מישרי שרו ליה. ולא נסיב תנא דברייתא לפני האורחין. אלא אורחא דמילתא הוא. כיון דפתח בחבית שדרך לפותחה לצורך ב"א הרבה הללו בעלי חביות. ובעסק מצוה לא קמיירי. דזיל הכא איכא למדחי דס"ל לברייתא. אפי' לדבר הרשות שרי לחתוך. וזיל הכא איכא לדחויי דמתניתין דשובר אדם חבית דגרוגרות לעולם אימא לך דלא שריא אלא לצורך מצוה קצת. דאפי' אכילה גרידא ועונג שבת. נמי מצוה גדולה היא. משו"ה הוא דקשרו. להכי שבקיה לתלמודא דדחיק ומוקי להו בפלוגתא. הרי שכל דבריך אינן אלא תימה. ונפלו בלי תקומה. ולא תידוק מידי. דאימא קושטא הכי הוא דלא שרי לחתוך בתלוש לדבר הרשות. ואפי' קלקול בעלמא ושבירה ופסיקה חדא מילתא היא. דכולהו אסירי בתלוש נמי. אם לא במקום מצוה:
36
ל״זובחדא מחתא לא סלקא ליה שמעתא דגובתא אליבא דהילכתא ופסיקת תלוש בשבת פשיטא דלא שריא בכל גוונא
ובהכי אזדא לה נמי ההוכחה השנית מדרמי תלמודא אהדדי. דתניא חדא מתיר ומפקיע וחותך ותניא מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. דעל כרחך אצטריך לאוקמא חדא כר"נ. דאי תרוייהו כרבנן. ובמקום מצוה דווקא הוא דשרו חיתוך. א"כ מ"ט התירו התרת חותלות במקום דבר הרשות. דהא מ"מ פוסק ומקלקל הוא. ולא אשתרי אלא לדבר מצוה. אלא שכל זה שיבוש. ולא היית צריך לכך להתלות בקורי עכביש. כאילו הם ראמות וגביש. שדבר ידוע הוא לתש"בר דשרי לחתוך בתלוש אף לדבר רשות (ר"ל גבי מצוה רבה כהכנסת אורחין דידן. רשות קרינן ליה) מצוה מאן דכר שמה הכא. ודאי לאו דווקא מצוה ממש בעינן. אלא מיהא מידי דמיכל וצורך היום בעינן. דכה"ג ודאי מחתכין בתלוש אף לצורך כל דהו. שהרי רשאי לחתוך ולאכול כל היום כמה דבעי. וכן אף לשאר צורך היום לתענוג. כגון מפשח אלותא לריחא וקוטם אוכלי בהמה לחצוץ בו שיניו. כ"ש לצורך אכילת בהמות דאיכא נמי מצוה וחובה. ואצ"ל לאכילת בני אדם ההכרחית. ר"ל לצורך סעודת היום דחובה. לא מיבעיא למימר דשרי לחתוך בכל גוונא. והיינו נמי דאיפסיקא הילכתא כר"י בחתיכא ולא מיתקנא. דלצורך היום הוא. הכי קאמינא לדידך דקסברת דשרי למחתך גובתא ואפי' בכלי כדי לתקנו ולעשותו כלי ממש. איברא לא נהיר ולא צהיר. דאין א' מהפוסקים שהתיר זה. ולא נתחוור לך דבר זה עמוד עליו במקומו בב"י. אבל עכ"פ שלא לצורך היום. פשיטא דאסור לחתוך את התלוש. דאפי' מיטרח באוכלא לא טרחינן. ואסור לחתוך שחת וירק לפני הבהמה אע"ג דצריך לה קצת. כיון דאפשר בלא"ה. ואע"פ שהן אוכל. ק"ו לדבר שאינו אוכל. ואינו עשוי לשום צורך הנאת אדם. ולא זו בלבד דרך תיקון אסור. כחיתוך אוכלין הנז'. אלא אפי' דרך קלקול והשחתה. לא יהא אלא מקלקל בעלמא דפטור אבל אסור. ככל אינך פטורי דשבת. וכן כל מחתך וקורע ופוסק ומפרק חיבור המדובק בתלוש. כל אלו המקלקלין אסורין גם בתלוש. אלא שאין חייבין עליהן. ואף לצורך מנהג של מצוה כגון למול הנפלים אסור. ואף על פי שאינו אלא מחתך בבשר בעלמא:
ובהכי אזדא לה נמי ההוכחה השנית מדרמי תלמודא אהדדי. דתניא חדא מתיר ומפקיע וחותך ותניא מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. דעל כרחך אצטריך לאוקמא חדא כר"נ. דאי תרוייהו כרבנן. ובמקום מצוה דווקא הוא דשרו חיתוך. א"כ מ"ט התירו התרת חותלות במקום דבר הרשות. דהא מ"מ פוסק ומקלקל הוא. ולא אשתרי אלא לדבר מצוה. אלא שכל זה שיבוש. ולא היית צריך לכך להתלות בקורי עכביש. כאילו הם ראמות וגביש. שדבר ידוע הוא לתש"בר דשרי לחתוך בתלוש אף לדבר רשות (ר"ל גבי מצוה רבה כהכנסת אורחין דידן. רשות קרינן ליה) מצוה מאן דכר שמה הכא. ודאי לאו דווקא מצוה ממש בעינן. אלא מיהא מידי דמיכל וצורך היום בעינן. דכה"ג ודאי מחתכין בתלוש אף לצורך כל דהו. שהרי רשאי לחתוך ולאכול כל היום כמה דבעי. וכן אף לשאר צורך היום לתענוג. כגון מפשח אלותא לריחא וקוטם אוכלי בהמה לחצוץ בו שיניו. כ"ש לצורך אכילת בהמות דאיכא נמי מצוה וחובה. ואצ"ל לאכילת בני אדם ההכרחית. ר"ל לצורך סעודת היום דחובה. לא מיבעיא למימר דשרי לחתוך בכל גוונא. והיינו נמי דאיפסיקא הילכתא כר"י בחתיכא ולא מיתקנא. דלצורך היום הוא. הכי קאמינא לדידך דקסברת דשרי למחתך גובתא ואפי' בכלי כדי לתקנו ולעשותו כלי ממש. איברא לא נהיר ולא צהיר. דאין א' מהפוסקים שהתיר זה. ולא נתחוור לך דבר זה עמוד עליו במקומו בב"י. אבל עכ"פ שלא לצורך היום. פשיטא דאסור לחתוך את התלוש. דאפי' מיטרח באוכלא לא טרחינן. ואסור לחתוך שחת וירק לפני הבהמה אע"ג דצריך לה קצת. כיון דאפשר בלא"ה. ואע"פ שהן אוכל. ק"ו לדבר שאינו אוכל. ואינו עשוי לשום צורך הנאת אדם. ולא זו בלבד דרך תיקון אסור. כחיתוך אוכלין הנז'. אלא אפי' דרך קלקול והשחתה. לא יהא אלא מקלקל בעלמא דפטור אבל אסור. ככל אינך פטורי דשבת. וכן כל מחתך וקורע ופוסק ומפרק חיבור המדובק בתלוש. כל אלו המקלקלין אסורין גם בתלוש. אלא שאין חייבין עליהן. ואף לצורך מנהג של מצוה כגון למול הנפלים אסור. ואף על פי שאינו אלא מחתך בבשר בעלמא:
37
ל״חמיהא בחיתוך דנ"ד חוששני גם מחטאת מתרי טעמי
ולא עוד שבחיתוך כנדון דידך. חוששני לו מחטאת ודאי. משני צדדים לבד הנז' למעלה בתחלת דברינו. דאפי' את"ל דלא קפיד אמשחתא. לא יהא אלא קורע. מיהא לאו מקלקל הוא אלא מתקן ודאי מיקרי. ועדיף ממקלקל על מנת לתקן. דמיהת תחלתו קלקלה. וזה סתם מעשיו אינן מקולקלין לא בתחלה ולא בסוף. ולא גרע ממתקן אצל יצרו. כ"ש הכא דאית ליה נחת רוח טובא בהכי. ולא קלקל ולא הפסיד מאומה בשום צד. ועוד דדמי למפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב. משום דמלאכת הרופאים היא וחשיבא אומנות כעושה כלי וכמכה בפטיש. ה"נ אע"ג דחותך בבשר המת. מה בכך. וכי מה בין זו לחותך בבשר החי שאינו מרגיש באיזמל כמוהו. ולא מחייבינן ביה כלל משום חובל. אלא מטעם מלאכת מכה בפטיש. כמ"ש ז"ל דאעשיית פה לחוד הוא דמחייב. והוצאת ליחה לכתחלה שריא. א"כ דון מנה דהא דידך נמי מלאכה חשיבא היא טפי מהפסה. והך פה שפיר עביד להכניס ולהוציא. טפי מפה דמורסא שנדחקו בו התוס' ריש שבת. משום דעשוי להוציא ליחה. והא הוצאת ליחה לא חשיבא מידי ופטור עליה. וליחה מיפקד פקיד וממילא נמי נפקא. ואפ"ה מיחייב משום עשיית פה. וכאן צריך הוא ודאי לפה. להכניס ידו ולהוציא איברים פנימיים וכל הטמון באי"ש. משו"ה מסתברא דמלאכה גדולה לא גרועה היא הך הוצאה. ותו דלא סגי נמי דלא קפיד אמשחתא כמ"ש בעצמך:
ולא עוד שבחיתוך כנדון דידך. חוששני לו מחטאת ודאי. משני צדדים לבד הנז' למעלה בתחלת דברינו. דאפי' את"ל דלא קפיד אמשחתא. לא יהא אלא קורע. מיהא לאו מקלקל הוא אלא מתקן ודאי מיקרי. ועדיף ממקלקל על מנת לתקן. דמיהת תחלתו קלקלה. וזה סתם מעשיו אינן מקולקלין לא בתחלה ולא בסוף. ולא גרע ממתקן אצל יצרו. כ"ש הכא דאית ליה נחת רוח טובא בהכי. ולא קלקל ולא הפסיד מאומה בשום צד. ועוד דדמי למפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב. משום דמלאכת הרופאים היא וחשיבא אומנות כעושה כלי וכמכה בפטיש. ה"נ אע"ג דחותך בבשר המת. מה בכך. וכי מה בין זו לחותך בבשר החי שאינו מרגיש באיזמל כמוהו. ולא מחייבינן ביה כלל משום חובל. אלא מטעם מלאכת מכה בפטיש. כמ"ש ז"ל דאעשיית פה לחוד הוא דמחייב. והוצאת ליחה לכתחלה שריא. א"כ דון מנה דהא דידך נמי מלאכה חשיבא היא טפי מהפסה. והך פה שפיר עביד להכניס ולהוציא. טפי מפה דמורסא שנדחקו בו התוס' ריש שבת. משום דעשוי להוציא ליחה. והא הוצאת ליחה לא חשיבא מידי ופטור עליה. וליחה מיפקד פקיד וממילא נמי נפקא. ואפ"ה מיחייב משום עשיית פה. וכאן צריך הוא ודאי לפה. להכניס ידו ולהוציא איברים פנימיים וכל הטמון באי"ש. משו"ה מסתברא דמלאכה גדולה לא גרועה היא הך הוצאה. ותו דלא סגי נמי דלא קפיד אמשחתא כמ"ש בעצמך:
38
ל״טמגמרא דערכין אין סתירה למש"ל כדס"ד דשואל
ומ"ש לסתור זה מגמ' דערכין דפריך פשיטא מאי קעביד מחתך בבשר בעלמא הוא. לא אמרת כלום דהתם ה"ט משום דחותך כדרכו ואינו חושש להרחיב ולהאריך כל צרכו ויתר מצרכו. מחתך והולך בגוף האשה ובבשרה ואינו מקפיד על היתרון. כי רק לוולד הוא צריך. ואין קפידא במדת הנחתך בשום אופן. ואם משום שנזהר שלא יגע בוולד. משום הכי ודאי לא מיקרי קפיד אמשחתא. דוולד גופא אחרינא הוא וכמאן דמיפרת דמי. אף בזמן עיבורו כיון דסופו לצאת. וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכחיבורי אוכלין דכמפרתי דמו. ביחוד אחר שנעקר לצאת כדאיירי התם. ואפי' עודו בבטנה דנידון כירך אמו לשאר דברים. מ"מ אינו חיבור לענין זה. שהרי הוא עומד בפני עצמו. (ולכן החותך מעובר שבבהמה מותר באכילה. לפי שאינה גופה. וכן לענין טומאה אם מת בבטן אמו ונגעה בו חיה. מטמא אותה) הא למה זה דומה לחותך פרי בין הפירות או שאר דברים תלושים שאינו מקפיד על החתך ומדתו. ונזהר שלא יגע באחרים שאינן צריכים לו עכשיו ומניחן שלמים. הלזה תקרא מקפיד על המדה. לחייב משום חותך בזה הנאכל או הצריך לו לד"א. כגון קנה של שבלים או של תבן וקש לחצוץ בו שניו. שאין בו משום מתקן כלי. וקוצץ א' מביניהם ומקפיד לחתכו בנחת. שלא יעבור הסכין ויחתוך כולם כאחת. (או שלא יפגע באצבעו או בשולחן ובמפה) הא ודאי לא מיקריא קפידא לענין זה אפי' מחוברין בעוקציהן. (ואפי' במידי דלאו אוכל בהמה הוה שרי כה"ג. אי לאו משום דקפיד אחיתוך גופיה. אבל הכא קפיד אשיעורא דחיתוכא. שלא יאריך ולא יקצר את החתוך. באופן שלא יקלקל ויפסיד כוונת ההתלמדות ההוא. ובלי ספק מתכוין הוא בחתוכו בדקדוק גדול. כדי שיועיל לו לבחון היטב סידור האברים וקישור הגידים וחיבור הוורידים. והילוך הדם ושאר החלטים והלחיות והשמרים. ומקום העצבים והמיתרים. ושאר דברים וחלקים דקים. והרבה פרטים שצריכים עיון גדול איה איפה מקומם. ע"כ צריך ודאי השגחה פרטית ושמירה יתרה באופן ואיכות החיתוך ההוא. הצריך למתלמד במלאכת הרפואה. ובלי ספק כמה פעמים פוגעים במקומות שיש קפידא גדולה על מדת אורך ורוחב גודל וקוטן החתך. שלא יפסיק ולא יקצר אלא במקום שאמרו. שאי אפשר לי לבאר כל זה שלא ראיתי מימי מלאכה זו. רק מסברא אני אומר. ואם כך הוא הרי זה חייב חטאת בלי ספק:
ומ"ש לסתור זה מגמ' דערכין דפריך פשיטא מאי קעביד מחתך בבשר בעלמא הוא. לא אמרת כלום דהתם ה"ט משום דחותך כדרכו ואינו חושש להרחיב ולהאריך כל צרכו ויתר מצרכו. מחתך והולך בגוף האשה ובבשרה ואינו מקפיד על היתרון. כי רק לוולד הוא צריך. ואין קפידא במדת הנחתך בשום אופן. ואם משום שנזהר שלא יגע בוולד. משום הכי ודאי לא מיקרי קפיד אמשחתא. דוולד גופא אחרינא הוא וכמאן דמיפרת דמי. אף בזמן עיבורו כיון דסופו לצאת. וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכחיבורי אוכלין דכמפרתי דמו. ביחוד אחר שנעקר לצאת כדאיירי התם. ואפי' עודו בבטנה דנידון כירך אמו לשאר דברים. מ"מ אינו חיבור לענין זה. שהרי הוא עומד בפני עצמו. (ולכן החותך מעובר שבבהמה מותר באכילה. לפי שאינה גופה. וכן לענין טומאה אם מת בבטן אמו ונגעה בו חיה. מטמא אותה) הא למה זה דומה לחותך פרי בין הפירות או שאר דברים תלושים שאינו מקפיד על החתך ומדתו. ונזהר שלא יגע באחרים שאינן צריכים לו עכשיו ומניחן שלמים. הלזה תקרא מקפיד על המדה. לחייב משום חותך בזה הנאכל או הצריך לו לד"א. כגון קנה של שבלים או של תבן וקש לחצוץ בו שניו. שאין בו משום מתקן כלי. וקוצץ א' מביניהם ומקפיד לחתכו בנחת. שלא יעבור הסכין ויחתוך כולם כאחת. (או שלא יפגע באצבעו או בשולחן ובמפה) הא ודאי לא מיקריא קפידא לענין זה אפי' מחוברין בעוקציהן. (ואפי' במידי דלאו אוכל בהמה הוה שרי כה"ג. אי לאו משום דקפיד אחיתוך גופיה. אבל הכא קפיד אשיעורא דחיתוכא. שלא יאריך ולא יקצר את החתוך. באופן שלא יקלקל ויפסיד כוונת ההתלמדות ההוא. ובלי ספק מתכוין הוא בחתוכו בדקדוק גדול. כדי שיועיל לו לבחון היטב סידור האברים וקישור הגידים וחיבור הוורידים. והילוך הדם ושאר החלטים והלחיות והשמרים. ומקום העצבים והמיתרים. ושאר דברים וחלקים דקים. והרבה פרטים שצריכים עיון גדול איה איפה מקומם. ע"כ צריך ודאי השגחה פרטית ושמירה יתרה באופן ואיכות החיתוך ההוא. הצריך למתלמד במלאכת הרפואה. ובלי ספק כמה פעמים פוגעים במקומות שיש קפידא גדולה על מדת אורך ורוחב גודל וקוטן החתך. שלא יפסיק ולא יקצר אלא במקום שאמרו. שאי אפשר לי לבאר כל זה שלא ראיתי מימי מלאכה זו. רק מסברא אני אומר. ואם כך הוא הרי זה חייב חטאת בלי ספק:
39
מ׳גם לא ירד לסוף דעת התוס' שבת דף ע"ה
ואנכי לא ידעתי מה הגיעך על ככה שכתבת גם מתוס' דע"ה מוכח דלא שייך קפיד אמשחתא אלא במקטין דבר ממה שהיה קודם דאל"כ הדרא קושית התו' לדוכתה דהא בציור נמי איכא קפידא שלא להאריך במקום שראוי לקצר ע"כ. ומה ראית ששינית לשון התוס' שלא נמצא בלשונם שעושין ציור. אלא שעושין שרטוטים ויפויים ע"י סיתות. ומדוע לא נזהרת לומר בלשון רבותינו. ולכן מכשול אחד גרם לך מכשול אחר. שלא כיוונת הבנת דבריהם. כי לא נתכוונו כלל על צורה. אלא על נקירה שעושין מסתתי אבנים באבן מתוקנת ומרובעת שכבר הושווית מכל צדדיה. וניטלו כל חלקיה העודפים ויתרים העקומים ועיקושים שעל פניה. רק לייפותה עוד מנקרין בה ע"ג כל שטחה. שעושין בה כעין גומות קטנות ושרטוטים מעטים בערבוביא. שתראה יפה ונאה כאילו נקורה בנקרת הפסילים. המסתתין ומקדרין בהרים ובסלעים. שנוקרין הצור בכלי ברזל דק מעט מעט. עד שמשברין ומוציאין ממנו חתיכות אבנים יקרות מחוטבות או עשת מתכות. כך בענין זה הוא תיקון הסתתין וגמר מלאכתן באבן החלקה ומתוקנת כל צרכה. כדי לנאותה יותר. לחזור ולשרטטה ולנקרה כעין שרטוטין ורשמים כל שהן. בלי ערך ויחס ושיווי. שאינן אלא ניקורין ופגימות ושקיעות מעורבים בבליטות דקות על פני כולה באופן שאינו מקלקל ריבועה. רק שלא תהא חלקה מאד. שזהו יפוייה וגמר מלאכתה זה פשוט וידוע. ואין שם זכר לעשיית צורה. וגם אפי' תהא צורה ממש. אינו מעלה ומוריד כלל בענין. כי אף הצר צורה בכלי חייב כמו כן משום מכה בפטיש. ואינו מכלל מלאכת מחתך. ואם בטבלא ובכותל ועל המגלה. חייב המצייר משום כותב. לא משום קפידת מדה:
ואנכי לא ידעתי מה הגיעך על ככה שכתבת גם מתוס' דע"ה מוכח דלא שייך קפיד אמשחתא אלא במקטין דבר ממה שהיה קודם דאל"כ הדרא קושית התו' לדוכתה דהא בציור נמי איכא קפידא שלא להאריך במקום שראוי לקצר ע"כ. ומה ראית ששינית לשון התוס' שלא נמצא בלשונם שעושין ציור. אלא שעושין שרטוטים ויפויים ע"י סיתות. ומדוע לא נזהרת לומר בלשון רבותינו. ולכן מכשול אחד גרם לך מכשול אחר. שלא כיוונת הבנת דבריהם. כי לא נתכוונו כלל על צורה. אלא על נקירה שעושין מסתתי אבנים באבן מתוקנת ומרובעת שכבר הושווית מכל צדדיה. וניטלו כל חלקיה העודפים ויתרים העקומים ועיקושים שעל פניה. רק לייפותה עוד מנקרין בה ע"ג כל שטחה. שעושין בה כעין גומות קטנות ושרטוטים מעטים בערבוביא. שתראה יפה ונאה כאילו נקורה בנקרת הפסילים. המסתתין ומקדרין בהרים ובסלעים. שנוקרין הצור בכלי ברזל דק מעט מעט. עד שמשברין ומוציאין ממנו חתיכות אבנים יקרות מחוטבות או עשת מתכות. כך בענין זה הוא תיקון הסתתין וגמר מלאכתן באבן החלקה ומתוקנת כל צרכה. כדי לנאותה יותר. לחזור ולשרטטה ולנקרה כעין שרטוטין ורשמים כל שהן. בלי ערך ויחס ושיווי. שאינן אלא ניקורין ופגימות ושקיעות מעורבים בבליטות דקות על פני כולה באופן שאינו מקלקל ריבועה. רק שלא תהא חלקה מאד. שזהו יפוייה וגמר מלאכתה זה פשוט וידוע. ואין שם זכר לעשיית צורה. וגם אפי' תהא צורה ממש. אינו מעלה ומוריד כלל בענין. כי אף הצר צורה בכלי חייב כמו כן משום מכה בפטיש. ואינו מכלל מלאכת מחתך. ואם בטבלא ובכותל ועל המגלה. חייב המצייר משום כותב. לא משום קפידת מדה:
40
מ״אביאור כמב שבותחן דשייכי בנ"ד ומכללן ענין לימוד מלאכה ואומנות בשבת
משום חבורה וחבלה ודאי ליכא הכא. וזה א"צ פנים. כי מי לא ידע דלא שייכי בבשר המת. גם לא לדם הוא צריך. דבלא"ה אפשר בדם הקזה. והוא הנאות לו יותר לידיעתו. אם ירצה לבחון מהותו ואיכותו בעודו בחיים חייתו. בדם הנפש. לא בדם שהנפש יצאה ממנו. וכל עיקר לא נאסרה חבלה אלא משום נטילת נשמה. מיהו לא יהא אלא מקלקל דעלמא. פטור אבל אסור הוא כאמור. וכ"ש דמתקן בודאי נמי הוי. כדי להתלמד ע"י כך. ואומנות גדולה ומלאכה רבה היא. ואפי' לא היה בה אלא אימון יד בלבד. נ"ל דאסור בלי ספק. כי הא דס"ד לחייב במלאכת מכה בפטיש משום דמאמן ידיו. אע"ג דלא קאי במסקנא. מדקשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנותא בשבת ה"נ דחייב. היינו דלא לחיובי עלה חטאת כעל מלאכה גמורה. מיהו אסור לאמן ידיו למלאכה. ככל פטורי דשבת. ולא יהא אלא משום דמיחזי כעובדין דחול. שאסרו חז"ל כמה דברים אע"פ שאינם נוגעים בעסק מלאכה כלל. כמו שלא נעלם ממך בודאי. (וכענין רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. ולא אפי' שבות. כמ"ש הר"ן ז"ל באורך. ואפ"ה אסורה שלא לצורך שבת). ועוד הרי אסרו אפי' המדידה אם אינה של מצוה. עם שאין לה דמיון במלאכה. ומעשה קל ואומנות מעוטה היא. וגם מזה אינו ניצול המנתח ללמוד מלאכת הרפואה לפי דעתי. כמדומני יצטרך ג"כ למדוד לפעמים המרחקים וגבולי הקשרים. עם יחס האיברים ומצבם במגורם בקרבם. וא"ת מדידה זו ואומנות זה גם הוא של מצוה. דאית ביה משום חיי דברייתא. ומצינו לרז"ל פעמים הקלו לצורך פרנסה בלבד דחשבינן ליה עסק מצוה. כ"ש הא דאית ביה תרתי לטיבותא. שלומד מלאכה שתמציא לו מזונותיו בכבוד וימצא חכמה עושר וכבוד. וחיים ישיגו ע"י אומנות זו המכבדת בעליה בעיניה. וראה חיים עם אשה אשר אהבת זו אומנות חביבה ויקרה כזו. לא תעשה בנפשך שקר להלכד בפיתויי יצ"הר וכשפיו הרבים. ליתן מקום בלבך לדמיונות כאלה המכזבים ומזוייפים. נרפים הם נרפים. כי אע"פ שמצינו כמו כן שהתירו לפסוק על התינוק ללמדו אומנות. פסיקה בלבד התירו. ולא תראה שהתירו ללמוד בשבת אומנות במתכוין לה. חלילה חלילה. לא יעשה כן בישראל:
משום חבורה וחבלה ודאי ליכא הכא. וזה א"צ פנים. כי מי לא ידע דלא שייכי בבשר המת. גם לא לדם הוא צריך. דבלא"ה אפשר בדם הקזה. והוא הנאות לו יותר לידיעתו. אם ירצה לבחון מהותו ואיכותו בעודו בחיים חייתו. בדם הנפש. לא בדם שהנפש יצאה ממנו. וכל עיקר לא נאסרה חבלה אלא משום נטילת נשמה. מיהו לא יהא אלא מקלקל דעלמא. פטור אבל אסור הוא כאמור. וכ"ש דמתקן בודאי נמי הוי. כדי להתלמד ע"י כך. ואומנות גדולה ומלאכה רבה היא. ואפי' לא היה בה אלא אימון יד בלבד. נ"ל דאסור בלי ספק. כי הא דס"ד לחייב במלאכת מכה בפטיש משום דמאמן ידיו. אע"ג דלא קאי במסקנא. מדקשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנותא בשבת ה"נ דחייב. היינו דלא לחיובי עלה חטאת כעל מלאכה גמורה. מיהו אסור לאמן ידיו למלאכה. ככל פטורי דשבת. ולא יהא אלא משום דמיחזי כעובדין דחול. שאסרו חז"ל כמה דברים אע"פ שאינם נוגעים בעסק מלאכה כלל. כמו שלא נעלם ממך בודאי. (וכענין רדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. ולא אפי' שבות. כמ"ש הר"ן ז"ל באורך. ואפ"ה אסורה שלא לצורך שבת). ועוד הרי אסרו אפי' המדידה אם אינה של מצוה. עם שאין לה דמיון במלאכה. ומעשה קל ואומנות מעוטה היא. וגם מזה אינו ניצול המנתח ללמוד מלאכת הרפואה לפי דעתי. כמדומני יצטרך ג"כ למדוד לפעמים המרחקים וגבולי הקשרים. עם יחס האיברים ומצבם במגורם בקרבם. וא"ת מדידה זו ואומנות זה גם הוא של מצוה. דאית ביה משום חיי דברייתא. ומצינו לרז"ל פעמים הקלו לצורך פרנסה בלבד דחשבינן ליה עסק מצוה. כ"ש הא דאית ביה תרתי לטיבותא. שלומד מלאכה שתמציא לו מזונותיו בכבוד וימצא חכמה עושר וכבוד. וחיים ישיגו ע"י אומנות זו המכבדת בעליה בעיניה. וראה חיים עם אשה אשר אהבת זו אומנות חביבה ויקרה כזו. לא תעשה בנפשך שקר להלכד בפיתויי יצ"הר וכשפיו הרבים. ליתן מקום בלבך לדמיונות כאלה המכזבים ומזוייפים. נרפים הם נרפים. כי אע"פ שמצינו כמו כן שהתירו לפסוק על התינוק ללמדו אומנות. פסיקה בלבד התירו. ולא תראה שהתירו ללמוד בשבת אומנות במתכוין לה. חלילה חלילה. לא יעשה כן בישראל:
41
מ״בדין עריכת אורלאזי וטלטולו בשבת
וגדולה מזו טלטול כלי השעות שקורין אורלאזי. אסר בתשוב' מהרי"ל מספק מדידת הזמן ואפי' לצורך הלמוד הקדוש לא רצה להתיר. כיון שאין המדידה עצמה מצוה. לא יתלה לימודו בדבר האסור. ואע"ג דאנן נהגינן להתיר טלטול האורלאזי. היינו משום דבאמת אינו מודד כלום והזמן הוא דבר שאין בו ממש. ואינו משתעבד תחת ידי מדידה מעשית. ולא קעביד מעשה לגמרי. כשעורכו מאתמול והוא הולך מאליו. ואפי' לערכו בשבת לא ידענו בו איסור ברור. שאין זו מדידה כלל. ואינה אלא מעשה סגירת ופתיחת מנעול. שבהנעתו ודחיקתו סובב ומגלגל הברזלים שבפנים שהאחד דוחה לחברו. כמעשה האופן בתוך האופן שבאורלאזי ממש דומה בדומה. מ"מ נשאנו פנים למנהג בזה להחמיר. שנראה בעיני בני אדם כמתקן כלי. אבל לא ראינו לגדוש הסאה לאסור טלטולו ג"כ. דהא למהרי"ל ז"ל גופיה ספוקי מספקא ליה אי הוי ענין מדידה. ע"כ יפה כח המקלים בזה. וכאשר ראינו בעינינו לגדולי עולם ז"ל. מיהא שמעינן מדברי מהרי"ל ז"ל שאפי' טענת הלמוד אינה מועלת להתיר ספק דשבות הקל. מעתה תדון ק"ו בן ק"ו ללימוד שאינו של תורה. (והוא עצמו אפשר דאסור בשבת כדס"ל לקצת פוסקים) שלא יועיל להתיר שום שבות מחמתו. חלילה להקל בשבילו אף מנהג קל אחת דתו:
וגדולה מזו טלטול כלי השעות שקורין אורלאזי. אסר בתשוב' מהרי"ל מספק מדידת הזמן ואפי' לצורך הלמוד הקדוש לא רצה להתיר. כיון שאין המדידה עצמה מצוה. לא יתלה לימודו בדבר האסור. ואע"ג דאנן נהגינן להתיר טלטול האורלאזי. היינו משום דבאמת אינו מודד כלום והזמן הוא דבר שאין בו ממש. ואינו משתעבד תחת ידי מדידה מעשית. ולא קעביד מעשה לגמרי. כשעורכו מאתמול והוא הולך מאליו. ואפי' לערכו בשבת לא ידענו בו איסור ברור. שאין זו מדידה כלל. ואינה אלא מעשה סגירת ופתיחת מנעול. שבהנעתו ודחיקתו סובב ומגלגל הברזלים שבפנים שהאחד דוחה לחברו. כמעשה האופן בתוך האופן שבאורלאזי ממש דומה בדומה. מ"מ נשאנו פנים למנהג בזה להחמיר. שנראה בעיני בני אדם כמתקן כלי. אבל לא ראינו לגדוש הסאה לאסור טלטולו ג"כ. דהא למהרי"ל ז"ל גופיה ספוקי מספקא ליה אי הוי ענין מדידה. ע"כ יפה כח המקלים בזה. וכאשר ראינו בעינינו לגדולי עולם ז"ל. מיהא שמעינן מדברי מהרי"ל ז"ל שאפי' טענת הלמוד אינה מועלת להתיר ספק דשבות הקל. מעתה תדון ק"ו בן ק"ו ללימוד שאינו של תורה. (והוא עצמו אפשר דאסור בשבת כדס"ל לקצת פוסקים) שלא יועיל להתיר שום שבות מחמתו. חלילה להקל בשבילו אף מנהג קל אחת דתו:
42
מ״גגזרת השבותין יש לו עיקר גדול בנביאי' ובכתובים
הבט ימין וראה כמה הרחיקו חז"ל וגזרו גזרה לגזרה שלא לבוא אפי' לידי שבות. וא"צ לפרש לשכמותך דברים כאלה. שכל מס' שבת ועירובין מלאים מהם ורבו מספר. ואפי' במקום מצוה העמידו דבריהם. ואף בשבות דשבות ומצוה כמה דיוטות משתפכין וקולמוסין משתברין. והלכה כדברי האוסרין. וכן בקבלה מצינו כמה חומר החמיר נחמיה להרחיק מכל עסק ומעשה חול. כנראה בס"ס עזרא כמה הפליג להטיל עונש על הרוכלים הנכרים שהיו לנים בסחורתם מחוץ לירושלים. עם היות המקח וממכר עצמו אינו אלא משום שבות ועובדין דחול. שהרי אינו מכלל מלאכות שחייבין עליהם. ואעפ"כ גזר על סוחרי הגוים שלא ילינו אף חוץ לעיר מחשש שלא יכשילו לישראל לקנות מהם מאומה בשבת (וכן בדברי ירמי' ולא תוציאו משא מבתיכם אפי' שלא לר"ה. רק משום מעשה חול לאפושי בטירחא הוא) לפיכך אל יתמה אדם ולא יקלו בעיניו גזרות חז"ל. שכל דבריהם האמת והצדק. מאנשי כנה"ג ומסיני מסורת. לעשות משמרת למשמרת. הפורש מהם כפורש מחייו על אודות הרעה הזאת מאחרת. סופו עוקר גבולי תורה ותחומיה כאשר שכר עברה עברה גוררת. הש"ית ישמרנו מכל מכשול עון וישימנו מאנשי עבודתו ומקימי דגל תורתו לעטרת תפארת:
הבט ימין וראה כמה הרחיקו חז"ל וגזרו גזרה לגזרה שלא לבוא אפי' לידי שבות. וא"צ לפרש לשכמותך דברים כאלה. שכל מס' שבת ועירובין מלאים מהם ורבו מספר. ואפי' במקום מצוה העמידו דבריהם. ואף בשבות דשבות ומצוה כמה דיוטות משתפכין וקולמוסין משתברין. והלכה כדברי האוסרין. וכן בקבלה מצינו כמה חומר החמיר נחמיה להרחיק מכל עסק ומעשה חול. כנראה בס"ס עזרא כמה הפליג להטיל עונש על הרוכלים הנכרים שהיו לנים בסחורתם מחוץ לירושלים. עם היות המקח וממכר עצמו אינו אלא משום שבות ועובדין דחול. שהרי אינו מכלל מלאכות שחייבין עליהם. ואעפ"כ גזר על סוחרי הגוים שלא ילינו אף חוץ לעיר מחשש שלא יכשילו לישראל לקנות מהם מאומה בשבת (וכן בדברי ירמי' ולא תוציאו משא מבתיכם אפי' שלא לר"ה. רק משום מעשה חול לאפושי בטירחא הוא) לפיכך אל יתמה אדם ולא יקלו בעיניו גזרות חז"ל. שכל דבריהם האמת והצדק. מאנשי כנה"ג ומסיני מסורת. לעשות משמרת למשמרת. הפורש מהם כפורש מחייו על אודות הרעה הזאת מאחרת. סופו עוקר גבולי תורה ותחומיה כאשר שכר עברה עברה גוררת. הש"ית ישמרנו מכל מכשול עון וישימנו מאנשי עבודתו ומקימי דגל תורתו לעטרת תפארת:
43
מ״דאזהרה להתרחק ממכשול והלכתא רבתא לשבת
לכן אהו' כבני אם לי אתה ולקולי תשמע. עמוד מנגד ואל תשב אצל העוסקים במלאכת הניתוח ביום ש"ק. כי אפי' בזה יש איסור גמור מחמת עצמו ועיצומו של יום. כאשר הראת לדעת אם עיניך יפות. ולא תבקש מכסה כזב על האמת לחפות. ולא שאני מפריז על המדה לאסור לכל אדם אף ראיה בעלמא. ולעמוד שם אצל המנתחים להביט במלאכתם דרך תענוג וטיול. כדרך ב"א הנהנים לראות דבר חדש. כי בזה ודאי לא די שאיני מחליטו לאיסור. אדרבה לא הייתי מוחה כלל. כי לא כך למדתי מרבותי. ואין דרכי להחמיר להמון העם בדבר שאין איסורו ברור ולא נפיק מניה חורבא. אלא לכ"ע שרי. ולדידך אסור. מאחר שכוונתך ללמוד בזה ההסתכלות והעיון. ולהשיג ע"י כך ידיעת אותה אומנות. דבר זה איסור מוחלט הוא בעיני מטעמים הנ"ל. ועוד שיש בו משום גזרה שמא יבא הדבר לידי חילול שבת במלאכה גמורה ג"כ. כיוצא בו אמרו לא יאכל הזב עם הזבה כו'. וכן אותה ששנינו לא יצא הלבלר עם חשכה. וכמו שמצינו שגזרו כמה גזרות כדומה לזו. שמא יעלה ויתלוש שמא יתקן כלי שיר כלי שיט ודומיהם רבים. עם היות עשייתן קשה. ורחוקה היא מאדם ההמוני שאינו אומן ובלי כלי אומנות. כ"ש שיש לחוש כאן שהיא מוכנת ומזומנת לפניו. שיבוא ויעשנה מתחלה עד סוף ולא ירגיש. מתוך חשק הלמוד ישכח קדושת שבת לגמרי. או יקל בעיניו. אימר עביד ולאו אדעתיה. וסחור סחור לכרמא לא תקרב. אם בעל נפש אתה ונפשך חביבה בעיניך. ושמת סכין (הנתוח) בלועך. ביום קודש פרוש. ולא תעשה כמעשיהם ולא תדרוש. וזכור נא מ"ש הרמב"ם ז"ל שאסור ללמוד בשבת אפי' בספרי חכמה. כי אם בתורת ה' כל היום. ק"ו להתלמד במלאכה האסורה בו בלי שום ספק בעולם:
לכן אהו' כבני אם לי אתה ולקולי תשמע. עמוד מנגד ואל תשב אצל העוסקים במלאכת הניתוח ביום ש"ק. כי אפי' בזה יש איסור גמור מחמת עצמו ועיצומו של יום. כאשר הראת לדעת אם עיניך יפות. ולא תבקש מכסה כזב על האמת לחפות. ולא שאני מפריז על המדה לאסור לכל אדם אף ראיה בעלמא. ולעמוד שם אצל המנתחים להביט במלאכתם דרך תענוג וטיול. כדרך ב"א הנהנים לראות דבר חדש. כי בזה ודאי לא די שאיני מחליטו לאיסור. אדרבה לא הייתי מוחה כלל. כי לא כך למדתי מרבותי. ואין דרכי להחמיר להמון העם בדבר שאין איסורו ברור ולא נפיק מניה חורבא. אלא לכ"ע שרי. ולדידך אסור. מאחר שכוונתך ללמוד בזה ההסתכלות והעיון. ולהשיג ע"י כך ידיעת אותה אומנות. דבר זה איסור מוחלט הוא בעיני מטעמים הנ"ל. ועוד שיש בו משום גזרה שמא יבא הדבר לידי חילול שבת במלאכה גמורה ג"כ. כיוצא בו אמרו לא יאכל הזב עם הזבה כו'. וכן אותה ששנינו לא יצא הלבלר עם חשכה. וכמו שמצינו שגזרו כמה גזרות כדומה לזו. שמא יעלה ויתלוש שמא יתקן כלי שיר כלי שיט ודומיהם רבים. עם היות עשייתן קשה. ורחוקה היא מאדם ההמוני שאינו אומן ובלי כלי אומנות. כ"ש שיש לחוש כאן שהיא מוכנת ומזומנת לפניו. שיבוא ויעשנה מתחלה עד סוף ולא ירגיש. מתוך חשק הלמוד ישכח קדושת שבת לגמרי. או יקל בעיניו. אימר עביד ולאו אדעתיה. וסחור סחור לכרמא לא תקרב. אם בעל נפש אתה ונפשך חביבה בעיניך. ושמת סכין (הנתוח) בלועך. ביום קודש פרוש. ולא תעשה כמעשיהם ולא תדרוש. וזכור נא מ"ש הרמב"ם ז"ל שאסור ללמוד בשבת אפי' בספרי חכמה. כי אם בתורת ה' כל היום. ק"ו להתלמד במלאכה האסורה בו בלי שום ספק בעולם:
44
מ״ההנה יצאתי ידי חובתי לענ"ד. די בא"ר חומר האיסור. ושאין ממש במה שחשבת לתפוס בכחא דהיתירא. דעדיף לך ולהנאת עצמך אתה דורש. תמי"ם תהיה ולא יחשב לך עון. כי בנקיון כפים עשית. באשר אינך רואה חובה לעצמך. וחלילה חלילה לך לילך בעצת היצר המצר. לסוף ישיאך ח"ו לאבד עולמך כרגע. על כן ידידי השמר והזהר אל תגש ואל תגע. וכל ראיותיך ודמיונותיך לא יצילו מפח האיסור ולא תועיל כי תפגע. חרב הניתוח השב אל תערה ביש"ק תשקוט דום לה' והרגע. ואם תשמע לעצתי. ישמעך אלהים ותזכה להשיג מרפא לנפש ולגוף להסיר כל מחלה כל נגע:
45
מ״ודין פירכוס זימנין דחשיב כמת וזימנין חי מבואר היטב באופן מספיק ודי השואל מחית נפשיה לספק כאינו יודע נעשה בדאי ואינו מוציא מידי ודאי
ופה לא תהא שביתת קולמוסי הפעם מזה הענין. כי נסתכלתי בו ולא נתנגב. עודנו נוטף דיו. ולא נתייגע מטורח רב הדרך באורך מענהו לא אמר דיו. שמתי אל לבי ונזכרתי שנשארה לך אצלי עוד תביעה א' הלכה למעשה רב. ספיקא דדינא באיסורא וממונא. במה שבא בסיום דבריך כמעט שעברתי מהם. ברוך המזכיר לפרוע בכת"ב מלא משלם. באופן שלא תפסיד כלום אין כל נעלם. שכתבת אם עדיין איברי הכלב מפרכסין שאסור לחתוך. וקרמית אהדדי פירכוס אפירכוס. ההיא דערכין דחשיב פירכוס כמיתה. וההיא דבי"ד סכ"ז דחשיב כחי. ואמרת דספוקי מספקא להו. בגמר דבריך הללו אתה נתפס. כי הי"ל ללמוד לשונך לומר איני יודע. ולמה תעשה בדאי ותאחז. מפני שלא ידעת משנה שלמה שנויה ומשולשת בג' מקומות. רפ"ט דחולין ופ"ק דטהרות וכן עוד ביותר ביאור פ"ק דאהלות. ואם בינה שמעה זאת שני פרכוסין הן. וכך הוא הענין. אין כאן ספק דשחיטה אינה עושה מיתה עד גמר יציאת הנפש. לפי שאינו אלא מעשה טרפה. כאילו ניקב הוושט ונפסק הקנה ברובו. רק שממהר יותר למות. וזוהי שאמרו כמו כן בשחט בו רוב שנים ורמז כותבין ונותנין גט לאשתו. לפי שחי הוא עם שסופו למות. וכן הדבר בשאר קרובי מיתה שלא נעשו נבלה. והיינו דאמרינן התם בסדר יומא מעשה שהיו שנים שוים ותקע א' סכין לחברו ועדיין היה מפרפר ולא נטמאת סכין. משא"כ בהותזו ראשיהן. וכן כל אותן שהן נבלה מחיים. כגון דשוייה גיסטרא. מיד נחשבין כמתים. אע"פ שמפרכסין. והיינו כזנב הלטאה שהותז ואין לו חיבור עוד בגוף. שאין זה פירכוס של חיות. והכי נמי חשבינן פירכוס דוולד (אחר שמתה אמו בחרבו של מלאך המות) כמת גמור בלי ספק בעולם. דאיידי דזוטר חיותיה. ודאי מיית מקמי אמיה. אלא שיש חילוק בין נעקר לצאת כמ"ש שם. וכן הדבר בשחוטה כשרה. בוודאי שהיא כחיה לכל דבריה. (אע"פ שעודה מפרכסת). עד שתצא נפשה. מעתה נפשטה בעייתך. והדבר תלוי באיזה אופן שהמיתו את הכלב. אם בשחיטת סימנין בלבד. או בהתזת הראש. (ונפקא מינה לענין אב מלאכה דנטילת נשמה). זה ברור בלי פקפוק. ואין מקום לספק כל עיקר. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני ודבר ה' יקר:
ופה לא תהא שביתת קולמוסי הפעם מזה הענין. כי נסתכלתי בו ולא נתנגב. עודנו נוטף דיו. ולא נתייגע מטורח רב הדרך באורך מענהו לא אמר דיו. שמתי אל לבי ונזכרתי שנשארה לך אצלי עוד תביעה א' הלכה למעשה רב. ספיקא דדינא באיסורא וממונא. במה שבא בסיום דבריך כמעט שעברתי מהם. ברוך המזכיר לפרוע בכת"ב מלא משלם. באופן שלא תפסיד כלום אין כל נעלם. שכתבת אם עדיין איברי הכלב מפרכסין שאסור לחתוך. וקרמית אהדדי פירכוס אפירכוס. ההיא דערכין דחשיב פירכוס כמיתה. וההיא דבי"ד סכ"ז דחשיב כחי. ואמרת דספוקי מספקא להו. בגמר דבריך הללו אתה נתפס. כי הי"ל ללמוד לשונך לומר איני יודע. ולמה תעשה בדאי ותאחז. מפני שלא ידעת משנה שלמה שנויה ומשולשת בג' מקומות. רפ"ט דחולין ופ"ק דטהרות וכן עוד ביותר ביאור פ"ק דאהלות. ואם בינה שמעה זאת שני פרכוסין הן. וכך הוא הענין. אין כאן ספק דשחיטה אינה עושה מיתה עד גמר יציאת הנפש. לפי שאינו אלא מעשה טרפה. כאילו ניקב הוושט ונפסק הקנה ברובו. רק שממהר יותר למות. וזוהי שאמרו כמו כן בשחט בו רוב שנים ורמז כותבין ונותנין גט לאשתו. לפי שחי הוא עם שסופו למות. וכן הדבר בשאר קרובי מיתה שלא נעשו נבלה. והיינו דאמרינן התם בסדר יומא מעשה שהיו שנים שוים ותקע א' סכין לחברו ועדיין היה מפרפר ולא נטמאת סכין. משא"כ בהותזו ראשיהן. וכן כל אותן שהן נבלה מחיים. כגון דשוייה גיסטרא. מיד נחשבין כמתים. אע"פ שמפרכסין. והיינו כזנב הלטאה שהותז ואין לו חיבור עוד בגוף. שאין זה פירכוס של חיות. והכי נמי חשבינן פירכוס דוולד (אחר שמתה אמו בחרבו של מלאך המות) כמת גמור בלי ספק בעולם. דאיידי דזוטר חיותיה. ודאי מיית מקמי אמיה. אלא שיש חילוק בין נעקר לצאת כמ"ש שם. וכן הדבר בשחוטה כשרה. בוודאי שהיא כחיה לכל דבריה. (אע"פ שעודה מפרכסת). עד שתצא נפשה. מעתה נפשטה בעייתך. והדבר תלוי באיזה אופן שהמיתו את הכלב. אם בשחיטת סימנין בלבד. או בהתזת הראש. (ונפקא מינה לענין אב מלאכה דנטילת נשמה). זה ברור בלי פקפוק. ואין מקום לספק כל עיקר. ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני ודבר ה' יקר:
46
מ״זהנה הארכתי למעניתי בפעם הזאת יותר מדאי. שלא כמנהגי ובלי הסכמת הפנאי. ונאמן עלי הב"ח שי' שהביא לי כתבך היודע ועד כי כבד מאד משא הטרדות הנועדות עלי כעת. מנוחה הדריכוני כתרוני עטרוני כצנה. כסדרן ושלא כסדרן עלי היו כולנה. ואהבתך דחקה את השעה ואת הבשר לכתוב בידי הכהה תורף וטופס. שניות מדברי סופרים. כדי להסיר מהם כל סיג. ולהשיב אותך דבר שלם ומאמרים כוללים. מתמימים דבריהם ומאירים. אקוה שתשים לבך להם ותעיין בהם במתון כאוהב דעת ומבקש בינה. ותדע שלא דחיתי אותך בקנה. וחזרתי על כל הצדדים ולא יכולתי להעמיד דבריך. בקשתי ולא מצאתי מקום חשוב שתנוח דעתך עליו. ואעפ"כ חביבין עלי דבריך ושמחתי בהם עד לאחת. ואם יש מילין השיבני ויהא לי לנחת. רק בבקשה ממך אל תטריחני בחנם להקיפני בתשובות חבילות שאין בהם ממש ובלי יסוד חזק כדרך המתעקשים. המבקשים רק להלאות אנשים. ומתעצמים לעמוד על דעתם בחלומות והבלים ובהשגת גבול האמת לא יבושו כי ידברו. אף אם יהיו זוממים או מוכחשים. בעול זה לא הבאתי צוארי מעודי. אין לי עסק בכך וידי מסולקות מזה. כי אין קץ לדברי רוח. ולמה זה הבל איגע בהתשת כח גברא. ובאיבוד זמן רב פסידא דלא הדרא. אכן מעולם נדרשתי לאשר שאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון. אשיבם כיד ה' הטובה עלי תמיד נמצאתי למשחרי. ואשרי המדבר על אוזן שומעת מוכיח אדם אחרי. ואנכי באתי בדבריך כי בטחתי בך שכוונתך לשמים לעמוד על האמת. לשמור ולעשות ככל דברי התורה הכתובים ביושר ובאמונה. למען תחכם באחריתך אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא כקן ידך לאסוף נדחי החכמות ולקבץ הידיעות הנפוצות. להלביש אותך מחלצות. והנה מדעת קונך יש בך שהנחת ההרים הרמים והמה חכמים מחוכמים ורב רבנן. והלכת לבקש מנוח עד העזו"ב ועצו"ר מקום חושך לדרוש דבר ה' משפל ואפל מתוך הענן. גם אנכי חלילה לי מחדול. למהר לקראתך כי חובה היא לקטון כגדול. ויותר מהמה בני הזהר יותר ממה שעגל רוצה לינק כו' אשקך מיין הרקח מעט הדבש וחלב אשר תחת לשוני וינקת חלבי וצופי. כי יהיו לך לרצון אמרי פי:
47
מ״חהערת המחבר על ענין לימוד החכמות ודרך לימודם
גם אשר לא שאלת ולא בקשת מידי. אגיד לך את אשר עמדי. כי הנה ערכת לפני ענינך כי שוטטת בארץ אחר החכמה איה ואיזה מקום בינה. וי"ל פירכא אעיקרא דדינא מי התיר לך להניח מקומות שיש בהם ק"ק מישראל. ולהיות גולה שלא למקום תורה. להושיבה עגונה. למנוע שארה ועונה. להכניס צרה במקום הגבירה העדינה. בני מי הרשך לעמוד במדרשיהם וללמוד נימוסיהם. ללכת אחרי ההבל והשגיון. לבלות זמן במלאכת ההגיון. שהיא מלאכה שא"צ לגופה. ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נראה שכיוונו לזה במ"ש ומנעו בניכם מן ההגיון. ולא תראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. (עתש"ו ריב"ש סמ"ה. אך הרמב"ם ז"ל הוא לבדו מצינו שהעמיק עיונו בה הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו המורה. לצורך אנשי דורו. והל"ל זה לדורו בלבד תקן. והדורות שבאו אחריו מיד מאנו בספר ההוא ולא אבו הלוך בדרכיו. אף אם גבהו עמקו מחשבותיו ולא נודעו לכל נתיבותיו ומהלכיו. ואין למדין מן התקוע שתקע עצמו להלכה זו כי בכל חכמי ישראל האחרונים אין ערוך אליו. מי כמוהו מורה בדת אל הרבה צבאותיו ערך מחנות. קרא לתבונות יעמדו יחדו לרקחות ולטבחות רבות בנות. ואין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. צא ולמד ממ"ש ספ"ד מיסודי התורה שאע"פ שאותן החכמות היו בעיניו ז"ל מסתרי התורה. קרא העיון בהם טיול בפרדס ואמר כלשון זה שאין לטייל בפרדס אלא מי שמילא כריסו בשר ויין. שהוא התלמוד ודיני המצות. לידע האסור והמותר. שהיא הטובה הגדולה שהנחיל הקב"ה לעם סגולתו. וכדבר רה"ג הובא בע"י. ודברים אלו לא יזיזו ולא יליזו מעיניך נצור תושיה ומזימה. וכן כתוב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וסור מרע בינה. ומי שאינו חסר זה הכל קנה. ואותן החכמות החיצוניות צריך שישקיפו עליהן החכמים שבאדום וישמעאל ושאר או"ה. באשר אין להם חכמה זולתה. ואם אמנה לא טוב היות האדם משולל וערום לגמרי מהן. בדורות הללו היורדות. ובני אדם בקשו חשבונות רבים מערבבים הדעת האמיתי וההטעאות מתחזקות בכל יום להחשיך האור הבהיר לעור עיני השכל הברור. לזאת יועילו מעט למען דעת בני ישראל ללמדם מלחמה להנצל מחרב הלשון. ולא ליתן מקום לאפיקורסים לרדות. אך אם מיעוטן יפה למזג השכל ולבשם הדעת ולהיות מעורב עם הבריות. מ"מ רובן קשה ואיבוד זמן יקר הולך בהבל. ואמנם חכמת הטבע שאני. שהיא ודאי חכמה מותרת ומשובחת נצרכת להביט אל פועל ה' ומעשהו הגדול כי נורא. וביחוד החלק ממנה הנכלל במלאכת הרפואה. באשר היא חיי דברייתא. והתורה העידה על מציאותה וציותה לעשותה. אף אם לפי המדומה אבדה אותה חכמה עכשיו מן העולם. אחר שדימו לעלות על במתי עב ע"י המצאות מחודדות. והתחכמו בענפים ותולדות. ונשתבשו בשרשים בכל עת דעות שונים מתחדשים: על כן חזרו התחלותיה ויסודותיה להיות מסופקות. ותולדותיהן כיוצא בהן מפוקפקות. עכ"ז אפי' לא יעלה ביד החוקר בטבע רק מעט מזער בכמות. הנה הוא רב האיכות ושקול כהרבה בשאר חכמות. בפרטות אם יבורר הדבר בנסיון להועיל להטיב. הנה שכרו מרובה בזה ובבא. לכן מהראוי לטרוח אחריה. וכמו שידענו ביחוד משני גדולי עולם אנשי חמודות. בתורה ובהוראה יסודות. ה"ה רמב"ם ורמב"ן ז"ל אשר יצא להם שם בגוים בחכמתן. והארץ האירה מכבודם ותורתן. מלבד הרבה גדולי דורות זולתן. (ואגב אשאלך והודיעני נא אם יש שם ג"כ מי שבקיא בניתוח היסודות והוצאתן מן המורכבים. והפרדת שלשת עמודי האלקימיאה וידיעת חיבורן והתמזגן בכל הנמצאים השפלים עד הצמחים והעשבים. והמתכות והמחצבים. חפצתי לדעת אם ישנה אותה חכמה עדיין במציאות. ואם נתאמתו אותן דברים בבירור גמור כהשתנות עצמי המתכות. ועוצם שבח רפואת תעלה כללית אשר הפליגו לספר ממנה בעלי אותה הכת והגדילו הפליאות. ואם נמצא ממנה בשום ספר אצלינו. ומקרוב ראיתי נדפס ספר א' בלשון לעז ע"ש קדמון מבני עמנו והוא נחשב אצלם יקר הערך מאד ואומרים שיש להם כמה מחברים מבני ישראל אשר היו גדולים באותה חכמה. וזה פלא גדול אם אמת נכון הדבר איך נשתקע זכרונם לגמרי מאתנו אין יודע עד מה. אפס בח"ה מזכיר גבורת האלקימיאה בראש שער הבטחון משמע שהיה מאמת מציאותה. גם הראב"ע נראה כמניח אמיתתה. בסוף פ' וישלח ופ' כי תשא. ובאחרונים ס' מדבר יהודה. אבל הכוזרי מביאם בב' מקומות ומזכירם לגנאי ומלעיג עליהם. אכן לא ראיתי עדיין ולא שמעתי שיש זכרון לראשונים שחובר באותה ידיעה איזה ספר בל"הק. לכן נכספה כלתה נפשי לדעת ג"כ אם אולי נמצא עדיין ספר כזה למי משלנו. בבתי ספרים הגדולים הקיבוצים הנכבדים הנמצאים במדרשים. ותתענג בדשן נפשי לידע מה הפקחים שלהם סוברים בדבר זה) ומזקנים כהם ז"ל נתבונן שלא להניח ח"ו הלמוד החמוד הקדוש בשביל זה. אשרי שיאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו לעשות כמותן. אך ללכת בדרך רחוקה למדרשיהם. אינו דבר ראוי לדעתי. אף אם אין דינו כלומד מן המגוש. מ"מ אל תקרב אל פתח ביתה ואל תתאו להיות אתם בחדרי משכיתם. ולעמוד בחצריהם ובטירותם. ללמוד מנהגיהם ונימוסיהם. והרבה גזרות גזרו חז"ל ותקנו תקנות שלא ידור אדם עם הגוי שלא ילמד ממעשיו. וברוך אשר בחר בנו והבדילנו מכל העמים לבלתי נלך בחוקותיהם. אף כי לנטות אוהל לשכון ביניהם בקבע אינני רואה נכון. אע"פ שככה עשו כמה וכמה. לא ילפינן ממקלקלתא. מ"מ לאיש כמוך אמרתי אגלה אזנך. כי תשמע לעצתי ותמעט כל האפשרי. ואם יעלה בידי מקצת דייני מעט צרי. ועתה בני הלוך הלכת כי נכספת לדעת לכסף מוצא. שמע דברי חכמים בטבע ולבך תשית לדעתי שמע מוסר וקבל עצה. אל תטוש תורת אמך מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו לשם שמים אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. והזהר מאד באיסורין קלין כחמורין. כי עכשיו אתה צריך שמירה יתירה ומעולה. מאחר שפירשת למקום סכנה. כי קרובה המכשלה חלילה. ותמיד השמר מהחרב אשר ביד יצרך החכם שר הטבחים והמנתחים. דוב אורב הוא ארי במסתרים. ולמוד הוא להרבות בחבילות טענות ותשובות להקל משא האיסורים כאשר הטעך בזה לעשות קבוצת כת"ב ראיות לקולא. כאילו הם אבני חפץ וסגולה. והמה מהבל יחד אין בם מועיל מש"פ ולמעלה. על כן בני אם הצריכך זמנך לפשוט נבלה ולעיין בניתוחה לעבוד עבודה שהיא לך זרה. חזק ואמץ ואל תשליך אחרי גיווך דברי התורה. את ה' אלהיך תירא. אותו תעבוד. בזה תשיג כל חפצך תפארת וכבוד. את חכמים תהיה נמנה ועם שלמים תהא נזבד זבוד. נאם החושק כמוך לכרות ברית עם החכמות. מעודו בהם דבק לאהבה. גרסה נפשי לתאבה. לחקור משכיות לבבם. לחשוף מים חיים מגבם. לרוות צמאוני שובע שמחות נעימות. והם מאסו בי ולא נתנוני לבוא עליהם כדרך כל הארץ ויגרשוני מאתם וידיחוני מהסתפח בנחלתם דחפוני בשתי ידיהם כבזה נפש חדל אישים כלה לועג לי שבע כלימות. עצבוני ויעשוני עשיר בהוצאה מלאכה גרועה עני בהכנסה באותה שעה קטון הכמות. גדול בטרדות מרובה בגד"י זמן עוכר והפשיטוני בגדי השלמות. אני הגבר ראה עני מצפה לישועות ונחמות. אליך נושא אלומות שלומות: יעב"ץ ס"ט:
גם אשר לא שאלת ולא בקשת מידי. אגיד לך את אשר עמדי. כי הנה ערכת לפני ענינך כי שוטטת בארץ אחר החכמה איה ואיזה מקום בינה. וי"ל פירכא אעיקרא דדינא מי התיר לך להניח מקומות שיש בהם ק"ק מישראל. ולהיות גולה שלא למקום תורה. להושיבה עגונה. למנוע שארה ועונה. להכניס צרה במקום הגבירה העדינה. בני מי הרשך לעמוד במדרשיהם וללמוד נימוסיהם. ללכת אחרי ההבל והשגיון. לבלות זמן במלאכת ההגיון. שהיא מלאכה שא"צ לגופה. ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נראה שכיוונו לזה במ"ש ומנעו בניכם מן ההגיון. ולא תראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. (עתש"ו ריב"ש סמ"ה. אך הרמב"ם ז"ל הוא לבדו מצינו שהעמיק עיונו בה הפליא עצה הגדיל תושיה בספרו המורה. לצורך אנשי דורו. והל"ל זה לדורו בלבד תקן. והדורות שבאו אחריו מיד מאנו בספר ההוא ולא אבו הלוך בדרכיו. אף אם גבהו עמקו מחשבותיו ולא נודעו לכל נתיבותיו ומהלכיו. ואין למדין מן התקוע שתקע עצמו להלכה זו כי בכל חכמי ישראל האחרונים אין ערוך אליו. מי כמוהו מורה בדת אל הרבה צבאותיו ערך מחנות. קרא לתבונות יעמדו יחדו לרקחות ולטבחות רבות בנות. ואין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. צא ולמד ממ"ש ספ"ד מיסודי התורה שאע"פ שאותן החכמות היו בעיניו ז"ל מסתרי התורה. קרא העיון בהם טיול בפרדס ואמר כלשון זה שאין לטייל בפרדס אלא מי שמילא כריסו בשר ויין. שהוא התלמוד ודיני המצות. לידע האסור והמותר. שהיא הטובה הגדולה שהנחיל הקב"ה לעם סגולתו. וכדבר רה"ג הובא בע"י. ודברים אלו לא יזיזו ולא יליזו מעיניך נצור תושיה ומזימה. וכן כתוב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וסור מרע בינה. ומי שאינו חסר זה הכל קנה. ואותן החכמות החיצוניות צריך שישקיפו עליהן החכמים שבאדום וישמעאל ושאר או"ה. באשר אין להם חכמה זולתה. ואם אמנה לא טוב היות האדם משולל וערום לגמרי מהן. בדורות הללו היורדות. ובני אדם בקשו חשבונות רבים מערבבים הדעת האמיתי וההטעאות מתחזקות בכל יום להחשיך האור הבהיר לעור עיני השכל הברור. לזאת יועילו מעט למען דעת בני ישראל ללמדם מלחמה להנצל מחרב הלשון. ולא ליתן מקום לאפיקורסים לרדות. אך אם מיעוטן יפה למזג השכל ולבשם הדעת ולהיות מעורב עם הבריות. מ"מ רובן קשה ואיבוד זמן יקר הולך בהבל. ואמנם חכמת הטבע שאני. שהיא ודאי חכמה מותרת ומשובחת נצרכת להביט אל פועל ה' ומעשהו הגדול כי נורא. וביחוד החלק ממנה הנכלל במלאכת הרפואה. באשר היא חיי דברייתא. והתורה העידה על מציאותה וציותה לעשותה. אף אם לפי המדומה אבדה אותה חכמה עכשיו מן העולם. אחר שדימו לעלות על במתי עב ע"י המצאות מחודדות. והתחכמו בענפים ותולדות. ונשתבשו בשרשים בכל עת דעות שונים מתחדשים: על כן חזרו התחלותיה ויסודותיה להיות מסופקות. ותולדותיהן כיוצא בהן מפוקפקות. עכ"ז אפי' לא יעלה ביד החוקר בטבע רק מעט מזער בכמות. הנה הוא רב האיכות ושקול כהרבה בשאר חכמות. בפרטות אם יבורר הדבר בנסיון להועיל להטיב. הנה שכרו מרובה בזה ובבא. לכן מהראוי לטרוח אחריה. וכמו שידענו ביחוד משני גדולי עולם אנשי חמודות. בתורה ובהוראה יסודות. ה"ה רמב"ם ורמב"ן ז"ל אשר יצא להם שם בגוים בחכמתן. והארץ האירה מכבודם ותורתן. מלבד הרבה גדולי דורות זולתן. (ואגב אשאלך והודיעני נא אם יש שם ג"כ מי שבקיא בניתוח היסודות והוצאתן מן המורכבים. והפרדת שלשת עמודי האלקימיאה וידיעת חיבורן והתמזגן בכל הנמצאים השפלים עד הצמחים והעשבים. והמתכות והמחצבים. חפצתי לדעת אם ישנה אותה חכמה עדיין במציאות. ואם נתאמתו אותן דברים בבירור גמור כהשתנות עצמי המתכות. ועוצם שבח רפואת תעלה כללית אשר הפליגו לספר ממנה בעלי אותה הכת והגדילו הפליאות. ואם נמצא ממנה בשום ספר אצלינו. ומקרוב ראיתי נדפס ספר א' בלשון לעז ע"ש קדמון מבני עמנו והוא נחשב אצלם יקר הערך מאד ואומרים שיש להם כמה מחברים מבני ישראל אשר היו גדולים באותה חכמה. וזה פלא גדול אם אמת נכון הדבר איך נשתקע זכרונם לגמרי מאתנו אין יודע עד מה. אפס בח"ה מזכיר גבורת האלקימיאה בראש שער הבטחון משמע שהיה מאמת מציאותה. גם הראב"ע נראה כמניח אמיתתה. בסוף פ' וישלח ופ' כי תשא. ובאחרונים ס' מדבר יהודה. אבל הכוזרי מביאם בב' מקומות ומזכירם לגנאי ומלעיג עליהם. אכן לא ראיתי עדיין ולא שמעתי שיש זכרון לראשונים שחובר באותה ידיעה איזה ספר בל"הק. לכן נכספה כלתה נפשי לדעת ג"כ אם אולי נמצא עדיין ספר כזה למי משלנו. בבתי ספרים הגדולים הקיבוצים הנכבדים הנמצאים במדרשים. ותתענג בדשן נפשי לידע מה הפקחים שלהם סוברים בדבר זה) ומזקנים כהם ז"ל נתבונן שלא להניח ח"ו הלמוד החמוד הקדוש בשביל זה. אשרי שיאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו לעשות כמותן. אך ללכת בדרך רחוקה למדרשיהם. אינו דבר ראוי לדעתי. אף אם אין דינו כלומד מן המגוש. מ"מ אל תקרב אל פתח ביתה ואל תתאו להיות אתם בחדרי משכיתם. ולעמוד בחצריהם ובטירותם. ללמוד מנהגיהם ונימוסיהם. והרבה גזרות גזרו חז"ל ותקנו תקנות שלא ידור אדם עם הגוי שלא ילמד ממעשיו. וברוך אשר בחר בנו והבדילנו מכל העמים לבלתי נלך בחוקותיהם. אף כי לנטות אוהל לשכון ביניהם בקבע אינני רואה נכון. אע"פ שככה עשו כמה וכמה. לא ילפינן ממקלקלתא. מ"מ לאיש כמוך אמרתי אגלה אזנך. כי תשמע לעצתי ותמעט כל האפשרי. ואם יעלה בידי מקצת דייני מעט צרי. ועתה בני הלוך הלכת כי נכספת לדעת לכסף מוצא. שמע דברי חכמים בטבע ולבך תשית לדעתי שמע מוסר וקבל עצה. אל תטוש תורת אמך מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו לשם שמים אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא. והזהר מאד באיסורין קלין כחמורין. כי עכשיו אתה צריך שמירה יתירה ומעולה. מאחר שפירשת למקום סכנה. כי קרובה המכשלה חלילה. ותמיד השמר מהחרב אשר ביד יצרך החכם שר הטבחים והמנתחים. דוב אורב הוא ארי במסתרים. ולמוד הוא להרבות בחבילות טענות ותשובות להקל משא האיסורים כאשר הטעך בזה לעשות קבוצת כת"ב ראיות לקולא. כאילו הם אבני חפץ וסגולה. והמה מהבל יחד אין בם מועיל מש"פ ולמעלה. על כן בני אם הצריכך זמנך לפשוט נבלה ולעיין בניתוחה לעבוד עבודה שהיא לך זרה. חזק ואמץ ואל תשליך אחרי גיווך דברי התורה. את ה' אלהיך תירא. אותו תעבוד. בזה תשיג כל חפצך תפארת וכבוד. את חכמים תהיה נמנה ועם שלמים תהא נזבד זבוד. נאם החושק כמוך לכרות ברית עם החכמות. מעודו בהם דבק לאהבה. גרסה נפשי לתאבה. לחקור משכיות לבבם. לחשוף מים חיים מגבם. לרוות צמאוני שובע שמחות נעימות. והם מאסו בי ולא נתנוני לבוא עליהם כדרך כל הארץ ויגרשוני מאתם וידיחוני מהסתפח בנחלתם דחפוני בשתי ידיהם כבזה נפש חדל אישים כלה לועג לי שבע כלימות. עצבוני ויעשוני עשיר בהוצאה מלאכה גרועה עני בהכנסה באותה שעה קטון הכמות. גדול בטרדות מרובה בגד"י זמן עוכר והפשיטוני בגדי השלמות. אני הגבר ראה עני מצפה לישועות ונחמות. אליך נושא אלומות שלומות: יעב"ץ ס"ט:
48