שאילת יעבץ, חלק א מ׳Sheilat Yaavetz, Volume I 40
א׳לטעום קוד' קריאת הלל
ואם נמצא בספר לאסור הטעימה קודם ההלל. זו לא שמענו אבל גדולה מזו ידענו שאפילו בתפילה דחמירא לא קיי"ל כריב"ל. ומותר לטעום אפילו הגיע שעת המנחה כדאיפסיקא הילכתא מרבוותא. ואף בתפלת השחר דחמירא טובא. דאית בה נמי משום לתא דלא תאכלו על הדם. משמע דלטעימה לא חיישינן. לא מיבעיא מיא דשרו לכתחלה. אלא אפילו הטעימה נראה דלית בה קפידא כולי האי. כדפסקינן במטעמת דאינה צריכה ברכה כו' ואינו אלא ממדת חסידות ליזהר בה. ודבר ראוי והגון הוא לאדם הבריא: ותו אטו מי גרעא מהא דקיי"ל מותר אפילו לאכול בין תפילה של שחר למוסף. ואע"ג דמשמע קצת שהיו נוהגין גם בזמן חכמי התלמוד להסמיך תפלת מוספין לשל שחרית. כדמוכח מההיא דשכח ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו שתפלת המוספין לפניו: יעויין שם ברא"ש. אמנם אינו מוכרח לדעת שאר פוסקים ע"ס קכ"ו:
ואם נמצא בספר לאסור הטעימה קודם ההלל. זו לא שמענו אבל גדולה מזו ידענו שאפילו בתפילה דחמירא לא קיי"ל כריב"ל. ומותר לטעום אפילו הגיע שעת המנחה כדאיפסיקא הילכתא מרבוותא. ואף בתפלת השחר דחמירא טובא. דאית בה נמי משום לתא דלא תאכלו על הדם. משמע דלטעימה לא חיישינן. לא מיבעיא מיא דשרו לכתחלה. אלא אפילו הטעימה נראה דלית בה קפידא כולי האי. כדפסקינן במטעמת דאינה צריכה ברכה כו' ואינו אלא ממדת חסידות ליזהר בה. ודבר ראוי והגון הוא לאדם הבריא: ותו אטו מי גרעא מהא דקיי"ל מותר אפילו לאכול בין תפילה של שחר למוסף. ואע"ג דמשמע קצת שהיו נוהגין גם בזמן חכמי התלמוד להסמיך תפלת מוספין לשל שחרית. כדמוכח מההיא דשכח ולא הזכיר של ר"ח בשחרית אין מחזירין אותו שתפלת המוספין לפניו: יעויין שם ברא"ש. אמנם אינו מוכרח לדעת שאר פוסקים ע"ס קכ"ו:
1
ב׳יש פנים לכאן ולכאן
אלא שיש לי לדון קצת להעדיף מעט כח ההלל יתר על תפלת המוספין לענין זה. ומנא אמינא לה מההיא דתנן התם הראשון מקרא את ההלל. דמצותו לאקדומיה בתפלת השחר. ושמע מנה דהלל מישך שייך בתפלת שחרית ולא למוסף. ונידון כמוה. דכי היכי דמקמי ת"ה אסור. אי אכילה אי טעימה למ"ד הכי נמי קמי הלל דכי הדדי נינהו ולא סליק ענינא דת"ה עד לבתר הלילא. ועמ"ש בס"ד בלח"ש במשנה זו במהדורא (וכבר נדפס בשמי בתחלת פירוש המשניות להרא"ש) ושוב מצאתי ראיתי עוד קצת סעד לדברי הללו ממ"ש המפרשים בענין שם הפטרה. שנקרא כן לפי שבה מסתלקים מתפלת יוצר: ובס' תיקון יששכר ביאר עוד שהוראתו היא לפי שעד עתה היו אסורים אפילו בטעימה. עד שיגמרו תפלת יוצר ויסיימו ההפטרה. שאז נפטרין לבתיהם אם ירצו. הרי שדעתם ז"ל לאסור הטעימה אפילו עד אחר גמר קריאת ההפטרה. כ"ש שאינו נכון לפני קריאת ההלל הקודמת לה אלא שכבר אמרתי שגם בתפלת שחרית אין איסור הטעימה ברור. שלדעתי אינו אלא מדת חסידות בלבד:
אלא שיש לי לדון קצת להעדיף מעט כח ההלל יתר על תפלת המוספין לענין זה. ומנא אמינא לה מההיא דתנן התם הראשון מקרא את ההלל. דמצותו לאקדומיה בתפלת השחר. ושמע מנה דהלל מישך שייך בתפלת שחרית ולא למוסף. ונידון כמוה. דכי היכי דמקמי ת"ה אסור. אי אכילה אי טעימה למ"ד הכי נמי קמי הלל דכי הדדי נינהו ולא סליק ענינא דת"ה עד לבתר הלילא. ועמ"ש בס"ד בלח"ש במשנה זו במהדורא (וכבר נדפס בשמי בתחלת פירוש המשניות להרא"ש) ושוב מצאתי ראיתי עוד קצת סעד לדברי הללו ממ"ש המפרשים בענין שם הפטרה. שנקרא כן לפי שבה מסתלקים מתפלת יוצר: ובס' תיקון יששכר ביאר עוד שהוראתו היא לפי שעד עתה היו אסורים אפילו בטעימה. עד שיגמרו תפלת יוצר ויסיימו ההפטרה. שאז נפטרין לבתיהם אם ירצו. הרי שדעתם ז"ל לאסור הטעימה אפילו עד אחר גמר קריאת ההפטרה. כ"ש שאינו נכון לפני קריאת ההלל הקודמת לה אלא שכבר אמרתי שגם בתפלת שחרית אין איסור הטעימה ברור. שלדעתי אינו אלא מדת חסידות בלבד:
2
ג׳ומסתברא דבתר תפלת שחרית גריר' משתי ראיות טובות
מכל מקום כיוצא בה שמענו. שבכל המצות זריזין מקדימין. ואנקוט חדא וחדת היא דלא אידכרא בתלמודין בהדיא. ושמעינן לבש"ע דחייש לה היינו בקריאת שמו"ת שמצוה לגמור קודם אכילה. וגם טעימה במשמע המניעה. דטעמא משום זריזות הוא. ואם אפילו בקריאת שמו"ת איכא למיחש מיהא למצוה. ק"ו להלל מעתה שהוא מצוה גמורה. ולדעת קצת עשה דתורה נמי הוי. וזמנו קבוע ודוק. על כן נכון הדבר ליזהר אפילו מטעימה. היכי דאפשר. ופשוט שכל זה אינו אלא למי שיוכל לעשות כן: אבל מאן דחליש לביה ולא מצי לאמתוני. אפילו חסידות ליכא. וגבי תפלה נמי. ואדרבה הכי עדיף: אי לא מייתבא דעתיה בלא"ה. כי היכא דיהא לבו שלם ודעתו מיושבת עליו בתפלתו וקריאתו. והדברים ברורים. פשוטים ומבוארים ומסורים ללב נכון:
מכל מקום כיוצא בה שמענו. שבכל המצות זריזין מקדימין. ואנקוט חדא וחדת היא דלא אידכרא בתלמודין בהדיא. ושמעינן לבש"ע דחייש לה היינו בקריאת שמו"ת שמצוה לגמור קודם אכילה. וגם טעימה במשמע המניעה. דטעמא משום זריזות הוא. ואם אפילו בקריאת שמו"ת איכא למיחש מיהא למצוה. ק"ו להלל מעתה שהוא מצוה גמורה. ולדעת קצת עשה דתורה נמי הוי. וזמנו קבוע ודוק. על כן נכון הדבר ליזהר אפילו מטעימה. היכי דאפשר. ופשוט שכל זה אינו אלא למי שיוכל לעשות כן: אבל מאן דחליש לביה ולא מצי לאמתוני. אפילו חסידות ליכא. וגבי תפלה נמי. ואדרבה הכי עדיף: אי לא מייתבא דעתיה בלא"ה. כי היכא דיהא לבו שלם ודעתו מיושבת עליו בתפלתו וקריאתו. והדברים ברורים. פשוטים ומבוארים ומסורים ללב נכון:
3
ד׳דין פירוש שעות שזכרו חז"ל לענין זמן ק"ש ותפל' מבוא' אצלנו יפה בעז"ה בחבו' לח"ש ובמו"ק עטא"ח דלא כשטת הר"מ ז"ל
ולענין שעות זמניות במ"ש מהרי"א שיש ליזהר בחורף למהר לקרות ק"ש. פשוט שכוונתו ברורה מאד ור"ל שזמנו קצר מן רביע יום הקיץ. וצריך למהר לקרות ולא להמתין ג' או ד' שעות מהשוות אחר שהאיר היום. כדרך שעושה בקיץ וכמ"ש מעכ"ת. וכתב הוא ז"ל כן לאפוקי ממאן דס"ל בשעות שוות משערינן. שלפ"ז יוכל להמתין בחורף ג' שעות כמו בקיץ. והדיבור בזה אך למותר. ואולם מצד השכיבה והקימה שזכר מעכ"ת. היא היא מין הטענה. שטענתי על דעה זו דשעות זמניות בספרי אשר חנני ה' לכתוב קצת ביאורים וחידושים במשניות. וטרם הולדו קראתי שמו לחם שמים. הש"ית בחסדו יזכני להוציאו לאורה ולבאר כל הש"ס בלי שגיאה. שם במסכת ברכות השיבותי ידי על הדעת ההוא בענין השעות באריכות. והבאתי את השלישית דעת מכרעת ע"פ הזוהר. והיא סברא תלמודית בפירוש השעות. נלאתי להעתיק דברים ככתבן (יע"ש וכמ"ש בס"ד בחיבור מו"ק בהל' ק"ש ופסח) ודי בזה לע"ע שא"א כלל להאריך. כבר רמזתי להם שזה איזה ימים הייתי חש בראשי ואיברי כבידין עלי. קלני מזרועי. אני עני וכואב ישועת אלהים תשגבני. ותושיעני ימין ה' לרפאני. ולהחלימני. לתורתו ולעבודתו ית' לקיימני. ובגלל זה נתרשלו ידי לכתוב כל האגרת לבדי כו'. גם לא יכולתי להעביר עיוני על הדברי' הנ"ל שכתבתי ברהיטא בו ביום שקבלתי כתבם. ואינני סומך על דעתי אולי משגה הוא חלילה. כי שגיאות מי יבין. על כן אמרתי אגלה אזנו. שאי אפשר כעת להטיב העיון כחפצי. ואם יהיה השם עמדי אתיאל ואוכל לשנות פרק זה בעיון. אעבור על דברי בדיוק. יותירכם ה' לטובה. כנפשכם הנדיבה. ונפש אוהבם נדבה. יעב"ץ ס"ט:
ולענין שעות זמניות במ"ש מהרי"א שיש ליזהר בחורף למהר לקרות ק"ש. פשוט שכוונתו ברורה מאד ור"ל שזמנו קצר מן רביע יום הקיץ. וצריך למהר לקרות ולא להמתין ג' או ד' שעות מהשוות אחר שהאיר היום. כדרך שעושה בקיץ וכמ"ש מעכ"ת. וכתב הוא ז"ל כן לאפוקי ממאן דס"ל בשעות שוות משערינן. שלפ"ז יוכל להמתין בחורף ג' שעות כמו בקיץ. והדיבור בזה אך למותר. ואולם מצד השכיבה והקימה שזכר מעכ"ת. היא היא מין הטענה. שטענתי על דעה זו דשעות זמניות בספרי אשר חנני ה' לכתוב קצת ביאורים וחידושים במשניות. וטרם הולדו קראתי שמו לחם שמים. הש"ית בחסדו יזכני להוציאו לאורה ולבאר כל הש"ס בלי שגיאה. שם במסכת ברכות השיבותי ידי על הדעת ההוא בענין השעות באריכות. והבאתי את השלישית דעת מכרעת ע"פ הזוהר. והיא סברא תלמודית בפירוש השעות. נלאתי להעתיק דברים ככתבן (יע"ש וכמ"ש בס"ד בחיבור מו"ק בהל' ק"ש ופסח) ודי בזה לע"ע שא"א כלל להאריך. כבר רמזתי להם שזה איזה ימים הייתי חש בראשי ואיברי כבידין עלי. קלני מזרועי. אני עני וכואב ישועת אלהים תשגבני. ותושיעני ימין ה' לרפאני. ולהחלימני. לתורתו ולעבודתו ית' לקיימני. ובגלל זה נתרשלו ידי לכתוב כל האגרת לבדי כו'. גם לא יכולתי להעביר עיוני על הדברי' הנ"ל שכתבתי ברהיטא בו ביום שקבלתי כתבם. ואינני סומך על דעתי אולי משגה הוא חלילה. כי שגיאות מי יבין. על כן אמרתי אגלה אזנו. שאי אפשר כעת להטיב העיון כחפצי. ואם יהיה השם עמדי אתיאל ואוכל לשנות פרק זה בעיון. אעבור על דברי בדיוק. יותירכם ה' לטובה. כנפשכם הנדיבה. ונפש אוהבם נדבה. יעב"ץ ס"ט:
4