שאילת יעבץ, חלק א נ״גSheilat Yaavetz, Volume I 53
א׳ללעווירדן במדינת פריזיא עש"ק י"ט למב"י תצ"ל.
1
ב׳שלו' להו' התורני כמוהרר"י יצ"ו. כהיום קבלתי אגרתו אוגרת ד"ת וש"ח. אמרתי לשואל כהוגן נזקקין להשיב כהלכה אמרים קצרים כאשר יראוני מן השמים:
2
ג׳אף שבדיקת חוט קנבוס קשה וסימן שזכרו ז"ל גרוע
לראשונה אם נאמן חייט נכרי על הקנבוס שנתן לו ישראל לתפור בבגד צמר ולא ניחוש לאחלופי. אע"ג דטריחא לי' מילתא שאין הקנבוס יפה למלאכת התפירה כשל פשתן. ואם יש לסמוך על בהגה"ת ש"ע דמיקל מטעם אומן דלא מרע אומנתו שבקל יכולין לעמוד על הדבר. או לא. אודיע נאמנה דבר זה כבר נתפרסם לרבים שכל אותן סימנים שהזכירו האחרונים ז"ל בקנבוס אינן מובהקין ואין לסמוך עליהן באיסור דאורייתא כנ"ד. כיון דמצי גוי לאשתמוטי ולהעמיד שקרו אזדא לה החזקה. בודאי חיישינן לאיחלופי:
לראשונה אם נאמן חייט נכרי על הקנבוס שנתן לו ישראל לתפור בבגד צמר ולא ניחוש לאחלופי. אע"ג דטריחא לי' מילתא שאין הקנבוס יפה למלאכת התפירה כשל פשתן. ואם יש לסמוך על בהגה"ת ש"ע דמיקל מטעם אומן דלא מרע אומנתו שבקל יכולין לעמוד על הדבר. או לא. אודיע נאמנה דבר זה כבר נתפרסם לרבים שכל אותן סימנים שהזכירו האחרונים ז"ל בקנבוס אינן מובהקין ואין לסמוך עליהן באיסור דאורייתא כנ"ד. כיון דמצי גוי לאשתמוטי ולהעמיד שקרו אזדא לה החזקה. בודאי חיישינן לאיחלופי:
3
ד׳ויסוד היתר להאמין חייט גוי רעוע עכ"ז א"א למחות בכח ולמנוע
וכל זה דווקא בקנבוס דאיכא למיחש לאחלופי. משא"כ בחוטי משי ודאי ליכא למיחש למידי. שהוא ניכר בטוב. וכל אדם יכול להבחין בין חוט משי לפשתן. פשיטא דמוקמינן לאומן אחזקתיה דלא מרע נפשיה. ולתוספת זהירות יוכל בעל הבגד לבדקו בקצה א' מהתפירות כשמביאו החייט ויראה אם לא נזדייף. וכך היה מנהגן של בית אבא. ואין כאן בית מיחוש. וכמדומני כבר נתפשט המנהג בק"ק שלא לתת לחייט גוי בגד צמר לתפור כי אם בחוטי משי. אולם מי יוכל למחות בחזקת היד במי שסומך על דעת בהג"ה שפשטה הוראתו. ויש לו יתד להתלות בו. והמחמיר תע"ב. וכבר אמרו המקילין ז"ל כל בעל נפש יחוש לעצמו. ואי איישר חיליה דמכ"ת ויש בידו לעשות סיג לתורה. שכר הרבה יטול מאת הבורא:
וכל זה דווקא בקנבוס דאיכא למיחש לאחלופי. משא"כ בחוטי משי ודאי ליכא למיחש למידי. שהוא ניכר בטוב. וכל אדם יכול להבחין בין חוט משי לפשתן. פשיטא דמוקמינן לאומן אחזקתיה דלא מרע נפשיה. ולתוספת זהירות יוכל בעל הבגד לבדקו בקצה א' מהתפירות כשמביאו החייט ויראה אם לא נזדייף. וכך היה מנהגן של בית אבא. ואין כאן בית מיחוש. וכמדומני כבר נתפשט המנהג בק"ק שלא לתת לחייט גוי בגד צמר לתפור כי אם בחוטי משי. אולם מי יוכל למחות בחזקת היד במי שסומך על דעת בהג"ה שפשטה הוראתו. ויש לו יתד להתלות בו. והמחמיר תע"ב. וכבר אמרו המקילין ז"ל כל בעל נפש יחוש לעצמו. ואי איישר חיליה דמכ"ת ויש בידו לעשות סיג לתורה. שכר הרבה יטול מאת הבורא:
4
ה׳חמץ ששלחו ישראל דורון לחברו ונלקח בבית המכס ועבר עליו הפסח וכבר נתייאש ממנו הלה ונתנו למוכסן מתנה קודם הפסח ולא אבה לקבל אבל החזיקו על מנת להענישו בקנס כעובר על המכס ושוב זכה הישראל שנשתלח לו בדין והוחזר לו אותו חמץ יש מקום מרווח להקל בו להתירו מחמת כמה טעמים מספיקים ונימוקים כראי חזקים
ולשנית אשיב מענית בדבר הספן ערל שהביא לישראל דורון חמץ מאת ישראל חברו קודם הפסח. ונלקח ע"י עיקול המוכסן באמרו שעבר על המכס והיהודי מחל להמוכסן. ונתנו לו במתנה. אך הערל לא רצה במתנה ואמר ליהודי הדורון הוא שלך. ואני מחזיקו רק לפקדון להראותו לשררה. כדי שיתחייב היהודי בקנס הקצוב למעביר המכס. והוכרח היהודי לירד עם המוכס בדא"ה. ונתעכב דבר המשפט עד אחר הפסח אז יצא היהודי הנתבע זכאי בדינו. לפי שנתברר שהמקבל לא ידע מהדורון הנשלח. ונתחייב המוכס לתת ליהודי הדורון ולשלם הוצאותיו. ושאל השואל אם הותר לו לקבל הדורון וליהנות ממנו. עם שהוא חמץ שעבר עליו הפסח (זו תמצית שאלתו):
ולשנית אשיב מענית בדבר הספן ערל שהביא לישראל דורון חמץ מאת ישראל חברו קודם הפסח. ונלקח ע"י עיקול המוכסן באמרו שעבר על המכס והיהודי מחל להמוכסן. ונתנו לו במתנה. אך הערל לא רצה במתנה ואמר ליהודי הדורון הוא שלך. ואני מחזיקו רק לפקדון להראותו לשררה. כדי שיתחייב היהודי בקנס הקצוב למעביר המכס. והוכרח היהודי לירד עם המוכס בדא"ה. ונתעכב דבר המשפט עד אחר הפסח אז יצא היהודי הנתבע זכאי בדינו. לפי שנתברר שהמקבל לא ידע מהדורון הנשלח. ונתחייב המוכס לתת ליהודי הדורון ולשלם הוצאותיו. ושאל השואל אם הותר לו לקבל הדורון וליהנות ממנו. עם שהוא חמץ שעבר עליו הפסח (זו תמצית שאלתו):
5
ו׳נלע"ד אע"פ שהפוסקים פסקו לאסור חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח בכל גוונא אפי' אנוס. מ"מ בנ"ד יש טעמים מספיקים להקל. אם מטעם שהיהודי מחל לו. אע"פ שהמוכס לא חפץ במתנה. הרי הפקירו בעליו. ואע"ג דבישראל כה"ג אם אינו רוצה לקבל המתנה. ברשות בעליה עומדת (כמבואר בסי' רמ"ה) מ"מ בגוי וכנ"ד שהחזיקו בע"כ שאני. דודאי נתייאש ממנו. וכיון דאפקריה ולאו ברשותיה הוה בימי הפסח. לא עבר עליה וליכא למיקנסיה. אע"ג דבמפקיד חמצו אצל גוי. קיי"ל כמאן דמחמיר וסובר שהמפקיד עובר עליו. וכדיליה דמי אע"ג דקביל עליה נפקד אחריות דגנבה ואבדה. היינו משום דלא נתייאש ממנו ולא הפקירו. אבל הכא אנן סהדי דאפקריה ולא הוה קתבע ליה לגמרי. אי לאו דהמוכס אוקמיה בדינא על כרחיה. ואייאושי אייאוש מריה מניה בודאי. דסתם מוכס גזלן הוא (ואע"ג דסתם גזלה לאו יאוש בעלים היא. הכא הא גלי דעתיה דמייאש מניה. דאל"ה לא הוי קיהיב לגוי מתנת חנם. אף כי בדורון השלוח אליו מאהובו. הא ודאי גילוי דעתא היא דבהפקרא ניחא ליה ויאוש גמור הוא) כ"ש בהעברת מכס. ועדיף טפי מהפקר בעלמא:
6
ז׳ותו אפי' תימא דלא הוי יאוש גמור. אפ"ה לא קעבר עליה. דאימר דשמעת דמחייבינן נמי במפקיד אע"פ שאין החמץ בביתו. משום דאכתי לא נפק מרשותו. ושלו הוא לכל דבר ואם הקדישו מוקדש. משא"כ בחמץ שאינו עמו בביתו. ולא ברשותו הוא עומד לשום דבר כנ"ד. שהרי המוכסן מחזיקו בע"כ כחוק הקונטרא באנד. ולא היה יכול הלה להוציאו ממנו לפ"ד. ומ"ש הדורון הוא שלך. פטומי מילי בעלמא נינהו אשר פיהם דבר שוא. ואלמלא היה הדין עמו כפי מחשבתו. אם ירצה אינו מחזירו כלל. והרי הוא שלו נוסף על הקנס. ואם מחזירו מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה לישראל. מיהת השתא ברשותיה דמוכס קאי ההיא שעתא. ודמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהם אינן יכולים להקדישו. וה"ה לענין ב"י וב"י ודו"ק. כ"ש דבודאי יאוש נמי איכא כדאמרן דקושטא הכי הוא. והו"ל יאוש ושינוי רשות ביד מוכס. דקני לד"ה:
7
ח׳וגדולה מזו הורה הר"ש הלוי ז"ל להתיר למפקיר חמצו שעמו ברשותו. לחזור לזכות בו. כמ"ש האחרונים ז"ל משמו. דהיכא דהויא מילתא דלא שכיחא. לא גזרו עלה. כאותו שבא בספינה. והא נמי לא שכיח כלל. ואע"פ שאמרו בשמו שהיה חושש לעשות מעשה כדבריו. אפ"ה נ"ד עדיף טפי. דלא ברשותיה דישראל לגמרי הוה קאי החמץ. וליתא לחששא דהערמה כלל. וביטולו בלבו ויאושו. הפקר גמור הוא להפקיע ממנו איסור דב"י וב"י:
8
ט׳וגם במפקיד ממש. הרי יש רבים וגדולים המתירין. אם האחריות על הנפקד. והכא בנ"ד ודאי האחריות על המוכסן:
9
י׳ועוד אני אומר דהכא ליכא משום דררא דפקדון כלל. ואינו קרוי חמצו של ישראל כלל. לפי שהיהודי האחר שבאמשטרדם שולח הדורון. כבר יצא מרשותו לכל דבר. שהרי אין לו בו שוב שום זכייה בעולם. מששלחו ליד אחר. פקע כחו ממנו מכל וכל. כמנהג התגרים ודינא דמלכותא. והרי היא של אותו שנשתלחה לו לגמרי בדיניהם. (מלבד. שכבר נתנו מתנה לחברו. ויצא מידו אף שעדיין לא זכה בו הלה. אע"ג דבהולך יכול לחזור בו. מיהא כל כמה דלא הדר ביה. לאו דיליה הוא) ואעפ"כ בדיננו אותו יהודי שבלעוורדין שנשתלח לו הדורון. עדיין לא זכה בו. שלא הגיע לידו. ולא קנה לו רשותו. ואין שליחות לגוי. אע"פ שניתן ליתבע בדיניהם (ותו מאן יימר דכה"ג ניתן ליתבע. מאחר שלא ניתן ידיעה למי שנשתלח לו ואין בידו כתב ראיה כנהוג. כפי הנראה מלשון השאלה. ואפי' תימא דניתן ליתבע גם בשביל שנכתב על שמו ונעשה אדרעס שלו עליו. מ"מ עדיין מחוסר גבייה וכה"ג לכ"ע אף העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ובין כך ובין כך השולח אין לו עוד זכות בדורון כל שלא חזר בו כנז') מ"מ בגילוי דעתא דלא ניחא ליה דליקני ותהוי ליה זכותא בגויה סגיא. דתו לא מיקרי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח. ומצי סמיך אהפקרו ויאושו. וגם אביטול דאחר הביעור. דאנן סהדי שביטלו בלב שלם. ולא עלה על דעתו לתבוע הדורון. רק הוכרח לירד עמו לדין למען הציל עצמו מעלילת הקנס ותביעת ממון. ומאי דארווח וזכי בדינא ואהדריה ניהליה האידנא. מציאה הוא דאשכח:
10
י״אוכיון דמילתא דלא שכיחא היא. ומכל הלין טעמי. נראה דהמיקל לא הפסיד באיסורא דרבנן כי הך. ומאלהי אמת נשאל משגיאות ינקנו. ונפלאות מתורתו יראנו. והי' ה' עם כ"ת ועמנו. כ"ע תולעת יעקב בהגאון החסיד כמוהרר"ץ אשכנזי זצ"ל לה"ה ס"ט:
11