שאילת יעבץ, חלק א ע״בSheilat Yaavetz, Volume I 72
א׳נ"ל פשוט שזה שנזכר בי"ד סוף סי' נ"ז שאסור למכור טרפות לגוי אם אינו ניכר וידוע לכל. מחשש שמא יחזור וימכרנו לישראל. זה אינו אלא בטרפה שבסתר כגון דרוסה ונפולה וספיקייהו. דחיישינן אם ימכרנו לישראל שיאכל הטרפה בבלי דעת. ובלי בדיקה:
1
ב׳בהמה או עוף שיש בהם טרפות שבגלוי הנרגש וניכר אע"פ שאינו נראה לעין מיד בעודו חי מותר למכור לגוי אם מודיעו וא"צ לחוש אם יכול לרמות בו יהודי
משא"כ באינך טרפיות שהן בגלוי. אע"ג דלא מינכרי בבהמה בחייה כגון שבורה ודכוותה. דלא מינכרי להדיא בחייה. אלא לאחר שחיטה. כשבירת הרגל והגף אפי' במקום שעושין אותה טרפה. אם נראין וניכרין לאחר שחיטה. אף דאיכא למיחש שימכרנה לישראל שיקנה אותה. ולא יחוש לטרפה מספק. אע"פ שגוררת רגליה. דמן הסתם תולין בשגרונא ובמידי דשכיח. אי נמי דילמא לא ישגיח כלל לבודקה יפה וכן בשבירת הצלעות אי לא מינכרא לחוץ. אפי' אי מינכרא רק לאחר הפשט וניתוח. מותר למוכרה לגוי ולא חיישינן למה שיוכל לרמות הישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה. דלהפסד ממון הלוקח לא חששו. להפסיד את המוכר. דמאי חזית דדמ"י דהיאך סומקי טפי. והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למידק. וכה"ג אפשר למיבדק:
משא"כ באינך טרפיות שהן בגלוי. אע"ג דלא מינכרי בבהמה בחייה כגון שבורה ודכוותה. דלא מינכרי להדיא בחייה. אלא לאחר שחיטה. כשבירת הרגל והגף אפי' במקום שעושין אותה טרפה. אם נראין וניכרין לאחר שחיטה. אף דאיכא למיחש שימכרנה לישראל שיקנה אותה. ולא יחוש לטרפה מספק. אע"פ שגוררת רגליה. דמן הסתם תולין בשגרונא ובמידי דשכיח. אי נמי דילמא לא ישגיח כלל לבודקה יפה וכן בשבירת הצלעות אי לא מינכרא לחוץ. אפי' אי מינכרא רק לאחר הפשט וניתוח. מותר למוכרה לגוי ולא חיישינן למה שיוכל לרמות הישראל שיקנה אותה בחזקת כשרה. דלהפסד ממון הלוקח לא חששו. להפסיד את המוכר. דמאי חזית דדמ"י דהיאך סומקי טפי. והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למידק. וכה"ג אפשר למיבדק:
2
ג׳ותו כיון דחששא רחוקה היא לא מפסדינן להאי בודאי. ולא חשו חז"ל הך חששה אלא כי היכי דלא ליתי למספי איסורא לישראל. דלהרחיק מן האסור כל טצדקי דאפשר למיעבד עבדינן. דלא ליתו ביה אינשי לידי תקלה. ובהני גווני דאמרן דלא נפיק מנה חורבא. כיון דלא סגי דלא חזי לה הלוקח קודם שיבוא לאוכלו. ולא אתי בהו לידי תקלה לאכול דבר האסור. ודאי שרי לזבוני לגוי וליכא למיחש למידי ולית דחש לה. ותדע עוד מדלא אסרו למכור דבר שיש בו מום שבסתר. כגון עור של מתה אע"פ שאפשר למוכרו במר דשחוטה ומתעהו. אעפ"כ לא מצינו שאסרוהו. ולא הצריכו אלא להודיעו ללוקח. ולא חילקו בין גוי לישראל כמ"ש בסי' רכ"ח. אבל לא חששו לתקלת האונאה הקרובה לבא. כי כל בעל נפש יחוש לעצמו. ואף בגוי חששה רחוקה היא. לפי שמתיירא מעונש. אף כי הספק רחוק אם יטעה ישראל:
3
ד׳וגם כונת הגהת הש"ע שם כך כוונתו. באם הוא טרפות ידוע לכל אפי' אינו נראה וניכר מיד. אם ניכר לכל אחר שחיטה סגי. וזה א"צ לפנים ופשוט מאד. ולא היה כדאי לכותבו אלא מפני הטועים. שכמדומני ראיתי לקצת מורי הוראה בדורנו שאסרו בכל אופן. ולא חילקו בכך. ולא חשו לקמחייהו. דלהפ"מ חששו חז"ל בכ"מ:
4
ה׳ולי צ"ע עוד אם הרחקה זו שייכא בכל מקום. שהדעת נוטה שלא חששו לכך אם לא בעיר שרובה ישראל. וכעת אין לי הכרעה בזה. וח"ו להקל בדבר. מאחר שלא חלקו כן הפוסקים. הנ"ל כתבתי יעב"ץ ס"ט:
5