שאילת יעבץ, חלק ב א׳Sheilat Yaavetz, Volume II 1

א׳שעל הכתב

ב׳ליד הרב המפורסם בפרסומי מילתא מעליותא מעלות עשו לו בקודש המאור והגאון הגדול ע"ה פ"ה נ"י מהר"ר יעקב נר"ו יאיר נקרא אב"ד ק"ק עמדין יע"א:

ג׳ער"ח שבט ת"ק יוד לפ"ק פה המבורג

ד׳ויבא ליעקב שלום לחדר תורתו. הוד והדר תהלתו. רב האי גאון תפארת עוזו. ה"ה אהובי אדוני מחו' הרב המאור הגדול. שגדלהו בשם מפורש. ושום שכל הקודש קדשים כולה כליל ועולה לה' במעלות רמות ועצומות. ע"ה פ"ה נ"י מהור"ר יעקב נרו יאיר לנצח.

ה׳הנה באתי בשורת אלה כמרדכי בל לשון זהורת כראוי לכמותו. אך נדרשתי לאשר שאלוני כמצוה ועושה מן פרנסים ומנהיגים קצינים ש"ן עדת ישורון קהל המבורג. להיות מן השואלים באריות המה הגדולים וחכמי הדור שבית ישראל נשען עליהם בנדון הבא לדעת הלכה למעשה עת כשעה הזאת שבחרו וקבעו הקהל הלז. שלשה דיינים קבועים לדון בד"מ בין איש לרעהו. ואנא הח"מ חד להני תלתא. ונזדמן כעת ששני דיינים אחרים התחתנו עצמם להיות בן דיין אחד מקושר בתנאים לקחת בת דיין אחר. ועתה נולד הספק במה שכתב בח"מ בלשון רמ"א סימן ל"ג ס"ו על מ"ש בש"ע אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה. כתב רמ"א בהג"א וי"א אע"ג דלעדות כשרין אסורין לדון דה"ל כאוהב ושונא אפילו הוא דיין קבוע. יוכל לומר אינו מקובל לי עכ"ל. ולפי המובן מפשט לשון רמ"א כשם שאסורין זה לזה. כך אסורין לישב יחד בדין אחד. ולכן הוצרך בעל הסמ"ע לכתוב. ויש מפרשים ומחלקים מפי השמועה. מ"ש מור"ם כאן אסורין לדון היינו דווקא לדון זה את זה. אבל הם רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים. אפילו הם אוהבים גמורים ודווקא בשני דיינים ששונאים זה את זה. קאמרי דאסורין לדון יחד לאחד. כמ"ש הטור והמחבר בסימן ז'. ולא בשני אוהבים דמשום אהבה שביניהן. אדרבה יודה אחד לחבירו על האמת ויהא נשמעים זה לזה עכ"ל הסמ"ע. ולפי פירוש השמעתי מותרים המחותנים לישב יחד ולפי פשט לשון רמ"א אסורין. ומבקשים ודורשים בדרישת חכמים לדעת הנהגתם לכתחילה איך הדעת הוראה ברורה נוטה בהנהגת אמת וצדק שלא לנטות מקו היושר לעשות הטוב והישר. ומטותא מכבוד גדולתו והדרתו שימחול להשיב אלי שורת שתים דעתו המנושא לכל ראש בית יעקב וישראל הסומכים על הוראותיו. לקיים אמרותיו הטהורת ומאירת בראיית עינים עין כל איליו ישברו בהסברת פנים בהלכה למעשה. כ"ד ד"ש תורתו. הק' מרדכי הענא דיינא הנבחר לשליש תמיד לשני מחותנים. פה ק"ק המבורג.

ו׳והנה אנא ברי' קלה בים התלמוד שמתי עין עיוני בהאי דינא. ומצאתי בזה שיש לבדוק אחר דברי הסמ"ע לכאורה מוכח מגמרא די"ל היפך דבריו ששמע והוא מה דקשה לי שם במקור האי דינא נובע מן גמרא דסנהדרין דף כ"ט לרבנן דשונא ואוהב כשר לעדות מה בא קרא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חד לדיין וחד לשני ת"ח שונאים לא ישבו יחד בדין. ולמד הסמ"ע הואיל שאמרו שני ת"ח שונאים ולא אוהבים דכשרים להיות יחד במושב ב"ד אחד: ולא כן ידמה לבבי דקשה לי בטעמא דמילתא של שני שונאים גילה לנו הרמב"ם בפכ"ג מהלכות סנהדרין דעת כל אחד לסתור דעת חבירו. ויצא המשפט מעוקל. והוא הדין והטעם באוהבים דעת כל אחד לקיים דעת חבירו. א"כ בכל דין בטל היחיד השליש במיעוטו והא דנקט הגמרא שני שונאים טעמא רבה איכא בהא דקשה לי נמי למה לא מקשה ר' יודא דאיצטריך קרא לאוהב ושונא מנין לו דשני שונאים אינן יושבים בדין כאחד. אלא נ"ל ברור לפי דקיי"ל אוהב ושונא כשר לעדות. ופסול לדיינא כמבואר בסימן ז' בח"מ ועדות קרובים פסולין. וכתב הטור בסימן ל"ג לא משום חזקת אוהבים שהרי פסולים אפילו לחוב. לפי' האוהב ושונא כשר לעדות. ודיינים קרובים פסולים. וה"ה אוהבים ושונאים פסולים כקרובים דיינים יש לומר הטעם משום אהבה. וא"כ לפי דנלמד בירושלמי מנלן. שלא יהא דיינים קרובים זה לזה. אמרה תורה הרוג על פי דיינים והרוג ע"פ עדים. מה עדים אינן קרובים זה לזה. וה"ה דיינים אינן קרובים זה לזה. וכן הוא בתוספתא צריך שלא יהא דיינים (צ"ל עדים) קרובים זה לזה. אף דיינים שאין קרובים זה לזה עכ"ל. ומובא בנ"י בפרקין לפ"ז מבואר כיון דיש לנו על קרובים דיינים שאין דנין מהיקישא דעדים לא צריכין קרא על דיינים אוהבים כשם שקרובים דיינים אסורין. כך אוהבים אסורים. כי בקרובי דיינים הטעם משום אהבה אינו מסכים עם השליש. שאינו אוהב כמותו. ולכך קאמר הגמרא קרא חד לדיינים השונאים. אבל דיינים אוהבים נלמד מהיקשא דעדים. וא"כ מתורץ הדק היטב לר' יודא. דאוהב ושונא פסול לעדות. א"כ היקישא דעדים לדיינים באוהבים ושונאים נלמד דפסולים כמו עדים לר"י. לפ"ז בין לר"י בין לרבנן מפסלי דיינים אוהבים לישב עם שלש כמו שונאים. והסמ"ע כתב דבריו ע"פ מ"ש בדרישה. דלא מצינו בשום מקום שיהא הדין פסול כשדיינים שונאים או אוהבים זה את זה עכ"ל. ולפי מ"ש מצינו מקרא ומגמרא ומסברא וכל דנלמד מקרא משמע אפילו בדעבד פסול. כדמוכח נמי מלשון הרמב"ם פי"ג מ"ה עדות כתב האוהב ושונא כשר לעדות אע"פ שפסול לדיינים ומפרש שם בכה"ג דפסול אפילו בדעבד הואיל אוהב ושונא נלמד מקרא וה"ה לשני ת"ח אוהבים או שונאים מדינא דקרובים אתינא עלה וקרובים נלמד לד"ה מקרא וצריך הכרעה למעשה לפחות על לכתחלה.

ז׳וכענין זה מצאתי קושי הבנה בב"י בסימן ס"ק ט'. כתב בדעבד אם דנו לשונא גמור דינהם דין בשם הרמב"ם. ובסי' ט' כתב הב"י אבל מדברי הרמב"ם בפכ"ג מה' סנהדרין נראה דמדינא נמי מיפסלי ודבריו סותרים. וגם על הב"ח קשה כזה. אך אין רצוני להאריך. אך ללמוד הלכה למעשה לדעת תורה להיכן נוטה. וקרנו יגדל ה' למעלה ולא למטה להשיב בקרב ימים. ולא לדחות הדבר. אך כל המוקדם לברכה ברב ברכות ע"ע אס"ו.

ח׳ואם מצאתי חן וחנינא להשיב לי מענה שאלתי לשלוח לידי ממש הטענה לי לשמי ולא לאחרים. וגם יודיעני אם השלש מחויב להרחיק עצמו מלישב במושב אחד או לא ועלי לשרתו כהנה. וגם הברכה משוכן מעונה.

ט׳עכד"ה ולא נשתנה הכתב והלשון כל עקר. אשר ידע את האיש ואת שיחו נעה לא יפלא על המראה.

י׳יום ג' ו' שבט בית דין טוב טוב לפ"ק:

י״אשלום וישע רב. לאהו' מחותני. האלוף התורני. דיין מצוייני. זית שופכני. כמו' מרדכי יצ"ו.

י״בגי"ה הגיעני בש"ח. אודות שני הדיינים שהתחתנו זה עם זה. ונתקשרו שבן דיין אחד יקח את בת דיין חברו לאשה. ונסתפקתם בלשון רמ"א (סל"ג) שכתב גבי אבי חתן ואבי כלה. אע"ג דלעדות כשרים. אסורין לדון. דהו"ל כאוהב ושונא. אפילו הוא דיין קבוע בעיר. יכול לומר אינו מקובל לי עכ"ל. דלפי המובן מפשט הלשון. כשם שאסורין לדון זה לזה. כך אסורין לישב בדין יחד. ולכך הוצרך בעל סמ"ע לכתוב. וי"מ ומחלקים מפי השמועה. מ"ש מור"ם כאן אסורין לדון. היינו דווקא לדון זה את זה. אבל הם רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים. אפילו הם אוהבים גמורים ודווקא גבי דיינים ששונאים זא"ז קאמרי דאסורין לדון יחד כו'. ולא בשני אוהבים. דמשום אהבה שביניהם אדרבה יודה אחד לחבירו על האמת. ויהיו נשמעין זה לזה עכ"ל בסמ"ע. ומבקשים פו"מ הק"ק ודורשים לדעת הנהגתם לכתחלה. שלא לנטות מקו היושר. ומעכ"ת ג"כ דורש כבוד עצמו. אם מחויב להרחיק עצמו. מלישב במושב ב"ד עם המחותנים בקשר. ע"כ השאלה. וחזיתיה לדעתיה דנטה קו לחומרא והתוה תו לאפרושי מאיסורא החזיק בפלך ידיו שלח בכושר:

י״גתשובה

י״דמלמד זכות על השואל הלא מדעת
הנה עם היות הדבר פשוט כביעתא בכותחא. שלפי הענין עתה. אין כאן מקום לשאלה. שאפילו אם תמצא לומר להחמיר נגד הסמ"ע וסיעתו בזה. מכל מקום במחותנים בעלמא ע"י קישור תנאים בלבד. פשיטא שאין מקום להחמיר כלל. וכדבעינן למימר במסקנא בס"ד. אלא שמעכ"ת כחכם הרואה את הנולד (צריך ללמוד זכות על מכ"ת דלא קטעי בהא עם שאין משמע לשון שאלתו כך שואל מדעת נוטה. לכשישאו זא"ז. אם אבותיהם כשרים להצטרף לב"ד אחד. ואף גם זאת ודאי כדאי הסמ"ע ודעמיה לסמוך עלייהו כה"ג. ותו דאפילו בשני שונאים הסכימו הפוסקים שדיניהם דין. ולא אסרום אלא לכתחלה. כמ"ש בנ"י בפשיטות. ולא מצינו אדם שערער בדבר. ואם כך במפורש. נלמוד הסתום ממנו. ר"ל בשני אוהבים. דלא אתפרש להדיא. שאין לגדוש המדה. ולאסור אף בדיעבד וכדומה דבק"ק ה"ב הויא להו שעת הדחק. וכדיעבד דמי. לפ"ז ודאי כחא דהתירא עדיף.

ט״ולכאורה איכא לסיוע לסמ"ע
אע"פ להוציא חלק אי אפשר. ואין מדרש בלא חדוש. ואודיע כי אף אם לכאורה שמועתו של הסמ"ע מכוונת ומוכרחת מדמר בר"א. דאמר פסילנא לצ"מ לדינא. משום דחביב עלי כגופאי. ואין אדם רואה חובה לעצמו (וזו ודאי אהבה עזה. לא תדמה אליה אהבת חתון) השתא אי ס"ד ליתא לדסמ"ע בהא. אי הכי לפסלו שני ת"ח גמורים כמר בר"א. לישב בדין כאחד. להצטרף לב"ד יחד עם שלישי הבלתי ת"ח. וזה לפום ריהטא דבר בטל. דהא קיי"ל שלשה הדיוטות דנין את האדם בעל כרחו. וטעמא משום דלא אפשר דליכא בהו חד דגמיר. וכל שכן דכי איכא טפי דגמירי. עדיף. א"כ מוכח בהדיא דשני ת"ח יכולים להצטרף לשלישי הדיוט. וליכא למיחש למידי. ואין להשיב מלשון הר"מ. שצריכין כל היושבים בב"ד להיות ת"ח. כמ"ש הטור משמו ס"ג. דאטו מי לית ליה דשלשה הדיוטות דנין. והא פסקה הר"מ בפ"ב מהל' סנהדרין. וכהסכמת כל הפוסקים פה אחד. הא לא קאמר אלא לכתחלה בדאפשר. מיהו בדלא אפשר. כגון דליתינהו אלא תרי ת"ח בההוא אתרא וחד הדיוט. ודאי דמצטרף בהדייהו. וכן בערכאות שבסוריא. נ"ל שאם קצת ת"ח מצוים שם. מותרין לישב עמהם בדין. אע"ג דאיכא למידק מההיא דלא ישב תלמיד בור לפני רבו איפכא (עמ"ש בס"ד במקומו) ואטו לאו ק"ו הוא. אם בתלמיד שנשמע לרבו עכ"פ. חיישינן. בהדיוטות שאינן תלמידים לא כל שכן. אי הכי קשיין אהדדי. אפ"ה חזי לי טפי. דתלמיד מגרע גרע. והכא במאי עסקינן ברב הדן יחידי. דאיכא למיחש דילמא קפחיה תלמיד בטעותא. משא"כ בב"ד של שלשה. ליכא למיחש לטעות דהדיוטות. ביחוד כשהם שני ת"ח ואחד הדיוט מצטרף עמהם. לא חיישינן שיטעה ההדיוט את שני הת"ח (ועדיין צ"ע להלכה. ויש לנו עוד דברים בגו. כמ"ש להלן בס"ד. ושמא תלמיד בור גרוע מסתם הדיוט) אלא מאי אית לך למימר. שניא היא אהבת הדיין לבעל דין. שמקלקלת שורת הדין ודאי. משא"כ בשני דיינים אוהבים שאינה מתקלקלת שורת הדין בכך. מאחר שאין אהבתם נוגעת להאחד מבעלי דינין בפרטות. הילכך לא איכפת לן באהבתם היתרה זה לזה. כי מחמת זה לא יתנגדו לאמת. אדרבה הסברא נותנת שיסכימו דעתם כאחת. לכוין אל מרכז האמת בלי פניה ונטיה. מתוך אהבתם הפרטית. מכיון שאין דעתם ומחשבתם לנצח אחד את חברו. כמו בשונאים זה את זה. וכחלוקו של הסמ"ע.

ט״זאיברא בקושטא לא קאי ופלפלא אריכא בענינא
איברא לכי מעיינת בה. תשכח דאיכא קפידא לכתחלה מיהא (ולא שמיע לי. כלומר לא ס"ל החילוק ששמע הסמ"ע) דהכי משמע פשטא דסוגיא דתלמודא. דהא ודאי מודו רבנן דאוהב פסול לדון. כמו שונא (וכדפסקו כה"פ) וגלי רחמנא בשונא. וה"ה לאוהב. דסברא הוא. שונא מ"ט. משום דמרחקא דעתיה. אוהב נמי מקרבא דעתיה. כדקאמר תלמודא בהדיא. והיא סברא אלימתא אליבא דכ"ע. דאל"ה מנא להו לרבנן דאוהב נמי פסול. וכדקיי"ל בלי פקפוק. ולא עלה על דעת שום אדם מעולם לעשות פלוגתא חדשה בין ר"י ורבנן בדיין נמי. אלא פשיטא ע"כ לא פליגי אלא לענין עדות בלבד. אבל לענין פסול דיין. שוין לגמרי. דרבנן נמי סבירא להו אוהב ושונא שוין לפסול דיינות. כדפסילי לר"י. ור"י נמי אית ליה דשני שונאים פסולים לישב כאחד. אלא דר"י לא צריך קרא יתירא להא. וכיון דילפינן פסולה דשונא לדון. ה"ה לשני דיינים שונאים. חדא מילתא היא ומיתפיס בשנאה. שם שנאה חד הוא. ואתיא ליה ממילא. ורבנן מצרכי לה מעוטא באפי נפשה. כיון דס"ד לפלוגי בינייהו. כדמפליג בסמ"ע מפי השמועה. אי נמי אע"ג דלא צריך טרח וכתב לה קרא. דאפילו מידי דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. כדאיתא טובא. מיהו לענין פסולא דדיינים. לא פליגי כלל. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. זה פשוט מאד בסוגיא.

י״זוהשתא דאתינן להכי. לעולם אימא לך פסולא דאוהב דומיא דשונא. ושני אוהבים ג"כ אסורים לישב בדין יחד כמו שני שונאים. דחדא סברא היא. מאי שנא שונאים דמרחקא דעתייהו. אוהבים נמי מיקרבא דעתייהו. כדאמרינן גבי דיינים ובעלי דינים האוהבים זה לזה. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן. דהך סברא אתיא ככ"ע. וכיון דמקרא נפקי לן פסולא דשני שונאים בדין. ה"ה לאוהבים דכוותייהו. ולא קשיא לגמרי מ"ט לא נקטי רבנן שני אוהבים נמי. דא"כ תיקשי בלא"ה אוהב מנלן. אלא ע"כ מדגלי קרא בשונא. ה"ה לאוהב דפסול מה"ט גופיה מסברא. דידיעת ההפכים אחת. א"כ נימא הכי נמי בילפותא דשני שונאים דיינים פסולים לדון. ה"ה לאוהבים דמיפסלי נמי ממילא. מדגלי קרא בשונאים דכה"ג נמי הויא קפידא. ש"מ ממילא לאוהבים. וזה ברור מאד.

י״חואי קשיא. הא דדייקינן מעיקרא. א"כ לפסלו תרי צ"מ דחביבי להדדי כגופייהו. תריץ הכי. אין הכי נמי. ודקאמינא לעיל דתרי רבנן מצטרפין לשלישי הדיוט. היינו דווקא בשעת הדחק. ובדאי אפשר בבי תלתא רבנן. ואין שעת הדחק ראיה. ואין דנין משאי אפשר. דהיינו באתרא דלא סגי בלא"ה. וכענין ערכאות שבסוריא. ואפ"ה אכתי רפיא בידי. דילמא בקושטא אסור לת"ח להצטרף עם הדיוט בב"ד. אף במקום שאין אנשים חכמים מצוים. מוטב שידונו ב"ד של שלשה הדיוטות. משיצטרף ת"ח עמהם. חדא משום דקעבר על ד"ת מדבר שקר תרחק. דכי לא גמירי וסבירי. מסתברא דלא גריעי מתלמיד בור באמת. ותו דאפילו מקבלי אינהו מניה. ואיהו מובטח דלא לטעו ליה. איתיה בכלל קללה דשבר ה' מטה רשעים. דאמרינן אלו ת"ח שמלמדים הילכות צבור לדייני בור. ועוד אית ביה משום ההיא דנקיי דעת שבירושלים שלא היו יושבין בדין. אא"כ יודעין מי יושב עמהן:

י״טמשו"ה כל היכא דאפשר. אמינא ולא מסתפינא. דהכי עדיף לסלוקי צ"מ נפשיה כה"ג מדינא. ר"ל היכא דלא אפשר בב"ד שכולם ת"ח. ואפשר בכולם הדיוטות. דמצי ת"ח לאשתמוטי ולאסתלוקי בלי קטרוג. שפיר עבד. וידונו הדיוטות לבדם. ויהא קולר תלוי בצוארם. ולא ישב ת"ח עמהם לדין. ואפילו הם שנים ת"ח. לא יצטרפו עמהם (ואיברא תרי מנייהו רבנן גריעי. כדנימא בס"ד) או ידון ת"ח ביחיד. אי צייתי ליה (ולא באנו למחלוקת רבי ורשב"ג. ופסק הר"מ בעלמא כרבי. דניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא. ולא לעביד ע"ה איסורא רבא (אע"ג דצ"ע הך פיסקא) כי הכא. דעוות הדין. הוא קלקול עולם מלא. שעומד על עמוד הדין.

כ׳ובאור במה חלוקים בענין הלז בין דן יחיד או שנים שדנו ובין הם שלשה ובין הדינים ברצון בע"ד או בכפייה
הא לאו מילתא היא. דכיון דשלשה הדיוטות. במקום יחיד מומחה קיימי בדין תורה. ועדיפי מניה. שוב לא ניתן כבוד ת"ח ואיסור צרופו עם הדיוטות להדחות. וכה"ג יודה רבי. דלא ניחא לחבר למעבד אפילו אסורא קלילא. אע"ג דעבד ע"ה אסורא רבה. ועוד שהוא שלא מהכרח. כי היה להם להסתלק מן הדין. ויניחו לחכם כבודו. לדון יחידי) ודאי אי הוו בי תרי רבנן לחודייהו. פשיטא דכשרים לדון אפילו לכתחלה ובכפיה. אי מומחים נינהו. ואפילו לאו מומחין נינהו. מיהת למ"ד שנים שדנו דיניהם דין. כיון דלא נחתו לדעות. כה"ג נמי כשרים דיעבד. ואפילו למי שאינו ת"ח. מיהו בב"ד של שלשה. ובי תרי מנייהו רבנן. ואידך לאו צ"מ. דאיהו לא חביב עלייהו כגופייהו. וכמים הפנים לפנים. פשיטא דאיהו לא רחים להו. בפרט אם הוא ע"ה. ששונא גמור הוא לת"ח (כדאיתא שילהי פא"מ) הדר הוו להו כשונאים זה לזה דפסילי. וגריעי מתרי שונאים דעלמא. דלית להו שנאה עם השלישי. משא"כ בשנים שהם שונאים לשלישי. ואוהבים זה לזה. דהוו להו רובא. ויחיד בטיל לגבייהו. ולא דמי לבי תרי רבנן לחודייהו. דלא צריך רובא.

כ״אואב"א אפילו כולהו תלתא צ"מ. ורחימי חד לחבריה כנפשיה. אפ"ה אימור לא מתכשרי כולי האי. דכחד גופא חשיבי. וכיון דנחיתו להו בעלי דינין לדעות. צריך ב"ד נוטה. והנך דכולהו חביבי להדדי כגופייהו. כחדא חשיבי. ואפילו טובא נינהו. ואע"ג דסברא רחוקה היא קצת. שיפסלו שלשה ת"ח האוהבים זה לזה. מיהו מסתיין לאקולי בבי תלתא דשוו להדדי. ברם בבי תלתא דלא שוו במדרגת האהבה. אין לנו להקל כל כך. מאחר שלמדנו פסול שני שונאים דיינים מהכתוב. והוכחנו שכן הדבר בשני אוהבים ג"כ. ואולי גם בב"ד של שנים. אף למ"ד דיניהם דין. דילמא כה"ג מודה דלאו דיניהם דין. אם יש לדיינים אהבה יתרה. ודנו שלש מדעת בע"ד (ולפד"ז אפי' מומחין נינהו נמי לא) ואפילו לכשתמצי לומר דאין סברא כלל לפסול שני ת"ח אוהבים זה לזה. לישב בדין כאחד. משום דחביבי להדדי (ואין להוכיח כן משום דכל ישראל מצווין לאהוב כל אחד לחברו כנפשו. זה אינו כלום. דבודאי אינו דומה אהבה כללית לאהבה פרטית. דהא מה"ט אוהב גמור כשושבינו ודדמי ליה פסיל. דבאהבה יתירה. איכא למיחש טפי. ולא שנא אהבת דיינים לבע"ד. ל"ש דיינים להדדי. משום דאין כאן ב"ד השוה לכל. לפי שהן שוין תמיד נוטים לצד אחד. ואינן מנוקים בצדק לחזור יפה על כל הצדדים) היינו משום דאהבתם זה לזה. היא מצד אהבת התורה. לא חשידי לעבור עד"ת. להטות הדין מחמת אהבה פשוטה בלי שום תועלת והנאה לחברו (זכר לדבר ודוגמא קצת מאותה שאמרו לענין חמץ. הוא עצמו מחזר עליו לשרפו מיכל קאכיל מניה. וכן התירו הפוסקים לקרות ב"מ לאור הנר בשבת. ולא חיישי שמא יטה. מה"ט. ה"נ נימא אנן דמתוך אהבת התורה. לא חשידי לעבור על ד"ת. להטות משפט גבר. מחמת אהבה זו עצמה. שאינה משקפת על תועלת זמני והנאה עוברת. כי אהבה זו אינה תלויה בדבר בטל. רשפיה רשפי אש דת למו. ואיך יהיו נושאים פנים בתורה זה לזה. ודחייש מר בר"א. דבר אחר הוא. כי אז האהבה נוגעת בדבר שבממון של חברו. החביב עליו ביותר (ושמא אעפ"כ לא פסל עצמו אלא לדון יחידי. ולעולם איצטרופי מצטרף. טיט הנרוק יוכיח. ודכוותה מלאהו בקרובים. אע"ג דל"ד כ"ה. ודוק) משא"כ כשאין השגחת האוהב על הנאת ממון חברו. רק על דעתו בתורה. וזה מבואר מעצמו) מ"מ האהבה הבאה מצד חתון. דהויא דומיא דקורבה (והסכימה דעת האחרונים בזה לדעת הקדמונים. ודעת היחיד המקל בכך. ודאי בטל במעוטו) לעולם אימא. דאהבת שנים בב"ד של שלשה פוסלת. מכיון דקיי"ל שפסולים לדון זא"ז. א"כ ה"ה לישב יחדו בדין. בדלא קבלום עלייהו בע"ד. מסתברא דלא ש"ד. והכי ודאי משמע דעת הרב בהגה"ה. לפי שאין דרכו לסתום. אלא לפרש. ואין נראין דברי תלמיד (בסמ"ע בזה. דרבו לא שנאה. איהו מנליה. וכ"ש בב"ד של שנים מעתה. דלא שרי להו לדון אדם בע"כ כה"ג. אע"ג דחומרא היא לענין אהבה לדידן כדלעיל. מ"מ הויא קולא לענין שנים שדנו. וק"ל.

כ״בולפום הכין. אית לן למימר דחמיר פסולא דשני אוהבים. לדון עם שלישי בלתי אוהב. טפי מפסולא דשני שונאים עם שלישי בלתי שונא (אע"ג דהך אתמר בהדיא. ואידך מכללא שמעינן ליה. לית לן בה. וכדמפרשא דמיא. כדלעיל) דלפום ריהטא צריך לפרושי ההיא דשני שונאים לא מיירי אלא בב"ד של שנים בלבד (ובכפיה איירי. ואליבא דמ"ד דיניהם דין. קמ"ל. אפ"ה כה"ג אסור. ואב"א אפי' בבע"ד רוצים. אסורין משום עינוי הדין) או בב"ד שקול. אבל בב"ד של שלשה או יותר. כל שהוא ב"ד נוטה. למאי ניחוש לה. וכי נמי יהבי דעתייהו לסתור אחד דברי חברו. מה בכך). יבוא השלישי ויכריע ביניהם. והוא אינו שונא ולא אוהב לאחד יותר מלחברו. ועל כרחו צריך שיחוה דעתו ויסבור כדברי אחד מהם. א"כ מה איכפת לן בשנאת השנים זה לזה. ואע"פ שיסתרו זה לזה. השלישי יבנה דעת האמיתי של מי משניהם. ויוציא לאור משפט צדק ודין לאמתו. הכל תלוי בהכרעתו. והרי כיוצא בה אמרו מתוך שזה בורר לו אחד כו'. וכנודע מפירש"י שם רפז"ב.

כ״גבאור בכוונת הרא"ש דפו"ב
ואף למ"ש שם הרא"ש בפירוש לשון רש"י ההוא. עכ"פ ודאי מצוה על כל אחד מהנבררים לחפש אחר זכותו של הבורר אותו. שמתוך כך יצא הדין מלובן וזריז לאמתו. א"כ גם בשונאים ליכא למיחש למידי. אדרבה כך יפה להם. כדי להוציא הדין אמת לאמתו. מתוך החפוש בכל חלקי הסותר. יתגלו כל הזכיות של הצדדים להדיינים. ולא יתעלם מהם דבר. עד"ש קנאת סופרים תרבה חכמה. אף כאן גם קנאתם גם שנאתם של שני הדיינים כבר אבדה. בבוא המכריע שהלכה כמותו. מחמת הרוב שעמו. וגם היא לטובה לעזר ולהועיל אל הצדיק בדינו. אף אם הדיינים לא תקנו לעצמן. שכל דיין מצווה להרחיק עצמו מדבר שקר. והם נתכוונו להרחיק האמת ולקרב השקר. מ"מ לא יזיק לשלישי. גם הרא"ש לא אסר זה. אלא לדיין עצמו המחזר אחר השקר. לומר שאינו עושה כדין וכשורה. אם מחפש אחר טענה בלתי הוגנת. להטעות את חברו בתרמית. אבל מיהת לא מיפסיל משו"ה (כפי המדומה בדעת הרא"ש בהשקפה ראשונה. מדשתק מנה. וכ"נ מדעת רמ"א. מדמכשר שונא בזבל"א הא נמי לא גרעא) שהרי עכ"פ השלישי שאינו נוגע לשום אחד מהם. הוא יעיין בדברי אלו החולקים. בע"כ יגיד שבחו של הדעת הנראה אמיתי. ויטה אל היותר צודק משניהם. ויכוין אל נקודת האמת. שהוא עד לעצמו. אלא מאי אית לך למימר. הב"ע בב"ד שקול דווקא הדברים אמורים. אולם בשני אוהבים. לעולם דעת השלישי בטל במיעוטו. ולקתה מדה"ד בכל ענין. משום דרובא גבייהו איתיה. ואף היחיד נמשך אחריהם מסתמא. אחרי רבים להטות. אלא דלא צריכי ליה.

כ״דחלוק גדול בין פסול אוהבים בדיינים לפסול דשונאים
נמצא חומר באוהבים מבשונאים בדבר זה. כי לא טובים השנים האוהבים מאד לענין מושב ב"ד כלל. לפי הסברא הגוברת. אלא שיש לדחות ולומר. שלעולם יש לחוש אף בשונאים. גם בב"ד נוטה. שמא האחד בעל תחבולות וחריף יותר לרמות ולהטעות את השלישי. שהרי מצינו גדולה מזו. שחשו חז"ל שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו כדעיל. מדאגה מדבר שלא יכשילנו ויקפחנו בטעות. והלא דברים ק"ו שיש לחוש יותר. לדיין חרוץ המתעצם בדין. עובר ומתעבר על ריב לא לו. ומתראה כמתחסד עם הבע"ד. שדורש טובתו ותועלתו הראויה לו בצדק. שלא יקפח את השלישי בשקר ובמרמה.

כ״האיך שיהא. עלה בידינו. עכ"פ לכתחלה יש לחוש לדבר. באוהבים כמו בשונאים. ששניהם שוים. לא לטובה ולרצון יהיה בדבר המשפט. מיהא בדעבד ובשעת הדחק לא קאמינא. חלילה להרהר אחד גדולי האחרונים ז"ל. אשר החליטו הדבר להתר. שגם הב"ח (בסי' ז') כתב כך למילתא דפשיטא. ודאי כדאי למסמך עלייהו בשעת הדחק. ולא מפני שאנו מדמין. נעשה מעשה להחמיר במילי דרבנן (כהסכמת הפוסקים. דאפילו בשונאים דיינים להדדי. לא הוי אלא אסמכתא. ודיניהם דין בדיעבד כמש"ל. ודיים לאוהבים הבאים מן הדין ההוא. להיות כנדון) ולמהדר עובדא נמי. בדבר שלא ערער אדם עד עתה. ותו דהאיכא מהרי"ק דמכשר לגמרי באבי חתן ואבי כלה לדין. כמו לעדות. כמ"ש בב"י בשמו. ואע"ג דלא קיי"ל כוותיה בלדון את הבע"ד המחותנים עם דיינים. ובהא נמי לכתחלה דווקא הוא דמחמרינן. אכן בדיעבד נמי שפיר דמי למסמך עליה. דומיא דאמרינן בדאייתרא אינהו אכלי. אנן מסתם נמי לא סתים. אלא שלא הוזקקנו לכל זה לעת כזאת. שאינו מכלל השאלה. ממילא איפשיטא בעיין. דכי קבלום רבים עליהם להני שני דיינים מחותנים. ליכא דחש. לא מיבעיא דכי עבדי עובדא. וקבלום השתא בתר דאיתחתנו להו. אלא אפילו נתקבלו קודם החתון. ועכשיו באין לשאול. אם יקיימו אותן מכאן ואילך. נראה דהוי כדעבד. לפי שאין להוציא אדם מחזקתו (וכיון שעלה לא ירד) אלא בראיה ברורה. ודבר זה (שחדשו אחרונים) רפוי הוא בידינו. ובשל דבריהם בלא"ה הולכין אחר המקל. ומעתה גם השלישי אינו מחויב לסלק עצמו אפילו ממדת חסידות. מאחר שאין בע"ד מערערים. וסברי וקבלי להו. ואפילו לפסול גמור מהניא קבלה כה"ג. ותו דאפילו את"ל דלא מתכשרי לחודייהו. אצטרופי מצטרפי כה"ג. כמש"ל. ואע"ג דהכא רובא פסול.

כ״וחלוק בנ"ד בין לכתחלה ודיעבד
ברם כי אתא בע"ד ומערער. ואמר פלוני ופלוני אינן מקובלים לי. מטעם שדעתם אחת ושוה לנגדי. אז נכון הדבר שיסתלק אחד מן המחותנים לפנים משורת הדין והדיינים יחושו לעצמן. להסיר מהם עקשות פה ולזות שפתים. ואם לא יתרצו להפרד. אזי ודאי דבר ראוי הוא לשלישי לחשוך עצמו מן הדין ההוא. ולית ביה משום יוהרא ורוח יתירא. בפרטות אם אדם חשוב הוא ובעל נפש הוא. יפרוש וכך יפה לו. שצריך להתרחק כמטחוי קשת מהכיעור ומהדומה לו. אף בדבר המותר. כמו שצוו חז"ל בהרבה מקומות. מיהת הכא השתא לא צריכנא להא כלל. כדכתיבנא מעיקרא.

כ״זוכגון דא צריך לאודועי. אף על גב דסברא מעליא הוא אף בלא ראיה. שכל זמן שלא עשו נשואין. ודאי לא פסילי מחותנים המקושרים לגמרי. ואפילו לדון את זה כשרים. לא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא ראיה ומנין. כי תלמוד ערוך הוא בפי הפוסקים. לענין פסולא דעדות דארוס לארוסתו. דקנין וכתיבה לאו מידי הוא. ולאו ק"ו הוא. ומה התם דאידכר פסולא בתלמודא להדיא. כך. עאכ"ו בהך דלא אדכר בתלמודא לאסורא כלל. אלא להיתירא גבי עדות. ואע"ג דדין חמור טפי. מ"מ הבו דלא לוסיף. אמאי דחדשו פוסקים מדעתא דנפשייהו. ואין לך בו אלא חידושו. והא פשיטא. דלא מיקרו בלשון חז"ל חתן וכלה אלא אחר נשואין. וזה פשוט מאד. כל שכן אחר שכמה גדולים סוברים. דאפילו אוהב ושונא גמור דיניהם דין. והב"ח אף הוא הביא ראיה נכונה מן התלמוד.

כ״חישוב לקושית תו' ושפ"י
ובהכי מתריצנא נמי לאוקמתא דגמרא. אמתני' דיש כשר להעיד ופסול לדון לאתויי סומא. שנתקשו בה התו' והר"מ שם. אמאי לא מוקי לה באוהב ושונא. והשתא לפי דעה זו לק"מ. וק"ל. (עלח"ש).

כ״טוכיון שזכינו לדין. אין מהצורך להתרחב עוד. ולדקדק במ"ש מעכ"ת להוכיח שלא כדסמ"ע דטרחא שלא לצורך היא. וכבר יתראה מהכתוב למעלה. דמעיקרא לק"מ לא ארבנן ולא אר"י. ושמועתו של הסמ"ע אין לה ראיה ודאי. רק מסברא בעלמא חילק המחלק כן. ופשיטא דסוגיא לא משמע לן כוותיה. כמש"ל.

ל׳השואל מקשה עצמו שלא מדעת
ומה שהטריח מעכ"ת עצמו. וחשב ליישב הא דלא נקטי רבנן למוד לשני דיינים האוהבים זא"ז. ובחדא מחיתא חתר לתרץ ג"כ. מנ"ל לר"י איסורא דשני דיינים שונאים. ע"פ הירושלמי. דמקיש דיינים לעדים. במ"כ בכדי טרח. ותלי תניא דמפרש טעמיה. היינו אהבה. בדתניא דלא מפרש טעמא דהיינו קורבה. ואי איתא דחד טעמא הוא גבי דיינים. ר"ל קורבה דדיינים נמי משום אהבה הוא דאתינן עלה. א"כ למאי צריך היקישא לגמרי בלא"ה ידעינן דקורבה פוסלת בדיינין משום לתא דאהבה. ומדצריך היקישא. ש"מ דלאו משום אהבה נגעו בה. ותו אין היקש לחצאין. ונגמר מעדות לרבנן דמכשרי. דהוא הדין לדין. דאוהב כשר אפילו לדון את חברו. וכ"ש לשני אוהבים דיינים שיהיו כשרים. כיון שכל עיקר פסול אהבה אין לו מקרא מן התורה. וכך היא המדה בדון מנה ומנה. וקשיא נמי אליבא דר"י. מנליה בדיינים בין שני שונאים בין שני אוהבים דמפסלו. ואי מעדות קגמר. א"כ מנה. מה עדים ששניהם אוהבים זה לזה או שונאים זה לזה. כשרים ודאי אליבא דכ"ע. הכי נמי דיינים. או אימא איפכא. הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מה דין. שלא באוהבים ושונאים. אף עדות. שלא באוהבים ושונאים. וכי הא דאמרינן מקיש ריבים לנגעים. ונגעים לריבים. ותקשי לרבנן בתרתי. ולר"י בחדא. דלפסלו נמי עדים האוהבים או השונאים זה לזה. הרי שכל יגיעתו לריק בזה. ותירוצו אינו עולה יפה. ולא מהני מידי לא אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י. הא אין לך לומר אלא דטעם איסור קרובים בדיינים. אחד הוא עם טעם איסור קורבה דעדים. מגזרת הכתוב. ושאני טעם אהבה ושנאה. דמסברא אתינן עלה בדיינים לאיסורא. וכן נמי בעדים להיתירא אליבא דרבנן. דלא נחשדו ישראל על כך. וכולא ניחא בס"ד כדאמרן.

ל״אגם בזה לא מחכמה שאל
ומה שנתקשה בהבנת דברי ב"י. דמ"ש בסימן ז' בדיעבד אם דנו אוהב ושונא דיניהם דין לדעת הרמב"ם. נראין כסותרין למ"ש בסימן ט'. דמדברי הרמב"ם נראה דמדינא מיפסלי. לא ידענא מאי קשיא ליה. דהא דברי ב"י מבוארים היטב. דלכתחלה הוא דמפסלי קאמר בסימן ט'. ולאפוקי מדעת תו'. דס"ל שאינה אלא חומרא בעלמא ומדת חסידות בלבד. ולא משורת הדין כלל. ולרמב"ם מדינא מיפסלי ודאי. והיינו לכתחלה דווקא. וכמו שביאר הרב"י בס"ז ברור מלולו. דאוהב ושונא גמור נמי לא מפסלו להרמב"ם אלא לכתחלה בלבד. ואין כאן ריח קושיא כל עיקר (איברא דלא סלקא שפיר בדעת הר"מ. לפמ"ש בפירוש המשנה. אם לא נאמר שחזר בו בחבור. וכמ"ש בלח"ש בס"ד). ואין לתמוה מלשון פסול. דמשמע נמי לכתחלה לחוד. דאית לן דכוותה בשלשה גטין פסולין. ואם נשאת הולד כשר. וזולת. וביחוד בלשון הרמב"ם בהל' גטין. כל פסול אינו אלא לכתחלה. וה"נ בנדון דידן ודאי. שכן נראה בדעת הר"מ בחיבורו בשני המקומות. ר"ל בפי"ג מהלכות עדות. דנקט לשון פסול דיינות. ואפ"ה אינו אלא לכתחלה (ולא ידעתי מה הי"ל למעכ"ת שכתב דמפרש שם דאפילו בדעבד פסול. הואיל ואוהב ושונא נלמד מקרא. וליתא. ולא משמע ולא מוכח מידי. ומאן דמפרש ליה הכי. משתבש בלי ספק) וכן בפכ"ג מסנהדרין. דנקט לשון אסור. ולכתחלה משמע ודאי. כהבנת הב"י. ותו לא מידי. וכבר נזכר למעלה שכמה גדולים סוברים כך. שאפילו אוהב ושונא גמור דיניהם דין בדעבד. כ"ש לשני דיינים שונאים. דאין פוצה פה לאסור בדעבד. ואצ"ל לשני אוהבים (ויפה כתב הסמ"ע) עאכ"ו למחותנים. וכמבואר לעיל באורך.

ל״בולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון. בהא נחתינן ובהא סלקינן. לזילותא דבי דינא חיישינן. ודטבא להו עבדינן. דבדעבד ודאי לית דחש לה. ולכתחלה כי קפדי בעלי דינין. הויא קפידא. שלא להושיב בב"ד כאחד אבי הכלה ואבי חתן דנן. ואע"ג דכדעבד חשבינן לה כדכתבינן. נפקא מנה לבעל נפש ונקי הדעת. שיחוש לעצמו להתרחק מן הכיעור ולהרחיק ממנו לזות שפתים ואלפנים משורת הדין נמי מיפקדינן. וכולא לא נצרכה אלא לקלא (ורינון) דלבתר נישואין הוא דקפדינן. אבל מקמי הכי לא מיבעיא דכי נהגו לא מחינן. אלא אורויי נמי מורינן. ובזה ישקוט שאנן. ובטח כזית רענן. וזהו הנראה לעניות דעתי. ששו"ן הוא גי' דעת יעקב. חתמתי שמי כך דרך רמז. דלא לאחזוקי טיבותא לנפשי. הקטן דזוטר בשיעורא דרבנן. ונפיש בטרחא וטרדה דמצוה ודרשות דתנן ודלא תנן. אפ"ה מצוה הבאה לידי אמרתי לא אחמיצנה. ושהויי מצוה לא משהינן.

ל״גוזה אשר כתב לי השואל אחר קבלת תשובתי הנ"ל.

ל״דשופרא דיעקב זיו ליה כבר בתי' וגלי רזיא. ודמי עלי כאריא ומאיר כאספקלריא. אהובי רב חביבי מחו' הרב האי גאון מפורסם ע"ה פ"ה חנ"י מהור"ר יעקב. נר"ו לא יכבה. מחול ימים ירבה.

ל״הגיה"ק הצהירים ומאירים מגלה עפה ויפה ארוכה ערוכה ושמורה. שמור בלבי להשתעשע בהם. וכל יקר ראתה עיני. פלפלא בחכמא ע"פ הגמרא וסברא. ומקדמת דנא ידענא שכל חכמה ומדע כולם כאחד בדעת חדרי' ימלאו והוא זורה ובורר ומעקד ומלבן כל עקוד ונקוד אך ורק דלית כתב"א דלא רמי בי תגרא באיזה מקומן של שבחי"ן הלב בוחן בחינה זו עיוני בעלמא דקשוט שמקשטין בהלכות לפי טרדת ובגידת הזמן הבוגד ולא בא גד איננו אוכל לערוך מערכה מול מערכה אך בשנים ושלשה גרגרים בראש האמו"ר באתי בזה להשיב על תשובתו הרמתה כתובה פנים ואחור ומראה פנים לכל צד כו'. (לא הצגתי מה שהרבה בחבילה תשובות שאין בהן ממש. להעמיד דבריו. כדי שלא תהא שלהבת עולה מאליה. להראות כל שבושיו ודבריו היגעים. למען לא יאמרו עלי שכיוונתי להנקם ממנו. על מה שעשה לי אחר זאת שלא כהוגן. שנטפל לעוברי דרך ונעשה חבר למוסרות. תחת הטבתי לו בכספי ממש מכרני. צלולה היתה החבית ועכרני. ביד עש"ג מסרני. וביד שונאי נפשי לירד עמי לחיי עם כל הנפש לבית יעקב כנודע הסגירני. לולי ה' שהיה לי אזי חיים בלעוני. וכבר אבדה גם שנאתו גם קנאתו. קב"ה תבע ביקרי ושלם לעושי הרעה כרעתו. שטבע המעולה שבבניו. כמו שהיתה רעה אחריתם של עושי הרשעה. אשר ארבו לנפשי לספותה. דין רישיה פציע היה מוכן לצליבה. ודין רגליה תבירא. היקום אשר ברגלו אבד. וירד בעניותא דקשי ממותא. ודין ידיה קטיעא. מוכתבת למלכות. והשאר נעשו חפשים מתורה ומצות. הרע כלה את עצמו. ספו תמו מן בלהות. עם האבן נגף. לא נודע מקומם איה. לכן מה לי עוד לעצבי"ם להתחר במרעים. ולא זכרתי זאת. רק להיות חסדי ה' נגד עיני תמיד. לדעת כי לא יבושו קוויו ולא יכלמו לנצח ה' יודע כי צר לי על פתאים עברו נענשו. אכן דואג אני לעזי פנים קשי לב דלא ניחא לי דלענשו כחבריהם חברי גנבים. ולא יכוו עוד בגחלת לוחשת. הוצרכתי להעיד בטפשים זדים ארורים. בל יפלו ברשת זו טמנו להם בל ילקו כמוהם. אמרתי אולי יקחו מוסר. לא יבטחו על כספם נמאס קרא ה' להם. עושר ריב ומהומה בו עשה יעשה לו כנפים כנפי רוח. עברה בו ואיננו ויהיה להם לשחין פורח. וישאר כסיל מכאן ומכאן קרח. לכן פתי יערים. ערום רעה רעה נסתר. ושומע לעצה חכם להשיב מעול ידו בעוד אור יום. בטרם יחשיך והיה להם לזרא. ודי בזו הערה: למי שנפשו בעיניו יקרה).

ל״וולא אכניס כעת יותר עם הדרת כבודו שידעתי בלא"ה מעלת יקר תפארת גדולתו חצי גבור בעל לשון שנונים וטוביינא דחכימא ורבנן. וה' יאריך ימיו כנחל ארנון עד ביאת ינון. אס"ו.

ל״זועתה מהראוי להחזיר השמועה לסיני ועוקר הרים כו'. ועל מה שהשיג עלי בישובי בגמרא. איננו מחשבתי לקפחנו בפלפלא חריפא בעלמא כעת אך שלום רב לאוהבי תורה מאדון הבורא. כ"ד מחו' הק' מרדכי הענא.

ל״חגם מנדע להוי שתשובת מר נראה לפ"ו פרנס החודש דקהלתינו כהר"ר ליב בן כה"ר שמשון ז"ל. וגם למהור"ר ישראל בן ר"י כפי רצונו וחפצו. והואיל שהשליח הגיד לי שאין לו העתק ממנו יהי' לו אשר לו ובהיכלו אמר כבוד כולו. כבוד חכמים ירבה האל ברב שלומים וחיים ארוכים ומבורכים. כשמש לו זורחים ק"ק אה"ו.