שאילת יעבץ, חלק ב י״גSheilat Yaavetz, Volume II 13
א׳והואיל ואתא לידן דינא דרואה מחמת תשמיש. נימא ביה מילתא. מה דתמיהא לי טובא בדברי הש"ע. ואציג מ"ש בחבורי (סקפ"ז) בב"י דקמט"ד ז"ל שם. כתבו הגמי"י בשם הר"מ מי שראתה דם בשעת תשמיש ה""ז מותרת לשמש כשתטהר פ"ב. מיהו מיחש חיישא חדא זימנא אחר ראייתה: כגון אם ראתה פעם או פעמיים בליל ב' של טבילתה. כשתגיע טבילה אחרת תפרוש מבעלה ליל ב' של טבילתה. וא"צ לפרוש ליל ב' של טבילה שלישית. דכל מדי דלא קבעה וסת לא חיישא אלא חדא זימנא. ע"כ: וע"פ הדברים האלה קבע בש"ע (סעיף י') כלשון הזה. הרואה דם מחמת תשמיש מותרת לשמש פ"ב לכשתטהר מיהו חיישא חדא זימנא אחר ראייתה. כגון אם ראתה פ"א או פעמיים בליל של טבילתה. כשתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילתה. וא"צ לפרוש ליל של טבילה שלישית כו' ע"כ. מה מאד תמהתי מראות מה שכתוב כאן. שהוא נגד המפורש בר"ס זה. ובר"מ פ"ד מה"ל מא"ב. שממנו לוקח התחלת הלשון. ושם מבואר שמשמשת ג"פ רצופים.
1
ב׳לשון הש"ע בדין רואה מחמת תשמיש קשה כתרורמוס. ושגגה היא שיצאה מיד השליט הוא המשביר ובאור לשון הגמ"יי על נכון. והוא פלא
אכן סוף הלשון שבכאן מיהו כו'. הוא מהגהות מיימון. פליאה נשגבה לא אוכל לה. כי אין כך לשונו של בהגמי"י. אלא כך הוא שם. בליל שני של טבילתה. וכמו שהעתיקו גם בב"י. ועל כרחנו אין לשון הש"ע מכוון בכאן. כי מה הלשון אומרת בליל של טבילתה. בליל טבילתה הוה ליה למימר. או בליל ראשון של טבילתה. משא"כ בליל של טבילתה. אינו לשון חכמים כלל.
אכן סוף הלשון שבכאן מיהו כו'. הוא מהגהות מיימון. פליאה נשגבה לא אוכל לה. כי אין כך לשונו של בהגמי"י. אלא כך הוא שם. בליל שני של טבילתה. וכמו שהעתיקו גם בב"י. ועל כרחנו אין לשון הש"ע מכוון בכאן. כי מה הלשון אומרת בליל של טבילתה. בליל טבילתה הוה ליה למימר. או בליל ראשון של טבילתה. משא"כ בליל של טבילתה. אינו לשון חכמים כלל.
2
ג׳ונראה שהיה הלשון של הגמי"י קשה בעיני הרב"י. דלכאורה מאי אריא שני דווקא. לכן חשבו לט"ס והשמיט מלשונו בש"ע תיבת שני (הנמצאת בלשונו של הגמי"י זה שלש פעמים רצופים במתכוין ודאי. לא מקרה הוא). איברא לדידי חזי לי לישניה דהגמי"י דייק טובא. אי אפשר להיות בענין אחר. ועשה אזניך כאפרכסת ושמע דברי אלהים חיים. דהא ודאי ברואה מחמת תשמיש גרידא. ליכא למימר דחיישא חדא זמנא. דבהדיא אמרינן משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית. סתמא רצופין נינהו. וטעמא מאי משום דראייה דמחמת תשמיש. ודאי לא הויא אלא כוסת הגוף. שאינה חוששת לו כלל בפעם אחת ושתים. כמש"ל סקפ"ד בהגהה (ס"ב) וגדולה מזו שמענו לבש"ע (סי"ב) שגם לוסת הגוף עם הימים אינה חוששת. אם אין ידוע שקפצה. וגם בג"פ אינו נקבע. לחוש לו אלא שעור המשכת הוסת בלבד. כמש"ל סקפ"ט (בש"ע סכ"ד) וכיון שכן. הוא הדין לוסת של דישת השמש. שאינה חוששת לו כלל עד אחר ג"פ רצופים. כמו בפיהוק וקפיצה. מאחר שמעצמה אינה רואה. אלא ע"י דחיקה ודישת שמש. מה לי דישה. מה לי קפיצה. כל שאינו וסת לימים. אלא כל פעם אחר תשמיש דווקא רואה. הוי ליה ממש ככל וסת הגוף. וכי קאמר בהג"מיי דמיחש חיישא אחר פעם א' או פעמיים. היינו דווקא כי קבעה לה וסת בתשמיש עם ימים שוים. כגון שראתה מיד אחר ששמשה בשני לטבילתה. שאנו רואים שלא ראתה בתשמיש ראשון של ליל טבילה. ובשני לו ראתה. הרי מוכיחה בצדה. שהוא וסת התלוי גם בימים שוים סמוכים לטבילה. דחוששת לו פעם אחד. קודם שיקבע ג"פ. וכן נעקר בפ"א זה דבר ברור מאד. והוא כעין מ"ש עוד בשם תשו' רשב"א. והם הם דברי ר"מ של הגמי"י. דא ודא אחת היא: והתימה מן האחרונים שלא הרגישו. ולא חלו בה ידים. הנלע"ד כתבתי יעב"ץ:
3