שאילת יעבץ, חלק ב ק״מSheilat Yaavetz, Volume II 140
א׳ברודא
1
ב׳שאלת בא לידך בירושה טבעת שהשם חקוק בתוכו. אם מותר להניחו באצבע.
2
ג׳בדין טבעת שחקוקים בה ש"ק להניחה באצבע
תשובה דבר זה נמצא בספר חות יאיר (סנ"ז) שנשאל על ענין טבעת שהיה חקוק עליו השם אם צריך גניזה. וחקר הרב ז"ל. אם מותר לכתוב השם שלא במקומו. כגון בטבעת: במקום שאינו בא לידי בזיון. דמתשובת הרא"ש משמע להקל. וכתב על זה בעל הספר. ואף אם יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דכתיבה הוי כדיבור בדוכתא אחריתא. כמ"ש האבודרהם הכותב ד"ת צריך לברך וכו' עכ"ל. ולי נראה ראיה לדבר זה. דלאו כדיבור דמיא. מדבעינן במגלה בכותבה דורשה ומגיהה שיצא אם כיון לבו. דווקא כי מנחה מגלה קמיה וקרי לה פסוקא פסוקא (ומכאן נ"ל ראיה למ"ש בי"ד סי' רכ"א בשם תשובות הגאונים. אהאוסר עצמו לדבר עם חברו. יוכל לכתוב לו בכתב: ונ"ל דאף מי שאמר שאינו מותר לכתוב לו רק על השלחן. אינו אלא משום גזרה והרחקה בעלמא. וק"ל) ואין להביא ראיה מק"ש דפסקינן בדיעבד יצא אם קראה בלבו. שהרי התו' פסקו בשם ר"י כרב חסדא. דהרהור לאו כדיבור דמי. ואפילו להר"י דקיי"ל כוותיה. דוקא בדיעבד וגבי ק"ש משום דכתיב על לבבכם: וה"ה בדברי תורה. דפשטא דקראי בד"ת משתעו. כדאיתא פ' מי שמתו: כך נ"ל בדעת האבדרהם דמצריך לברך לכותב בד"ת. משום דעיון והגיון הלב נמי מצוה. כדכתיב נמי בקרא והגית בו. דהיינו הגיון בלב ולא בפה דווקא. והיינו נמי דמברכינן לעסוק בד"ת שכלול בלשון זה בין העוסק בפה או בלב ובמחשבה והרהור. אבל בעלמא משמע לי דכתיבה כהרהור ולא כדיבור: וכמוכרח מהראיה דמגלה שהבאתי לעיל. דאע"ג דכותבה לא סגי דלא קרי אף אם כיון לבו לצאת. עמו"ק א"ח (סמ"ז) שהארכתי בזה. וסוף העליתי בידי פשר דבר ישר בין דעת אבודרהם ובין דעת האגור יע"ש.
תשובה דבר זה נמצא בספר חות יאיר (סנ"ז) שנשאל על ענין טבעת שהיה חקוק עליו השם אם צריך גניזה. וחקר הרב ז"ל. אם מותר לכתוב השם שלא במקומו. כגון בטבעת: במקום שאינו בא לידי בזיון. דמתשובת הרא"ש משמע להקל. וכתב על זה בעל הספר. ואף אם יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דכתיבה הוי כדיבור בדוכתא אחריתא. כמ"ש האבודרהם הכותב ד"ת צריך לברך וכו' עכ"ל. ולי נראה ראיה לדבר זה. דלאו כדיבור דמיא. מדבעינן במגלה בכותבה דורשה ומגיהה שיצא אם כיון לבו. דווקא כי מנחה מגלה קמיה וקרי לה פסוקא פסוקא (ומכאן נ"ל ראיה למ"ש בי"ד סי' רכ"א בשם תשובות הגאונים. אהאוסר עצמו לדבר עם חברו. יוכל לכתוב לו בכתב: ונ"ל דאף מי שאמר שאינו מותר לכתוב לו רק על השלחן. אינו אלא משום גזרה והרחקה בעלמא. וק"ל) ואין להביא ראיה מק"ש דפסקינן בדיעבד יצא אם קראה בלבו. שהרי התו' פסקו בשם ר"י כרב חסדא. דהרהור לאו כדיבור דמי. ואפילו להר"י דקיי"ל כוותיה. דוקא בדיעבד וגבי ק"ש משום דכתיב על לבבכם: וה"ה בדברי תורה. דפשטא דקראי בד"ת משתעו. כדאיתא פ' מי שמתו: כך נ"ל בדעת האבדרהם דמצריך לברך לכותב בד"ת. משום דעיון והגיון הלב נמי מצוה. כדכתיב נמי בקרא והגית בו. דהיינו הגיון בלב ולא בפה דווקא. והיינו נמי דמברכינן לעסוק בד"ת שכלול בלשון זה בין העוסק בפה או בלב ובמחשבה והרהור. אבל בעלמא משמע לי דכתיבה כהרהור ולא כדיבור: וכמוכרח מהראיה דמגלה שהבאתי לעיל. דאע"ג דכותבה לא סגי דלא קרי אף אם כיון לבו לצאת. עמו"ק א"ח (סמ"ז) שהארכתי בזה. וסוף העליתי בידי פשר דבר ישר בין דעת אבודרהם ובין דעת האגור יע"ש.
3
ד׳עוד חקר הרב ז"ל שם אי שרי טבעת הנ"ז לאשה להניחה בידה. כיון דטבעת שיש בו חותם אינו תכשיט לה. והעלה דמ"מ אסור לכתחלה: מאחר שאסור בהנאה. ולי צ"ע ג"כ במחפה הטבעת בכסוי עור. עד שאין הטבעת נראה כלל. שמעתה אין בו נוי. והדעת נוטה להתיר בזה. וכן ראיתי מעשה לגדול אחד בדורנו. שעשה לעצמו טבעת מזהב חקוק בפנים בשמות הקודש לסגולת שמירה וחן וחפהו בעור. ואין לומר דבכה"ג אכתי מיתסר. משום דנהנה משם ע"י תשמיש זה. שמניחו באצבע לשמרו ולהצילו. ומה בכך שאינו עשוי להתנאות בו. מ"מ הנאה יש לו משמות הקודש. שאסור ליהנות מהן. די"ל כדשרינן בד"ת להגן. אע"ג דאין מתרפאין בהם. וכל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם. דהוי נמי מועל בהקדש ואפ"ה להגן שאני. הכי נמי בשם. שבטבעת העשוי לכך כנזכר. לכן נראה שאין אסור אלא בהנאת החושים. אבל לסגולת השמירה שרי.
4
ה׳דין אזכרות שלא נתקדשו ושל ס' תורה
ולענין אזכרות שכתבן גוי או ישראל. ולא נתקדשו בפה כדינן. שהביא שם הרב בעל התשובה הנ"ז דעת הרא"ם שבהגהות מיימון. דס"ל שאם כתב אותיות השם ולא נתכוין לקדש שאין בהם קדושה. ופלפל בו אי ס"ל דשרי למחקו נמי. או דילמא לענין הכשר ס"ת קאמר ולהחמיר. נ"ל להביא ראיה שהאמת כדעת הרא"ם. שאם לא קדש השם מותר למחקו. מהא דס"ל לרב הונא ריש כל כתבי: דאין מצילין משום דלא ניתנו לקרות. ש"מ דקושטא כל היכא דלא ניתן לקרות. ודכוותיה ס"ת שאזכרותיו אינן כתובין לשמן. דאינו שוה כלום. ולא ראוי לקרות בו. אין מצילין אותו אליבא דר"ה. ואי ס"ד דקדיש. לא הוה פליג ר"ה. להניח לשרוף משום שבות. וכן משמע תו התם: מהא דכותבי ברכות כשורפי תורה. לפי שאין מצילין אותן מפני הדלקה ונשרפין עם האזכרות. ובודאי דלא גרע משם שלא נתקדש. ואי ס"ד מדאורייתא קדיש. ואסור בהנאה ובמחיקה. היאך נניח לשרפן. אף דלא קיי"ל כר"ש בבתרא דעירובין. היינו בבזיון לחוד. משא"כ לעבור על לאו דלא תעשון כן לא. אף שיש לחלק: דאע"ג דאמרינן כשורפי תורה: מ"מ כיון דלא עביד בידים: לית לן בה משום לא תעשון. והעמידו דבריהם בשבות דשבת דחמיר: ובזה יש ליישב באמת. מה שכתב הרב הנזכר עוד. לתמוה על התו'. דס"ל דמקומו של שם קלט קדושה לכל דבר. אע"פ שניטל ונגרר משם השם. מגמרא דכל כתבי דאמרינן אזל כתב אזלא קדושתיה. שיש להשיב בעד התו'. דלא אמרינן הכי אלא לענין שלא להצילם עוד. וק"ל. אמנם יותר נ"ל. דכי אמרינן אין מצילין. על כרחך ליכא למימר דאית ביה קדושה. ולענין תמיהתו על התו'. נ"ל דלק"מ. דדוקא בספר שנמחק. איתא להך סברא דכי אזיל כתב אזלא לה קדושה שבו. מאחר שמתחלה לא נתקדש אלא לכתב: ואינו משמש לדבר אחר כלום. אם לא לכתב שבו. אבל בקורה שכתב בה השם. אע"פ שניטל השם. מקומו קדוש. לפי שהוקצה לתשמישו של שם. דלא גרע משאר תשמישי קדושה דבעו גניזה. והכי נמי כל מושב השם נעשה לו יד ובסיס. לאחזו על ידו. ולא דמי לקלף שנכתב עליו שם: דלא חזי למידי. אבל האי תשמיש הוא. ודמי קצת לגליון. וממילא איפשיטא בעיין. דה"ה בחותם זה. שניטל ממנו השם החקוק עליו. דאכתי בקדושתיה קאי. ולא זו תחתית החותם. שכנגד מקום חקיקת השם בלבד. אלא כל הטבעת נעשה לו תשמיש. שכל עיקרה עשוי למושב האבן או החותם שבגופה ולא אפשר בקציצת מקום השם לבד. דומיא דקורה דקיי"ל יגוד. דהתם מתחלה לא נתכוין לבטל כל הקורה לשם. והוי שלא במקומו. אבל בחותם. אע"ג דלענין טומאה הכל הולך אחר הטבעת. ולא אחר החותם. כדתניא היא של אלמוג. וחותמה של מתכת טהורה. משום דגבי טומאה. אזלינן בתר תשמישו של כלי שהוא הגורם לו טומאה. וטבעת של אלמוג. פשוטי כלי עץ הוא. אבל הקדושה באה מכח החותם. שהוא הגורם. והטבעת טפל לו ובטל אליו. וכיון שמשמש לקדוש: ירדה קדושה לכולו ונאסר. דלא גרע מסודרא דצר ביה תפילין. ושאר תשמישי קדושה כמבואר בפרק ב"ה כנ"ל. ולענין מעשה צל"ע בנ"ד. והמקל לשום אותו באצבעו ע"י חפוי כסוי עור עליו. אין לתפוס אותו שיש לו על מי לסמוך כנ"ל: אלא שצריך אזהרה יתרה לנהוג בו קדושה חמורה. והמחמיר ונותנו בתוך תיק ונושאו בכיסו שבבגדו. עליו תבוא ברכת טוב.
ולענין אזכרות שכתבן גוי או ישראל. ולא נתקדשו בפה כדינן. שהביא שם הרב בעל התשובה הנ"ז דעת הרא"ם שבהגהות מיימון. דס"ל שאם כתב אותיות השם ולא נתכוין לקדש שאין בהם קדושה. ופלפל בו אי ס"ל דשרי למחקו נמי. או דילמא לענין הכשר ס"ת קאמר ולהחמיר. נ"ל להביא ראיה שהאמת כדעת הרא"ם. שאם לא קדש השם מותר למחקו. מהא דס"ל לרב הונא ריש כל כתבי: דאין מצילין משום דלא ניתנו לקרות. ש"מ דקושטא כל היכא דלא ניתן לקרות. ודכוותיה ס"ת שאזכרותיו אינן כתובין לשמן. דאינו שוה כלום. ולא ראוי לקרות בו. אין מצילין אותו אליבא דר"ה. ואי ס"ד דקדיש. לא הוה פליג ר"ה. להניח לשרוף משום שבות. וכן משמע תו התם: מהא דכותבי ברכות כשורפי תורה. לפי שאין מצילין אותן מפני הדלקה ונשרפין עם האזכרות. ובודאי דלא גרע משם שלא נתקדש. ואי ס"ד מדאורייתא קדיש. ואסור בהנאה ובמחיקה. היאך נניח לשרפן. אף דלא קיי"ל כר"ש בבתרא דעירובין. היינו בבזיון לחוד. משא"כ לעבור על לאו דלא תעשון כן לא. אף שיש לחלק: דאע"ג דאמרינן כשורפי תורה: מ"מ כיון דלא עביד בידים: לית לן בה משום לא תעשון. והעמידו דבריהם בשבות דשבת דחמיר: ובזה יש ליישב באמת. מה שכתב הרב הנזכר עוד. לתמוה על התו'. דס"ל דמקומו של שם קלט קדושה לכל דבר. אע"פ שניטל ונגרר משם השם. מגמרא דכל כתבי דאמרינן אזל כתב אזלא קדושתיה. שיש להשיב בעד התו'. דלא אמרינן הכי אלא לענין שלא להצילם עוד. וק"ל. אמנם יותר נ"ל. דכי אמרינן אין מצילין. על כרחך ליכא למימר דאית ביה קדושה. ולענין תמיהתו על התו'. נ"ל דלק"מ. דדוקא בספר שנמחק. איתא להך סברא דכי אזיל כתב אזלא לה קדושה שבו. מאחר שמתחלה לא נתקדש אלא לכתב: ואינו משמש לדבר אחר כלום. אם לא לכתב שבו. אבל בקורה שכתב בה השם. אע"פ שניטל השם. מקומו קדוש. לפי שהוקצה לתשמישו של שם. דלא גרע משאר תשמישי קדושה דבעו גניזה. והכי נמי כל מושב השם נעשה לו יד ובסיס. לאחזו על ידו. ולא דמי לקלף שנכתב עליו שם: דלא חזי למידי. אבל האי תשמיש הוא. ודמי קצת לגליון. וממילא איפשיטא בעיין. דה"ה בחותם זה. שניטל ממנו השם החקוק עליו. דאכתי בקדושתיה קאי. ולא זו תחתית החותם. שכנגד מקום חקיקת השם בלבד. אלא כל הטבעת נעשה לו תשמיש. שכל עיקרה עשוי למושב האבן או החותם שבגופה ולא אפשר בקציצת מקום השם לבד. דומיא דקורה דקיי"ל יגוד. דהתם מתחלה לא נתכוין לבטל כל הקורה לשם. והוי שלא במקומו. אבל בחותם. אע"ג דלענין טומאה הכל הולך אחר הטבעת. ולא אחר החותם. כדתניא היא של אלמוג. וחותמה של מתכת טהורה. משום דגבי טומאה. אזלינן בתר תשמישו של כלי שהוא הגורם לו טומאה. וטבעת של אלמוג. פשוטי כלי עץ הוא. אבל הקדושה באה מכח החותם. שהוא הגורם. והטבעת טפל לו ובטל אליו. וכיון שמשמש לקדוש: ירדה קדושה לכולו ונאסר. דלא גרע מסודרא דצר ביה תפילין. ושאר תשמישי קדושה כמבואר בפרק ב"ה כנ"ל. ולענין מעשה צל"ע בנ"ד. והמקל לשום אותו באצבעו ע"י חפוי כסוי עור עליו. אין לתפוס אותו שיש לו על מי לסמוך כנ"ל: אלא שצריך אזהרה יתרה לנהוג בו קדושה חמורה. והמחמיר ונותנו בתוך תיק ונושאו בכיסו שבבגדו. עליו תבוא ברכת טוב.
5
ו׳התר שבירת עוגות רשומות באותיות בשוי"ט וכן פתיחת חות' אגרת והשגה על פר"ח
ומ"ש בסוף התשובה הנזכרת. לאסור שבירת העוגות. הרשומים באותיות דהוי דבר המקיים. לא נהירא. והעיקר כדברי בכה"ג שלא אסר המרדכי. אלא באותיות הכתובים על העוגות בסממנין. אבל הנעשים בדפוס אין בהן איסור מחיקה (עמו"ק סש"מ שם הבאתי ראיה ברורה מן התורה) וכן מותר לפתוח אגרת חתומה בשבת וי"ט וכן כתב מהרי"ל. ואע"פ שהרב במג"א ז"ל פירש דבריו בסימן תקי"ט. דוקא בשאין צורות או אותיות עליו. ליתא. דאין חותם אלא באותיות וסימן. ופשוט דמותר. דהא קיי"ל חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. וכן קבלתי מא"א הגאון ז"ל להתיר. אף שקטן הייתי ולא ידעתי טעמו.
ומ"ש בסוף התשובה הנזכרת. לאסור שבירת העוגות. הרשומים באותיות דהוי דבר המקיים. לא נהירא. והעיקר כדברי בכה"ג שלא אסר המרדכי. אלא באותיות הכתובים על העוגות בסממנין. אבל הנעשים בדפוס אין בהן איסור מחיקה (עמו"ק סש"מ שם הבאתי ראיה ברורה מן התורה) וכן מותר לפתוח אגרת חתומה בשבת וי"ט וכן כתב מהרי"ל. ואע"פ שהרב במג"א ז"ל פירש דבריו בסימן תקי"ט. דוקא בשאין צורות או אותיות עליו. ליתא. דאין חותם אלא באותיות וסימן. ופשוט דמותר. דהא קיי"ל חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך. וכן קבלתי מא"א הגאון ז"ל להתיר. אף שקטן הייתי ולא ידעתי טעמו.
6
ז׳ודבר זה נעלם גם מפר"ח בי"ד סקי"ט. ושרי ליה מריה דהקל במידי דאסורא ושרי. משום דלא לפגע בהתרא לגמרי. לענין אזכרות הכתובות או דפוסות בספרי מירם. עיין אוצר הטוב פנה ב' (דעט"א בראשו) ולענין להאכיל התינוק המתחנך בלמוד בחג השבועות עוגה. שכתובים עליה פסוקים ושמות גמגמתי בדבר. בראש ברכת גבעון: דברי יעב"ץ.
7