שאילת יעבץ, חלק ב קל״טSheilat Yaavetz, Volume II 139
א׳אמשטרדם.
1
ב׳שלום לאהו' הנכבד גביר כהרי"א יצ"ו.
2
ג׳בדין כתיבה ע"י גוי בשבת לצורך דבר נחוץ או מחשש הפסד מרובה וכששלחו לעשותו מבע"י
אד"ש גי"ה קבלתי לנכון ושמחתי בבשורת שלומו יסגא לנצח בצל צח. שוב נהניתי בשאלתו ש"ח. ששאל כהוגן אם מותר למסור ליד גוי מע"ש פאקעטכי אבנים טובות. כדי להניחו על הפאשט. שהגוי השליח הלז צריך לכתוב בשבת. ולחתום שמו בשביל ישראל המשלחו. בפנקסו של הבי דואר. וחשב אהו' ידידי. שדבר זה שוה רק למוסר אגרת בלבד. מפני שאינו מצוה לגוי שיכתוב בעבורו. אך הגוי יודע ועושה זה מעצמו. יש למכ"ת לידע. שאין זה מספיק להתיר. לפי שאין מועיל מה שהגוי עושה מעצמו בלי ציווי ישראל. מאחר שבשליחותו הוא הולך. ולא סגי בלא"ה שעל כל פנים צריך הגוי המוליך לעשות מלאכה בשביל ישראל. וקיי"ל יש שליחות לגוי לחומרא. ולא עוד אלא אפילו לא שלחו ישראל כלל. והגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו בלבד. בלי הגיד לו. גם זה אסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה. הנעשית בשביל ישראל. ואע"פ שגם הגוי נהנה בכך. ועשאה כמו כן לצורך עצמו. אם רק יש לחוש שירבה בשבילו. ואין זה האיסור תלוי בדבורו של ישראל. כלל וכלל. כמפורש בכמה מקומות ומשניות שלמות. כמו נכרי שהדליק את הנר. אם בשביל ישראל אסור להשתמש בו. אע"פ שלא צוה לו הישראל. אלא שמתוך מעשיו נכרת מחשבתו. שעושה לצרכו של ישראל. כל זה אסור. וכ"ש בנ"ד שעושה לדעת ישראל. וזה פשוט.
אד"ש גי"ה קבלתי לנכון ושמחתי בבשורת שלומו יסגא לנצח בצל צח. שוב נהניתי בשאלתו ש"ח. ששאל כהוגן אם מותר למסור ליד גוי מע"ש פאקעטכי אבנים טובות. כדי להניחו על הפאשט. שהגוי השליח הלז צריך לכתוב בשבת. ולחתום שמו בשביל ישראל המשלחו. בפנקסו של הבי דואר. וחשב אהו' ידידי. שדבר זה שוה רק למוסר אגרת בלבד. מפני שאינו מצוה לגוי שיכתוב בעבורו. אך הגוי יודע ועושה זה מעצמו. יש למכ"ת לידע. שאין זה מספיק להתיר. לפי שאין מועיל מה שהגוי עושה מעצמו בלי ציווי ישראל. מאחר שבשליחותו הוא הולך. ולא סגי בלא"ה שעל כל פנים צריך הגוי המוליך לעשות מלאכה בשביל ישראל. וקיי"ל יש שליחות לגוי לחומרא. ולא עוד אלא אפילו לא שלחו ישראל כלל. והגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו בלבד. בלי הגיד לו. גם זה אסור לישראל ליהנות מאותה מלאכה. הנעשית בשביל ישראל. ואע"פ שגם הגוי נהנה בכך. ועשאה כמו כן לצורך עצמו. אם רק יש לחוש שירבה בשבילו. ואין זה האיסור תלוי בדבורו של ישראל. כלל וכלל. כמפורש בכמה מקומות ומשניות שלמות. כמו נכרי שהדליק את הנר. אם בשביל ישראל אסור להשתמש בו. אע"פ שלא צוה לו הישראל. אלא שמתוך מעשיו נכרת מחשבתו. שעושה לצרכו של ישראל. כל זה אסור. וכ"ש בנ"ד שעושה לדעת ישראל. וזה פשוט.
3
ד׳אמנם זכורני שכבר נשאלתי דבר זה מגיסו ידידי. הירא את ה' מרבים הגביר התורני כהרר"א יצ"ו ופשיטנא ליה לכאורה איכא לאקולי בה. שעלה בדעתי לדמות דבר זה למ"ש רז"ל הקונה בית בא"י שכותבין עליו אונו אפילו בשבת (כדאיתא בגיטין(ד"ח) וב"ק (ד"פ) ומובא בא"ח (סימן ש"ו) הכי נמי איכא למימר. משום פסידא לא גזרו. כדאשכחן טובא (ופ"א הוריתי להתיר כתיבה ע"י גוי בשבת עצמו מה"ט. משום הפסד מרובה. כמו שזכרתי בקונטרס גדר ישוב א"י. בתחלתו) אלא שבאמת דיני השבותין חמורים. והן כהררים התלויין בשערה. ואין מדמין מזו לזו. וכבר כתבו רבים מהפוסקים ז"ל. לאסור אמירה לגוי במלאכה גמורה. אפילו במקום מצוה. וממה שארז"ל בדלקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אין ראייה. דהתם משום דודאי איכא פסידא. ומתוך שאדם בהול עליה התירו וזה דווקא בדלקה. משום דכיבוי הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועכ"ז דווקא כלשון זה כל המכבה אינו מפסיד התירו. לא זולת. מ"מ נראה בנ"ד בע"ש. שרי כה"ג בשעת הדחק. כשיש לחוש להפסד מרובה. ועצהי"ט יש לעשות בזה הדרך לקצוץ שכרו לגוי השליח ולפסוק עמו דמים מע"ש בעד טרחו. ואם עושה בטובת הנאה. תו לא צריך. דאז אמרינן גוי אדעתא דנפשיה קטרח. ובכה"ג ודאי שרי. אע"ג דכשהמלאכה ידועה. שהיא של ישראל. יש להחמיר (משום חשדא. הכא לא ידועה ומפורסמת לישראל אחריני היא. אין יודע ומכיר בה דשל ישראל היא. אלא הגוי השליח) הא במקום שיש לחוש להפסד. אפילו אינו אלא ספק. נלע"ד המיקל לא הפסיד. וכל זה בשאין שהות מבע"י. אבל אם יש שהות עדיין ביום. בכדי שיוכל הגוי המוליך לעשות שליחותו עם חשכה. אע"פ שהוא ממתין ואינו מביאו עד השבת לית דין צריך בשש. דשרי בכל גוונא בנ"ד. את זה ראיתי להשיב למעכ"ת בנחיצה נמרצה. שאין פנאי להאריך כעת. ושלומו יגדל כאות נפשו. ונפש אוהב נאמן. הטרוד יעב"ץ אשכנזי.
4