שאילת יעבץ, חלק ב קמ״בSheilat Yaavetz, Volume II 142
א׳ב"ה לונדין יום ג' ך"ד סיון תפב"ל:
1
ב׳יברכהו שוכן מעון. ימלא פיו שיר ורון. להגאון בר אבהן ובר אוריין כמהורר יעקב נר"ו יאיר לעולמים.
2
ג׳הנה מפני שאין אני עוסק כעת במלאכה המרובה כדבעי. לא נתנני הזמן להאריך למכ"ת כראוי לו. ואעייל בלא בר. כי הכריחני לזה. על ששמעתי דבת רבים אומרים לי על מכ"ת ששתה קאפיע בבית גוי בהיותו כאן. ואע"פ שאמרו למכ"ת האשכנזים היושבים שם. שהוא אסור מפני חשש חלב שנותנין בו. על כל זה לא מנע מכ"ת מלשתות. ואדרבא השיב כבר שמעתי זה החשש. ולית דחש להא ואנחנו התרנוהו. ואע"פ שאין דעתי מסכים להאמין כדברים האלו על מכ"ת. כי לדעתי הוא ג"כ אסור. משום דליכא אלא חד ספיקא בדאורייתא ספק שומן ספק חלב. ונותנין בו יותר מששים. ונעשה הכל חתיכא דאיסורא. ובוודאי קומריה דאבוה ז"ל וקומריה אהני. שלא יאונה לצדיק כל און. ובפרט בענין אכילה. כמו שאמרו חז"ל במדרש על יצחק אם לזיווגך כך. והתוספות פירקא קמא דחולין. מ"מ אמרו חז"ל האיך החי יכול להכחיש את החי. ע"כ במטותא להודיעני רעותיה על דנא. ויעמידני על השורש שאר חידושים מועטים. יעזרהו ה' על מכונו מנאי ד"ש הקטן יהודא ליב בן כה' שלמה זלמן נארדין יצ"ו.
3
ד׳תשובה
4
ה׳זה כתבתי בימי חרפי בטלטולי וגלותי: ובלי כלי אומנותי: בהיותי באמשטרדם בשנה הנ"ל: אחרי שובי מארץ האי. שירדתי הימה והייתי שמה כאיש נודד ממקומו יורד להציל חוב מאמ"ה זצ"ל. ולריק יגעתי והצל לא הצלתי:
5
ו׳יהודא עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. מאלהיו לא אלמן. צנצנת המן. נטע נעמן. הידיד הנעים. בחור מעם. כה' יהודא ליב נר"ו לא ידעך.
6
ז׳ע"ד שתיית משקה הקפע בבית פונדק דגוי
באוני שורותיו יצהירו אל עבר פני כנרות המנורה. מזיוום נתמלא חדרי אורה. וחי האהבה שאינה תלויה בדבר בטל. כי צהבו פני מרוב שמחה ורב לי חדוה. בהריחי ריחו כקנה הטוב מארץ מרחק. וכשורש מארץ ציה. ויעל כיונק משדי החכמה והתושיה. וגלוי לפני שמרוב חבתו והיותו חרד לדבר ה'. שם אל לבו אשר לא נתגאל במשתה שמרים. מים זרים. ולאמר לי מדוע ככה עשיתי. בתוכחת מגולה לא זזה מחבבני לדעת מה אשיב על תוכחתי. ודבת עם אשמע מוסר כלימתי. באמור אלי ששתיתי קאפיע בבתי הגוים המזומנים ומוכנים לכך. וגם אחר האזהרה מאנשים רואים בי. שיש בו משום חשש חלב מ"מ לא נמנעתי. והנה עם היות שכמעט כבר יצא מלבי. אף שהיא מילתא דעלי דידי רמיא. שהכנסתי ראשי ורובי בהאי תיגרא ואני בעל הקורה ככשורא עלי דמיא. אימא ליה איזי גופא דעובדא (כפי הנשאר רשום בזכרוני) שבאמת פעם אחד בבואי לבית הנ"ל אגב אורחא לפום ריהטא איכו אישתלאי ולאו אדעתאי. ואמרתי להביא לי כוס קפיע כנהוג בבתים הללו. ולא הרגשתי בדבר ושתיתי. ואפשר היה שם מי שהזכיר אותי. ולא חששתי לדבריו. לחזור בי אחר שכבר התחלתי לשתות. מאחר שנוהגין בו התר בכל המקומות שעברתי בלי פקפוק והרהור ספק. אשוויי נפשאי הדרנא לא קאמינא (בכה"ג ביחוד שפשוט אצלי היתרו כפי האמת במעט השקפה. אף לפ"ד המערערים שם. אין כלל בית מיחוש לאסרו. אם לא משום גדר. כמו שאברר בסמוך בעזה"י) ואף גם זאת שעכ"ז לא נעשינו בזה כמורה להם היתר. ולהקל בדבר שאחרים נהגו בו איסור. שאי אתה רשאי להתירו בפניהם. ולא לכך היו צריכים. כידוע למכ"ת. שכמעט כולם שותים אותו שם. מבלי משים לנצח. והלואי שלא יכשלו בשתייתם ביותר מזה. ולכן אני תמה מאד על אותם בעלי השמועה. מה להם כי נזעקו וחרדו עלי כל החרדה. והלא הכל שותים אותו שם. ואף המורה שלהם ושאר בעלי תורה. ואין זה דבר חדש אצלם.
באוני שורותיו יצהירו אל עבר פני כנרות המנורה. מזיוום נתמלא חדרי אורה. וחי האהבה שאינה תלויה בדבר בטל. כי צהבו פני מרוב שמחה ורב לי חדוה. בהריחי ריחו כקנה הטוב מארץ מרחק. וכשורש מארץ ציה. ויעל כיונק משדי החכמה והתושיה. וגלוי לפני שמרוב חבתו והיותו חרד לדבר ה'. שם אל לבו אשר לא נתגאל במשתה שמרים. מים זרים. ולאמר לי מדוע ככה עשיתי. בתוכחת מגולה לא זזה מחבבני לדעת מה אשיב על תוכחתי. ודבת עם אשמע מוסר כלימתי. באמור אלי ששתיתי קאפיע בבתי הגוים המזומנים ומוכנים לכך. וגם אחר האזהרה מאנשים רואים בי. שיש בו משום חשש חלב מ"מ לא נמנעתי. והנה עם היות שכמעט כבר יצא מלבי. אף שהיא מילתא דעלי דידי רמיא. שהכנסתי ראשי ורובי בהאי תיגרא ואני בעל הקורה ככשורא עלי דמיא. אימא ליה איזי גופא דעובדא (כפי הנשאר רשום בזכרוני) שבאמת פעם אחד בבואי לבית הנ"ל אגב אורחא לפום ריהטא איכו אישתלאי ולאו אדעתאי. ואמרתי להביא לי כוס קפיע כנהוג בבתים הללו. ולא הרגשתי בדבר ושתיתי. ואפשר היה שם מי שהזכיר אותי. ולא חששתי לדבריו. לחזור בי אחר שכבר התחלתי לשתות. מאחר שנוהגין בו התר בכל המקומות שעברתי בלי פקפוק והרהור ספק. אשוויי נפשאי הדרנא לא קאמינא (בכה"ג ביחוד שפשוט אצלי היתרו כפי האמת במעט השקפה. אף לפ"ד המערערים שם. אין כלל בית מיחוש לאסרו. אם לא משום גדר. כמו שאברר בסמוך בעזה"י) ואף גם זאת שעכ"ז לא נעשינו בזה כמורה להם היתר. ולהקל בדבר שאחרים נהגו בו איסור. שאי אתה רשאי להתירו בפניהם. ולא לכך היו צריכים. כידוע למכ"ת. שכמעט כולם שותים אותו שם. מבלי משים לנצח. והלואי שלא יכשלו בשתייתם ביותר מזה. ולכן אני תמה מאד על אותם בעלי השמועה. מה להם כי נזעקו וחרדו עלי כל החרדה. והלא הכל שותים אותו שם. ואף המורה שלהם ושאר בעלי תורה. ואין זה דבר חדש אצלם.
7
ח׳ראוי לאדם חשוב להרחי' ממנו ולפרוש להתקדש במותר עם שאין להחמי' בו לאחרים דרך ארעי
והנה קודם כל התנצלות. אני מודה לאמת שלא יפה עשיתי. ועדיין בהיותי שם כך אמרתי תיכף יציאתי מבית הנ"ל. נזכרתי בעצמי והרע לי מאד. כי חזרתי לאחורי ותפשתי דעה אחרת עמי. אחר השקלא וטריא בתוונא דלבאי. ושיותר נוח לי לומר שטעות הוא בידי ושוגג הייתי. ולא להחליט להם ההיתר. כיון שאינם בני תורה. דוודאי לא עדיפי מבני בשכר דפרק תולין. וכדשדר להו נמי ר"ת לבני לותיר גבי מת בי"ט ב'. ודן משום ק"ו. והקפיד עליהם שלא היה להם להחזיק עצמם לבני תורה. כ"ש וק"ו בנו של ק"ו נדון כן אנחנו. באחינו בני לונדריש. ואחר כך נתקע עצמנו לדבר הלכה. באין ספק נכריע לצד האסור. ואע"פ שהם מקילים בלא"ה. אדרבא משום הכי מיבעי לי לאחמורי טפי באנפייהו. וכדאמרינן פ"ק דעירובין. רב בקעה מצא וגדר בה. וכדאהדריה ר"י לרחב"א בהחולץ. צא והכרז על תורמוסן משום בשולי גוים משום שאינן בני תורה. וגבי הני דהוו מפרשי חלה מארוזא. דאר"י ליכלה זר באנפייהו. בפמש"נ. ושאר דוכתי דכוותה. וכך יפה לנו והגון. למאן דיישר חיליה למחות בידיהם. אלא שלא מצאנו עצמנו איפשרי היכולת עליהם. בזה ובכיוצא בו.
והנה קודם כל התנצלות. אני מודה לאמת שלא יפה עשיתי. ועדיין בהיותי שם כך אמרתי תיכף יציאתי מבית הנ"ל. נזכרתי בעצמי והרע לי מאד. כי חזרתי לאחורי ותפשתי דעה אחרת עמי. אחר השקלא וטריא בתוונא דלבאי. ושיותר נוח לי לומר שטעות הוא בידי ושוגג הייתי. ולא להחליט להם ההיתר. כיון שאינם בני תורה. דוודאי לא עדיפי מבני בשכר דפרק תולין. וכדשדר להו נמי ר"ת לבני לותיר גבי מת בי"ט ב'. ודן משום ק"ו. והקפיד עליהם שלא היה להם להחזיק עצמם לבני תורה. כ"ש וק"ו בנו של ק"ו נדון כן אנחנו. באחינו בני לונדריש. ואחר כך נתקע עצמנו לדבר הלכה. באין ספק נכריע לצד האסור. ואע"פ שהם מקילים בלא"ה. אדרבא משום הכי מיבעי לי לאחמורי טפי באנפייהו. וכדאמרינן פ"ק דעירובין. רב בקעה מצא וגדר בה. וכדאהדריה ר"י לרחב"א בהחולץ. צא והכרז על תורמוסן משום בשולי גוים משום שאינן בני תורה. וגבי הני דהוו מפרשי חלה מארוזא. דאר"י ליכלה זר באנפייהו. בפמש"נ. ושאר דוכתי דכוותה. וכך יפה לנו והגון. למאן דיישר חיליה למחות בידיהם. אלא שלא מצאנו עצמנו איפשרי היכולת עליהם. בזה ובכיוצא בו.
8
ט׳למוד זכות על שותי קפה ושאקלעט ואין חוששין משום בשולי גוים. ונ"מ נמי לענין ברכתן ודין ברכת הכוסס אותן קלויין
ותו בר מן דין. אפשר שג"כ היה ראוי לי לעצמי למנוע משתייתו. מהא דבמה טומנין. דאקפיד ר"א על ר"ן. כדשתה מיא דאחים קפילא ארמאי: אע"ג דשפיר עביד מדינא כדאיתא התם דלית ביה משום בישולי עכו"ם. כיון דאינו עולה על ש"מ. ומכאן יקשה ג"כ לכאורה אכולי עלמא. שסמכו לשתות הקאפיע הנעשה ע"י גוי ובביתו. ולא חשו לבישוליהם שפשט איסורו והכל נזהרין בו. והרי קאפיע זה עולה עש"מ כידוע. וגם אינו ראוי לאכלו כמות שהוא חי. אלא למעוטא דבטלה דעתייהו (עיין שבת פרק המצניע (צב"א) ובחבית (קמד"ב) ועירובין כט"ב) אלא שבזה יש ליישב המנהג. שסמכו על מה שאינו עשוי ללפת בו את הפת או פרפרת. שזה אחד מחלקי תנאי האסור בבישולי גוים. ובחד דליתיה ביה. סגי למשרייה. אפילו חשבינן ליה ודאי אינו נאכל כמות שהוא חי. אבל על שתיית שאקלאטי. תגדל התמיהה ביתר עז. מאין הרגלים להתפשט ההתר. שהוא מתחלתו נעשה ללפת בו את הפת הקלוי מעט. לטבל בו (עד שמצא הספק מקום עוד. מעתה איך לנהוג בברכתם. מי הוא העיקר והטפל. אלא שנ"ל שהולכים בזה אחר דעתו של השותה. על מה הוא עיקר קביעותו) וכ"ש שעולה על שלחן מלכים ושרים בוודאי כידוע. והיתה זו השגה גדולה לשותיו. אבל בהסתכלות מעט. נראה ודאי שאין מקום לאסרו. והנח להם לישראל דשפיר עבדי. מטעם התוספות בהיתר שתיית השכר. משום שנתבטלו החטים והתבואה במים הרבה. וכמו שנשתנית הברכה ובטלה התבואה לגבי מים. ה"ה לענין בישול דגוי (והא דלא סגי להו בשינויא קמא שכתבו ז"ל. דהתרו משום דאינו עולה על שלחן מלכים. דמאי פסקא. ואם הוא משובח מאן לימא לן דאינו עולה. בפרט במדינות שאין יין מצוי כל כך. שכר חמר מדינה איקרי. נראה שמעלין אותו לשלחנם. וא"ת שאינו עשוי ללפת בו כנ"ל הלא ראינו בכל יום הרבה שמרככין בו פתן. ואוכלין עמו כבלפתן) ושרי משום דלית ליה אלא דין מיא בעלמא (וסיוע לזה נ"ל ג"כ. מהא דבכל מערבין. השכר פוסל את המקוה. אע"ג דסתמא תלמודא בשכר תמרים משתעי. ולא משכר הנעשה מתבואה. מ"מ משמע לי דלענין זה חד דינא אית להו. ועיין שם בתו'. דאזדו לטעמייהו) אף שזה דוחק גדול. שהרי לכל הדברים יש לו דין התבואה ממש. משום דטעם כעיקר. צא ולמד מאיסורו בפסח. ולעבור עליו בשתייתו. ולא עוד אלא שאיסורו ג"כ מחמת דממשו מיקרי. ולא בלבד טעמו. ודמיא להמחהו וגמעו. ואפילו ביין שרוף הנעשה ממנו כך הוא דינו. עיין תשובת א"מ הגאון ז"ל בספרו שו"ת (סי' ך') וזה פשוט בכל האסורים כערלה וחדש כו'. ומבואר בפוסקים בהרבה מקומות. ומשו"ה היא גופא קשיא להו (ר"ל על תו' הנ"ל) וכבר משכנו נפשייהו. לפסוק שברכתו שהכל מטעם הנ"ל. ותקעו יתד בהנחתם זו. להתירו גם משום בישול גוים כנ"ל. וכ"ש נדון אנחנו בפולי הקאקלאטי הקודם. דחזיין לכוס חיין. ומעלו טובא לרובא דעלמא לאכלן. ולכוססן כמות שהן חיין. ר"ל קודם בישולן במים (ובהא ממילא רווחא נמי שמעתתא להתרא לצאת מידי איסור ב"ג. דבחד סגי. ואין לבעל דין לחלוק ולפקפק על זה. דלא מיקרו נאכלין כשהם חיין. מאחר שאין ראוים כלל קודם שקולין אותן במחבת על האש. כי אם אחר תיקון הקלייה. דהרי כל עיקר הקפידא בבישולי גוים. אינו אלא לשלא תחשב מלאכת הבישול של עכו"ם. לתיקון הכשר המאכל על ידו. ובכל שהוא שנתקן מקודם שבאו לידו. בכדי שיהא קצת ראוי לאכילה על ידי הדחק. כמאכל בן דרוסאי. שוב אין בו חשש איסור הבישול. א"כ ה"נ כיון דחזו קצת קודם הבישול ע"י הקלייה כנ"ל. אע"ג דהגוי בעצמו מתקנו ג"כ וקולהו. משום הכי לא מיתסר. דדמי לחטים ועשאם קליות. וכבר התיר הרב"י לעשות כן בקאפיע וכמו שיבוא לפנינו אי"ה. הכי נמי ל"ש. והשתא בבישול במים דאתינן עליה. לא מידי קעביד הגוי. אחר שהוכשר קודם לכן במקצת) דפשיטא דברכת מי בישולן שהכל. כסוגיין דעלמא. ועל כרחך לומר. שבזה נשתנית ברכתן. ממה שמברכין עליהן בעודן חיין. דמעיקרא בורא פרי האדמה. והשתא שהכל. ואי איתא דמי בישולן מיחשבו נשתנו למעליותא. הרי צריך לברך עליהן כברכתן הראויה להם. אם פרי העץ. בפה"ע. ואם פרי האדמה. בורא פרי האדמה אלא ודאי אית לך למימר. דאשתנו לגריעותא. דאע"ג דבוודאי שתיית הקאקלטי טובה ביותר. היינו מחמת שהמים מתובלים. ומתקנים אותו לשתיה. בצוקר עם ראשי בשמים. אבל אם יבושלו פולים הנ"ל במים לחוד. בידוע שהמשקין היוצאים מהם. אינם כמותן יפים לשתיה. ודמיא להנך דבסימן ר"ה. שטובים חיין יותר ממבושלים. שאע"פ שהן טובים מאד עם הבשר והתבלין. אינו מועיל להעלות ברכתן. וכיון שכן. הרווחנו עוד וזכינו לדין. שהכוסס הקאקלאטי חי. דהיינו לאחר שהוקלה והוסר מקליפתו. מברך עליו בפה"א אף שגדל על אילן. לאו אדעתא דהכי נטעי ליה. ומעתה יפה נהגו לברך שהכל. על מימיו המבושלין ומשקה המתוקן ממנו. לפי שירד ממדרגתו ומעלתו. שנגמר כבר תיקונו בקליה. וגם ק"ו משכר כנ"ל. אם כן. מכל זה מוכח שנתנו לו דין מיא בעלמא. ומשום הכי לא מיתסר משום בישולי גוים לשתותו בביתו. ואף בבית גוי דרך עראי. אבל דרך קביעות. דינו כשכר (עיין במה שיבוא בסמוך) והקאפיע בכלל הזה עמהם. דין אחד לכולם. וזה ממה שעליו אנו דנין ויבואר עוד משום דאדם חשוב שאני. ובאולי זאת היתה נסבה להרהר אחרי. כשטעו בחשבונם וחשבוני ג"כ לאדם חשוב. לומר כי לי היה נאה לאסור לעצמי אף במותר. ולהתרחק מהדומה לכיעור. ואף אם רחוקה היא מאדם שכמותי. בריה קלה פחות מביצת נמלה. והלואי אהיה חשוב אדם ולא על צד העברה וע"ד ההשאלה. ויהי מה אפשר דין גרמא בנזקין. דבהו כל תנויי דידהו. דהנהו דבעו למיהוי חסידי. ותרתי לי עבדי. באמור ששתיתי מים זרים. מבורות נשברים. וסכנתי בעצמי ולא תקנתי לאחרים.
ותו בר מן דין. אפשר שג"כ היה ראוי לי לעצמי למנוע משתייתו. מהא דבמה טומנין. דאקפיד ר"א על ר"ן. כדשתה מיא דאחים קפילא ארמאי: אע"ג דשפיר עביד מדינא כדאיתא התם דלית ביה משום בישולי עכו"ם. כיון דאינו עולה על ש"מ. ומכאן יקשה ג"כ לכאורה אכולי עלמא. שסמכו לשתות הקאפיע הנעשה ע"י גוי ובביתו. ולא חשו לבישוליהם שפשט איסורו והכל נזהרין בו. והרי קאפיע זה עולה עש"מ כידוע. וגם אינו ראוי לאכלו כמות שהוא חי. אלא למעוטא דבטלה דעתייהו (עיין שבת פרק המצניע (צב"א) ובחבית (קמד"ב) ועירובין כט"ב) אלא שבזה יש ליישב המנהג. שסמכו על מה שאינו עשוי ללפת בו את הפת או פרפרת. שזה אחד מחלקי תנאי האסור בבישולי גוים. ובחד דליתיה ביה. סגי למשרייה. אפילו חשבינן ליה ודאי אינו נאכל כמות שהוא חי. אבל על שתיית שאקלאטי. תגדל התמיהה ביתר עז. מאין הרגלים להתפשט ההתר. שהוא מתחלתו נעשה ללפת בו את הפת הקלוי מעט. לטבל בו (עד שמצא הספק מקום עוד. מעתה איך לנהוג בברכתם. מי הוא העיקר והטפל. אלא שנ"ל שהולכים בזה אחר דעתו של השותה. על מה הוא עיקר קביעותו) וכ"ש שעולה על שלחן מלכים ושרים בוודאי כידוע. והיתה זו השגה גדולה לשותיו. אבל בהסתכלות מעט. נראה ודאי שאין מקום לאסרו. והנח להם לישראל דשפיר עבדי. מטעם התוספות בהיתר שתיית השכר. משום שנתבטלו החטים והתבואה במים הרבה. וכמו שנשתנית הברכה ובטלה התבואה לגבי מים. ה"ה לענין בישול דגוי (והא דלא סגי להו בשינויא קמא שכתבו ז"ל. דהתרו משום דאינו עולה על שלחן מלכים. דמאי פסקא. ואם הוא משובח מאן לימא לן דאינו עולה. בפרט במדינות שאין יין מצוי כל כך. שכר חמר מדינה איקרי. נראה שמעלין אותו לשלחנם. וא"ת שאינו עשוי ללפת בו כנ"ל הלא ראינו בכל יום הרבה שמרככין בו פתן. ואוכלין עמו כבלפתן) ושרי משום דלית ליה אלא דין מיא בעלמא (וסיוע לזה נ"ל ג"כ. מהא דבכל מערבין. השכר פוסל את המקוה. אע"ג דסתמא תלמודא בשכר תמרים משתעי. ולא משכר הנעשה מתבואה. מ"מ משמע לי דלענין זה חד דינא אית להו. ועיין שם בתו'. דאזדו לטעמייהו) אף שזה דוחק גדול. שהרי לכל הדברים יש לו דין התבואה ממש. משום דטעם כעיקר. צא ולמד מאיסורו בפסח. ולעבור עליו בשתייתו. ולא עוד אלא שאיסורו ג"כ מחמת דממשו מיקרי. ולא בלבד טעמו. ודמיא להמחהו וגמעו. ואפילו ביין שרוף הנעשה ממנו כך הוא דינו. עיין תשובת א"מ הגאון ז"ל בספרו שו"ת (סי' ך') וזה פשוט בכל האסורים כערלה וחדש כו'. ומבואר בפוסקים בהרבה מקומות. ומשו"ה היא גופא קשיא להו (ר"ל על תו' הנ"ל) וכבר משכנו נפשייהו. לפסוק שברכתו שהכל מטעם הנ"ל. ותקעו יתד בהנחתם זו. להתירו גם משום בישול גוים כנ"ל. וכ"ש נדון אנחנו בפולי הקאקלאטי הקודם. דחזיין לכוס חיין. ומעלו טובא לרובא דעלמא לאכלן. ולכוססן כמות שהן חיין. ר"ל קודם בישולן במים (ובהא ממילא רווחא נמי שמעתתא להתרא לצאת מידי איסור ב"ג. דבחד סגי. ואין לבעל דין לחלוק ולפקפק על זה. דלא מיקרו נאכלין כשהם חיין. מאחר שאין ראוים כלל קודם שקולין אותן במחבת על האש. כי אם אחר תיקון הקלייה. דהרי כל עיקר הקפידא בבישולי גוים. אינו אלא לשלא תחשב מלאכת הבישול של עכו"ם. לתיקון הכשר המאכל על ידו. ובכל שהוא שנתקן מקודם שבאו לידו. בכדי שיהא קצת ראוי לאכילה על ידי הדחק. כמאכל בן דרוסאי. שוב אין בו חשש איסור הבישול. א"כ ה"נ כיון דחזו קצת קודם הבישול ע"י הקלייה כנ"ל. אע"ג דהגוי בעצמו מתקנו ג"כ וקולהו. משום הכי לא מיתסר. דדמי לחטים ועשאם קליות. וכבר התיר הרב"י לעשות כן בקאפיע וכמו שיבוא לפנינו אי"ה. הכי נמי ל"ש. והשתא בבישול במים דאתינן עליה. לא מידי קעביד הגוי. אחר שהוכשר קודם לכן במקצת) דפשיטא דברכת מי בישולן שהכל. כסוגיין דעלמא. ועל כרחך לומר. שבזה נשתנית ברכתן. ממה שמברכין עליהן בעודן חיין. דמעיקרא בורא פרי האדמה. והשתא שהכל. ואי איתא דמי בישולן מיחשבו נשתנו למעליותא. הרי צריך לברך עליהן כברכתן הראויה להם. אם פרי העץ. בפה"ע. ואם פרי האדמה. בורא פרי האדמה אלא ודאי אית לך למימר. דאשתנו לגריעותא. דאע"ג דבוודאי שתיית הקאקלטי טובה ביותר. היינו מחמת שהמים מתובלים. ומתקנים אותו לשתיה. בצוקר עם ראשי בשמים. אבל אם יבושלו פולים הנ"ל במים לחוד. בידוע שהמשקין היוצאים מהם. אינם כמותן יפים לשתיה. ודמיא להנך דבסימן ר"ה. שטובים חיין יותר ממבושלים. שאע"פ שהן טובים מאד עם הבשר והתבלין. אינו מועיל להעלות ברכתן. וכיון שכן. הרווחנו עוד וזכינו לדין. שהכוסס הקאקלאטי חי. דהיינו לאחר שהוקלה והוסר מקליפתו. מברך עליו בפה"א אף שגדל על אילן. לאו אדעתא דהכי נטעי ליה. ומעתה יפה נהגו לברך שהכל. על מימיו המבושלין ומשקה המתוקן ממנו. לפי שירד ממדרגתו ומעלתו. שנגמר כבר תיקונו בקליה. וגם ק"ו משכר כנ"ל. אם כן. מכל זה מוכח שנתנו לו דין מיא בעלמא. ומשום הכי לא מיתסר משום בישולי גוים לשתותו בביתו. ואף בבית גוי דרך עראי. אבל דרך קביעות. דינו כשכר (עיין במה שיבוא בסמוך) והקאפיע בכלל הזה עמהם. דין אחד לכולם. וזה ממה שעליו אנו דנין ויבואר עוד משום דאדם חשוב שאני. ובאולי זאת היתה נסבה להרהר אחרי. כשטעו בחשבונם וחשבוני ג"כ לאדם חשוב. לומר כי לי היה נאה לאסור לעצמי אף במותר. ולהתרחק מהדומה לכיעור. ואף אם רחוקה היא מאדם שכמותי. בריה קלה פחות מביצת נמלה. והלואי אהיה חשוב אדם ולא על צד העברה וע"ד ההשאלה. ויהי מה אפשר דין גרמא בנזקין. דבהו כל תנויי דידהו. דהנהו דבעו למיהוי חסידי. ותרתי לי עבדי. באמור ששתיתי מים זרים. מבורות נשברים. וסכנתי בעצמי ולא תקנתי לאחרים.
9
י׳וראוי לאסור שתייתם בחנות הגוי דרך קבע: בכח ב"ד יפה
והריני -עומד וצווח שאני נצוח. ואין לי אלא להודות על האמת. שיצא בזה דבר שאינו מתוקן מתחת ידי. ואנא דעבידנא לגרמי הוא דעבדי. והתלמידים הבאים לא ישתו. ואשר ראו ממני לא יעשו כמוני. כי נתחרטתי מעיקרא. עקב רוח אחרת עמי כעת. שנכון הדבר לאסור לגמרי שתייתו בבית גוי. רק על האופן שנתבאר בי"ד סימן קי"ד גבי שכר. עם שהיינו יודעים בבירור גמור. שנעשה בלי שום תערובת ד"א. דהא שיכרא נמי אסרינן. משום שימצא דשימצא. וכן פסק בש"ע לאסור שתייתו בביתם דרך קביעות. אפילו בזמן הזה. וביותר במקום שמקילין בסתם יינם: מטעמו של הרשב"א ז"ל שם. וזה דיננו ממש אף שיש לחלק קצת בין הנושאים. דשכר הוא מידי דמשכר ושמא גרים. ויש לאומר שיאמר. דמשום הכי חששו לו ג"כ. דשייך נמי בגזירת בנותיהם. משא"כ בקאפיע שאדרבא להפיג היין הוא עשוי. ומיצל צייל לחמרא דרויא. מכל מקום יותר נראה דלא פלוג בהו. ובחד מחיתא מחתינהו לאיסורייהו דכולהו משקין. דאפילו בפת ושלקות. גזרי מהאי טעמא. ולא בטלי לגזרתייהו אם לא בשעת הדחק. אע"ג דשכרות ואבזרהא לא מישך שייכא בהו. ואם בזמניהם כך החמירו על עצמם בגזירה לגזירה. משום לך אמרינן נזירא. אנו בדורותינו דפשיטא לא אכשור דרי. על אחת כמה וכמה שיש לנו להרבות בגזרות כאלו לגדור הפרץ. שלא יתלו עיניהם בבנות הארץ על כן מעתה הדבר ברור בעיני. שראוי והגון להחמיר עליהם בכל ביוצא בזה. והוא מדינא דתלמודא כאמור. אבל מה נעשה ואין דורינו דומה יפה ואפילו צווחינן כולא יומא לית דמשגח בן. שלא לעבור הגבול אפילו בגופי איסורי תורה. ואסור לומר דבר שאינו נשמע. ועכ"ז לא נמנעתי מלהזכיר את זה ולהעלותו על ספר השומע (הסר למשמעתנו) ישמע. והחדל יחדל.
והריני -עומד וצווח שאני נצוח. ואין לי אלא להודות על האמת. שיצא בזה דבר שאינו מתוקן מתחת ידי. ואנא דעבידנא לגרמי הוא דעבדי. והתלמידים הבאים לא ישתו. ואשר ראו ממני לא יעשו כמוני. כי נתחרטתי מעיקרא. עקב רוח אחרת עמי כעת. שנכון הדבר לאסור לגמרי שתייתו בבית גוי. רק על האופן שנתבאר בי"ד סימן קי"ד גבי שכר. עם שהיינו יודעים בבירור גמור. שנעשה בלי שום תערובת ד"א. דהא שיכרא נמי אסרינן. משום שימצא דשימצא. וכן פסק בש"ע לאסור שתייתו בביתם דרך קביעות. אפילו בזמן הזה. וביותר במקום שמקילין בסתם יינם: מטעמו של הרשב"א ז"ל שם. וזה דיננו ממש אף שיש לחלק קצת בין הנושאים. דשכר הוא מידי דמשכר ושמא גרים. ויש לאומר שיאמר. דמשום הכי חששו לו ג"כ. דשייך נמי בגזירת בנותיהם. משא"כ בקאפיע שאדרבא להפיג היין הוא עשוי. ומיצל צייל לחמרא דרויא. מכל מקום יותר נראה דלא פלוג בהו. ובחד מחיתא מחתינהו לאיסורייהו דכולהו משקין. דאפילו בפת ושלקות. גזרי מהאי טעמא. ולא בטלי לגזרתייהו אם לא בשעת הדחק. אע"ג דשכרות ואבזרהא לא מישך שייכא בהו. ואם בזמניהם כך החמירו על עצמם בגזירה לגזירה. משום לך אמרינן נזירא. אנו בדורותינו דפשיטא לא אכשור דרי. על אחת כמה וכמה שיש לנו להרבות בגזרות כאלו לגדור הפרץ. שלא יתלו עיניהם בבנות הארץ על כן מעתה הדבר ברור בעיני. שראוי והגון להחמיר עליהם בכל ביוצא בזה. והוא מדינא דתלמודא כאמור. אבל מה נעשה ואין דורינו דומה יפה ואפילו צווחינן כולא יומא לית דמשגח בן. שלא לעבור הגבול אפילו בגופי איסורי תורה. ואסור לומר דבר שאינו נשמע. ועכ"ז לא נמנעתי מלהזכיר את זה ולהעלותו על ספר השומע (הסר למשמעתנו) ישמע. והחדל יחדל.
10
י״אאמנם למען לא יצטער מעלתך. שנכשלנו חס ושלום במה שנהנינו משתיה זו. ונפלנו ברברבתא. בספק איסור דאורייתא. כאשר יובן מדבריך. וחתכת עליו הדין בהחלט. אודיעך כי לא כן אנכי עמדי. להסכים בזה מעיקרא דדינא ועומקא. ולא תהיה לי זאת לפוקה. לעזוב האמת עשוקה ואף לאמת"י אעשה כן להשפיעה ולהשביעה כמסת ידי לקיים בה מצות הענקה. למען לא תהא נעדרת ולא אחשב כנוגע בדבר וכמורה לאחר מעשה נדמה. כי הלא האמת עדות לעצמה. בטוב טעמה עוזרת ואינה נעזרת.
11
י״בואען ואומר לפי עניות דעתי. שאפילו ספק איסור דרבנן אין כאן. אם לא מטעם האמור. אבל היתר גמור. ותחלה אני מתפלא במה שכתבת. שאין בו אלא ספק אחד שמא שומן (וטעות נזדקרה לפני קולמוסך פה. שהרי גם שומן שלהם בחזקת שומן נבילה הוא. ולא יהא אפילו צד אחד להקל וק"ל. ואפשר שר"ל שמא חמאה) או חלב ע"כ. והלא כלל אין אנו יודעין. אם נותנין בו שום דבר רע אם לא. ולא אחשוב ששמץ דבר נשמע בו מעדי ראייה. וכן מוכרח ומדבריך מוכרע. שא"כ. אף הם יודעין. אם שומן או חלב: ואין כאן ספק. ואף אם יראה וימצא אחד ממיעוטא דמיעוטא שחשוד על כך. אינו מוציא הרוב מחזקתם. ונבארהו לפנינו עוד. ואנו לא שמענו. אף שידענו מאותם שמפקפקים וחוששים בדבר. שיהיו עדים ברורים. או מפי אחרים רואים ויודעים. ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ע"פ שמועה שאינה ברורה. בדבר שהיה לו חזקת כשרות מתחלתו. שאין אנו יכולים להוציאו מחזקתו שהיא מן התורה. זולת בעדות ברורה. שהרבה עושין כן. אז נתרועעה החזקה. וחוששין לרוב העושין כך. אבל כל זמן שלא עמדנו על הדבר שאפילו באחד מהן לא נתברר לנו שיעשה כן. ואין זה אלא קול דברים מסופקים אנו שומעים. בלא יודעים אמיתתו (ויש להוכיח ההפך. כמו שיתברר לפנינו בעזה"י) אין כאן בית מיחוש. וא"כ מתחלה צריכים אנו לדון. אם נותנים בו איזהו תערובת כלל. אם לא. שבאולי לא ימצא מי שיערב אל לבו לגשת לערב מחמת יראה. כדלקמן נימא בה טעמא (או מדאגת הפסד מחייתו. כשיודע קלקול משקיו והפסד טעמן) וא"ת שמערבין. שמא שומן או חמאה וא"ת חלב. שמא יש ששים כנגדו ופשיטא לא ס"ד למימר דבעו ששים נגד כל הקאפיע הבלוע שכבר פשטה הוראה בישראל. שאין אומרים בשאר איסורין חנ"נ. כ"ש בספק זה הקל שאין לו עיקר כלל. ולכל זה אני צריך לדבריך. דמשמע שחשבתו כולו חתיכה דאיסורא. דפשיטא לך כמ"ד בכל האיסורין חנ"נ.
12
י״גאיברא אי לדידי. להכי לא צריכנא בנ"ד ובאופן כזה. לפי שאפוני הקאפע שחששנו להם מבליעת האיסור. כבר נטחנו בריחים או דכו ונבללו במי היתר שרבו עליהן כשמבשלין אותן. והאיסור נתפשט ואינו עומד במקום אחד. דבכי הא אפילו המחמירים לומר חנ"נ בכל האיסורים. יודו שלא לדונם כחתיכה דאסורה. להטעינם ששים נגד כולם. אף כי מספק גרידא. זה דבר בטל מבואר. מה שלא יסופק בו. כמו שהוא בנ"ד. שהתערובת המסופק. הוא בהעלם דבר תחלה וסוף. גם אינו נעשה בשבילנו ביחוד. שנחוש לו משום מבטל איסור לכתחלה. לית דין צריך בשש. וחש"ש האסור להב"א ירפה. ויהא להתיר פה. בכחא דהתירא דיפה.
13
י״דאמנם לאסור משקה קאפע דגוי המוכרו משום גיעולי גוים אין להחליט כלל. ויש מקום מרווח לייפות כחא דהתרא המחמיר יחמיר לעצמו בלבד
א"כ הרי שלי שלך לפניך. ומלבד שאין לחוש להחזיק אסור בקול דברים בלבד. שזה כלל בהוראה כנ"ל. אפילו באנו לכך. הרי שאתה יכול לרבות ספקות וספיקי ספקות. ואף שהספקות אינם מתהפכות. אין בכך כלום. שכך אנו צריכים להתחיל ולדון בזה. כאשר למדנו מתורת הרב ש"ך ז"ל. בקיצור דיני ספק ספיקא שלו ס"ק ט"ז. ודוק (ואיברא דהך מילתא נמי תליא באשלי רברבי. ואשכחנא בתשובות האחרונים ז"ל. דלא צייתי להאי כללא דכייל הרב בש"ך משמיה דמהרמ"ע. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו (דאין מונין להם אלא אחד) ולא בהדיא איתמר בגמרא דילן. ולא מצאנוהו לאחד מהקדמונים. אלא מכללא דבעל הליכות עולם. וכמה מרבוותא דאותבו עלה וקהו בה קהיותא. וכמדומני שגדול האחרונים מופלג בהוראה הרב מהרי"ט ז"ל בתשובותיו. הוא מהממאנים בכלל זה מטעמים ונימוקים גדולים ראוים אליו. עיין עליו) ולכן נוהגים בו היתר בכל מקומות ישראל שבמדינה זו. כמו שהוא פשוט בק"ק המבורג ואמשטרדם שנתגדלנו בהם. ולא חשש אדם מעולם. אף שישראל קדושים הם ומדקדקין על עצמן במצות. ושומעין לדברי חכמים. וכל מעשיהם על פיהם. אבל לא שמענו שמיחו בידיהם. והגוים לשם ודאי אינם נאמנים יותר מבלונדון.
א"כ הרי שלי שלך לפניך. ומלבד שאין לחוש להחזיק אסור בקול דברים בלבד. שזה כלל בהוראה כנ"ל. אפילו באנו לכך. הרי שאתה יכול לרבות ספקות וספיקי ספקות. ואף שהספקות אינם מתהפכות. אין בכך כלום. שכך אנו צריכים להתחיל ולדון בזה. כאשר למדנו מתורת הרב ש"ך ז"ל. בקיצור דיני ספק ספיקא שלו ס"ק ט"ז. ודוק (ואיברא דהך מילתא נמי תליא באשלי רברבי. ואשכחנא בתשובות האחרונים ז"ל. דלא צייתי להאי כללא דכייל הרב בש"ך משמיה דמהרמ"ע. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו (דאין מונין להם אלא אחד) ולא בהדיא איתמר בגמרא דילן. ולא מצאנוהו לאחד מהקדמונים. אלא מכללא דבעל הליכות עולם. וכמה מרבוותא דאותבו עלה וקהו בה קהיותא. וכמדומני שגדול האחרונים מופלג בהוראה הרב מהרי"ט ז"ל בתשובותיו. הוא מהממאנים בכלל זה מטעמים ונימוקים גדולים ראוים אליו. עיין עליו) ולכן נוהגים בו היתר בכל מקומות ישראל שבמדינה זו. כמו שהוא פשוט בק"ק המבורג ואמשטרדם שנתגדלנו בהם. ולא חשש אדם מעולם. אף שישראל קדושים הם ומדקדקין על עצמן במצות. ושומעין לדברי חכמים. וכל מעשיהם על פיהם. אבל לא שמענו שמיחו בידיהם. והגוים לשם ודאי אינם נאמנים יותר מבלונדון.
14
ט״וואדרבא איברא איפכא מסתברא. כי לנו עוד מקום מרווח להקל בלונדן. מטעם ששמעתי שיצא שם דבר מלכות על העושה כן. להענישו עונש ממון עצום. והשתא דאתית להכי. ודאי מירתת טפי ולא עביד. נמצא יש בלונדון מה שאין במקומות הללו. ובהם מה שאינו שם. ושניהם להקל.
15
ט״זובר מן דין ומן דין. כפי האומד וגם מפי השמועה. טעם שומן וחלב פוגם בקאפע. ואלמלא אין לנו אלא לסמוך על זה לבד. די. ויש א"כ עוד לצרף. באשר שיש לאלו החנויות חזקת אומן. דלא מרע נפשיה לגבי לוקחים. להטעימן משקה פגום. וכל אלו טענות בריאות וחזקות. סומכין עליהם אפילו בשל תורה. דוק ותשכח טובא דכוותייהו. ואין לי להאריך בהם ולהציב ציונים. שהרבה ידועים הם למקומותם ושגורים בפי כל. רק עוד אחת היא באהלי טמונה. וגדולה היא אלי אמנה. אמרתי בחפזי אביאנה. לעשותה סניפין ווי"ן לעמודי ההתר. ולא כויו דכתיבא אאופתא. ומילי דבורכא ובדותא. והיינו מדאיתא בי"ד (סקי"ד) גבי כבשים שדרכן לתת לתוכן יין. ע"ש בהג"ה י"ד (דש"ע סע"י) שאם יש חנות אחת שאינה מערבת. מותר ליקח מכולם. אפילו בבתיהם. אע"ג דקביעי. ומקורו ועיקרו בהאשה שנתארמלה דמחבוא אחת מצלת על כל הכהנות. ודוק כי ברור הוא. ממש דומה לנ"ד לדעתי. כל זמן שלא ידענו היטב שהרוב מערבין. ויש שם בודאי אחת ויותר שאינה מערבת שעכ"פ הכל מודים גם בכאן. שיש מהם שאינם מערבין. ועם היות שהיה מקום אתי להרחיב הדבור בכל זה. ולהעמיק העיון בכל פרט. מוכרחני להסתפק בקצור. לפי צורך השעה ודחקה. שאני נמצא בה כעת. ומבלי ספרים וחבורים. ובחוסר בריאות בעונותי. והנני פה כאורח נוטה ללון מחוץ לאהלי. עד אשר ירחיב ה' את גבולי. בתלמידים הגונים ויאר עלי פנים. ועשה מרעה לבלתי עצבי. וירחיב לבבי. ולכשאפנה אשנה פרק זה. ואחזור עליו בדיוק יותר. אלא שלדעתי הקלושה. במה שכתבתי כאן. די והותר לקיים ההיתר. והאריכות שלא לצורך. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב בב"י ז"ל (בסי' קי"ג) מזכיר מדין האפונים. שקולין הגוים. ולכאורה משמע מלשונו שם דבמקום. שיש לחוש אפילו חששא גרידא שמושחין המחבת בחלב. חיישינן. ונימא דה"ה לקאפע.
16
י״זתשלום באור צדדי ההתר בנ"ד
אבל מה נעשה ולשונו סתום. ואפשר להסב אותו שנדרש לפניו. ר"ל. שאז נמצא מי שפקפק בדבר. כמו שמצאנו ראינו גם אנחנו. ובאמת קיצר הרב בכאן במקום שהיה לו להאריך. ולבאר האיסור או ההיתר מטעמים וראיות. אלא דבקושטא מהא ליכא למשמע מידי מאי דעתיה דהרב ז"ל. דלא להכי נחית. ודיינו שלא החליט האסור. כנראה לכל מעיין בדברים בהשקפה ראשונה. ואף אם אמת הדבר שדעתו ז"ל לאסור נוטה. צ"ע מיהא מ"ט בדבר ומהיכא פשיטא כולי האי. שהרי ביררנו בס"ד שיש מקום חשוב להקל מכמה צדדים. ולא עוד. אפילו שנודה לאיסורו של הרב ז"ל. לא נתמוטטו אדני ההיתר לשתיית מימי הקאפע הלז כנ"ד. שאין זה נדונו של הרב. דאיהו ז"ל לא מנייהו קמיירי. אלא אם לקנות מהגוי אפונים (שקורין ערביסן בל"א) קלוים בעינם. שלימים או טחונים. שנאכלין כמות שהן. בזה הזכיר הרב מחשש הנ"ל. והוא דבר למד מענינו ולשונו. ואין להוסיף עליו. דהא דאתי עלה. למימרא דלא מתסרו מחמת בישולי גוים. אע"פ שקלם הגוי. ומדמי להו לחטים ועשאם קליות. ואי למימיהם. מי משתרי בהכי. דהגע בעצמך שהגוי עשה מהקליות דייסא ותבשיל של מיני קדירה. וכי לא יאסרו משום בישול גוים. והא לא דמיא אלא לשכר. ששותין מטעמים אחרים שנתבארו שם בפנינו. ואותם היה לו ז"ל להביא. אלא בלי ספק האמת כמו שאמרנו. דבהא לא קמיירי (ועוד אפשר לחלק בין אפונים. לקאפע אפילו בעיניה. שאפשר אין החלב פוגם כל כך באפונים) ולנו מבוארים טעמים מספיקים להתיר שתיית מי בשולו. אפילו שהיינו אוסרים לזבוני מניה בעיניה. כדמוכח מכל הנ"ל. וממה שיבוא עוד בסמוך בעזה"י.
אבל מה נעשה ולשונו סתום. ואפשר להסב אותו שנדרש לפניו. ר"ל. שאז נמצא מי שפקפק בדבר. כמו שמצאנו ראינו גם אנחנו. ובאמת קיצר הרב בכאן במקום שהיה לו להאריך. ולבאר האיסור או ההיתר מטעמים וראיות. אלא דבקושטא מהא ליכא למשמע מידי מאי דעתיה דהרב ז"ל. דלא להכי נחית. ודיינו שלא החליט האסור. כנראה לכל מעיין בדברים בהשקפה ראשונה. ואף אם אמת הדבר שדעתו ז"ל לאסור נוטה. צ"ע מיהא מ"ט בדבר ומהיכא פשיטא כולי האי. שהרי ביררנו בס"ד שיש מקום חשוב להקל מכמה צדדים. ולא עוד. אפילו שנודה לאיסורו של הרב ז"ל. לא נתמוטטו אדני ההיתר לשתיית מימי הקאפע הלז כנ"ד. שאין זה נדונו של הרב. דאיהו ז"ל לא מנייהו קמיירי. אלא אם לקנות מהגוי אפונים (שקורין ערביסן בל"א) קלוים בעינם. שלימים או טחונים. שנאכלין כמות שהן. בזה הזכיר הרב מחשש הנ"ל. והוא דבר למד מענינו ולשונו. ואין להוסיף עליו. דהא דאתי עלה. למימרא דלא מתסרו מחמת בישולי גוים. אע"פ שקלם הגוי. ומדמי להו לחטים ועשאם קליות. ואי למימיהם. מי משתרי בהכי. דהגע בעצמך שהגוי עשה מהקליות דייסא ותבשיל של מיני קדירה. וכי לא יאסרו משום בישול גוים. והא לא דמיא אלא לשכר. ששותין מטעמים אחרים שנתבארו שם בפנינו. ואותם היה לו ז"ל להביא. אלא בלי ספק האמת כמו שאמרנו. דבהא לא קמיירי (ועוד אפשר לחלק בין אפונים. לקאפע אפילו בעיניה. שאפשר אין החלב פוגם כל כך באפונים) ולנו מבוארים טעמים מספיקים להתיר שתיית מי בשולו. אפילו שהיינו אוסרים לזבוני מניה בעיניה. כדמוכח מכל הנ"ל. וממה שיבוא עוד בסמוך בעזה"י.
17
י״חועל הכל ההיתר מבואר נגלה. דהא ידוע לכל בר בי רב דחד יומא. דמן הדין הגמור יש לנו לסמוך אפילו אטעימת קפילא ארמאי. והרי כל השותים אותו יהודאין וארמאין מעידין שאין טועמין בו טעם וריח חלב וכיוצא כל עיקר (עיין בא"ח סימן תמ"ז בב"י. תשובת הרשב"א על מי תותים שמבשלין גוים בכלים מחומצים. כתב דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ותו דהא טעמו להו כולי שתא. ודוק כי דומה ממש לנ"ד. ודידן עדיף מניה) וכולי עלמא לאו ברזילי הגלעדי נינהו. דלא בקיאי בטעמא.
18
י״טוברור דלא חיישינן משום חתיכה נעשה נבילה בכה"ג. דליבעי ששים נגד הקאפע כולו. עד שיבוטל טעמו במים מכל וכל. שיחויב מזה עוד. שנאסר גם התבשיל שנפל לתוכו טפה זו מקאפע שלהם. עד שיהא בקדירה ששים כדי לבטלה. נשתקע הדבר ולא נאמר. כאשר כבר בארנוהו יפה.
19
כ׳והדברים מבוארים בי"ד סימן צ"ט. דאפילו לכתחלה מוסיף ומבטל. ואפילו לדעת בהגהה דמחמיר. בכה"ג ודאי שרי לכ"ע. יע"ש. ואין בכזה משום שאין מבטלין איסור לכתחלה. ותדע ותשכל ממוצא דבר שדברי כנים ברורים ומלובנים. דלית דחש לה בכה"ג. אפילו אזלינן הכא והכא לחומרא. הכין מתחזי לן ואריך. מכל הלין טעמי ותו אית להאריך. אלא שאינו כל כך צריך. גם הוא בלתי אפשרי כעת להיות לבי בל עמי. כי גולה אנכי ממקומי. נתפס על דברים בטלים הרבה כנגדי שויתנן מסנקן כגדי. ולא להורות הלכה למעשה נצרכתי לכל זה. שאני יודע ערכי עלי הפחות ומכיר את מקומי. ורואה נגעי עצמי. ומכריז אני שאין לשום אדם לסמוך עלי בהוראה אפילו כביעתא בכותחא. דשמעתתא בעיא צילותא ודעתא נייחא. רק אני מסתפק במטעמים הנ"ל. אשר עשיתי לי להברות מהם נפשי סמוך ונראה לסעודה קטנה כדטעים בר בי רב אפילו הגיע שעת המנחה. ובאגודת ירק קבעתי ארוחה. ויהי דברי לי למנוחה. להניח לי מעצבי שת"ל לא נכשלתי ח"ו לשתות מים המכזבים אפילו פעם אחת בשבוע ובשני בצרות. אבל מימי נאמנו וכשרים לע"ד כמי ביצים ופירות. ואינהו דאשתבוש כהנ"י דסבור מי בצעים. למי פצעים חנם למאחרים על היין ומשתיהם יין ענושים. בבתי הקדשים. איברא כל כי האי נבגא דברכתא הוא. וצורבא מרבנן ליגמע אגמועי מניה. וכמאן דקרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע נפשו וזה כל פרי. משקי מניה בשופרזי כי האי משופרי שופרי. ועכ"פ הונח לי שלא נכשלתי ח"ו בזה בספק איסור דאורייתא. ויהר"צ שלא נכשל מעתה ועד עולם.
20
כ״אובוודאי אני בא בפרוזבלי ומחמת טענה. מכח אבא קאתינא. כדברי כ"ת. ובטוח אני בכחו של זקן בטענת בריא אולם. אע"ג דאבא לא מזכי ברא. וישר באדם אין אשר יעשה טוב ולא יחטא בשגגה לאשמת עם הארץ. ונעלם דבר גם מעיני העדה. ואפילו בדורות האמוראים. דהא אתאכלון תאנים בטבלם. והם אמרו אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו'. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריהון. נזכה דניתוב בטולא דכופתא דחמריהון. כ"ש וק"ו מה אנו ומה צדקנו. ונהי כטמא כולנו. וכבגד עדים כל צדקותינו. ועונינו כרוח ישאונו. לולי ה' שהיה לנו וחסדיו לא עזבונו. ונצח ישראל אל יטשנו לנצח. יעזרנו על דבר כבוד שמו ויצילנו מיד אויבנו. דוב אורב הוא יצר סמוך לנו מצדנו. להכשילנו בכל דרכינו. ה' בחסדיו הגדולים ורחמיו המרובים ישמרנו ממנו. כל זה כתבתי ואני יגע ורפה ידים. וכובד במתנים ופוק ברכים. ותוקף חבתו אלצתני. ואהבה דוחקת את השעה שאינה כשרה אמצתני. לתפוס בקסת הסופר אשר במתני.
21
כ״בופליאה בעיני על חלומותיו ועל דבריו. איך עלו תואר"י זהב מוסבת ש"ס משבצות שו"א מליצות הכזב חלקו מחמאות על לשונו וחלקת צוואריו. וראיתני כתור האדם המעלה יתארני בשרד תואריו שאינם הגונים לי. ואל הילדים אשר בגילי. גדולות ונפלאות ממני ושכמותי. ולא יבוקש להלום עטרות יהלום לראש רש ועני. אני נבזה חדל אישים. שפל אנשים. לא תאר ולא הדר לו. אין מלה בלשונו וכרמל בצקלונו. ולא פת בסלו. בפרט אחר אשר חצי הזמן בוגד פגעוני וטלטלוני. ומכלי אל כלי הריקוני. וימי נעורי לא השקיטוני על שמרי: אך אמנם השקני זמני. יין חמר מלא מסך ומזוג במים רעים. בנודות מבוקעים. ומחבית טרופה בשמריה ולא מן המשומר. בענביו ומן הכומר. עד נוע הניעני כשכור והייתי כשוכב בלב י"ם ומתכסה במימיו העכורים. באיי העברים. וחוסמת היא את העוברים. פיהם לבלום. ותושיה נדחה ממני כחולם חלום. שם מצאוני עוני. הכוני הלמוני בל ידעתי מה. ולא למדתי חכמה. הן הנה היו בעוכרי ועזר בצרי. הציגוני עירום ועריה. תעור קשתם ערות יסוד ערו. לא השאירו מחיה. ושללו ממני כל מדה חמודה. לתורה ולתעודה. חסדי ה' כי לא תמנו. סלה רחמיו ממני לא יכלה. ותלונותי על עוונותי הטו אלה. וכמו רבו הרבו לפשוע ולנגוע נפשי המה כדוי לחמי. לא רוו מדמי ושתו ולעו. ומבשרי לא נשבעו. וגם פה לא עשיתי מאומה עד אם נפלתי למשכב. ולא הניחוני להתאמץ לעלות במרכב. ולרוץ אורח מישור לביתי כאשר רציתי. יגעתי באנחתי. ועדיין מנוחה לא מצאתי. מיום היותי. ישם בסד רגלי ישמור כל אורחותי. עד ארצה את עוני. ינוס יגוני ויבוא ששוני. ויגיעני לחיים ולשלום למחוז חפצי ורצוני. וב"ה אשר עד הנה עזרני כי נפלתי קמתי. ות"ל עוזר ונותן ליעף כח. כעת אני הולך על משענתי. ולכל בהן חיי רוחי ויחלימני ויחייני. ורפואה שלימה ירפאני. ויחזק כחי לעבודתו הנעימה. ויאמץ לבבי בתורתו התמימה. ואהיה שוקד על דלתות שערי ציון המצויינים בד' אמות של הלכה. והראני אותו ואת נוהו למען שמו כי רחום וחנון הוא.
22
כ״גואחת שאלתי מכ"ת. אל תמנע ממני דבר בעט"ו עט דודים. ויהי לי מאד לנחת. כי טובים ועריבים עלי דבריך עד לאחת. ואולם לא יכבדני בדברים ותוארים כאלה. אשר הבאתי לנו לצחק בי. כי לא באלה חפצתי. וגאה וגאו"ן ודרך רע שנאתי. ומסאנא דרב מכרעאי לא בעינא. אנא זעירא דחברייא. וקטינא דארעא וקאי אאיגרא. וקרי הלול"א. אגרא דכול"ה דוחקא לית ליה אגרא. ואית לה פגרא. מנקיט ניגרא. דספרא בצירא. דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא. אנכי איש צעיר לימים ואנש גוצא. יעקב הוא הקטן בן לאב"א אריכא ארך האבר רב הנוצה. הגאון החסיד המפורסם הרב המובהק כמהור"ר צבי אשכנזי זצלל"הה.
23