שאילת יעבץ, חלק ב קמ״זSheilat Yaavetz, Volume II 147

א׳יום ה' ל"ג בעומר תקכט"ל הלברשטם.

ב׳ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו. מעמידי הדת על תלו בכל פרטיו ותנאיו: ה"ה אדמ"ו ומחו' הרב המובהק הגאון הגדול החסיד המפורסם בפלאיו. פרי עץ הדר יפה ענף ישישו בו כל רואיו. וכמוהו יהיו צאצאיו. מרפא לנפש מימיו מים חיים עם בצאותיו וגבאיו. משקה הורים מעליותיו סוד ה' ליראיו. ובריתו להודיעם על יד נביאיו. נ"י ע"ה פ"ה רבן של כל בני הגולה כבוד מהור"ר יעקב נר"ו יאיר לעד כשמש וירח וכל צבאיו. א"ס.

ג׳אחרי דרך מבוא השלום והחיים והברכה. אשר נכספה וגם כלתה נפשי לשמוע אל הרנה והתפלה לאל חיי שיאריכו ימיו ושנותיו דשן ורענן בהיכלו כלו אומר כבוד להגדיל התורה ולהאדירה א"ס.

ד׳ויהי בימים ההם ימים של צער. כי ארכו ואין חזון. דורש אין לה. והשם יודע גודל הטרדה והיגונות כי רבו בעוונותי עד דאשתקל מלולי. תחת אשר היה לי לשון למודים. עתה נלעג לשון אין בינה. ונכלמתי להרים ידי בקסת הסופר לפני כבוד קדושת אדמ"ו הה"ג נר"ו. ביחוד כו'. פגעה בי מדת הדין מרוב עוונותי. שנלקח ממני מחמד עיני בני הקטן ילד שעשועים. נקצרו ימי עלומיו קודם ימי הפסח שעברו. ונהפך לאבל חגי. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם.שלא קבלתי תנחומין מכל המנחמין. לולי תורתך שעשועי. וביחוד כי אלי דבר יגונב ספר מו"ק ח"ש. והגיתי בכל פעליו. ומצאתי בו חדושים נפלאים מתוקים מדבש. אלמלא באתי לעולם לשמוע דבר זה דייני. ונזכרתי בכמה עניינים ששמעתי מפי אדמ"ו הה"ג נר"ו בקצרה. ועתה ראיתי ראיותיו ויסודותיו מיוסדים על אדני פז. ושנים ושלשה גרגרים. אשר טעמתי וטבלתי ביערת הדבש בהלכות פסח וי"ט שהייתי עוסק בו. אשר קצר אדמ"ו הה"ג נר"ו וסמך על המעיין. ומעיינות החכמה נסתמו ממני. ולא ירדתי לסוף כוונתו.

ה׳1) בסימן ת"ע. בטור הבכורות וכו'. ע"ל סימן תקפ"א. לכן נ"ל שגם הבכור א"צ להשלים עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אם דעתו גם בער"ה אין להשלים ועד כמה דעתו שיתענה. אם הפירוש א"צ להשלים עד הלילה. אבל אחר ת"ע וקבלת י"ט אף שעדיין יום. וקדש ויאכל. או שלא יכנס כשהוא מעונה. ויטעום קודם תפלת מנחה. וא"כ גם בע"פ נראה כוונתו קודם התפלה לטעום. כי לאחר ת"ע א"א לקדש מבעוד יום עד שתחשך. ובקשתי לפרש לי כוונתו. כי צריך אני לאותו דבר. כי בודאי אין כוונתו לאכול אחר זמן מנחה גדולה בער"ה כמנהג ההמונים. ומימי תמהתי ע"ז. כי רגיל הייתי לומר כל התעניתים שקבעו הקדמונים כמו ער"ה עפ"י המדרש. וע"פ עפ"י הירושלמי. דרכם להיות יום שלם. עכ"פ עד שעה י"א שהוא קצת השלמה. כמ"ש הב"י סימן רמ"ט בשם המרדכי והובא במג"א סימן תקס"ב סק"ה. וגם דעת אדמ"ו הה"ג נר"ו בסימן הנ"ל מסכמת כך להלכה. וקורא תגר על מנהג ההמון. ואם מצאתי חן בעיניו ויפרש לי הסתום. עדיין נשאר בידי ספק. האם אמצא התרה למנהגי. למטעם מידי קודם י"ט הן בע"פ הן בער"ה. וביחוד כי אפשר לי לאכנושי בי עשרה ולהתפלל מנחה. האם שפיר למעבד הכי. למאן דנהג להשלים עד הלילה. ובפרט בע"פ. כל אשר יגזור עלי אעשה.

ו׳2) סי' תע"ה. י"מ ארס וכן עיקר דלפ"א הוא תולעת. קשה הו"ל למיחש כולי שתא משום אסורא. ותו דכי נמי מיית מריחא הלא אוכל הוא התולעת מ"מ עכ"ל נראה לכאורה שהוא קושית התו' דף קט"ו ע"ב ד"ה קפא. וזולת זה יש לי לעיין פה. אך כעת אקצר. כדי לברר יפה מה שעלתה במצודתי באותו ענין. ואז אודיע אי"ה.

ז׳3) סימן תקכ"ז. ז"ל סק"א במג"א. אם קבל שבת אסור להניח ע"ת בהתחלת ההשקפה היה לי לתימא גדולה היאך אפשר להניח ע"ת בע"ש. ולא משכחת ליה בשום ענין. ואמרתי בחפזי ששגרא דלשנא נקט המג"א. ודעתו על עי"ט. כמו שפי' הט"ז והוסיף בשם הראב"ן אפילו לאחר ברכו עד תפלת י"ט. והמג"א חולק וס"ל דברכו הוי קבלה. עכשיו שראיתי שאדמ"ו הה"ג נר"ו עיניו נתן בו. לפלפל עמו בהלכה ולהכריע. ומשמעות לשונו הטהור דאיירי בע"ש. אני לא אוכל להבין. יפקח עיני בתורתו. ואין להעמידו אלא לדעת מהר"ש מבונבורג שהביא הרב"י ז"ל בשם המרדכי. וליה לא ס"ל. וא"כ אם דעת המג"א להכריע כדעת מהר"ש הנ"ל לא היה לו לקצר רק להאריך בראיות. באשר שהרב"י ז"ל דחה אותו דעה כלל בשתי ידים. ואם הוא מקרבו עליו להביא ראיה. וזולת שדעת מהר"ש מבונבורק היא תמוהה בעיני. וקשה לי מההוא סמיא דהוי עציב. אמאי עציב הא עדיין יש שהות להניח ע"ת לדעת מהר"ש הנ"ל ובדוחק יש ליישב דמר שמואל ס"ל כרב אשי. דהטעם שלא יאמרו אופין מי"ט לחול. ומהר"ש פוסק כרבא. ולדידיה שרי. כאשר מבאר דבריו והובאו בבית יוסף. ועם כל זה אפשר שכוונת מהר"ש שמותר להניח ע"ת בי"ט. היינו קודם אכילה. אבל לאחר אכילה סמוך לערב אסור. עכ"פ דברי המג"א תמוהים המה. ומי יתן ואבינהו.

ח׳4) סימן תנ"ג. האריך אדמ"ו הה"ג נר"ו ע"ד מיני קטניות לבטל המנהג. ותמיהני על כל גאוני הדור אשר היו לפנינו שלא שמו אל לבם לדבר הזה לבטל מנהג ממש שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ולא עוד שהיו מוסיפין. ואסרו כמה מינים מפני שדומין לקטניות כמו חרדל. וכמון שנקרא קימל וגם עניס. ואפילו השמנים שנעשו מדברים ההם כמו (ריב איל) החמירו. ודכירנא כד הוינא טליא והיה אב"ד ור"מ פה הגאון מוה' צבי הירש זצ"ל שהחמיר מאד אפילו בפול המצרי ירוקים שנכבשו במלח בעודן לחין. והזרע ר"ל פול הלבן עדיין לא נראה בהם. ואסרן לאכלן בפסח. כך שמעתי אז ולא זכיתי לשאלו בעת ההיא. כי הייתי צעיר לימים.

ט׳ובהיותי במנהיים רצו לאסור הפרי הארץ שקורין ערד עפפל או קארטופלין. מפני שעושין מהם קמח ואני עמדתי כנגדם. ביודעי שאין הצבור יכולין לעמוד בזולתם. והוא מאכל עניים וראיתי המעשה כמה פעמים שבני הכפרים האכילו אותם לבני ביתם מאין להם לחם ומזון די. ונצחתי אותם ע"י אנשי הקהל שם שצוו על המורה שלא יאסור דבר חדש מה שלא אסרו הרבנים שישבו שם על כסא הוראה כי לא היה בעת ההיא אב"ד שם. כי הר"מ מקלויז הרב מוה' מענדל יאנקוי ז"ל היה שם למורה. ומה טוב אם יסכימו כל חכמי הדור לדעת אחת. ומסופקני אם יבוא הדבר פעם אחת על מכונו בדור הזה שגברה הקנאה. ויראים יותר מן המנהגים כמפני גופי תורה.

י׳5) כ"א הרב המאה"ג אב"ד ור"מ פה. ואיננו פה אתנו כי נסע אחר ימי הפורים לפ"ד דאדר לבקר את בנו הרב אב"ד נר"ו דשם. ועדיין לא שב. ונשאל מאתנו הדיינים קודם פסח אחד שעשה קלוי מן קאפע כנהוג באבוב שלו ולא ליבנו מקודם. מה שלדעתי הוי כביעא בכותחא דשרי. כי למאי ניחוש. אם תאמר שנקלה בתוכו דגן. כי כן מנהג העולם כעת. אפ"ה אין כאן בית מיחוש. וראיה לדברי הבאתי שאפילו בפסח מותר לאכול קליות. כדמשמע גבי עומר וכל שוקי ירושלם מלאין מקליות. והעומר נקלה באבוב כנודע. מה אעשה כי רבו עלי חברי ואסרו. ולדעתי הוא טעות גדול. דהוי קודם פסח. ואף דאנן מחמרינן ואינם אוכלין קליות. עכ"פ א"א לנו לאסור. ואם שגיתי אתי תלין. יודיעני נא את דרכיו גם בדבר הזה.

י״אהק' ר' ישראל ש' מפה השאילני ספר מטפחת ספרים. וקריתי ושניתיו. והיה לי שעשוע יום יום עד שגמרתיו בעזה"י. ושמחתי באמרו לי שאדמ"ו הה"ג נר"ו שאל אליו על מעמדי בהיותו שם. ועדיין חוט של חסד משוך עלי. וגם ראיתי ספר לוח אר"ש. ולא זכיתי לקרות בו. כי טמונה היא בבית גנזיו של ב"א הרב אב"ד נר"ו. והגיד לי ב"א הרב נר"ו שהראה ספר הנ"ל ליחידי סגולה זקנים מופלגים אשר הרגילו א"ע בנוסחאות של רז"ה כמה שנים. ותיכף נתחרטו וחזרו מהם והחזירו עטרה ליושנה. יישר כחו וחילו לאורייתא שזכה וזיכה את הרבים. ומי יתן ואזכה לראות ספר הלז ושאר חיבוריו אשר עדיין לא ראיתים. את אשר ישנו אתנו ואת אשר איננו אתנו. שעדיין לא עלו על מזבח הדפוס. ובזה אשים קנצי למילין קדם פום ממלל רברבן. אשר יאמר כי הוא זה. מחזה שדי יחזה. ואצא בקידה ובכריעה ארצה אפים. בנשיקת ידים. הכותב ברפיון אצבעים. ועיניו לשמים. מצפה ומיחל לתשועה מן השמים. והשם יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימות. ויחי עוד לנצח כעתרת נפש אהובו תלמידו הנכנע המתאבק בעפר רגליו. ושותה בצמא את דבריו. דורש שלומו בכל לב. הק' יעקב הכהן מהנובר.

י״בתשובה

י״גי"א סיון תקכט"ל אלטונא:

י״דישגא שלותך ותרמינך שעתך. אי"נ מחו' תלמידי הותיק התורני המשכיל הדיין כמהור"ר יעקב יצ"ו.

ט״ונמצאו דבריך (מל"ג לעומר. בי"ט דעצרת הלז באו לידי) ואוכלם ויהיו בפי כדבש למתוק. כי ראיתי ת"ל עמד טעמך בך. טעם זקנים זקני תורה. וצר לי בצרתך. בעל הנחמות ינחמך ובדבר טוב ישמחך. ואינך צריך להתנצלות רחב כו'. ידעתי כי י"א אתה. ולהראותך שלא זזה האהבה ממקומה בשביל כך כמלא נימא. תקבל מידי ע"י מוכ"ד דורון קטן הכמות ורב האיכות. ה"ה חבור משלשה ספרים ישנים. שהבאתי לדפוס עתה מקרוב. שיש בו צורך לרבים. לחזק ידים רפות יעפי הגלות ואסירי התקוה. ובצוותא חדא הצגתי אצלם ספור מעשה נס נפלא של פאדליע. כי היכי דלא לרכס. אף אם כבר נתפרסם על ידי ת"ל זה כמה שנים. בחבור ספר שמוש שלי באריכות. וזה אינו אלא נוסח קצר. ורק המחצה ממה שנזכר שם. מ"מ יפה כח זה הספור שהוא ע"פ השמיעה. מאדם שהוא עד ראייה. באותו פרק באותו מקום שאירע הנס. גם הציע הענין מתחלתו כסדר ודברים כהוייתן ובשלמותן. וניכרין דברי אמת. כי על כן לא הגיד יותר ממה שראה בעיניו. וידע בבירור. וממה שארע אחר פגירת הבישוף הצורר. לא ידע ולא הגידו. אולי נסע משם בעת ההיא. ואינו דומה שמיעה מפי שומע. וידיעה מתוך הכתב ואגרת. לראיה והגדת הרואה עצמו. וגם שאין כל אדם זוכה לספר שמוש הגדול יקר הערך. עשיתי זאת לפרסומי ניסא. כדי שיזכה בו כל אדם שירצה בדמים קלים. ויהא לך למנה. ולאות חבה ישנה שאינה מעלה חלודה.

ט״זעתה אבוא להשיב על ענין ש"ח. ראשון תחלה נאמר באגרתך וז"ל. בסת"ע בטור הבכורות מתענין כו'. ע"ל סתקפ"א. לכן נ"ל שגם הבכור א"צ להשלים עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אם דעתו גם בער"ה א"צ להשלים כו'. אם הפירוש א"צ להשלים עד הלילה. אבל אחר ת"ע וקבלת י"ט כו'. או שלא יכנס מעונה ויטעום קודם תה"מ. וא"כ גם בע"פ נראה כוונתו קודם התפלה לטעום כו'. כי בודאי אין כוונתו לאכול אחר מ"ג בער"ה כו'. כי רגיל הייתי לומר כל התעניתים כמו ער"ה עפ"ה כו'. דרכם להיות יום שלם. ועכ"פ עד שעה י"א כו'. וגם דעת אדמ"ו בסי' הנ"ל מסכמת כך להלכה וקורא תגר כו'.

י״זבאור מ"ש במו"ק בדין תעני' דער"ה ודע"פ על נכון. ובאור דעת רש"י בתעניות דלא בעו השלמה
אהו' תלמידי אשיבך על אחרון ראשון. דע כי לא כוונת שמועתך בזה. שאמרת שאני קורא תגר על מנהג ההמון. אגב ריהטך אתיא לך ודאי. שאין תלונתי שם. אלא אהני דמקילי לצלויי מ"ג דכה"ג לא שפיר עבדי דאמרי עננו. דלכ"ה בעי השלמה במקצת. כמ"ש גם במ"א. על זאת אנכי כקורא תגר. ולא ילד מזה שחיוב להשלים בער"ה לא עד מ"ק. גם לא אפילו מ"ג. כמו שבארתי היטב דעתי שם. שהעקר כדעת רש"י בכ"מ שאמרו אין משלימין. אינו תענית לא לענין עננו. ולא לענין השלמה בעלמא. אלא כל שעה שרוצה לאכול אוכל. דלא קמכוין רק לצעורי בעלמא. ובכל דהו דקמצטער במניעת אכילה סגי ליה: אע"פ שלמדתי זכות ע"ד ראבי"ה במה שנטה מדעת רש"י כמ"ש במו"ק שם. והוא דבר נאה ומתקבל להתנצל בעד גדול קדמון. עם שאין הלכה כדבריו. מעתה תדע דמאי דאמרת בודאי אין כוונתו כו'. היא כוונתי האמתית. ולא ידענא אמאי מספקא לך. אם דעתי גם בער"ה גם בע"פ שאין להשלים. הלא שפתי ברור מללו בשער הצאן שאין משלימין בער"ה. ובע"פ השויתי המדה עם ער"ה. א"כ דבר אחד הם בודאי. גם עד כמה דעתי שיתענה. לא היית צריך לשאול. מאחר שגליתי דעתי במו"ק בסימן תקס"ב. ובעיר האלהית שער המטרה. שכל תענית שלא קבלו עליו להשלימו אינו תענית לענין עננו. ושעל זה בלבד היתה הקפדתי על המתחסדים לקבוע עננו בתפלה לבטלה. ממילא מוכח דלא אכפת לן אימת קבעי למיכל בין במנחה קטנה או בגדולה. ואפילו קודם תה"מ (לפום מאי דלא חיישינן למקבע סעודה קטנה סמוך למ"ג. ואף סעודה גדולה שריא מדינא. ביחוד האידנא באתרא דאיכא צבורא דצלו בבי כנישתא. וכרוזא קרי בחיל להתפלל מנחה) מצי מיכל כדבעי. ויכיל לצלויי בהדי צבורא. דחביבא טובא צלותא. בשעה שהצבור מתפללין. ובעונתה הרצויה יותר. לכן באמת על אפי ועל חמתי היתה לי. כשמתאספין בתעניות ההם (שאין משלימין אותן) להתפלל מ"ג. עם שאיני נמנע מלהתפלל עמהם. מחמת שאינני מוצא מנין עשרה אח"כ בבית הכנסת שלי. אבל לענין דין תענית. הכל שוה לי בענין האכילה. בין אחר תה"מ. או קודם לה כנ"ל. דלא תליא מילתא דהשלמה בהכי. כמו שתפסתי לעקר. רק שהאומרים עננו. עכ"פ צריכין להמתין עד מ"ק. לקבעו בתפלתם משא"כ באלו המקדימין לאכול. אין קפידא בתפלה. מאחר שאינם רשאים לקבוע עננו בתפלתם. זה דבר ברור בלי פקפוק. רק את זה נראה לי לבאר דעת רש"י באלו שאמרו אין משלימין ואוכל בכל שעה שירצה. היינו דווקא לאחר חצות. מיהת בעו דהוי ליה מקצת תענית. כמ"ש לענין ירדו גשמים קודם חצות כו'. אחר חצות ישלימו ש"מ עד חצות חל כבר מקצת תענית (ובעי השלמה. התם דכבר קבלוהו) ושמיה תענית. וסגי ביה לענין לצעורי דקביל עליה מיהא. ובציר מהכא וודאי ליכא צערא לגמרי. בששית היא זמן סעודה לכל אדם.

י״חומעתה נפשטה בעייתך. אם תמצא התרה למנהגך כו'. כי מאחר שבטעות נהגת כן. שסבור היית שמן הדין הוא חיוב להשלים. ואינו כן. הילכך לדידי. אפילו להתרה לא היית צריך לפי שמנהג בטעות אינו מנהג. אלא מפני שיש מחמירין. לכן מהיות טוב. נכון הדבר להתירו.

י״טוא"צ בכזה חרטה על מצוה שחשבת לעשות בכך. רק שתתחרט על הקבלה בחיוב. כעין שנוהגין להתיר נדרים בעשרת י"ת. ע"פ גדולי דורות. ובהכי ודאי סגי לך. ביחוד דלפי הנראה לא בריא אתה כל כך. וחליש לבך מגרסא. כסתם קצירי ומריעי. דיותר ממה שמרויחים מפסידים. אם מענים עצמם. יותר ממאי דמצו לצעורי נפשייהו. דליכול כלבא שירותא. ובהא אנחת לן חדא דלא תסתגר בקמייתא.