שאילת יעבץ, חלק ב קמ״וSheilat Yaavetz, Volume II 146
א׳אעבור על דברי שו"ת של הרי"ק:
1
ב׳בירור ענין השאלה שלא נאמרה כסדר בקונטרסו של רי"ק באה בלשון מגומגה
בגופא דעובדא כתוב לאמר. שהוכרחו להתיר הנפיחה. לא ידעתי מה טיבה של נפיחה זו. אם ר"ל למעך בסרכות לנתקן. ולבדוק אח"כ ע"י נפיחת הריאה. אם יש בה נקב אם לא עלתה בנפיחה. כמנהג שוחטים שלנו האשכנזים. או בפושרין אי מבצבצא. זו ודאי יש לה על מה לסמוך. ולא שקר נחלו אבותינו שנהגו כך. מימי גאונים קדמונים כמבואר בפוסקים. א"כ ודאי יפה עשו בזה. אף אם ק"ק ספרדים נוהגים להחמיר בכך לאסור המעוך. עפ"ד הרשב"א. שעת הדחק שאני. ומוטב להן לישראל לאכול בשר תמותות שחוטות כו'. והנח להם שבני נביאים הם.
בגופא דעובדא כתוב לאמר. שהוכרחו להתיר הנפיחה. לא ידעתי מה טיבה של נפיחה זו. אם ר"ל למעך בסרכות לנתקן. ולבדוק אח"כ ע"י נפיחת הריאה. אם יש בה נקב אם לא עלתה בנפיחה. כמנהג שוחטים שלנו האשכנזים. או בפושרין אי מבצבצא. זו ודאי יש לה על מה לסמוך. ולא שקר נחלו אבותינו שנהגו כך. מימי גאונים קדמונים כמבואר בפוסקים. א"כ ודאי יפה עשו בזה. אף אם ק"ק ספרדים נוהגים להחמיר בכך לאסור המעוך. עפ"ד הרשב"א. שעת הדחק שאני. ומוטב להן לישראל לאכול בשר תמותות שחוטות כו'. והנח להם שבני נביאים הם.
2
ג׳אכן אם כוונת מסדר השאלה. להכשיר ע"י נפיחה. הסרכות הפוסלות ומתנתקות בנפיחה. כמנהג בני קנדיא המוזכר במרדכי. הובאו ביתה יוסף. זוהי שקשה בעינינו. כמ"ש בחבורי בס"ד. חלילה לסמוך על אותה קולא. שאין לה על מה להשען. וכבר דחאוה גם הפוסקים בשתי ידים. חס למילף ממקלקלתא. אפילו דחיקא שעתא.
3
ד׳ולפי תואר לשון השאלה. לא ידענא מאי אידון בה. גם בדף שני (עבר א) דקדקתי בלשון השואל. באמרו והיה עושה לפני מיעוך ומשמוש ונענוע ולא היה מועיל כלום לסלק הסרכות. כי אם ע"י נפיחה. שפתיו ברור מללו כוונתו. שע"י הנפיחה מתנתקות הסרכות. לא יכולתי להבינו באופן אחר. כי אין לו משמעות זולת זה. לכן צריך אני לעמוד על אופיה של שאלה בתחלה. ואימא לי איזי גופא דעובדא בלשון מבואר היטב בלי גמגום. ועוד תמהתי מראות. מה ענין נפיחה בכאן. שכפי הנראה מלשון בני הרב נר"ו בסגנון השאלה הבא עלי בתחלה. אותן סרכות מצויות שם בשומן הלב. א"כ הוא. אין מקום לנפיחה בכאן. דלא שייכא נפיחה ובדיקה דמיא אלא בריאה בלבד. וממ"נ. אי ניחוש למאן דמחמיר בכל סרכות דאיברים שנקיבתן במשהו. נטריף בכל גוונא. ואי כמאן דמכשר וכפשיטותיה דבש"ע. נפיחה ובדיקה נמי לא תבעי.
4
ה׳איברא הא כבר כתיבנא לעיל. לבאר לשון שאלת חכם בני. שכך דעתו. עמש"ל. וכך הבנתי גם ממכתב בני נר"ו אלי שנית בדבר זה (וכן מצאתי אח"כ מבואר בספר קטן הנ"ל (עבר וה) בהצעת השאלה של מהר"י ניטו נר"ו. באמרו שהיו הסרכות מהאונות לשומן) גם הודיעני שישרו דברי הקצרים. שיצאו מתחת ידי בראשונה. בעיני החה השה כמהר"י ניטו נר"ו. ובעיני כל חכם לב. ומצאו הדברים כמים קרים על נפש עייפה. עם שלא היו אלא ראשי פרקים דנקיטנא נפשאי בקצרה אגב שטפא מה שפלטה קולמוס המהירות וקלטה הנפה. אך תורה היא וצריך לצאת בה י"ח כראוי די צרכה בביטול דברי המפטפט המתנגד במגלתו העפה. והשורפה חיה אינו נפש היפה. כי פרכסה וכחלה היא בעינים ככלה שעיניה טרוטות שצריך בדיקה כל גופה. לכן אעברה ואראה היתכנו דבריו שחשב להתגדר בהן על חבריו. ומההכרח אשר לא יגונה לעבור גם על תשובת של החכם ניטו נר"ו. המוצגת בתוך ספר קטן הנ"ל (עבר זה) תחלתה אני. וז"ל שם. ששחיטת לוריא אפשר שהיא גם נבלה כו'. חדא שכשאמר שלא היה רוצה שיהיו שם בשעת הנסיון לא הר"מ כו'. כבר נעשה פסול לעדות עכ"ד.
5
ו׳גמגומים במ"ש ה"ה מהרי"ן בענין
ואחר שידעתיו בשם טוב. חכם מופלג ואוהב אמת. ואותו לורייא לא ידעתי את האיש ואת שיחו. אמנה אני לא ידעתי אכנה. האמת אהובה אצלי. לכן אני אומר בטוח שלא יקפיד מהרי"ן. אם אומר בתם ויושר לבי מה שנראה לי (אין כוונתי להשי"ג. אלא שכך המדה בתורה. שאין מחניפין בה) כי הפריז על המדה וגדש הסאה. מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. כי אינני רואה טעם לפסלו לעדות מחמת זה. אף אם מצאה הקפידא מקום לנוח. מפני שלא חש אותו לוריא להסיר ממנו עקשות פה. ולצרף את הר"ח בחפישת הענין על אמתתו הנדרשת. אך משום זה לא נוכל להחליט דינו כפסול גמור לשחיטה. כ"ש לעשות שחיטתו נבלה מי סא"ד. ואינו מהנמנע למצוא לו זכות ג"כ. דילמא משתמיט מניה. משום דדמי עליה כי אריא ארבא. וכל אומן שונא בני אומנותו דמקפחי פרנסתו. ומפסדי ליה טובא.ה א"נ כי היכי דלא להוי ליה איבה. דעבדי ליה צרה מחיים. כ"ש אחר ששנים הם השוחטים המתנגדים. ומעולם לא חשו חכמים בשנים לחשדם בכיעור. אף כי שיסכימו גם שניהם להכשיל את הרבים להאכילם טרפות. מעתה מש"ע החכם הרי"ן. מ"מ בכאן חשוד גם על החמור שבו. חוץ לכבודו. דברים שאינם הוא אומר. כי עדיין לא ידענו איך ובמה נפסל בכך אפילו בקל. אצ"ל בחמור. לא באותו דבר ולא בכיוצא בו שמענו ממנו. ושכתב עוד. הבט וראה דברי רשב"א כו'.
ואחר שידעתיו בשם טוב. חכם מופלג ואוהב אמת. ואותו לורייא לא ידעתי את האיש ואת שיחו. אמנה אני לא ידעתי אכנה. האמת אהובה אצלי. לכן אני אומר בטוח שלא יקפיד מהרי"ן. אם אומר בתם ויושר לבי מה שנראה לי (אין כוונתי להשי"ג. אלא שכך המדה בתורה. שאין מחניפין בה) כי הפריז על המדה וגדש הסאה. מתוך שאין אדם רואה חובה לעצמו. כי אינני רואה טעם לפסלו לעדות מחמת זה. אף אם מצאה הקפידא מקום לנוח. מפני שלא חש אותו לוריא להסיר ממנו עקשות פה. ולצרף את הר"ח בחפישת הענין על אמתתו הנדרשת. אך משום זה לא נוכל להחליט דינו כפסול גמור לשחיטה. כ"ש לעשות שחיטתו נבלה מי סא"ד. ואינו מהנמנע למצוא לו זכות ג"כ. דילמא משתמיט מניה. משום דדמי עליה כי אריא ארבא. וכל אומן שונא בני אומנותו דמקפחי פרנסתו. ומפסדי ליה טובא.ה א"נ כי היכי דלא להוי ליה איבה. דעבדי ליה צרה מחיים. כ"ש אחר ששנים הם השוחטים המתנגדים. ומעולם לא חשו חכמים בשנים לחשדם בכיעור. אף כי שיסכימו גם שניהם להכשיל את הרבים להאכילם טרפות. מעתה מש"ע החכם הרי"ן. מ"מ בכאן חשוד גם על החמור שבו. חוץ לכבודו. דברים שאינם הוא אומר. כי עדיין לא ידענו איך ובמה נפסל בכך אפילו בקל. אצ"ל בחמור. לא באותו דבר ולא בכיוצא בו שמענו ממנו. ושכתב עוד. הבט וראה דברי רשב"א כו'.
6
ז׳אינם ענין לכאן. שם הועד עליו ודאי דאתרע חזקתיה. שיצא עליו קול. קלא דל"פ. היינו ידיעה משא"כ כאן שלא יצא קול ולא נודע מאומה. לא ידעינן שום ריעותא בהך גברא. ולא אשכחינן דאסהידו עליה דאיפסיל במידי. אדרבה הא חזינן דמינוהו שוחט ובודק לרבים. וב"ד מי איכא למימר נמי דבהכי חשידי. ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן בכדי. וחוששני לו מהקורא לחברו רשע בלי סבה ויוכל להיות ג"כ דברי שניהם אמת. שהרי אינם מחולקים. בבהמה אחת עצמה. אלא בגופים מחולקים ובזמנים מחולפים. ואינם מכחישים זה את זה כלל. א"כ מהיכא תיתי להוציא אדם מחזקתו. מאחר שנראה מהספור שהיה בחזקת כשרות עד היום. לא נשמע עליו דבר. כי על כן הופקד ע"פ ב"ד להאכיל בשר כשר לצבור. מש"ע א"כ כ"ש בכאן שיש חשדא גדולה כזו מתרי טעמי. שכבר נשחטו ג"א בהמות ולא נמצאו כ"א מעט בלי סרכות כו'. וכעת בא זה ואומר שיש שליש או יותר בלי סרכא. אית חשש גדול שהוא מסיר הסרכות בידים ע"כ. גם זאת לא תקום. ואין ממש בחשש הלז. האם בשביל הרבה בהמות סרוכות. תהיינה כל הבהמות חזקת טרפות. הס מלהזכיר. אטו כל אלה הבהמות שנשחטו ונמצאו בהן סרכות רובא נינהו. האיכא אלפים ורבבות חיות וקיימות בריאות וטובות. ואחזוקי ריעותא ברובא ע"י מיעוטא. מי איכא למימר. ואפילו אי תימא דהוה בודאי רובא ממש בההיא שעתא. רובא דליתא קמן הוא. וכי לא אפשר שיחזרו כלל הבהמות של מדינת ענגליטירא להכשרן הראשון ולחזקת רוב בהמות דעלמא. ואף את"ל דחיישינן למיעוטא דשכיח. אימור דאמרינן הכי. במיעוט שלא נודע שיצא מן הכלל. שמן הסתם נגרר אחר הרוב. ושאני הכא דאגלאי מילתא דהנך בהמות. לא מרובא נינהו. ע"פ ע"א הנאמן באיסורין. כ"ש אם שנים הם. ומי יוכל להכחישם. דילמא אתרמו להו כשרות ואיך נחשוד אדם כשר בחנם בטענה בלתי מבוררת. מש"ע ובפרט שמעשיו מוכיחים כו'. אומר אני אין כאן ידים מוכיחות כנ"ל ומטעמא אחרינא נמי אית להו לאשתמוטי. וכ"ע ז"ל ועוד יש ט"א לפסלם כו'. ובכאן בכ"א מהבהמות שאומר חד מהני שוחטים דלית בהו סרכא. אתי הר"ח וקמכחיש ליה. זהי דבר שלא נתבאר בנוסח השאלה. ולא אפשר גם לפי הצעת המעשה. במ"כ גבר עליו כח דמיונו שעושה את שאינו ישנו מה שאינו בהכחשה. ולא חזי ליה זכותא להאי גברא. כאילו ראהו עושה מעשה בידים. אשר לא יעשה כן בישראל.
7
ח׳כמה תשובות לדברי המערער הראשון
ומש"ע מההיא דא"ל שלח ואחוי לך. במ"כ אמרתי שגם זה הבל. מדמי מלי דל"ד. שאפי' היה הענין בבהמה אחת. ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. כל זמן שלא נתברר. כמו שם שנמצא ב"מ. והרי שור שחוט לפניך. הכא מאן יימר דמשכח לה הר"ח טרפה. ודילמא לא לתכחיש לגמרי. כ"ש בשתי בהמות. דילמא תרוייהו קושטא קאמרי. מש"ע ואף דלא הוה בידן מכל אלה שאמרתי. די לפסלן מכח האומדנא. כידוע זה בכל הש"ס. לא ידענא היכא אתמר דנפסיל גברא לעדות ונרד לחייו. ע"פ אומדנא בעלמא. אף כי ע"פ אומדנא קלה קלושה וחלושה. ביחוד שיש כמה אמתלאות להשמט מהחשד.
ומש"ע מההיא דא"ל שלח ואחוי לך. במ"כ אמרתי שגם זה הבל. מדמי מלי דל"ד. שאפי' היה הענין בבהמה אחת. ע"א בהכחשה לאו כלום הוא. כל זמן שלא נתברר. כמו שם שנמצא ב"מ. והרי שור שחוט לפניך. הכא מאן יימר דמשכח לה הר"ח טרפה. ודילמא לא לתכחיש לגמרי. כ"ש בשתי בהמות. דילמא תרוייהו קושטא קאמרי. מש"ע ואף דלא הוה בידן מכל אלה שאמרתי. די לפסלן מכח האומדנא. כידוע זה בכל הש"ס. לא ידענא היכא אתמר דנפסיל גברא לעדות ונרד לחייו. ע"פ אומדנא בעלמא. אף כי ע"פ אומדנא קלה קלושה וחלושה. ביחוד שיש כמה אמתלאות להשמט מהחשד.
8
ט׳אמנם מ"ש (בראש עבר ט') ה"ט להם בחתיכת החזה. זה לא רחוק מכליותי. ויעשו אח"כ הנפיחה ובדיקה. והנה האמת אגיד. כי מה שלמדתי זכות על אותו לוריא (שאינני מכירו מעולם כי אהבתי צדק. ושנאתי להרשיע אדם בלי טענה מכרחת. וכגון זה פתח פיך לאלם) וק"ו מהרואה זכות לעני בדין ממונות. שמצווה שלא לשתוק. כ"ש בזה שהוא בד"ן. אכן לא אכחד ג"כ. שעכ"פ מידי הרהור לא יצאנו. גם לא חשיד מהרי"ן שיטה הדין לחובתו של זה. מחמת שנאה ופניה חיצונית ח"ו. ביחוד שאנו רואים שבורח מן הכבוד. וסילק עצמו מן הדיינות ומהוראה בבחירתו. ורוצה להיות קבלוקיים. לכן אומר אני אם ימצא עוד איזה מקום לקפידא וחשד על לוריא. דבר ראוי הוא למנעו מן השחיטה. שזכות רבים וחובתם תלוי בה. אף אם אין ראיה ברורה לפסלו לגמרי גם לעדות. אך מאחר שכבר גזרו המנהיגים שלא לדבר עוד מעסק זה. נגד מה שיעשו דייניהם מורי הוראותיהם שמינום על ככה. והחזיק מהרי"ן בפלך השתיקה כראוי לו שלא להחזיק במחלוקת. ואין לך אלא שופט שבימיך. ואסור לומר דבר שאינו נשמע. לכן אין מהצורך להאריך ולדקדק עוד בכך. ובודאי עבדו רבנן פייסא לא נצרכתי. אלא להתלמד במ"א בנדון כזה.
9
י׳חבילות תשובות לדברי הטוען השני אשר מששם ב"ד תחלת דבריו סכלות
מעתה אני חוזר על דברי בס"ק התוקע עצמו לדבר הלכה זו. בפטפוטי דברים לא שרירן ולא חלין. ופטומי מלין ע"ג מלין. ונראה מה יהיו חלומותיו. תחלת דברי פיהו סכלות לומר. וזה הכריחני להשיב לשואלי דבר כל מה ששו"ב האנשים האלו הוא בעיני כבשר חזיר. הוציא דבר מגונה מפיו. והועיל להיות החלום הולך אחר הפה (שאסר בחלומו) הוא שהתיר בנאומו. כמו ששנינו ואלו מותרין כבשר חזיר. ובבלי דעת מלין יכביר. באמרו חדא דחזינן בכל הש"ס. שא"ל דבר גדול כמו האומדנא (אין שבוש גדול מזה. להעלות האומדנא במאזנים על כל יתגדל. אבל ראיה גדולה היא על עכירות שכלו של זה המדבר גדולות בצואר עתק. החל בגדול. ולא הראה אפילו דבר קטן בהויות דאביי ורבא. והסכל ירבה דברים. באמור) ורבותינו הקדושים כו'. המה דנין בין לקולא בין לחומרא כ"ד בין בממונא בין באיסורין ע"פ האומדנא. כדחזינן פא"נ א"ר האי דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח טופיינא כו'. עד אבלע ליה בחשבון כו'. הא קמן שכיון דחזינן איזה דבר שלא כסדר העולם. אז סמכינן לאומדנות רחוקות כו' מתנה הוא דיהב ליה. או מגזל גזליה כו'. ומתירין לזה ממון חברו וחשדינן לאחר לגזלן עכ"ד. מה זו ראיה של הבל ורעות רוח. ההיא לקולא היא. כדי שלא להוציא מיד המוחזק. וכיון דמדעתיה יהיב ליה. אית לן למהדר אכל טצדקי דמשכחינן. ואזלינן בתר אומדנא. דאמרינן זוזי היכא דאיתנהו לוקמי. כיון דבהתרא אתו לידיה. ומה טיבו של גזלן בכאן. ולא דעת ולא תבונה ולא ישיב אל לבו. שאין בו שמץ גזלה כל דהיא. ולא חשדינן נמי להיאך לגריעותא. אלא לטיבותא. דבעל תשובה הוא. מלבד שאר צדדי התר (נוסף עמ"ש בגמרא. נאמר אנו ג"כ. שמא באו אותם המעות לידו מגוי צרורים בתורת סך ידוע. והוא לא מנאם (כאשר הוא דבר מצוי אצלנו תמיד) וכמו שקבלם הלה. חזר ושלחם להלז בפרעון חובו. כסבור שהם מנויים בדיוק. ולא ידע באותו מותר. לפיכך לא זכה בו. כמציאה שלא הכיר בה מעולם. שלא קנה לו רשותו. כן זה מציאה באה לידו. וכענין שכתוב. א"א מטמון נתן לכם. עמ"ש שם באם לבינה) ובין כך. או כך. אצל השולח. אבדה מדעת היא ודאי. כדאמרינן בעלמא ועוד דפרע דייק. לפיכך גדול כח אומדנא זו. בדבר שבממון שניתן למחילה להעמיד ממון ואדם על חזקתו ונאמנותו. משא"כ להוציא אדם מחזקתו באומדנא שאין בה ממש. מי שמעת לה. ישתקע הדבר ולא יאמר. ואפילו בדררא דממונא ומתנה דאזלינן בתר אומדנא. מטעמים הנ"ל דלא מפקעינן ממונא ולא מפקינן מיד המוחזק. וגם לא סגי בלא"ה למיזל. בתר דעת הנותן. אפ"ה מי לא שאני לן בין אומדנא דמוכח. לאומדנא גרידא. עיין בתרא (קמא"ב) וכן ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. אפילו לגבי איסורים חמורים כא"א. ונדרים. זה ברור בכל הש"ס. עאכ"ו שלא לירד לחיי אדם מוחזק בכשרות. עפ"י אומדנא בעלמא לא שרירא ולא קיימא. וגם לגרום ע"י כך תקלה לרבים. לצער את הצבור בדבר שצריך לכל נפש. שאפילו בד"א היחיד הפורש ממנו נקרא חוטא. ואין גוזרין על הצבור כו'
מעתה אני חוזר על דברי בס"ק התוקע עצמו לדבר הלכה זו. בפטפוטי דברים לא שרירן ולא חלין. ופטומי מלין ע"ג מלין. ונראה מה יהיו חלומותיו. תחלת דברי פיהו סכלות לומר. וזה הכריחני להשיב לשואלי דבר כל מה ששו"ב האנשים האלו הוא בעיני כבשר חזיר. הוציא דבר מגונה מפיו. והועיל להיות החלום הולך אחר הפה (שאסר בחלומו) הוא שהתיר בנאומו. כמו ששנינו ואלו מותרין כבשר חזיר. ובבלי דעת מלין יכביר. באמרו חדא דחזינן בכל הש"ס. שא"ל דבר גדול כמו האומדנא (אין שבוש גדול מזה. להעלות האומדנא במאזנים על כל יתגדל. אבל ראיה גדולה היא על עכירות שכלו של זה המדבר גדולות בצואר עתק. החל בגדול. ולא הראה אפילו דבר קטן בהויות דאביי ורבא. והסכל ירבה דברים. באמור) ורבותינו הקדושים כו'. המה דנין בין לקולא בין לחומרא כ"ד בין בממונא בין באיסורין ע"פ האומדנא. כדחזינן פא"נ א"ר האי דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח טופיינא כו'. עד אבלע ליה בחשבון כו'. הא קמן שכיון דחזינן איזה דבר שלא כסדר העולם. אז סמכינן לאומדנות רחוקות כו' מתנה הוא דיהב ליה. או מגזל גזליה כו'. ומתירין לזה ממון חברו וחשדינן לאחר לגזלן עכ"ד. מה זו ראיה של הבל ורעות רוח. ההיא לקולא היא. כדי שלא להוציא מיד המוחזק. וכיון דמדעתיה יהיב ליה. אית לן למהדר אכל טצדקי דמשכחינן. ואזלינן בתר אומדנא. דאמרינן זוזי היכא דאיתנהו לוקמי. כיון דבהתרא אתו לידיה. ומה טיבו של גזלן בכאן. ולא דעת ולא תבונה ולא ישיב אל לבו. שאין בו שמץ גזלה כל דהיא. ולא חשדינן נמי להיאך לגריעותא. אלא לטיבותא. דבעל תשובה הוא. מלבד שאר צדדי התר (נוסף עמ"ש בגמרא. נאמר אנו ג"כ. שמא באו אותם המעות לידו מגוי צרורים בתורת סך ידוע. והוא לא מנאם (כאשר הוא דבר מצוי אצלנו תמיד) וכמו שקבלם הלה. חזר ושלחם להלז בפרעון חובו. כסבור שהם מנויים בדיוק. ולא ידע באותו מותר. לפיכך לא זכה בו. כמציאה שלא הכיר בה מעולם. שלא קנה לו רשותו. כן זה מציאה באה לידו. וכענין שכתוב. א"א מטמון נתן לכם. עמ"ש שם באם לבינה) ובין כך. או כך. אצל השולח. אבדה מדעת היא ודאי. כדאמרינן בעלמא ועוד דפרע דייק. לפיכך גדול כח אומדנא זו. בדבר שבממון שניתן למחילה להעמיד ממון ואדם על חזקתו ונאמנותו. משא"כ להוציא אדם מחזקתו באומדנא שאין בה ממש. מי שמעת לה. ישתקע הדבר ולא יאמר. ואפילו בדררא דממונא ומתנה דאזלינן בתר אומדנא. מטעמים הנ"ל דלא מפקעינן ממונא ולא מפקינן מיד המוחזק. וגם לא סגי בלא"ה למיזל. בתר דעת הנותן. אפ"ה מי לא שאני לן בין אומדנא דמוכח. לאומדנא גרידא. עיין בתרא (קמא"ב) וכן ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. אפילו לגבי איסורים חמורים כא"א. ונדרים. זה ברור בכל הש"ס. עאכ"ו שלא לירד לחיי אדם מוחזק בכשרות. עפ"י אומדנא בעלמא לא שרירא ולא קיימא. וגם לגרום ע"י כך תקלה לרבים. לצער את הצבור בדבר שצריך לכל נפש. שאפילו בד"א היחיד הפורש ממנו נקרא חוטא. ואין גוזרין על הצבור כו'
10
י״אהקמחי הלז לא חש לקמחיה לגמרי סובין ומורסן מעורבין. דברי הה"מ בדין דאשכ' טופיינא דחויים מעיקרם
ומש"ע המפטפט. ואין לחלק בין נ"ד לההיא כו'. דמוקמינן לאיש בחזקת כשר כו'. אבל בנ"ד שאנו באים לפסול האנשים הללו שהיו בחזקת כשרים ושוחטי מתא זה ימים ושנים מה"ת לפסלה מכח אומדנא (עתה קרב אל מרכז האמת. ודקארי לה מאי קארי. אעפ"כ ברח ממנו והיה לאחור ולא לפנים) לזא"א שאף שאפשר לדחות. ז"א אלא לדרמב"ם ודעמיה דלא מחלק בין לוה למלוה. אבל לפ"ג הה"מ. שכתב ג"א יש האי מאן דיזיף פריטי מחבריה. ונ"ל לפג"ז דווקא בלוה מוצא יותר. אבל כשמלוה מוצא יותר י"ל שהלוה נותן יותר משום רבית ואסור עכ"ד. הרי לך לפי שטתיה דאע"ג דאית לן תרתי באומדנא וכו'. דיינינן ליה לרשע כו'. אומר אני אין קץ לדברי רוח. מה ענין זה לזה. מדמי מלי דלא דמיין לגמרי. אדרבה אפכא שמעינן מינה. התם המקבל יודע בעצמו שקבל יותר מהראוי לו. ויש מקום לחוש לטעות. ולחייבו בחזרה. משום השבת אבדה. מ"מ אם אינו בכדי שהדעת טועה לא מחייבינן ליה לאהדורי טופיינא למרי זוזי. משום דמוקמינן גברא אחזקת בר דעת דלא קטעי. אדם עשוי למשמש בכיסו. ולעולם יצור וימנה. כדילפינן מקרא. ויצורו וימנו את הכסף. משו"ה אמרינן האי גברא ודאי דייק במנין המעות שנתן לזה. בטרם יוציאם מת"י. אלא בכוונה הוסיף. אי משום דחפץ חסד הוא (מאחר שרואה חברו זה נצרך ללות ממנו. קיהיב ליה מתנה בלא כיסופא) ונדיב לב הוא להנות לחברו שהשעה דוחקתו. או שכוונתו לצאת י"ח הנעלם. גזלה או ספק גזלה. מ"מ ובכל אופן ויתור הוא ומחילה. להכי אמרינן זוזי היכא דקיימו לוקמו. מחמת אומדנא טובה. וליכא דתבעיה וממון שא"ל תובעים הוא. נעשה כמוצא מציאה משמיא קזכו ליה בסימא בסימא. ולכל זה לא הוצרכתיו אלא אם נודה למ"ש ה"ה. אבל מלבד שדברי הה"מ נפלאים ממני. ואין שומעים לממציא דבר חדש מדעתו. להחמיר ולהוציא מיד המוחזק. הלכה מקופחת היא בלי ספק. כמו שכתבתי עליו בהגהותי לחבור הר"מ. פ"ד מה"מ ולוה. הלכה י' ז"ל. המלוה את חברו ומצא הלוה יותר כו'. וז"ל הה"מ. נ"ל שגרסת רבינו דאוזיף כו'. וג"א יש דיזיף כו' ונל"ל לפג"ז כו'. כשהמלוה מוצא. י"ל משום רבית ואסור.
ומש"ע המפטפט. ואין לחלק בין נ"ד לההיא כו'. דמוקמינן לאיש בחזקת כשר כו'. אבל בנ"ד שאנו באים לפסול האנשים הללו שהיו בחזקת כשרים ושוחטי מתא זה ימים ושנים מה"ת לפסלה מכח אומדנא (עתה קרב אל מרכז האמת. ודקארי לה מאי קארי. אעפ"כ ברח ממנו והיה לאחור ולא לפנים) לזא"א שאף שאפשר לדחות. ז"א אלא לדרמב"ם ודעמיה דלא מחלק בין לוה למלוה. אבל לפ"ג הה"מ. שכתב ג"א יש האי מאן דיזיף פריטי מחבריה. ונ"ל לפג"ז דווקא בלוה מוצא יותר. אבל כשמלוה מוצא יותר י"ל שהלוה נותן יותר משום רבית ואסור עכ"ד. הרי לך לפי שטתיה דאע"ג דאית לן תרתי באומדנא וכו'. דיינינן ליה לרשע כו'. אומר אני אין קץ לדברי רוח. מה ענין זה לזה. מדמי מלי דלא דמיין לגמרי. אדרבה אפכא שמעינן מינה. התם המקבל יודע בעצמו שקבל יותר מהראוי לו. ויש מקום לחוש לטעות. ולחייבו בחזרה. משום השבת אבדה. מ"מ אם אינו בכדי שהדעת טועה לא מחייבינן ליה לאהדורי טופיינא למרי זוזי. משום דמוקמינן גברא אחזקת בר דעת דלא קטעי. אדם עשוי למשמש בכיסו. ולעולם יצור וימנה. כדילפינן מקרא. ויצורו וימנו את הכסף. משו"ה אמרינן האי גברא ודאי דייק במנין המעות שנתן לזה. בטרם יוציאם מת"י. אלא בכוונה הוסיף. אי משום דחפץ חסד הוא (מאחר שרואה חברו זה נצרך ללות ממנו. קיהיב ליה מתנה בלא כיסופא) ונדיב לב הוא להנות לחברו שהשעה דוחקתו. או שכוונתו לצאת י"ח הנעלם. גזלה או ספק גזלה. מ"מ ובכל אופן ויתור הוא ומחילה. להכי אמרינן זוזי היכא דקיימו לוקמו. מחמת אומדנא טובה. וליכא דתבעיה וממון שא"ל תובעים הוא. נעשה כמוצא מציאה משמיא קזכו ליה בסימא בסימא. ולכל זה לא הוצרכתיו אלא אם נודה למ"ש ה"ה. אבל מלבד שדברי הה"מ נפלאים ממני. ואין שומעים לממציא דבר חדש מדעתו. להחמיר ולהוציא מיד המוחזק. הלכה מקופחת היא בלי ספק. כמו שכתבתי עליו בהגהותי לחבור הר"מ. פ"ד מה"מ ולוה. הלכה י' ז"ל. המלוה את חברו ומצא הלוה יותר כו'. וז"ל הה"מ. נ"ל שגרסת רבינו דאוזיף כו'. וג"א יש דיזיף כו' ונל"ל לפג"ז כו'. כשהמלוה מוצא. י"ל משום רבית ואסור.
11
י״בהגהתי עליו בזה"ל. דבריו תמוהים. דכיון דעכ"פ ודאי לא עדיף וחמיר מאבק רבית גמור. דקיי"ל אם נטל. אין מחייבין אותו להחזיר. אף בודאי אב"ר כ"ש בזה שספק רבית מאוחרת היא. דליכא מאן דחש לה. אף בודאה. אלא לכתחלה. לא להוצי' בדין מה גם מספיקא בעלמא ליכא דסליק אדעתא וכבר חזר בו הה"מ עצמו וראה החולשה שבפירושו. ע"כ מ"ש שם.
12
י״גוגם האומרה הוא עצמו. כבר שתה עליה כוס של תנחומין. הדר ביה ותבריה לגזיזיה. והמפטפט הלז לא חלי ולא מרגיש. ואינו רואה מה שבפניו ונגד עיניו. ורוצה לקפח רגלי אנשים כשרים בטעות ושבוש מוחלט ומ"ש כל המעיין בצדק יראה דרש"י ס"ל כדעת הה"מ. צ"ל הרואה בסדק או דק או תבלול בעינו. לכן טובו כחדק. שאפילו היה קצת ממש בסברא דחויה זו (היכן מצינו כיוצא לחזר אחר טענה זרה ותואנה בדויה. לחייב אדם ולפסוק לחיותו בלי הכרח עצום) ולהכריע אחרים בארחות עקלקלות ממהדורי מילי ממולייתא. מגבב ומביא דברים אינם מענין כלל.
13
י״דכל עם שהרבה דברים המפטפט אינם מועלים בענין וכולם לחובתו
וכי מה טיבה של אותה שאמרו במסד"א. לכאן. שם לא הוצרכו אלא להורות מדת חסידות. לכבד לכל אדם. אע"פ שאין מכירו. עם שמסתמא יהא בעיניו כלסטים שלא להאמינו ולאכסנו. שלא אמרו להיות חסיד שוטה לסכן עצמו. והא ב"ס נמי אמרה. לא הכל תביא אל ביתך. שכל בר דעת חס על שלו. ועל עצמו ובשרו. ואינו בוטח במי שאינו יודעו ומכירו. וכן בדברי תורה וחפצי שמים. פשיטא שאין סומכין על כל אדם בכל מקום שיהא (אף שאמרו ע"א נאמן באיסורין) ואמרו (ע"ז לט"ב דמע"א. חולין ס"ג) בכמה דברים שאין נקחין אלא מן המומחה. היכא דאיכא חשדא. וחד מנייהו בשר בסוריא. והאידנא סמכינן ארובא מצוים אצל שחיטה. כל עוד שלא הורע כח חזקתו. ובודאי גם על כל אדם בכל זמן. מוטל בכל הענינים להרחיק עצמו מן הכיעור. ולא להכניס עצמו בספק דבר איסור וקלקול מצוה. ואותה תשובה כו.'. דהר"ן. בידינו היא. הלא היא בענין קריאת המגלה בלעז האחשתרנים. ואין לה מקום כאן ללמוד ממנה. להוציא אדם כשר מחזקתו ע"פ אומדנא מדומה. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. אף כי גדול כחה של חזקה. שהומחה לוריא ע"פ ב"ד כמה שנים מה גם לכוף את הרבים להחזיק בחומרא יתרה. ולגזור על הצבור גזרה שאין יכולין לעמוד בה. אין זו מן המדה בתורה. שדרכיה דרכי נועם וגו'. אדרבה בכמה מקומות מצינו. שאע"פ שיש מקום לת"ח להחמיר על עצמו. לא הורו להחמיר לאחרים. כאותה ששנינו בג"ד שהיה ר"ג מחמיר. ואמרו לו אע"פ שב"א היו מחמירים על עצמם. היו מקילים לכל ישראל כו'. וכהנה רבות בתלמוד עצמו מספר. אף באיסורי תורה החמורים שיש בהם מיתה וסקילה. כשסמכו אפילו רק על דברי יחיד וגם שברכוהו. א"צ להאריך בכך. שידועים לכל בי רב דחד יומא. וכן עוד היום אפילו בספק איסור כרת כחלב הכרס שתחת הפריסה. דבני ריינוס אוכלים באין מוחה. ומצינו בפוסקים רבו כמו רבו. שחוזרים על כל צדדי הקולות כל מה דאפשר. ולא להכביד משא החומרות על הרבים. ונדמה בעיני כאלו המפטפט הלז לא ידע ספר. כ"ש בנדון הלז שיש הרבה צדדים להקל. והוא דבר שאי אפשר לצבור בלעדו. כמ"ש ר"י מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר לעולם כו'. והך תרדא בחדא מלתא מסרך סריך בסרכא תלויה בספק. ובאומדנא בלתי מבוררת רק בדמיון כוזב. ע"פ ראיה בלויה רחוקה מאדם בעל הוראה סחוב והשלך משערי ציון המצוייני' בהלכ' ברורה. ויש הרבה טענות של אומדנות יותר קרובות מאותה הנכריה שעסק בה. אבל באמת אין אחת מהנה ראיה לנדון הלז. וזה עני מהפך בחררת ראיה אחת שאין בה נחת. שמח בה כמציאה הבאה לידו בהסח הדעת. קסבר דקני לה בראיה בעלמא. ולא חשש לכדי שהדעת טועה. ואינו עוזבה מידו מתגלגל עמה. בשני דפים מלאים בה מתגעגע. ולריק יגע. ומ"ש (בעבר י"א) אבל בכאן הדבר גלוי והרוצה לראות. שכל הבהמות מלאות סרכות. הכל אין בו מועיל. כמש"ל. ומלבד האמור אף אם אמת היה הדבר שרוב הבהמות שם נמצאים אז בסרכות. עדיין גם המה אינן סרכות ודאות. וקרוב לודאי הוא. שהרוב ממין סרכות הכשרות הנה. ואם מחמירים בהם היכא דאפשר. אין דנין ממנה להיכא דלא אפשר. ושעת הדחק שאני. ואין הבהמות הסרוכות. מחזקות את כל הנמצאות במדינה לאסורות. והרי אנו אוכלין מחלבן גם כל בהמות שבעולם מצויות בהן סרכות. כי על כן מצריכין בדיקה לריאה יותר מלאחר שאר טרפיות כידוע. ואעפ"כ בנאבדה הריאה. סומכין להתיר מטעם זה. ואין חוששין אף לחלבה. ואפי' נטרפה מחמת סרכא. אין מחזיקין אותה לטרפה ודאית. עאכ"ו בסרכא שלא נודעה ולא הכיר בה אדם מעולם. ומתירין החלב והגבינה שנעשו ממנה. וממילא בטלה לה גם הטענה הנמשכת דטרח בה בכדי דמייתי לה מפרה אדומה. דהכא נמי ודאי איכא רובא. ואיתה נמי לחזקה בהדה. דרוב בהמות כשרות הן. וכמ"ש גם הרא"ש בפירוש.
וכי מה טיבה של אותה שאמרו במסד"א. לכאן. שם לא הוצרכו אלא להורות מדת חסידות. לכבד לכל אדם. אע"פ שאין מכירו. עם שמסתמא יהא בעיניו כלסטים שלא להאמינו ולאכסנו. שלא אמרו להיות חסיד שוטה לסכן עצמו. והא ב"ס נמי אמרה. לא הכל תביא אל ביתך. שכל בר דעת חס על שלו. ועל עצמו ובשרו. ואינו בוטח במי שאינו יודעו ומכירו. וכן בדברי תורה וחפצי שמים. פשיטא שאין סומכין על כל אדם בכל מקום שיהא (אף שאמרו ע"א נאמן באיסורין) ואמרו (ע"ז לט"ב דמע"א. חולין ס"ג) בכמה דברים שאין נקחין אלא מן המומחה. היכא דאיכא חשדא. וחד מנייהו בשר בסוריא. והאידנא סמכינן ארובא מצוים אצל שחיטה. כל עוד שלא הורע כח חזקתו. ובודאי גם על כל אדם בכל זמן. מוטל בכל הענינים להרחיק עצמו מן הכיעור. ולא להכניס עצמו בספק דבר איסור וקלקול מצוה. ואותה תשובה כו.'. דהר"ן. בידינו היא. הלא היא בענין קריאת המגלה בלעז האחשתרנים. ואין לה מקום כאן ללמוד ממנה. להוציא אדם כשר מחזקתו ע"פ אומדנא מדומה. לא זו ולא כיוצא בה שמענו. אף כי גדול כחה של חזקה. שהומחה לוריא ע"פ ב"ד כמה שנים מה גם לכוף את הרבים להחזיק בחומרא יתרה. ולגזור על הצבור גזרה שאין יכולין לעמוד בה. אין זו מן המדה בתורה. שדרכיה דרכי נועם וגו'. אדרבה בכמה מקומות מצינו. שאע"פ שיש מקום לת"ח להחמיר על עצמו. לא הורו להחמיר לאחרים. כאותה ששנינו בג"ד שהיה ר"ג מחמיר. ואמרו לו אע"פ שב"א היו מחמירים על עצמם. היו מקילים לכל ישראל כו'. וכהנה רבות בתלמוד עצמו מספר. אף באיסורי תורה החמורים שיש בהם מיתה וסקילה. כשסמכו אפילו רק על דברי יחיד וגם שברכוהו. א"צ להאריך בכך. שידועים לכל בי רב דחד יומא. וכן עוד היום אפילו בספק איסור כרת כחלב הכרס שתחת הפריסה. דבני ריינוס אוכלים באין מוחה. ומצינו בפוסקים רבו כמו רבו. שחוזרים על כל צדדי הקולות כל מה דאפשר. ולא להכביד משא החומרות על הרבים. ונדמה בעיני כאלו המפטפט הלז לא ידע ספר. כ"ש בנדון הלז שיש הרבה צדדים להקל. והוא דבר שאי אפשר לצבור בלעדו. כמ"ש ר"י מיום שחרב בהמ"ק דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר לעולם כו'. והך תרדא בחדא מלתא מסרך סריך בסרכא תלויה בספק. ובאומדנא בלתי מבוררת רק בדמיון כוזב. ע"פ ראיה בלויה רחוקה מאדם בעל הוראה סחוב והשלך משערי ציון המצוייני' בהלכ' ברורה. ויש הרבה טענות של אומדנות יותר קרובות מאותה הנכריה שעסק בה. אבל באמת אין אחת מהנה ראיה לנדון הלז. וזה עני מהפך בחררת ראיה אחת שאין בה נחת. שמח בה כמציאה הבאה לידו בהסח הדעת. קסבר דקני לה בראיה בעלמא. ולא חשש לכדי שהדעת טועה. ואינו עוזבה מידו מתגלגל עמה. בשני דפים מלאים בה מתגעגע. ולריק יגע. ומ"ש (בעבר י"א) אבל בכאן הדבר גלוי והרוצה לראות. שכל הבהמות מלאות סרכות. הכל אין בו מועיל. כמש"ל. ומלבד האמור אף אם אמת היה הדבר שרוב הבהמות שם נמצאים אז בסרכות. עדיין גם המה אינן סרכות ודאות. וקרוב לודאי הוא. שהרוב ממין סרכות הכשרות הנה. ואם מחמירים בהם היכא דאפשר. אין דנין ממנה להיכא דלא אפשר. ושעת הדחק שאני. ואין הבהמות הסרוכות. מחזקות את כל הנמצאות במדינה לאסורות. והרי אנו אוכלין מחלבן גם כל בהמות שבעולם מצויות בהן סרכות. כי על כן מצריכין בדיקה לריאה יותר מלאחר שאר טרפיות כידוע. ואעפ"כ בנאבדה הריאה. סומכין להתיר מטעם זה. ואין חוששין אף לחלבה. ואפי' נטרפה מחמת סרכא. אין מחזיקין אותה לטרפה ודאית. עאכ"ו בסרכא שלא נודעה ולא הכיר בה אדם מעולם. ומתירין החלב והגבינה שנעשו ממנה. וממילא בטלה לה גם הטענה הנמשכת דטרח בה בכדי דמייתי לה מפרה אדומה. דהכא נמי ודאי איכא רובא. ואיתה נמי לחזקה בהדה. דרוב בהמות כשרות הן. וכמ"ש גם הרא"ש בפירוש.
14
ט״וומ"ש איש דברים. וכ"כ הרא"ש פ"ק דחולין. דל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא להחמיר לא להקל. השתבש כי לא הבין דברי הרא"ש. אדרבה אפכא הוא דאיכא לאוכוחי מהתם. דדחיק למימר סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. אבל להקל טובא איכא. והכי כתב שם גם הרא"ש. ולכולא האי לא צריכנא כדלעיל. אלא לפי שבוש דמיונו של זה. המתעסק בדברים מרבים הבל (בעבר י"ב) וא"צ לטפל בטעות חשבונו במיעוט דמיעוט. הבל יפצה פיהו. לומר שהוא ערב שאם יפתחו החזה של אלף בהמות לא ימצא גם במאה אחת מהם ט' בלי סרכות כו'. והאריך בשטותו.
15
ט״זמעתה כבר החליט כל הבהמות של האי. לטרפות גמורות מוחלטות לפ"ד החכם בעיניו. והיה לו להכריז גם על החלב והגבינות הנעשות מהנה (ומה לו כי נזעק על הבשר תאוה לבדו) וכנראה גם הוא עם חבריו יחדו לא יבושו ולא יחדלו מאכול אותם ערבו לחכם. ולפי זה דרכו כסל איפכא מסתברא כיון דאזיל בתר רובא. ודן כולם לטרופות ודאות. הרי וכל היוצא מן הטמא טמא. והבשר הנמצא כשר ע"י עדים כשרים. בהמה משנשחטה הותרה. ואיגלאי מילתא דמועטא (דמוחך) מיהא הוי. ומסייע לרובא דעלמא. א"כ מה חטא לו הבשר. ובמה זכו חלב וגבינות. שלא גזר עליהם גזרה כללית לאסור אכילתן כעת מכל וכל. ממילא יצאו שני שוחטים הללו זכאים. ומה שנמנעים מלבדוק בחברת בני אומנותם. אין בזה חידוש כנ"ל. אך דבר הגון הוא לחקרם מה ראו על ככה. אבל לא לפסלם מחמת זה. שמא יש להם טעם. שאין ראוי להם לגלותו. שלא לתת סבה למריבה. לפני התגלע הריב נטוש ולא להפר את האהבה. ותו בר מכל דין. הא אנן סהדי. שכל הבהמות של אותה מדינה כאז כן עתה. לא לבד. משביחות (ומחמת רוב שומן. נולדו בהן סרכות הללו שנבדקו בשומן הלב. כי מצא מין את מינו) אבל גם יולדות עדיין. והא קיי"ל טרפה אינה יולדת לד"ה. ומי נימא. השתא הוא דאתרעו סמוך לשחיטה נעשו בהן סרכות חזקות. אלא ודאי אין כל סרכותיהן מטריפות. הנה בחנם הרעיש העולם בהבל הבלים. הכל הבל נדף. מבקשי מות השוחטים מומחים הללו. ויורד לחייהם. ולא תסור ממנו אולתו עד שקראם רשעים. נמצא מתחייב בנפשו. ומפקיר חיי עצמו על לא דבר. כי לא בכח יצדק איש ויגבר. ואפילו הוא צווח עליהם כל היום. לא הורעה חזקתן כמלא נימא.
16
י״זומה שחזר לחמם תשובת רשב"א שכבר הוזכרה למעלה. דמי האי בר בי רב כדלא טעים תבשילא. ולאו בר סמכא הוא כקפילא. ומה שהוסיף להביא ראיה מאשת מדינים וכעס. לתפוס כזב"י המדינית בבלוריתה. לא ידע מה יעשה באחריתה. העיד על עצמו שלא בא לתכליתה. מה טיבה של אשה נסתרת ומתייחדת עם איש מה שאסרה תורה. והרי שור שחוט לפניך. ודבר מכוער עצום מאד. מצטרף להעיד עליה בודאי שהיא בכרה קלה מסרכת דרכיה. ואעפ"כ גדולי ההוראה אמרו שלא תצא אלא מבועל. ואין מוציאין מבעל על כרחו. ואם נשאת לבועל וי"ל בנים ממנו. אף מבועל לא תצא. ואפילו לדעת המחמירין בקול בלבד. או בעדי כיעור בלבד. אין מוציאין כלל. ועכ"פ בענין הסתירה והכיעור. ודאי לא סגי. אלא בדלא אפשר למתלי בטעות. כמ"ש בס"ד בחבורי שם במקומו. א"כ מה זה ענין לכאן. האשה ההיא תשא את עונה מ"מ. עוברת על דת היא בבירור. ועכ"ז לא החליטוה לאסרה על בעלה ובועלה. וק"ו לכאן. שאין כאן קול ברור. ולא עדי כיעור שראו דבר רע בפועל. שאי אתה רשאי לדון להחמיר על אנשים כשרים. לפסלם בשום אופן.
17
י״חומה שהביא עוד מאותה דסופר ס"ת. שנאמן להכשיר ס"ת או לפסלו מכח האומדנא. הדבר ברור שהיא ראיה לסתור כל בנינו. הנה לא ידע במה יכשל. שמביא ראיה לחובתו. די בזו לראות דלא בר הרגשה הוא כלל.
18
י״טועוד תראה עוורונו של זה המפטפט. שחשב להסתייע מתשובת רשב"א. ולא ראה מ"ש בתשובה (סש"ה) שעם היותו ז"ל מהמחמירין במיעוך סרכות. כתב שאפילו מיעך ודאי. לא נפסל בכך. אלא אחר התראה. ונודע שעבר בבירור. אז מסלקין אותו לדעתו ז"ל. וכאן לא נודע כלל שפשע במאומה. גם הרשב"א לא אסר אלא המיעוך ומשמוש הסרכות העבות והגלגול בין האצבעות. עד שתמוש ותנתק אפילו הסרכא העבה והחזקה כעבות העגלה. משא"כ סרכות שמתפרקות מיד כשמכניס הבודק ידו בזריזות. ומוציא הריאה ובודקה. ולא נמצא ראשה של סרכא בריאה או בדופן. כבר הורה זקן וקבעה בש"ע הלכה למעשה. להתיר בבהמת ישראל ע"י שוחט ירא שמים. ואין להרהר אחריו. בודאי כדאי לסמוך עליו. אף שלא בשעת הדחק. כ"ש בעת הדוחק והצורך העצום. להספיק בשר לכל ההמון הלז. ויש בהם חלושים ואנושים שאי אפשר להם מבלי בשר. אשרי שיאחז בהתר זה. ולא לגרום תקלות וחורבות שאין להאריך בהם.
19
כ׳כל מאי לחזק הסרכא דאמר אית ליה פרכא
ומה שחתר עוד להשיב אל יבשת האומדנא. מתוספת כתובה דמן האירוסין ודכוותה. והביא בידו מ"ש הרא"ש באומדנות שבדיני ממונות. לא יכול הועיל לחזק סברתו הנודדת על כנפי רוח. מי לא ידע בכל אלה שהולכין בד"מ אחר אומדנות מוכיחות הרבה כמש"ל. והיינו דווקא במתנות וזכיות שאין בהן הפקעת ממון מן המוחזק. וכ"ש כשיש בהן גילוי דעת. הרבה כיוצא בהן יש לנו. מה שלא נזכר אף בדברי הרא"ש. וכולן אינם ענין לנדון כמש"ל באר היטב. גם מה שמגבב ומביא ממפך שבועת מחשודה אשכנגדה. אף היא לא תקום. ולא ידע מאי קאמר. ההוא חשדא. ידיעה ברורה היא. שנודע ונגלה עליה. שכבר עברה פעם על השבועה. בשקר נשבעה. להכי חשדינן לה נמי להבא. שתחזור לסורה. ותשבע לשוא גם הפעם. וזו אין צריך לפנים. הדין פשוט וידוע שהחשוד על השבועה פסול לה. ואין מוסרין לו שבועה להכשילו עוד. וגם להפסיד בה לכשנגדו. ואין באותו מעשה דרבא אומדנא כלל. עם שהיה חידוש בדין ההוא. שהאמינה לבת ר"ח כעדים. והיינו משום דהוה בקי בגווה דמהימנא. בת מרי דעובדא הואי. ואשת חבר כחבר. וההיא איתתא לא אתחזקא בכשרה. משו"ה סמיך אבת ר"ח וחייש לה לפחות. כדי שלא להפקיע ממון. ע"פ שבועתה של זו. שלא הוחזקה לנאמנת ובר"ח עכ"פ העידה עליה. שחשודה היא על שבועת שקר בפועל ממש. לא ע"פ אומדנא והשערה בעלמא כחשדא דיליה. שקורא חשד מוחלט. מה שעלה בדעתו המשולח שלא מהכרח. שגם הוא עצמו לא ראה ולא ידע שמנתק סרכות ודאי. ולא שמע אפילו מעוף הפורח. וחשד של שיתוף שם הטעהו. לעשות חשד מסברא חפשית כחשד ממש. הידוע ומבורר ע"פ הכשר ונאמן. מה גם להוציא מחזקתו אדם כשר ונבר. ישתקע הדבר.
ומה שחתר עוד להשיב אל יבשת האומדנא. מתוספת כתובה דמן האירוסין ודכוותה. והביא בידו מ"ש הרא"ש באומדנות שבדיני ממונות. לא יכול הועיל לחזק סברתו הנודדת על כנפי רוח. מי לא ידע בכל אלה שהולכין בד"מ אחר אומדנות מוכיחות הרבה כמש"ל. והיינו דווקא במתנות וזכיות שאין בהן הפקעת ממון מן המוחזק. וכ"ש כשיש בהן גילוי דעת. הרבה כיוצא בהן יש לנו. מה שלא נזכר אף בדברי הרא"ש. וכולן אינם ענין לנדון כמש"ל באר היטב. גם מה שמגבב ומביא ממפך שבועת מחשודה אשכנגדה. אף היא לא תקום. ולא ידע מאי קאמר. ההוא חשדא. ידיעה ברורה היא. שנודע ונגלה עליה. שכבר עברה פעם על השבועה. בשקר נשבעה. להכי חשדינן לה נמי להבא. שתחזור לסורה. ותשבע לשוא גם הפעם. וזו אין צריך לפנים. הדין פשוט וידוע שהחשוד על השבועה פסול לה. ואין מוסרין לו שבועה להכשילו עוד. וגם להפסיד בה לכשנגדו. ואין באותו מעשה דרבא אומדנא כלל. עם שהיה חידוש בדין ההוא. שהאמינה לבת ר"ח כעדים. והיינו משום דהוה בקי בגווה דמהימנא. בת מרי דעובדא הואי. ואשת חבר כחבר. וההיא איתתא לא אתחזקא בכשרה. משו"ה סמיך אבת ר"ח וחייש לה לפחות. כדי שלא להפקיע ממון. ע"פ שבועתה של זו. שלא הוחזקה לנאמנת ובר"ח עכ"פ העידה עליה. שחשודה היא על שבועת שקר בפועל ממש. לא ע"פ אומדנא והשערה בעלמא כחשדא דיליה. שקורא חשד מוחלט. מה שעלה בדעתו המשולח שלא מהכרח. שגם הוא עצמו לא ראה ולא ידע שמנתק סרכות ודאי. ולא שמע אפילו מעוף הפורח. וחשד של שיתוף שם הטעהו. לעשות חשד מסברא חפשית כחשד ממש. הידוע ומבורר ע"פ הכשר ונאמן. מה גם להוציא מחזקתו אדם כשר ונבר. ישתקע הדבר.
20
כ״אוזה המפטפט גלי אדעתיה דלא ידע פירוש החשוד על השבועה שזכרו חז"ל בכל מקום. כמדומה הוא שפירושו. שנחשד מעיקרו באומדנא בעלמא. כדאמרי אינשי. ולא היא אלא חשוד הוי ע"פ ידיעה ברורה שעשה עבירה ואיסור בפועל ממש דווקא. ע"י כך נעשה חשוד מכאן ואילך. ואין מאמינין לו באותו דבר האסור. לאכלו על פיו כמו בבכורות שלהי פרק עד כמה (י"ד סקי"ט) ואין מוסרין אותו לשבועה. כמו ששנינו ר"פ כל הנשבעין (ח"מ סצ"ב) זהו שקראוהו חשוד. לומר שמן העבר יוקח ראיה על העתיד שסורו רע. לכן מעתה חושדין אותו שישוב ככלב על קיאו. לעבור עוד על אותו דבר האסור אחר שידענו בבירור שאינו נחשב בעיניו לעבירה. אשר איננו יר"א. ולא מחשב הפסד עבירה לכלום. לפיכך כבר אבד חזקתו. ואינו נאמן על אותו דבר. עד שיתברר ששב מאולתו כראוי לו. ויעמוד על חזקת כשרות. זהו דבר ידוע לתשב"ר. ולא הוצרכתי להאריך בו אלא מפני זה הטועה. דפשיטא ליה כנ"ל. כמו שמוכיח לשונו (בעבר י"ג) הרי דמשום חשדא בעלמא אפקיה לממונא כו'.
21
כ״בוזה שיבוש. דלא אפיק רבא ממונא באומדנא. אלא משום דאמרה ליה בר"ח ידענא כו'. דהיינו ידיעה ממש. והאמינה למוחזקת. כנגד הבלתי מוחזקת. מטעמא דלעיל דאוקי ממונא אחזקיה. וכל מקום שהאמינה תורה פסולי עדות כאשה. הרי היא כשנים. עם שכבר מצאנו ג"כ דאפיק רבא. אפילו מיתמי שלא בעדים. בדברים העושים להשאיל ולהשכיר. ההיא נמי כודאי חשוב. הלכו אחר מנהגו של עולם. ותפשוהו לדבר ידוע. כמו בעדים. ולא אומדנא בעלמא הוי.
22
כ״גוכל ראיות שהביא הם לחובתו המחבר הואיל באר דעת הרא"ש בדינא דשטר ישן
ומה שטרח לחפש בתשובת הרא"ש כלל ס"ח. עינו הטעתו. וכבר הוחזק שמביא ראיה לחובתו. אדרבה שם דעת הרא"ש לבטל האומדנות העצומות ההנה. ולהעמיד אפילו שטר (שבא להוציא ממון) על חזקתו. לא לפסלו באומדנא. אם לא שיראה הדיין בעיני חכמתו שהדין מרומה. אז יסלק עצמו מן הדין (ואעפ"כ לא גזר אף לקרוע השטר. אלא נדון הוא כשטרא ריעא כו'. ונ"מ דאי תפס. כך נ"ל בזה לדעת הרא"ש) ומה לו לייגע עצמו לפרוש לדרך רחוקה. למשש כל כלי תשובות הרא"ש. וזו בידינו הוא קבועה בח"מ סס"א (בש"ע שם סע"ט) וכבר אמרתי למעלה. שאין לקחת ראיה כלל מדיני ממונות. שבודאי דנין בהם ע"פ אומדנא המוכחת. ולא לקיים חזקה בלבד ולהחזיק ממון. אלא גם להוציאו ולהפקיעו מן המוחזק. בסברא והשערה גרידא. כך היה יפה כחן של חז"ל בעלי התלמוד. בר ממאיה דאתמר לעיל ואדכר בפוסקים כעובדא דר"ב. דאמר חבוטו לקברא דאבוכון ומ"ז דחזא לההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה כפתיה ואודי (ב"מ ך"ד) ואביי בוי"ו דרויח ליה עלמא (ב"ב קס"ז) ודכוותייהו טובא אפ"ה כבר מחו לה אמוחא. שמשרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו שאין סומכין על אומדנות גם בדיני ממונות: ואין עושים אלא ע"פ ראיה ברורה. כמו שהוקבע להלכה פסוקה בשני מקומות בח"מ (ססט"ו וססצ"ז) מטעם הר"מ. מכאן אתה דן ק"ו. שלא לפסול אדם כשר מוחזק ע"פ אומדנא רצונית. בלי חקירה ודרישה לעמוד על הבירור שהוא עבריין בלי ספק. הלא זה ד"נ נפש קובע. באין מבין יודע.
ומה שטרח לחפש בתשובת הרא"ש כלל ס"ח. עינו הטעתו. וכבר הוחזק שמביא ראיה לחובתו. אדרבה שם דעת הרא"ש לבטל האומדנות העצומות ההנה. ולהעמיד אפילו שטר (שבא להוציא ממון) על חזקתו. לא לפסלו באומדנא. אם לא שיראה הדיין בעיני חכמתו שהדין מרומה. אז יסלק עצמו מן הדין (ואעפ"כ לא גזר אף לקרוע השטר. אלא נדון הוא כשטרא ריעא כו'. ונ"מ דאי תפס. כך נ"ל בזה לדעת הרא"ש) ומה לו לייגע עצמו לפרוש לדרך רחוקה. למשש כל כלי תשובות הרא"ש. וזו בידינו הוא קבועה בח"מ סס"א (בש"ע שם סע"ט) וכבר אמרתי למעלה. שאין לקחת ראיה כלל מדיני ממונות. שבודאי דנין בהם ע"פ אומדנא המוכחת. ולא לקיים חזקה בלבד ולהחזיק ממון. אלא גם להוציאו ולהפקיעו מן המוחזק. בסברא והשערה גרידא. כך היה יפה כחן של חז"ל בעלי התלמוד. בר ממאיה דאתמר לעיל ואדכר בפוסקים כעובדא דר"ב. דאמר חבוטו לקברא דאבוכון ומ"ז דחזא לההוא דכפר ידיה בגלימא דחבריה כפתיה ואודי (ב"מ ך"ד) ואביי בוי"ו דרויח ליה עלמא (ב"ב קס"ז) ודכוותייהו טובא אפ"ה כבר מחו לה אמוחא. שמשרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו שאין סומכין על אומדנות גם בדיני ממונות: ואין עושים אלא ע"פ ראיה ברורה. כמו שהוקבע להלכה פסוקה בשני מקומות בח"מ (ססט"ו וססצ"ז) מטעם הר"מ. מכאן אתה דן ק"ו. שלא לפסול אדם כשר מוחזק ע"פ אומדנא רצונית. בלי חקירה ודרישה לעמוד על הבירור שהוא עבריין בלי ספק. הלא זה ד"נ נפש קובע. באין מבין יודע.
23
כ״דושונה באולתו (בעבר הלז) להודיע סכלותו. בביאור שם חשוד של רז"ל. על כן הביא אדו בידו. מאותה שאמרו בבית חבר ובחצר שמוכרין בה תכלת ה"ה בחזקתן עד שיחשדו. ואמר. וזה ממש דומה לנ"ד כו'. דברי בורות הן ואמר לכל סכל הוא. כי לא עלתה כזאת ע"ד אדם תורני מעולם. לאבד חזקה מעליא גמורה. אלא בעדות וראיה ברורה. שאינה סובלת הכחשה אמתלא וסתירה. וכבר שנה ושלש בחטא הבנה זו שנשתרשה במוחו רצועתה אצלו הותרה.
24
כ״הוחוזר להטריח המעיין במילי ממולייתא. דלא עדיפן מקמייתא. ההיא דנדרים לא מאומדנא קאתו עלה אלא מדינא. ומשנה ראשונה ואחרונה ודאי בסברא פליגי. דלמשנה ראשונה שויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. ואחרונה סברה לאפקועי נפשה מבעלה לא כל כמינה. ואוקמא אחזקה דשריא ואתיא הך סברא דאלימא טובא. ומפקא מידי אומדנא. אם בינה שמעה זאת.
25
כ״ווכן יצא עוד חוץ לתחום הנדון לבקש לו מעיר לעזור. מאומדנא דנדר ושבועה ונוזר נזור. ולא יגהה ממנו מזור. מי לא ידע דבנדרים ושבועות ודאי הולכין אחר כוונת הלב. ואחר מחשבת הנודר ונשבע. דכתיב נדיב לב. והאדם בשבועה. ולא ניתנה נזירות אלא להפלאה. הנה כשל עוזר אחור נזור
26
כ״זהון ראיותיו של המפטפט מהבל שיש בו חטא יחטם
ומש"ע (בעבר י"ד) לטפל בטיח תפל. כל דמיונותיו ישא רוח יקח הבל בנה על יסוד נופל. וכבר הוחזק שמביא ראיה לחובתו. ככה עשה בזו שהראה מקום לקעקע בנינו וביצתו. מאותה תשובה דרשב"א (סת"א) שהרי רשב"א בפה מלא אומר. שאפילו היכא דאתחזק איסורא. אתי ס"ס ושרי לה ודאי. כמו שהוא דבר פשוט ומוסכם. כ"ש היכא דלא אתחזק. חזקה אין כאן רוב אין כאן כמש"ל. גם הירו' שמביא שם רשב"א. אין עוזר אותו. פשיטא ידוע לדברי דבי רב. שאין חוששין לדבר שאינו מצוי אפילו להחמיר. ומתירין איסור של תורה. אף רק בספק אחד. כההיא דשגרונא. ואימר כלבא אימר שונרא. דתלינן במידי דשכיח ודכוותה טובא. כ"ש שאין הולכין אחריו להקל. ואפי' בס"ס. ולא היה צריך לחזר אחריו מהירו'. כל התלמוד מלא מזה.
ומש"ע (בעבר י"ד) לטפל בטיח תפל. כל דמיונותיו ישא רוח יקח הבל בנה על יסוד נופל. וכבר הוחזק שמביא ראיה לחובתו. ככה עשה בזו שהראה מקום לקעקע בנינו וביצתו. מאותה תשובה דרשב"א (סת"א) שהרי רשב"א בפה מלא אומר. שאפילו היכא דאתחזק איסורא. אתי ס"ס ושרי לה ודאי. כמו שהוא דבר פשוט ומוסכם. כ"ש היכא דלא אתחזק. חזקה אין כאן רוב אין כאן כמש"ל. גם הירו' שמביא שם רשב"א. אין עוזר אותו. פשיטא ידוע לדברי דבי רב. שאין חוששין לדבר שאינו מצוי אפילו להחמיר. ומתירין איסור של תורה. אף רק בספק אחד. כההיא דשגרונא. ואימר כלבא אימר שונרא. דתלינן במידי דשכיח ודכוותה טובא. כ"ש שאין הולכין אחריו להקל. ואפי' בס"ס. ולא היה צריך לחזר אחריו מהירו'. כל התלמוד מלא מזה.
27
כ״חאיברא ההיא דירו'ה לא ברירא לן. דהא לתלמודא דידן איפכא שמעינן. דכולהו מחבטן עג"ק. וכ"כ תו'. הא קמן דאותו ירו' דחוי מעקרו ( מ"מ בדאתחזק איסורא מיירי מיהת) אבל יש בתלמודנו ראיות רבות בריאות וטובות. שבודאי לא נחוש למאי דלא שכיח. לעשות ממנו ספק. בין להקל בין להחמיר. ואין בכל זה ענין לנדון. הלא יאמר איה הטיח אשר טחת ובכדי טרחת. מי לחשך שיש כאן חזקת איסור כלל. הלא גם תמול גם היום אכלת ותאכל מחלבה וגבינתה. ואינך חושש לכלום. והיינו ודאי אע"ג דבהמה בחייה בחזקת איסור אמ"ה עומדת. בשרה אינו נתר אלא בשחיטה. מ"מ דבר הפורש ממנו בחזקת כשרות גופה דאמו עומד. דאית לה חזקה מעליא. דבריאה ושלמה היא כרובא דעלמא. ולא אשתכח בה ריעותא מחיים. לכן העמדתה על חזקתה. ועתה אחר שנשחטה הותרה גם בבשרה. עד שיוודע לך במה נטרפה. גם שוחטים כשרים הללו. עד עכשיו אכלת משחיטתם. ועל מה אתה פורש היום משחיטתן. גם ערב אל לבך להכריז עליהם שהם פסולים ורשעים. על מה דתא מהחצפא.
28
כ״טונחזור ונדון דבר מדבר. תשובת רשב"א שצללת אחריה במים אדירים. והעלית חרס בידך ובא בכף הוראתך ונקבה. והלא דברים ק"ו מכל צד. אם אתה דן על הבהמה. אמר נא. מה אם בדאתחזק איסורא. מהני ס"ס להקל. הכא דלא אתחזק איסורא כלל. ואפילו ספק אחד אין כאן בבירור. אדרבה בהמה זו בחזקת התר עומדת. שכבר הוחזקה בכשרה משעה שנולדה. עד שנשחטה בכשרות. ויצאה להיתר מוחלט. מאיזה טעם אתה בא לאסרה. אל תאסרנה מספק אפילו היה. כ"ש שלא אירע בה ספק לא היה ולא נברא. אלא שמהביל זה עושה את שאינו ישנו. בחד מלתא סריך בסרכא דמשכ"א משיך. ומחזיק לכל בהמות הארץ ההיא לטרפות ודאות. שאין מעלה להן ארוכה. והוא שבוש עצום ובורכא. שאף אם נלך אחר הרוב לעשות כולן סרוכות מספק. עדיין יש כאן ס"ס. ספק אינה סרוכה כלל (שמא מן המיעוט היא זו) את"ל סרוכה. שמא אינה מן המטריפות. דמהני אפילו בדאתחזק איסור. ואע"פ שאינו מתהפך. כמה פוסקים בעלי הוראה לא חשו להפוך דס"ס. (ויכולני לעשותו מתהפך ג"כ וע"ל) כ"ש היכא דלא אתחזק איסור כי הכא. וגדולה מזו הרבה שמענו לרשב"א. בסרכא שנסתפקו בה אם היא בגב או בחיתוך דאע"ג שהרי כאן ספק גמור של תורה לפנינו. התירה הרב. משום דרוב בהמות כשרות. והעמידנה על חזקתה (כמ"ש בב"י בשמו) אע"פ שהסרכות מצויות הרבה בכל מקום. דמש"ה אצרכוה בדיקה לריאה בכל אתרי. משום דאין רוב סרוכות טרפות. עאכ"ו במקום שיש עדים מסייעים. ואומרים שלא נמצא בה סרכא מטרפת. ואי אתה יכול להכחישם. והם מוחזקים מתמול שלשום במומחים כשרים וזכאים. במה גזרת עליהם מיתה לקרותם רשעים מכשילים את הרבים בפתאום עשיתם חטאים. צא צא איש הדמיונים אוחזי עיני הפתאים. כלך למדברותיך פן יפגעו בך קנאים. מי הרשך. מי בקש זאת מידך. אם אינו ישר בעיניך פרוש מן הבשר. ומה לך לדרך אסו"ר כולל לאסור על אחרים אסר. וכשם שאסור להתיר את האסור. כך לאסור את המותר. וסופו להתיר את האסור מדנקטיה רמות רוחא יתירא. מי שמך לאיש סורר ומורה. אף כי לדון ד"ן בלי דרישה וחקירה ע"פ אומדנא בדויה. מי קבלך עליו לגזור גזירה. ולהיות מתעבר על ריב לא לו. ריב לא ידע יחקרהו ולא על בני האי לבד עוותה גזרתך הקשה. כי יצא הדבר להבזות בעלי תורה בעיני ע"ה. שיבואו תלמידים שלא שמשו כל צרכם ויסמכו עליך. אחר שקבעת דבריך בדפוס ושלחת ע"פ החוץ. להראות גדולה בפני כל בעלי הוראה גם במ"א. כי יאמרו כך נמצא בתשובה חקוק בעט ברזל ועופרת. להורות את בני ישראל לשעה ולדורות למשמרת. באין מכלים דבר ולא מוחה ותהי האמת נעדרת. לכן נערתי חצני לגדור גדרת הגינה בפני המתגדרים בהוראה. לטול עטרה שאינה הולמתם. ולעשות מחאה ולמסור מודעא לאורייתא. דלא לגררי עלמא בתריה דהאי גברא לא בר סמכא. אלא כההוא איש כפר נבוריא. דלא ליתו למסמך עליה אף בדררא דממונא ודאיסורא. לאסור את המותר ולהתיר את האסור. לחייב את הזכאי. ולזכות את החייב. ונמצא לקתה מד"הד והשורה מתקלקלת. ואין מהצורך להאריך עוד להשיב על כל הדברים היגעים. שהאריך פה הרחיב לשון רק נשיב עליהם בקצרה.
29
ל׳מש"ע כי מה נאמר שהם עושים מעוך ומשמוש כו'. דמעברינן להו. זה לא נתברר כלל. ולמה ועל מה יעבירום. ומ"ש ואם נאמר שהם עושים עכשיו המיעוך ע"פ ב"ד. יל"ת איך עשו הדבר כו'. ולהתיר את האסור כו'. שהרי כל גדולי כו'. על המיעוך והמשמוש כתבו דהעושה כן כאילו מאכיל טרפות לישראל.
30
ל״אוהמון הטרחיותיו כלו בעשן הסכלות כלו
הנה עתה יצא דבר הקצף גם על הב"ד. ואם הם התירוהו לצורך שעה ומפני הדחק. כך כח ב"ד יפה אינך רשאי להרהר אחריהם. ומה לו לזה שלא מינוהו ב"ד להתריס כנגדם. אין לך אלא שופט שבימיך. ואף לו יכולים לכופו ולומר אכול. וא"ל. כתיבנן עלך זקן ממרא. כי מעוך הסרכות לא נאסר במנין. אדרבה ע"פ גאוני בבל היתה שומה להתיר. ואין אחד מגדולי פוסקים קדומים לפני רשב"א הרבה. שערער עליו כל כך. וכל רז"ל הצרפתים והאשכנזים מבעלי תוספות עד הנה התירוהו רק רשב"א לבדו מלבו הוציא מלין. לא מפי הקבלה הוא אומר. אלא כחולק על גאונים קדמונים אחזו שער ההיתר פתחו ואין סוגר. וז"ל במו"ק על מ"ש הטור בסל"ט דבר בשם רשב"א על הממעכין סרכות כאילו מאכילין טרפות. לא מפי הקבלה כתב רשב"א כך. אלא מדעתו וסברתו הפשוטה. מדלא חזינן דחלקו חז"ל בין סרכא לסרכא בשלא כסדרן. לכן גדש המדה שאין חילוק בין סרכא עבה וחזקה. לקלושה ודקה. תפס במרובה שאינה תפיסה בכ"מ. כי בודאי לא כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. העוברת במשמוש קל בין האצבעות. לא סרכא שמה. דוגמא לדבר גילוי מילתא בעלמא. מום קבוע ומום עובר שזה פסול ועומד. וזה עובר וכשר. ואע"פ שאינה ראיה. זכר לדבר מיהא איכא. אכן עלינו לסור למשמעת הגאונים הקדמונים. עמודי הגולה יסודי ההוראה. שמסרו לנו תורה שבע"פ. והם שקבלוה מחכמי התלמוד. ומאחר שהם חלקו בין סרכא עוברת לשאינה עוברת. מזקנים נתבונן ואין לנו להתחכם עליהם. במה שאסרו ובמה שהתירו (כל שאין ראיה ברורה מן התלמוד לנגדם) אין אדם רשאי להרהר אחריהם. והוא בעיני כטועה בדבר משנה (כמ"ש ראב"ד הובאו דבריו בח"מ סכ"ה) והוא כלל מונח קיים. לא לבד לענין דיין שטעה בד"מ. כי גם באו"ה דרך אחד הוא. ואם הזיק והפסיד לאדם בשר בהמתו בהוראת איסור מסברתו בלבד. חייב לשלם (וכמ"ש ר"מ על עצמו. כשהטריף בנטלה האם מדעתו ומסברתו. אמר הלכה חמורך טרפון) מי זה הוא ערב אל לבו לחלוק עליהם בלי הוכחה גלויה הסותרת דעתם. כי אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות מהכרח גמור. אבל בסברא בעלמא אפילו להחמיר. מאן ספין מאן רקיע. להתריס כנגדם באורחותיו להכריע. קרוב הוא לממרה ע"פ ב"ד כדאשכחן בדכוותה. וכמ"ש לרב כשהתירו את השמן אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא. ואמר ר"ן גאמו לשבא וליכול כבדא. ה"נ גאונים שהיו סמוכים לתלמוד. לאו קטלי קני נינהו. לא מדחו בגילא דחיטתא. אך יפה כחם כמעט כרבינא ור"א. אולם גזרה חדשה דרשב"א לא נתפשטה ולא קבלוה בכ"מ ואף הוא לא אמרה אלא בסרכות המטריפות ודאי (ותמה על הרשב"א דתבר לגזיזיה. שבסרכא תלויה הנה הוא מקל. עם שיש פנים להחמיר בה. למ"ד אין סרכא בלא נקב. וכדעת כמה פוסקים. וברירין איהו נמי מודה להוראת מר יעקב משא"כ. גזרת רשב"א לא נתפשטה. ואף הוא לא אמרה אלא בסרכות מטריפות ודאי. משא"כ בסרכות החדשות הללו. שאינן מטריפות בודאי כמש"ל בס"ד. והא תינח בדאפשר. בדלא אפשר מי אמר. שלא לסמוך על רבים וגדולים אף בשעת הדחק. אף הוא ז"ל לא פסל את הבודק שמיעך. ולא אסר בדיעבד. ושעת הדחק כדיעבד הוא. ואצ"ל שהרי אין כאן בירור כלל כנ"ל.
הנה עתה יצא דבר הקצף גם על הב"ד. ואם הם התירוהו לצורך שעה ומפני הדחק. כך כח ב"ד יפה אינך רשאי להרהר אחריהם. ומה לו לזה שלא מינוהו ב"ד להתריס כנגדם. אין לך אלא שופט שבימיך. ואף לו יכולים לכופו ולומר אכול. וא"ל. כתיבנן עלך זקן ממרא. כי מעוך הסרכות לא נאסר במנין. אדרבה ע"פ גאוני בבל היתה שומה להתיר. ואין אחד מגדולי פוסקים קדומים לפני רשב"א הרבה. שערער עליו כל כך. וכל רז"ל הצרפתים והאשכנזים מבעלי תוספות עד הנה התירוהו רק רשב"א לבדו מלבו הוציא מלין. לא מפי הקבלה הוא אומר. אלא כחולק על גאונים קדמונים אחזו שער ההיתר פתחו ואין סוגר. וז"ל במו"ק על מ"ש הטור בסל"ט דבר בשם רשב"א על הממעכין סרכות כאילו מאכילין טרפות. לא מפי הקבלה כתב רשב"א כך. אלא מדעתו וסברתו הפשוטה. מדלא חזינן דחלקו חז"ל בין סרכא לסרכא בשלא כסדרן. לכן גדש המדה שאין חילוק בין סרכא עבה וחזקה. לקלושה ודקה. תפס במרובה שאינה תפיסה בכ"מ. כי בודאי לא כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. העוברת במשמוש קל בין האצבעות. לא סרכא שמה. דוגמא לדבר גילוי מילתא בעלמא. מום קבוע ומום עובר שזה פסול ועומד. וזה עובר וכשר. ואע"פ שאינה ראיה. זכר לדבר מיהא איכא. אכן עלינו לסור למשמעת הגאונים הקדמונים. עמודי הגולה יסודי ההוראה. שמסרו לנו תורה שבע"פ. והם שקבלוה מחכמי התלמוד. ומאחר שהם חלקו בין סרכא עוברת לשאינה עוברת. מזקנים נתבונן ואין לנו להתחכם עליהם. במה שאסרו ובמה שהתירו (כל שאין ראיה ברורה מן התלמוד לנגדם) אין אדם רשאי להרהר אחריהם. והוא בעיני כטועה בדבר משנה (כמ"ש ראב"ד הובאו דבריו בח"מ סכ"ה) והוא כלל מונח קיים. לא לבד לענין דיין שטעה בד"מ. כי גם באו"ה דרך אחד הוא. ואם הזיק והפסיד לאדם בשר בהמתו בהוראת איסור מסברתו בלבד. חייב לשלם (וכמ"ש ר"מ על עצמו. כשהטריף בנטלה האם מדעתו ומסברתו. אמר הלכה חמורך טרפון) מי זה הוא ערב אל לבו לחלוק עליהם בלי הוכחה גלויה הסותרת דעתם. כי אז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות מהכרח גמור. אבל בסברא בעלמא אפילו להחמיר. מאן ספין מאן רקיע. להתריס כנגדם באורחותיו להכריע. קרוב הוא לממרה ע"פ ב"ד כדאשכחן בדכוותה. וכמ"ש לרב כשהתירו את השמן אכול ואי לאו כתיבנא עלך זקן ממרא. ואמר ר"ן גאמו לשבא וליכול כבדא. ה"נ גאונים שהיו סמוכים לתלמוד. לאו קטלי קני נינהו. לא מדחו בגילא דחיטתא. אך יפה כחם כמעט כרבינא ור"א. אולם גזרה חדשה דרשב"א לא נתפשטה ולא קבלוה בכ"מ ואף הוא לא אמרה אלא בסרכות המטריפות ודאי (ותמה על הרשב"א דתבר לגזיזיה. שבסרכא תלויה הנה הוא מקל. עם שיש פנים להחמיר בה. למ"ד אין סרכא בלא נקב. וכדעת כמה פוסקים. וברירין איהו נמי מודה להוראת מר יעקב משא"כ. גזרת רשב"א לא נתפשטה. ואף הוא לא אמרה אלא בסרכות מטריפות ודאי. משא"כ בסרכות החדשות הללו. שאינן מטריפות בודאי כמש"ל בס"ד. והא תינח בדאפשר. בדלא אפשר מי אמר. שלא לסמוך על רבים וגדולים אף בשעת הדחק. אף הוא ז"ל לא פסל את הבודק שמיעך. ולא אסר בדיעבד. ושעת הדחק כדיעבד הוא. ואצ"ל שהרי אין כאן בירור כלל כנ"ל.
31
ל״בומ"ש שלא היו עושים נפיחת הריאה אחר הבדיקה. אם אחר מיעוך סרכא באצבע. הוא אומר. מודה אני בזה שאם כך הוא. לא יפה המה עושים בכך. וצריך ללמדם שיעשו ככה. ואם לא ישמעו להתראת ב"ד. אז בשלח (מעל פני השחיטה) יעבורו. אכן ברירין העוברים מיד בהושטת הבודק את ידו בזריזות אל הריאה. בזו לא הוזכרה נפיחה כלל. מ"מ מהיות טוב. יפה להם לעשותה י"א יצא את כולם.
32
ל״גנשא המון רוחא וכל אתר לא השתכח להון
מ"ש (בעבר ט"ו) לדחות בגילא דחיטתא. דקיי"ל נשחטה בחזקת התר עומדת וכו' חדא דכתב הרמ"א כו'. דל"א הכי אלא בגדיים וטלאים (הכזבים הטלואים בטלאי ע"ג טלאי. הפריד יעקב איש תם. ובעל קמח השעורים נתלה באילן גדול. ולא נחנק בו. כי הלא רמ"א עצמו אינו מחמיר אלא בסרכות של גדיים וטלאים. לא בסרכות דגסות. כמ"ש בסעי"ג. איברא דנראה כסותר ד"ע למ"ש בסע"ב. ולא הרגיש בו המערער הלז. ברם לא מדי הוא. עמש"ל בתשובה קי"ג דסד"ב) ועוד שכבר הסכימו שזה ל"א אלא כ"ז שלא נולד בה ספק. אבל כשידעינן דאית בה סרכא ספקא לחומרא עכ"ד.
מ"ש (בעבר ט"ו) לדחות בגילא דחיטתא. דקיי"ל נשחטה בחזקת התר עומדת וכו' חדא דכתב הרמ"א כו'. דל"א הכי אלא בגדיים וטלאים (הכזבים הטלואים בטלאי ע"ג טלאי. הפריד יעקב איש תם. ובעל קמח השעורים נתלה באילן גדול. ולא נחנק בו. כי הלא רמ"א עצמו אינו מחמיר אלא בסרכות של גדיים וטלאים. לא בסרכות דגסות. כמ"ש בסעי"ג. איברא דנראה כסותר ד"ע למ"ש בסע"ב. ולא הרגיש בו המערער הלז. ברם לא מדי הוא. עמש"ל בתשובה קי"ג דסד"ב) ועוד שכבר הסכימו שזה ל"א אלא כ"ז שלא נולד בה ספק. אבל כשידעינן דאית בה סרכא ספקא לחומרא עכ"ד.
33
ל״דמה ידעת מה פשפשת ומה מצאת. בבהמה זו הבריאה. כלום ראית הסרכא בריאה. כעצמים בבטן המלאה. אלא סרכיה הוא דנקט. ולא תמוש ממנו אולתו התקועה בגולגלתו. לעשות הבלתי ידוע כלל. כנודע ודאי. אחר שקננה אומדנא משובשת במוחו.
34
ל״הומרבה דברים מביא חטא. באמרו ועוד השלישי מכריע שהעושה כן. עוקר תקנת חכמים והוי פורץ גדר. עז"נ עיר פרוצה כו'. איש אשר אין מעצר לרוחו. יפרץ פרץ ע"פ פרץ לבזות ולחרף הב"ד והשוחטים לשונו יחרץ. מה פשעו ומה חטאו. אם בדקו ולא מצאו. הלא גודרי פרצות (מסלקי המכשלות את הרשעים) להם יקראו
35
ל״ואח"ז נשבע לשוא צרוף צורף בכזב. ופער פיו לבלי חוק. לומר אבל חי נפשי לאל נשבעתי ואקיימה להיות מוכן ומזומן להראות שאחר שיעשו כל הקולות הללו. ומיעוך ומשמוש לא ימצא אפילו מיעוטא דמיעוטא כשרות בלי נפיחה. לשונו זה סרוח. וקדור כדור נפוח. שמשמעו כאילו הנפיחה מכשירתן. מי זה אמר ותהי כמש"ל. אבל באמת הנפיחה צריכה עכ"פ במקום ריעותא. ואחר המיעוך בהכרח. להעיד על הריאה. החולה היא אם בריאה. וכיון שכן מדברי זה המפטפט עצמו. הלא נזדכו השוחטים. שערער עליהם לפסלם בחזקת היד. כי מאחר שהודה שאחר הנפיחה יוכלו להמצא כשרות. א"כ במה הורע כחם. ואיך אבדו אנשים מומחים וכשרים חזקתם.
36
ל״זראי' אחרונה נוספת מסייעא שיש בה ממש לבטל כל הרהור ספק מהוראה זו שיצאה להתר לשוא צרף המקלל בקיסם מאל נטרפים להשיב אל יבשת ? התר
ועם כל זה לא פסק קול כסיל ברוב דברים. אחרית פיהו הוללות רעה. באמרו זהו מ"ש הלום (אין זו אלא מלכותא בלא תגא. חוצפא כלפי שמיא) שכל מה שהם שוחטים הוא נבלה כו'. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד לתן את הדין. קורא אני עליו פושק שפתיו מחתה לו. ומוציא דבה הוא כסיל (אם העושה חומרי דמר ודמר. עליו הכתוב אומר כסיל בחושך הולך. עאכ"ו מי שכל החומרות לא הספיקו לו. אלא שעשה את שאינו אפילו בגדר ספק איסור. כאיסור גמור מוחלט ולעורר מדנים ) והלך לבה"מ להוציא היין וקלט את השמרים. ובעכבת יין העלה קמחים מקמח שעורים דאכסוהו. וכל ריבוי דברי פטפוטיו אינן אלא דברי תוהו. החל בהבל. לספק חבל בחבל עניים מארש לחבל. להמית נפשות אשר לא תמותנה בהבל פיו שיש בו חטא לאסור נכבדים בכבל. וסיים בשטות. לקרוא ידיעה. מה שלא ראה ולא ידע רק שבוש דעת הוא ותבל. כלום תבלין יש בה גם חמת אדם בה תגבל. לראות דברים כאלה חקוקים בספר כשל כח הסבל. אינו בעיניה אלא כאותו יעקב שהורה דגים טעונים שחיטה (ב"ר פ"ז. ירו' פ"ב דיבמות) גם הוא לאסו"ר יובל. ואם יקנה לב יודה כמוהו ויאמר חבוט חבטך דטבא לאולפנא. ולא אוסיף עוד למיזל בתר אפכא להתלות בקורי עכביש של אומדנא. בהא נחיתנא ובהא סליקנא. כל כי הך בישרא ניכול שקילנא מניה שופרי שופרי ואכילנא (ומאן דלא קאכיל. ודאי אינו ראוי לאכול בשר) מכל הני מילי תריצי וטעמי מעליי דאמרן. ומלבד כל אלה. שאין זה נכנס אף בגדר ספק לחוש לו לגמרי. נוסף עליהם טעם לשבח. שאפילו היתה כאן סרכא לפנינו סרוכה לשומן הלב. עדיין אני אומר. שמא דינה כסרכא דאונות כסדרן. או הסמוכה לדופן. דתלינן במכה שבדופן. ועל מה זה תדון כטרפה ודאי. מה שלא נזכר בדחז"ל כלל. מניין לנו להוסיף על דבריהם. ועכ"פ בדיקה תהני לה. וכ"כ הר"מ בפירוש שיש לה בדיקה. אלא שנשא פנים למנהג. ובשעת הדחק מי אמר לא מיבעיא למאן דס"ל יש סירכא בלא נקב (כסברת גדולי ההוראה) עחי"ג על מ"ש תו' (דמז"א) על דעה זו. מריאה הסמוכה לדופן כו'. ומאי בדיקה שייך הא לעולם לא תבצבץ כו'. ומיהו בלא"ה קשה איך היה יודע ע"י שלא תבצבץ שהסרכא מחמת דופן. כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב כו' עכ"ד. כתבתי על זה. אין מזה הוכחה. כי י"ל לעולם אי איתא דיש נקב תחת הסרכא. והסרכא אינה אלא קרום שעלה על פני הנקב מבחוץ. מ"מ אינו ממלא כל חלל הנקב מתוכו. רק סותם הוא על גבו של נקב. לכן אם נופחין בה. בודאי יעלה הקרום ויגבה למעלה. ויהא ניכר הנקב. אף שלא יצא הרוח. משא"כ אי אמרינן שאין שם נקב. אז ודאי לא תעלה בנפיחה כלל. לכן מצד אין להוכיח. ולא חשו חז"ל לסרכא אלא כשעומדת במקום שעתידה להתפרק. וסופה לנקב את הריאה. ובמקום רביתה כמו כסדרן דמינח נייחא ולא מנתקא. שריא דילמא הא נמי כסדרן הוי ולא עוד הלא בפירוש אמרו אפי' ריאה שניקבה בודאי ודופן סותמתה. כשרה. ה"נ נימא אפילו יש נקב בריאה תכשר ע"י כך. שהרי שומן הלב טהור. וסותם אפילו יש נקבים בקנה הלב עב"י ס"ס ל"ד ומנין לנו לעשות מסרוכה לשומן הלב טרפה ודאית. מה שלא זכרו חז"ל לגמרי וכי להוסיף על הטרפות יש. ביחוד שנראה דהיינו רביתא. וכסרכא דמאונא לאונא כסדרן דכשרה ואי ניזל בתר סברא דידן. הוה מסתברא לן דעדיפא ממכה בדופן. שמצלת את הריאה מיד הסרכא. וכאן אין ריעותא לא מצד הריאה. ולא מצד השומן כלל (ותדון כסרכא תלויה) והיה נראה שאינו אלא התפשטות הליחות והשומן. עד שנדבק לשומן הלב. כי מצא מין את מינו. מ"מ חלילה להקל בדבר שאבותינו נהגו להחמיר (עם שכבר הקלו בה רבים וגדולים. ובסמודה עיר ואם בישראל בספרד היו חותכין סרכא כזו ובודקין) ודווקא אם נמצאת סרכא ממש. אף שאינו אלא חומרא נוספת אך אם עוברת מיד. פשיטא ליכא דחש לה. אף שלא בשעת הדחק. דרירא בעלמא היא) משא"כ לדון ע"פ אומדנא. להחשיבה ודאי סרכא גמורה מטרפת. מי האומר כן אם לא משתגע. חוק הדת פורע. והאנשים הללו אינם מוחזקים בחשודים כפי הצעת השאלה. גם מסתמא נוטלים שכרן מהטרפות כמו מהכשרות. ועל מה יהיו חוטאים לא להם. להחטיא את הרבים בשאט בנפש. אם לא שלא מצאו כלום. ובדקו כראוי להם. ואם אולי מצאו. רירין בעלמא מצאו.
ועם כל זה לא פסק קול כסיל ברוב דברים. אחרית פיהו הוללות רעה. באמרו זהו מ"ש הלום (אין זו אלא מלכותא בלא תגא. חוצפא כלפי שמיא) שכל מה שהם שוחטים הוא נבלה כו'. וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד לתן את הדין. קורא אני עליו פושק שפתיו מחתה לו. ומוציא דבה הוא כסיל (אם העושה חומרי דמר ודמר. עליו הכתוב אומר כסיל בחושך הולך. עאכ"ו מי שכל החומרות לא הספיקו לו. אלא שעשה את שאינו אפילו בגדר ספק איסור. כאיסור גמור מוחלט ולעורר מדנים ) והלך לבה"מ להוציא היין וקלט את השמרים. ובעכבת יין העלה קמחים מקמח שעורים דאכסוהו. וכל ריבוי דברי פטפוטיו אינן אלא דברי תוהו. החל בהבל. לספק חבל בחבל עניים מארש לחבל. להמית נפשות אשר לא תמותנה בהבל פיו שיש בו חטא לאסור נכבדים בכבל. וסיים בשטות. לקרוא ידיעה. מה שלא ראה ולא ידע רק שבוש דעת הוא ותבל. כלום תבלין יש בה גם חמת אדם בה תגבל. לראות דברים כאלה חקוקים בספר כשל כח הסבל. אינו בעיניה אלא כאותו יעקב שהורה דגים טעונים שחיטה (ב"ר פ"ז. ירו' פ"ב דיבמות) גם הוא לאסו"ר יובל. ואם יקנה לב יודה כמוהו ויאמר חבוט חבטך דטבא לאולפנא. ולא אוסיף עוד למיזל בתר אפכא להתלות בקורי עכביש של אומדנא. בהא נחיתנא ובהא סליקנא. כל כי הך בישרא ניכול שקילנא מניה שופרי שופרי ואכילנא (ומאן דלא קאכיל. ודאי אינו ראוי לאכול בשר) מכל הני מילי תריצי וטעמי מעליי דאמרן. ומלבד כל אלה. שאין זה נכנס אף בגדר ספק לחוש לו לגמרי. נוסף עליהם טעם לשבח. שאפילו היתה כאן סרכא לפנינו סרוכה לשומן הלב. עדיין אני אומר. שמא דינה כסרכא דאונות כסדרן. או הסמוכה לדופן. דתלינן במכה שבדופן. ועל מה זה תדון כטרפה ודאי. מה שלא נזכר בדחז"ל כלל. מניין לנו להוסיף על דבריהם. ועכ"פ בדיקה תהני לה. וכ"כ הר"מ בפירוש שיש לה בדיקה. אלא שנשא פנים למנהג. ובשעת הדחק מי אמר לא מיבעיא למאן דס"ל יש סירכא בלא נקב (כסברת גדולי ההוראה) עחי"ג על מ"ש תו' (דמז"א) על דעה זו. מריאה הסמוכה לדופן כו'. ומאי בדיקה שייך הא לעולם לא תבצבץ כו'. ומיהו בלא"ה קשה איך היה יודע ע"י שלא תבצבץ שהסרכא מחמת דופן. כי נמי ניקבה הריאה לא תבצבץ שהקרום סותם את הנקב כו' עכ"ד. כתבתי על זה. אין מזה הוכחה. כי י"ל לעולם אי איתא דיש נקב תחת הסרכא. והסרכא אינה אלא קרום שעלה על פני הנקב מבחוץ. מ"מ אינו ממלא כל חלל הנקב מתוכו. רק סותם הוא על גבו של נקב. לכן אם נופחין בה. בודאי יעלה הקרום ויגבה למעלה. ויהא ניכר הנקב. אף שלא יצא הרוח. משא"כ אי אמרינן שאין שם נקב. אז ודאי לא תעלה בנפיחה כלל. לכן מצד אין להוכיח. ולא חשו חז"ל לסרכא אלא כשעומדת במקום שעתידה להתפרק. וסופה לנקב את הריאה. ובמקום רביתה כמו כסדרן דמינח נייחא ולא מנתקא. שריא דילמא הא נמי כסדרן הוי ולא עוד הלא בפירוש אמרו אפי' ריאה שניקבה בודאי ודופן סותמתה. כשרה. ה"נ נימא אפילו יש נקב בריאה תכשר ע"י כך. שהרי שומן הלב טהור. וסותם אפילו יש נקבים בקנה הלב עב"י ס"ס ל"ד ומנין לנו לעשות מסרוכה לשומן הלב טרפה ודאית. מה שלא זכרו חז"ל לגמרי וכי להוסיף על הטרפות יש. ביחוד שנראה דהיינו רביתא. וכסרכא דמאונא לאונא כסדרן דכשרה ואי ניזל בתר סברא דידן. הוה מסתברא לן דעדיפא ממכה בדופן. שמצלת את הריאה מיד הסרכא. וכאן אין ריעותא לא מצד הריאה. ולא מצד השומן כלל (ותדון כסרכא תלויה) והיה נראה שאינו אלא התפשטות הליחות והשומן. עד שנדבק לשומן הלב. כי מצא מין את מינו. מ"מ חלילה להקל בדבר שאבותינו נהגו להחמיר (עם שכבר הקלו בה רבים וגדולים. ובסמודה עיר ואם בישראל בספרד היו חותכין סרכא כזו ובודקין) ודווקא אם נמצאת סרכא ממש. אף שאינו אלא חומרא נוספת אך אם עוברת מיד. פשיטא ליכא דחש לה. אף שלא בשעת הדחק. דרירא בעלמא היא) משא"כ לדון ע"פ אומדנא. להחשיבה ודאי סרכא גמורה מטרפת. מי האומר כן אם לא משתגע. חוק הדת פורע. והאנשים הללו אינם מוחזקים בחשודים כפי הצעת השאלה. גם מסתמא נוטלים שכרן מהטרפות כמו מהכשרות. ועל מה יהיו חוטאים לא להם. להחטיא את הרבים בשאט בנפש. אם לא שלא מצאו כלום. ובדקו כראוי להם. ואם אולי מצאו. רירין בעלמא מצאו.
37
ל״חלכן אני אומר בטח. מי שמגיס לבו בהוראה כזו לאיסור. ומצער את הצבור. ופוגם בכבוד בב"ד. ומוציא לעז על שוחטים. כאילו מאכילים נבילות לישראל בזדון בלי טעם וסבה מכרחת. ומראה גדולה ויוהרא. לקבוע דבריו בדפוס ולשלחם בכל גבול ישראל. כאילו צריכין לו ולמטלעתו. הוא עתיד לתן את הדין. ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול בעברת ארש נעתם. דברי איש תם. לא ידע יכנה באברתו יסך על האמת אהובתו עד יצא כנוגה צדקה ולהעידה חותם. עבד כל יודעי דת ודין נאמן אהבתם. יעקב ישראל מכונה יעב"ץ.
38
ל״טוהנה אחר שגמרתי תשובתי הנ"ל להשיב על כל דברי פטפוטיו של זה העוסק בדברים שאינם נוגעים לענין. פן יהיה חכם בעיניו. והפכתי בזכות הב"ד והצבור והשוחטים כחובתי ולהצדיק האמת חפצתי. הנה נא ראיתי בסיום הקונטרס המודפס. הציג הקמחי הלז מה שכתב אליו ת"ח מר"מ דק"ק ספרדים שבלונדון. להרוס חומות ערעוריו בדברים קצרים פשוטים וברורים. ערות יסוד עד צואר עתק. כשמש בצהרים מאירים (באמת אני רואה עתה. שכלול בהם הרבה ממש"ל) ומספיקים די והותר להוכיח עליו חרפתו של זה הפוער פיו לבלי חוק. ולא ידעתי מה השיב על תוכחתו. ואם כתובים בלשון לעז מה בכך. לא יהא אלא שאמרם לו בע"פ. דברי הוראה נאמרים בכל לשון אחר הענין והמכוון הולכין ולא הפסיד כלום בשביל הלשון רק שיהא מובן. וחכמי תלמוד אלו שבבבל היו מדברים ארמית מזרחית. בד"ת ואלו שבא"י היו משתמשים בהם בארמית סורייאנית איש איש כלשונו. בעבור זה לא ירדו הדברים ממעלתם והעבודה הזקן ההוא הסכים להלכה. עכ"ז לא עזב זה דרכו לומר שמאכילים כל היום איסור מן התורה.
39
מ׳והכל הולך אחר החיתום. שקרא למורה שקר מפורסם להכריע הכף לזכותו. אבל לא השגיח בו. ולא פנה אליו. עם שהרבה לו תוארי השוא. מפני ששכח לעטרו בזהובים עם נקודות הכסף יענה את הכל. אז יחרץ. ואין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר. אפילו של נחירה. צא ולמד מספרו שהביא בידו מה שהורו לו הערלים. להתיר חסרת לב. אם נמצא כדמותו בבהמה למעלה ממקום מושב הלב או בצדדין. אלו הם המלמדים לו להורות את ישראל דת ודין. ולא לחנם הלך זרזיר אצל אורב הדת.
40