שאילת יעבץ, חלק ב ט״וSheilat Yaavetz, Volume II 15
א׳שאלתני הואיל ואתא לידן דין פילגש. שנזכר בתשובתי דלעיל. לברר לך אם הוא איסור מוחלט. כדעת הר"מ. ובקשת לדעת גם באור הפילגש. איך ומהו:
1
ב׳תשובה
2
ג׳אשיבך מלין על אחרון ראשון. גרסינן בפכ"ג דן. מאי נשים ומאי פלגשים. אר"י א"ר נשים בכתובה ובקידושין. פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין ואיתא תו התם דגזרו על יחוד דפנויה. כתבתי שם בחי"ג דפילגש ודאי אינה בכלל איסור זה. כי מלבד שמצינו בכתוב גם אחר מעשה דתמר. מלכים ובני אדם גדולים שלקחו להם פילגשים. ובגמרא דפ"ק דיומא אשכחן אמוראי דמכרזי מאן הויא ליומא. ומסיק תלמודא יחודי הוו מייחדי להו.
3
ד׳באור דין הפילגש על נכון וחלוק בענין]. במ"ש בתשו' לרמב"ן אינו מספיק ויל"ד בו ובאור דעתו]. ישוב דעת הרמב"ם בדין קדשה ומטיל שלום בינו ובין ראב"ד אך בענין הפילגש ודאי חלוקין הן
ואע"ג דפילגש דין פנויה יש לה. מאחר שהיא בלי קידושין. מ"מ אסורה לאדם אחר. כל זמן שהיא מיוחדת לזה. משום איסור קדשה שהוא מן התורה. וגם משום הבחנה בין זרע לזרע. דמשו"ה אפילו שלחה הראשון מביתו. צריכה להמתין ג"ח עד שתנשא לאחר או שתתייחד לזולתו הילכך ודאי לא גזרו על יחוד פנויה. אלא כשאינה מיוחדת לאיש. שלא תהיינה בנות ישראל הפקר כקדשות. וכמעשה אמנון ותמר. משא"כ הלוקח לו פילגש. מיוחדת היא לו. וצריך לומר שאין בפילגש לא משום הפוחת לבתולה כו'. שאינה אלא בעילת זנות. משום דכיון דנושאה לאשה. על דעת חכמים היא נשואה לו. והם שהפקיעו ועשו אותן בעילות בעילות זנות אם אינו עושה כתקנתן. ע"י קידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש גם אין בפילגש משו' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה דמשו"ה תקנו ג"כ בברכות אירוסין ואסר לנו את הארוסות נמי מה"ט. וכל זה לא שייך אלא בלוקח אשה גמורה שזוכה בה בארבעה דברים. וכן היא זוכה בו בדברים עשרה. לפיכך צריך לכנסה כתקנת חכמים בחו"ק. משא"כ בפילגש (שאינה אלא פלג אשה. הנוטריקון שלה) לא גזרו בה גזרות הללו מאחר שאינה אצלו בכתובה וקידושין רק מיוחדת אליו לזמן קצוב ובשכר ידוע. כפי התנאי שביניהם כך נ"ל. אבל דינה כפנויה לכל דבר. אבל לאחרים אסורה בלאו. וכל זה במכניסה לביתו עמו במקומו. אמנם בנושא או מייחד שלא במקומו. אמרינן פ"ק דיומא רב כדמקלע לדרשיש מכריז מאי הויא ליומא כו'. ופרכינן עלה ומסקינן אב"א יחודי הוו מיוחדי להו כו'. וכתבתי שם בחי"ג מכאן ג"כ ראיה דפילגש שריא אף להדיוט. דהא פשיטא לא הוו כתבי לה כתובה משום חד יומא. אלא בתורת פילגש לקחוה. דאין לה כתובה. ואין בה משום דאסור להשהות. אשתו בלא כתובה. דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והיינו דווקא בנשאת לשם אשה גמורה בכתובה. ומאחר שעל מנת כן נשאת לו. אסור לשנותה שלא מדעתה. משא"כ בפלגש שעל דעת כן נשאת. סברה וקבלה. כ"ש כה"ג דמכרזי רבנן ליומא. דלמיפק למחר קיימא. דלית בה משום ל"ת על רעך וגו'. עי"ל באלמנה דווקא הוא דשרי כה"ג (אי איתא דהוו נסבי לה בכו"ק) כיון דכתובתה אינה אלא מדרבנן אליבא דכ"ע. ואע"ג דתקנו לה כתובה. מ"מ כה"ג דלאפוקה קיימא. ודאי לא תקנו אפילו בקדושין. וכ"ש אי בלא קדושין יחדוה להם כפילגש. דפשיטא לא חלה גזרת חכמים דכתובה. על פילגש ושמא פילגש של קדמונים ג"כ בתולה לא לקחו (אך בפלגש דגבעה לא משמע הכי קצת) וכן נראה מהכתוב במגלת אסתר. דמשנבעלה נעשית מכלל פילגשים. איברא הר"מ כתב בחבורו. שלא הותרה הפילגש אלא למלך. לא להדיוט. ולא נודע מניין לו חדוש דין זה. שנראה מתנגד למה שמפורש במקרא. ולא מצינו לו סמך בתלמוד ולא חבר בפוסקים. וכמדומה לי שסמך לו ז"ל על מ"ש בשינויא קמא רבנן קלא אית להו. ומאן מלכי רבנן. הא לאינשי דעלמא. דהיינו הדיוטות דל"ל קלא. לא שריא. וכן המוזכרים במקרא נושאי פילגשים אנשים גדולים הוו. דקלא אית להו. ומסקינן יחודי הוו מייחדי כו'. אבל לא באו עליה. אפילו רבנן נמי לא. ואי מהא ליכא הוכחה. דהא הכא לא איירי אלא בדמקלעו לאתרא דלא אתרייהו. ומשום ההיא דראב"י דומלאה הארץ זמה נגעו בה. מאי דלא שייך במייחד לו פילגש במקומו. דידיע קלא אית לה בכל גוונא בודאי. ולא שייכא גזרה דשמא ישא אח את אחותו ואב את בתו. והנה בחפשי באמתחות ספרי. מצאתי בתשובות להרמב"ן (סרפ"ד) שהשיג על הר"מ בזה. והשיב לשואליו עד"ז. ז"ל לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא. כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות אלא ממדרשו של ראב"י כו'. ועז"נ ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו. ומותרת שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאין אותן. וא"ת שהשופט כמלך כו' והוא ידוע. נתתה דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. והנה אע"פ שהוא תנא דמסייע לו. וכיוונתי לדעתו הרחבה במש"ל. אלא שלא הונח לנו במ"ש שהרי דוד נשא אותה. כי מדוד המע"ה ומשופטי ישראל אין ראיה. כי הם קדמו לגזרה דיחוד פנויה. שלא נתחדשה אלא לאחר מעשה תמר. ונסיב לפילגשים מקמי הכי. וכיון שהותרה הותרה. ואינה בכלל הגזרה. (דאפילו באיסור תורה אמרינן הכי. כבעיא דאיברי נחירה שהכניסו לארץ ישראל (חולין יז"א) והתם דאיסורא דאורייתא הוא. סלקא בתיקו. אפ"ה לא אפשיטא לחומרא. אבל בגזרה חדשה של דבריהם. ודאי לא חלה על שלפניה. אלא הואיל והותרה הותרה. דוק ותשכח טובא). אלא היה לו להביא ראיה מבן בנו רחבעם. אבל גם בזאת עדיין לא נסתלק כל הרהור ספק. שיש למפקפק שיאמר (מלבד דעת הסובר שלמלך מותרת לעולם) מאן לימא לן דשפיר עבדי. וכבר אמרו בכיוצא בו אפילו על דוד המע"ה. אין למדין מן התקוע. כמ"ש בירו' על רכיבת הפרדה. איברא הו"ל לסיועי מאמוראי כנז"ל. ומ"ש נתת דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. פליאה נשגבה היא. אוצר בלום לתורה כרמב"ן. יעלם ממנו מ"ש בגמרא. רבנן קלא אית להו. הא בהדיא דנתנו דבריהם לשיעורין בדבר זה. מ"מ שמחתי לראות דבר מזלא אנא בהך. דמתאמרא משמא דגברא רבה כוותי. עש"ב שהחליט הדבר להתר גמור. וכתב עוד שמא תאמר מה"ת מותרת. ומדבריהם הוא דגזור. באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד איזה ב"ד נמנו. ובאיזה זמן נשנית משנה זו עכ"ד. וצריך לידע מש"ע שם. ז"ל הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו. ולא אסורה על אחרים. הרשות בידו. לא יטעה אדם בכוונתו. כאילו ירצה לומר שהיא מותרת לכל אדם. עודנה פילגשו. חס לייחס דעה כזו לרב ז"ל. כי בודאי אסורה לכל אדם. כל זמן שהיא מיוחדת לו. ואם מפקרת עצמה. הרי זו קדשה ודאי. אלא כוונתו רצויה באמרו שלא תהא אסורה על אחרים. לומר כשמוציאה מביתו. שאינה צריכה גט פטורין. כמקודשת שיוצאה בגט. ואם לא נתגרשה כדת. עדיין אשת איש היא כמו שהיתה. אע"פ ששלחה מביתו. אבל זו משהפקיעה מן היחוד שלו. פקע איסורה. ויכולה להיות לאיש אחר לפלגש או לאשה. בדבור בלבד. ובמעשה השלוחין מביתו. ומאסו משכבה עוד. חזרה להיות פנויה גמורה אחר שלשה חדשים והנה בכל מ"ש שם ת"ל כיוונתי לדעתו הרחבה. אלא שעדיין לא יצאנו י"ח הרמב"ם. ומ"ש הרמב"ן שם שגם דברי הרמב"ם אינם לאסור פלגש להדיוט ושגם בה"ל מלכים. לא הזכיר כלל שהוא התר מיוחד למלך. זהו דבר תמוה. שהרי בפירוש התירה למלך ואסרה להדיוט. אולי היה לו ז"ל נוסחא אחרת בחבורו של הר"מ. אולם דין זה שחדש משה מדעתו. באמת נראה כדברי נביאות. כי אם כדבריו היכן מצינו כיוצא בה. שהותר איסור לאו למלך (מלבד שלא נתפרש איסור זה אדרבה פרסם הכתוב התרו) אבל ההפך מצינו חומר במלך מבהדיוט בפרט זה מן התורה. שהמלך מוזהר בלא ירבה לו נשים. משא"כ בהדיוט. שנושא כמה נשים שירצה (בדאפשר ליה בספוקייהו. ולת"ח עצה טובה אסבוהו. דלא לנסיב טפי מארבע) בלי מונע (וכן שאר אזהרות דלא ירבה. ליתינהו אלא במלך לחוד) אכן בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מה"ל אישות המלצתי בעדו ויישבתי דעתו על נכון. וזה לשון הר"מ. לפיכך הבא על אשה לשם זנות בלא קידושין. לוקה. לפי שבעל קדשה. ובהשגות כתב עליו אין קדשה אלא המופקרת לכל אדם כו'. וכתבתי על זה. לפי הנראה אלי. אין מחלוקת בין הר"מ והר"א בדבר זה. כי גם הר"מ סובר כך. שאין קדשה אלא מופקרת: ועיין ספ"ב דה"ל נערה בתולה. אבל לפמ"ש הה"מ בשם ההשגות. יש בהן תוספת דברים. שהקשה עליו אם כדבריו. מפותה איך משלם עליה ממון. וזו אמנם אינה קושיא. לפי מ"ש דקדשה אינה אלא במזומנת למשכב כל אדם. וכמו שבאר היטב ספ"ב דנערה. שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות. כשארע הדבר מקרה שלא מדעת אביה. ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו מצוי. אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה. גורם שתמלא הארץ זמה כו'. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. ולוקין הבועל והנבעלת. הרי שפתיו ברור מללו כדברי הר"א. וכבר נשמר הר"מ מטענה הנ"ל. כי המפותה אינה מזומנת ולא מפקרת. שהרי הוצרך לפתותה או לענותה. אלא שהר"א ז"ל לא ירד לסוף דר"מ. ואשתמיטיה מ"ש בה"ל נערה. הילכך הר"א בכאן אינו אלא פרושי קמפרש דעת הר"מ באמת. ולדינא ליכא בינייהו בענין קדשה. אבל לענין הפילגש. לכאורה טובא איכא בינייהו. דהא הר"מ אסרה לגמרי להדיוט. ולהר"א ודאי משרי שריא לכל אדם. המיוחדת לאיש אחד. וצריכין אנו על כרחנו לומר. שיש הפרש ביניהם בבאור שם פילגש. שלדעת הר"מ סתמא אינה יכולה להיות מיוחדת לאיש הדיוטי. אלא כיון שהיא אצלו בלי כו"ק. הרי היא כמופקרת. אע"פ שמייחדה לו. כלא מיוחדת היא חשובה. דכי היכי דאפקרה נפשה לגבי דידיה. אפקרה נפשה גבי אחריני נמי. ויש לו סמך קצת לתלות בו ס"פ אלמנה. דוק. גם דרש מקרא שכתוב באמה העבריה לאמה. שהמכוון התכליתי הוא לתשמיש. כמו שפרשה תורה. בסוף הענין אשר לא יעדה וגו'. ולכן אינה נמכרת אלא למי שיש לו בה קידושין. ואם לבנו יעדנה. מכלל שהוא עיקר המבוקש במכירת הבת. והיעוד באופן זה דוקא הוא שהותר ולא התירה מכירה למשכב דודים. אפילו לאיש אחד. כמו שבאר דעתו ז"ל ברפ"ד מה"ל מלכים. שעל זו סמך בדין זה. שאין שם התר להדיוט אלא בקדושי יעוד. מאחר שלא גלתה תורה מכירה לתשמיש איש מיוחד. וקדריש נמי הר"מ טעמא דקרא. דהיינו משום דגורם ומלאה הארץ זמה. כדגלי דעתיה בפ"ב דנערה כנ"ל. ומטעמא דפרישית. דבהדיוט אין אפוטרופוס לפילגש. ולכן אסורה להדיוט לעולם משום קדשה. אבל למלך מותרת. משום שהיא נשמרת אצלו ודאי. שאין אחר רשאי לבוא עליה. ומתחייב בנפשו (מלבד שהיא שמורה גם ע"י סריסים. כנראה מן המקראות. בדבר המלך עם הפילגשים. אלא) שגם אסורה היא פילגשו של מלך על כל אדם. לא לבד בחייו ואפילו שלחה לנפשה. אלא אף אחר מותו. אין לה התר. לפי שאין משתמשין בשרביטו. ואינה מותרת לאחר מיתה אלא למלך חברו. זוהי כוונת ר"מ ודעתו הטובה והישרה בענין זה. שלא עמדו בסודו גדולים חקרי לב תיתי לי דכי שכיבנא. נפק לאפאי. דמתריצנא לשמעתיה שפיר. והשתא דאתינן להכי משופטי ישראל נמי לא תקשי עליה. שכמלך הם חשובין. ורבנן נמי מלכי נינהו כמש"ל. וכלי שנשתמש בו קודש. אסור להשתמש בו חול. וכן מצינו דוגמא במסכת שמחות (פ"ג) בני חכמים כבני מלכים. זוהי דעת רמב"ם מנטיית שכלו וסברתו
ואע"ג דפילגש דין פנויה יש לה. מאחר שהיא בלי קידושין. מ"מ אסורה לאדם אחר. כל זמן שהיא מיוחדת לזה. משום איסור קדשה שהוא מן התורה. וגם משום הבחנה בין זרע לזרע. דמשו"ה אפילו שלחה הראשון מביתו. צריכה להמתין ג"ח עד שתנשא לאחר או שתתייחד לזולתו הילכך ודאי לא גזרו על יחוד פנויה. אלא כשאינה מיוחדת לאיש. שלא תהיינה בנות ישראל הפקר כקדשות. וכמעשה אמנון ותמר. משא"כ הלוקח לו פילגש. מיוחדת היא לו. וצריך לומר שאין בפילגש לא משום הפוחת לבתולה כו'. שאינה אלא בעילת זנות. משום דכיון דנושאה לאשה. על דעת חכמים היא נשואה לו. והם שהפקיעו ועשו אותן בעילות בעילות זנות אם אינו עושה כתקנתן. ע"י קידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש גם אין בפילגש משו' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה דמשו"ה תקנו ג"כ בברכות אירוסין ואסר לנו את הארוסות נמי מה"ט. וכל זה לא שייך אלא בלוקח אשה גמורה שזוכה בה בארבעה דברים. וכן היא זוכה בו בדברים עשרה. לפיכך צריך לכנסה כתקנת חכמים בחו"ק. משא"כ בפילגש (שאינה אלא פלג אשה. הנוטריקון שלה) לא גזרו בה גזרות הללו מאחר שאינה אצלו בכתובה וקידושין רק מיוחדת אליו לזמן קצוב ובשכר ידוע. כפי התנאי שביניהם כך נ"ל. אבל דינה כפנויה לכל דבר. אבל לאחרים אסורה בלאו. וכל זה במכניסה לביתו עמו במקומו. אמנם בנושא או מייחד שלא במקומו. אמרינן פ"ק דיומא רב כדמקלע לדרשיש מכריז מאי הויא ליומא כו'. ופרכינן עלה ומסקינן אב"א יחודי הוו מיוחדי להו כו'. וכתבתי שם בחי"ג מכאן ג"כ ראיה דפילגש שריא אף להדיוט. דהא פשיטא לא הוו כתבי לה כתובה משום חד יומא. אלא בתורת פילגש לקחוה. דאין לה כתובה. ואין בה משום דאסור להשהות. אשתו בלא כתובה. דמידי הוא טעמא אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והיינו דווקא בנשאת לשם אשה גמורה בכתובה. ומאחר שעל מנת כן נשאת לו. אסור לשנותה שלא מדעתה. משא"כ בפלגש שעל דעת כן נשאת. סברה וקבלה. כ"ש כה"ג דמכרזי רבנן ליומא. דלמיפק למחר קיימא. דלית בה משום ל"ת על רעך וגו'. עי"ל באלמנה דווקא הוא דשרי כה"ג (אי איתא דהוו נסבי לה בכו"ק) כיון דכתובתה אינה אלא מדרבנן אליבא דכ"ע. ואע"ג דתקנו לה כתובה. מ"מ כה"ג דלאפוקה קיימא. ודאי לא תקנו אפילו בקדושין. וכ"ש אי בלא קדושין יחדוה להם כפילגש. דפשיטא לא חלה גזרת חכמים דכתובה. על פילגש ושמא פילגש של קדמונים ג"כ בתולה לא לקחו (אך בפלגש דגבעה לא משמע הכי קצת) וכן נראה מהכתוב במגלת אסתר. דמשנבעלה נעשית מכלל פילגשים. איברא הר"מ כתב בחבורו. שלא הותרה הפילגש אלא למלך. לא להדיוט. ולא נודע מניין לו חדוש דין זה. שנראה מתנגד למה שמפורש במקרא. ולא מצינו לו סמך בתלמוד ולא חבר בפוסקים. וכמדומה לי שסמך לו ז"ל על מ"ש בשינויא קמא רבנן קלא אית להו. ומאן מלכי רבנן. הא לאינשי דעלמא. דהיינו הדיוטות דל"ל קלא. לא שריא. וכן המוזכרים במקרא נושאי פילגשים אנשים גדולים הוו. דקלא אית להו. ומסקינן יחודי הוו מייחדי כו'. אבל לא באו עליה. אפילו רבנן נמי לא. ואי מהא ליכא הוכחה. דהא הכא לא איירי אלא בדמקלעו לאתרא דלא אתרייהו. ומשום ההיא דראב"י דומלאה הארץ זמה נגעו בה. מאי דלא שייך במייחד לו פילגש במקומו. דידיע קלא אית לה בכל גוונא בודאי. ולא שייכא גזרה דשמא ישא אח את אחותו ואב את בתו. והנה בחפשי באמתחות ספרי. מצאתי בתשובות להרמב"ן (סרפ"ד) שהשיג על הר"מ בזה. והשיב לשואליו עד"ז. ז"ל לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא. כיון שיחדה לעצמו. שלא נאסרה אשה בזנות אלא ממדרשו של ראב"י כו'. ועז"נ ומלאה הארץ זמה. אבל כשנכנסה בביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו. ומותרת שהרי דוד נשא אותה. ולא הוזכר בכתוב ולא בגמרא הפרש בין מלך להדיוט ומצינו גדולי ישראל נושאין אותן. וא"ת שהשופט כמלך כו' והוא ידוע. נתתה דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. והנה אע"פ שהוא תנא דמסייע לו. וכיוונתי לדעתו הרחבה במש"ל. אלא שלא הונח לנו במ"ש שהרי דוד נשא אותה. כי מדוד המע"ה ומשופטי ישראל אין ראיה. כי הם קדמו לגזרה דיחוד פנויה. שלא נתחדשה אלא לאחר מעשה תמר. ונסיב לפילגשים מקמי הכי. וכיון שהותרה הותרה. ואינה בכלל הגזרה. (דאפילו באיסור תורה אמרינן הכי. כבעיא דאיברי נחירה שהכניסו לארץ ישראל (חולין יז"א) והתם דאיסורא דאורייתא הוא. סלקא בתיקו. אפ"ה לא אפשיטא לחומרא. אבל בגזרה חדשה של דבריהם. ודאי לא חלה על שלפניה. אלא הואיל והותרה הותרה. דוק ותשכח טובא). אלא היה לו להביא ראיה מבן בנו רחבעם. אבל גם בזאת עדיין לא נסתלק כל הרהור ספק. שיש למפקפק שיאמר (מלבד דעת הסובר שלמלך מותרת לעולם) מאן לימא לן דשפיר עבדי. וכבר אמרו בכיוצא בו אפילו על דוד המע"ה. אין למדין מן התקוע. כמ"ש בירו' על רכיבת הפרדה. איברא הו"ל לסיועי מאמוראי כנז"ל. ומ"ש נתת דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם. פליאה נשגבה היא. אוצר בלום לתורה כרמב"ן. יעלם ממנו מ"ש בגמרא. רבנן קלא אית להו. הא בהדיא דנתנו דבריהם לשיעורין בדבר זה. מ"מ שמחתי לראות דבר מזלא אנא בהך. דמתאמרא משמא דגברא רבה כוותי. עש"ב שהחליט הדבר להתר גמור. וכתב עוד שמא תאמר מה"ת מותרת. ומדבריהם הוא דגזור. באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד איזה ב"ד נמנו. ובאיזה זמן נשנית משנה זו עכ"ד. וצריך לידע מש"ע שם. ז"ל הא אילו רצה שתהיה לו פילגש שלא תהא קנויה לו. ולא אסורה על אחרים. הרשות בידו. לא יטעה אדם בכוונתו. כאילו ירצה לומר שהיא מותרת לכל אדם. עודנה פילגשו. חס לייחס דעה כזו לרב ז"ל. כי בודאי אסורה לכל אדם. כל זמן שהיא מיוחדת לו. ואם מפקרת עצמה. הרי זו קדשה ודאי. אלא כוונתו רצויה באמרו שלא תהא אסורה על אחרים. לומר כשמוציאה מביתו. שאינה צריכה גט פטורין. כמקודשת שיוצאה בגט. ואם לא נתגרשה כדת. עדיין אשת איש היא כמו שהיתה. אע"פ ששלחה מביתו. אבל זו משהפקיעה מן היחוד שלו. פקע איסורה. ויכולה להיות לאיש אחר לפלגש או לאשה. בדבור בלבד. ובמעשה השלוחין מביתו. ומאסו משכבה עוד. חזרה להיות פנויה גמורה אחר שלשה חדשים והנה בכל מ"ש שם ת"ל כיוונתי לדעתו הרחבה. אלא שעדיין לא יצאנו י"ח הרמב"ם. ומ"ש הרמב"ן שם שגם דברי הרמב"ם אינם לאסור פלגש להדיוט ושגם בה"ל מלכים. לא הזכיר כלל שהוא התר מיוחד למלך. זהו דבר תמוה. שהרי בפירוש התירה למלך ואסרה להדיוט. אולי היה לו ז"ל נוסחא אחרת בחבורו של הר"מ. אולם דין זה שחדש משה מדעתו. באמת נראה כדברי נביאות. כי אם כדבריו היכן מצינו כיוצא בה. שהותר איסור לאו למלך (מלבד שלא נתפרש איסור זה אדרבה פרסם הכתוב התרו) אבל ההפך מצינו חומר במלך מבהדיוט בפרט זה מן התורה. שהמלך מוזהר בלא ירבה לו נשים. משא"כ בהדיוט. שנושא כמה נשים שירצה (בדאפשר ליה בספוקייהו. ולת"ח עצה טובה אסבוהו. דלא לנסיב טפי מארבע) בלי מונע (וכן שאר אזהרות דלא ירבה. ליתינהו אלא במלך לחוד) אכן בהגהותי לחבור הר"מ פ"א מה"ל אישות המלצתי בעדו ויישבתי דעתו על נכון. וזה לשון הר"מ. לפיכך הבא על אשה לשם זנות בלא קידושין. לוקה. לפי שבעל קדשה. ובהשגות כתב עליו אין קדשה אלא המופקרת לכל אדם כו'. וכתבתי על זה. לפי הנראה אלי. אין מחלוקת בין הר"מ והר"א בדבר זה. כי גם הר"מ סובר כך. שאין קדשה אלא מופקרת: ועיין ספ"ב דה"ל נערה בתולה. אבל לפמ"ש הה"מ בשם ההשגות. יש בהן תוספת דברים. שהקשה עליו אם כדבריו. מפותה איך משלם עליה ממון. וזו אמנם אינה קושיא. לפי מ"ש דקדשה אינה אלא במזומנת למשכב כל אדם. וכמו שבאר היטב ספ"ב דנערה. שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות. כשארע הדבר מקרה שלא מדעת אביה. ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו מצוי. אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה. גורם שתמלא הארץ זמה כו'. והמכין בתו לכך הרי היא קדשה. ולוקין הבועל והנבעלת. הרי שפתיו ברור מללו כדברי הר"א. וכבר נשמר הר"מ מטענה הנ"ל. כי המפותה אינה מזומנת ולא מפקרת. שהרי הוצרך לפתותה או לענותה. אלא שהר"א ז"ל לא ירד לסוף דר"מ. ואשתמיטיה מ"ש בה"ל נערה. הילכך הר"א בכאן אינו אלא פרושי קמפרש דעת הר"מ באמת. ולדינא ליכא בינייהו בענין קדשה. אבל לענין הפילגש. לכאורה טובא איכא בינייהו. דהא הר"מ אסרה לגמרי להדיוט. ולהר"א ודאי משרי שריא לכל אדם. המיוחדת לאיש אחד. וצריכין אנו על כרחנו לומר. שיש הפרש ביניהם בבאור שם פילגש. שלדעת הר"מ סתמא אינה יכולה להיות מיוחדת לאיש הדיוטי. אלא כיון שהיא אצלו בלי כו"ק. הרי היא כמופקרת. אע"פ שמייחדה לו. כלא מיוחדת היא חשובה. דכי היכי דאפקרה נפשה לגבי דידיה. אפקרה נפשה גבי אחריני נמי. ויש לו סמך קצת לתלות בו ס"פ אלמנה. דוק. גם דרש מקרא שכתוב באמה העבריה לאמה. שהמכוון התכליתי הוא לתשמיש. כמו שפרשה תורה. בסוף הענין אשר לא יעדה וגו'. ולכן אינה נמכרת אלא למי שיש לו בה קידושין. ואם לבנו יעדנה. מכלל שהוא עיקר המבוקש במכירת הבת. והיעוד באופן זה דוקא הוא שהותר ולא התירה מכירה למשכב דודים. אפילו לאיש אחד. כמו שבאר דעתו ז"ל ברפ"ד מה"ל מלכים. שעל זו סמך בדין זה. שאין שם התר להדיוט אלא בקדושי יעוד. מאחר שלא גלתה תורה מכירה לתשמיש איש מיוחד. וקדריש נמי הר"מ טעמא דקרא. דהיינו משום דגורם ומלאה הארץ זמה. כדגלי דעתיה בפ"ב דנערה כנ"ל. ומטעמא דפרישית. דבהדיוט אין אפוטרופוס לפילגש. ולכן אסורה להדיוט לעולם משום קדשה. אבל למלך מותרת. משום שהיא נשמרת אצלו ודאי. שאין אחר רשאי לבוא עליה. ומתחייב בנפשו (מלבד שהיא שמורה גם ע"י סריסים. כנראה מן המקראות. בדבר המלך עם הפילגשים. אלא) שגם אסורה היא פילגשו של מלך על כל אדם. לא לבד בחייו ואפילו שלחה לנפשה. אלא אף אחר מותו. אין לה התר. לפי שאין משתמשין בשרביטו. ואינה מותרת לאחר מיתה אלא למלך חברו. זוהי כוונת ר"מ ודעתו הטובה והישרה בענין זה. שלא עמדו בסודו גדולים חקרי לב תיתי לי דכי שכיבנא. נפק לאפאי. דמתריצנא לשמעתיה שפיר. והשתא דאתינן להכי משופטי ישראל נמי לא תקשי עליה. שכמלך הם חשובין. ורבנן נמי מלכי נינהו כמש"ל. וכלי שנשתמש בו קודש. אסור להשתמש בו חול. וכן מצינו דוגמא במסכת שמחות (פ"ג) בני חכמים כבני מלכים. זוהי דעת רמב"ם מנטיית שכלו וסברתו
4
ה׳בירור דעת ראב"ד ובכ"מ לא עשה פה מאומה]. גם מ"ש רדב"ז בתשו' בענין זה אינו מחוור
אולם ראב"ד לא כן ידמה. אלא כיון שהותרה פילגש סתם. לכל אדם הותרה. מאחר שלא מצאנו גלוי בתורה לאיסור זה. אלא סתמו כפירושו התר מוחלט לכל. ויפה היא משתמרת גם בהדיוט אם מייחדה לו בביתו. וכענין שפירש הר"א בהשגה וטרח לבאר לנו שם פילגש שעומדת לפרקים למשגל. ומשמשת גם את הבית. וממכירת הבת ליעוד אין ראיה. שאע"פ שלא התירה התורה לאב המכירה הגמורה. אלא כדי שתבוא לכלל יעוד להיות לאדון או לבנו לאשה. מ"מ אינה חובה מוחלטת. שהרי יוצאה בדרכים אחרים ג"כ. וגם אמה העברייה אפשר שמכירתה כמו כן היא מיד למשגל עם עבדות המלאכות. והיא באמת פילגש ממש בתחלה (כמדת הר"א) ואם תמצא חן בעיניו יקחנה לאשה או לבנו (שאע"פ שהיתה פילגש אביו מותר בה לקחתה לאשה. רק לדר"י אסורה לבנו. לפי שהפילגש אין בה כו"ק. ואחרי צאתה מאדוניה. הרי היא פנויה כשהיתה. וראויה גם לקרוביו) ולא אסרה תורה כלל גם לאב למכרה למשכב איש מיוחד: כ"ש היא עצמה. שתוכל להיות נשכרת לאדם אחד על זמן לפילגש. ואין לנו לבדות איסור מדעתנו. אחר זה עיינתי בכ"מ. ורצה להתנצל בעד הר"מ דפלגשי הקדמונים היו אמה עבריה אחר יעוד. במ"כ הרב לפום חורפא שבשתא כי אחר יעוד אינה פילגש. אלא היא ככל הנשים א"א גמורה היא כמש"ה. אבל באמת כ"ה דעתי באמה שהיא פלגש ודאית קודם יעוד וכנ"ל וסייעתא לראב"ד. שוב ראיתי בתשובות הרדב"ז (ראשונות סרכ"ה) שנשאל ע"ד הפילגש. ומצאתי לו ז"ל ג"כ כדברי בדעת ר"מ. לחלק בין בא עליה דרך מקרה. או מייחדה לו. אבל רחוקה דרכי מדרכו ז"ל. במ"ש שגם בבועל דרך מקרה. אע"פ שאינה מופקרת קדשה היא. זה לא עלה ע"ד. גם מה שבדה מלבו גזרה חדשה. בטעם הדבר שאסר הר"מ הפילגש להדיוט. שגזרו חכמים מחמת שבושה לטבול להדיוט. ולא למלך ולנשיא. איני נסכם עמו. ומי ישמע לו לדבר הזה. שאין בו טעם וריח לחילוק זה. ולא ראיה ומנין.
אולם ראב"ד לא כן ידמה. אלא כיון שהותרה פילגש סתם. לכל אדם הותרה. מאחר שלא מצאנו גלוי בתורה לאיסור זה. אלא סתמו כפירושו התר מוחלט לכל. ויפה היא משתמרת גם בהדיוט אם מייחדה לו בביתו. וכענין שפירש הר"א בהשגה וטרח לבאר לנו שם פילגש שעומדת לפרקים למשגל. ומשמשת גם את הבית. וממכירת הבת ליעוד אין ראיה. שאע"פ שלא התירה התורה לאב המכירה הגמורה. אלא כדי שתבוא לכלל יעוד להיות לאדון או לבנו לאשה. מ"מ אינה חובה מוחלטת. שהרי יוצאה בדרכים אחרים ג"כ. וגם אמה העברייה אפשר שמכירתה כמו כן היא מיד למשגל עם עבדות המלאכות. והיא באמת פילגש ממש בתחלה (כמדת הר"א) ואם תמצא חן בעיניו יקחנה לאשה או לבנו (שאע"פ שהיתה פילגש אביו מותר בה לקחתה לאשה. רק לדר"י אסורה לבנו. לפי שהפילגש אין בה כו"ק. ואחרי צאתה מאדוניה. הרי היא פנויה כשהיתה. וראויה גם לקרוביו) ולא אסרה תורה כלל גם לאב למכרה למשכב איש מיוחד: כ"ש היא עצמה. שתוכל להיות נשכרת לאדם אחד על זמן לפילגש. ואין לנו לבדות איסור מדעתנו. אחר זה עיינתי בכ"מ. ורצה להתנצל בעד הר"מ דפלגשי הקדמונים היו אמה עבריה אחר יעוד. במ"כ הרב לפום חורפא שבשתא כי אחר יעוד אינה פילגש. אלא היא ככל הנשים א"א גמורה היא כמש"ה. אבל באמת כ"ה דעתי באמה שהיא פלגש ודאית קודם יעוד וכנ"ל וסייעתא לראב"ד. שוב ראיתי בתשובות הרדב"ז (ראשונות סרכ"ה) שנשאל ע"ד הפילגש. ומצאתי לו ז"ל ג"כ כדברי בדעת ר"מ. לחלק בין בא עליה דרך מקרה. או מייחדה לו. אבל רחוקה דרכי מדרכו ז"ל. במ"ש שגם בבועל דרך מקרה. אע"פ שאינה מופקרת קדשה היא. זה לא עלה ע"ד. גם מה שבדה מלבו גזרה חדשה. בטעם הדבר שאסר הר"מ הפילגש להדיוט. שגזרו חכמים מחמת שבושה לטבול להדיוט. ולא למלך ולנשיא. איני נסכם עמו. ומי ישמע לו לדבר הזה. שאין בו טעם וריח לחילוק זה. ולא ראיה ומנין.
5
ו׳ומש"ע שם להתנצל בעד הר"מ. ואמר שקרוב הוא לומר שבכלל גזרת יחוד דפנויה היא. כבר כתבנו מזה למעלה בראשית דברינו אלה ודחינוה כראוי. ואם לכאורה כך היה עולה עה"ד. איברא לכי מעיינינן בה ליתא לגמרי. ומחינן לה אמוחא בכמה עוכלי. כי יחוד דפנויה דעלמא. ודאי היא גדר וסייג לתורה. מתרי טעמי. משום דלא לגע באסור. אי משום איסור נדה דחמיר. וכיון שאינה מיוחדת לו. ודאי לא טבלה בשעה שמתייחד עמה באקראי. ותופס בה פתאום כאש בנעורת. שאין פנאי לטבול. ואב"א משום לתא דקדשה גזרו בה. שאע"פ שבפ"א בדרך מקרה אינה נעשית קדשה. כ"ש ע"י פיתוי בלבד בלתי הכנה. כמש"ל. חשו חז"ל מתוך שזה בא עליה עכשיו. בשעה אחרת נשמעת לאחר. שכבר טעמה טעמא דאיסורא. ולחם סתרים ינעם. סופה נעשית זונה גמורה. והבא עליה חייב משום ביאת קדשה של תורה. משא"כ בפילגש שהיא מיוחדת לאיש. ומשומרת לו. לא נאסר בה היחוד מעולם. כמו שלא נאסר עם האשה המוחלטת. אין חלוק בין זו לזו. מאחר ששתיהן מותרות לו. ואין בזו משום בושה יותר מזו לפי דין תורה הפשוט. (ושמא דייק הרב מ"ש באותה שעה גזרו על היחוד ועל הפנויה. תרתי. וקמפרש יחוד בא"א. ועל הפנויה ד"א הוא. ר"ל ועל ביאת הפנויה גזרו ג"כ באותה שעה. ומשמע ליה דפילגש בכלל פנויה. ואע"ג דהות שריא עד ההיא שעתא. מאותו מעשה ואילך אסרוה להדיוט. אבל באמת פילגש אינה בכלל פנויה לגמרי. וקרובה להיות חשובה אשה כמש"ל כ"פ. וביאת הפנויה אמנם נאסרה בב"ד של שם. כדאיתא פאמ"ע. אלא הא דגזרו על היחוד ועל הפנויה. תרי מילי דיחוד נינהו. היינו יחוד דא"א. ויחוד דפנויה. כדמפרש רש"י. והיינו דדחקיה) ואין לנו לחדש גזרה דבושה לטבול. א"כ ח"ו אתה מוציא לעז על צדיקים ראשונים. לא זו בלבד על הכתובים במקרא הנקובים בשמות. שנשאו פילגשים (וגם בעל פילגש דגבעה מכללם. דאע"ג דודאי הדיוט הוה. לא אפי' מגדולי ישראל המפורסמים. אפ"ה אדם קל נמי לא הוה. מדאפליגו ברקיעא על ענין זנות פילגשו. וקנאו כל ישראל על הנעשה עמה. לא לבד מחמת מעשה הרציחה. אלא העקר היה על ענין הזמה. שעל ידיה מתה הענייה. וכאשר נתכוין בעלה להגדיל האשמה באמרו כפל לשון. כי עשו זמה ונבלה בישראל. רמז בזמה תחלה על הנאוף עמה. ונבלה שעשאוה גם קדשה ע"י רבוי הבועלים שע"י כך מתה.
6
ז׳ומכאן נלמוד ג"כ. שהפילגש אסורה לאחר כל זמן שהיא עם המיוחד לה וע"על. עכ"פ נראה ברור שמנהג פשוט היה בישראל. לקחת אדם פילגש. ההדיוט כמלך. ולא עוד אלא שלהדיוט אין קצבה נושא רבות כחפצו. ולמלך לא הותרו נשים ופלגשים אלא י"ח בלבד) עותה גזרה מבודה זו. אלא גם על חכמי התלמוד הגדולים. דהוו מייחדי להו ליומא. בודאי בלי כו"ק. כדאמרן ולית בה ספיקא.
7
ח׳וחדש חומרא דנפיק מנה חורבא טובא
ומ"ש עוד שם. וז"ל והוי יודע שאפילו הרמב"ן המתיר. אם היה בזמנינו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות. היה גם הוא אוסרה. תדע שכתב באותה תשובה. ואתה רבנו כו' במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההתר. יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן ע"כ. וזה התוספת שהעתיק רדב"ז בשם תשובת רמב"ן. לאסור הפילגש משום גדר וסייג. אשר לא שמענו עד כה. ונראה דאזיל בתר אפכא. אדרבה מהך טעמא לשרי להו מר. כי היכי דלא ליתו לידי איסורא רבה וכרת דאורייתא. דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אז לא יהו להוטים כל כך אחר האסורות. והא דכוותה אשכחן דשרו רבנן אפילו איסורי דרבנן (אע"ג דחמורים ד"ס) כי היכי דלא לגעו באיסורי דאורייתא ולא עוד אלא זמנין אמרו. דניחא ליה אפילו לחבר למעבד איסורא זוטא: משום דלא לעבד אחרינא איסורא רבה. וגם בענין כזה מצאנו כך ממשנה שלמה שבידינו מי שחציו עבד כו'. כופין א"ר ועושהו ב"ח. אע"ג דקעבר בעשה עלח"ש שם. עוד שם בגמרא (לח"ב) מעשה באשה וחציה שפחה כו'. כפו רבה ועשה אותה ב"ח. משום דמנהג הפקר נהגו בה כו'. ולא דמי למ"ש רב בקעה מצא וגדר בה. היינו במידי דטעותא. ובאתרא דשמעי לגזרה דרבנן ופרשי מאיסורא. משא"כ היכא דלא שמעינן. ופרצי אפי' בדאורייתא. בכה"ג אמרינן מוטב יהו שוגגין כו'. כ"ש במילתא דהתרא. ואית בה תקנתא. דע"י כך שבקי איסורא. שאפילו היה עולה עה"ד שיש בה איזה מיחוש איסור כדר"מ. היה ראוי להתירו עכשיו מפני התקלה הגדולה שיש במניעת הפילגש. א"כ הדבר הפוך. החומרא וההתר. הוא סייג לתורה. וכמו שלמדה תורה עצמה שעשתה סייג לדבריה. והתירה יפ"ת. משום מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות כו'. כן הדבר בזה. לפי מה שהעיד הרב הנ"ל שפרוצים בעריות. וכן הוא בודאי גם בזמננו ובכל המקומות. מחמת שנעלו דלת ההתר בפניהם. שאילו היתה פילגש מפורסמת להתר בודאי לא היו נכשלים בחמורות. לפיכך היה נראה בעיני שיש לדרוש ברבים מותר אדם בפלגש (כדדרש רבא במחוזא גר מותר בכהנת אע"פ שלא היה שום תיקון בכך. כ"ש בזה שיש בו משום תקנת הדור. אפי' היה בה ציור מאיזה סרך איסור (קרי בה עברה לשמה. כ"ש שאינו באמת) כדי להצילן מעבירות חמורות בכל יום. ובודאי היו מסתלקות מכשולות גדולות ע"י כך. ולא יתגרו בא"א ובנדה וקדשה ובבנות אל נכר. ולא לידי ש"ז לבטלה ומדוע נפריז על המדה בלי סבה. להניח התקלות המצויות ונמשכות מחומרא. שאין לה על מה לסמוך. וכי לא די מה שאסרה תורה ולא על זו אמרו הלעיטהו לרשע וימות אלא עביד ליה מילתא דליחי בה ולא לדחות אחר הנופל
ומ"ש עוד שם. וז"ל והוי יודע שאפילו הרמב"ן המתיר. אם היה בזמנינו זה שהם פרוצים בשפחות ובביאות האסורות. היה גם הוא אוסרה. תדע שכתב באותה תשובה. ואתה רבנו כו' במקומך תזהירם מן הפילגש שאם ידעו ההתר. יזנו ויפרוצו ויבואו עליהן בנדותן ע"כ. וזה התוספת שהעתיק רדב"ז בשם תשובת רמב"ן. לאסור הפילגש משום גדר וסייג. אשר לא שמענו עד כה. ונראה דאזיל בתר אפכא. אדרבה מהך טעמא לשרי להו מר. כי היכי דלא ליתו לידי איסורא רבה וכרת דאורייתא. דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו. אז לא יהו להוטים כל כך אחר האסורות. והא דכוותה אשכחן דשרו רבנן אפילו איסורי דרבנן (אע"ג דחמורים ד"ס) כי היכי דלא לגעו באיסורי דאורייתא ולא עוד אלא זמנין אמרו. דניחא ליה אפילו לחבר למעבד איסורא זוטא: משום דלא לעבד אחרינא איסורא רבה. וגם בענין כזה מצאנו כך ממשנה שלמה שבידינו מי שחציו עבד כו'. כופין א"ר ועושהו ב"ח. אע"ג דקעבר בעשה עלח"ש שם. עוד שם בגמרא (לח"ב) מעשה באשה וחציה שפחה כו'. כפו רבה ועשה אותה ב"ח. משום דמנהג הפקר נהגו בה כו'. ולא דמי למ"ש רב בקעה מצא וגדר בה. היינו במידי דטעותא. ובאתרא דשמעי לגזרה דרבנן ופרשי מאיסורא. משא"כ היכא דלא שמעינן. ופרצי אפי' בדאורייתא. בכה"ג אמרינן מוטב יהו שוגגין כו'. כ"ש במילתא דהתרא. ואית בה תקנתא. דע"י כך שבקי איסורא. שאפילו היה עולה עה"ד שיש בה איזה מיחוש איסור כדר"מ. היה ראוי להתירו עכשיו מפני התקלה הגדולה שיש במניעת הפילגש. א"כ הדבר הפוך. החומרא וההתר. הוא סייג לתורה. וכמו שלמדה תורה עצמה שעשתה סייג לדבריה. והתירה יפ"ת. משום מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות כו'. כן הדבר בזה. לפי מה שהעיד הרב הנ"ל שפרוצים בעריות. וכן הוא בודאי גם בזמננו ובכל המקומות. מחמת שנעלו דלת ההתר בפניהם. שאילו היתה פילגש מפורסמת להתר בודאי לא היו נכשלים בחמורות. לפיכך היה נראה בעיני שיש לדרוש ברבים מותר אדם בפלגש (כדדרש רבא במחוזא גר מותר בכהנת אע"פ שלא היה שום תיקון בכך. כ"ש בזה שיש בו משום תקנת הדור. אפי' היה בה ציור מאיזה סרך איסור (קרי בה עברה לשמה. כ"ש שאינו באמת) כדי להצילן מעבירות חמורות בכל יום. ובודאי היו מסתלקות מכשולות גדולות ע"י כך. ולא יתגרו בא"א ובנדה וקדשה ובבנות אל נכר. ולא לידי ש"ז לבטלה ומדוע נפריז על המדה בלי סבה. להניח התקלות המצויות ונמשכות מחומרא. שאין לה על מה לסמוך. וכי לא די מה שאסרה תורה ולא על זו אמרו הלעיטהו לרשע וימות אלא עביד ליה מילתא דליחי בה ולא לדחות אחר הנופל
8
ט׳מד"ג פילגש בקידושין גרסא משובשת נזדמנה לו והצלת פירש"י מהשגת רמב"ן
ומש"ע מן הרשב"א שהתיר הפילגש ע"י קידושין. ודאי גרסא מוטעות היא לאומרים. פילגש בקידושין. שאין לה קיום כלל. גם הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן ורש"י ותו' דגטין. כל המפרשים שוין בכך. רק הרמב"ן בפירוש התורה עה"פ ולבני הפילגשים. חשד לרש"י בחנם. והשיגו בזה על לא דבר. כי הלא כך הוא לשון רש"י שם. נשים בכתובה. פילגשים בלא כתובה. כסבור הרמב"ן מדנסיב כתובה גרידא. מכלל דקידושין אית בהו. וליתא. אלא קידושין לא אצטריכא ליה. כיון דקודם מתן תורה משתעי קרא התם. ובהדיא אמרינן (גבי אברהם) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. כ"ש קידושין דלא שייכי בהו לגמרי (אע"ג דאמרינן קיים א"א כה"ת. כאינו מצווה ועושה. מ"מ לאו קידושין נינהו. כדמוכח מהתם. וק"ל. וזה ברור בדעת רש"י. דלא נקיט אלא מאי דצריך בענינא. ומ"ש רדב"ז עוד. גם מדברי הראב"ד נראה שהפילגש אסורה. מדקאמר אבל המתיחדת כו'. אין בה לא מלקות ולא איסור לאו. והיא הפילגש הכתובת. משמע הא איסורא איכא. לא משמע מידי. אדרבה מדסיים בה והיא הפילגש הכתובה. מוכח בהדיא דלא אפשר להיות בה שום נדנוד איסור. אחר שלקחוה גדולי ישראל. ולהכי אכפל וטרח בהך סיומא. לא בכדי אטפל. כנודע מהר"א ז"ל. שאינו מוציא מפי קולמוסו דבר לבטלה. אלא הוא סיוע למה שהקדים כאומר והראיה פילגש. וק"ל.
ומש"ע מן הרשב"א שהתיר הפילגש ע"י קידושין. ודאי גרסא מוטעות היא לאומרים. פילגש בקידושין. שאין לה קיום כלל. גם הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן ורש"י ותו' דגטין. כל המפרשים שוין בכך. רק הרמב"ן בפירוש התורה עה"פ ולבני הפילגשים. חשד לרש"י בחנם. והשיגו בזה על לא דבר. כי הלא כך הוא לשון רש"י שם. נשים בכתובה. פילגשים בלא כתובה. כסבור הרמב"ן מדנסיב כתובה גרידא. מכלל דקידושין אית בהו. וליתא. אלא קידושין לא אצטריכא ליה. כיון דקודם מתן תורה משתעי קרא התם. ובהדיא אמרינן (גבי אברהם) בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. כ"ש קידושין דלא שייכי בהו לגמרי (אע"ג דאמרינן קיים א"א כה"ת. כאינו מצווה ועושה. מ"מ לאו קידושין נינהו. כדמוכח מהתם. וק"ל. וזה ברור בדעת רש"י. דלא נקיט אלא מאי דצריך בענינא. ומ"ש רדב"ז עוד. גם מדברי הראב"ד נראה שהפילגש אסורה. מדקאמר אבל המתיחדת כו'. אין בה לא מלקות ולא איסור לאו. והיא הפילגש הכתובת. משמע הא איסורא איכא. לא משמע מידי. אדרבה מדסיים בה והיא הפילגש הכתובה. מוכח בהדיא דלא אפשר להיות בה שום נדנוד איסור. אחר שלקחוה גדולי ישראל. ולהכי אכפל וטרח בהך סיומא. לא בכדי אטפל. כנודע מהר"א ז"ל. שאינו מוציא מפי קולמוסו דבר לבטלה. אלא הוא סיוע למה שהקדים כאומר והראיה פילגש. וק"ל.
9
י׳מ"ש הה"מ להתנצל בעד הר"מ דבריו תמוהים]. הוכחת רדב"ז אינה לעזר לו וטעה בתרתי
ומ"ש מדבדי ה"ה. באמת דבריו תמוהים הם משני צדדים. האחד שחושב בעילות הפילגש זנות. מי האומר כן. ונפל ברברבתא להוציא לעז על צדיקים קדמונים. והנה מכיר בן מנשה. הגדול שבבניו הוא היה מפילגשו הארמיה. והשני שאמר שלא היו סומכין על חזקה באיסור דרבנן דכולהו אינשי לא זהירי בה. שרי ליה מריה. אחזוקי לאינשי ברשיעי לא מחזקינן. מי שאינו חושש לד"ס. מין ואפיקורוס הוא. הנואפים אינן חוששין גם לא לאיסורי תורה. אנן בנושא אשה ע"ד חכמים כדת משה וישראל עסקינן. בהכי ודאי אוקמינן אחזקה דאינו עושה בעילתו זנות. לא זנות של תורה ולא של חכמים. והה"מ במ"כ לא עמד בכאן על דעת הר"מ כמש"ל. וייחס לו ג"כ דברים שלא אמרם מעולם. כאילו היה גורס פילגשים בקידושין כו'. ולא ראה דבריו בה"ל מלכים. גם ראב"ד בהשגות גרסתו היתה בלא קדושין. וזה גם שלא כמ"ש רדב"ז. שתולה גרסא המוטעת בראב"ד. אבל מה שהקשה רדב"ז שם למד"ג פלגשים קדושים כו'. איך יעץ אחיתופל וישראל שיבוא אבשלום על פלגשי אביו כו'. והסכימו כו'. תמה אני על תמיהתו. מי שהתיר להרוג מלך. משיח אלהי יעקב. בשגם הוא אביו. יחוש לבעילת פילגשי אביו. אפילו יהיו בקידושין. מה גם שחשבוהו כמת. אחר שהוחלט אצלם לבן מות. ונגמר דינו להריגה. העומד ליהרג. כהרוג דמי (בעיני אלה המוכשלים בעצת אחיתופל. שהוא מאותם שא"ל חלק. אמרו אלהים עזבו רדפוהו ותפשוהו כי אין מציל. דמים אין לו לפ"ד) לכן מצד זה אין הוכחה לגרסא כלל. וא"צ לדחוק בישוב תמיהתו:
ומ"ש מדבדי ה"ה. באמת דבריו תמוהים הם משני צדדים. האחד שחושב בעילות הפילגש זנות. מי האומר כן. ונפל ברברבתא להוציא לעז על צדיקים קדמונים. והנה מכיר בן מנשה. הגדול שבבניו הוא היה מפילגשו הארמיה. והשני שאמר שלא היו סומכין על חזקה באיסור דרבנן דכולהו אינשי לא זהירי בה. שרי ליה מריה. אחזוקי לאינשי ברשיעי לא מחזקינן. מי שאינו חושש לד"ס. מין ואפיקורוס הוא. הנואפים אינן חוששין גם לא לאיסורי תורה. אנן בנושא אשה ע"ד חכמים כדת משה וישראל עסקינן. בהכי ודאי אוקמינן אחזקה דאינו עושה בעילתו זנות. לא זנות של תורה ולא של חכמים. והה"מ במ"כ לא עמד בכאן על דעת הר"מ כמש"ל. וייחס לו ג"כ דברים שלא אמרם מעולם. כאילו היה גורס פילגשים בקידושין כו'. ולא ראה דבריו בה"ל מלכים. גם ראב"ד בהשגות גרסתו היתה בלא קדושין. וזה גם שלא כמ"ש רדב"ז. שתולה גרסא המוטעת בראב"ד. אבל מה שהקשה רדב"ז שם למד"ג פלגשים קדושים כו'. איך יעץ אחיתופל וישראל שיבוא אבשלום על פלגשי אביו כו'. והסכימו כו'. תמה אני על תמיהתו. מי שהתיר להרוג מלך. משיח אלהי יעקב. בשגם הוא אביו. יחוש לבעילת פילגשי אביו. אפילו יהיו בקידושין. מה גם שחשבוהו כמת. אחר שהוחלט אצלם לבן מות. ונגמר דינו להריגה. העומד ליהרג. כהרוג דמי (בעיני אלה המוכשלים בעצת אחיתופל. שהוא מאותם שא"ל חלק. אמרו אלהים עזבו רדפוהו ותפשוהו כי אין מציל. דמים אין לו לפ"ד) לכן מצד זה אין הוכחה לגרסא כלל. וא"צ לדחוק בישוב תמיהתו:
10
י״אאבל מש"ע שם. לפי גרסא האמתית דפלגשים בלא קידושין. דמשו"ה היו מותרות לאבשלום כו': והראיה שפילגש מלך מותרת למלך אחר. מאבישג. תמיה טובא איכא הכא. דאע"ג דזה אמת שמותרת למלך אחר. דווקא לאחר מותו. או לאחר שהוציאה מביתו. אבל לא בעודה פילגשו. שלא יהא כח מלך פחות בזה משל הדיוט. דפילגשו אסורה ודאי ד"ת לאחר. כל זמן שהיא אצלו וכמש"ל. א"כ רפא שבר על נקלה. ועוד תמה על עצמך. אם היו מותרות לאבשלום גם בהיותן עוד פלגשי אביו א"כ מה זו היתה עצת אחיתופל. באמרו ושמע ישראל כי נבאשת את אביך. ומה החרדה הזאת שתעלה באשו של אבשלום. אם מותרות הנה לו (ומה שכתוב ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את ש"ק. כבר פירשו רש"י אל הנערה המאורשה. ונימוק עמו) אלא ודאי אסורות היו לאיש אחר. ואפילו לא היו של אביו. ואף רק של הדיוט. אסורות הן לשוק בלאו. כמש"ל. אלא מפני שבמעשה זה הראה שחושב לאביו כמת ועבר ובטל מן העולם. כמוהו כאין איש מיוחד להנה. ולכן לא ייראו פן יחזור ויכנע לאביו וישיב גמול המורדים שהשיאו לבגוד באביו בראשם. ותו מאי ראיה מייתי מאבישג. והיא לא פילגש היתה. כי המלך לא ידעה. והא אמרה ליה ננסבן. וא"ל אסירת לי. לכן לא היה דינה אלא כשרביטו של מלך. ושנה בשבוש זה שם: שכתב עוד קשה לאותה גרסא. איך שאל אדוניה את אבישג וה"ה א"א. ושלש בדבר באמרו אבל באמת פלגש היתה. מי זה אמר ותהי. עוד כתב שם. ולמד"ג קידושין כו' אסורה היתה לאדוניה. גם זו מן הטעות. כי א"כ. גם לשלמה היתה אסורה. והלא בפירוש אמרו ומותרת לשלמה. ואיך נעלמו ממנו דברי הגמרא עם היותם בין עיניו. ואין לסייע הגורס פלגש בקדושין. מדכתיב ואליהן לא בא ותהיינה צרורות. ואי איתא דבלא קידושין מ"ט פירש מהן. ועשאן אלמנות חיות בחנם.
11
י״בגם מ"ש תו' בפלגש דגבעה אינו מוכרח כלל. אבל הדבר ברור כע"פ בס"ד
שכבר אמרו בירו' שני תירוצים על זה. והביאן הרד"ק. ומשם מוכרח ג"כ כדברי הגרסא האמתית. שאין בה קידושין. וק"ל. ובכן אין הכרח למ"ש תו' בפ"ק דגטין גבי פילגש בגבעה. שהקשו דילמא זנות ממש הואי. ותרצו מדרצה להחזירה. ואפילו פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם. כדכתיב ותהיינה צרורות. איברא אי מהא לאו מילתא היא. לפום מאי דאמרו בירו'. אי משום חומרא בעלמא עשה דוד זאת. וגדר כנגד יצ"ר. אי נמי משום איסורא. ודווקא למלך נאסרה פילגשו שזנתה תחתיו באונס. והיינו משום דאין משתמשין בשרביטו. וכיון שכן. אין מזה ראיה כלל להדיוט. ותדע על כרחך כך הוא דאל"ה. מהיכא תיתי למיסרינהו אטו מי חמירי מא"א שנאנסה. דמותרת לבעלה ישראל. ק"ו לפילגשים דבלא קידושין נינהו. כדברי תו' עצמן. אלא ודאי טעמא אחרינא הוה התם במעשה דאבשלום. וכנ"ל. ולכאורה איכא לסיועי למד"ג פילגשים בקידושין. מהא דאמרינן פב"ב. מוצל אותו צדיק מעון. אפשר עתיד זרעו כו'. לומר ארור שוכב עם א"א. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ועמש"ש להלן סוף די"ד. אך האמת הוא דזנות בפילגש נמי אסור כו'. הילכך אי איתא דזנות ממש ברצון הוה בפילגש דגבעה. הא ודאי אתעביד בה איסורא. ולהדיוט נמי מתסראמשום קדשה. כדפרישנא לעיל טובא. ואמנם זה שנדחק רדב"ז להוכיח התר פלגש מלך למלך חברו. לא היה צריך לכך ללמדו מדבר שאינו ענין לו. אבל מקרא מלא הוא בידינו. ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. ואם נשיו של מלך אדוניו מותרות לו. פילגשיו לא כל שכן .
שכבר אמרו בירו' שני תירוצים על זה. והביאן הרד"ק. ומשם מוכרח ג"כ כדברי הגרסא האמתית. שאין בה קידושין. וק"ל. ובכן אין הכרח למ"ש תו' בפ"ק דגטין גבי פילגש בגבעה. שהקשו דילמא זנות ממש הואי. ותרצו מדרצה להחזירה. ואפילו פילגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם. כדכתיב ותהיינה צרורות. איברא אי מהא לאו מילתא היא. לפום מאי דאמרו בירו'. אי משום חומרא בעלמא עשה דוד זאת. וגדר כנגד יצ"ר. אי נמי משום איסורא. ודווקא למלך נאסרה פילגשו שזנתה תחתיו באונס. והיינו משום דאין משתמשין בשרביטו. וכיון שכן. אין מזה ראיה כלל להדיוט. ותדע על כרחך כך הוא דאל"ה. מהיכא תיתי למיסרינהו אטו מי חמירי מא"א שנאנסה. דמותרת לבעלה ישראל. ק"ו לפילגשים דבלא קידושין נינהו. כדברי תו' עצמן. אלא ודאי טעמא אחרינא הוה התם במעשה דאבשלום. וכנ"ל. ולכאורה איכא לסיועי למד"ג פילגשים בקידושין. מהא דאמרינן פב"ב. מוצל אותו צדיק מעון. אפשר עתיד זרעו כו'. לומר ארור שוכב עם א"א. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ועמש"ש להלן סוף די"ד. אך האמת הוא דזנות בפילגש נמי אסור כו'. הילכך אי איתא דזנות ממש ברצון הוה בפילגש דגבעה. הא ודאי אתעביד בה איסורא. ולהדיוט נמי מתסראמשום קדשה. כדפרישנא לעיל טובא. ואמנם זה שנדחק רדב"ז להוכיח התר פלגש מלך למלך חברו. לא היה צריך לכך ללמדו מדבר שאינו ענין לו. אבל מקרא מלא הוא בידינו. ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך. ואם נשיו של מלך אדוניו מותרות לו. פילגשיו לא כל שכן .
12
י״גרדב"ז נדחק בחנם
והנה רדב"ז בסיום תשובתו הלזו. העלה בידו כלל שאין מותרת לשום אדם בזה"ז. אלא ע"י חופה וקידושין וכתובה. זהו הנראה לדעתו ז"ל שדן ביחידי דין זה.
והנה רדב"ז בסיום תשובתו הלזו. העלה בידו כלל שאין מותרת לשום אדם בזה"ז. אלא ע"י חופה וקידושין וכתובה. זהו הנראה לדעתו ז"ל שדן ביחידי דין זה.
13
י״דדעת רדב"ז בזה יחידית רצונית גם הרא"ש לא להועיל לו ולא יגהה ממנו מזור
אמנם ודאי לא נאסר על פי הסכמת חכמי דורו בכלל. דאי איתא לא הוה משתמיט מלאודועי מאן נינהו רבנן דפקיע שמייהו. דאסכימו על ידיה. לבטל דעת גדולים קדמונים בחכמה ובמנין. כראב"ד ורמב"ן (ורשב"א מכללם. עכ"פ בהתרת פילגש. אע"פ שחלוק הוא בענינה. כפי עדותו של רדב"ז) שכולם הסכימו על התרה בפשיטות. ועם שראו דברי רמב"ם ז"ל. לא חשו לו כלל. מאחר שלא נודע טעמו ונימוקו. שעמו בדבר זה. שמתנגד למקרא לגמרי (ואף למה שהסברנו לו פנים. אינו אלא משום חששה) גם כל פוסקי הלכות בכלל שתקו מאיסור זה. ושתיקתם כהודאה והוראה להתרא. ואף לפ"ד האוסרים אינה אלא גזרה חדשה מבודה מלבם שאין לו עיקר ויסוד. לכן נ"ל שאין להשגיח בהסכמת רדב"ז החפשית. וכנראה שכל עקר סמיכתו על תשובת הרא"ש שהביא בידו על נדון פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא עליה קלא דל"פ שמתייחד עמה. שהשיב הרב למ"ב ב"מ דיכולין למחות אלא ב"ד כופין. כי ידוע שבושה לטבול כו'. וכתב רדב"ז על זה. ואם הפילגש מותרת אמאי כופין להוציא. ה"ה משמשת בביתו ומיוחדת לו כו'. במ"כ דברים של מה בכך הם. דברי הרא"ש ודאי טובים ונכוחים בזה. מאחר שלא היתה מיוחדת לו לתשמיש לגמרי. כי רק לשרת את הבית נשכרת. והוא מזנה עמה. פשיטא אין זו פילגש אלא מופקרת. ואסורה עליו משום קדשה ודאי. דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה כו'. והיא זמה כפולה ומכופלת כעבות העגלה. דאין שם פלגש עליה גם לא הבחנה בין זרע לזרע. ומשום ומלאה הארץ זמה. כדאיתא. ואית בה נמי משום פ"מ בלי ספק. ועוד איסור כרת דנדה. שהיא ודאי בושה לטבול. כה"ג דאינה לקוחה לפילגש. והוא אינה מייחדה לו ואינו חפץ בה. אלא להשביע יצרו בה באיסור. כמים גנובים וגו': צריך לומר שכופין על כך. משא"כ בפילגש הלקוחה מתחלה לכך. שאין לה בושה לטבול. כמו האשה. כיון שבהתר היא עמו. והוכחת רדב"ז מלשון ראב"ד. לא ידעתי מה היא. האם עלה ע"ד אדם. שכל משרתת השכורה לצרכי. הבית בלבד. תהא עליה תורת פילגש. אם אינו שוכרה בפירוש גם לתשמיש. ומייחד לה חדר בביתו. שתהא שמורה לו ולא תפקיר עצמה לאחרים. ככל אשר בארנו היטב למעלה. אתמהא על אדם גדול כרדב"ז. מתעסק בדברים בטלים כאלה. שעושה ממשרתת סתמא. פילגש מי שמע כזאת. אבל הפילגש הודאית המיוחדת. קלא אית לה. וליכא למיחש בה מזנות כמו באשה. והרי גדולה מזו מצינו בהשולח באותו מעשה הנ"ל. דאמרינן אפשר דמייחד לעבדיה ומנטר לה. ואף שאין עבדים מקפידין על הזנות כמצות כנען אביהם. כ"ש לבן חרין כשר. הלוקח פלגש הדין תורה שמשגיח עליה. והיא גם היא אומרת אחי הוא. ואינה בוגדת בו כל זמן ששומר לה תנאיה. גם היא בריתה נאמנת לו. ולכן בניה דמיוחסים ג"כ אחריו. כמ"ש רבים והנם בכתובים. וכן אין לחוש לה לאיסור נדה. שאינה בושה לטבול. וגם אין פגם לב"מ. מאחר שהתר גמור הוא. לכן אין כאן שום רמז לאסור הפילגש מדעת הרא"ש. ולא גלה דעתו להיכן נוטה. אם לדר"מ או לדעת החולקים עליו. ויכולים לצרפו יותר לכת המתירים. מדשתיק מנה לגמרי.
אמנם ודאי לא נאסר על פי הסכמת חכמי דורו בכלל. דאי איתא לא הוה משתמיט מלאודועי מאן נינהו רבנן דפקיע שמייהו. דאסכימו על ידיה. לבטל דעת גדולים קדמונים בחכמה ובמנין. כראב"ד ורמב"ן (ורשב"א מכללם. עכ"פ בהתרת פילגש. אע"פ שחלוק הוא בענינה. כפי עדותו של רדב"ז) שכולם הסכימו על התרה בפשיטות. ועם שראו דברי רמב"ם ז"ל. לא חשו לו כלל. מאחר שלא נודע טעמו ונימוקו. שעמו בדבר זה. שמתנגד למקרא לגמרי (ואף למה שהסברנו לו פנים. אינו אלא משום חששה) גם כל פוסקי הלכות בכלל שתקו מאיסור זה. ושתיקתם כהודאה והוראה להתרא. ואף לפ"ד האוסרים אינה אלא גזרה חדשה מבודה מלבם שאין לו עיקר ויסוד. לכן נ"ל שאין להשגיח בהסכמת רדב"ז החפשית. וכנראה שכל עקר סמיכתו על תשובת הרא"ש שהביא בידו על נדון פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא עליה קלא דל"פ שמתייחד עמה. שהשיב הרב למ"ב ב"מ דיכולין למחות אלא ב"ד כופין. כי ידוע שבושה לטבול כו'. וכתב רדב"ז על זה. ואם הפילגש מותרת אמאי כופין להוציא. ה"ה משמשת בביתו ומיוחדת לו כו'. במ"כ דברים של מה בכך הם. דברי הרא"ש ודאי טובים ונכוחים בזה. מאחר שלא היתה מיוחדת לו לתשמיש לגמרי. כי רק לשרת את הבית נשכרת. והוא מזנה עמה. פשיטא אין זו פילגש אלא מופקרת. ואסורה עליו משום קדשה ודאי. דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה כו'. והיא זמה כפולה ומכופלת כעבות העגלה. דאין שם פלגש עליה גם לא הבחנה בין זרע לזרע. ומשום ומלאה הארץ זמה. כדאיתא. ואית בה נמי משום פ"מ בלי ספק. ועוד איסור כרת דנדה. שהיא ודאי בושה לטבול. כה"ג דאינה לקוחה לפילגש. והוא אינה מייחדה לו ואינו חפץ בה. אלא להשביע יצרו בה באיסור. כמים גנובים וגו': צריך לומר שכופין על כך. משא"כ בפילגש הלקוחה מתחלה לכך. שאין לה בושה לטבול. כמו האשה. כיון שבהתר היא עמו. והוכחת רדב"ז מלשון ראב"ד. לא ידעתי מה היא. האם עלה ע"ד אדם. שכל משרתת השכורה לצרכי. הבית בלבד. תהא עליה תורת פילגש. אם אינו שוכרה בפירוש גם לתשמיש. ומייחד לה חדר בביתו. שתהא שמורה לו ולא תפקיר עצמה לאחרים. ככל אשר בארנו היטב למעלה. אתמהא על אדם גדול כרדב"ז. מתעסק בדברים בטלים כאלה. שעושה ממשרתת סתמא. פילגש מי שמע כזאת. אבל הפילגש הודאית המיוחדת. קלא אית לה. וליכא למיחש בה מזנות כמו באשה. והרי גדולה מזו מצינו בהשולח באותו מעשה הנ"ל. דאמרינן אפשר דמייחד לעבדיה ומנטר לה. ואף שאין עבדים מקפידין על הזנות כמצות כנען אביהם. כ"ש לבן חרין כשר. הלוקח פלגש הדין תורה שמשגיח עליה. והיא גם היא אומרת אחי הוא. ואינה בוגדת בו כל זמן ששומר לה תנאיה. גם היא בריתה נאמנת לו. ולכן בניה דמיוחסים ג"כ אחריו. כמ"ש רבים והנם בכתובים. וכן אין לחוש לה לאיסור נדה. שאינה בושה לטבול. וגם אין פגם לב"מ. מאחר שהתר גמור הוא. לכן אין כאן שום רמז לאסור הפילגש מדעת הרא"ש. ולא גלה דעתו להיכן נוטה. אם לדר"מ או לדעת החולקים עליו. ויכולים לצרפו יותר לכת המתירים. מדשתיק מנה לגמרי.
14
ט״וגם ריב"ש לא עשה מאומה בזה
אחר שכתבתי כל הנ"ל וחשבתי יצאתי ידי חובת בזה הענין. לקבוע הלכה והוראה להתרא דפילגש. נזדמנה לידי תשובת הריב"ש. והנה לנגדי כמראה גבר חכם בעוז. מאמץ כח החומרא. לאסרה גם הוא בחוזק יד. ומוכרח אני לעיין גם בדבריו ז"ל קודם שנעמוד על פרק נגמר הדין. אף אם כמדומני אחר העיון. היא היתה למראה עיני רדב"ז. ושמה לו למטרה בתשובתו הנ"ל להחזיק החומרא. לראות מה שורש. נמצא בו. להוסיף. או לגרוע דבר מכל האמור בענין. ואעבור עליהם ראשון ראשון. תחלה נאמר (סימן שצ"ה) (ואבליע דברי תשובתי עליו תוך לשונו בקוצר מלין) בהביאו מה שהשיב הר"ח שהחזיק במעוז ההיתר בכל כחו. וטען נגד לשון השאלה שיסדה ריב"ש. וכתב בה שהוא דבר עברה (ר"ל להחזיק פלגש) והמשיב כתב כלשון הזה. חלילה לא תהא כזאת בישראל שהרי דוד נשא כמה פילגשים והן בלא כו"ק. וכבר גזרו על הפנויה כו'. ויען הריב"ש על זה. הנה החרדת את כל החרדה הזאת כאילו הם פשוטים ומוסכמים. והנה רש"י כתב כו'. פלגשים בלא כתובה (כבר השבנו למעלה על טענה זו שהיא של רמב"ן) כו'. גם הרמב"ם כן דעתו כו' (בר מהא דיחידאה היא. ואין מונין לו אפילו אחד. מאחר שלא נודע טעמו מאין הרגלים ומנין. ושכנגדו חלוק עליו. ונימקו עמו. ורבים וגדולים עמו.) והראב"ד שהשיג כו'. אבל מ"מ באסור ב"ד של דוד היא (לא כן אבי ורבי בחכמה. הר"א לא גלה בה שום איסור רק התר בלבד. ואת"ל שהסכים להחמיר בביאת פנויה מיהא בכל גוונא. היינו משום סייג לקדשה. אבל לאסור הפילגש. לא בא במחשבתו כלל. אדרבה תקע בה מסמרות ההתר. כי מסיים שם שהיא הפילגש הכתובה במקרא ואע"פ שהוא ז"ל כתב שהיא הפילגש. ודוד הי"ל פילגשים. הנה מבואר בכתובים שלקחם קודם שגזרו על היחוד כו' (בהא מודינא דאגב שטפא אתיא ליה לרחב"ש ושגגה היא בודאי. כי לא מצינו שנשא דור פילגשים לאחר שגזרו כו'. אלא אחרי בואו מחברון. וכיוונתי בזה לדעת ריב"ש. כמו שכתובה לפני באר היטב. שפה אחת ודברים אחדים עם מ"ש ריב"ש. ) ואע"פ שמעשה אבשלום היה אח"ז ושם כתוב ואליהן לא בא כו'. משמע דעד השתא בא כו'. אפשר לומר שלא גזרו כו' (בהא נמי בר מזלא אנא. ומילתא דפשיטא היא) ולז"א שהיתה אבישג אסורה להתייחד אם לא שהתירוה כמ"ש דקשין גירושין שהרי התירו לו לייחד ולא לגרש. אע"פ שהיה יחוד תמידי. ואין נראה להתיר יותר ביאה תמידית כל שהיא מתייחדת לאיש מיוחד כמו אבישג. ולכן אף אם נאמר שהפילגש היא בלא קידושין. הנה נאסרת בגזרת ב"ד של דוד. והרי פנויה היא זו כו' (הן לא צדקה ממנו ראיתו זאת לאסור פילגש. כי הוא עושה מערכה על הדרוש. שכל עקר הוכחתו בנויה על יסוד נופל. ואין לה תקומה אלא עם הודאת ההנחה שפילגש בכלל גזרת יחוד דפנויה. ואנו אומרים שאין הדבר כן. אלא דווקא על פנויה האסורה. גזרו יחוד מטעמים שזכרנו. משא"כ בפילגש שאינה פנויה מוחלטת. אלא פלג אשה. וכן היא מיוחדת ומשתמשת לביאת היתר. לאיש שייחדה אליו. ואינה פנויה אלא לענין שא"צ גט. והבא עליה אינו חייב מיתה. אבל עובר בלאו דקדשה. שע"י בעילת זנות נעשית קדשה. וגורם שתמלא הארץ זמה. ככל הנ"ל).
אחר שכתבתי כל הנ"ל וחשבתי יצאתי ידי חובת בזה הענין. לקבוע הלכה והוראה להתרא דפילגש. נזדמנה לידי תשובת הריב"ש. והנה לנגדי כמראה גבר חכם בעוז. מאמץ כח החומרא. לאסרה גם הוא בחוזק יד. ומוכרח אני לעיין גם בדבריו ז"ל קודם שנעמוד על פרק נגמר הדין. אף אם כמדומני אחר העיון. היא היתה למראה עיני רדב"ז. ושמה לו למטרה בתשובתו הנ"ל להחזיק החומרא. לראות מה שורש. נמצא בו. להוסיף. או לגרוע דבר מכל האמור בענין. ואעבור עליהם ראשון ראשון. תחלה נאמר (סימן שצ"ה) (ואבליע דברי תשובתי עליו תוך לשונו בקוצר מלין) בהביאו מה שהשיב הר"ח שהחזיק במעוז ההיתר בכל כחו. וטען נגד לשון השאלה שיסדה ריב"ש. וכתב בה שהוא דבר עברה (ר"ל להחזיק פלגש) והמשיב כתב כלשון הזה. חלילה לא תהא כזאת בישראל שהרי דוד נשא כמה פילגשים והן בלא כו"ק. וכבר גזרו על הפנויה כו'. ויען הריב"ש על זה. הנה החרדת את כל החרדה הזאת כאילו הם פשוטים ומוסכמים. והנה רש"י כתב כו'. פלגשים בלא כתובה (כבר השבנו למעלה על טענה זו שהיא של רמב"ן) כו'. גם הרמב"ם כן דעתו כו' (בר מהא דיחידאה היא. ואין מונין לו אפילו אחד. מאחר שלא נודע טעמו מאין הרגלים ומנין. ושכנגדו חלוק עליו. ונימקו עמו. ורבים וגדולים עמו.) והראב"ד שהשיג כו'. אבל מ"מ באסור ב"ד של דוד היא (לא כן אבי ורבי בחכמה. הר"א לא גלה בה שום איסור רק התר בלבד. ואת"ל שהסכים להחמיר בביאת פנויה מיהא בכל גוונא. היינו משום סייג לקדשה. אבל לאסור הפילגש. לא בא במחשבתו כלל. אדרבה תקע בה מסמרות ההתר. כי מסיים שם שהיא הפילגש הכתובה במקרא ואע"פ שהוא ז"ל כתב שהיא הפילגש. ודוד הי"ל פילגשים. הנה מבואר בכתובים שלקחם קודם שגזרו על היחוד כו' (בהא מודינא דאגב שטפא אתיא ליה לרחב"ש ושגגה היא בודאי. כי לא מצינו שנשא דור פילגשים לאחר שגזרו כו'. אלא אחרי בואו מחברון. וכיוונתי בזה לדעת ריב"ש. כמו שכתובה לפני באר היטב. שפה אחת ודברים אחדים עם מ"ש ריב"ש. ) ואע"פ שמעשה אבשלום היה אח"ז ושם כתוב ואליהן לא בא כו'. משמע דעד השתא בא כו'. אפשר לומר שלא גזרו כו' (בהא נמי בר מזלא אנא. ומילתא דפשיטא היא) ולז"א שהיתה אבישג אסורה להתייחד אם לא שהתירוה כמ"ש דקשין גירושין שהרי התירו לו לייחד ולא לגרש. אע"פ שהיה יחוד תמידי. ואין נראה להתיר יותר ביאה תמידית כל שהיא מתייחדת לאיש מיוחד כמו אבישג. ולכן אף אם נאמר שהפילגש היא בלא קידושין. הנה נאסרת בגזרת ב"ד של דוד. והרי פנויה היא זו כו' (הן לא צדקה ממנו ראיתו זאת לאסור פילגש. כי הוא עושה מערכה על הדרוש. שכל עקר הוכחתו בנויה על יסוד נופל. ואין לה תקומה אלא עם הודאת ההנחה שפילגש בכלל גזרת יחוד דפנויה. ואנו אומרים שאין הדבר כן. אלא דווקא על פנויה האסורה. גזרו יחוד מטעמים שזכרנו. משא"כ בפילגש שאינה פנויה מוחלטת. אלא פלג אשה. וכן היא מיוחדת ומשתמשת לביאת היתר. לאיש שייחדה אליו. ואינה פנויה אלא לענין שא"צ גט. והבא עליה אינו חייב מיתה. אבל עובר בלאו דקדשה. שע"י בעילת זנות נעשית קדשה. וגורם שתמלא הארץ זמה. ככל הנ"ל).
15
ט״זגם נעלם ממנו מקרא מלא]. הסרת פקפוקי הריב"ש עדות יסוד]. באור ענין פילגש יפה הטיבם]. כמה תשובות לטענות חבילות שהקיפה ריב"ש כעכנאי. ואין בהן ממש ותוספת באור הולך ואור בדין הפילגש
מש"ע ולכן לא נמצא פילגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמה כו' (נעלם ממנו שגם רחבעם נכדו נשא פילגשים ששים (אע"פ שהיה נזהר שלא לעבור בלאו דלי"ל נשים ונשא רק י"ח נשים כדין תורה) כ"ע לדחוק מאד בפירוש הגרסא האמתית כדי לקיים דמיון כוזב בחזקת היד ואין שומעין להוציאה מפשטה וכמה שהבינוה כל הראשונים ואחרונים. והתעצם לומר כדבד ידוע. שלא בקדושין נאסר לד"ה בגזרת ב"ד (דבר שלא נודע ולא יוודע לעולם. שא"כ בפירוש היו אומרים שאסרו גם הפילגש. הא לא גזרו אלא למנוע ביאה האסורה. לא המותרת לצדיקי עולם חלילה) ובודאי לשון אלמנות חיות יוכיח שבקידושין היו (מי לחשו לרב לומר כך. אבל זה נמשך לפי סברתו שהפילגש היא פנויה גמורה. ואין הדבר כן אלא חצי אשה היא. ויתכן לה שם אלמנה חיה. בהיותה גלמודה מבועלה. וצרורה אסורה גם לאחר. כמו שהיה הענין בפילגשי דוד) ומ"ש וכל מעשה דפלגש בגבעה מוכיח (כבר הסברנו הענין יפה. ואין לכפול הדברים) מש"ע לסתור מ"ש בתו' שהיתה אסורה מפני יחוד פילגשות. והאריך בדברים בעלמא. לומר שא"כ צריכה גט כו'. וא"ת בפ"ר בשוק מותרת. ה"א נוהג בה מנהג הפקר. ועוד יודיעונו האוסרים מי גזר אלא בקידושין כו' (כל זה נגרר אחר שטתו שלא שיער תנאי היחוד בפילגש. ושכל זמן שהיא מיוחדת. אסורה לכל אדם מתורת קדשה. ומלאה הארץ זמה. כדרא"בי. לכן הפילגש מותרת לאדוניה. שאין בה זאת האזהרה והנמשך ממנו למלא הארץ זמה. הנה התורה גזרה ואסרה. וכיון שהפילגש. מותרת ע"י יחוד מן התורה. ממילא כשבטל היחוד. חזרה להיות פנויה כבתחלה. דומיא דאשה דמתקדשת בשטר ויוצאה בשטר. כן הפלגש כהוייתה של זו ביחוד. כן יציאתה בהסרת השמור והפקעת והיחוד היחוד. ופקע הפילגשות בתום זמנו המותנה ביניהם. או שהתרצו בכך. או שזנתה תחתיו. או שבוגד בה ואינו שומר לה ברית התנאי שביניהם. הרי יוצאה ממנו בכך. אתי דבור ומבטל דבור. וא"צ לפ"ר בשוק. כי זה אמנם אסור לבנות ישראל אף לפנויות. כמ"ש הר"מ. אלא רק בהסרת קשר שמירת היחוד בלבד. הותרו כבני הפילגשות. ואין כאן מנהג הפקר. דאתקש הויה ליציאה גם בפלגש. והוצאה מביתו קלא אית ליה (כמו היחוד) ולא הפקר הוא זה). כ"ע וניחא מ"ש על ותזנה עליו פילגשו. שאם היה זנות ברצון לא היה מחזירה כו'. כמ"ש הרמב"ן (דבר תמוה הוא מאד על אדם גדול כמוהו יסתייע מרמב"ן. בהיותו מורה ובא להתר. אבל מ"ש הרמב"ן. וכן התו' כבר נתיישב היטב בדברינו. כי מחמת שנעשה בה איסור. נמאסה עליו עכ"פ אליבא דכ"ע. אבל אני אומר עוד שנעשית קדשה מעתה (בפרט לדעת הרמב"ם) לכן נאסרה עליו דבר תורה. אם היה הזנות ברצון. והמקיימה מקיים קדשה. ועובר בכל בעילה בלאו. וכמו שהטעמתי עוד איסור זה. ע"ל שכבר הארכנו בזה בדברים ברורים) ולפ"ד שמותרת רק שלא לקיים מצות אישות. א"כ עבר דוד מ"ע כו' (אין אני מודה לר"ח בזו. חלילה לומר כך. אלא אישות דבר אחד. ופילגשות דבר אחר הוא ושניהם של תורה) אלא שהרוצה לישא אשה גמורה. כדי לזכות בכמה דברים על ידיה. והיא גם היא רוצה לזכות בו בדברים הרבה. וגם שיאסר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו. ושיתחייב מיתה הבא עליה. הצריכתו תורה קדושין דווקא. והרוצים בפילגשות הטובה בעיניהם יותר. אם מפני שהאיש כבר יש לו אשה. רק צריך למשמשת הבית וגם אותו. לפרקים שאין אשתו מצויה לו. כגון לעת נדתה וזובה ולדתה. או בדרך. כדי להנצל מעברה. ושלא להעמיס עליו משא כבד של התחייבות לאשה. ואף היא רוצה בכך. כדי שאם לא יתנהג עמה כשורה. שתלך מאתו מיד בלי חומר כתיבת גט ונתינתו כהוגן. אלא שתהא נפטרת ממנו בדבור הקל. גם למען לא תאסר על קרוביו. אחר שיצאה ממנו בשתי דרכים (וכן הוא שלא יאסר בקרובותיה. לכן שניהם חפצים בכך יותר. על כן הניחה תורה גם מצות פילגשות לישראל בודאי. שלוקחה בדבור. ומוציאה בדבור. כך אנו למדים ממנהג הפשוט שגלתה תורה. מכלל שמותרת גמורה היא. אלא שאינה מצוה מחויבת (גם לקיחת אשה אינו חובה גמורה. כמש"ל. אלא למצוה מן המובחר) אלא רשות היא ודאי למאן דצריך לה. הקילה עליו לקחת אשה בלא קידושין. אבל מ"מ ביחוד דווקא. שלא ינהוג עמה מנהג הפקר. להניח לבוא עליה גם אחרים. על זה הזהירה התורה בל"ת קדשה ושלא תמלא הארץ זמה. כשלא יהיו הבנים הנולדים מבנות ישראל נודעים למשפחותם לבית אבותם. מכלל כשאין בה משום חשש זה (כי הפילגש בניה נודעים ומתייחסים אחר אביהם כבני אשה) הותרה גם היא לישראל כמו לב"ן. ומפני שאינה מצוה הכרחית. אלא רצונית. לא נכתב בה מ"ע. ודינה ידוע וקל. מני שים אדם עלי ארץ. ולא נצטוה שיקח פילגש דווקא. כלקיחת אשה שהיא מ"ע מוחלטת. עכ"פ כשתזדמן. כענין חיוב ציצית לבגד בד"כ. והוצרכה תורה לבאר משפט האשה שיצאה מכלל פילגש. ונתחדשה הלכה זו אחר שנתנה תורה. והודיעה המנהג עמה בתנאי המיוחד לאיש ישראלי. כאשר תשיג ידו זווג הגון ע"פ התורה. לנו הניחה התר הפילגשות על המנהג הבא אלינו מאבות ומצדיקים קדמונים. שהודיעה אותם במקרא לרוב. ובזה נסתלקה גם טענה זו של ריב"ש. שלפ"ד המייחד לו פילגש מבטל מ"ע. ואפי' נושא מאה נשים צריך דווקא לקיים מ"ע של קידושין בכולן. עש"ב שהרחיב פה בזה על המשיב שהוא אמנם שגרם לו זה. בהנחה בלתי אמתית. שהנושא פילגש מבטל מ"ע. טעות הוא בידו. ואף לפי מה שדמהו ללובש טלית בלי ציצית. הא לא דמיא אלא ללובש כמה בגדים שאינם בעלי ד"כ. דפטר מלעשות בהם ציצית. ואינו מבטל מ"ע דציצית בכך. אפילו למ"ד ציצית חובת גברא. אינו חייב אלא בבגד אחד של ציצית בלבד. ה"נ דכוותה וגריע מנה. דלא צוותה תורה בחיוב הכרחי אלא על מצות פ"ו בדרך התר. שהיא מצוה מחויבת עכ"פ. ותוכל להתקיים גם ע"י פילגש. אבל נשיאת אשה של תורה. אינה חובת גברא. אלא כך אמרה. כי יקח איש אשה. ע"ד כי תפגע כי תראה. והדומים. אז יצטרך לקידושין. ולעשות לה כמשפט הבנות. (לא כאמה. שהיא פילגש) כמו שבארה בפרשת מכירת הבת. ולא מצאתי רמז חיוב מן התורה לקחת אשה בקידושין דווקא. אלא שאם יחפוץ להיות לו אשה לקוחה קנין גמור. אז יתנהג כך. כפי התורה המיוחד לאשה. ומקיים בה מ"ע. כדרך שמקיים מ"ע דציצית ומברך עליה כשלובשה. אפי' למ"ד חובת מנא (או למ"ד חובת גברא. ולובש כמה בגדים בד"כ. שמקיים מ"ע בכולם. כן הרוצה לשאת כמה נשים בקידושים. מקיים בכולן מ"ע דאשה) ודומיא דשאר מצות שאינן הכרחיות. אלא לכשיזדמנו. יש מצוה בקיומן. כן הדבר הזה של נשיאת אשה. ומש"ע מדר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. טענה זו עם הקודמות לקוחה מהה"מ שנתעסק באלה. כדי לקיים דר"מ בחזקת היד. ואע"פ שא"צ להשיב עליהם. דברים עלובים מעידים על עצמם. דמהדר אשינויי דחיקי ואיחידאה. ואפ"ה לק"מ. דאף ר"א לא אמרה. אלא בבא על הפנויה כבא אל אשה זונה. כמעשה דאמנון דווקא. לא במייחד לו פילגש. ודקאמר שלא לשם אישות. לא דווקא. דפלגשות נמי בכלל אישות (כדאשכחן בקראי דגבעה. דקרי לה נמי אישה דפילגש ויש לו עוד עדים בתנ"ך. כתוב בתורה. ויקח אשה ושמה קטורה. ובד"ה כתוב קטורה פילגש אברהם. וכן בתורה נקראו בניה בני הפילגשים. וכן שכתוב בנביא. ושכב את נשיך. ולא היו אלא פילגשים. (והיינו משום דעכ"פ חצי אשה היא. הפילגש לא פנויה לגמרי. אלא יצאה מכלל פנויה. ולכלל אשה גמורה לא באה בהחלט. אעפ"כ יתכן לה שם אשה בהשאלה. שבכלל מאתים מנה (אבל אשה אינה בכלל פילגש. שהכל אינו בכלל חלק) היינו דקאמר שלא לשם אישות. לאפוקי נמי יחוד דלא. דיקא נמי. מדנסיב פנוי הבא על הפנויה. קשיא. פנוי למה ליה. לישנא יתירא הוא לפום ריהטא (ולפי הבנת הה"מ וריב"ש בפרטות) דהא ודאי אפילו אינו פנוי. נמי דינא הכי. למאי אצטריכא להך לישנא אריכא. אי לאו למילף דדווקא שהוא פנוי אצלה. דומיא דידה שהיא פנויה מוחלטת שאינה מיוחדתו הוא דקאמר ר"א למלתה לא באופן אחר. כי אז הוא אינו פנוי. כמו שהיא איננה פנויה שמו נקרא עליה. יותר מרביתא דפלניא. וזכינו שר"א מסייע לן. הילכך כה"ג פשיטא לאו זונה היא אליבא דכ"ע. וליכא דסלק אדעתיה. שרא ליה מריה לריב"ש דחשיב לה זונה ומופקרת. לא תהא כזאת בישראל.
מש"ע ולכן לא נמצא פילגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמה כו' (נעלם ממנו שגם רחבעם נכדו נשא פילגשים ששים (אע"פ שהיה נזהר שלא לעבור בלאו דלי"ל נשים ונשא רק י"ח נשים כדין תורה) כ"ע לדחוק מאד בפירוש הגרסא האמתית כדי לקיים דמיון כוזב בחזקת היד ואין שומעין להוציאה מפשטה וכמה שהבינוה כל הראשונים ואחרונים. והתעצם לומר כדבד ידוע. שלא בקדושין נאסר לד"ה בגזרת ב"ד (דבר שלא נודע ולא יוודע לעולם. שא"כ בפירוש היו אומרים שאסרו גם הפילגש. הא לא גזרו אלא למנוע ביאה האסורה. לא המותרת לצדיקי עולם חלילה) ובודאי לשון אלמנות חיות יוכיח שבקידושין היו (מי לחשו לרב לומר כך. אבל זה נמשך לפי סברתו שהפילגש היא פנויה גמורה. ואין הדבר כן אלא חצי אשה היא. ויתכן לה שם אלמנה חיה. בהיותה גלמודה מבועלה. וצרורה אסורה גם לאחר. כמו שהיה הענין בפילגשי דוד) ומ"ש וכל מעשה דפלגש בגבעה מוכיח (כבר הסברנו הענין יפה. ואין לכפול הדברים) מש"ע לסתור מ"ש בתו' שהיתה אסורה מפני יחוד פילגשות. והאריך בדברים בעלמא. לומר שא"כ צריכה גט כו'. וא"ת בפ"ר בשוק מותרת. ה"א נוהג בה מנהג הפקר. ועוד יודיעונו האוסרים מי גזר אלא בקידושין כו' (כל זה נגרר אחר שטתו שלא שיער תנאי היחוד בפילגש. ושכל זמן שהיא מיוחדת. אסורה לכל אדם מתורת קדשה. ומלאה הארץ זמה. כדרא"בי. לכן הפילגש מותרת לאדוניה. שאין בה זאת האזהרה והנמשך ממנו למלא הארץ זמה. הנה התורה גזרה ואסרה. וכיון שהפילגש. מותרת ע"י יחוד מן התורה. ממילא כשבטל היחוד. חזרה להיות פנויה כבתחלה. דומיא דאשה דמתקדשת בשטר ויוצאה בשטר. כן הפלגש כהוייתה של זו ביחוד. כן יציאתה בהסרת השמור והפקעת והיחוד היחוד. ופקע הפילגשות בתום זמנו המותנה ביניהם. או שהתרצו בכך. או שזנתה תחתיו. או שבוגד בה ואינו שומר לה ברית התנאי שביניהם. הרי יוצאה ממנו בכך. אתי דבור ומבטל דבור. וא"צ לפ"ר בשוק. כי זה אמנם אסור לבנות ישראל אף לפנויות. כמ"ש הר"מ. אלא רק בהסרת קשר שמירת היחוד בלבד. הותרו כבני הפילגשות. ואין כאן מנהג הפקר. דאתקש הויה ליציאה גם בפלגש. והוצאה מביתו קלא אית ליה (כמו היחוד) ולא הפקר הוא זה). כ"ע וניחא מ"ש על ותזנה עליו פילגשו. שאם היה זנות ברצון לא היה מחזירה כו'. כמ"ש הרמב"ן (דבר תמוה הוא מאד על אדם גדול כמוהו יסתייע מרמב"ן. בהיותו מורה ובא להתר. אבל מ"ש הרמב"ן. וכן התו' כבר נתיישב היטב בדברינו. כי מחמת שנעשה בה איסור. נמאסה עליו עכ"פ אליבא דכ"ע. אבל אני אומר עוד שנעשית קדשה מעתה (בפרט לדעת הרמב"ם) לכן נאסרה עליו דבר תורה. אם היה הזנות ברצון. והמקיימה מקיים קדשה. ועובר בכל בעילה בלאו. וכמו שהטעמתי עוד איסור זה. ע"ל שכבר הארכנו בזה בדברים ברורים) ולפ"ד שמותרת רק שלא לקיים מצות אישות. א"כ עבר דוד מ"ע כו' (אין אני מודה לר"ח בזו. חלילה לומר כך. אלא אישות דבר אחד. ופילגשות דבר אחר הוא ושניהם של תורה) אלא שהרוצה לישא אשה גמורה. כדי לזכות בכמה דברים על ידיה. והיא גם היא רוצה לזכות בו בדברים הרבה. וגם שיאסר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו. ושיתחייב מיתה הבא עליה. הצריכתו תורה קדושין דווקא. והרוצים בפילגשות הטובה בעיניהם יותר. אם מפני שהאיש כבר יש לו אשה. רק צריך למשמשת הבית וגם אותו. לפרקים שאין אשתו מצויה לו. כגון לעת נדתה וזובה ולדתה. או בדרך. כדי להנצל מעברה. ושלא להעמיס עליו משא כבד של התחייבות לאשה. ואף היא רוצה בכך. כדי שאם לא יתנהג עמה כשורה. שתלך מאתו מיד בלי חומר כתיבת גט ונתינתו כהוגן. אלא שתהא נפטרת ממנו בדבור הקל. גם למען לא תאסר על קרוביו. אחר שיצאה ממנו בשתי דרכים (וכן הוא שלא יאסר בקרובותיה. לכן שניהם חפצים בכך יותר. על כן הניחה תורה גם מצות פילגשות לישראל בודאי. שלוקחה בדבור. ומוציאה בדבור. כך אנו למדים ממנהג הפשוט שגלתה תורה. מכלל שמותרת גמורה היא. אלא שאינה מצוה מחויבת (גם לקיחת אשה אינו חובה גמורה. כמש"ל. אלא למצוה מן המובחר) אלא רשות היא ודאי למאן דצריך לה. הקילה עליו לקחת אשה בלא קידושין. אבל מ"מ ביחוד דווקא. שלא ינהוג עמה מנהג הפקר. להניח לבוא עליה גם אחרים. על זה הזהירה התורה בל"ת קדשה ושלא תמלא הארץ זמה. כשלא יהיו הבנים הנולדים מבנות ישראל נודעים למשפחותם לבית אבותם. מכלל כשאין בה משום חשש זה (כי הפילגש בניה נודעים ומתייחסים אחר אביהם כבני אשה) הותרה גם היא לישראל כמו לב"ן. ומפני שאינה מצוה הכרחית. אלא רצונית. לא נכתב בה מ"ע. ודינה ידוע וקל. מני שים אדם עלי ארץ. ולא נצטוה שיקח פילגש דווקא. כלקיחת אשה שהיא מ"ע מוחלטת. עכ"פ כשתזדמן. כענין חיוב ציצית לבגד בד"כ. והוצרכה תורה לבאר משפט האשה שיצאה מכלל פילגש. ונתחדשה הלכה זו אחר שנתנה תורה. והודיעה המנהג עמה בתנאי המיוחד לאיש ישראלי. כאשר תשיג ידו זווג הגון ע"פ התורה. לנו הניחה התר הפילגשות על המנהג הבא אלינו מאבות ומצדיקים קדמונים. שהודיעה אותם במקרא לרוב. ובזה נסתלקה גם טענה זו של ריב"ש. שלפ"ד המייחד לו פילגש מבטל מ"ע. ואפי' נושא מאה נשים צריך דווקא לקיים מ"ע של קידושין בכולן. עש"ב שהרחיב פה בזה על המשיב שהוא אמנם שגרם לו זה. בהנחה בלתי אמתית. שהנושא פילגש מבטל מ"ע. טעות הוא בידו. ואף לפי מה שדמהו ללובש טלית בלי ציצית. הא לא דמיא אלא ללובש כמה בגדים שאינם בעלי ד"כ. דפטר מלעשות בהם ציצית. ואינו מבטל מ"ע דציצית בכך. אפילו למ"ד ציצית חובת גברא. אינו חייב אלא בבגד אחד של ציצית בלבד. ה"נ דכוותה וגריע מנה. דלא צוותה תורה בחיוב הכרחי אלא על מצות פ"ו בדרך התר. שהיא מצוה מחויבת עכ"פ. ותוכל להתקיים גם ע"י פילגש. אבל נשיאת אשה של תורה. אינה חובת גברא. אלא כך אמרה. כי יקח איש אשה. ע"ד כי תפגע כי תראה. והדומים. אז יצטרך לקידושין. ולעשות לה כמשפט הבנות. (לא כאמה. שהיא פילגש) כמו שבארה בפרשת מכירת הבת. ולא מצאתי רמז חיוב מן התורה לקחת אשה בקידושין דווקא. אלא שאם יחפוץ להיות לו אשה לקוחה קנין גמור. אז יתנהג כך. כפי התורה המיוחד לאשה. ומקיים בה מ"ע. כדרך שמקיים מ"ע דציצית ומברך עליה כשלובשה. אפי' למ"ד חובת מנא (או למ"ד חובת גברא. ולובש כמה בגדים בד"כ. שמקיים מ"ע בכולם. כן הרוצה לשאת כמה נשים בקידושים. מקיים בכולן מ"ע דאשה) ודומיא דשאר מצות שאינן הכרחיות. אלא לכשיזדמנו. יש מצוה בקיומן. כן הדבר הזה של נשיאת אשה. ומש"ע מדר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. טענה זו עם הקודמות לקוחה מהה"מ שנתעסק באלה. כדי לקיים דר"מ בחזקת היד. ואע"פ שא"צ להשיב עליהם. דברים עלובים מעידים על עצמם. דמהדר אשינויי דחיקי ואיחידאה. ואפ"ה לק"מ. דאף ר"א לא אמרה. אלא בבא על הפנויה כבא אל אשה זונה. כמעשה דאמנון דווקא. לא במייחד לו פילגש. ודקאמר שלא לשם אישות. לא דווקא. דפלגשות נמי בכלל אישות (כדאשכחן בקראי דגבעה. דקרי לה נמי אישה דפילגש ויש לו עוד עדים בתנ"ך. כתוב בתורה. ויקח אשה ושמה קטורה. ובד"ה כתוב קטורה פילגש אברהם. וכן בתורה נקראו בניה בני הפילגשים. וכן שכתוב בנביא. ושכב את נשיך. ולא היו אלא פילגשים. (והיינו משום דעכ"פ חצי אשה היא. הפילגש לא פנויה לגמרי. אלא יצאה מכלל פנויה. ולכלל אשה גמורה לא באה בהחלט. אעפ"כ יתכן לה שם אשה בהשאלה. שבכלל מאתים מנה (אבל אשה אינה בכלל פילגש. שהכל אינו בכלל חלק) היינו דקאמר שלא לשם אישות. לאפוקי נמי יחוד דלא. דיקא נמי. מדנסיב פנוי הבא על הפנויה. קשיא. פנוי למה ליה. לישנא יתירא הוא לפום ריהטא (ולפי הבנת הה"מ וריב"ש בפרטות) דהא ודאי אפילו אינו פנוי. נמי דינא הכי. למאי אצטריכא להך לישנא אריכא. אי לאו למילף דדווקא שהוא פנוי אצלה. דומיא דידה שהיא פנויה מוחלטת שאינה מיוחדתו הוא דקאמר ר"א למלתה לא באופן אחר. כי אז הוא אינו פנוי. כמו שהיא איננה פנויה שמו נקרא עליה. יותר מרביתא דפלניא. וזכינו שר"א מסייע לן. הילכך כה"ג פשיטא לאו זונה היא אליבא דכ"ע. וליכא דסלק אדעתיה. שרא ליה מריה לריב"ש דחשיב לה זונה ומופקרת. לא תהא כזאת בישראל.
16
י״זגם קטיגור נעשה סניגור והוא פלא
וממילא בחדא מחיתא אזדא לה נמי ההיא סייעתא דאייתי ריב"ש תו מפרק אלמנה (אע"ג דחדינא בה טובא. ולא פסיק חוכא מפומאי. כדחזינא דכוונית לדעתיה דגברא רבה בהא נמי. שמשם למדתי זכות על דעת הר"מ בענין הפילגש. אבל לא ע"ד שאמר ריב"ש ודוק) ז"ל. והיינו דביבמות פרק אלמנה לכ"ג קרי אונס ומפתה אסורא ליה ולעלמא. ובא על ארוסתו (כצ"ל) התרא כו'. ואע"ג דלדידיה נמי (צ"ל) איכא קצת איסורא כו'. מ"מ לגבי איסור פנויה קרי לה התרא. במ"כ בכדי קטרח מר. דמי איכא מ"ד שביאת הפנויה דרך זנות האונס ומפתה (בלי יחוד) תהא מותרת. ח"ו להעלות עה"ד כזאת. פשיטא שהוא איסור גמור (אי מדאורייתא. אבל בלאו ודאי ליכא למימר כמ"ש הר"א בהשגות (דומיא דחצי שעור ודכוותה טובא) אי מדרבנן) הוא לד"ה. אף אם לא עשאה זונה. אבל פילגש ד"א הוא לא אנוסה ולא מפותה. אלא כשרה היא ככל הנשים והפילגשים שהתירה תורה. חלילה חלילה להוציא דבה על צדיקי ישראל הראשונים הלא נתבונן מזקנינו. שאין אנו אפילו כחמוריהם וטובה צפרנם מכרסנו.
וממילא בחדא מחיתא אזדא לה נמי ההיא סייעתא דאייתי ריב"ש תו מפרק אלמנה (אע"ג דחדינא בה טובא. ולא פסיק חוכא מפומאי. כדחזינא דכוונית לדעתיה דגברא רבה בהא נמי. שמשם למדתי זכות על דעת הר"מ בענין הפילגש. אבל לא ע"ד שאמר ריב"ש ודוק) ז"ל. והיינו דביבמות פרק אלמנה לכ"ג קרי אונס ומפתה אסורא ליה ולעלמא. ובא על ארוסתו (כצ"ל) התרא כו'. ואע"ג דלדידיה נמי (צ"ל) איכא קצת איסורא כו'. מ"מ לגבי איסור פנויה קרי לה התרא. במ"כ בכדי קטרח מר. דמי איכא מ"ד שביאת הפנויה דרך זנות האונס ומפתה (בלי יחוד) תהא מותרת. ח"ו להעלות עה"ד כזאת. פשיטא שהוא איסור גמור (אי מדאורייתא. אבל בלאו ודאי ליכא למימר כמ"ש הר"א בהשגות (דומיא דחצי שעור ודכוותה טובא) אי מדרבנן) הוא לד"ה. אף אם לא עשאה זונה. אבל פילגש ד"א הוא לא אנוסה ולא מפותה. אלא כשרה היא ככל הנשים והפילגשים שהתירה תורה. חלילה חלילה להוציא דבה על צדיקי ישראל הראשונים הלא נתבונן מזקנינו. שאין אנו אפילו כחמוריהם וטובה צפרנם מכרסנו.
17
י״חבטול כל מה שחזר וטען ריב"ש בתשו' שניה להחזיק דבריו הראשונים בטלי דכדי
מעתה נתבאר שצלל גם הרב הלז במים אדירים. והעלה חרס בידו. ונראה מלשונו שכתב בסיומא ז"ל. והעולה מזה שאם המיוחדת כו' אסורה כו'. הרי שלא ערב אל לבו להחליט איסורא. וכן בדין שלא לחלוק ולחתר על אבות עולם ראשונים. ואחרונים אחזו שער ההתר. והנה כאשר חשבתי שכבר הגענו לפרק נגמר הדין. ויצאנו גם י"ח הריב"ש בזה שוב ראיתי שעמד על הפרק שנית (בסימן שצ"ח מספרו) להכרית פליטיו של קולמוס המשיב. ולעשות סניגרון לדבריו הראשונים. ועלובה אשה שנחתומה מעיד עליה. שחזר בו והודה שטעה בה מתחלה. במה שחשב שהפילגש בקידושין לדעת הר"מ. עכשיו שב והכיר שגגתו. מ"ש שם מפירוש נאה בארבע מאות ילדים (שהר"ח המשיב טעה בה ודאי) תיתי לי דזכינא בה בחי"ג פ"ב דסנהדרין. ולענין מ"ש מתמר. עדיין צריכין למודעי מ"ש ג"כ שם ובקדושין בס"ד. ואין להאריך עוד כאן. ומ"ש שם מתורת שמואל הנביא למד הר"מ. הם דברים שאין בהם טעם. ומה שסלק קושית המשיב אדמקשי תלמודא יחוד דאורייתא הוא כו'. יפה כתב בזה. וכבר קרב אל המרכז לומר דעל יחוד פנויה גזרו. משום דביאתה באונס אסורה דבר תורה. הכי הוא ודאי. כמש"ל באורך. אבל בל"ת אי אפשר לומר כנז"ל. מ"ש מההיא דרבנן יחודי הוו מייחדי. לא אטפל כאן שכבר הארכתי הרבה. ועחי"ג בס"ד. ומש"ע כדי לקיים שטתו בידו. שלא לחייב בב"ן. על פילגשו של חברו.
מעתה נתבאר שצלל גם הרב הלז במים אדירים. והעלה חרס בידו. ונראה מלשונו שכתב בסיומא ז"ל. והעולה מזה שאם המיוחדת כו' אסורה כו'. הרי שלא ערב אל לבו להחליט איסורא. וכן בדין שלא לחלוק ולחתר על אבות עולם ראשונים. ואחרונים אחזו שער ההתר. והנה כאשר חשבתי שכבר הגענו לפרק נגמר הדין. ויצאנו גם י"ח הריב"ש בזה שוב ראיתי שעמד על הפרק שנית (בסימן שצ"ח מספרו) להכרית פליטיו של קולמוס המשיב. ולעשות סניגרון לדבריו הראשונים. ועלובה אשה שנחתומה מעיד עליה. שחזר בו והודה שטעה בה מתחלה. במה שחשב שהפילגש בקידושין לדעת הר"מ. עכשיו שב והכיר שגגתו. מ"ש שם מפירוש נאה בארבע מאות ילדים (שהר"ח המשיב טעה בה ודאי) תיתי לי דזכינא בה בחי"ג פ"ב דסנהדרין. ולענין מ"ש מתמר. עדיין צריכין למודעי מ"ש ג"כ שם ובקדושין בס"ד. ואין להאריך עוד כאן. ומ"ש שם מתורת שמואל הנביא למד הר"מ. הם דברים שאין בהם טעם. ומה שסלק קושית המשיב אדמקשי תלמודא יחוד דאורייתא הוא כו'. יפה כתב בזה. וכבר קרב אל המרכז לומר דעל יחוד פנויה גזרו. משום דביאתה באונס אסורה דבר תורה. הכי הוא ודאי. כמש"ל באורך. אבל בל"ת אי אפשר לומר כנז"ל. מ"ש מההיא דרבנן יחודי הוו מייחדי. לא אטפל כאן שכבר הארכתי הרבה. ועחי"ג בס"ד. ומש"ע כדי לקיים שטתו בידו. שלא לחייב בב"ן. על פילגשו של חברו.
18
י״טתשובות חבילות לדברי ריב"ש שיש בהן ממש
מה מאד תמהתי. שנתאמץ להחזיק סברתו במלי דכדי. פשיטא דבב"ן אשה ופילגש שוין באיסור על חברו. כלום קידושין יש לב"ן (ומה שמצינו להם נשים ופילגשים. כמו בנחור. אין חילוק אלא שזו בכתובה. וזו בלי כתובה. כפירש"י בפילגשים דאברהם. אבל קידושין לא שייכי בהו כלל (כמש"ל) בדעת רש"י. ולענין איסור דבעולת בעל. אין כתובה עושה כלום. אפילו בישראל. אלא או קידושין לחיוב מיתה. או יחוד. למלקות בישראל. ולמיתה בב"ן. גם בלא כתובה) ושבוש אחד מושך אחר עמו. שהפליג מאד בדמיון הכוזב. לפרש אותה שאמרו ב"ן שייחד שפחה לעבדו. היינו כשבא העבד עליה לשם אישות. תורה תורה. פה קדוש יאמר דבר זה. וכי אישות לעבדים ושפחות מניין. א"כ יונח אישות גם לחמור. ואין להאריך עוד בשבושיו חוץ לכבודו. ומ"ש ולדבריך במיוחדת שהיא א"א גמורה (ר"ל לענין איסור לאו וכנ"ל) מותרת לכהן אפילו לר"א. וזה חדש. אין כל חדש בזה. כך הוא ודאי. ויותר מזה אני אומר. שאפילו לכ"ג היא ראויה. אם בתולה היא. ומדוע לא הלא אינו מוזהר אלא שאם יקח אשה. יקח בתולה. והפילגש הבתולה המיוחדת לו. הרי היא בכלל אשה. כנז"ל. ואף אם את"ל שהוא מצווה לקחת דווקא אשה גמורה בתולה. דיו באחת. מ"מ מנין לנו שנאסר בפילגש בתולה (לענין שתי נשים לכ"ג. עחי"ג ביומא) מיהא לכהן הדיוט. מהי תיתי למיסריה בפילגש. שאפילו זונה וקדשה מופקרת מותרת לו. אם אינה מחייבי לאוין השוין בכל. אצ"ל במיוחדת כשרה. ודאי הוא שוה בה לישראל. שלוקח פילגש ואינו חושש. ומש"ע מההיא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כבר הושב למעלה. והה"מ הוא דקפחיה בטעותא. מידי מששא אית בה. מי לא שני ליה למר בין היכא דנחית לקדושין. וגם האשה יודעת כן. שעל דעת כן נתקדשה ונשאת לו. ואינה מתרצה לו אלא לשם בעילות דאישות. כל כי ה"ג. פשיטא הוו להו בעילות זנות. כי לא בעל לשם קידושין. ומה זו ראיה לבעילות יחוד ברצון שניהם. שהתירתן תורה בלי פקפוק.
מה מאד תמהתי. שנתאמץ להחזיק סברתו במלי דכדי. פשיטא דבב"ן אשה ופילגש שוין באיסור על חברו. כלום קידושין יש לב"ן (ומה שמצינו להם נשים ופילגשים. כמו בנחור. אין חילוק אלא שזו בכתובה. וזו בלי כתובה. כפירש"י בפילגשים דאברהם. אבל קידושין לא שייכי בהו כלל (כמש"ל) בדעת רש"י. ולענין איסור דבעולת בעל. אין כתובה עושה כלום. אפילו בישראל. אלא או קידושין לחיוב מיתה. או יחוד. למלקות בישראל. ולמיתה בב"ן. גם בלא כתובה) ושבוש אחד מושך אחר עמו. שהפליג מאד בדמיון הכוזב. לפרש אותה שאמרו ב"ן שייחד שפחה לעבדו. היינו כשבא העבד עליה לשם אישות. תורה תורה. פה קדוש יאמר דבר זה. וכי אישות לעבדים ושפחות מניין. א"כ יונח אישות גם לחמור. ואין להאריך עוד בשבושיו חוץ לכבודו. ומ"ש ולדבריך במיוחדת שהיא א"א גמורה (ר"ל לענין איסור לאו וכנ"ל) מותרת לכהן אפילו לר"א. וזה חדש. אין כל חדש בזה. כך הוא ודאי. ויותר מזה אני אומר. שאפילו לכ"ג היא ראויה. אם בתולה היא. ומדוע לא הלא אינו מוזהר אלא שאם יקח אשה. יקח בתולה. והפילגש הבתולה המיוחדת לו. הרי היא בכלל אשה. כנז"ל. ואף אם את"ל שהוא מצווה לקחת דווקא אשה גמורה בתולה. דיו באחת. מ"מ מנין לנו שנאסר בפילגש בתולה (לענין שתי נשים לכ"ג. עחי"ג ביומא) מיהא לכהן הדיוט. מהי תיתי למיסריה בפילגש. שאפילו זונה וקדשה מופקרת מותרת לו. אם אינה מחייבי לאוין השוין בכל. אצ"ל במיוחדת כשרה. ודאי הוא שוה בה לישראל. שלוקח פילגש ואינו חושש. ומש"ע מההיא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. כבר הושב למעלה. והה"מ הוא דקפחיה בטעותא. מידי מששא אית בה. מי לא שני ליה למר בין היכא דנחית לקדושין. וגם האשה יודעת כן. שעל דעת כן נתקדשה ונשאת לו. ואינה מתרצה לו אלא לשם בעילות דאישות. כל כי ה"ג. פשיטא הוו להו בעילות זנות. כי לא בעל לשם קידושין. ומה זו ראיה לבעילות יחוד ברצון שניהם. שהתירתן תורה בלי פקפוק.
19
כ׳ומה שהכריע על דעת רביה דרבה דרביה. הרמב"ן ז"ל. לסתור דעתו. רבותא למדחפיה לרביה. ומאביי ורבא הלכתא כבתראי. ומאחר שהרמב"ן ראה דברי הרמב"ם. וחלק עליהם בדברי טעם חזקים כראי מוצק. וגם שכנגדו חלוק עליו הוא הראב"ד. דגלי דעתיה שפיר כדאמרן.
20
כ״אומ"ש ריב"ש שנראה מדבריו שהוא מן האוסרין בורכא היא. כנז"ל. וכל מ"ש האוסרין המאוחרים מרוקא חדא תפיאו. לישא פנים לזקן הר"מ. ואינה מן המדה. כי אין משא פנים בתורה ולא כיפי תלו לה לדעת ר"מ בכך. וכל דבריהם אינם לעזר ולא להועיל. כאשר ראינו בבירור שהם סתורים מעצמם וכלים מאליהם. איברא כחא דהתרא עדיף בלי ספק. ובמה שהאריך עוד שם. לנצח את שכנגדו בדברים. אין צורך לבאר עוד ההפך. כי ראיתי שהכל כבר נכלל בדברינו למעלה. ומכאן נראה כמה שליט כח הדמיון. גם באדם גדול. שקשה להפרישו מעליו. אף בהרגישו שבושיו. שתשובתו בצדו בכל מה שטרח בזה.
21
כ״בעוד שלש חקירות בענין להסיר כל פקפוק מההתר
והנה גם הלום ראינו שנצטרף הרב הגדול רחב"ש אל כת גדולים שקדמוהו המתירים הפילגש. ולא חשב דברי ריב"ש האוסר למאומה. כראוי לו. שלא להתפתות בדברים שאין בהם ממש. ולדחות בקנה רצוץ דברים ברורים כנים וישרים. יוצאים מפי זקנים מפורסמים בהוראה. דלא מדחו בגילא דחיטתא. אף הוא ריב"ש העיד שכך פשט המנהג בספרד לישא פילגש בפרהסיא. ואין א' מגדולי הדורות שכיהה בם. מעתה היה ראוי לקבוע בו הלכה. ולתקוע מסמרות במקום נאמן להורות בו התר גמור מיד ולדורות. וגם אין כל חדש בכאן. קמחא טחינא טחנית. להתיר את המותר. ואפי' נביא אינו רשאי לחדש דבר מעתה. להוסיף לאו על לאוין שבתורה. אם לא בדבר שהוא הרחקה וגדר וסייג לתורה. וגם הלום ראינו שאף חכמים שהורשו לחדש גזרות וחומרות. שכן נצטוו לעשות משמרת למשמרות. אך בזאת לא ראינו ולא הגידו לנו אבותינו ולא הודיעונו רבותינו שעלה על דעתם. לחדש איסור זה של פילגש. אבל ההפך ידענו. כנ"ל. אלא שעדיין צריכין אנו לשלש חקירות. בטרם נחליט ההתר. להסיר כל ספק שאפשר להטיל בענין ולפקפק. האחד. אע"פ שלא נאסר במנין (אדרבה ההתר היה פשוט לכל) צריך לדעת אם חל חרם רגמ"ה (באתרא דגרירי בתריה האידנא נמי) על הנשוי אשה. שלא יקח גם פילגש עליה. השני. שמא יש בדבר משום אותה שאמרו. דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. השלישי. אולי יש מקום להחמיר. כדשדר שמואל לבני בשכר. לאסור להם דברים המותרים. מפני שאינם בני תורה. ואמרינן נמי בדכוותה רב בקעה מצא וגדר בה. והנה לראשונה הנוגע לגזרת רגמ"ה. מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות. ולא נתקבלה בכל ישראל. דבארצות המערב והמזרח לא חלה כלל. רק במדינת אשכנז לבדה. וזה מפני חמת המציק ודת הערלים. שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים. שהוא אצלם לעון א"א יחשב (ונתקיים בנו בעו"ה ויתערבו בגוים וגו' לכן מהראוי היה לבטלו) הלא אמרו שלא גזר עלא עד סוף אלף החמישי. אבל בר מן דין. הבו דלא לוסיף. ואין לך בתקנה חדשה אלא המפורש בה. דהיינו שלא לקחת אשה על אשתו. הגם הלום שאמרו שלא גזר על הארוסה (ואע"פ שבדין תורה ארוסה בכלל אשה שהרי קרויה אשת המת לענין יבום. אלא שהולכין בתקנה אחר לשון ב"א) וכן ביבמה. וגם בפילגש יש בה לפעמים משום מצוה. לקיים מצות פ"ו. אם אינו מוצא אשה שתנשא לו. או שיש לו. ואינה בת בנים ואינו יכול לגרשה. אם מפני הקשר אמיץ שביניהם. או מחמת שכתובתה מרובה. יותר ממה שיש לו. ולשניה. משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירה בפניהם. לא אמרו אלא בכותאי ודדמי להו דמשרכי מילתא. אי נמי שנהגו איסור בדבר שידוע להתר. אלא שקבלו עליהם חומרא. לסייג וגדר לתורה. והני תרתי ליתינהו בנדון הפילגש האידנא לדידן. דכבר נתבאר לעיל דפילגש לא נאסרה כלל במנין. ולא נודע שקבלוה לאיסור. אדרבה רבו המתירין. והיחיד שנמשך אחר דעת הר"מ. בטלו דבריו. מחמת שאין להם על מה להשען. ומה שנמנעו במדינות הללו מפילגש מעצמם ומאליהם נמנעו. בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג. ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור. ובאמת הוא מותר. ולסייג לא קבלוהו מעולם (אע"פ שנטה לדעה זו מאן דמחמיר בה. אעפ"כ לא נתקבלה בהסכמה כלל) רק מחסרון ידיעה בלבד עשו כן. או שהמורה לאסור אף הוא טעה. ואמנם האיסור אין בו משום סייג. כמש"ל. אדרבה ההפך הוא סייג לתורה. אי משום להרחיק מן העברה ההפקר והזנות. ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל. מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם. ואם כדי לסייע בקיום מ"ע הגדולה דפ"ו שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים. בסבת התקשרם באשה אחת בלבד. לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי. מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה. למען יוכל עמוד בהן. לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל. ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת. שבלא"ה הם רבים. וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים. משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו. רק משום שהוא בשב ואל תעשה. וגם מחמת הסכנה. ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים. הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין. ולכן אינו נראה מ"ש הר"ן בתשובה. שגזרת רגמ"ה אקרקף דגברי רמי. לומר שאפילו יצא האשכנזי למדינה שאין נוהגים תקנה זו דרגמ"ה. חל עליו איסור זה. ולפי האמת אינו כן. כי לא בא לידי תקנה זו אלא מפני סכנת הערלים. משא"כ במקום שאין האומות מקפידין. ודאי לא גזר. להוסיף על ד"ת מה שאין בו סייג ולא גדר לתורה. אלא ההפך ובטול מצוה ומעוט זרע הקדוש חלילה. אלא ע"כ לא בא לידי מדה זו. אלא מפני האונס וצורך שעה. והמקום גורם (אע"פ שקצת אמרו בו ט"א. כ"ה העקר. ולדברי הכל לא תקן משום סרך איסור. גם הסכימו הפוסקים פה אחד שבמקום מצוה לא גזר) משא"כ במקום שאין בו חשש סכנת האומות. זה פשוט ומוכרח בעצמו. והשלישית. לאסור דבר המותר לאותם שאינם בני תורה כבני בשכר ובני גבלא ודכוותייהו שאנו הנהו דלא הוו שכיחי רבנן גבייהו. משא"כ האידנא אע"ג דלא אכשור דרי.
והנה גם הלום ראינו שנצטרף הרב הגדול רחב"ש אל כת גדולים שקדמוהו המתירים הפילגש. ולא חשב דברי ריב"ש האוסר למאומה. כראוי לו. שלא להתפתות בדברים שאין בהם ממש. ולדחות בקנה רצוץ דברים ברורים כנים וישרים. יוצאים מפי זקנים מפורסמים בהוראה. דלא מדחו בגילא דחיטתא. אף הוא ריב"ש העיד שכך פשט המנהג בספרד לישא פילגש בפרהסיא. ואין א' מגדולי הדורות שכיהה בם. מעתה היה ראוי לקבוע בו הלכה. ולתקוע מסמרות במקום נאמן להורות בו התר גמור מיד ולדורות. וגם אין כל חדש בכאן. קמחא טחינא טחנית. להתיר את המותר. ואפי' נביא אינו רשאי לחדש דבר מעתה. להוסיף לאו על לאוין שבתורה. אם לא בדבר שהוא הרחקה וגדר וסייג לתורה. וגם הלום ראינו שאף חכמים שהורשו לחדש גזרות וחומרות. שכן נצטוו לעשות משמרת למשמרות. אך בזאת לא ראינו ולא הגידו לנו אבותינו ולא הודיעונו רבותינו שעלה על דעתם. לחדש איסור זה של פילגש. אבל ההפך ידענו. כנ"ל. אלא שעדיין צריכין אנו לשלש חקירות. בטרם נחליט ההתר. להסיר כל ספק שאפשר להטיל בענין ולפקפק. האחד. אע"פ שלא נאסר במנין (אדרבה ההתר היה פשוט לכל) צריך לדעת אם חל חרם רגמ"ה (באתרא דגרירי בתריה האידנא נמי) על הנשוי אשה. שלא יקח גם פילגש עליה. השני. שמא יש בדבר משום אותה שאמרו. דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור. שאי אתה רשאי להתירם בפניהם. השלישי. אולי יש מקום להחמיר. כדשדר שמואל לבני בשכר. לאסור להם דברים המותרים. מפני שאינם בני תורה. ואמרינן נמי בדכוותה רב בקעה מצא וגדר בה. והנה לראשונה הנוגע לגזרת רגמ"ה. מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות. ולא נתקבלה בכל ישראל. דבארצות המערב והמזרח לא חלה כלל. רק במדינת אשכנז לבדה. וזה מפני חמת המציק ודת הערלים. שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים. שהוא אצלם לעון א"א יחשב (ונתקיים בנו בעו"ה ויתערבו בגוים וגו' לכן מהראוי היה לבטלו) הלא אמרו שלא גזר עלא עד סוף אלף החמישי. אבל בר מן דין. הבו דלא לוסיף. ואין לך בתקנה חדשה אלא המפורש בה. דהיינו שלא לקחת אשה על אשתו. הגם הלום שאמרו שלא גזר על הארוסה (ואע"פ שבדין תורה ארוסה בכלל אשה שהרי קרויה אשת המת לענין יבום. אלא שהולכין בתקנה אחר לשון ב"א) וכן ביבמה. וגם בפילגש יש בה לפעמים משום מצוה. לקיים מצות פ"ו. אם אינו מוצא אשה שתנשא לו. או שיש לו. ואינה בת בנים ואינו יכול לגרשה. אם מפני הקשר אמיץ שביניהם. או מחמת שכתובתה מרובה. יותר ממה שיש לו. ולשניה. משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירה בפניהם. לא אמרו אלא בכותאי ודדמי להו דמשרכי מילתא. אי נמי שנהגו איסור בדבר שידוע להתר. אלא שקבלו עליהם חומרא. לסייג וגדר לתורה. והני תרתי ליתינהו בנדון הפילגש האידנא לדידן. דכבר נתבאר לעיל דפילגש לא נאסרה כלל במנין. ולא נודע שקבלוה לאיסור. אדרבה רבו המתירין. והיחיד שנמשך אחר דעת הר"מ. בטלו דבריו. מחמת שאין להם על מה להשען. ומה שנמנעו במדינות הללו מפילגש מעצמם ומאליהם נמנעו. בחשבם שיש בו איסור. ומנהג בטעות אינו מנהג. ומתירין אותו בפניהם אם נהגו מחמת שהיו סבורים שהוא אסור. ובאמת הוא מותר. ולסייג לא קבלוהו מעולם (אע"פ שנטה לדעה זו מאן דמחמיר בה. אעפ"כ לא נתקבלה בהסכמה כלל) רק מחסרון ידיעה בלבד עשו כן. או שהמורה לאסור אף הוא טעה. ואמנם האיסור אין בו משום סייג. כמש"ל. אדרבה ההפך הוא סייג לתורה. אי משום להרחיק מן העברה ההפקר והזנות. ולמעט בזמה דנשג"ז להוצאת שז"ל. מן הבלתי נשואים. וגם הנשואים בעת שאין נשותיהם מצויות להם. ואם כדי לסייע בקיום מ"ע הגדולה דפ"ו שנמנעת פעמים הרבה אף מן הנשואים. בסבת התקשרם באשה אחת בלבד. לכן אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי. מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה. למען יוכל עמוד בהן. לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל. ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת. שבלא"ה הם רבים. וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים. משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו. רק משום שהוא בשב ואל תעשה. וגם מחמת הסכנה. ליהודים השוכנים בין הערלים. כשנושאים שתי נשים. הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין. ולכן אינו נראה מ"ש הר"ן בתשובה. שגזרת רגמ"ה אקרקף דגברי רמי. לומר שאפילו יצא האשכנזי למדינה שאין נוהגים תקנה זו דרגמ"ה. חל עליו איסור זה. ולפי האמת אינו כן. כי לא בא לידי תקנה זו אלא מפני סכנת הערלים. משא"כ במקום שאין האומות מקפידין. ודאי לא גזר. להוסיף על ד"ת מה שאין בו סייג ולא גדר לתורה. אלא ההפך ובטול מצוה ומעוט זרע הקדוש חלילה. אלא ע"כ לא בא לידי מדה זו. אלא מפני האונס וצורך שעה. והמקום גורם (אע"פ שקצת אמרו בו ט"א. כ"ה העקר. ולדברי הכל לא תקן משום סרך איסור. גם הסכימו הפוסקים פה אחד שבמקום מצוה לא גזר) משא"כ במקום שאין בו חשש סכנת האומות. זה פשוט ומוכרח בעצמו. והשלישית. לאסור דבר המותר לאותם שאינם בני תורה כבני בשכר ובני גבלא ודכוותייהו שאנו הנהו דלא הוו שכיחי רבנן גבייהו. משא"כ האידנא אע"ג דלא אכשור דרי.
22
כ״גמ"מ בני תורה הם במקומות הללו. שנתפשט בהן התלמוד וספרי הוראה. וכל דבריהם עושים על פיהם. אין כאן בית מיחוש בלי ספק. וכענין שכתבתי בכיוצא בה במו"ק א"ח סתנ"ג. וכן לא חשש הרב ע"ז לחומרא דנשים הממתינות מלטבול עד אחר מ' לזכר. או פ' לנקבה. אע"פ שכתבו בו כמה טעמים להחזיק מנהגן. לא חש לבטלו משום דאינו מנהג קבוע. וקלסיה אבא מרי הגאון ז"ל בספרו (ס"ח) וידענו שבטלו כאן במקומו הלז. וצוה שלא תמתין היולדת. וכן נוהגים על פיו. משום שראו ז"ל שהיא חומרא דמתיא לידי קולא. וכן הרבה ממנהגי אשכנזים. הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו. דנפקי מנייהו חורבא. ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תורה החמורים.
23
כ״דונתבאר היטב שגם שלש אלה לא יעשה לה המונע פלגש וחזר הדין לסיני. שלא להוסיף על ד"ת
לכן לדעתי הוא דבר מצוה רבה לפרסם ההתר. ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ. שאהב את הזמה. ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנאופים. הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות. למען הביא משיח לפי טומאו. עם שפחות חרופות. מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו. דטבא עבדינן להו. כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו התרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת ב"ד. ואע"פ שמובטח אני שלא תקלה מתחת ידי. כמזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו. ות"ל זכו רבים על ידי בכמה גופי תורה ושמירות וסייגות לתורה ע"י חיבוריי. שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים. וביחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני. בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא. וזולת זה כבר אבדה האמונה מפיהם. לולי ה' שהיה לנו. והציגני למשול עמים. ולשום רסן על לחייהם. והסכים על ידינו לתת כבוד לשמו. וחשף את זרוע קדשו לעיני העמים. למען לא תאבד תורה מישראל חלילה. מ"מ איני רוצה שיסמוך אדם ע"י בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. היי חלקי עמהם. הריני נמנה ונלוה אליהם לדבר מצוה וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ.
לכן לדעתי הוא דבר מצוה רבה לפרסם ההתר. ביחוד בדורנו זה שהכנעני אז בארץ. שאהב את הזמה. ובפרטות אחר שנתערבו בישראל המופקרים כת ש"ץ שר"י שר הנאופים. הרוצים שיכלו הנשמות עם הגופות. למען הביא משיח לפי טומאו. עם שפחות חרופות. מלבד שאר כתות דבהפקרא ניחא להו. דטבא עבדינן להו. כי היכי דלשבקו איסורא וליכלו התרא. לא לגעו באיסורי דאורייתא כרת ומיתת ב"ד. ואע"פ שמובטח אני שלא תקלה מתחת ידי. כמזכה את הרבים שאין חטא בא על ידו. ות"ל זכו רבים על ידי בכמה גופי תורה ושמירות וסייגות לתורה ע"י חיבוריי. שכל מגמתי בהם לזכות את ישראל ולשפות שלום ביניהם לאביהם שבשמים. וביחוד מסרתי נפשי והפקרתי חיי וממוני. בשביל טובתם ותקנתם ותועלתם האמתית בזה ובבא. וזולת זה כבר אבדה האמונה מפיהם. לולי ה' שהיה לנו. והציגני למשול עמים. ולשום רסן על לחייהם. והסכים על ידינו לתת כבוד לשמו. וחשף את זרוע קדשו לעיני העמים. למען לא תאבד תורה מישראל חלילה. מ"מ איני רוצה שיסמוך אדם ע"י בזה כי אם ע"פ הסכמת גדולי הדור. ואם ייטבו דברי אלה בעיניהם. היי חלקי עמהם. הריני נמנה ונלוה אליהם לדבר מצוה וסניף לאריות כי קטן יעקב ודל. מכונה יעבץ.
24
כ״ה(ובצאתה ממנו צ"ל שלא תהא לאחר עד מלאות לה צ' יום)
עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת. עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול. דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מיחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה. ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה. ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו. כשרים כשאר מיוחסים שבישראל. כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים. וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה. בין איש זה. בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור. אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה. ולמצוה יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר. שכל הגדול מחברו יצרו גדול. וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו. והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד. ואל תהי צדיק הרבה. למען לא תרשע הרבה. כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'.
עוד אני מעיד במי שרוצה לסמוך על הוראתי זאת. עכ"פ לא יעשה כזאת עד שימלך ברב ומורה צדק לעדתו. שיסדר לו ההתר ע"פ יחוד גמור בטוח ממכשול. דהיינו לייחד לה חדר בביתו ולהזהירה מיחוד כל שאר אדם. ושבאם תמצא שעברה ולא נזהרה. ישלחנה מיד מביתו. וכן יצוונה שתטבול בזמנה. ויודיענה שאין בזה בושה כלל. ולבאר לה ג"כ שהבנים שתלד ממנו. כשרים כשאר מיוחסים שבישראל. כשתשמור בריתה ותהא נאמנת לאיש הזה. משא"כ אם תזנה עליו. אזי בניה בני זנונים. וחייבים עליה משום קדשה על כל ביאה וביאה. בין איש זה. בין אחרים. ובאופן זה אם ישמעו ויעשו ככל האמור. אזי אין אחריות מכשול עון כל שהו בדבר זה. ולמצוה יחשב להרים המכשלות את הרשעים. וגם ת"ח צריכים לכך ביותר. שכל הגדול מחברו יצרו גדול. וראוי להיות לו פת בסלו ולקיים זרע אם אינו זוכה לו מאשתו שנפלו בגורלו. והכל הולך אחר כוונת הלב. בלבד שיכוין אדם דעתו לשמים. רחמנא לבא בעי. רגלי חסידיו ישמור. ושמר רגליהם מלכד. ואל תהי צדיק הרבה. למען לא תרשע הרבה. כמו שהוכיח הנסיון גם בבני אדם גם בבני איש. ודי בזה. וכבר הארכתי יותר מדי למבין ומשכיל על דבר. שהוא משום עת לעשות וגו'.
25