שאילת יעבץ, חלק ב קס״טSheilat Yaavetz, Volume II 169
א׳מת שרוף. אם רשאי כהן שאינו קרובו. ואינו מת מצוה. להטמא לו.
1
ב׳תשובה
2
ג׳בירור דין מת שרוף
תלמוד ערוך הוא בגמרא דנדה (ךז"א) מת שרוף ששלדו קיימת. מטמא. וה"ד שלדו קיימת איכא התם תלת גווני. אי ששרפו ע"ג קטבליא פרשו תו' דהיינו עור שלוק שאינו נשרף. שנעשה בדפוס צורת אדם. ושרפו בו אדם. באופן שכל דמות תבניתו וצורתו קיימת. וחתוך איברים ניכרים. או ע"ג אבן שיש בעל מחיצות. א"נ דאיחרך אחרוכי. שהגוף כולו קיים. ונראה דלדינא. הנך תלת לישני כולהו קושטא נינהו. דאפילו בשרוף לאפר. אם צורתו קימת. מטמא ד"ת. ואין צריך לומר דאחרך אחרוכי. משא"כ בנתבלבלה צורתו. ודאי טהור הוא. למאי דקיי"ל כר"ל התם. דקאי בשטת חכמים באפר שרופים (דלא כר"י דסבר ליה כר"א. שאף נתבלבלה צורתו מטמא. ושעור אפרו ברובע כדברי ר"א) וכן פסק הרמב"ם בפ"ג דט"מ בפשיטות כר"ל. ופירש שם שלדו קיים. היינו השדרה והצלעות. לפ"ז מת הנשרף במקרה ע"י דלקה. או כגון הקדושים הנשרפים בעש"ג. פשיטא דכהן מטמא לאפרו. שהרי נתבלבלה צורתו. גם רקב אין לו. שאי אפשר מבלי שיתערב עמו ד"א. אם לא באחרך אחרוכי. שניכר היטב ששלדו וממשו קיים. כה"ג אינו מטמא לו. אם יש לו קוברין ישראלים.
תלמוד ערוך הוא בגמרא דנדה (ךז"א) מת שרוף ששלדו קיימת. מטמא. וה"ד שלדו קיימת איכא התם תלת גווני. אי ששרפו ע"ג קטבליא פרשו תו' דהיינו עור שלוק שאינו נשרף. שנעשה בדפוס צורת אדם. ושרפו בו אדם. באופן שכל דמות תבניתו וצורתו קיימת. וחתוך איברים ניכרים. או ע"ג אבן שיש בעל מחיצות. א"נ דאיחרך אחרוכי. שהגוף כולו קיים. ונראה דלדינא. הנך תלת לישני כולהו קושטא נינהו. דאפילו בשרוף לאפר. אם צורתו קימת. מטמא ד"ת. ואין צריך לומר דאחרך אחרוכי. משא"כ בנתבלבלה צורתו. ודאי טהור הוא. למאי דקיי"ל כר"ל התם. דקאי בשטת חכמים באפר שרופים (דלא כר"י דסבר ליה כר"א. שאף נתבלבלה צורתו מטמא. ושעור אפרו ברובע כדברי ר"א) וכן פסק הרמב"ם בפ"ג דט"מ בפשיטות כר"ל. ופירש שם שלדו קיים. היינו השדרה והצלעות. לפ"ז מת הנשרף במקרה ע"י דלקה. או כגון הקדושים הנשרפים בעש"ג. פשיטא דכהן מטמא לאפרו. שהרי נתבלבלה צורתו. גם רקב אין לו. שאי אפשר מבלי שיתערב עמו ד"א. אם לא באחרך אחרוכי. שניכר היטב ששלדו וממשו קיים. כה"ג אינו מטמא לו. אם יש לו קוברין ישראלים.
3
ד׳קושיא עצומ' חמורה בסתירה בין שתי סוגיא הגמר' בענין זה בחד מסכתא
אמנם לדברי הירו' שהביאו תו' שם. אפילו שלדו קיימת. טהור הוא דבר תורה. ולא אמרו טמא אלא מפני כבודו של מת. לומר שאינו בטל. וכתבו תו' דפליג אתלמודא דידן. א"כ לפ"ד הירו'. היה מותר לכהן לטמא לו. כיון שזהו כבודו להביאו לקבורה. ועד שיחזר אחר ישראל יהא מוטל בבזיון. אבל מכיון שהוא חולק על תלמודנו. נראה דלא קיי"ל כוותיה. וכן נראה מדברי הרמב"ם דלא חש ליה. אבל עדיין לא יצאנו ידי חובתנו בענין זה. כי עומד בפני הר גדול של קושיא חמורה ועצומה מאד. דרמינא דר"י אדר"י. ודר"ל אדר"ל. דהכא ר"י מטמא בנתבלבלה צורתו ואין שלדו קיים. ואף אפרו מטמא. ור"ל מטהר בכה"ג. ואילו התם בר"פ דם הנדה (נו"א) איפכא שמעינן להו. דאמרינן עלה דמת יבש טמא מאי בינייהו דר"י ור"ל דאפריך דלר"י טהור דבעי דומיא דעצם. ולר"ל דמפיק ליה. מלכל טומאתו אפילו אפריך אפרוכי טמא. ובאפריך ודאי. נתבלבלה הצורתו. ואין שלדו קיימת. אפ"ה מטמא. ונהי דלר"ל איכא למדחק ולמימר דאיירי אע"ג דמפריך ביד. מיהא אכתי לא איפריך. וכהנך שינויי דהמפלת. דמיירו בשלדו קיימת. אע"פ ששרוף ואין יבש יותר מזה. מיהת לר"י מאי איכא למימר דהא איהו הכא מטמא גם בנתבלבל ונפרך. ואפילו באפרו נמי טמויי מטמא כר"א. ואילו התם. אם אינו יבש כעצם טהור ס"ל ועוד דבהדיא איתא תו התם דבדאקמח והוי עפרא. כ"ע מודו דטהור. וקשיא בין לר"י בין לר"ל. דלר"י הכא בהמפלת. אפילו באפר מטמא. והיינו דאקמח והוי עפרא (דאפר אקרי עפר. כדכתיב מעפר שרפת חטאת. וכתיב את אפר הפרה) דהתם טהור אליבא דכ"ע. וקשיא נמי לר"ל דבשלדו קיימת. מיהא מטמא בכל גוונא דיבש. ואילו התם לא שאני ליה לגמרי. איברא אכתי יכילנא לשנויי אליבא דר"ל התם. דאזיל לטעמיה (בדנז"א) גבי שרץ יבש דמטמא נמי בשלדו קיימת. ומותבינן עליה ושני ר"ז אליביה. ל"ק הא בכולן הא במקצתן. פירוש בזמן שכולו שלם דווקא הוא דמטמא שרץ יבש בששלדו קיימת. משא"כ בנחסר מקצתו. לא מהני ליה שלדו קיימת. אי הכי ניחא. דאזיל ר"ל לשטתיה במת נמי. הא דמטמא בשלדו קיימת. היינו בכולו קיים דווקא משא"כ בנחסר מקצתו. לא מהני ליה שלדו קיים. ודוק. אבל לר"י לא יכולתי להעלות ארוכה למבוכה. שדבריו סותרין זא"ז מן הקצה אל הקצה. שהרי בהמפלת סבר ליה כר"א דאפיה ברובע אפר מטמא. ובדם הנדה משמע דאפי' כולו שלם. אם יבש רק כעפר טהור. מדלא מפליג. וכסתמא דמתני' נמי. עאכ"ו אפר. דודאי יבש טפי מעפר. אף כי ברובע בלבד. הא מילתא דתמיהא טובא. לית נגר ובר נגר דיפרקניה.
אמנם לדברי הירו' שהביאו תו' שם. אפילו שלדו קיימת. טהור הוא דבר תורה. ולא אמרו טמא אלא מפני כבודו של מת. לומר שאינו בטל. וכתבו תו' דפליג אתלמודא דידן. א"כ לפ"ד הירו'. היה מותר לכהן לטמא לו. כיון שזהו כבודו להביאו לקבורה. ועד שיחזר אחר ישראל יהא מוטל בבזיון. אבל מכיון שהוא חולק על תלמודנו. נראה דלא קיי"ל כוותיה. וכן נראה מדברי הרמב"ם דלא חש ליה. אבל עדיין לא יצאנו ידי חובתנו בענין זה. כי עומד בפני הר גדול של קושיא חמורה ועצומה מאד. דרמינא דר"י אדר"י. ודר"ל אדר"ל. דהכא ר"י מטמא בנתבלבלה צורתו ואין שלדו קיים. ואף אפרו מטמא. ור"ל מטהר בכה"ג. ואילו התם בר"פ דם הנדה (נו"א) איפכא שמעינן להו. דאמרינן עלה דמת יבש טמא מאי בינייהו דר"י ור"ל דאפריך דלר"י טהור דבעי דומיא דעצם. ולר"ל דמפיק ליה. מלכל טומאתו אפילו אפריך אפרוכי טמא. ובאפריך ודאי. נתבלבלה הצורתו. ואין שלדו קיימת. אפ"ה מטמא. ונהי דלר"ל איכא למדחק ולמימר דאיירי אע"ג דמפריך ביד. מיהא אכתי לא איפריך. וכהנך שינויי דהמפלת. דמיירו בשלדו קיימת. אע"פ ששרוף ואין יבש יותר מזה. מיהת לר"י מאי איכא למימר דהא איהו הכא מטמא גם בנתבלבל ונפרך. ואפילו באפרו נמי טמויי מטמא כר"א. ואילו התם. אם אינו יבש כעצם טהור ס"ל ועוד דבהדיא איתא תו התם דבדאקמח והוי עפרא. כ"ע מודו דטהור. וקשיא בין לר"י בין לר"ל. דלר"י הכא בהמפלת. אפילו באפר מטמא. והיינו דאקמח והוי עפרא (דאפר אקרי עפר. כדכתיב מעפר שרפת חטאת. וכתיב את אפר הפרה) דהתם טהור אליבא דכ"ע. וקשיא נמי לר"ל דבשלדו קיימת. מיהא מטמא בכל גוונא דיבש. ואילו התם לא שאני ליה לגמרי. איברא אכתי יכילנא לשנויי אליבא דר"ל התם. דאזיל לטעמיה (בדנז"א) גבי שרץ יבש דמטמא נמי בשלדו קיימת. ומותבינן עליה ושני ר"ז אליביה. ל"ק הא בכולן הא במקצתן. פירוש בזמן שכולו שלם דווקא הוא דמטמא שרץ יבש בששלדו קיימת. משא"כ בנחסר מקצתו. לא מהני ליה שלדו קיימת. אי הכי ניחא. דאזיל ר"ל לשטתיה במת נמי. הא דמטמא בשלדו קיימת. היינו בכולו קיים דווקא משא"כ בנחסר מקצתו. לא מהני ליה שלדו קיים. ודוק. אבל לר"י לא יכולתי להעלות ארוכה למבוכה. שדבריו סותרין זא"ז מן הקצה אל הקצה. שהרי בהמפלת סבר ליה כר"א דאפיה ברובע אפר מטמא. ובדם הנדה משמע דאפי' כולו שלם. אם יבש רק כעפר טהור. מדלא מפליג. וכסתמא דמתני' נמי. עאכ"ו אפר. דודאי יבש טפי מעפר. אף כי ברובע בלבד. הא מילתא דתמיהא טובא. לית נגר ובר נגר דיפרקניה.
4
ה׳חצי ישוב לתמיהא הנ"ל וקצת תמיהא על הר"מ
והשתא דאתינן להכי דמפלגינן בדר"ל בדידה. דהיינו בשלדו קיימת גופה. בין כולו שלם. ובין מקצתו אע"פ ששלדו קיימת. א"ה ליתא לדהר"מ בחבורו. דסגי ליה בשדרה וצלעות כנז"ל. והא אוכחנא דע"כ ליתא. ולא ידענא מנליה הא. דאי למת שאינו שרוף מדמי ליה. תסגי ליה בשדרה לחודה כדמשמע לכאורה דשדרה בלא צלעות נמי דינה כמת שלם. וצלעות נמנו בכלל רוב בנינו ומנינו של מת (עפ"ב דט"מ) ולרש"י ותו' דהמפלת משמע ודאי. דלא מקרי שלדו קיימת. אלא בשכל גופו של מת קיים. וכ"ש לפי מה שהוספנו להוכיח כן. אליבא דר"ל בר"פ דם הנדה. וצ"ע.
והשתא דאתינן להכי דמפלגינן בדר"ל בדידה. דהיינו בשלדו קיימת גופה. בין כולו שלם. ובין מקצתו אע"פ ששלדו קיימת. א"ה ליתא לדהר"מ בחבורו. דסגי ליה בשדרה וצלעות כנז"ל. והא אוכחנא דע"כ ליתא. ולא ידענא מנליה הא. דאי למת שאינו שרוף מדמי ליה. תסגי ליה בשדרה לחודה כדמשמע לכאורה דשדרה בלא צלעות נמי דינה כמת שלם. וצלעות נמנו בכלל רוב בנינו ומנינו של מת (עפ"ב דט"מ) ולרש"י ותו' דהמפלת משמע ודאי. דלא מקרי שלדו קיימת. אלא בשכל גופו של מת קיים. וכ"ש לפי מה שהוספנו להוכיח כן. אליבא דר"ל בר"פ דם הנדה. וצ"ע.
5
ו׳והואיל ואתא לידן אציגה נא הנה. מ"ש בחי"ג סנהדרין (דנב"א) דשייך נמי לנ"ד תו' סד"ה ההיא. ואי שרפה ממש הואי. לא נטמאו. ואע"ג דאתחילא בהו מיתה מגואי. א"כ כבר נטמאו בגדיהם. וכלים הנוגעים במת. טמאים טומאת שבעה. כדתנן רפ"ק דאהלות. לפ"ז לכאורה אין צורך לומר דשלדן קיימת היתה. דאפילו תימא אח"כ נשרף גופן ממש. מ"מ כבר נטמאו הבגדים והם מטמאין אדם כנ"ל. איברא הא לאו מילתא היא. ההיא אב"א בטומאה בחיבורין שנינו. דיקרב בדיקרב. והכא אי איתא דשלדן נשרף. לא היה שם טומאה כלל. ותו דלשטת ר"ת. ל"א חרב ה"ה כחלל. אלא בכלי מתכות. ועוד דכל טומאה שאין הכהן מוזהר. ואין הנזיר מגלח עליה. אין ט"מ שחל שביעי שלו בע"פ נדחה מחמתה. וכלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהן. כמ"ש בפ"ד דנזיר
6
ז׳באור ופלפול בדתו' סנהדרין נב"א]. תמיהות עצומות בספ"ר בענין זה
וי"ל קושית התו' ברווח. דההיא דהישן דטמאים הללו שחל שביעי שלהם בע"פ (ופליגא אברייתא דעשר עטרות. כמ"ש במקומו בס"ד) ס"ל כברייתא אחריתא דת"כ. דלא נשרף גופן. וכר"א דהכא. דאמר נמי שרפת נשמה וגוף קיים הואי. ומ"ד הכא שרפה ממש הואי. וכברייתא קמייתא דת"כ. איהו ס"ל כברייתא דעשר עטרות. וכר' יצחק דהתם בסוכה. ולא מישאל ואלצפן היו. אלא אחרים הם. שנטמאו למת שלם. וחל שביעי שלהם בע"פ. ולק"מ. גם יש לפרש כוונת התו.'ה במ"ש שלדן קיימת היתה. היינו נמי אפילו תימא שרפת כל גופן הואי בסוף. מיהת מעיקרא אתחילא מגואי ולא נשרף הגוף כולו מיד. היינו דאמרי שלדן קיימת היתה בשעת מיתה. נמצא כבר נטמאו בגדיהם טומאת שבעה (כמ"ד חרב כחלל בכל הכלים) לטמא אדם הנושאם שבעה. אע"פ שאח"כ נשרף הגוף כולו. ולא נשארו שלדן קיימת. מיהו לקמן לא משמע הכי. דהא לא נשרפו בגדיהם. אבל א"צ לדחוק כלל. והנה מצאתי בספ"ר פ' קורח. עה"פ ואת האש זרה הלאה. שכתב ותימה למה אצטריך ג"ש למילף מיתת נו"א מעדת קרח שהגוף קיים (עיקר קושיא זו לא הבנתי. היכן מצא זאת הילפותא. ובגמרא פליגי בה. אי הואי שרפת נשמה וגוף קיים. או מיתה ממש. ותרוייהו מקרא דכתיב בנו"א גופייהו קילפי. שמא ט"ס או איזה השמטה יש בלשון בעל ספ"ר. ור"ל היאך אפשר לבעל דין לחלוק על זה. ולומר דשריפה ממש הואי. והיא קושית תו' שם בסנהדרין כנ"ל) פשיטא דאל"כ לא נטמאו נושאיהם. הא אפר אינו מטמא אלא מדרבנן. וי"ל דעצם ששמו לוז (כצ"ל. עיין בסיום ב"א ובית דוד) שאינו נשרף. גם את זאת לא הבינותי. אי באפר של מת שנתבלבלה צורתו קאמר. האי טהור הוא לגמרי. למאי דלא קיי"ל כר"א באפר שרופים. ואי בשלדו קיים. טמא הוא ודאי לדידן אף מדין תורה. לא צריכינן למדחק בשינויא דלוז. דמדברי אגדה הוא. ואין למדין ממנה הלכה. והכי נמי מתרצי לה תו' בסנהדרין (נב"א) איך נטמאו מישאל ואלצפן. שנדחו מחמתם לפסח שני. וניחא להו דמיירי בשלדן קיימת כמש"ל. משמע דפשיטא בכה"ג מטמא ד"ת. אלא דלירו' דמייתו תו' דנדה אכתי לא ניחא. דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דטמא. לא הוה מדחו לפסח שני. ובכה"ג ודאי לא שייך למימר דהעמידו דבריהם במקום כרת. אך לדעתי עם שלכאורה נראה הירו' ההוא כחולק על תלמודנו כמ"ש תו' שם. מ"מ אינו מוכרח. דאיכא למימר ל"פ. אלא דהני תרי גווני דשלדן קיימת איכא בינייהו. ההיא דירו' מיירי בששרפו ע"ג קטבליא ודכוותה דנעשה אפר לגמרי. בהא קאמר דאין טומאתו ד"ת. ומודה בשינויא בתרא דגמרא דידן. ר"ל באיחרך אחרוכי. דטמא ד"ת נמי. כיון דכולו קיים. לאו אפר הוא. ומעשה דנו"א נמי כה"ג הוא דהוי. אי כמ"ד גוף קיים שלם ממש לא התחרך.או דילמא אפילו למ"ד מיתה ממש הואי. מיהא לא הוה אלא חרוכי. ושלדן מ"מ קיים ממש היה. תדע הא להך מ"ד נמי אמרינן אותם ולא בגדיהם שלא נשרפו. הא ע"כ בהכי מיירי דלא נעשו אפר. דא"כ גם בגדיהם היו נשרפים ודאי. והא ודאי בין תלמודא דידן ובין תלמודא דבני מערבא לא ס"ל הא דמשום עצם לוז הוא דהוו טמאים נושאיהם. דא"כ תקשי לתלמודא דמערבא. הא לעולם מת שרוף יטמא ד"ת. מאחר שאותו עצם אינו נשרף. וכן תקשי לתלמודין. מאי איכא בין שלדו קיימת לאין קיימת. האיכא ההוא עצם דקיים לעולם. מ"מ טמא הוא. וא"ל דאין שלדו קיימת. היינו דחסר אותו עצם. דמידי הוא טעמא אלא משום דנתבלבלה צורתו. ובהאי עצם ודאי לא תליא מילתא דצורתו. דהא לא ידעינן ליה. גם הרמב"ם הא מפרש דצורת.ו היינו שדרה וצלעות. דילמא איכא לאוקמה בחסרה סוף שדרה.
וי"ל קושית התו' ברווח. דההיא דהישן דטמאים הללו שחל שביעי שלהם בע"פ (ופליגא אברייתא דעשר עטרות. כמ"ש במקומו בס"ד) ס"ל כברייתא אחריתא דת"כ. דלא נשרף גופן. וכר"א דהכא. דאמר נמי שרפת נשמה וגוף קיים הואי. ומ"ד הכא שרפה ממש הואי. וכברייתא קמייתא דת"כ. איהו ס"ל כברייתא דעשר עטרות. וכר' יצחק דהתם בסוכה. ולא מישאל ואלצפן היו. אלא אחרים הם. שנטמאו למת שלם. וחל שביעי שלהם בע"פ. ולק"מ. גם יש לפרש כוונת התו.'ה במ"ש שלדן קיימת היתה. היינו נמי אפילו תימא שרפת כל גופן הואי בסוף. מיהת מעיקרא אתחילא מגואי ולא נשרף הגוף כולו מיד. היינו דאמרי שלדן קיימת היתה בשעת מיתה. נמצא כבר נטמאו בגדיהם טומאת שבעה (כמ"ד חרב כחלל בכל הכלים) לטמא אדם הנושאם שבעה. אע"פ שאח"כ נשרף הגוף כולו. ולא נשארו שלדן קיימת. מיהו לקמן לא משמע הכי. דהא לא נשרפו בגדיהם. אבל א"צ לדחוק כלל. והנה מצאתי בספ"ר פ' קורח. עה"פ ואת האש זרה הלאה. שכתב ותימה למה אצטריך ג"ש למילף מיתת נו"א מעדת קרח שהגוף קיים (עיקר קושיא זו לא הבנתי. היכן מצא זאת הילפותא. ובגמרא פליגי בה. אי הואי שרפת נשמה וגוף קיים. או מיתה ממש. ותרוייהו מקרא דכתיב בנו"א גופייהו קילפי. שמא ט"ס או איזה השמטה יש בלשון בעל ספ"ר. ור"ל היאך אפשר לבעל דין לחלוק על זה. ולומר דשריפה ממש הואי. והיא קושית תו' שם בסנהדרין כנ"ל) פשיטא דאל"כ לא נטמאו נושאיהם. הא אפר אינו מטמא אלא מדרבנן. וי"ל דעצם ששמו לוז (כצ"ל. עיין בסיום ב"א ובית דוד) שאינו נשרף. גם את זאת לא הבינותי. אי באפר של מת שנתבלבלה צורתו קאמר. האי טהור הוא לגמרי. למאי דלא קיי"ל כר"א באפר שרופים. ואי בשלדו קיים. טמא הוא ודאי לדידן אף מדין תורה. לא צריכינן למדחק בשינויא דלוז. דמדברי אגדה הוא. ואין למדין ממנה הלכה. והכי נמי מתרצי לה תו' בסנהדרין (נב"א) איך נטמאו מישאל ואלצפן. שנדחו מחמתם לפסח שני. וניחא להו דמיירי בשלדן קיימת כמש"ל. משמע דפשיטא בכה"ג מטמא ד"ת. אלא דלירו' דמייתו תו' דנדה אכתי לא ניחא. דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דטמא. לא הוה מדחו לפסח שני. ובכה"ג ודאי לא שייך למימר דהעמידו דבריהם במקום כרת. אך לדעתי עם שלכאורה נראה הירו' ההוא כחולק על תלמודנו כמ"ש תו' שם. מ"מ אינו מוכרח. דאיכא למימר ל"פ. אלא דהני תרי גווני דשלדן קיימת איכא בינייהו. ההיא דירו' מיירי בששרפו ע"ג קטבליא ודכוותה דנעשה אפר לגמרי. בהא קאמר דאין טומאתו ד"ת. ומודה בשינויא בתרא דגמרא דידן. ר"ל באיחרך אחרוכי. דטמא ד"ת נמי. כיון דכולו קיים. לאו אפר הוא. ומעשה דנו"א נמי כה"ג הוא דהוי. אי כמ"ד גוף קיים שלם ממש לא התחרך.או דילמא אפילו למ"ד מיתה ממש הואי. מיהא לא הוה אלא חרוכי. ושלדן מ"מ קיים ממש היה. תדע הא להך מ"ד נמי אמרינן אותם ולא בגדיהם שלא נשרפו. הא ע"כ בהכי מיירי דלא נעשו אפר. דא"כ גם בגדיהם היו נשרפים ודאי. והא ודאי בין תלמודא דידן ובין תלמודא דבני מערבא לא ס"ל הא דמשום עצם לוז הוא דהוו טמאים נושאיהם. דא"כ תקשי לתלמודא דמערבא. הא לעולם מת שרוף יטמא ד"ת. מאחר שאותו עצם אינו נשרף. וכן תקשי לתלמודין. מאי איכא בין שלדו קיימת לאין קיימת. האיכא ההוא עצם דקיים לעולם. מ"מ טמא הוא. וא"ל דאין שלדו קיימת. היינו דחסר אותו עצם. דמידי הוא טעמא אלא משום דנתבלבלה צורתו. ובהאי עצם ודאי לא תליא מילתא דצורתו. דהא לא ידעינן ליה. גם הרמב"ם הא מפרש דצורת.ו היינו שדרה וצלעות. דילמא איכא לאוקמה בחסרה סוף שדרה.
7
ח׳מ"ש לחה"פ אין לו פנים ולא צורה
שוב נזדמן לידי סלה"פ ואמצא בו (בסשס"ד) שהביא דברי ספ"ר. וכתב עליהם כלשון הזה. נ"ל לפי התירוץ של פ"ר י"ל דמה"ט אפר השרופים הקדושים צריכין קבורה. בשביל העצם שלא נשרף. גם אין הכהן רשאי לטמא לאותו אפר. משום אותו עצם. אם לא במקום מצוה. דמותר הכהן לטמא להאפר בשביל העצם עכ"ד. וטעה כמה טעיות. לא הבין מה שהביא שם דברי הגמרא דנדה. דהרי משם מוכרח שאין טומאה לאפר אליבא דהלכתא. אלא בשלדו קיימת. ואם אין שם קיים אלא אותו עצם לוז. ודאי לא שלדו קיימת מקרי לד"ה. ולא עלה עה"ד להיותו טמא משום העצם הקטן ההוא בלבד (וספ"ר לא חש לקמחיה. וקפחיה בטעותא) מה גם שאין בו הכרת צורה כלל ואנן לא נתבלבלה צורתו בעינן. ואי אליבא דר"י. אפילו נשרף כולו לאפר עם העצם ההוא. מ"מ טמא אפילו ברובע בלבד. כ"ש בכולו. ולדברי הירו' אין טומאה מן התורה כל עיקר. אפילו בשלדו קיימת.
שוב נזדמן לידי סלה"פ ואמצא בו (בסשס"ד) שהביא דברי ספ"ר. וכתב עליהם כלשון הזה. נ"ל לפי התירוץ של פ"ר י"ל דמה"ט אפר השרופים הקדושים צריכין קבורה. בשביל העצם שלא נשרף. גם אין הכהן רשאי לטמא לאותו אפר. משום אותו עצם. אם לא במקום מצוה. דמותר הכהן לטמא להאפר בשביל העצם עכ"ד. וטעה כמה טעיות. לא הבין מה שהביא שם דברי הגמרא דנדה. דהרי משם מוכרח שאין טומאה לאפר אליבא דהלכתא. אלא בשלדו קיימת. ואם אין שם קיים אלא אותו עצם לוז. ודאי לא שלדו קיימת מקרי לד"ה. ולא עלה עה"ד להיותו טמא משום העצם הקטן ההוא בלבד (וספ"ר לא חש לקמחיה. וקפחיה בטעותא) מה גם שאין בו הכרת צורה כלל ואנן לא נתבלבלה צורתו בעינן. ואי אליבא דר"י. אפילו נשרף כולו לאפר עם העצם ההוא. מ"מ טמא אפילו ברובע בלבד. כ"ש בכולו. ולדברי הירו' אין טומאה מן התורה כל עיקר. אפילו בשלדו קיימת.
8
ט׳מסקנא דהלכתא לדינא דמת שרוף אידחי כהונה
ולפי מה שחלקתי בשלדו קיים עצמו. דבמקצתו מ"מ טהור. א"כ באפר קדושים. דבודאי אין כולו קיים. ליכא דאמר שיהא כהן אסור לטמא לו. ואף ר"א דמטמא ברובע אפר. הא מיהא בעי שלא יתערב בתוכו שום אפר אחר עמו. כמו לדידן בשטת ר"ל. אפילו במת כולו לא סגי אלא בשרוף ע"ג קטבלא ודכוותיה. לאפוקי בנשרף ע"ג מערכת עצים על פני הארץ. שמתערב עמו עפרורית האדמה ואפר הגחלים. כה"ג לכ"ע טהור אף בכולו צבור יחד במקום אחד. הילכך הוראת טעות היא זו אלא בכל אופן הכהן מטמא למת שרוף. אפילו יש לו קוברין זולתו (דלא משכחת ליה שרוף עג"ק ואפודרים אם לא בדרך רחוק שאינו מצוי כלל) אלא היכא דאיחרך אחרוכי. בזה חוכך אני להחמיר שלא במת מצוה. והיינו בכולו קיים חרוך. אבל בנחסר. הא אוכחנא דע"כ יבש טהור לד"ה. ודוק. אע"ג דבמת לח. אפכא הוא. דאפילו הקרוב אינו מטמא אלא לשלם. ולא לחסר. הנ"ל יעב"ץ.
ולפי מה שחלקתי בשלדו קיים עצמו. דבמקצתו מ"מ טהור. א"כ באפר קדושים. דבודאי אין כולו קיים. ליכא דאמר שיהא כהן אסור לטמא לו. ואף ר"א דמטמא ברובע אפר. הא מיהא בעי שלא יתערב בתוכו שום אפר אחר עמו. כמו לדידן בשטת ר"ל. אפילו במת כולו לא סגי אלא בשרוף ע"ג קטבלא ודכוותיה. לאפוקי בנשרף ע"ג מערכת עצים על פני הארץ. שמתערב עמו עפרורית האדמה ואפר הגחלים. כה"ג לכ"ע טהור אף בכולו צבור יחד במקום אחד. הילכך הוראת טעות היא זו אלא בכל אופן הכהן מטמא למת שרוף. אפילו יש לו קוברין זולתו (דלא משכחת ליה שרוף עג"ק ואפודרים אם לא בדרך רחוק שאינו מצוי כלל) אלא היכא דאיחרך אחרוכי. בזה חוכך אני להחמיר שלא במת מצוה. והיינו בכולו קיים חרוך. אבל בנחסר. הא אוכחנא דע"כ יבש טהור לד"ה. ודוק. אע"ג דבמת לח. אפכא הוא. דאפילו הקרוב אינו מטמא אלא לשלם. ולא לחסר. הנ"ל יעב"ץ.
9