שאילת יעבץ, חלק ב קע״אSheilat Yaavetz, Volume II 171
א׳עוד שאלת עביט של מ"ר וגרף של רעי. אם צריכין הכשר להשתמש בהן דבר אכילה ושתיה.
1
ב׳דין תשמיש כלי מאוס וחילוק בין בלוע מועט ובין עביט וגרף
תשובה הרב"י (סוף סקכ"א בבד"ה הביא משם א"ח. שכשם שמכשירים כלים מבליעת איסור. כך מכשירים אותם בהגעלה או בלבון מחמת דבר מאוס כמו מ"ר כו' (ונ"ל דנקט הגעלה לכלי מתכות. ולבון לכלי חרס) וכתב הרב"י עליו שמנהג זה אין לו עיקר. אלא משפשפו ודיו. ונ"ל שלא אמר הרב"י כך. אלא כשארע באקראי שנתזו מי רגלים. או נפלה צואה. לכלי מאכל ומשקה. בכה"ג הוא דסגי להו בשטיפה ושפשוף. אבל כלי המיוחד למ"ר ורעי. שנשתמש בהם בקבע. לא מבעיא לי בכ"ח. שאינן יוצאין מידי דפיין לעולם. אלא אפילו כלי שטף. פשיטא לי דלא מהניא בהו אפילו הגעלה. אין צריך לומר שפשוף. דלאו מידי הוא לענין זה. דטעמא משום רוח רעה ששורה עליהם וכקרנא דאומנא. ולא הזכיר התלמוד בו לא הכשר ולא הגעלה. ולא מסרו לנפש היפה. כמו שאמרו בשליא. וביצים מוזרות. דהנהו מאיסן ולא משקצן. לפיכך נפש היפה דלא מאיסי לה. לא אסירי. משא"כ הנך דשקצי. גריעי משאר אסורי. דחמירא סכנתא. וכמו שלא הותרה צואה ומ"ר לנפש היפה. כך לא הותרה בליעתם. וחמירי מכלים הבלועים מאיסור. אלו שנאסרו מפני ר"ר ששורה עליהן. לית להו תקנתא לא בהגעלה. ולא אפילו בלבון. לפי שבליעתן קשה יותר מבית שאור (ועפ"ט דכלים מ"ה) כי מ"ר מעבירין אף את הכתם מרוב חריפותם. וכן צואת אדם ריחה נודף מאד. כ"ש אם נשתהו זמן רב בכלי. גם בכלי הבלוע כל זמן שלא טהרו מבליעה לא סרה מהן רוח הרעה. אלא בהחזרת כבשונות. או בלבון שניצוצות נתזין מהם. דפנים חדשות באו לכאן. זה ברור בעיני. יעב"ץ.
תשובה הרב"י (סוף סקכ"א בבד"ה הביא משם א"ח. שכשם שמכשירים כלים מבליעת איסור. כך מכשירים אותם בהגעלה או בלבון מחמת דבר מאוס כמו מ"ר כו' (ונ"ל דנקט הגעלה לכלי מתכות. ולבון לכלי חרס) וכתב הרב"י עליו שמנהג זה אין לו עיקר. אלא משפשפו ודיו. ונ"ל שלא אמר הרב"י כך. אלא כשארע באקראי שנתזו מי רגלים. או נפלה צואה. לכלי מאכל ומשקה. בכה"ג הוא דסגי להו בשטיפה ושפשוף. אבל כלי המיוחד למ"ר ורעי. שנשתמש בהם בקבע. לא מבעיא לי בכ"ח. שאינן יוצאין מידי דפיין לעולם. אלא אפילו כלי שטף. פשיטא לי דלא מהניא בהו אפילו הגעלה. אין צריך לומר שפשוף. דלאו מידי הוא לענין זה. דטעמא משום רוח רעה ששורה עליהם וכקרנא דאומנא. ולא הזכיר התלמוד בו לא הכשר ולא הגעלה. ולא מסרו לנפש היפה. כמו שאמרו בשליא. וביצים מוזרות. דהנהו מאיסן ולא משקצן. לפיכך נפש היפה דלא מאיסי לה. לא אסירי. משא"כ הנך דשקצי. גריעי משאר אסורי. דחמירא סכנתא. וכמו שלא הותרה צואה ומ"ר לנפש היפה. כך לא הותרה בליעתם. וחמירי מכלים הבלועים מאיסור. אלו שנאסרו מפני ר"ר ששורה עליהן. לית להו תקנתא לא בהגעלה. ולא אפילו בלבון. לפי שבליעתן קשה יותר מבית שאור (ועפ"ט דכלים מ"ה) כי מ"ר מעבירין אף את הכתם מרוב חריפותם. וכן צואת אדם ריחה נודף מאד. כ"ש אם נשתהו זמן רב בכלי. גם בכלי הבלוע כל זמן שלא טהרו מבליעה לא סרה מהן רוח הרעה. אלא בהחזרת כבשונות. או בלבון שניצוצות נתזין מהם. דפנים חדשות באו לכאן. זה ברור בעיני. יעב"ץ.
2