שאילת יעבץ, חלק ב קע״בSheilat Yaavetz, Volume II 172
א׳שאלתם מי שנשא אשה ואח"כ ארעו אבל. מה דינו באבילות:
1
ב׳תשובה
2
ג׳היכא דכנס תחלה אח"כ ארעו אבל. בין דאו"א בין דשאר קרובי' כה"ג לית דין ולית דיין דבועל ב"מ קודם קבורת המת וגם נוהג ז"י משתה תחל' ואפילו אם ארע בחול. אצ"ל בשבת והט"ז לא כיון יפה בזה ולרמב"ם משמע דאינו נוהג אפילו דברים שבצינעא בכה"ג מיהו אין מחמרינן בהא. ולדרא"ש משמע דמיהת לא בעי שמירה כה"ג. אכן בהמתין ולא בעל עד אחר שנקבר המת אע"ג דנוהג זי"מ תחלה. מ"מ בעי שמירה כ"נ העקר לדעתי
דבר זה לא הייתם צריכין לשאול. שהרי משנשא חלו עליו ימי המשתה. שדינם כרגל לכל דבר כההיא דתנן (רפ"ב דנגעים) חתן שנראה בו נגע. נותנין לו ז"י המשתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל כו'. והיינו דגרסינן פ"ק דכתובות (ה"א) הרי שהיה פתו אפוי כו'. ומת אביו של חתן כו'. מכניסין המת לחדר. ואת החתן וכלה לחופה ובועל ב"מ כו'. ופירש"י דכיון דחלה עליה חתונה הויא לגביה כרגל. ולא אתיא אבלות וחיילא. והיא הוראה קבועה בטוש"ע בלי פקפוק. ואם כך היכא דלא הוי שרי מעיקרא למכנס משום אנינות דחיילא ברישא. ולא שרו ליה אלא מדוחק משום פסידא. הדר הוי ליה כרגל. דאינו נוהג דברים של פרהסיא. עאכ"ו היכא דכבר כנס בהתר. צריכא למימר. דלא אתיא אבלות דבתר הכי ועקרא לשמחת שבעת ימי המשתה. אלא דינו כמי שמת לו מת ברגל לגמרי. שאינו נוהג אלא דברים שבצנעא בלבד. זה פשוט יותר מביעתא בכותחא
דבר זה לא הייתם צריכין לשאול. שהרי משנשא חלו עליו ימי המשתה. שדינם כרגל לכל דבר כההיא דתנן (רפ"ב דנגעים) חתן שנראה בו נגע. נותנין לו ז"י המשתה לו ולביתו ולכסותו. וכן ברגל כו'. והיינו דגרסינן פ"ק דכתובות (ה"א) הרי שהיה פתו אפוי כו'. ומת אביו של חתן כו'. מכניסין המת לחדר. ואת החתן וכלה לחופה ובועל ב"מ כו'. ופירש"י דכיון דחלה עליה חתונה הויא לגביה כרגל. ולא אתיא אבלות וחיילא. והיא הוראה קבועה בטוש"ע בלי פקפוק. ואם כך היכא דלא הוי שרי מעיקרא למכנס משום אנינות דחיילא ברישא. ולא שרו ליה אלא מדוחק משום פסידא. הדר הוי ליה כרגל. דאינו נוהג דברים של פרהסיא. עאכ"ו היכא דכבר כנס בהתר. צריכא למימר. דלא אתיא אבלות דבתר הכי ועקרא לשמחת שבעת ימי המשתה. אלא דינו כמי שמת לו מת ברגל לגמרי. שאינו נוהג אלא דברים שבצנעא בלבד. זה פשוט יותר מביעתא בכותחא
3
ד׳ולא עוד. אלא שנדון זה קל יותר מאותו דמכניסין המת לחדר. שאע"פ שהתירו לו לבעול. אסרו לו להתייחד עמה כל י"ד יום. ובכנס תחלה. מותר אף להתייחד באותן י"ד יום. כמו שנפסק בסימן שפ"ג. אבל אין מדרש בלי חידוש. שראוי לשום עין על הוראת הט"ז ודרישה בענין הקרוב לזה בסשמ"ב (סק"א) כתב ט"ז וז"ל. מעשה ארע בבתולה שנשאת בליל שבת. ועדיין לא נבעלה. וביום השבת מתה אמה של כלה. ונשאלתי כדין מה לעשות. כי קצת לומדים רצו לדמות דין זה לכאן. וא"ל שטעו. דע"כ לא התירו אלא משום פסידא כו'. אבל כאן שכבר נעשית החופה רק לא נבעלה עדיין. אם ידחו הבעילה. אין כאן פסידא כו'. ע"כ אסור לבעול. דת"ה אסור גם קודם קבורה. אך נ"ל לענין אבלות דכלה זאת. שתתחיל מיד ביום א' ואח"כ תבעל כו'.
4
ה׳הנה האריך פה והרחיב לשון להטעות אותן לומדים. דשפיר קאמרי בודאי. ובמ"כ איהו ניהו דקטעי בהא. וכל דבריו דחוים. דומים למרובים והנם למשא. ואין ספק בעולם שבנדון כמו של הט"ז. בועל ב"מ מיד. מק"ו. מההיא דכתובות מכמה צדדים. חדא. מה אם קודם חופה. דאכתי לא חלה חתונה. התירו לאונן לבעול ב"מ. בכנס תחלה. צריכא למימר דשרי. דהא כבר חלו שבעת ימי המשתה. ולא חיילא עלייהו אפילו אבלות (רק לדברים שבצנעא כ"ש לאנינות דקילא ודאי בענין זה ומה שתמהו על זאת כל המחברים ותו' עמהם פ"ק דכתובות. דהא אנינות דאורייתא. ואבלות דרבנן. ואמאי לענין ת"ה קילא אנינות מאבלות. הא מתרצנא לה שפיר בחבורי דלק"מ. ע"ל נימא בה מילתא בס"ד) ואם כך באונן בחול. עאכ"ו בשבת. דאיכא תנא דשרי בת"ה. אף לאונן דעלמא. כ"ש למי שחל עליו חיוב דבעילת מצוה תחלה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה (ונ"ל דה"ט דשריא ב"מ לאונן. משום דמדאורייתא ודאי שרי כל כמה דלא חלה אבלות. ולא אסרוה לאונן. אלא משום שלא יתבטל מצרכי מתו. משא"כ בחתן דרמי עליה חיובא דמצוה אחרת. ואפי' שעדיין אינו חתן שלם שלא כנס. נמי פקע חיובא דאונן. אף רק משום פסידא. ותו משום דקיי"ל כבוד חיים קודם לכבוד מתים ועמש"ל עוד) ואע"ג דנקטינן לחומרא באונן דעלמא. מ"מ באונן דחתן. שרי לכ"ע. וכ"ש היכא דכבר נשא תחלה. דלא אתיא אנינות כה"ג. למפקע ליה מב"מ דרמיא עליה. ולא עוד אלא שלדברי פוסקים קדמונים הרמב"ם והריצ"ג. אונן דעלמא נמי אף בחול שרי בת"ה. אע"פ שרמב"ן השיג עליהם. עמו"ק. אם אמנם ראית רמב"ם מדוד המע"ה. ודאי אינה ראיה כלל. דמלך שאני דבעינן מלך ביפיו. ולא גרע מכלה שאין מונעין ממנה תכשיטין גם כל ל' יום וכן שנינו אף בי"כ דאורייתא. המלך והכלה ירחצו את פניהם. מיהא באונן חתן (דדמי נמי למלך) וגם בשבת פשיטא דשרי בב"מ. וליכא דסליק אדעתיה למדחיה למצוה דכבר חלה. ושהויי מצוה לא משהינן. ועוד לא שת לבו הט"ז כי אף שלא במקום פסידא האיכא בה"ג והרי"ף והריצא"ג דכולהו ס"ל לעולם אונן בועל ב"מ. אלא דשלא במקום פסידא. אחר בעילה. נוהג אבלות תחלה. ועם דהרא"ש דחה דעה זו בסברא גרידא. כל הני רבנן קמאי לא מדחו בגילא דחיטתא מיהו בכה"ג דאונן שנשא אצ"ל שעושין אותו סניף בשבת בלא"ה נמי שפיר דמי להתיר וכדאי לסמוך עלייהו אף בדלא נשא. ומ"ש ט"ז מאותה שבסימן שפ"ג. לא חלי ולא מרגיש. דאזיל בתר ערבא. וערבך ערבא צריך. דלפום ריהטא הלכה מקופחת היא. כמ"ש במו"ק. דהא אוקמה תלמודא לההיא דר"י דאמר לא שנו אלא שבעל כו'. אונן שפרסה אשתו נדה כו'. כמו שתמהתי על זאת בחיבורי על הרב"י. דמראה מקום הוא לו בגמרא. כמילתא דפשיטא ופסיקא. ולא היא בגמרא ליתה לגמרי.
5
ו׳איברא מתריצנא לה מסברא. ואוקימנא לה בדלא בעל באנינות ותרח עד דחיילא עליה אבלותא. כה"ג הוא דאסור להתייחד עמה כל ימי האבל. ולרמב"ם כה"ג נמי שריא כמש"ל בס"ד. ועיין מש"ע להלן (סקפ"ו) בס"ד.
6
ז׳ברם כדקדמי ימי המשתה כי נ"ד דט"ז. דכבר התחילו. וחיילא נמי חתונה קמי אנינות. ואבילות אכתי לא חלה. אמאי לא נימא ליה קום עשה מצוה דרמיא עלך. דאשתראי אפילו קודם חתונה ואף בחול כך ק"ו בן ק"ו בחתן ובשבת. לכן אין לטפל במ"ש עוד הט"ז. דלא ניחא להו בההיא כו' דמילי דכדי נינהו ואינם נאים למי שאמרם חוץ לכבודו. כי אין מקום כלל לכל מ"ש בכאן. לעשות טלאי ע"ג טלאי שאין לת"ח לצאת בהן שאינו אלא לגנאי דלא שייכי הכא. דאנן אמרינן ליה קום ובעול ב"מ. וכבר נכנסו ימי משתה. ואיהו אזיל בתר אפכא. ואחר שנתבאר שכל ראיותיו וסברותיו של הט"ז בכאן. לא יועילו ולא יצילו בענין. שלא אמר כהלכה. וכולהו אית להו פרכא.
7
ח׳גם מ"ש בס' דרישה אינו מכוון להלכה וקאזיל בתר אפכא
מעתה מאי דמסיק. שפסק שתתחיל למנות תכף אחר השבת זי"א. הדבר ברור כשמש. דהוראה זו לאו דסמכא. אלא בכה"ג פשיטא דתבעל תחלה וינהוג ימי משתה. ואח"כ זי"א. ואפילו אתרמי בחול כה"ג. אצ"ל באמה של כלה (כנ"ד) אלא אפילו ארע אחר שכנס. אבל דשאר קרוב כאחיה ואחותה (או קרוביו של חתן) דליכא פסידא. אפ"ה ודאי דבעיל מיד ב"מ. מאחר שבהיתר כנס. כדאמרן. ולית בה ספקא. השתא נחזי מאי דאייתי תו הט"ז בשם דרישה וז"ל. לפמ"ש דמה שמכסין ראש הכלה מקרי חופה. נ"ל לסמוך על זה דאם ארע אבלות לחו"כ אחר שכסו ראש הכלה. דא"צ לפסוק ימי המשתה. אלא קוברין המת מיד ונדחו ימי אבלות עד הנ"ל. והט"ז כתב עליו שדבריו תמוהין חדא במ"ש דהנומא לחופה דהא כרמ"א. דמנהג לקרות חופה דווקא היריעות כו'. בזה הדין עם הט"ז בודאי. שאין כיסוי ראש הכלה נקרא חופה. גם דברי הט"ז אינן מכוונים. דלא ביריעות וכלונסאות תליא מילתא דחופה לענין דינא. אע"פ שקורין אותה כך. אלא ביחוד שאחר שבע ברכות דווקא הדבר תלוי. שעל ידו קונה אותה. לא באופן אחר (ועמו"ק א"ח סשל"ט). עוד כט"ז ובר מן דין קשה ממ"ש הרא"ש על דרי"ף. וש"מ היכא דליכא פסידא אינו נוהג ימי המשתה ברישא. וכרא"ש דמלשון זה משמע אפילו בדליכא פסידא מכניסין המת לחדר כו'. ובועל וקובר מתו ונוהג ימי אבלות כו'. ואין חילוק בין פסידא לאין פסידא. אלא לענין הנהגת אבלות ברישא כו'. ול"מ כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו אבלות בין חופה כו'. ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו ש"ח כו'. וגם איכא פסידא כו'. אלה הם דברי הרא"ש בזה. וכבר רמזתי לעיל. דלא כיפי תלי לה רבותא למדחפיה לרביה הרי"ף ובה"ג ורבנן תקיפי קמאי דקמיה. דלא קטלי קני נינהו. ומתריצנא למלתייהו שפיר. דאנא אמינא בה כמה טעמי לשבח. בהא דדחו רבנן לאנינות במקום הכנה דב"מ. חדא. דהא מצות פ"ו ולקיחת אשה. מה גם ראשונה ובתולה. מ"ע דאורייתא היא וכפולה. ואנינות אפילו דיום מיתה. אינו ד"ת אלא לענין אכילת קדשים ומ"ש. הא לשאר מילי דאסירי לאונן. דרבנן היא. ותו דאפילו אי הוו תרוייהו דאורייתא. הא לעולם עשה דחיא ל"ת בכ"מ. עאכ"ו דאתיא מ"ע דאורייתא וקמייתא דחשיבא כולא האי. ודחיא לדרבנן. ותו דחומר אנינות אינו אלא ביום מיתה וקבורה. כדאיתא ר"ס שצ"ח. להכי כל כמה דלא נקבר. אין איסור אנינות בזה"ז. אלא גזרת חכמים היא. כדי שלא יתבטל מצרכי קבורת מתו. ובר מכל דין. כבר אמרנו ג"כ. דאית בה משום אין מחמיצין את המצוה. ושהויי מצוה לא משהינן. ובכה"ג נמי אפשר להתקיים שתיהן. משו"ה אמור רבנן. מוטב דלדחי אנינות דרבנן לפי שעה. מאחר שאינו נאסר מחמתו בת"ה בעיקר הדין (וכמה מרבוותא דשרו לה אף שלא במקום מצוה) מקמי דחיילא עליה אבלות. שאוסרתו בת"ה מדינא. ויתקיימו שני הדברים בידו כהלכה. והרי אלו דברים נכונים וישרים בוודאי. כפתור ופרח.
מעתה מאי דמסיק. שפסק שתתחיל למנות תכף אחר השבת זי"א. הדבר ברור כשמש. דהוראה זו לאו דסמכא. אלא בכה"ג פשיטא דתבעל תחלה וינהוג ימי משתה. ואח"כ זי"א. ואפילו אתרמי בחול כה"ג. אצ"ל באמה של כלה (כנ"ד) אלא אפילו ארע אחר שכנס. אבל דשאר קרוב כאחיה ואחותה (או קרוביו של חתן) דליכא פסידא. אפ"ה ודאי דבעיל מיד ב"מ. מאחר שבהיתר כנס. כדאמרן. ולית בה ספקא. השתא נחזי מאי דאייתי תו הט"ז בשם דרישה וז"ל. לפמ"ש דמה שמכסין ראש הכלה מקרי חופה. נ"ל לסמוך על זה דאם ארע אבלות לחו"כ אחר שכסו ראש הכלה. דא"צ לפסוק ימי המשתה. אלא קוברין המת מיד ונדחו ימי אבלות עד הנ"ל. והט"ז כתב עליו שדבריו תמוהין חדא במ"ש דהנומא לחופה דהא כרמ"א. דמנהג לקרות חופה דווקא היריעות כו'. בזה הדין עם הט"ז בודאי. שאין כיסוי ראש הכלה נקרא חופה. גם דברי הט"ז אינן מכוונים. דלא ביריעות וכלונסאות תליא מילתא דחופה לענין דינא. אע"פ שקורין אותה כך. אלא ביחוד שאחר שבע ברכות דווקא הדבר תלוי. שעל ידו קונה אותה. לא באופן אחר (ועמו"ק א"ח סשל"ט). עוד כט"ז ובר מן דין קשה ממ"ש הרא"ש על דרי"ף. וש"מ היכא דליכא פסידא אינו נוהג ימי המשתה ברישא. וכרא"ש דמלשון זה משמע אפילו בדליכא פסידא מכניסין המת לחדר כו'. ובועל וקובר מתו ונוהג ימי אבלות כו'. ואין חילוק בין פסידא לאין פסידא. אלא לענין הנהגת אבלות ברישא כו'. ול"מ כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו אבלות בין חופה כו'. ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו ש"ח כו'. וגם איכא פסידא כו'. אלה הם דברי הרא"ש בזה. וכבר רמזתי לעיל. דלא כיפי תלי לה רבותא למדחפיה לרביה הרי"ף ובה"ג ורבנן תקיפי קמאי דקמיה. דלא קטלי קני נינהו. ומתריצנא למלתייהו שפיר. דאנא אמינא בה כמה טעמי לשבח. בהא דדחו רבנן לאנינות במקום הכנה דב"מ. חדא. דהא מצות פ"ו ולקיחת אשה. מה גם ראשונה ובתולה. מ"ע דאורייתא היא וכפולה. ואנינות אפילו דיום מיתה. אינו ד"ת אלא לענין אכילת קדשים ומ"ש. הא לשאר מילי דאסירי לאונן. דרבנן היא. ותו דאפילו אי הוו תרוייהו דאורייתא. הא לעולם עשה דחיא ל"ת בכ"מ. עאכ"ו דאתיא מ"ע דאורייתא וקמייתא דחשיבא כולא האי. ודחיא לדרבנן. ותו דחומר אנינות אינו אלא ביום מיתה וקבורה. כדאיתא ר"ס שצ"ח. להכי כל כמה דלא נקבר. אין איסור אנינות בזה"ז. אלא גזרת חכמים היא. כדי שלא יתבטל מצרכי קבורת מתו. ובר מכל דין. כבר אמרנו ג"כ. דאית בה משום אין מחמיצין את המצוה. ושהויי מצוה לא משהינן. ובכה"ג נמי אפשר להתקיים שתיהן. משו"ה אמור רבנן. מוטב דלדחי אנינות דרבנן לפי שעה. מאחר שאינו נאסר מחמתו בת"ה בעיקר הדין (וכמה מרבוותא דשרו לה אף שלא במקום מצוה) מקמי דחיילא עליה אבלות. שאוסרתו בת"ה מדינא. ויתקיימו שני הדברים בידו כהלכה. והרי אלו דברים נכונים וישרים בוודאי. כפתור ופרח.
8
ט׳ואחר שזכינו לזה. תתקיים בידינו יפה שטת הגאונים והרי"ף. דגם בלא פסידא. תדחה אנינות דרבנן. במקום מצוה חמורה של תורה. ועוד שאין מעבירין על המצות. גם כבוד החיים קודם לכבוד המתים. א"כ סברת הרא"ש הפוכה. כי אנו אומרים. אדרבה מה תועלת בבזיון החיים. כיון שהכל מוכן ומתוקן לסעודה. וכבוד המת במקומו עומד אחר הבעילה. שנקבר מיד בלי שהיה ודחיה. ולא חשו למה שתפסיק אבלות בין חופה ובין ימי המשתה. כי מה בכך. הואיל וליכא פסידא. וחו"כ נמי ניחא להו. דחביבא מצוה בשעתה. והיא מצוה עוברת. וזמנה עכשיו בשעת הזמנה לדבר והכנה דרבה. וימי המשתה אינם מעכבים בקיום מצוה זו. הגע בעצמך שאין שם אנשים לעשות להם משתה. או שאין לחתן כדי הוצאה לימי המשתה. או שיש שאר עכובים ומונעים מלעשות ז"י משתה. וכי בשביל כך יתבטל ממצוה חמורה ועצומה כזו. מי זה אמר ותהי. חס והס מלהזכיר ולהעלות כזאת על הדעת. אלא מקיים המצוה החביבה בעונתה. והמקדים הנה שכרו אתו (שאפילו בעברה לשמה כמוה. אז"ל מפני שקדמה צעירה כו'. זכתה וקדמתה ד"ד) וימי המשתה יתקיימו בזמן האפשר להם. אין זה מעכב על זה כלל. אלו דברים ברורים ונכוחים. ללמוד זכות על אבות העולם ששטתם מקוימת ע"פ הדין הישר והאמת. ונ"ל אף שאמרו מכניסין חו"כ לחופה. לא נתכוונו לחופה ממש לשמחה אלא קמ"ל דיתכוין לקנותה. דחופה קונה. ונ"מ נמי דאפילו לא מצי בעיל כגון שהיא נדה לא יפסיד דמ"מ מ"ע היא ול"א ובועל. אלא למצוה מ"ה. אך לא לשמוח במזמוטי חתן וכלה. כי שמחה ודאי לא הותרה בכאן אלא עשה דקיחת אשה וב"מ בלבד. שלא לדחות המצוה הבאה לידו. ואין שמחה אלא בחופה כדאיתא בהישן. ושמחה אינה נוהגת אלא בז"י המשתה. אז קטרין ליה גננא] לא בזמן אנינות.
9
י׳ודאתינן עלה לנדון הדרישה. נראה שגם הוא ז"ל לא סמך על סברתו להתיר בעילת מצוה. כי לא נזכר בדבריו כלל. ואעפ"כ הסכים לעשות ימי משתה תחלה. וזה ודאי אינו מכוון להלכה אזיל נמי בתר אפכא אלא מסתברא בכה"ג. כרי"ף וסיעתו הגדולים הקדמונים. כדאי לסמוך עליהם. להתיר לו ב"מ קודם קבורה. אח"כ קובר ונוהג ימי אבלות תחלה. ואם לא בעל. וקבר תחלה. הרי חלו עליו ימי אבל ודאי לד"ה. ואחר ששלמו ז"י לקבורה. בועל ב"מ ונוהג ז"י משתה. והיינו נמי דכתב הט"ז בסיום דברי השגתו על הדרישה. וז"ל. וע"כ נראה דבאבלות שלא על או"א ילד"ח עשית החופה כו' ואע"פ שכבר כיסו הכלה וירויחו בזה הקדמת בעילת מצוה ז"י. משום דלפ"ד הדרישה צריך להמתין עם ב"מ עד עבור ד"י ימי משתה ואבלות. שבכולן נאסר בדברים שבצנעא. דאל"ה הקדמה זו דז"י. מה טיבה אבל פליאה דעת בד"ר בזה. דקשרי ליה י"מ ושמחה. דלית בהו מצוה כולא האי. ואינם אלא דבר טפל לגוף המצוה. וקאסר ליה בעקר המצוה. והוי ליה למשרי נמי ב"מ במכ"ש.
10
י״אמסקנא לדינא בעובדא דב"ס דרישה
אך בנדון שלו. שלא היה שם כניסה לחופה גמורה. מאן דשרי בב"מ. לא הפסיד. שיש לו על מה לסמוך בודאי. וימי משתה לא ינהוג עד עבור האבל כדאמרן. ואצ"ל בשלא בעל. שכך הוא דינו בלי ספק. ואז בועל ב"מ מיד אחר ז"י אבלות. אכן באם ארע שכנס ממש תחלה בחופה. ויחוד במקום הראוי לביאה. אע"פ שלא בא עליה (ויחוד נדה נמי קונה. או בהכניסה. עמו"ק א"ח סשל"ט) אחר קידושין (אע"פ שלא נתייחד עמה) שהרי בזה קנאה קנין גמור. אשתו היא לכל דבר ושוב קרה איזה אבל. אף דלית ביה פסידא דסעודה ודטרחא. כה"ג דבר ברור ופשוט הוא. דבועל ב"מ קודם שיקבר המת. ונוהג תחלה ז"י משתה. לית דין צריך בשש. ואין בזה שום פקפוק וחשש. כן נ"ל הלמ"ע. יעב"ץ.
אך בנדון שלו. שלא היה שם כניסה לחופה גמורה. מאן דשרי בב"מ. לא הפסיד. שיש לו על מה לסמוך בודאי. וימי משתה לא ינהוג עד עבור האבל כדאמרן. ואצ"ל בשלא בעל. שכך הוא דינו בלי ספק. ואז בועל ב"מ מיד אחר ז"י אבלות. אכן באם ארע שכנס ממש תחלה בחופה. ויחוד במקום הראוי לביאה. אע"פ שלא בא עליה (ויחוד נדה נמי קונה. או בהכניסה. עמו"ק א"ח סשל"ט) אחר קידושין (אע"פ שלא נתייחד עמה) שהרי בזה קנאה קנין גמור. אשתו היא לכל דבר ושוב קרה איזה אבל. אף דלית ביה פסידא דסעודה ודטרחא. כה"ג דבר ברור ופשוט הוא. דבועל ב"מ קודם שיקבר המת. ונוהג תחלה ז"י משתה. לית דין צריך בשש. ואין בזה שום פקפוק וחשש. כן נ"ל הלמ"ע. יעב"ץ.
11