שאילת יעבץ, חלק ב קע״גSheilat Yaavetz, Volume II 173
א׳דינא דשמוע' קרובה בימי חתונ' וחילוק בין שמועה לשמועה היכא דכנס ומקמי דכנס
שוב נזדמן לידי ספר שיורי כנה"ג על י"ד. ומצאתי ראיתי בסימן שמ"ב. כתב וז"ל. מעשה בא לידינו בחתן תוך חופתו. ולא בעל שבאה לו שמועה קרובה מאביו. ונסתפקנו אם ינהוג ימי המשתה תחלה כו'. דחופה נישואין עושה כו'. והעלינו דינהוג ימי המשתה תחלה. ודקדקנו כן מתוך דברי הרמב"ם כו'. נ"ל שהספק הוא מחמת שקדמה קבורת המת לחופה. דאל"ה. צריכא למימר. דנוהג זי"מ תחלה. כדכתיבנא לעיל בסימן הקודם. שזה דבר פשוט מאד. אפילו כשארע יום מיתה דאו"א אחר חופה. ומתו לפניו. כ"ש לשמועה. ואי הכי לא ידענא מאי מהני אי נמי נימא דחופה נישואין עושה. מאחר שכבר חלו ימי אבל תחלה. ואטו הכונס אחר קבורה. מי לא חייל אבלות עליה ואי משום דכנס בשוגג. מנלן לפלוני בין שוגג למזיד בהכי. ונראה דעקר טעמו להקל. הוא משום דאבלות דיום שמועה אינו אלא תרי דרבנן ומסתברא דשרי בדיעבד מיהת. ושמא יש להתיר אפי' לכתחלה להכניס לחופה. אחר שכבר הכין צרכי חופה ושמע שמועה קרובה שלאחר יום קבורה ודוק. ועדיין צ"ע למעשה שלא יבוא. וזה בבאה שמועה תוך שבעה. אבל שמועה קרובה דלאחר שבעה שבאה אחר הכנת חופה. נראה שהמקל לכנוס. לא הפסיד (רק לא יעשה ימי משתה עד אחר שבעה. ואין צריך להמתין כ"ל) ובכנס תחלה כה"ג. דבאה אח"כ שמועה של תוך שלשים. נראה דבועל נמי ב"מ. אם עדיין לא בעל (ביחוד אם עדיין לא קיים פ"ו) אצ"ל שאינו מפסיק זי"מ. שאפילו במתו לפניו כה"ג. לא יפסיק כמש"ל. בסימן הקודם בס"ד. וכנראה לא הגיעו למחבר זה דברי ט"ז. דס"ל אף נישואין הקודמין אין דוחין אבלות שאחריהן (עם שמביאו בכה"ג כ"פ בחבוריו. דילמא לא חש לה) וכבר נתבאר היטב בס"ד שאין שומעין לו לבט"ז בכך. שלא אמר כהלכה. גם ראיתי אחרי רואי עוד בספר הנ"ל (בסק"ה) דכתב כמילתא דפשיטא בזה"ל. ויל"ח אם מת אביו של חתן כו'. אחר שכנס לחופה ולא בעל שהדין נותן דנוהג ימי המשתה תחלה כו'. הרי דמפשט פשיטא לוה דלא כט"ז: ואינה צריכא לפנים.
שוב נזדמן לידי ספר שיורי כנה"ג על י"ד. ומצאתי ראיתי בסימן שמ"ב. כתב וז"ל. מעשה בא לידינו בחתן תוך חופתו. ולא בעל שבאה לו שמועה קרובה מאביו. ונסתפקנו אם ינהוג ימי המשתה תחלה כו'. דחופה נישואין עושה כו'. והעלינו דינהוג ימי המשתה תחלה. ודקדקנו כן מתוך דברי הרמב"ם כו'. נ"ל שהספק הוא מחמת שקדמה קבורת המת לחופה. דאל"ה. צריכא למימר. דנוהג זי"מ תחלה. כדכתיבנא לעיל בסימן הקודם. שזה דבר פשוט מאד. אפילו כשארע יום מיתה דאו"א אחר חופה. ומתו לפניו. כ"ש לשמועה. ואי הכי לא ידענא מאי מהני אי נמי נימא דחופה נישואין עושה. מאחר שכבר חלו ימי אבל תחלה. ואטו הכונס אחר קבורה. מי לא חייל אבלות עליה ואי משום דכנס בשוגג. מנלן לפלוני בין שוגג למזיד בהכי. ונראה דעקר טעמו להקל. הוא משום דאבלות דיום שמועה אינו אלא תרי דרבנן ומסתברא דשרי בדיעבד מיהת. ושמא יש להתיר אפי' לכתחלה להכניס לחופה. אחר שכבר הכין צרכי חופה ושמע שמועה קרובה שלאחר יום קבורה ודוק. ועדיין צ"ע למעשה שלא יבוא. וזה בבאה שמועה תוך שבעה. אבל שמועה קרובה דלאחר שבעה שבאה אחר הכנת חופה. נראה שהמקל לכנוס. לא הפסיד (רק לא יעשה ימי משתה עד אחר שבעה. ואין צריך להמתין כ"ל) ובכנס תחלה כה"ג. דבאה אח"כ שמועה של תוך שלשים. נראה דבועל נמי ב"מ. אם עדיין לא בעל (ביחוד אם עדיין לא קיים פ"ו) אצ"ל שאינו מפסיק זי"מ. שאפילו במתו לפניו כה"ג. לא יפסיק כמש"ל. בסימן הקודם בס"ד. וכנראה לא הגיעו למחבר זה דברי ט"ז. דס"ל אף נישואין הקודמין אין דוחין אבלות שאחריהן (עם שמביאו בכה"ג כ"פ בחבוריו. דילמא לא חש לה) וכבר נתבאר היטב בס"ד שאין שומעין לו לבט"ז בכך. שלא אמר כהלכה. גם ראיתי אחרי רואי עוד בספר הנ"ל (בסק"ה) דכתב כמילתא דפשיטא בזה"ל. ויל"ח אם מת אביו של חתן כו'. אחר שכנס לחופה ולא בעל שהדין נותן דנוהג ימי המשתה תחלה כו'. הרי דמפשט פשיטא לוה דלא כט"ז: ואינה צריכא לפנים.
1