שאילת יעבץ, חלק ב קע״דSheilat Yaavetz, Volume II 174
א׳קמ"ל דינא דמי שהכין צרכי חופה וארעו אבל. דשוה לבתול' ולאלמנה וי"ל דווקא לאלמנ' וגרוש' ולא לבעולה
עודני עסוק בענין ועיני משוטטות בשכה"ג. לראות אם אמצא בו דבר חדש הנוגע לנדון. כרגע נראה לי בו חידוש בדין בר"ס הנ"ל. אחר מי שהכין צרכי חופה דבועל ב"מ ופורש. כתב בצדו דווקא בתולה. אבל נשא אלמנה דלא מחויב לטרוח ג"י בסעודה אינו בועל קודם קבורה. אלא נוהג זי"א. ויכנוס אח"כ רי"ו. לפום ריהטא תמהתי מאד מדברים הללו. דאי איתא דבכונס את הבתולה קמיירי בהך ברייתא. למאי צריכי נטירותא יתרתא. בכל ד"י ימים שיהא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים. כל כך למה. הא קיי"ל בבתולה הנשאת דבועל ב"מ ופורש ושוב מותר לו להתייחד עמה. כעם אשתו נדה. ואדרבה אקילו גביה טפי. כדאיתא בסקצ"ג. ואטו משום דחיילא עליה נמי איסור אבלות. קילא ליה מכונס בתולה דעלמא. הא ודאי חמירא ליה טובא משום איסור כפול. אע"ג דהקלו לו לדחות אבלותו. מ"מ משום לתא דנדה חמירא ליה (דמשו"ה לא אצרכוהו בה שמירה. ואע"ג דאקילו גביה נמי דפורש באבר חי) כ"ש כי איכא תרתי ואיסור מוסיף. אי הכי. אפכא מסתברא. דעל כרחך ליכא לאוקמה לההיא דאונן דמקיים ב"מ. ובעי שמירה אחר פרישה. אלא דווקא באלמנה וגרושה. ואי משום דבבעולה לא צריך למטרח בסעודה לג"י. מאן פלג ליה. כיון דתלמודא לא מפליג מדי. ומאן אמר לן דפסידא דסעודה של יום אחד לא חשיב פסידא. דלא ליחוש לה. וגם חששה דבשר הנפסד ודאי אינה אלא למה שנשחט ליום אחד. שבימיהם לא היו מכינין בשר של שמחה אלא לבו ביום ושלאחריו. שיותר מזה. אינו חשוב. וכבר עברה צורתו. כענין שהוא בבשר של שלמי שמחה. שאינו אלא לשני ימים ולילה. לא יותר. לכן ודאי הקפידא בזה שוה לסעודת בתולה ודאלמנה.
עודני עסוק בענין ועיני משוטטות בשכה"ג. לראות אם אמצא בו דבר חדש הנוגע לנדון. כרגע נראה לי בו חידוש בדין בר"ס הנ"ל. אחר מי שהכין צרכי חופה דבועל ב"מ ופורש. כתב בצדו דווקא בתולה. אבל נשא אלמנה דלא מחויב לטרוח ג"י בסעודה אינו בועל קודם קבורה. אלא נוהג זי"א. ויכנוס אח"כ רי"ו. לפום ריהטא תמהתי מאד מדברים הללו. דאי איתא דבכונס את הבתולה קמיירי בהך ברייתא. למאי צריכי נטירותא יתרתא. בכל ד"י ימים שיהא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים. כל כך למה. הא קיי"ל בבתולה הנשאת דבועל ב"מ ופורש ושוב מותר לו להתייחד עמה. כעם אשתו נדה. ואדרבה אקילו גביה טפי. כדאיתא בסקצ"ג. ואטו משום דחיילא עליה נמי איסור אבלות. קילא ליה מכונס בתולה דעלמא. הא ודאי חמירא ליה טובא משום איסור כפול. אע"ג דהקלו לו לדחות אבלותו. מ"מ משום לתא דנדה חמירא ליה (דמשו"ה לא אצרכוהו בה שמירה. ואע"ג דאקילו גביה נמי דפורש באבר חי) כ"ש כי איכא תרתי ואיסור מוסיף. אי הכי. אפכא מסתברא. דעל כרחך ליכא לאוקמה לההיא דאונן דמקיים ב"מ. ובעי שמירה אחר פרישה. אלא דווקא באלמנה וגרושה. ואי משום דבבעולה לא צריך למטרח בסעודה לג"י. מאן פלג ליה. כיון דתלמודא לא מפליג מדי. ומאן אמר לן דפסידא דסעודה של יום אחד לא חשיב פסידא. דלא ליחוש לה. וגם חששה דבשר הנפסד ודאי אינה אלא למה שנשחט ליום אחד. שבימיהם לא היו מכינין בשר של שמחה אלא לבו ביום ושלאחריו. שיותר מזה. אינו חשוב. וכבר עברה צורתו. כענין שהוא בבשר של שלמי שמחה. שאינו אלא לשני ימים ולילה. לא יותר. לכן ודאי הקפידא בזה שוה לסעודת בתולה ודאלמנה.
1
ב׳שוב ראיתי בש"ך שכתב בשם הב"ח בפשיטות כדברי. ולא הרהר אחריו. אמנם הט"ז כתב דלא שנא וראיתי שנרגש מזה שעוררתי על מ"ש בשכה"ג. כמש"ל ויצא לחלק דכאן מיירי בזמן חכמי התלמוד שלא היו פורשין אחר ב"מ בבתולה דעלמא. ואינן אלא דברי תימה. מאן פלג ליה דהא רבותינו נמנו עליה וכן ר"י ור"ל. ומאי אולמה דהך ברייתא. מהך דרבותינו. וכי אינם מבעלי התלמוד. מי ישמע לו לדבר הזה. ולא אשתמיט תלמודא למפלג בהא בין דידן לדידהו. ולא עלה ע"ד אחד מהפוסקים.
2
ג׳שמירה יתרה דאין הגמרא ותו' סתירה
אמנם מדברי תו' בהך סוגיא (כתובות הא) ד"ה בעילת מצוה. לכאורה איכא לסיועי לדעת ט"ז. ותקשי לב"ח. וקשיא נמי לתרוייהו דשתקו ולא מייתי לה כלל. אברא לא מילתא היא ודאי. דזיל בתר טעמא דתו'. דמשום דמדבק בה. ועי"כ באין לידי פ"ו קרי לבעילה ראשונה ב"מ. א"כ מ"ש אלמנה מבתולה. תרוייהו לפ"ו קיימן ובתרוייהו ב"מ מיקריא. גם הפסוק כי בועליך עושיך לא דרשוהו דווקא על בתולה. אלא ע"ש הבנים שמולידה ממנו. שנקראים מעשה ידיו של אדם כמש"ך. גם על הכתוב וחבל את מעשה ידיך. ולכן ג"כ נקרא הזכר בנאי כמ"ש עה"פ ובניהם שלשים. לכן לעולם ביאה ראשונה בכל אשה ב"מ היא. ולא יקשה לך מה שאמרו נוהג שבעת ימי משתה. דדחיק ומוקי נפשיה בבחור שנשא אלמנה. וכן מטין דברי הר"מ בפי"א דאבל. דסתם וכתב במי שכנס ואח"כ מת אפי' או"א בימי חתנות נוהג תחלה שבעת ימי השמחה. ומשמע דשרי ליה בכל שמחה. וגם בת"ה. מדלא מפליג. כדמפליג בתר הכי במי שהכין כו'. והותר בב"מ כו'. וא"כ תמה על עצמך איך אפשר לו בת"ה אי בכנס בתולה איירי ברישא נמי. הא אסורה לו כנדה. אלא ביחוד מיירי וסיפא דומיא דרישא. א"כ בבחור שנשא אלמנה איירי. כמ"ש עליו בהגהותי שם בס"ד. שוב נזדמנה לידי תשובת הריט"ץ (סע"ג) וראיתי שנשתבש בדין זה. שכתב דלרמב"ם לא מבעיא בעילת מצוה. אלא כל ז'. אם הוא בחור שנשא בתולה. ושבוש גמור הוא. שהרי בתולה האידנא. אין לה אלא בעילה ראשונה. אח"כ דינה כנדה. והיכי תיסק אדעתא למחשדיה לר"מ בהא. מאן הא דלא חש לקמחיה. ואעפ"כ שנה ושילש בחטא הבנה זו. לא חלי ולא מרגיש. ודוק דברי יעבץ.
אמנם מדברי תו' בהך סוגיא (כתובות הא) ד"ה בעילת מצוה. לכאורה איכא לסיועי לדעת ט"ז. ותקשי לב"ח. וקשיא נמי לתרוייהו דשתקו ולא מייתי לה כלל. אברא לא מילתא היא ודאי. דזיל בתר טעמא דתו'. דמשום דמדבק בה. ועי"כ באין לידי פ"ו קרי לבעילה ראשונה ב"מ. א"כ מ"ש אלמנה מבתולה. תרוייהו לפ"ו קיימן ובתרוייהו ב"מ מיקריא. גם הפסוק כי בועליך עושיך לא דרשוהו דווקא על בתולה. אלא ע"ש הבנים שמולידה ממנו. שנקראים מעשה ידיו של אדם כמש"ך. גם על הכתוב וחבל את מעשה ידיך. ולכן ג"כ נקרא הזכר בנאי כמ"ש עה"פ ובניהם שלשים. לכן לעולם ביאה ראשונה בכל אשה ב"מ היא. ולא יקשה לך מה שאמרו נוהג שבעת ימי משתה. דדחיק ומוקי נפשיה בבחור שנשא אלמנה. וכן מטין דברי הר"מ בפי"א דאבל. דסתם וכתב במי שכנס ואח"כ מת אפי' או"א בימי חתנות נוהג תחלה שבעת ימי השמחה. ומשמע דשרי ליה בכל שמחה. וגם בת"ה. מדלא מפליג. כדמפליג בתר הכי במי שהכין כו'. והותר בב"מ כו'. וא"כ תמה על עצמך איך אפשר לו בת"ה אי בכנס בתולה איירי ברישא נמי. הא אסורה לו כנדה. אלא ביחוד מיירי וסיפא דומיא דרישא. א"כ בבחור שנשא אלמנה איירי. כמ"ש עליו בהגהותי שם בס"ד. שוב נזדמנה לידי תשובת הריט"ץ (סע"ג) וראיתי שנשתבש בדין זה. שכתב דלרמב"ם לא מבעיא בעילת מצוה. אלא כל ז'. אם הוא בחור שנשא בתולה. ושבוש גמור הוא. שהרי בתולה האידנא. אין לה אלא בעילה ראשונה. אח"כ דינה כנדה. והיכי תיסק אדעתא למחשדיה לר"מ בהא. מאן הא דלא חש לקמחיה. ואעפ"כ שנה ושילש בחטא הבנה זו. לא חלי ולא מרגיש. ודוק דברי יעבץ.
3