שאילת יעבץ, חלק ב קפ״וSheilat Yaavetz, Volume II 186
א׳תמיהות עצומות בלשון רי"ו שהעתיק בנק"ה ולא חלי ולא מרגיש. ישוב נכון ומוכרח למחות כעב הסתירה שבין שני לשונות הרא"ש הנמצאים אבל לא עלתה ארוכ' למבוכה שבדברי ריצ"ג לפ"ד רי"ו
עוד הודיעוני שנמצא בס' נק"ה להש"ך בדין ההוא של אונן בחתונה. סיוע לדעת הט"ז ושלא כדברי בסימן הנ"ל. ובאמת כשכתבתי תשובתי הנ"ל. לא נודע לי כלל מזה שכתוב בנק"ה. לכן עתה שמתי עיני בו. ולפום ריהטא נראה לי שאותם הדברים שהעתיק בנק"ה משם רי"ו. תמוהים מאד. וז"ל ואם כנס כבר ולא בעל עדיין ומת באותו יום אחר הנשואין שכבר ברכו מת אחד מקרובי החתן לא אביו. י"מ שכתבו שנוהג ימי המשתה אח"כ ימי אבלות. כמי שמת לו מת ברגל. מאחר שברך ברכת נשואין כבר חלו עליו ימי המשתה. ואע"ג דבשמת אביו אמרינן דבועל ב"מ דנראה דלא חל עליו השמחה עד שיבעול. שאני התם דחל האבלות קודם נשואין כו'. ולא אלימא האי שמחה כו'. אבל כאן שכבר נשא כבר חלה עליו שמחה בלא בעילה. ולפיכך אינו בועל עד שיעברו ז"י האבלות כ"כ הר"י גאות. אבל הרא"ש הורה בזה הלמ"ע שינהוג אבלות ולא חלה עליו שמחה עד שיבעול מאחר שאינו אביו של חתן אלא של שאר קרובים עכ"ל רי"ו. העתקתיו כולו כלשונו שבנק"ה כי כולו מקשה ותרי תמיהי נינהו. חדא. דהכא משמע דהריצ"ג ס"ל במת אחד משאר קרובים. אפילו בכנס (אע"ג דאלימא שמחה ודאי כמ"ש הוא ז"ל עצמו) אפ"ה לא יבעול עד שיעברו ד"י ימים. ואילו בפסקי הרא"ש שהובאו דבריו בסשמ"ב שמעינן לריצ"ג. גם בשאר אבלות (שלא על אביו) שבועל תחלה. אע"ג דליכא פסידא. וגם לא כנס. דאכתי לא חלה עליה שמחה כלל. שרי ליה ב"מ. עאכ"ו בכנס נמי דשרי ולפ"ד רי"ו קאסר ליה ב"מ בכה"ג. כלפי לייא. ותו הא דקמסהיד רי"ו בשם הרא"ש דכי כנס ואח"כ מת לו מת נמי אסור לו לבעול ב"מ. קשיא דאנן לכאורה אפכא שמעינן בפסקיו. דלא פליג אריצ"ג. אלא במת לו מת קרוב קודם שכנס דאכתי לא חלה שמחה. משא"כ בכנס תחלה. שכבר התחילה שמחה משמע דלא שאני. אלא לעולם בכל מת נוהג שמחה תחלה. כדמוכח בהדיא בהא דכתב ויש רוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל. כיון שנוהג ימי הרגל תחלה. דמיא להכי כו'. ולא נהירא דלא דמי לקילותא דהכא דאקילו טפי שהרי מת לו ברגל שחלו ימי המשתה. והתירו לו להכניס המת כו'. כדי לדחות אבלות מעליו. אבל מת לו מת ברגל שכבר חל עליו הרגל. ישנה עמו בבית. והיינו ימי משתה דחתן היינו רגל וכיון דליכא קילותא כה"ג. נראה פשיטא לרא"ש נמי דנוהג ימי משתה תחלה. וה"ה דמצי בעיל כיון שבהתר כנס. מיהת קודם קבורת המת. הרי אלו תמיהות עצומות. והפלא מהרב בש"ך הדווקן ועמקן. שלא הרגיש בכל אלה הזריות. ואם באנו להשוות בין דברי רא"ש שבפסקיו. ובין מ"ש רי"ו בשמו. נראה שיש לחלק כך. דבכנס ממש. ועשה נשואין גמורין. דהיינו שאחר החופה נתייחד עמה. או שהכניסה לביתו. שהרי באופן זה קנאה להיות כאשתו לכל דבר. כמש"ל בתשובתי הראשונה. בזה ודאי אין אומר ואין דברים. דכל כי האי גוונא שכבר התחילו ימי המשתה. ליכא דסליק אדעתיה שיפסיק בינתיים באמצע ימי המשתה. ויתחיל ימי אבלות. ואח"כ יעשה ימי משתה. שהרי זה ודאי כאומר גם ברגל. אם ארע כך יפסיק הרגל. וינהוג אבלות לגמרי. הא אין אלה אלא דברי הבל ורעות רוח. מאחר שהתלמוד משוה דין ימי משתה לרגל. אע"פ שזה י"ט של תורה. וזה מד"ס. גם יש לו עיקר בתורה. מלא שבוע זאת. ושנוי בנביאים בשבעת ימי המשתה דשמשון. כי כן יעשו הבחורים. ומשולש בכתובים ביום חתונתו וגו'. דאלים טובא ודאי. ברם ההוא עובדא דמייתי רי"ו. מעשה כי הוה באותו יום שברכו ברכתנישואין. מיד מת אחד מקרוביהם בטרם נתייחדו. ובעוד שלא הביאה לביתו. אירע כך. שבזה עדיין לא קנאה קנין גמור. ואין לה אלא דין ארוסה. וכיון דחל אנינות מקמי דאתחילו ימי משתה. שאין חלין כי אם אחר יחוד הקונה אותה. ופסידא ליכא כה"ג משו"ה אורי הרא"ש שידחו ימי משתה מפני אבלות. ונתיישבו דברי רא"ש שלא יהו סותרין זא"ז. אך עדיין לא הועלנו בכך להעלות ארוכה למחלת הסתירה שבין דברי הרי"ג המובאים בפסקי הרא"ש. ובין מ"ש רי"ו בשמו. לא ידענא מה אידון בה. יהי מה. אין אחריות לשון זה של רי"ו בשם הריצ"ג עלינו. וכבר נודע את אשר פרסם הרב"י פעמים רבות. שדברי סרי"ו אינם ברורים בכמה מקומות. ויהא גם זה כאחד מהם. מ"מ מה שכתבתי בתשובתי הקודמת. בלי ספק אמת דברים מכוונים לתלמיה של הלכה ברורה מוסכמת. ומקוימת על פי הרמב"ם בכנס תחלה. וזה בין בעל בין לא בעל. ובבעל גם להרא"ש נוהג ימי משתה תחלה. ולא בעי אפילו שמירה כה"ג. דלא אקול גביה מדי. ולכתחלה אמרינן ליה בעול ב"מ קמי קבורה מדין ק"ו. ואפילו יהא איזה פוסק חולק. אין ספק שהלכה כדברי המקל והמפקפק בזה ראוי לנזיפה והמתיר כחו יפה
עוד הודיעוני שנמצא בס' נק"ה להש"ך בדין ההוא של אונן בחתונה. סיוע לדעת הט"ז ושלא כדברי בסימן הנ"ל. ובאמת כשכתבתי תשובתי הנ"ל. לא נודע לי כלל מזה שכתוב בנק"ה. לכן עתה שמתי עיני בו. ולפום ריהטא נראה לי שאותם הדברים שהעתיק בנק"ה משם רי"ו. תמוהים מאד. וז"ל ואם כנס כבר ולא בעל עדיין ומת באותו יום אחר הנשואין שכבר ברכו מת אחד מקרובי החתן לא אביו. י"מ שכתבו שנוהג ימי המשתה אח"כ ימי אבלות. כמי שמת לו מת ברגל. מאחר שברך ברכת נשואין כבר חלו עליו ימי המשתה. ואע"ג דבשמת אביו אמרינן דבועל ב"מ דנראה דלא חל עליו השמחה עד שיבעול. שאני התם דחל האבלות קודם נשואין כו'. ולא אלימא האי שמחה כו'. אבל כאן שכבר נשא כבר חלה עליו שמחה בלא בעילה. ולפיכך אינו בועל עד שיעברו ז"י האבלות כ"כ הר"י גאות. אבל הרא"ש הורה בזה הלמ"ע שינהוג אבלות ולא חלה עליו שמחה עד שיבעול מאחר שאינו אביו של חתן אלא של שאר קרובים עכ"ל רי"ו. העתקתיו כולו כלשונו שבנק"ה כי כולו מקשה ותרי תמיהי נינהו. חדא. דהכא משמע דהריצ"ג ס"ל במת אחד משאר קרובים. אפילו בכנס (אע"ג דאלימא שמחה ודאי כמ"ש הוא ז"ל עצמו) אפ"ה לא יבעול עד שיעברו ד"י ימים. ואילו בפסקי הרא"ש שהובאו דבריו בסשמ"ב שמעינן לריצ"ג. גם בשאר אבלות (שלא על אביו) שבועל תחלה. אע"ג דליכא פסידא. וגם לא כנס. דאכתי לא חלה עליה שמחה כלל. שרי ליה ב"מ. עאכ"ו בכנס נמי דשרי ולפ"ד רי"ו קאסר ליה ב"מ בכה"ג. כלפי לייא. ותו הא דקמסהיד רי"ו בשם הרא"ש דכי כנס ואח"כ מת לו מת נמי אסור לו לבעול ב"מ. קשיא דאנן לכאורה אפכא שמעינן בפסקיו. דלא פליג אריצ"ג. אלא במת לו מת קרוב קודם שכנס דאכתי לא חלה שמחה. משא"כ בכנס תחלה. שכבר התחילה שמחה משמע דלא שאני. אלא לעולם בכל מת נוהג שמחה תחלה. כדמוכח בהדיא בהא דכתב ויש רוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל. כיון שנוהג ימי הרגל תחלה. דמיא להכי כו'. ולא נהירא דלא דמי לקילותא דהכא דאקילו טפי שהרי מת לו ברגל שחלו ימי המשתה. והתירו לו להכניס המת כו'. כדי לדחות אבלות מעליו. אבל מת לו מת ברגל שכבר חל עליו הרגל. ישנה עמו בבית. והיינו ימי משתה דחתן היינו רגל וכיון דליכא קילותא כה"ג. נראה פשיטא לרא"ש נמי דנוהג ימי משתה תחלה. וה"ה דמצי בעיל כיון שבהתר כנס. מיהת קודם קבורת המת. הרי אלו תמיהות עצומות. והפלא מהרב בש"ך הדווקן ועמקן. שלא הרגיש בכל אלה הזריות. ואם באנו להשוות בין דברי רא"ש שבפסקיו. ובין מ"ש רי"ו בשמו. נראה שיש לחלק כך. דבכנס ממש. ועשה נשואין גמורין. דהיינו שאחר החופה נתייחד עמה. או שהכניסה לביתו. שהרי באופן זה קנאה להיות כאשתו לכל דבר. כמש"ל בתשובתי הראשונה. בזה ודאי אין אומר ואין דברים. דכל כי האי גוונא שכבר התחילו ימי המשתה. ליכא דסליק אדעתיה שיפסיק בינתיים באמצע ימי המשתה. ויתחיל ימי אבלות. ואח"כ יעשה ימי משתה. שהרי זה ודאי כאומר גם ברגל. אם ארע כך יפסיק הרגל. וינהוג אבלות לגמרי. הא אין אלה אלא דברי הבל ורעות רוח. מאחר שהתלמוד משוה דין ימי משתה לרגל. אע"פ שזה י"ט של תורה. וזה מד"ס. גם יש לו עיקר בתורה. מלא שבוע זאת. ושנוי בנביאים בשבעת ימי המשתה דשמשון. כי כן יעשו הבחורים. ומשולש בכתובים ביום חתונתו וגו'. דאלים טובא ודאי. ברם ההוא עובדא דמייתי רי"ו. מעשה כי הוה באותו יום שברכו ברכתנישואין. מיד מת אחד מקרוביהם בטרם נתייחדו. ובעוד שלא הביאה לביתו. אירע כך. שבזה עדיין לא קנאה קנין גמור. ואין לה אלא דין ארוסה. וכיון דחל אנינות מקמי דאתחילו ימי משתה. שאין חלין כי אם אחר יחוד הקונה אותה. ופסידא ליכא כה"ג משו"ה אורי הרא"ש שידחו ימי משתה מפני אבלות. ונתיישבו דברי רא"ש שלא יהו סותרין זא"ז. אך עדיין לא הועלנו בכך להעלות ארוכה למחלת הסתירה שבין דברי הרי"ג המובאים בפסקי הרא"ש. ובין מ"ש רי"ו בשמו. לא ידענא מה אידון בה. יהי מה. אין אחריות לשון זה של רי"ו בשם הריצ"ג עלינו. וכבר נודע את אשר פרסם הרב"י פעמים רבות. שדברי סרי"ו אינם ברורים בכמה מקומות. ויהא גם זה כאחד מהם. מ"מ מה שכתבתי בתשובתי הקודמת. בלי ספק אמת דברים מכוונים לתלמיה של הלכה ברורה מוסכמת. ומקוימת על פי הרמב"ם בכנס תחלה. וזה בין בעל בין לא בעל. ובבעל גם להרא"ש נוהג ימי משתה תחלה. ולא בעי אפילו שמירה כה"ג. דלא אקול גביה מדי. ולכתחלה אמרינן ליה בעול ב"מ קמי קבורה מדין ק"ו. ואפילו יהא איזה פוסק חולק. אין ספק שהלכה כדברי המקל והמפקפק בזה ראוי לנזיפה והמתיר כחו יפה
1
ב׳ובכאן אבאר מה שקצרתי במובן למעלה (סקע"ב) בתשובתי הקודמת. עד"ז שנתקשיתי במ"ש הטור בס"ס שפ"ג כמשה מפי הגבורה. דבכנס תחלה מותר להתייחד והוא שבעל. יתר ליה הא. ודכתב הרב"י עלה מימרא בפ"ק דכתובות. תמיהא טובא מאי פסקא. דהא בהדיא מוקי לה תלמודא לההיא דאר"י והוא שבעל. אדתניא וכן שפרסה נדה. אבל באבלות אפילו בעל. אסור להתייחד. והיינו דווקא באותה שאמרו מכניסין מת לחדר. וחו"כ לחופה כו'. דמשום דכה"ג קילא ליה אבלות דאדחיא. משו"ה בעי שמירה ל"ש בעל ל"ש לא בעל. מיהא אם כנס תחלה קודם שארעו אבל. דין זה לא נתבאר בגמרא כלל. אלא כה"ג מסתברא ודאי שדינו כמת לו מת ברגל (וכ"כ בחבור הר"מ בפירוש) וכיון דכה"ג ימי משתה ממילא חיילי. נראה פשוט דלא בעי שמירה כלל. דמידי הוא טעמא דקילא ליה אבלותא. משום דאקילו ליה למדחיה. והכא לא אקיל גביה מידי. וזה בין בעל בין לא. לא שאני ושרי ליה ביחוד. מאחר שבהתר כנס. כך היה נראה לכאורה. והא ודאי קשיא כלפי סנאיה דרב"י.
2
ג׳מיהו לדינא מסתברא כמ"ש הטור. דאע"ג דכי כנס בהתר ובעל נמי. תו לא בעי שמירה בכל אותן ד"י ימים. משום דכה"ג ליכא קולא לגמרי לגביה. ולא תקיף נמי יצריה.
3
ד׳איברא היכא דלא בעיל קמי קבורה. אע"ג דכבר חיילי עליה ימי משתה. מאחר שכנס בהתר וליכא קולא בדחיית אבלות עד לאחר ימי משתה. מ"מ אכתי תקיף יצריה. דלא גרע מפרסה נדה דבעי שמירות. ה"ה למת לו מת בתוך ימי המשתה. כיון שנאסר בדברים שבצנעא. ואיהו אכתי לא בעיל ודאי לא סגי ליה בלי שמירה ומיתריץ שפיר מ"ש רבינו בעה"ט מכללא ומסברא אבל לא מגמרא.
4
ה׳ודאתינן עלה. דכי כנס מקמי דנעשה אונן ובעל (בין באנינות. בין קודם) כה"ג כ"ע מודו דחיילא חתונה ברישא. דשרי אף ביחוד בלי שום שמירה. והכי מוכח נמי דפשיטא ליה לרא"ש כמש"ל מדכתב אההיא דכל אותן ימים הוא ישן כו. יש רוצים ללמוד מכאן דמי שמת לו מת ברגל כיון שנוהג ימי הרגל תחלה. דמיא להכא וקילא ליה כו'. ול"נ דל"ד לקילותא דהכא. שקדם המת לשמחה. הרי מבואר מזה דהיכא דקדמה שמחה. כיון דליתא לקילותא. כה"ג ישנה עמו בבית.
5
ו׳מהרי"ט חשד לרא"ש במה שאין בו וטרח בכדי
ועתה אחרי שנפניתי קצת. חפשתי בספרים לראות אם אמצא לי חבר. ומצאתי לי רב גדול מהרי"ט בחידושי כתובות שהבין דברי הרא"ש כדברי (ויתר על זה הבין בו כאילו דעתו להקל גם אפילו בלא בעל. וזה אמנם אינו נ"ל אע"ג דסתמא הכי משמע מדלא מפליג מדי) אבל הוא ז"ל השיב עליו (עם שקיים שטתו) אכן דבריו אינם מחוורים אצלי. וז"ל מהרי"ט ומשמע מדבריו שאם מת כו'. אחר שכנסה ולא בעל (זה לא נשמע ברא"ש) דנוהג ימי המשתה תחלה. אשתו ישנה עמו בבית כאבלות דעלמא דלא הקלו ביה. וק"ל דאמרינן מאי קולא כו'. אלמא עיקר קולא אינה אלא לפי שהמשתה דוחה את האבלות ע"כ. ואי מהא לק"מ עליה דרא"ש. דנקט לישנא דרישא דברייתא. וממילא משמע דאדבתריה קאי. וכדמסיים רא"ש גופיה בלישניה דקאמר והתירו לו להכניס כו'. כדי לדחות אבלות הרי לשונו ברור דאהא קסמיך. ר"ל אע"ג דאכתי לא חיילא אבלות אפ"ה בעלמא הא לא שרי לאונן בת"ה והכא קשרו ליה כדי לדחות. היינו ודאי קולא דידיה. ומש"ע מהרי"ט וז"ל ובענין אחר י"ל בין זי"מ כו' דאילו ברגל כו'. לא אתי לזלזולי כו'. אבל בחו"כ בזי"מ בדברים שבצנעא היא וכשרואה דהקלו בשאר דברים (ר"ל בדברי פרהסיא) אתי לזלזולי בהאי נמי. שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה עכ"ד. מדבריו הללו מבואר (שעם היותו מסכים עם הרא"ש כשכנס תחלה ובעל. דהא ודאי למת לו ברגל דמיא מכל וכל) דעתו להשיב על מה שסבר בדעת הרא"ש. דאפילו לא בעל מדמי ליה לרגל. כיון דכנס ברישא. וליכא קולא דליתי לזלזולי ביה. שעל זה תחול תשובתו. לחלוק בין ימי רגל. ובין זי"מ דחו"כ. דלדברים שבצנעא הוו ימי משתה שהכל יודעים כי למה נכנסה לחופה. שזה ודאי לא שייך אלא היכא דלא בעל. וכמו שהתחיל להניח המשמעות בלשון הרא"ש. כאילו אמר שאם מת אביו אחר שכנסה ולא בעל דנוהג ימי משתה תחלה. ולא היא. דבדברי הרא"ש. לא נזכר כנס כלל. אלא מכללא משמע ממילא דהיינו הך. רגל וימי משתה ודאי דמיין להדדי. וכדכתיבנא וברירנא טובא בס"ד. מיהו מסתיין למימר הכי בדבעל. הבו דלא לוסיף. למשרי ליה יחוד בדלא בעל נמי. הא ודאי ליתא. וסתימת הרא"ש כפירושו של הטור. דאי איתא. לא הוה פליג עליה דאבוהי. ומדשתק מניה נמי ולא גלי דעתיה אפכא. מפשט פשיטא לי דקאי כוותיה. וכדאמר תלמודא בכמה דוכתי דסתם תלמיד בשטת רביה קאי. והאיכא נמי טעמא רבא במלתא כמ"ש בס"ד. ובמ"כ דהרי"ט שהפריז על המדה. וחשד לרא"ש במה שלא עלה על דעתו. ודחה דבריו בגילא דחיטתא. ותו לא מידי. יעב"ץ.
ועתה אחרי שנפניתי קצת. חפשתי בספרים לראות אם אמצא לי חבר. ומצאתי לי רב גדול מהרי"ט בחידושי כתובות שהבין דברי הרא"ש כדברי (ויתר על זה הבין בו כאילו דעתו להקל גם אפילו בלא בעל. וזה אמנם אינו נ"ל אע"ג דסתמא הכי משמע מדלא מפליג מדי) אבל הוא ז"ל השיב עליו (עם שקיים שטתו) אכן דבריו אינם מחוורים אצלי. וז"ל מהרי"ט ומשמע מדבריו שאם מת כו'. אחר שכנסה ולא בעל (זה לא נשמע ברא"ש) דנוהג ימי המשתה תחלה. אשתו ישנה עמו בבית כאבלות דעלמא דלא הקלו ביה. וק"ל דאמרינן מאי קולא כו'. אלמא עיקר קולא אינה אלא לפי שהמשתה דוחה את האבלות ע"כ. ואי מהא לק"מ עליה דרא"ש. דנקט לישנא דרישא דברייתא. וממילא משמע דאדבתריה קאי. וכדמסיים רא"ש גופיה בלישניה דקאמר והתירו לו להכניס כו'. כדי לדחות אבלות הרי לשונו ברור דאהא קסמיך. ר"ל אע"ג דאכתי לא חיילא אבלות אפ"ה בעלמא הא לא שרי לאונן בת"ה והכא קשרו ליה כדי לדחות. היינו ודאי קולא דידיה. ומש"ע מהרי"ט וז"ל ובענין אחר י"ל בין זי"מ כו' דאילו ברגל כו'. לא אתי לזלזולי כו'. אבל בחו"כ בזי"מ בדברים שבצנעא היא וכשרואה דהקלו בשאר דברים (ר"ל בדברי פרהסיא) אתי לזלזולי בהאי נמי. שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה עכ"ד. מדבריו הללו מבואר (שעם היותו מסכים עם הרא"ש כשכנס תחלה ובעל. דהא ודאי למת לו ברגל דמיא מכל וכל) דעתו להשיב על מה שסבר בדעת הרא"ש. דאפילו לא בעל מדמי ליה לרגל. כיון דכנס ברישא. וליכא קולא דליתי לזלזולי ביה. שעל זה תחול תשובתו. לחלוק בין ימי רגל. ובין זי"מ דחו"כ. דלדברים שבצנעא הוו ימי משתה שהכל יודעים כי למה נכנסה לחופה. שזה ודאי לא שייך אלא היכא דלא בעל. וכמו שהתחיל להניח המשמעות בלשון הרא"ש. כאילו אמר שאם מת אביו אחר שכנסה ולא בעל דנוהג ימי משתה תחלה. ולא היא. דבדברי הרא"ש. לא נזכר כנס כלל. אלא מכללא משמע ממילא דהיינו הך. רגל וימי משתה ודאי דמיין להדדי. וכדכתיבנא וברירנא טובא בס"ד. מיהו מסתיין למימר הכי בדבעל. הבו דלא לוסיף. למשרי ליה יחוד בדלא בעל נמי. הא ודאי ליתא. וסתימת הרא"ש כפירושו של הטור. דאי איתא. לא הוה פליג עליה דאבוהי. ומדשתק מניה נמי ולא גלי דעתיה אפכא. מפשט פשיטא לי דקאי כוותיה. וכדאמר תלמודא בכמה דוכתי דסתם תלמיד בשטת רביה קאי. והאיכא נמי טעמא רבא במלתא כמ"ש בס"ד. ובמ"כ דהרי"ט שהפריז על המדה. וחשד לרא"ש במה שלא עלה על דעתו. ודחה דבריו בגילא דחיטתא. ותו לא מידי. יעב"ץ.
6
ז׳קצור פסקי הלכות מחודשות בענין הלז. המתבארים בחמשה תשובות בדבר (סקעבגדקפהו) שלא נתבררו בדברי המחברים עד הנה כל צרכן.
7
ח׳קצור כל חילוקי פסקי דינין במי שהכין עצמו לנישואין או שכבר כנס וארעו אבל
1בדינא דגמרא דמי שהכין כו' אע"פ שהתירו לו חופה. אסור בשמחה. 2 והיכא דכנס בנישואין גמורין וגם בעל: אח"כ אירעו אבל. איך שהוא בין דאו"א בין דקרובים: בהא נחתינן ובהא סלקינן דאומרין לו לכתחלה בעול ב"מ: אפילו ארע כה"ג בחול. אצ"ל בשוי"ט. זהו מן המושכלות הראשונות. המחמיר אינו אלא מן המתמיהין. 3 וכי לא בעיל נמי. מ"מ ודאי אינו פוסק שמחתו. אלא נוהג ז"י משתה. אח"כ ז"י אבלות. ובזה ובזה כל ד"י ימים נוהג דברים שבצנעא. אבל מותר בשמחה בפרהסיא. 4 ובשלא נשא: רק קידש. אע"פ שברך ז"ב תחת חופה שעושין מיריעות: וארעו אבל דקרוב. אז בגוונא דליכא פסידא. כה"ג מפלג פליגי בה. והלכה כדברי המקל. דהיינו לבעול ב"מ קודם קבורה. ולנהוג ז"י אבלות תחלה. אח"כ ז"י משתה. וה"ה אם ארע כך. אחר שהכין עצמו להכניס לחופה. ולא הספיק לו לעשות חופה ולברך ז"ב. עד שבא עליו אנינות דקרובים: יש לו ג"כ על מי לסמוך. לבעול ב"מ קודם קבורת המת (כ"ש אם אירע בשוי"ט) ובזה לעולם נוהג אבלות תחלה. ואח"כ ז"י משתה מיד. 5 וכל זה בין בכונס בתולה או אלמנה הכל שוה ואחד בדברים אלו. ונוהג בבחור שנשא אלמנה ג"כ ז"י משתה: ובאלמון לאלמנה ג"י משתה ע"ד הנ"ל: 6 ובשמע בימי חתונה שמועה קרובה אחר שכנס קודם שבעל: אם שמע קודם שנקבר המת. בועל ג"כ ב"מ קודם: ובמקום פסידא. נוהג י"מ תחלה. ובדליכא פסידא י"א תחלה. 7 ואם אחר שהכין עצמו לחופה קודם שכנס. שמע. ועדיין לא קברו המת. אומרים לו ג"כ שיבעול תחלה: דודאי לא עדיפא שמועה. ממתו לפניו. במקום פסידא. ימי משתה תחלה. ובדליכא. ימי אבלות תחלה ככל הנ"ל. 8 ולענין קריעה על או"א. בכל אופן קורע מיד: ועל השאר. הולך אחר מנהג המקום שנהגו בקריעה בח"ה. 9 וכשנעשה אבל בימי המשתה: וכבר בעל. בין קודם שארע האבל. בין קודם קבורה. לא בעי תו שמירה. אך אם המתין ולא בעל קודם קבורה. צריך שתי שמירות כל אותן ד"י ימים. 10 והכונס את הבתולה ומצא דם: אם ארעו אבל אח"כ. אין צריך שמירות.
1בדינא דגמרא דמי שהכין כו' אע"פ שהתירו לו חופה. אסור בשמחה. 2 והיכא דכנס בנישואין גמורין וגם בעל: אח"כ אירעו אבל. איך שהוא בין דאו"א בין דקרובים: בהא נחתינן ובהא סלקינן דאומרין לו לכתחלה בעול ב"מ: אפילו ארע כה"ג בחול. אצ"ל בשוי"ט. זהו מן המושכלות הראשונות. המחמיר אינו אלא מן המתמיהין. 3 וכי לא בעיל נמי. מ"מ ודאי אינו פוסק שמחתו. אלא נוהג ז"י משתה. אח"כ ז"י אבלות. ובזה ובזה כל ד"י ימים נוהג דברים שבצנעא. אבל מותר בשמחה בפרהסיא. 4 ובשלא נשא: רק קידש. אע"פ שברך ז"ב תחת חופה שעושין מיריעות: וארעו אבל דקרוב. אז בגוונא דליכא פסידא. כה"ג מפלג פליגי בה. והלכה כדברי המקל. דהיינו לבעול ב"מ קודם קבורה. ולנהוג ז"י אבלות תחלה. אח"כ ז"י משתה. וה"ה אם ארע כך. אחר שהכין עצמו להכניס לחופה. ולא הספיק לו לעשות חופה ולברך ז"ב. עד שבא עליו אנינות דקרובים: יש לו ג"כ על מי לסמוך. לבעול ב"מ קודם קבורת המת (כ"ש אם אירע בשוי"ט) ובזה לעולם נוהג אבלות תחלה. ואח"כ ז"י משתה מיד. 5 וכל זה בין בכונס בתולה או אלמנה הכל שוה ואחד בדברים אלו. ונוהג בבחור שנשא אלמנה ג"כ ז"י משתה: ובאלמון לאלמנה ג"י משתה ע"ד הנ"ל: 6 ובשמע בימי חתונה שמועה קרובה אחר שכנס קודם שבעל: אם שמע קודם שנקבר המת. בועל ג"כ ב"מ קודם: ובמקום פסידא. נוהג י"מ תחלה. ובדליכא פסידא י"א תחלה. 7 ואם אחר שהכין עצמו לחופה קודם שכנס. שמע. ועדיין לא קברו המת. אומרים לו ג"כ שיבעול תחלה: דודאי לא עדיפא שמועה. ממתו לפניו. במקום פסידא. ימי משתה תחלה. ובדליכא. ימי אבלות תחלה ככל הנ"ל. 8 ולענין קריעה על או"א. בכל אופן קורע מיד: ועל השאר. הולך אחר מנהג המקום שנהגו בקריעה בח"ה. 9 וכשנעשה אבל בימי המשתה: וכבר בעל. בין קודם שארע האבל. בין קודם קבורה. לא בעי תו שמירה. אך אם המתין ולא בעל קודם קבורה. צריך שתי שמירות כל אותן ד"י ימים. 10 והכונס את הבתולה ומצא דם: אם ארעו אבל אח"כ. אין צריך שמירות.
8