שאילת יעבץ, חלק ב נ״אSheilat Yaavetz, Volume II 51
א׳ביטצא מדינת מעקיל בורג ך"ז טבת תקכ"ה לפ"ק.
1
ב׳ויעקב איש תם צד תמותו במקומו עומדת שכל צח וצלול כחיורא זוגיתא אגב חורפיה מחליא ליה לשבח כפלפלא וכמלחא דגללניתא כמיא דיומסית וכחמרא דפורגיתא. ה"ה כבוד אהו' אמ"ו הרב המאה"ג הגאון הגדול המפורסם לשבח שבחא דאתי ליה מעלמ"א ושבחא דממילא חריף ובקי בכל חדרי תורה ליה גליין רזיא נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יעקב נרו יאיר לנצח.
2
ג׳יראתי לגשת אל הקודש ולבוא הלום ואין הלום אלא מלכות מאן מלכי רבנן. ולהטריח את הצדיק כמותו ירבה בישראל בכתב ידי השפל כתיבה שאינה תמה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך בשם שמי לא נודע בשער בת רבים שער של הלכה כי בער אנכי ולא איש ולכלל בינה עדיין לא באתי לבוא בגדולות ובנפלאות במופלא ממך בל תדרוש ובפרט באתרא דמארי ביתא תלי ביה זיינא גלל כן הייתי עד הנה נחבא אל הכלים. וכעת העיר ה' את רוחי שהמקום ב"ה הניח לו מכל אויביו מסביב וכאומר אלי מה לך נרדם קום קרא אל אלקים ואין אלקים אלא דיין. לזאת תמכתי יתידותי על כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. כי אין לי אל מי מקדושים לפנות. רק לכבוד אמ"ו. ושאלה אחת יש לי לשאול ממ"ו והענין הוא שיהודי אחד מכאן חייב לערל אחד על שט"ח הנקרא בל"א חילוף כתב סך חמשים ר"ט. והערל הנ"ל תבע להיהודי הנ"ל בדיניהם לשלם לו חוב הנ"ל וטען היהודי הנ"ל שאינו חייב לו כלום ומעולם לא לוה ממנו והח"כ הוא מזויף ונקראו ג' יהודים מכאן לבוא ולהעיד בערכאות על חתימת ידו של היהודי הלוה הנ"ל אם הוא חייב או לאו ובאופן שצריכים תחלה לישבע להגיד האמת כל הדברים שישאלו אותם בעלי המשפט וכבר נשלח לכל אחד מהעדים הנ"ל פתקא דהזמנותא מהדוכס יר"ה שבמשך ג' שבועות יעמדו לפני בעלי המשפט דכאן וישבעו ובאמת יודעים העדים הנ"ל שהיהודי הנ"ל הוא חייב להערל הנ"ל סך הנ"ל וגם מכירים בטוב טעם ודעת שהחתימה שלו מה שעל הח"כ הנ"ל היא ח"י ממש. והוכחתי אותם על פניהם שאסור להעיד בערכאות נגד שום אדם מישראל. גם הזהרתי אותם שכל מה שיגרמו ליהודי הנ"ל בעדותן ויוציאו ממנו ממון ע"פ עדותן שלא כדין שיהיו מוכרחים לשלם לו בד"י וחוץ מזה שאפילו נידוי חייבים כמבואר בי"ד סימן של"ד סעיף מ"ג והשיבו לי שאין מוציאין ממנו ממון בעדותן שלא כדין רק אדרבא כדין וכדת כי הדין עם הערל וכנזכר לעיל. ועוד אחרת השיבו לי ואמרו מי יעשה בשביל היהודי הנ"ל חילול השם כזה לישבע לשקר. כי השבועה שלהם הוא כעין של תורה כי בדיניהם אין משביעין לאדם בשום כינוי ולא בשום דבר אחר רק בשם המיוחד ב"ה לבדו ולא בזולתו ומה לי לישבע שבועה כזו בדינינו או בדיניהם בפרט שהחוב הוא דבר מועט והלוה הנ"ל יש לו לשלם כי הוא גברא דאמיד ועתיר נכסין. גם אמרו שבקשו מהיהודי הנ"ל שיתפשר א"ע עם בעל חובו והם יסייעו בדבר שיבוא לידי גמר בלי שום ריעותא שבעולם וע"ז הבטיחו לו והוא מסרב בדבר ומעתה איהו דאפסיד אנפשיה. אמרתי להם שישבעו ויבטלו השבועה בלבם כדאיתא בי"ד סימן רל"ב והשיבו לי שגם בערכאות יודעים מזה שהיהודי הנשבע נגד ערל הוא מבטל השבועה ונשבע לשקר. לכן נוהגים שהיהודי הנשבע צריך להניח ידו על עשרת הדברות. וגם אומרים לו בפירוש על דעת המקום ב"ה אנו משביעין אותך ובלי שום ביטול. והעיקר מה שהשיבו לי שאפילו אם היה שום הוה אמינא לישבע לשקר בשבילו הם יריאים לנפשם שלא יהא כתב ידו של היהודי הנ"ל יוצא ממקום אחר. באשר שכ"י מפורסם בכאן ומונחים הרבה מכתביו אצל אנשי פרא"פעסאהריס דכאן הן ח"כ מה שחייב להם עליהם והן אגרת שלומים מה שכותב להם מידי יום ביומו. ואם ישבעו העדים לשקר בשבילו איכא למיחש שמא יביאו שאר כתביו בערכאות ומתוך זה יתברר להם האמת שהחתימה שלו מה שעל הח"כ הנ"ל היא ח"י ממש ואז יפסלו העדים בדיניהם לעדות ולשבועה וחוץ משאר קנסות שיפסקו עליהם. גם יתהווה עי"ז חלול השם וחמירא סכנתא מאיסורא להעיד בערכאות נגד ישראל עכ"ל של העדים הנ"ל. והנה לפום ריהטא אמרתי שדין זה מבואר בח"מ סימן ך"ח סעיף ג' שאם עכו"ם תובע לישראל ויש ישראל ידע עדות לעכו"ם נגד הישראל ואין עד אלא הוא. והעכו"ם תובעו שיעיד לו במקום שדייני העכו"ם לחייב ממון ע"פ עד אחד אסור להעיד לו ואם העיד משמתין אותו וכתב שם הסמ"ע הכלל בזה כל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין העכו"ם טפי מאלו היה מעיד עליו בדיני ישראל הרי זה מותר להעיד לו הן עד אחד או שנים. ואם מתחייב ע"י עדותו טפי אזי אסור עכ"ל. ובנ"ד אילו היו מעידים עליו בדין זה בדיני ישראל אזי לא היה נפטר היהודי הנ"ל בטענתו הנ"ל כי כל האומר לא לויתי כאומר לויתי ולא פרעתי כמבואר בח"מ סימן ס"ט סעיף ב' ובש"ך שם ובפרט היכא דאיכא עדים המעידים על ח"י ומצורף לזה שנשבעים על דבריהם ואין אדם חוטא ולא לו. והיה מוכרח היהודי הנ"ל לשלם חוב הנ"ל ובדיניהם ג"כ אין מחייבין אותו יותר רק לשלם. ולפי דעת רמ"א בח"מ סימן ך"ח סעיף ג' שם אין העדים חייבין לשלם להיהודי הנ"ל בד"י כלום מה שחייבו אותו בדיניהם כי יכולין לומר אמת העדנו וגם שמתא לא משמתינן להו כמו שמחלק הסמ"ע שם שאם יכול לברר ששקר העיד מנדין אותו עד שישלם וכשאינו יכול לברר אזי מנדין אותו לחוד. וכאן היהודי הנ"ל בעצמו מודה שמעידין האמת ופשיטא שאין צריכין לשלם וגם אין משמתין אותם וכמבואר סעיף הנ"ל בהג"ה ועוד שמתחלה יחד הערל הנ"ל להעדים הנ"ל להיות עדים בדבר ואיכא ח"ה אם לא יעידו לו כמבואר בסעיף הנ"ל. ובפרט לפי מה שכתב שם הש"ך בשם מהרש"ל שאפילו לא יחדו אותם רק שמרגישים שהישראל יודע בדבר ויש לחוש לביטול הקיומים של היהודים מעיד לכתחלה. וכאן בעלי המשפט עם המלוה יודעים שהישראלים יודעים בטוב מהדבר זה. ופשיטא דאיכא חילול השם טובא אם לא יעידו לו. ואם יעידו לשקר איכא למיחש לסכנת העדים וכנ"ל. וביותר לצאת ידי השבועה שלהם איני יודע מה יעשו. ובפרט לפי מה שמבואר בי"ד סימן רל"ט סעיף א' בהג"ה ביהודי שגנב לעכו"ם וחייבוהו לישבע במעמד שאר היהודים ויודעים שישבע לשקר יכופוהו שיתפשר א"ע עם העכו"ם ולא ישבע לשקר אפילו היה אנוס על השבועה הואיל ויש חילול השם בשבועתו. ופי' שם הש"ך שאפילו יש אונס מיתה אם לא ישבע ידונו אותו בדיניהם במיתה:. מ"מ כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה. ולא ישבע לשקר. ובנ"ד איכא ח"ה אם לא יעידו וגם סכנה לעדים אם ישבעו לשקר וגם יוכל להתפשר כי הלוה הוא גברא דאית ליה. ע"כ לדעתי הקלושה לית בזה אפילו שום נדנוד עבירה אם יעידו האמת מכל הלין טעמי שכתבתי. רק מאחר שכבר הורה הזקן הוא הבית חדש ז"ל כתב שברוב הקהלות נהגו שלא להעיד כ"א ישאלו תחלה לב"ד וע"פ יעשו. ומה גם שאין תלמיד קטן ופשוט שכמוני מכריע להורות הלכה למעשה. לכן יורינו רבינו דינא דהאי גברא במאי. ונא מאוד מכבוד אמ"ו נר"ו למחול על כ"ת א"פ ולהשיבני על הדבר הזה ע"י בי דואר מוקדם כי הרבה יש לחוש בענין זה והזמן קצר. ואף שאין שואלין באורים ותומים שני דברים כאחד אעפ"כ הואיל וחביבין עלי דברי קדשו ורוצה אני לשתות בצמא את דבריו. אשאל עוד שאלה אחת קטנה ממ"ו מה שנשאלתי מאשה יולדת אחת. אם רשאה לטבול אחר שבעה שבועות לנקבה כי מנהג שטות היה ביניהם מקדם שלא היו טובלים עד אחר ז' שבועות ושלשה ימים לנקבה. והשבתי לה שאם אין ביניהם המנהג להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה. אזי מותרת לטבול מיד אחר ז' שבועות. ואינה צריכה להמתין ג' ימים אחר ז' שבועות. כי במקום שאין מנהג אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים מותרת לבעלה. כמבואר בי"ד סימן קצ"ד סעיף א' בהג"ה ואף שהב"ח כתב לקיים המנהג ולהמתין עד אחר מ' לזכר ופ' לנקבה ומי שעובר ומקיל תוך זמן הנ"ל הוא בכלל פורץ גדר. הלא הט"ז שם מביא בשם הרבה גדולים ה"ה הרמב"ם בפרק י"א מהלכות א"ב והמ"מ והמרדכי וב"י ומהרי"ק שדעתן מסכימים להקל. ופוק חזי מה עמא דבר עד השתא. וטבלה האשה הנ"ל אחר ז' שבועות הנ"ל. ולאחר שעברו כמה לילות אחר הטבילה. באתה האשה הנ"ל לפני ואמרה שטעתה במנין יום אחד ולא ספרה רק ששה נקיים. אמרתי לה שצריכה להמתין ששה עונות שלימות ולמנות יום אחד נקי ולחזור ולטבול כמבואר בי"ד סימן קצ"ו סעיף י"ב ובש"ך שם ס"ק ך"ג וזה דבר פשוט. אמנם שתי תשובות בדבר חדא שהטעם הוא משום שמא תפלוט בג' ימים שאחר התשמיש או שמא תפלוט גם ביום א' שאחר התשמיש ולא יהיו ז' נקיים רצופים וממילא לא הוי סתירה דלאחר ז'. והאשה הנ"ל אמרה שלא פלטה כלום. שנית אמרה האשה הנ"ל אף שטעתה במנין יום אחד. אעפ"כ לא בא בעלה עליה עד אחר כלות הז' נקיים רצופים כי בעלה היה בדרך באותו הפעם שטבלה האשה הנ"ל ולא בא לביתו עד אחר מעת לעת לטבילתה. ובאותו הפעם כבר היו כלים הז' נקיים. ונמצא בא עליה בהיתר. דהיינו אחר שעברו ז' נקיים. אמנם מאחר שהיא עשתה שלא כדין על שטעתה וטבלה מיד אחר ששה נקיים. לכן יורינו רבינו מה דינו של האשה הנ"ל כי תורה היא וללמוד אני צריך. ומה מאד בקשתי שטוחה אפים ארצה מול הדרת כבוד אמ"ו נר"ו להשיבני על כל הנ"ל ע"י בי דואר מוקדם ומחמת גרסא דביני עמודי אקצר. שנותיו לא יבצר. מהאל חסד נוצר. כ"ד היוצא בקידה ובהשתחווי' אפים ארצה אסקופה הנדרסת תחת רגלי ת"ח ורגליו רגל ישרה ואפר כירה מוכן הוא לשרתו בכל אשר יצוה עלי חסדו. הק' יהושע במהור"ר אהרן ליפשיץ ז"ל ה"ה מאפטא ולע"ע פה ביטצא במדינת מעקל בורג.
3
ד׳על תשובת אמ"ו נר"ו אצפה עי"מ. ומה מאד בקשתי שטוחה מאמ"ו למחול על כ"ת ולכתוב לי אדרעס שלו.
4
ה׳תשובה. יום ג' ה' שבט תקכ"ה לפ"ק. אלטונא
5
ו׳שלמא נפישא. לרחימא דנפשא. ה"ה התורני המופלא כמו' יהושע יצ"ו.
6
ז׳כתב נבחר לשון צדיק יהגה חכמה. שאלת חכם מן ז"ך העבר הגיעני משלשום עש"ק. ואני אז סמכוני באשישות כיום שמתה בו אמא קיימת בג"ע. ולא אכלנא בשרא דתורה דקבירא ביה בהך אגר"א רמא. אגרה בקציר כמו נטע שעשועים יום יום. תשלח קציריה עד האזוב אשר יוצא בקי"ר חרש"ת. ונמנע ממני ארשת. מצורף אל מה שהיום קצר והמלאכה מרובה. להקביל פני שבת מלכתא. לא נתנני לעיין במגלה עפה ויפה. גם מתמול לא איש דברים אנכי. שאין היום גורם. אדלי יומא אדלי קציר"ו. וספר כתב על שכמי אשאנו אנטלנו ואנשאנו. עטרות לי אענדנו. ואבוא היום אל העיו"ן באגרת ברה כחמה כתיבה נעימה. קראתיה ותהי בפי כדבש למתוק. שתים הנה קוראותי"ו. ואשיב על ראשון ראשון.
7
ח׳אודות שלשה אנשים יהודים שהוזמנו להעיד בערכאות על כתב חילוף שיש לערל על ישראל. והישראל כופר חתימת ידו. והאנשים ההמה מכירים החתימה שלו. ויודעים שהישראל ההוא חייב לערל הסך שבח"כ. גם ייחד אותם לעדים. ואיכא ח"ה וסכנתא אם לא יעידו. כמבואר בכת"ב צרוף בעליל לאר"ש. של אהו' שי'. ונסתפק קצת אם רשאים להעיד להפסיד להיהודי בעדותם עם היותו מודה להם בדבר. או לשקר באמונתם. להשבע לשקר שאינם יודעים ולא מכירים ח"י האיש ההוא.
8
ט׳והנה כבר עמד מעכ"ת על שרשי הדין והדברים במקומן. וראה שאין כאן בית מיחוש. מכמה צדדים המבוארים מאליהם. לכל רואה ומביט רק הבטה בעלמא בש"ע ובאחרונים. בלי הצרכות לאריכות כל כך. ולמה זה תשאל לשמי. בדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא.
9
י׳מצדד צדדים להחמיר בענין העדת עדי ישראל בעש"ג לחוב ליהודי
אם אמנם טענת העדים. להקל לעצמן ללכת להעיד נגד היהודי. אולי לא הית מספקת כל כך. אם לא היה חייב מודה (כמו שבא באגרת השאלה) אע"ג דידעי דחתימת ידיה היא. גם לוה ממנו ודאי. דילמא פרעיה. ואשתלי ושבק ליה גביה דנכרי. או אימור נפל מניה ואשכחיה ערל ויהביה ניהליה. ובעא למגבי ביה זמנא אחריתא. והא בדינא דידן לא מפקינן מניה בכה"ג. דבכתיבת יד לא אמרינן שטרך בידי מאי בעי. אלא משום דקמודה לעדים. וכופר לערל הנושה בו. והערל ייחד אותם אנשים לעדים. ובהדיא אמרינן אבל תרי לא. כ"ש בי תלתא דמפרסמא מילתא. כדאיתא. ואפ"ה אכתי הוה מצינן למימר להו לסהדי. מה לכם ולצרה. מי לא מציתו לאשתמוטי ולמימר אשתליין (דוגמא גבי עזו"מ) והא דשרי תלמודא בתרי. לקמן נימא בה מלתא בס"ד. מיהו כיון דמשבעי להו הערכאות לסהדי שבועה חמורה של תורה. פשיטא טובא דאין אומרין לאדם חטוא ועבור על חמורה שבחמורות. שהעולם נזדעזע עליה. כדי שיהא חוטא נשכר. מי התיר לו לכפור בב"ח אפילו הוא נכרי. הרי אמרה תורה וחשב עם קונהו (אפילו בזמן שידינו תקיפה עליהן. מה גם עתה) וכה"ג דתבעיה ואוקמיה בדינא. לאו הפקעת הלואה היא. בהא ודאי איתנהו לכולהו איסורי. דגזל ועושק וח"ה דחמיר וש"ש וסכנתא לדידיה ולאחרינא. מהיכא תיסק אדעתין לעזור לרשע (ודאי רשע הוא העושה את אלה. כפי שבא בשאלה. אפילו היה עני. שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. כ"ש דהוא גברא דאמיד. כה"ג ח"ו לבוא עליו בעקיפין. אפילו לסייעו להכריחו על הפשרה אינו נכון בעיני. וחוששני להם מחטאת מסייע ידי עוברי עברה. כי לא נצולו הוא ומסייעיו מח"ה. אם אין לו טענה ואמתלא טובה נגד הערל) להחזיק ידי חוטא ואשם. אף כי להוסיף בשבילו פשע למשוך עון בחבלי השוא. וכל זה למען ירויח הלה יאכל וחדי. ואחר ימלא פיהו חצץ. כסף נמאס קראו לו. לא יעשר ולא יקום חילו. יותר ממה שירויח יפסיד. בא זה ואבד את זה. והרי זה מכניס גם את עצמו בסכנה מצויה. ואין להאריך בכך: בקיצור לא זו ולא כיוצא בו שמענו. ומה שעלה על דעת מעכ"ת בתחלה. שישבעו לשקר שאינם מכירים ולא יודעים ח"י האיש ואת שיחו בכתב החילוף. ויבטלו בלבם. חלילה חס למימר הכי: ההוא באונס אתמר. ואפ"ה להוציא מפיו בפירוש דבר הסותר מה שבלבו מי שרי. והכא לא מינס אניסי להציל עצמן ממיתה בשבועת שקר. ולא אפשר נמי אלא בהכחשת פה. לדברים שבלב. בברור גמור. מי זה אמר ותהי. מה גם לסייע עוברי עבירה בשאט בנפש. עון עצום וכבד מנשוא לא יוכלו נקיון. מי לחשך לומר כן. וגדולה מזו לא רציתי להתיר להשבע לשקר. אפילו להציל עצמו ממיתה שהיה חייב בה (ע"ל ס"ט) ואוסיף עוד נופך משלי להקל משא העדות הלזו מעל העדים. ואומר אני דלא דמיא כלל הך סהדותא. לההוא דינא דגמרא ודפוסקים. התם מיירי דידע סהדותא לנכרי. לחיוביה לישראל להדיא (מאי דאינו חייב) בההיא סהדותא. דכמאן דעביד בידים דמי. הכא שאני. הני סהדי לאו אמנה שבשטר קמסהדי. אלא אח"י בלחוד. דאכתי מצי פטר נפשיה בגווני טובא. בפירעון ונפילה ובחתימה אמגילתא. או בטענת אונס והכרח וכפייה. ובאמתלא שחייב לו כנגדו. ואפילו כפר בח"י. דילמא מצי למתרץ דבוריה. דאשתלי ולאו אדעתיה. וכיון דחספא הוא ולא שוי מידי: אכתי לא ברי הזיקא בסהדותייהו דהנך. ויש לי עוד דברים בגו. כי אין מדרש בלי חדוש. ולהוציא חלק אי אפשר. דלא אהא כתנא דמסייע בכדי.
אם אמנם טענת העדים. להקל לעצמן ללכת להעיד נגד היהודי. אולי לא הית מספקת כל כך. אם לא היה חייב מודה (כמו שבא באגרת השאלה) אע"ג דידעי דחתימת ידיה היא. גם לוה ממנו ודאי. דילמא פרעיה. ואשתלי ושבק ליה גביה דנכרי. או אימור נפל מניה ואשכחיה ערל ויהביה ניהליה. ובעא למגבי ביה זמנא אחריתא. והא בדינא דידן לא מפקינן מניה בכה"ג. דבכתיבת יד לא אמרינן שטרך בידי מאי בעי. אלא משום דקמודה לעדים. וכופר לערל הנושה בו. והערל ייחד אותם אנשים לעדים. ובהדיא אמרינן אבל תרי לא. כ"ש בי תלתא דמפרסמא מילתא. כדאיתא. ואפ"ה אכתי הוה מצינן למימר להו לסהדי. מה לכם ולצרה. מי לא מציתו לאשתמוטי ולמימר אשתליין (דוגמא גבי עזו"מ) והא דשרי תלמודא בתרי. לקמן נימא בה מלתא בס"ד. מיהו כיון דמשבעי להו הערכאות לסהדי שבועה חמורה של תורה. פשיטא טובא דאין אומרין לאדם חטוא ועבור על חמורה שבחמורות. שהעולם נזדעזע עליה. כדי שיהא חוטא נשכר. מי התיר לו לכפור בב"ח אפילו הוא נכרי. הרי אמרה תורה וחשב עם קונהו (אפילו בזמן שידינו תקיפה עליהן. מה גם עתה) וכה"ג דתבעיה ואוקמיה בדינא. לאו הפקעת הלואה היא. בהא ודאי איתנהו לכולהו איסורי. דגזל ועושק וח"ה דחמיר וש"ש וסכנתא לדידיה ולאחרינא. מהיכא תיסק אדעתין לעזור לרשע (ודאי רשע הוא העושה את אלה. כפי שבא בשאלה. אפילו היה עני. שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. כ"ש דהוא גברא דאמיד. כה"ג ח"ו לבוא עליו בעקיפין. אפילו לסייעו להכריחו על הפשרה אינו נכון בעיני. וחוששני להם מחטאת מסייע ידי עוברי עברה. כי לא נצולו הוא ומסייעיו מח"ה. אם אין לו טענה ואמתלא טובה נגד הערל) להחזיק ידי חוטא ואשם. אף כי להוסיף בשבילו פשע למשוך עון בחבלי השוא. וכל זה למען ירויח הלה יאכל וחדי. ואחר ימלא פיהו חצץ. כסף נמאס קראו לו. לא יעשר ולא יקום חילו. יותר ממה שירויח יפסיד. בא זה ואבד את זה. והרי זה מכניס גם את עצמו בסכנה מצויה. ואין להאריך בכך: בקיצור לא זו ולא כיוצא בו שמענו. ומה שעלה על דעת מעכ"ת בתחלה. שישבעו לשקר שאינם מכירים ולא יודעים ח"י האיש ואת שיחו בכתב החילוף. ויבטלו בלבם. חלילה חס למימר הכי: ההוא באונס אתמר. ואפ"ה להוציא מפיו בפירוש דבר הסותר מה שבלבו מי שרי. והכא לא מינס אניסי להציל עצמן ממיתה בשבועת שקר. ולא אפשר נמי אלא בהכחשת פה. לדברים שבלב. בברור גמור. מי זה אמר ותהי. מה גם לסייע עוברי עבירה בשאט בנפש. עון עצום וכבד מנשוא לא יוכלו נקיון. מי לחשך לומר כן. וגדולה מזו לא רציתי להתיר להשבע לשקר. אפילו להציל עצמו ממיתה שהיה חייב בה (ע"ל ס"ט) ואוסיף עוד נופך משלי להקל משא העדות הלזו מעל העדים. ואומר אני דלא דמיא כלל הך סהדותא. לההוא דינא דגמרא ודפוסקים. התם מיירי דידע סהדותא לנכרי. לחיוביה לישראל להדיא (מאי דאינו חייב) בההיא סהדותא. דכמאן דעביד בידים דמי. הכא שאני. הני סהדי לאו אמנה שבשטר קמסהדי. אלא אח"י בלחוד. דאכתי מצי פטר נפשיה בגווני טובא. בפירעון ונפילה ובחתימה אמגילתא. או בטענת אונס והכרח וכפייה. ובאמתלא שחייב לו כנגדו. ואפילו כפר בח"י. דילמא מצי למתרץ דבוריה. דאשתלי ולאו אדעתיה. וכיון דחספא הוא ולא שוי מידי: אכתי לא ברי הזיקא בסהדותייהו דהנך. ויש לי עוד דברים בגו. כי אין מדרש בלי חדוש. ולהוציא חלק אי אפשר. דלא אהא כתנא דמסייע בכדי.
10
י״אחידוש גדול שהפוסקים חדשו דין ע"פ גרסא שאינה נמצאת בגמרא
על כן אעתיק לו ואציגה הנה. מה שנתחדש לי בזה בחיבורי בס"ד. בח"מ סכ"ט. על לשון טוש"ע ס"ג. שכתוב שם בזה"ל. אם נכרי תובע לישראל. ויש ישראל יודע עדות לנכרי נגד הישראל. ואין עד אלא הוא והנכרי תובע לו שיעיד לו וכו'. כתבתי על זה. והילך לשוני. נוראות נפלאתי על זאת. מה ראו על ככה טוש"ע וש"פ. שהפכו לשון הגמרא על פיו. הא איפכא גרסינן. והכי איתא התם. האי ב"י דידע סהדותא לנכרי ולא תבעו מניה. ואזיל ומסהיד. משמע להדיא דכי תבעו מניה דייני נכרים. לא סגי דלא אזיל ומסהיד בעל כרחו. כה"ג שרי ומפטר לגמרי. משום דאניס הוא. ולא מצי לאשתמוטי מנייהו. דאי אמרי כפתו. כפתין. הרגו. הורגין (דכוותה באספקא דכספא דראב"י) כה"ג ודאי לא חשיב מציל עצמו בממון חבירו. כיון דידע דקושטא הכי הוא. דחייב הישראל לנכרי. ומחמת אונס הוא עושה להעיד עליו. אינו בדין שיפסיד העד על ידי כך. או שיכניס את עצמו בסכנה בשביל חבירו החייב. ואף אם לקמן בסוגיא לכאורה לא משמע הכי. בבעיא דאדם חשוב. כיון דלא מצי משמיט. ואי בדלא תבעו מניה. אמאי לא מצי לאשתמוטי. ושמא מפני כך השמיטו הפוסקים לשון הנזכר. המבואר בגמרא מבלי פקפוק וגמגום. אין מי שיערער עליו עד היום. עם כל זה חשבוה לגרסא משובשת. לא שמו אליה לב. כך מחשבתם ניכרת. אע"ג דלא גלו דעתייהו בפירוש. להגיה ולהסיר הנוסחא מן הספרים. כדליתא דמיא בעינייהו.
על כן אעתיק לו ואציגה הנה. מה שנתחדש לי בזה בחיבורי בס"ד. בח"מ סכ"ט. על לשון טוש"ע ס"ג. שכתוב שם בזה"ל. אם נכרי תובע לישראל. ויש ישראל יודע עדות לנכרי נגד הישראל. ואין עד אלא הוא והנכרי תובע לו שיעיד לו וכו'. כתבתי על זה. והילך לשוני. נוראות נפלאתי על זאת. מה ראו על ככה טוש"ע וש"פ. שהפכו לשון הגמרא על פיו. הא איפכא גרסינן. והכי איתא התם. האי ב"י דידע סהדותא לנכרי ולא תבעו מניה. ואזיל ומסהיד. משמע להדיא דכי תבעו מניה דייני נכרים. לא סגי דלא אזיל ומסהיד בעל כרחו. כה"ג שרי ומפטר לגמרי. משום דאניס הוא. ולא מצי לאשתמוטי מנייהו. דאי אמרי כפתו. כפתין. הרגו. הורגין (דכוותה באספקא דכספא דראב"י) כה"ג ודאי לא חשיב מציל עצמו בממון חבירו. כיון דידע דקושטא הכי הוא. דחייב הישראל לנכרי. ומחמת אונס הוא עושה להעיד עליו. אינו בדין שיפסיד העד על ידי כך. או שיכניס את עצמו בסכנה בשביל חבירו החייב. ואף אם לקמן בסוגיא לכאורה לא משמע הכי. בבעיא דאדם חשוב. כיון דלא מצי משמיט. ואי בדלא תבעו מניה. אמאי לא מצי לאשתמוטי. ושמא מפני כך השמיטו הפוסקים לשון הנזכר. המבואר בגמרא מבלי פקפוק וגמגום. אין מי שיערער עליו עד היום. עם כל זה חשבוה לגרסא משובשת. לא שמו אליה לב. כך מחשבתם ניכרת. אע"ג דלא גלו דעתייהו בפירוש. להגיה ולהסיר הנוסחא מן הספרים. כדליתא דמיא בעינייהו.
11
י״בקמ"ל טעמא דטוש"ע דדחו גרסא דידן והמחבר מקיימה בכל תוקף ועוז
איברא לכי מעיינת בה. משכחת דדייקא טפי הך גרסא דידן. דאי בתבעו מניה מיירי. הא ודאי איפכא מסתברא. אדרבה אינש דלא חשיב בודאי לא מצי משתמיט. ומינס אניס הוא. שאם לא יקבל גזרתם ללכת לבוא ולהעיד. מיד ישלחו בו יד ויהרגוהו. משא"כ באדם חשוב. איכא סברא טפי דמצי משתמיט (כההוא דאמר אנא מנייהו אנא. ולא מסתפינא מנייהו) שאין פושטין ידיהם כל כך מהר באדם חשוב. ויוכל להשמט מהם באמתלא והתנצלות מה. שלא יוכל לבוא באיזה סבה ומקבלי מניה. וכיון דאפילו באדם כל דהו. פסיקא מלתא דמשמתינן ליה כי אזיל ומסהיד. היכא דמפקי ממונא אפומא דחד. מאי תיבעי לן תו באדם חשוב. דסמכי עליה כבי תרי. ומפקי ממונא אפומיה. בבי דוואר נמי. אטו לא כל דכן הוא. דאסור ואשמתינן ליה. דאפשר מצי משתמיט נמי. שמא ישאו לו פנים. ואמאי קאי בתיקו. הא כה"ג מפשט פשיטא. מק"ו מחד דעלמא.
איברא לכי מעיינת בה. משכחת דדייקא טפי הך גרסא דידן. דאי בתבעו מניה מיירי. הא ודאי איפכא מסתברא. אדרבה אינש דלא חשיב בודאי לא מצי משתמיט. ומינס אניס הוא. שאם לא יקבל גזרתם ללכת לבוא ולהעיד. מיד ישלחו בו יד ויהרגוהו. משא"כ באדם חשוב. איכא סברא טפי דמצי משתמיט (כההוא דאמר אנא מנייהו אנא. ולא מסתפינא מנייהו) שאין פושטין ידיהם כל כך מהר באדם חשוב. ויוכל להשמט מהם באמתלא והתנצלות מה. שלא יוכל לבוא באיזה סבה ומקבלי מניה. וכיון דאפילו באדם כל דהו. פסיקא מלתא דמשמתינן ליה כי אזיל ומסהיד. היכא דמפקי ממונא אפומא דחד. מאי תיבעי לן תו באדם חשוב. דסמכי עליה כבי תרי. ומפקי ממונא אפומיה. בבי דוואר נמי. אטו לא כל דכן הוא. דאסור ואשמתינן ליה. דאפשר מצי משתמיט נמי. שמא ישאו לו פנים. ואמאי קאי בתיקו. הא כה"ג מפשט פשיטא. מק"ו מחד דעלמא.
12
י״גאלא הכי במאי עסקינן. ביודע עדות לנכרי במילתא דפסיקא להו. כגון שהוא עד ראה או ידע שישראל גנבו וגזלו או חבלו. ובדלא תבעו מניה איירי ודאי כדגרסינן. דאינש דעלמא והדיוט הוא דמצי לאשתמוטי מלמיזל מנפשיה לאסהודי. כמילתא דלא רמיא עליה. מאחר שאין אדם תובעו להעיד. להכי בר שמתא הוא כי מסהיד מנפשיה. אע"ג דמידע ידע דקושטא קמסהיד. מי בקש זאת מידו. מי שמהו שר ושופט. להתעבר על ריב לא לו. ולהפסידו לישראל חברו. בדבר שאינו חייב בדיננו. דינא הוא לשמותיה. ודילמא מיחייב לשלומי נמי. כדבעינן למימר קמן בס"ד.
13
י״דמשא"כ באדם חשוב. שמוטל עליו להציל עשוק מיד עשקו בכל אופן שיוכל. אם בגופו או בהשתדלותו. יהיה העשוק מי שהיה. כענין שאמר איוב. ואשברה מתלעות עול. וכתוב במרע"ה ויקם ויושיען. אע"פ שבנות כומר היו. הילכך אדם חשוב לא מצי משתמיט. מלאסהודי בבי דוואר דקביע במתא. ימלט אינקי מכף מעול וחומץ. מאחר שידוע וניכר הוא לנכרים לאדם חשוב. וידעו שהוא עד בדבר. ראה וידע את כל אשר נעשה במעמדו. ודאי קפדי עליה אי לא אתי ומסהיד אפי' מנפשיה (דעליה דידיה רמי. לקנא ולנקום על העושק והחמס הנעשה בפניו. והיינו חשיבותיה שרודף צדק) ואית ליה סכנתא או איבה. וחששא דהפ"מ לכל הפחות. משו"ה קמיבעיא. ואי לאו דסמכי עליה כבי תרי. ודאי שרי. לא עדיף מאנש דעלמא בבי דוואר.
14
ט״ווהשתא דאתינן להכי. בתבעו מניה. לא שנא הדיוט ודייני דמגיסתא. ולא שנא אדם חשוב. שרי בכל גוונא. לית דינא ולית דיינא. ונתקיימה גרסתנו בידינו. באופן טוב וישר. ולהלן נוכיח שגם היא היתה גרסת תו' בלי ספק.
15
ט״זוזכינו לדין בחד דידע סהדותא לנכרי. הכל תלוי באונס. אי קושטא מסהיד. שרי. אבל בי תרי אפילו בדלא אניסי. שרי בדינא דידן. וחד דלא אניס. אע"ג דבהג"ה דש"ע פסק. דפטור מתשלומין ע"פ הגמ"ר. משום דמצי למימר קושטא קאמינא. לא ברירא לי כולי האי. דאינהו דייקי מדלא אמר תלמודא גבי חד דמסהיד לנכרי. אלא דמשמתינן ליה גרידא. משמע להו דלא מפקינן מניה ממונא. וטעמא משום דאמר האמת העדתי. אנא לא ידענא מאי מהניא ליה הך טענה. תינח היכא דחייב מודה. מיהו באינו מודה. הא ודאי לא מהימנינן ליה. ומצי האיך לאכחושיה בשבועה. מאי שנא משאר דינא דגרמי. דמפקינן מניה כי כשורא לצלמא. הכא נמי אפסדיה בדיבוריה מאי דלא חייב. דינא הוא דהדר עליה. ומפיק מניה מאי דאפסדיה.
16
י״זוהא דלא קאמר תלמודא הכא נמי דבעו שלומי. קצור לשון הוא. וסמיך אדלקמיה. יגיד עליו רעו. דמייתי עלה מיד בסמוך. ההיא מאן דזבין ארעא לנכרי כו'. דאמר נמי משמתינן ליה סתמא. וכי מסיק בתר הכי משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא. ממילא משמע אכולהו דלעיל קאי. דחד טעמא הוא. אע"ג דאיהו אמר קושטא אסהדנא. לא משגחינן ביה ומחזקינן ליה בשקרא. וכיון דמחייבינן ליה שמתא דקשי ממותא. ודאי משום דחסריה ממונא. לא משום אפקרותא. דאל"ה. מאי שנא חד מתרי דלא שקלי רשותא. אלא לאו על כרחך משום דבי תרי מהימני. וחד לא מהימן לאפטורי נפשיה בהכי. וכן יש להוכיח ממ"ש תו' בד"ה ולא אמרן. דדווקא בתרי איתא להך סברא: ופטרי נפשייהו בהך אמתלא. משום דלא משלם על ידם אלא מה שחייב. דוק מנה. בחד לא מהניא ליה הך טענה ולא מידי. ודוק.
17
י״חפלפול בתו' וישוב על נכון ומסייע שיש בו ממש לגרסתנו
ואיכא למידק אקושית התו'. שהקשו דגם בי תרי מפסידים אותו הרבה. שאם היה רוצה היה יכול לכפור. דמדמו לה להפקעת הלואה דשריא. ולפום ריהטא מעיקרא ל"ק מידי. וא"צ לדחוק בשביל קושיא זו. דלא דמיא להפקעת הלואה. דלא ידע בה נכרי. והכא מי לא עסקינן בגוי תובע לישראל. עכ"פ כמו שתפוס בפי הפוסקים בפשיטות. ובדאיכא סהדי יהודים. דכי נמי לא אתו ומסהדי. אמומתא שדו ליה. ומי מצי מכפר כה"ג. ולאכחושי סהדי ואשתבועי לשקרא. וצריך לומר התו' סברי הך דינא מיירי בלי תובע לגמרי. דהנכרי לא ידע כלל שישראל זה חייב לו מאומה. רק ישראל לבדו ידע בזה. כגון שראה שאביו של נכרי היה נושה בו בישראל חברו. ואנסיה מלאך המות. ולא פקיד. ולא נקיט שטרא. וליכא דידע בה אלא הך ישראל חבריה. דאסור ליה למיזל ולאסהודי. לגלות הנעלם מנכרי היורש. והיינו משום דגרסת התו' היא כגרסתנו ודאי. בדלא תבעו מניה. ומפרשי לה דמיירי בדליכא דידע ביה בר מישראל. ולא בא בדעת הנכרי לתבוע לישראל ב"ח הנושה מאביו. שלא הכיר בהלואה זו מעולם. היינו פרושא דלא תבעו מניה. דאי הוה ידע בה נכרי וקתבע לישראל: אז היה מכיר גם באותו עד ישראל שהלוהו במעמדו. והינו תובעו ג"כ שיבוא ויעיד. והשתא קשיא להו. אי הכי הא כה"ג ליכא הכא אלא הפקעת הלואה. ומ"ט לתרי שרי. הא ודאי מפסדי ליה. וזה נכון וברור וקים לע"ד. וש"מ דהכי הויא ודאי גרסת התו' בדלא תבעו כדגרסינן. ודווקא לתרי מהני להו טענה דקושטא קמסהדי. ולא לחד כנ"ל. וא"ת תרי נמי אמאי לפטרו. לימרו אשתליין. מי לא עבידי אינש לאשתלויי. ושכחה מצויה בכל אדם. י"ל דחיישי לאיבה ולפסידא. עכ"ל שם. מעתה ישמע חכם ויוסיף לקח. עכ"פ יפה דן ויפה הורה. לית דין צריך בשש. ודי בזו לראשונה.
ואיכא למידק אקושית התו'. שהקשו דגם בי תרי מפסידים אותו הרבה. שאם היה רוצה היה יכול לכפור. דמדמו לה להפקעת הלואה דשריא. ולפום ריהטא מעיקרא ל"ק מידי. וא"צ לדחוק בשביל קושיא זו. דלא דמיא להפקעת הלואה. דלא ידע בה נכרי. והכא מי לא עסקינן בגוי תובע לישראל. עכ"פ כמו שתפוס בפי הפוסקים בפשיטות. ובדאיכא סהדי יהודים. דכי נמי לא אתו ומסהדי. אמומתא שדו ליה. ומי מצי מכפר כה"ג. ולאכחושי סהדי ואשתבועי לשקרא. וצריך לומר התו' סברי הך דינא מיירי בלי תובע לגמרי. דהנכרי לא ידע כלל שישראל זה חייב לו מאומה. רק ישראל לבדו ידע בזה. כגון שראה שאביו של נכרי היה נושה בו בישראל חברו. ואנסיה מלאך המות. ולא פקיד. ולא נקיט שטרא. וליכא דידע בה אלא הך ישראל חבריה. דאסור ליה למיזל ולאסהודי. לגלות הנעלם מנכרי היורש. והיינו משום דגרסת התו' היא כגרסתנו ודאי. בדלא תבעו מניה. ומפרשי לה דמיירי בדליכא דידע ביה בר מישראל. ולא בא בדעת הנכרי לתבוע לישראל ב"ח הנושה מאביו. שלא הכיר בהלואה זו מעולם. היינו פרושא דלא תבעו מניה. דאי הוה ידע בה נכרי וקתבע לישראל: אז היה מכיר גם באותו עד ישראל שהלוהו במעמדו. והינו תובעו ג"כ שיבוא ויעיד. והשתא קשיא להו. אי הכי הא כה"ג ליכא הכא אלא הפקעת הלואה. ומ"ט לתרי שרי. הא ודאי מפסדי ליה. וזה נכון וברור וקים לע"ד. וש"מ דהכי הויא ודאי גרסת התו' בדלא תבעו כדגרסינן. ודווקא לתרי מהני להו טענה דקושטא קמסהדי. ולא לחד כנ"ל. וא"ת תרי נמי אמאי לפטרו. לימרו אשתליין. מי לא עבידי אינש לאשתלויי. ושכחה מצויה בכל אדם. י"ל דחיישי לאיבה ולפסידא. עכ"ל שם. מעתה ישמע חכם ויוסיף לקח. עכ"פ יפה דן ויפה הורה. לית דין צריך בשש. ודי בזו לראשונה.
18