שאילת יעבץ, חלק ב ס׳Sheilat Yaavetz, Volume II 60
א׳ז"ל המורה הזקן רי"ח שבאה לפניו שאלה הנמשכת:
1
ב׳נשאלתי איש א' ירא אלקי' שרוצה לעשות שותפ' עם בעל מלאכה א' בלתי נימול שקורין פאבריק עושה מלאכה צייצן אך חושש פן יהי' ח"ו בחשש אסור מלאכת שבת.
2
ג׳בדין נותן מלאכה לגוי ועוסק בה בשבת
תשובה הדין פשוט סי' רמ"ה יכול ישראל ליתן מעו' לעכו"ם להתעסק אע"פ שהגוי נושא ונותן בשבת ויחלקו הרווח' מטעם שהגוי נושא ונותן לבד וכו' ואם לחשך לומר דוקא מו"מ שרי. משא"כ מלאכה גמורה אף אתה אמור לו הלא הדין פשוט בסי' רמ"ג בדין אריס גוי ומותר אף שהאריס עושה מלאכה בשבת ואף שחורש וקוצר בשבת מטעם גוי אדעת' דנפשיה עבד וכן רחיי' מותר כדין שדה וק"ו נ"ד שאין שם ישראל עליו רק אנא בפריט' [בפרוט' וכו' ואין איסור כי אם שישראל עושה מלאכה יום א' והגוי יום א' נמצא נהנה במלאכת שבת שהישראל לא יצטרך לעשות מלאכה ביומו מה שהגוי עשה בשבת ועי' סי' רמ"ז במג"א וק"ו שהגוי עושה בביתו ע"כ אין שום פקפק וחשש כלל ואין שום דעה לאסור והיתר גמור וה"ש ב"ה יתן לו מזל וברכה כן ירבה וכן יפרץ כ"ד י"ג אדר שני תקב"ל הק' יחזקאל בית קצנילפוגין עכ"ל וצורתו בדיוק. דין הנ"ל שאלני הבע"ד. אחרי מות הרב רי"ח האב"ד הזקן דאתרא הדין. וכאשר התבוננתי בו. ראיתי דמדמי מילי דלא דמיין להדדי. אי בקמייתא. ההיא דסרמ"ה ודאי שאני. התם מעות או סחורה קיהיב ליה להתעסק בהם כשיזדמן. שאין בה מלאכה אלא שבות בעלמא. גם אין שם הנותן נקרא על העסק ההוא כלל. אף אינו עשוי לעסוק ביום קבוע. אלא לפי ההזדמן. משא"כ בעסק זה שהסחורה של בגדי צמר גפן לבן. של ישראל הם שמוסרם לבעל מלאכה שיצייר בהם ציורים נאים בצבעים וגוונים שונים מעשה ידי אמן. שקורין ציצי"ן. הרי כאן שלשה הבדלים גדולים. מלאכה גמורה (דאית בה לתא דאיסור דאורייתא. כשעושה בשליחות ישראל עמ"ש במו"ק ח"ב בהצעה שלפני סרמ"ג בס"ד) גם המלאכה גדולה. ורבה היא על האדם העוסק בה. להרוויח על ידה ריוח מסוים. מוכרח הוא ודאי להיות שוקד על דלתותיה יום יום. לא ישבות מלהוציא כלי למעשהו. להספיק לתגרים הנצרכים אליה בשופע. לכן אי אפשר לו להתבטל ממנה יום אחד. וע"כ צריך הוא לעסוק גם בשבת. ועוד שקרוב הדבר ששם הישראל הנותנה לאומן ערל. נקרא עליה. מתוך שהמלאכה מרובה. ואוושא מלתא. וגוי מפעי פעי. ובלא"ה נמי קלא אית לה למילתא. לפי שהסחורה עצמה של ישראל היא. והוא מטפל במכירתה בימות החול. הסוחרים קונים אותה מידו. א"כ צריך לחוש לה משום מלאכת פרהסיא דאסירא. אף במטלטלין (כמ"ש בסי' רמ"ד ס"ד וסרנ"ב ס"ג) הא חדא. ותנייתא מסרמ"ג פשיטא דלא שייכא לנ"ד. מה ענין שדה וריחיים דלאריסותא עבידי. דאמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד. להכא דלאו אריסות הוא. ולא דמי לגמרי. עכ"ז מקלו יגיד לו בפשיטות. בלי שום שיור תנאי ובאור היטב. דלא ליפוק מינה חורבא. אעפ"כ הוריתי לו גם אני להתר. ע"פ שלשה תנאים שאבאר הנה. האחד שיקצוץ לו שכר בעד מלאכת כל חתיכה שיצייר. השני שלא יעשנה בביתו ורשותו של ישראל. אלא בביתו של גוי שאין שמו של ישראל עליו כלל. ומאחר שאינו מפורסם לכל בפומבי שהוא של ישראל. והאומן עוסק בה בצינעא. לכן נטיתי להתר. השלישי. שלא יצוה לעשותה ביום קודש עכ"פ. כ"ש שלא יעמוד עליו בשוי"ט להשגיח עליו אם הוא זריז. והסכמתי להקל באופנים האמורים. כדי שלא לנעול דלת בפני ב"י להניח מידו עסק שיש בו ריווח מסוים. אכן אחר זה הותרה הרצועה לשואל הלז וחתר. להרחיב לו דרך ההיתר. כי קנה לו אחוזת נחלה גדולה סמוך לנהר עלב. והקים לו עסק פאבריק עצום בביתו ורשותו. שעושים בו בעלי מלאכות הרבה באומנות כיבוס בגדי הקאטו"ן ע"פ המים בשאון. וחבוטו וליבונו וצביעתו בגוונים וציורים וגיהוצו וכל עניני תקונו. בהמיה רבה והמולה גדולה ועצומה. יום יום. בחול ויום קודש לא ישבותו מעבודתו כי רבה היא. ומשלם לפועלים שכר מלאכתם דבר ביומו. וחזר ושאל אותי. ואסרתי לו לעסוק במלאכה בשוי"ט. אך לא השגיח בי אע"פ שנמלך בי. מאחר שלא נמצאתי לו בהתר כבראשונה. ביחוד אחר שהצליח מעשה ש"ט להקים אשרה. בבוא קלון עובד הבע"ל הנה. שהיו התרות האיסורים נקנים בכסף ודינרים. לא פנה אל הוראתי. וגם אחר שנפגר התועב המחטיא את הרבים. חזר לרצותני ולפייסני להסכים על ההתר. ולא יכולתי למצוא שום צד להקל. לכן אסרתי עליו איסור מוחלט. ולא שת לבו גם אל דבר התראתי. באמרי אליו שימנע מזה לחלל שבת בפרהסיא. ומלגרום ח"ה בין הערלים. ועשה בשאט בנפש מלאכתו גם בש"ק כבחול בלי הפרש. ואף הרב רי"צ הורוויץ שהוקם אח"ז לרב ואב"ד פה. הניחו לעסוק במלאכתו בשוי"ט. לא מיחה בידו ולא כיהה בו. והנה פתאום בע"ש נשרף הבית ההוא. שבו נעשית המלאכה עד היסוד. כאשר דאגתי עליו מתחלה'. כי נאמנים עלי דברי חז"ל שאין הדלקה מצויה אלא במקום שחלול שבת מצוי (פכ"כ קיט"ב) וכאשר נפטר גם הרב הלז. היה לבו נוקפו קצת. וחזר ושלח אלי אולי אמצא לו התר. וזה אשר כתב אלי אבי הבע"ד בשבילו וחילה פני להסכים על ההתר.
תשובה הדין פשוט סי' רמ"ה יכול ישראל ליתן מעו' לעכו"ם להתעסק אע"פ שהגוי נושא ונותן בשבת ויחלקו הרווח' מטעם שהגוי נושא ונותן לבד וכו' ואם לחשך לומר דוקא מו"מ שרי. משא"כ מלאכה גמורה אף אתה אמור לו הלא הדין פשוט בסי' רמ"ג בדין אריס גוי ומותר אף שהאריס עושה מלאכה בשבת ואף שחורש וקוצר בשבת מטעם גוי אדעת' דנפשיה עבד וכן רחיי' מותר כדין שדה וק"ו נ"ד שאין שם ישראל עליו רק אנא בפריט' [בפרוט' וכו' ואין איסור כי אם שישראל עושה מלאכה יום א' והגוי יום א' נמצא נהנה במלאכת שבת שהישראל לא יצטרך לעשות מלאכה ביומו מה שהגוי עשה בשבת ועי' סי' רמ"ז במג"א וק"ו שהגוי עושה בביתו ע"כ אין שום פקפק וחשש כלל ואין שום דעה לאסור והיתר גמור וה"ש ב"ה יתן לו מזל וברכה כן ירבה וכן יפרץ כ"ד י"ג אדר שני תקב"ל הק' יחזקאל בית קצנילפוגין עכ"ל וצורתו בדיוק. דין הנ"ל שאלני הבע"ד. אחרי מות הרב רי"ח האב"ד הזקן דאתרא הדין. וכאשר התבוננתי בו. ראיתי דמדמי מילי דלא דמיין להדדי. אי בקמייתא. ההיא דסרמ"ה ודאי שאני. התם מעות או סחורה קיהיב ליה להתעסק בהם כשיזדמן. שאין בה מלאכה אלא שבות בעלמא. גם אין שם הנותן נקרא על העסק ההוא כלל. אף אינו עשוי לעסוק ביום קבוע. אלא לפי ההזדמן. משא"כ בעסק זה שהסחורה של בגדי צמר גפן לבן. של ישראל הם שמוסרם לבעל מלאכה שיצייר בהם ציורים נאים בצבעים וגוונים שונים מעשה ידי אמן. שקורין ציצי"ן. הרי כאן שלשה הבדלים גדולים. מלאכה גמורה (דאית בה לתא דאיסור דאורייתא. כשעושה בשליחות ישראל עמ"ש במו"ק ח"ב בהצעה שלפני סרמ"ג בס"ד) גם המלאכה גדולה. ורבה היא על האדם העוסק בה. להרוויח על ידה ריוח מסוים. מוכרח הוא ודאי להיות שוקד על דלתותיה יום יום. לא ישבות מלהוציא כלי למעשהו. להספיק לתגרים הנצרכים אליה בשופע. לכן אי אפשר לו להתבטל ממנה יום אחד. וע"כ צריך הוא לעסוק גם בשבת. ועוד שקרוב הדבר ששם הישראל הנותנה לאומן ערל. נקרא עליה. מתוך שהמלאכה מרובה. ואוושא מלתא. וגוי מפעי פעי. ובלא"ה נמי קלא אית לה למילתא. לפי שהסחורה עצמה של ישראל היא. והוא מטפל במכירתה בימות החול. הסוחרים קונים אותה מידו. א"כ צריך לחוש לה משום מלאכת פרהסיא דאסירא. אף במטלטלין (כמ"ש בסי' רמ"ד ס"ד וסרנ"ב ס"ג) הא חדא. ותנייתא מסרמ"ג פשיטא דלא שייכא לנ"ד. מה ענין שדה וריחיים דלאריסותא עבידי. דאמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד. להכא דלאו אריסות הוא. ולא דמי לגמרי. עכ"ז מקלו יגיד לו בפשיטות. בלי שום שיור תנאי ובאור היטב. דלא ליפוק מינה חורבא. אעפ"כ הוריתי לו גם אני להתר. ע"פ שלשה תנאים שאבאר הנה. האחד שיקצוץ לו שכר בעד מלאכת כל חתיכה שיצייר. השני שלא יעשנה בביתו ורשותו של ישראל. אלא בביתו של גוי שאין שמו של ישראל עליו כלל. ומאחר שאינו מפורסם לכל בפומבי שהוא של ישראל. והאומן עוסק בה בצינעא. לכן נטיתי להתר. השלישי. שלא יצוה לעשותה ביום קודש עכ"פ. כ"ש שלא יעמוד עליו בשוי"ט להשגיח עליו אם הוא זריז. והסכמתי להקל באופנים האמורים. כדי שלא לנעול דלת בפני ב"י להניח מידו עסק שיש בו ריווח מסוים. אכן אחר זה הותרה הרצועה לשואל הלז וחתר. להרחיב לו דרך ההיתר. כי קנה לו אחוזת נחלה גדולה סמוך לנהר עלב. והקים לו עסק פאבריק עצום בביתו ורשותו. שעושים בו בעלי מלאכות הרבה באומנות כיבוס בגדי הקאטו"ן ע"פ המים בשאון. וחבוטו וליבונו וצביעתו בגוונים וציורים וגיהוצו וכל עניני תקונו. בהמיה רבה והמולה גדולה ועצומה. יום יום. בחול ויום קודש לא ישבותו מעבודתו כי רבה היא. ומשלם לפועלים שכר מלאכתם דבר ביומו. וחזר ושאל אותי. ואסרתי לו לעסוק במלאכה בשוי"ט. אך לא השגיח בי אע"פ שנמלך בי. מאחר שלא נמצאתי לו בהתר כבראשונה. ביחוד אחר שהצליח מעשה ש"ט להקים אשרה. בבוא קלון עובד הבע"ל הנה. שהיו התרות האיסורים נקנים בכסף ודינרים. לא פנה אל הוראתי. וגם אחר שנפגר התועב המחטיא את הרבים. חזר לרצותני ולפייסני להסכים על ההתר. ולא יכולתי למצוא שום צד להקל. לכן אסרתי עליו איסור מוחלט. ולא שת לבו גם אל דבר התראתי. באמרי אליו שימנע מזה לחלל שבת בפרהסיא. ומלגרום ח"ה בין הערלים. ועשה בשאט בנפש מלאכתו גם בש"ק כבחול בלי הפרש. ואף הרב רי"צ הורוויץ שהוקם אח"ז לרב ואב"ד פה. הניחו לעסוק במלאכתו בשוי"ט. לא מיחה בידו ולא כיהה בו. והנה פתאום בע"ש נשרף הבית ההוא. שבו נעשית המלאכה עד היסוד. כאשר דאגתי עליו מתחלה'. כי נאמנים עלי דברי חז"ל שאין הדלקה מצויה אלא במקום שחלול שבת מצוי (פכ"כ קיט"ב) וכאשר נפטר גם הרב הלז. היה לבו נוקפו קצת. וחזר ושלח אלי אולי אמצא לו התר. וזה אשר כתב אלי אבי הבע"ד בשבילו וחילה פני להסכים על ההתר.
3