שאילת יעבץ, חלק ב ס״דSheilat Yaavetz, Volume II 64
א׳שאלת מי שאסר על עצמו לשתות יין. אם יוכל לקדש עליו ולברך עליו להוציא אחרים י"ח בקידוש ובזימון:
1
ב׳תשובה
2
ג׳הנודר מיין מה דינו בקידוש והזמון
בשו"ת אמה"ג (ז"ל סקס"ח) בדין הנזיר לזימון: ע"ש שהאריך להוכיח שאין נכון ליתן לו הכוס לזמן ולברך עליו. מאחר שאינו מחויב בדבר. ותמהתי מאד מה צורך לכך. שהרי בלא"ה אי אפש. מתלמוד ערוך פ"ק דע"ז ופ"ב דפסחים. שאיסור דאורייתא הוא שלא להושיט כוס יין לנזיר. והויא נמי תיובתא כלפי סנאיה דרמ"א בא"ח סרע"ב. שפסק מי שאינו שותה יין מחמת נדר. יכול לקדש עליו. ואחרים ישתו. הא ודאי ליתא. ובמג"א שם השיב עליו ג"כ מטעמו של אמ"ה ז"ל. שאין האחרים יוצאין על ידו. ונעלם גם ממנו ז"ל גמרא ערוכה פסוקה הנ"ל. והתימה מאמ"ה ז"ל. שלא זכר גם דברי רמ"א להשיב עליהם. ולא אייתי מניה נמי סייעתא לדידיה דמוכח דהוה ס"ל נמי. שאין נכון לתת הכוס לאחר. דהא ודאי מדסתים. משמע דמקדש עליה כאורחיה. דאל"ה הו"ל לפרושי בהדיא. אלא ודאי לא ס"ל הכי. וקשיא עלייהו דהנהו חכמים שהנהיגו כך. וכבר זכרתי מזה במו"ק סי' הנ"ל. יע"ש עוד תשובה לבמג"א. לכן אקצר כאן.
בשו"ת אמה"ג (ז"ל סקס"ח) בדין הנזיר לזימון: ע"ש שהאריך להוכיח שאין נכון ליתן לו הכוס לזמן ולברך עליו. מאחר שאינו מחויב בדבר. ותמהתי מאד מה צורך לכך. שהרי בלא"ה אי אפש. מתלמוד ערוך פ"ק דע"ז ופ"ב דפסחים. שאיסור דאורייתא הוא שלא להושיט כוס יין לנזיר. והויא נמי תיובתא כלפי סנאיה דרמ"א בא"ח סרע"ב. שפסק מי שאינו שותה יין מחמת נדר. יכול לקדש עליו. ואחרים ישתו. הא ודאי ליתא. ובמג"א שם השיב עליו ג"כ מטעמו של אמ"ה ז"ל. שאין האחרים יוצאין על ידו. ונעלם גם ממנו ז"ל גמרא ערוכה פסוקה הנ"ל. והתימה מאמ"ה ז"ל. שלא זכר גם דברי רמ"א להשיב עליהם. ולא אייתי מניה נמי סייעתא לדידיה דמוכח דהוה ס"ל נמי. שאין נכון לתת הכוס לאחר. דהא ודאי מדסתים. משמע דמקדש עליה כאורחיה. דאל"ה הו"ל לפרושי בהדיא. אלא ודאי לא ס"ל הכי. וקשיא עלייהו דהנהו חכמים שהנהיגו כך. וכבר זכרתי מזה במו"ק סי' הנ"ל. יע"ש עוד תשובה לבמג"א. לכן אקצר כאן.
3
ד׳ועוד נ"ל בר מהא לא שפיר דמי. משום דהוא לא יכול לשתות עמהם מיינם (עמו"ק סקצ"ו וכסא שן דרצ"ט) ודומיא דאכילה. בכהן אוכל תרומה וזר חולין. דזר כה"ג לא מצי מפיק לכהן בברכת מזון. ה"ה לשתיה דכותה בברכת שתיה. כי לא מצו שתו בהדדי. לא מצטרפי. אכילה ושתיה חדא מילתא בענין זה. ובעינן נמי צירוף לברכת שתיה. ואע"פ שאדם מוציא אחרים בברכת היין דחובה. אע"פ שאינו שותה עמהם. היינו ע"י הואיל. וראוי לשתות עמהם מיהת בעי. (לכאורה איכא לאותובי עלואי. מההיא דשלהי פבמ"ע. דקאמר תלמודא ליתביה לינוקא. אתי למסרך. ואי איתא. תיפוק ליה דהא לא מצי המברך למשתי מניה. איברא לאו מלתא היא לאוכוחי מהתם מידי. כמ"ש בחי"ג בס"ד. דבלא"ה תקשי היכי סלקא שמעתא התם. הא אמרת המברך צריך שיטעום. ואע"ג דקיי"ל. כי טעים אחרינא. נמי ש"ד. כדפרש"י שם. משום דאמרינן פורס אדם לבניו כו'. כדי לחנכן במצות. האי מאי. מדי אריא אלא משום מצות חינוך הא לאו בבר חינוך עסקינן דא"כ. היכי ס"ד למיתביה ליה למשתי. אלא מאי אית לך למימר. פשיטא בלא"ה נמי לא אפשר למתביה לינוקא כלל: אי משום דינוקא דחינוך. לא משכחת דמצי שתי מניה. ואי משום דהמוציא אחרים י"ח. חזי מיהת בעינן כדאמרן. ולית בה ספיקא. ותלמודא התם חד מתרי ותלת ספיקי נקט. וקבעי נמי לאשמועין חידושא. דחיישינן לדילמא אתי למסרך. דנ"מ לדוכתא אחריתא אבל כר"ת ודאי לא אתיא. דאיהו ס"ל דל"ח דילמא אתי למסרך. במאי דלא קביע ליה זימנא. והא מלתיה קשיא טובא. וכבר מחו לה אמוחא. ומאי דכתיבנא בס"ד ברירא כיומא דאסתנא). ואע"ג דמצו למשתי בהדיא מים ושכר שאינו של יין לא מהני. כדלא מהני לענין ברכת הזימון. עמ"ש שם בס"ד. הנלע"ד יעב"ץ.
4