שאילת יעבץ, חלק ב ע״זSheilat Yaavetz, Volume II 77
א׳מי איכא הוראה לאיסורא בגוי בחולב בהמה של ישראל בשבת כמ"ש בתשו' רמ"ע ושגגה היא
כתוב בתשו' מהרמ"ע (סימן קי"ג שאלה רביעית) בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לבעליה ומחצה לאריס נכרי. מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה החולב מפרק הוא. דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה. לפיכך אם הפקירה בעליה או התנה עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת. מותר. ואם לאו. אסור. עכ"ל.
כתוב בתשו' מהרמ"ע (סימן קי"ג שאלה רביעית) בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לבעליה ומחצה לאריס נכרי. מהו להניח לחלוב בשבת. תשובה החולב מפרק הוא. דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה. לפיכך אם הפקירה בעליה או התנה עם האריס שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת. מותר. ואם לאו. אסור. עכ"ל.
1
ב׳ונפלא ממני מאד פסקו זה. שהוא הפך הפוסקים כולם פה אחד. וכמבואר בש"ע בשני מקומות בה"ל שבת וי"ט. ולא זו בלבד שמותר. אלא עוד גדולה מזו שאפילו הבהמה והחלב של ישראל. מותר לצוות לנכרי לחולבה כאשר נתבאר בדבריהם ז"ל. אלא שיש מחמירין בה לקנות החלב מהגוי. וזה אינו אלא כדי שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל. ולאו היינו טעמיה דמהרמ"ע. דא"כ. אמאי לא אשכח היתר לחולבה אם לא באופן הנ"ל. היה לו לאסור רק החלב בלבד. אבל החליבה אדרבה משמע דשפיר דמי למעבד לכתחלה ע"י נכרי. ומצוה נמי איכא משום צער ב"ח. אפילו אליבא דהמחמירין בחלבה מטעם הנ"ל. ואע"ג דאמירה לגוי שבות. לית לן בה. משום צב"ח דאורייתא. זהו דעת הפוסקים ז"ל.
2
ג׳וכמדומה שהיה זה כשגגה שיוצא מלפני השליט. מחמת אותה שאמרו בהמצניע (דצה"א) דפשטו לר"ן ב"ג דחולב חייב משום מפרק. וא"כ אף ע"י נכרי נמי אסור מדאורייתא. משום שביתת בהמתו. דקיי"ל דאורייתא. ואיסורי שבת חמירי (אפי' שבותין דילה עיין פ' בתרא דיומא משנה ו') והיינו דדייק בלישניה דהויא מלאכה גמורה בגופה של בהמה. שביאר בזה דעתו ז"ל. שהאיסור הוא משום שעושה מלאכה בגופה של בהמה. ואפשר עוד שהיה סבור ז"ל. דמאן דשרי סבר. שאין זו מלאכה גמורה אלא מפרק כלאחר יד הוי. ובמקום צערא לא גזרו רבנן. ואיהו ז"ל ס"ל דמלאכה גמורה הויא. מדאמרינן חייב משום מפרק. וכן האמת לפי אותה שיטה. וכיון שהיא מלאכה בגופה של בהמה. לא שריא ע"י נכרי. כך נ"ל ברור בכוונת התשובה הנ"ל לדעתי.
3
ד׳והא ודאי דלא דייקא הך שמעתא. אולי איזה תלמיד טועה כתב כן על שמו של הגאון רמ"ע ז"ל. שהרי הטעות נגלה. דמאי איכפת לן אם המלאכה נעשית בגופה של בהמה. כיון שהבהמה אינו עושה שום דבר ולא מסייעת במאומה. רק הגוי לבדו עושה המלאכה. (ואינו אלא מפרק המשא מן הבהמה. למען תנוח בשבת). ולכך סמכו הפוסקים בכללם להתיר הדבר לעולם וכנ"ל. והוא דבר פשוט וברור. ויש הרבה כיוצא בו ואין להאריך.
4
ה׳ותו בר מן כל דין. ההוא דהמצניע אליבא דר"י איתמר. דאית ליה דישה שלא בגידולי קרקע. עיין בתו'. ואנן כר"ש סבירא לן. א"כ קשיא אפילו לשטתיה. והוא דבר תמוה ביותר. שהרי הרמ"ע ז"ל ראה ספר הש"ע. שכבר נתפשט בימיו. ונעלם ממנו מכל וכל. דבר שנאמר בה"ל שבת. ונשנה בה"ל י"ט. דאל"ה. לא הוה משתמיט מלהביאו ולזכרו עכ"פ.
5
ו׳ועוד גדולה מזו שמענו. שאפילו לישראל עצמו הותר לחלוב הבהמה. כדאמרינן חולב אדם עז לקדרה משום דמשקה הבא לאוכל הוא. ואע"ג דבתו' פירשו. דהיינו דווקא בי"ט ולא בשבת. לא ברירא כולי האי. אבל אין לפשוט מכאן. דעל כרחך לפ"ז לא קיימא הך דחולב חייב משום מפרק. דא"ה אכתי לתסר משום מפרק אפי' בחולב לקדרה. דהא תותים וענבים דכוותה נינהו ודוק. יעבץ ס"ט.
6
ז׳עוד בתשו' הנ"ל דבר פלא. שהשיב שאין שני תנאים נזכרים ביחד על שמועה אחת. וזכרתי זה בתשובתי לרמ"ח. עיין שי"ע ססל"ג.
7
ח׳עוד ראיתי בתשו' הגאון הנ"ל (בסי' פ"ד) דבר מתמיה וזר. בענין פריסת שמע ערבית. כמדומה שלא ראה ג"כ מ"ש בש"ע בדבר זה. וגם זה נפלא מאד.
8