שם משמואל, אחרי מותShem MiShmuel, Achrei Mot

א׳שנת תרע"א

ב׳בפירש"י אחרי י"ח ב' אני ה' אלקיכם אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלקיך וקבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזירותי, ע"כ, אין הפי' מעתה מחוייבין אתם לקבל גזירותי, אלא מעתה יכולין אתם לקבל גזירותי והבן:

ג׳אחרי מות שני בני אהרן וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וגו', נראה דכוונת נדב ואבוהו היתה שהתקשרו באהבה עזה עד מאד אף שידעו מראש שלא יהי' ביכלתם לסבול ותפרד נפשם מעל גויתם, אך חשבו שבזה יעוררו מלמעלה רצון ואהבת ה' לעמו ישראל למעלה מן הטעם, כמו שהם התקשרו באהבה עד למעלה מהטעם, כי אין הטעם והשכל נותן לאדם, שברצונו יסכים שתפרד נפשו מעל גויתו, והוא רק מחמת גודל אהבה שהתגברה למעלה מכל גבול וחק אנושי, וזה יעורר גם למעלה אהבת ה' לעמו ישראל למעלה מהטעם רק מחמת עצם מהות ישראל שהם בנים למקום יהי' נרצים אעפ"י שהם בלתי ראוין ח"ו, ובזה יהי' קיום נצחי שכמים פנים אל פנים יתעורר בכל עת גם אהבת ישראל לאביהן שבשמים למעלה מכל גדר וגבול, ושוב זו האהבה תעורר למעלה וחוזר חלילה, ובכן יתמיד השראת השכינה בישראל לעולמי עד, וחשבו זה לחינוך נכון וטוב להמשכן:

ד׳אך החטיאו המטרה כי לא נכון לעורר למעלה אהבה רבה כזו בעוד שלא נתבטלו עדיין חלק הרע, כי אז גם החיצוניות יכול להדבק כי מחמת גודל האהבה והשמחה סובלין גם המתנגד כמ"ש הרב בכוונת המקוה ויהי' ביכולת החצונים לדבק וליניק מהקדושה, וזהו האש זרה שהקריבו והבן:

ה׳וזהו הציווי לאהרן שאל יבוא בכל עת אל קה"ק שבזה מעורר האהבה מנקודה הפנימית, רק ביוה"כ שע"י הצום והוידוין והתשובה נתרחקו החיצונים וכמ"ש בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, או הוא זמן להפתח אהבה רבה כנ"ל ואז נכנס לקה"ק, ועל זה ג"כ מורה ההגרלה שכל גורל הוא למעלה מהטעם ונחעורר בחירת ישראל שהוא למעלה מהטעם וכמ"ש בזה במק"א:

ו׳ועפ"י דברים האלה יובן שבתפילתנו בשבת אנו מתפללין על הרצון רצה נא במנוחתנו, ובקידוש אנו אומרים בשבת ורצה בנו, כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, ע"כ אז יכול לפתוח בצד מה שער הרצון שכל רצון הוא למעלה מהטעם כי אין טעם לרצון:

ז׳שנת תרע"ב

ח׳יש להבין טעם סמיכת פרשת יוה"כ למיתת בני אהרן אחר שכבר הפסיק בפרשת תורת הבהמה והאדם, בפשיטות יש לומר דבשביל שהשוו כולם בדמימה זכו שנתיחדו גם בני אהרן לדיבור תורת הבהמה והעוף וכמו שכתבנו בטעמו של דבר בפרשת שמיני ונמשכה מזה תורת האדם, אבל אזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקודש שהיא שייכת רק לאהרן לבדו, שכהנים הדיוטים לעולם אסורין ע"כ נתאחרה הפרשה, ויש לומר עוד, דהנה כתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ישראל, וברש"י סדור ברצפת אהבה ארון וכפורת וכרובים ולוחות, ע"כ, הרי ששורש אהבה היא בקה"ק ומובן שבכניסת אדם לקה"ק נפתח הכל אהבה למעלה, שבמעשה התחתונים נתעוררו העליונים, וידוע דכאשר נפתח היכל האהבה למעלה נעשה אהבה רבה בתחתונים רשפי' רשפי אש שלהבתי', וכמו שאמר זקיני האדומו"ר הידול זצללה"ה מקאצק בטעם שמקודם הי' אהבה גדולה בין החסידים יותר מדורות שאחריהם משום שהקדוש ר' לו"י מברדיטשוב פתח את היכל אהבה ומזה נסתעף אהבה גדולה גם בין החסידים, אך אח"כ ראו צדיקי הדור שמאהבה זו לקחו הרשעים לאהבתם המגונה ונתרבה גם אהבה חיצונית בעילם עמדו וסגרו את היכל ההוא, ובזה יובן ענין חטא נו"א שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו, שהם באשר ראו שהוא עת רצון והי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ כבמדרש דבקו עצמם באהבה עד כלות הנפש, ולא פסקו מדביקתם אף שהרגישו שנפשם יוצאת כמ"ש בסה"ק, וע"כ באו לבית קה"ק בקטורת, לקשור עצמם באהבה זו עד כלות הנפש, ובזה חשבו שיהי' תיקון הכללי חטא של אדה"ר שהי' בשביל נטותו אחר אהבה חיצונית כמפורש בכתוב, והיכל האהבה יהי' פתוח שמאחר שיהי' הכל מתוקן ולא יהי' עוד מציאות הרע בעולם כדכתיב ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ שוב אין חשש שההיכל ההוא יהי' פתוח, ולפי מחשבתם היתה עבודה נכבדה עד מאד, וראוי לאנשים כמוהם שאמר משה עליהם שהם גדולים ממנו ומאהרן, אבל באמת עוד לא הגיע העת לזה, ועוד הי' להם ללכת את המדבר הגדול והנורא משכן הסט"א לכתתא רישי' כבזוה"ק פ' תצוה, ובכן עדיין לא הי' אפשר לפתוח את היכל אהבה, ובאשר פתחו קודם זמנו נתקפה גם הסט"א באהבה חיצונית, להיות אהבה חיצונית נמי ברשפי אש, וזהו האש זרה שהקריבו:

ט׳אך מאין נצמח שאנשים גדולים כמוהם יהי' להם טעות ולא הרגישו מה שעוד עליהם לכתתא רישי' דסט"א במסעות המדבר, בזה יש דיעות שונות, ובמדרש מונה עשרה חטאים, הכניסה לבקה"ק, קטורת נדבה, אש זרה, שלא נטלו עצה זה מזה או שהורו הלכה בפני משה רבם, שתויי יין, ריחוץ ידים ורגלים, חיסור בגדים, שלא הי' להם נשים ובנים, שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהוג את הדור, ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו, ונראה כי הכל נמשך מחטא הראשון ויחזו את אלקים וכו', ולא עמדו מנגד באימה ופחד, ובזוה"ק פתח לה פיתחא להאי פרשתא עבדו את ה' ביראה, אולי כיוון לזה, ובאשר פגמו הם במה שלא עמדו מנגד באימה, ע"כ גם כחות החיצונים לא עמדו מנגדם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאם אדם עומד מנגד ומתקרב לדבר קדושה באימה ופחד לעומת זה נופל פחדו על החיצונים בל קרוב אליו, ע"כ הי' להם מקום אחיזה להטעותם, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ואם לא הי' בפועל הי' בדקות המחשבה, ולגדולים כמותם גם זה נחשב לחטא, ועד שהקריבו אש זרה בפועל כמפורש בכתוב:

י׳והנה כתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש, ובמדרש מונה והולך עשרה דברים שנקראו זאת תורה מילה שבת וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר קה"ק הוא קדושה העשירית הנמנה במשנה כלים, לזה הוצרך לעשרה זכותים ודפח"ח, ולי יש להוסיף עוד שע"כ אין רשות לכנוס אלא ביוהכ"פ שהוא יום עשירי לימי תשובה, ובכתבי האר"י שיש יו"ד עמקים עומק אחר עומק, וזה שאנו אומרים שיר המעלות ממעמקים בעשי"ת, וביוהכ"פ מגיעים לתכלית העומק שבלב, והנה בבתי בראי אית שמחה, אבל בבתי גואי כתיב המשל ופחד עמו, וע"כ ביוהכ"פ שהגיעו לתכלית עומת הלב שהוא דוגמת בתי גואי ושם רק יראה ופחד, ובפייט של עבודת יוהכ"פ הי' עומד באימה לפני אל עליון, והנה הוא להיפוך מחטא נו"א בראשונה שלא עמדו מנגד באימה ופחד כנ"ל, שע"כ נמשכו מזה עשרה חטאים הנ"ל, וביוהכ"פ שבאין לעומק הלב שהוא באימה ופחד, נתקן זה ע"י עשרה זכותים הנ"ל, ע"כ אז רק אז זמן לפתוח ההיכל ההוא מפני שאז נופל אימה ופחד על כחות חיצונים כנ"ל, ואינם נוטלים מאהבה זו כלל:

י״אולפי האמור יובן סמיכת הפרשיות, דהנה ענין איסור מאכלות אסורות הוא משום שהשפעתם מצד הרע, ובמדרש שעתיד חזיר ליטהר, ונראה שהטעם מפני שרוח הטומאה יעביר מן הארץ אז, ויהי' השפעת כל הנמצאים מצד הקדושה, וכן ענין טומאת אדם בודאי לא תהי' לעתיד כמו שאמרו ז"ל עתידה אשה שתלד בכל יום, ובמדרש שצרוע וזב נתהוו אחר מעשה העגל ואז נאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, א"כ הפרשיות האלו מורים שעוד רחוק מתיקון הכללי, וע"כ באו אחר מיתת בני אהרן וקודם פרשת יוה"כ והכל כסדר:

י״בומזה לימוד לאדם שיהי' זהיר בהתעורר בעצמו אהבה רבה בתפילה וכדומה ברשפי אש שלהבתי', שצריך שיהי' בצירוף יראת שמים, והנה אהבת ה' יותר נקל לאדם לעורר בעצמו מלעורר בעצמו יראה, כי אהבה נותנים מלמעלה, אבל יראה אמרו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ועיין בסידור הרב ז"ל בהערה לתיקון חצות, והעצה היעוצה לזה לסמוך תיכף עיון הלכה שהוא שמירה מעולה בפני החיצונים, ובמדרש משל למטרונה שהיא מהלכת והזיין מלפני' ומלאחרי', ובשביל שאנשים בלתי נזהרים בזה נסתעף הרבה פעמים שהנפילה אחר התפילה הוא גדולה מאד, וכל בעל נפש יחוש לעצמו:

י״גוהנה בש"ק כל החיצונים בורחין לנוקבא דתהומא רבה, ע"כ אז הוא שעת הכושר להתעורר באהבה ביותר שאת, וזה שאנו אומרים בזמירות של ליל שבת ימינא ושמאלא ובנייהו כלה, כי מאחר שיש שמירה מימין ומשמאול אז יכול להיות בנייהו כלה שהוא לשון כלות הנפש באהבה:

י״דפרשת שחוטי חוץ נכתבה אחר פרשת יוה"כ, נראה, דביוה"כ כתיב לפני ה' תטהרו, וכבר פרשנו שהוא כעין מה שאמרו מים שנטמאו משיקן והן טהורין, שמאחר שנדבקו למקוה טהרה שאינה מקבלת טומאה בהכרח פרחה טומאתן מהם, וכן בנפשות ישראל שביוה"כ שבים ונדבקו בשורשן שהוא הש"י, ועי"ז נטהרין, ויש לומר דזה נמי טעמא דשחוטי חוץ ואיסור הבמות, שהרי כל ישראל מאחר שהכל דבקין בשורש אחד הם כולם כאיש אחד ואין ראוי להם התחלקות מקומות לקרבנותיהם:

ט״ושנת תרע"ג אחרי ושבת הגדול

ט״זאחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת ולא ימות, וברש"י כדרך שמתו בניו, ויש להבין הלוא בניו בשביל שהקריבו אש זרה מתו, וא"כ מה ענין מיתת בניו לכאן:

י״זונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (ק"ב:) השוה ענין יוה"כ דהוא בעשור לחודש השביעי להא דבעשור לחודש ניסן ויקחו להם איש שה לבית אבות, ואיתא שם האי עשור דכנסת ישראל אינון, ועוד שם בכל אתר בעשור דמטרנותא הוא, ונראה לפרש על פי פשוט דהנה במדרש ר' יודן פתר קריא בכ"ג בכניסתו לבית קה"ק, חבילות חבילות של מצות יש בידו בזכות התורה וכו' ומונה והולך עשרה דברים, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר עשר קדושות מנויות במשנת כלים והעשירי הוא בית קה"ק ע"כ לבוא לקדושה העשירית הי' צריך עשר זכותים עכת"ד, ויש לדקדק למה ביוה"כ דווקא כי אלו עשרה זכותים ישנם כל השנה, אך יובן עפ"י מה שאיתא בקדושת לוי בפירוש דברי הש"ס ברכות (ל"ב.) אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דאמר ר"א א"ר אושעיא מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, ופירש הוא ז"ל עפ"י משל, איש גדול וקדוש הי' לו בן ואיש המוני פשוט הי' לו נמי בן ושניהם הולכים לבית הספר, אם יטיבו מעשיהם מובן שנותנים יותר שבח לבן איש המוני שלא ראה כן מאבותיו וגם בטבעו בודאי נגרר אחר אבותיו ומ"מ אחז בדרכי טובים וצדיקים, אבל לבן גדול וקדוש אין זה כ"כ שבח, כי כן הוא טבעו וכך ראה נוהג מאבותיו מיום היותו, ומובן אם ח"ו ישחיתו דרכם מאשימים יותר את בן הגדול וקדוש, כן הענין בישראל בני אבות הקדושים, כשישראל מטיבים דרכם והקב"ה רוצה לפסוק להם ברכות וישועות בשביל מעשיהם הטובים, נמצא מקטריגים שמקטרגים לומר שאין זה להם כ"כ שבח, כי בני אבות הקדושים המה, ולמה לא יטיבו דרכם, כי כן הורגלו מבית אבותם וחדר הורתם, ואם ח"ו להיפוך אז יגדילו מטעם זה חטא עונותם, אבל הקב"ה מליץ על בניו איך תאמרו שטבעם נוטה לטוב הלוא עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו במעשה העגל, הרי שטבעם אינו כ"כ טוב מלידה ומבטן, וזה פירוש הגמרא שאמרה כנסת ישראל הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך לשכוח מעשה העגל שוב אין לי כ"כ זכות במעשה סיני שאמרתי נעשה ונשמע, ע"ז אמר הש"י ואנכי לא אשכחך היינו כשיבוא הצורך לזכירת מעשה סיני אז לא אשכחך מעשה העגל, וזש"ה וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם היינו כשאפקוד את ישראל לטובה והמקטריגים יקטרגו כנ"ל להקטין את הזכות ולהגדיל את מעשים הבלתי ראוים, אז אפקוד עליהם חטאתם ויסתום פי המקטריגים, ושפתים ישק:

י״חוממוצא הדברים שלא בכל עת יטב להזכיר את שורש ישראל ומקור מחצב נשמתם כי אם ח"ו ישראל בלתי ראוים זה גורם עוד קטרוג ח"ו:

י״טוהנה ביוה"כ כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו, ואיתא בספרים שהטהרה היא מחמת התגלות שורש נשמת ישראל שהוא לפני ה' כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם כמו בן הנמשך ממוח האב, ופרשנו עוד עפ"י דברי מהר"ל שלא נאמר קודם דיבור לך לך לאאע"ה שהי' צדיק ועובד ה', שאלו כתוב כן הי' במשמע שהבחירה בו הי' בשביל הטעם וכענין אהבה התלוי' בדבר וממילא אם ח"ו בטלה דבר בטלה האהבה, אלא שהבחירה היתה למעלה מן הטעם ומפני ששורשם הוא גבוה מעל גבוה, וע"כ אפי' כשישראל חוטאין ח"ו אין הקב"ה מואס בהם ועמו אנכי בצרה עד שהוא משיבן לתחת כנפיו, וכל חטא א"א שיהי' דבק בהם בעצם שבעצם הם טהורין והחטא הוא רק במקרה, וע"כ ביוה"כ ששבה כל נפש לשורשה כעין שכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, בהכרת הטומאה של העונות פורחת מהם, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, אך ידוע דצריך אתעדל"ת ברישא:

כ׳והנה ידוע שיש עשר כתות בכנסת ישראל הם המנוים בריש פ' נצבים, וכנגדן עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וכו' ובהקדמה לתקה"ז מונה עשרה כתות נגד עשר ספירות, בני מלכים, צדיקים, חוזים, נביאים, מארי תורה, גבורים, חסידים, נבונים, חכמים, ראשי אלופי ישראל, וכמו שבכלל כן בפרט בכל איש ואיש יש עשר כוחות הנפש, והעשירי הוא תעלומות לב:

כ״אולזה באה המצוה שביוה"כ יבוא אהרן אל הקודש מבית לפרוכת, ובזה תתועד יחד כל בחינה הפנימי של, עולם, שנה, נפש, עולם הוא בית קה"ק, קדושה העשירית כבמשנת כלים כנ"ל, שנה הוא יוה"כ יום העשור בתשרי, נפש הוא כ"ג שהוא פנימי של כלל ישראל המחולקין בעשרה כתות, ובאשר הכ"ג שהוא הפנימית שבעשרה כתות שבישראל והוא שליח של כל ישראל ושליח של אדם כמותו נחשב כאלו כל ישראל באין למקום הפנימי שהוא הקה"ק ובשביל עשרה זכותים השנוי במדרש בזה נעשה אתעדל"ת לעורר נקודה הפנימית שורש של ישראל למעלה שמשם הטהרה כנ"ל:

כ״באך הנה כתבנו בשם הקדושת לוי שבהתעורר שורש ישראל ומקור מחצב נשמתם יכול לבוא מזה קטרוג ח"ו, אבל באשר הוא יום העשירי מימי תשובה לעומת עשרה עמקים שבלב שבכל יום ויום מגיעים בתשובתם לעומק יותר, וכמ"ש האר"י ז"ל בענין שיר המעלות ממעמקים שאנו אומרים בעשי"ת, והיא נקודה הפנימית שנקראת תעלומות לב שמזה אינו יודע רק הקב"ה לבדו שהוא לבדו יודע תעלומות, וע"כ שטן ביוה"כ לית רשות לאיסטוני שמתעלומות לב אינו יודע מה הוא שמה, הטובה היא אם רעה, וע"כ אז רק אז הזמן לעורר נקודה הפנימית שורש ישראל למעלה ולמטה שהם עם אחד שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים עד שהקטיגור נהפך לסניגור שישראל ראוין להיות לחלק ה', יעקב חבל נחלתו, וישראל נצחין דינא:

כ״גובזה יש לפרש מאמר המדרש אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לע' שנה ולא עת לעולם אלא בכל שעה שרוצה לכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, והכל תמהו הלוא הפרשה ביוה"כ משתעי, ולהנ"ל יש לומר דהפירוש כסדר הזה שיהי' פתיחת הלב עומק אחר עומק עד שיפתחו תעלומות לב כנ"ל, וא"כ אין היום גורם אלא הסדר גורם, ומה שלא נמצא פתיחת הלב באופן זה אלא ביוה"כ, זה דבר אחר גרם לה, ולא מצד מניעת הזמן:

כ״דוכמו כן יש לומר האי בעשור לחודש ניסן ויקחו להם איש שה לבית אבות, דישראל הנאמר להם בר"ח שיכינו לעצמם לעשות פסח ולמיכל על פתורא דאביהון, הי' כל איש מטהר את לבבו ובודק בכל יום ויום יותר עמוק עד שביום העשירי הגיעו לעומק העשירי הנקרא תעלומות לב ונתגלה שורש ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, ובזה הכח מסרו נפשם ליקח אלוהיהם של מצרים ולקשרו בכרעי המטה לעשות ממנו קרבן פסח:

כ״הובזה יש לפרש משכו וקחו לכם צאן, פירש"י משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ואינו מובן כי היתכן שעד כה אחר ראותם תשעה מכות מופלאות מאד, ואחר שכבר מתו כל הרשעים בשלשת ימי האפלה עוד לא משכו ידיהם מע"ז עד שהוצרך להזהיר אותם מחדש, אך יש לומר דכל זמן שלא הי' בתכלית עומק הלב ועד לא נתגלה תעלומות לבם לא הי' ביכולתם לכוין בעבודתם לה' אחד בתכלית האחדות, ובשביל זה הי' ביכולת טומאות מצרים ויצרא דע"ז להכניס בלבם מחשבת חוץ, אך כשהגיע יום העשירי ובאו לעומק העשירי שבלב החליפו כח לדחות מהם כל מחשבה רעה ומסרו את נפשם כנ"ל אז זכו ליקח צאן של מצוה כאמרם ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:

כ״וולפי"ז יובנו דברי הזוה"ק דהאי בעשור דכנסת ישראל אינין, היינו שאז נתגלה שורש כנסת ישראל למעלה ולמטה, הן בעשור לחודש תשרי הן בעשור לחודש ניסן במצרים, וכמו שביוה"כ נתגלה שורש כנסת ישראל נגד האומות ונצחו דינא שהם רק הם נבחרו לחלק ה', כן נתגלה אז במצרים שהם ראוין לחלק ה' ויוצדק בהם המאמר מה אתה עושה כאן במקום טמאים קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך:

כ״זועם מה שאמרנו יובן למה הביאם ה' בנסיון זה ליקח הפסח בפרהסיא לעיני כל מצרים, והן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, כי עוד לא הי' זמן הגאולה שיתגלה כבוד ה' לעיני כל כמו שהי' בעת היציאה שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה וגאלם, ולמה לא הי' די שיעשו זה בצנעה, אך לפי הנ"ל בשם הקדושת לוי שבהתגלות שורש נשמת ישראל יכול ח"ו לעורר קטרוג, שלעומת שורשם אינם ראוים, לזה הביאם ה' בנסיון זה שמסרו נסשם על קדושת ה', מה שאין זה בכח שום אומה ולשון, וגוי אינו מצווה על קידוש ה', וכבר דברנו מזה, מפני שאין זה בכוחם, א"כ בזה נסתם פי המקטריגים:

כ״חובזה יש ליתן טעם על מה שקורין לשבת שלפני פסח שבת הגדול ע"ש שאז חל העשור לחודש בשבת, ולמה אין קורין יום העשור יום הגדול אפי' כשחל בחול, ומזה נראה שהדברים תלוים בשבת דווקא, ולמה, ולהנ"ל יש לומר דהנה לבוא אל עומק פנימית הלב עד מסירת הנפש בעודם בגלות תחת יד מצרים, הי' כמעט מן הנמנע, כי גלות הוא מלשון התגלות וכמ"ש ויגל את מסך יהודה ובמדרש איכה גלי מה דכסיא, וע"כ לא הי' ביכולתם לבוא לפנימית נקודת הלב בעוד החיצונית שולט, ועוד כי גלות הוא פיזור כמ"ש מהר"ל בתיבת גלה כנודע, ובמדרש פ' לך ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, וזה הי' מעכב קיבוץ כחות הנפש עד לבוא לבחי' תעלומות לב ובמסירת נפש כנ"ל, ע"כ הי' נצרך לזה סיוע מכח שבת כי שבת הוא יומא דנשמתא ורזא דאחד, וזהו שבת הגדול, והוא ממש כעין יוה"כ, אך יוה"כ באשר הוא עצמו נקרא שבת אינו נצרך לשבת דווקא ויכול להיות אפי' בגלות בכל יום שחל אפי' בימי החול:

כ״טולפי האמור יש לפרש דברי רש"י הנצבים פתח דברינו שלא ימות כדרך שמתו בניו, כי היה במדרש איתא פלוגתא דתנאי למה מתו, וחשב שם במדרש זה אמר ככה וזה אמר ככה עד עשרה חטאים, והנה חשב שם חטאים שמכבר הי' בידם, ולמה לא נענשו עד הנה, אך יש לומר דודאי היו חטאים בתכלית הדקות דאל"ה לא הי' משה אומר עליהם שהם גדולים ממני וממך, ועד כה לא הי' נחשב לחטא כלל, אך עתה שנכנסו בקטורת זו אשר לא צוה ובת"כ שהיו מוסיפין אהבה על אהבה ונדבקו נפשותיהם בשורשם שהי' למעלה גבוה מאד שוב נתעורר עליהם קטרוג כנ"ל בשם הקדושת לוי שלרגלי מעלתם גם זה נחשב לחטא, ובשביל זה באו לכלל טעות להקריב אש זרה כי עבירה גוררת עבירה, ומעתה יובן האזהרה לאהרן שלא יכנס לק"ק אלא ביוה"כ וכסדר הזה למען לא יעורר עוד קטרוג ח"ו כמו שעוררו בניו, ומזה תוכחת מוסר לכל איש נלבב להכין עצמו לקראת היו"ט הבא לקראתינו לשלום, שאז נתגלה שורש ישראל וכימי צאתינו מארץ מצרים, וכנ"ל:

ל׳ענין פרשת שחוטי חוץ הנאמרה אחר פרשת יוה"כ, דהנה מצינו בשלשה מקומות הקריבו ישראל קרבנות, במות, משכן, בהמ"ק, ובמק"א אמרנו שהם מקבילים לעומת, שכל, נפש, גוף, במות שכל אחד ואחד עושה לעצמו מקביל לעומת השכל שבאדם שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי', וכן כתיב ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה והם מתנבאים, כי באמצעות הקרבן שבבמה נתגבר בהם כח השכלי להתנבאות, וקרבן כשמו שהוא מקרב הדבר לשורשו, ובאשר נתקרב כח השכלי לשורשו ע"כ חל עליו כח נבואיי, משכן מקביל לעומת הנפש שהוא עוד יותר שמקרב את הנפש לשורשה והוא רבותא יותר מהתקרבות השכל, שכל דבר שהוא יותר נמוך הוא רבותא יותר להתקרב, וע"כ המשכן נעשה עיקרי מבעלי חיים שהיריעות הם של צמר תכלת ארגמן תולעת שני, ורק חלק הרביעי הי' שש, ובעלי חיים מתיחסים לנפש ומהם עיקר המשכן כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרוין משכן, בהמ"ק מקביל לעומת הגוף שבודאי זה רבותא עוד יותר לקרב גם את הגוף להקדושה, וע"כ בהמ"ק עיקרו נעשה מדברים הדוממים המתיחסים לגוף, ועוד יש לי להוסיף בה דברים ששלשה אלה מקבילים לאברהם יצחק ויעקב, דהנה במות היו נוהגות מימות עולם אדם נח, והיינו כל אחד לפי שכלו הי' מתקרב להש"י, וכן באאע"ה מצינו שחקר בשכלו הרבה בענין אלקית כבזוה"ק ריש פ' לך, עד שהשיג אחרות הש"י בחקירתו, והיו שתי כליותיו נובעות חכמה, אך זכה למה שלא זכו צדיקים הקודמים לו, שהם זכו לעצמם לבד והוא ע"ה בכל מה שזכה זכה גם לזרעו אחריו, והנה גם בזה זכה שזרעו אחריו יהי' ביכולתם להתקרב להש"י את בחי' נשמתם אף ששכלם לא יהי' כ"כ בהיר שיזכו מצד עצמם, וע"כ מה שישראל מקריבים בבמות אף שמצד עצמם הם לא הגיעו למעלה זו הוא מפאת ירושת אברהם אע"ה, ובא יצחק והוסיף במה שהקריב את נפשו להש"י, שיהי' אפשרות זרעו אחריו גם לקרב בחי' הנפש, ובזכותו זכו ישראל להמשכן, ובזה יובנו דברי המדרש פ' פקודי שהקב"ה התכוין להעמיד המשכן ביום שנולד בו יצחק אבינו, שלא ביארו מפרשי המדרש מה שייטא דיצחק אבינו יותר משאר האבות, ולהנ"ל שכל ענין המשכן הי' ירושה מיצחק אבינו יובן הדברים בטיב, ובא יעקב והוסיף קדושה בתמימותו שיהי' אפשרות לזרעו אחריו להתקרב גם בבחי' גופם, ובזכותו זכו ישראל לבהמ"ק וע"כ נקרא בית אלקי יעקב, וזכה לקדושת הבית שהי' מדוממים כנ"ל שגם הגופים של זרעו אחריו יתקרבו להש"י, וע"כ תיקן תפילת ערבית לעומת אברים ופדרים, שהדם הוא הנפש וע"י מתקרב הנפש, אבל איברים ופדרים מתיחסים לגוף, וע"כ יעקב שהגיע למדה זו תיקן כנגדו תפילת ערבית, וכן נמי מצינו אצלו זבחים מה שלא מצינו באברהם ויצחק, כי זבחים הם שלמים, וכן מצינו לשון עולה וזבחים, מכלל דזבחים לאו היינו עולות, והוא קדשים קלים הנאכלים, וכבר דקדקנו מה שלא הביא הש"ס ראי' מזה דשלמים הקריבו בני נח אלא הביאי מזבחים דיתרו, ותרצו דלאחר מ"ת בא יתרו, אלא זבחים לדידהו בלי הפשט ונתוח ולא דיברו מיעקב כלל כי שאני יעקב וכנ"ל, והוא שפיר הי' אוכל בקדשים אף שלא מצינו זה בזולתו קודם מ"ת, והכל מטעם אחד שזכה שגם הגוף יתקרב ואכילה מתיחסת לגוף:

ל״אובזה יש ליתן טעם על מה שהוצרך להגאולה מצוח פסח ומילה, דהנה במות מותרין לבני נח אפי' בזה"ז, כי הם אין להם אלא התקרבות השכלי אבל לא התקרבות הנפש, ואצ"ל התקרבות הגופני, ואפי' הטובים שבהם אין להם אלא מה שהשכל מחייב וכמ"ש מהר"ל בנכרי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו שדברנו מזה הרבה פעמים, וע"כ מצות שיתעסקו בהם ישראל לעורר את הגאולה היינו שיתחלקו ישראל מהאומות צריך למצות כאלו שהם מפאת שלימות הגופני והם פסח ומילה, פסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה והוא שלימות הגוף ע"י אכילת קדשים כנ"ל, וכן מילה היא שלימות צורת הגוף כבמדרש פ' מילה אין לך פסולת אלא צפורן של אצבע קטנה העבר אותה ובטל המום:

ל״בולפי האמור יש ליתן טעם על שילה שהי' בית של אבנים למטה ויריעות מלמעלה, כי שילה הוא בחלקו של יוסף, ויש לומר שהוא בזכותו של יוסף וידוע בכתבי האר"י ז"ל שנתעברה בו נשמת יצחק, ויצחק הוא קץ חי, וחי הוא מדתו של יוסף כידוע, עוד זה ידוע שיוסף הוא ואו זעירא והוא מילוי של יעקב שהוא ואו, א"כ הי' ביוסף ענין יצחק וענין יעקב, ע"כ שילה שהיתה בזכותו הי' בו ענין משכן שהוא היריעות וקצת ענין בהמ"ק שהוא בית של אבנים למטה:

ל״גולפי האמור שמשכן ומקדש הם התקרבות גם הנפש והגוף יובן ענין שחוטי חוץ היינו איסור הבמות, דענין במות היא שכל אחד מתקרב בפני עצמו ולא מצד הכלל שהרי אין דעתן שוות כנ"ל, וכל זה יוצדק בהתקרבות מצד השכל, אבל כשהוקם המשכן שישראל מתקרבין גם מצד הנפש ונפשות כל ישראל הם אחד בשורשן ואין בהם התחלקות ע"כ מקום הקרבנות צריך נמי רק במקום אחד לכולן, ואפי' גופין של ישראל שהם מופרדין כל אחד לעצמו נמי כל ישראל מתאחדין כאחד, אבל נפשות ישראל בשורשן הם אחד ממש, וע"כ בזמן משכן ומקדש אי אפשר שיהי' קרב בבמה, כי אפי' קרבן היחיד נמי נוגע לכל הכלל, ומה"ט יש לומר דאין קרבן יחיד קרב אלא בין שני התמידין להורות שגם קרבן יחיד מתקרב מצד הכלל, ונכלל קרבן יחיד בקרבן ציבור הנעשה מתרומת השקלים שנתאחדין כל הציבור כאיש אחד:

ל״דולפי האמור יובן השייכות פרשת שחוטי חוץ לפרשת יוה"כ, דהנה ביוה"כ שבים כל נפשות ישראל לשורשם ולא לבד הנשמות אלא אף הנפשות, והנשמות בעצמם טהורים הם כי אין החטא נוגע בהם כלל, וכדאיתא בכתבי האריז"ל שכשבא אדם לעבור עבירה תיכף מסתלקת הנשמה ממנו כדי שלא תפגום, אלא כל הפגם הוא בנפש, ובודאי שפגמת הנפש נוגע גם לנשמה, אבל הנשמה אין צריכה טהרה אלא טהרת הנפש, וכן כתיב ועניתם את נפשותיכם תענו את נפשותיכם, וע"כ הא דכתיב לפני ה' תטהרו ופרשנו שהוא מפאת ששבה הנפש לשורשה, לאו בנשמה משתעי אלא בנפש והנפשות בשורשם אחד כנ"ל, א"כ יש שייכות לפרשיות אלו אהדדי, ששניהם מפאת התאחדות הנפשות בשורשם:

ל״הכמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו, ובמדרש שמצרים היו בעלי זנות, והכנענים היו בעלי זנות וכשפים, ובודאי ששניהם היו בעלי זנות וע"ז וכשפים שהוא ענין ע"ז, ובמצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם והיתה מליאה נמי ע"ז ונשפים כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הרי שהיו גם בעלי ע"ז ומכשפים וחרטומים, וכן נמי כנענים כתיב כי את כל התועובות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, והיו שטופים בע"ז מאד ואמרו ז"ל אין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם האמוריים ע"ז, מ"מ עיקר הדבר שהיו שטופים בו ביותר הי' מצרים בזנות וכנענים בע"ז, כי אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שכנים וזה מושך את זה וזה מושך את זה, ובמהר"ל בספר הגבורות שמצרים הי' חומר וכנענים הי' צורה מקולקלת וארורה, והיינו כי השכל הוא הצורה לגבי החומר ובעלי ע"ז הי' ג"כ עפ"י שכלם אבל הי' שכל מעוקם, וכמ"ש הרמב"ם שע"ז שחדשו בימי דור אנוש הי' מחמת ששפטו בשכלם שמכבוד המלך לכבד את משרתיו, ומחמת שכל המעוקם זה מרעה אל רעה יצאו, וע"כ כנענים שהם שטופים בע"ז ביותר הם כמו צורה לגבי חומר אבל צורה מקולקלת, ומצרים שהיו שטופים בזנות ביותר הם חומרים לגמרי כמו שאמרו ז"ל בסוטה היא עשתה מעשה בהמה, הארכתי בזה מפני שראיתי בקצת מחברים שכתבו היפוך ממה שכתבנו אבל דעת חכז"ל כמו שכתבתי:

ל״וונראה דהא דסמיך לי' את משפטי תעשו ואת מוצותי תשמרו הם מקבילים נגד מעשה מצרים, ומעשה כנענים, והיינו כי משפטים הם דבר שהשכל מחייב כמו שפירש"י אלו לא נאמרו הי' כדאי לאומרם. ותקים הם דברים שלא נודע טעמם, והנה העריות הם מכלל החקים כמ"ש הרמב"ן כי לפי שכל אנושי אין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו, וזה ללמד על הכלל כולו יצא שאפי' אותם שהם תועבה גם בעיני אדם, עיקר טסים אזהרתם הוא מכלל החוקים שנעלם טעמם, וע"ז והוא שכל מעוקם כנ"ל, ומתיחס ביותר למשפטים, וע"כ בשמירת ישראל משפטי השי"ת שהוא משפטי התורה יתיישר שכלם ומוציאם משכל מעוקם ומיצרא דע"ז, וכן בשמירת החוקים ינצלו מיצרא דחוקי התועבות ומעריות בכלל, ובאשר כתבנו ששניהם בשניהם, אלא שבזה ע"ז ביותר וג"ע נמשך אחריו, וזה ג"ע ביותר וע"ז נמשך אחריו, ע"כ נכתבו שני פסוקים סמוכים בזה מקדים משפטים לחוקים, ובזה מקדים חוקים למשפטים, לרמוז שזה לעומת מצרים היינו שמוציא מטומאת מצרים, וזה לעומת כנענים:

ל״זויש לומר דמצות שנתנו לישראל להתעסק בהם כדי שיצאו ממצרים שהיו פסח ומילה הם נגד שתי אלה, מילה נגד יצרא דג"ע, ופסח לעומת יצרא דע"ז דכתיב משכו ידיכם מע"ז, ובזוה"ק דפסח הי' ביטול ע"ז, והנה מילה קודמת לפסח, וכל ערל לא יאכל בו, להורות כי בלתי אפשר ליישר את שכלו אלא שיקדים לו שמירת הברית, אך הציווי הי' של פסח תחילה שהציווי של פסח הי' בר"ח ושל מילה בי"ד בניסן נאמרה לו פרשה זו וכבר דברנו מזה, היינו שגם זה אמת שבלתי אפשר להיות שומר הברית בלתי שיקדים לו קבלת עול תורה ועול מלכות שמים, ולעומת שיתקשר נפשו באהבת התורה ומשתוקק אלי', מוציאה אותו מיצרא דג"ע, וכמו שכתב הרמב"ם גדולה מזאת אמרו יפנה לבו מדברי בטלה לדברי תורה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה, וכל זה נרמז שבהצואה וקבלת המצוה עליהם הי' פסח ברישא, שהוא בכלל למשוך ידיהם מע"ז וליקח לו צאן של מצוה, ואז אח"כ היו יכולין להיות שומרי ברית וזו מילה, ואח"כ היו יכולין לבוא לאכילת פסח שהוא התיישרות השכל לגמרי והוא ביטול ע"ז:

ל״חויש לומר עוד דכמו שהוצרכו לגאולת מצרים פסח ומילה לעומת טומאת מצרים שהי' ג"ע וע"ז, כמו כן בביאתם לארץ מצינו להם שתי אלה למען יתגברו על כנענים, וזה הדבר אשר מל יהושע הרי מילה, וכתיב שם ויעשו את הפסח, לעומת טומאת הכנענים שהי' ע"ז וג"ע:

ל״טשנת תרע"ד

מ׳כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וברש"י מגיד שמעשיהם של מצרים ושל כנענים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל, ובת"כ איתא עוד ומנין שישיבתן של ישראל גרמה להם שנאמר אשר ישבתם בה, ויש להבין למה ישיבת ישראל גרמה להם להתקלקל עוד יותר, ויש לומר דהנה ידוע שאין להסט"א חיות אלא מהקדושה ומחמת עונות ישראל נתרבה אצלם השפע, וא"כ מובן אשר הם תמיד משתוקקים ומתאמצים להכשיל ולהחטיא את ישראל ח"ו, אך אמרנו במאמר הקדום שישראל הש"י בכבודו ובעצמו הוא משגיח עליהם ומנהיג אותם הוא הוא היצר שלהם, ואין תשוקת יצה"ר אלא על קין וחבריו ואין תשיקתו של הקב"ה אלא על ישראל, ופרשנו שהיצה"ר מכניס מחשבות רעות לקין וחבריו, והקב"ה להבדיל מכניס מחשבות קדושות בישראל, ומ"מ בודאי כל טצדקי דאפשר להו למעבד מן הצד להכשיל את ישראל בודאי עושין, והנה כתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכבר פרשנו שלאו דווקא שהתערבו עמהם וראו בפועל מעשיהם הרעים אלא אפי' היו יושבים סגורים נמי כי אומה"ע מקלקלין את האויר במעשיהם המתועבין כי אפי' מחשבה נחקקת באויר כמ"ש הרמ"ע, וכמו בגשמיות השואף לקרבו אויר משחת משחית את גופו, כן הוא ברוחניות שקלקול האויר מטמטם את הלב והמוח על היפוך אוירא דא"י מחכים, ומחמת טמטום המוח והלב נתקלקלו נמי המעשים, וע"כ מובן שזהו מתחבולות הסט"א להכניס מחשבות רעות ללבם של האומות שישראל יושבין בקרבם לעשות מעשים יותר מכוערים כדי לקלקל את האויר בכדי ללכוד בהם איזה נפשות מישראל א"כ שפיר מובן שישיבת ישראל גרמה להם:

מ״אוהנה כתיב שבת הוא לכם בכל מושבותיכם היינו אפי' בגלות וכל כחות הרעות ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ובהכרח האויר נטהר וכעין שכתוב ורוח עברה וטהרם, ע"כ אז הזמן לפני כל אחד לפי מה שהוא להתאמץ בתורה ובתפלה, כי בשבת הוא אפי' בגלות אוירא דא"י:

מ״ביש להתבונן בפרשה דשחוטי חוץ דמתחלת בלשון זה הדבר, ובגור ארי' פ' מטות אהא דאמרו מוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר שבאשר הי' נביא התורה שהיא נצחיות שייך בה לשון זה הדבר וכל שהוא מצוה לשעה שייך בה לשון כה, וא"כ הניחא למ"ד בשר תאוה לא אתסר כלל וכל הפרשה מיירי במוקדשין שפיר דהיא מצוה הנוהגת לדורות, אלא למ"ד דפרשה ראשונה באה לאסור להם בשר תאוה במדבר וכשבאו לארץ התירו להם א"כ היא רק מצוה לשעה ולמה פתת בה בלשון זה הדבר:

מ״גונראה עפי"מ דאיתא בפרקי דר"א מענין דור המדבר ששמעו קולו של הקב"ה בסיני שלא שלטה בהם רימה ותולעה אף במיתתם ולא ראו טפת קרי מימיהם וכו', והיינו משום שאף גופם נתקדש בקדושה העליונה מאחר שבעודם בגופם שמעו את קולו וראו את כבודו ית"ש, והנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, והטעם מפני שטפלין לגופו של אדם והקדושה ששורה על גופו שורה נמי על הנטפלין אליו, וע"כ לגבי תחומין שקדושת היו"ט ששורה אף על גופות בני ישראל חלה נמי על הבהמה והכלים, וכן נמי לענין אכילת תרומה שקדושת כהונה שחלה על גופו של כהן לאכול בתרומה חלה נמי על בהמתו וקנין כספו, וע"כ דור המדבר שהיו כ"כ ברום המעלה התפשטה הקדושה גם על הנטפלין וע"כ בהמתן של דור המדבר הי' בהן קדושה מענין קדשים לדורות, וע"כ נאסר להם בשר תאוה כעין קדשים בחוץ, וכתיב בי' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, כי גם דם בהמות חולין מקומו במזבח, וע"כ פרשה אחת היא עם שחוטי חוץ ואין ביניהם לא פתיחה ולא סתימה להורות כי מצוה אחת היא אלא שמעלת הבעלים גורמים שינוי הפרטים, וע"כ מאחר שהמצוה בכללה היא נוהגת לדורות מצדק בה לומר זה הדבר:

מ״דשנת תרע"ה

מ״הואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבוא אהרן וגו',

מ״ווברש"י ואף זו לא בכל עת אלא ביוהכ"פ כמו שמפורש בסוף הפרשה בחודש השביעי בעשור לחודש, ויש להבין דלכאורה הי' יותר יוצדק להקדים הזמן בחודש השביעי בעשור לחודש והי' מקביל להא דלא יבוא בכל עת אלא בעשור לחודש השביעי, ואף אז רק בקרבנות הללו, ונראה דזה הוא קושיית הזוה"ק (נ"ח:) כתיב אל יבוא בכל עת אל הקודש וכתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש כיון דאמר ואל יבוא בכל עת אמאי לא כתיב במה זימנא יעול [ואף דכתיב הזמן בסוף הפרשה לא ניחא לי' בזה דא"כ הי' להקדים הזמן להקרבנות כנ"ל], אמר לי' (ר') אלעזר הא אתמר ומלה חד הוא וזמנא חד הוא הוו ידעי כהנא אבל על מה דחבו בנוי בעא לאזהרא הכא והא אתמר עכ"ל, ואינו מובן בפשיטות, אך לעיל מיני' בזוה"ק בזאת יבוא אהרן אל הקודש דהאי זאת הוא עת דאחידת בשמי בהאי י' דרשימא בשמי ייעול אל הקודש (אבל) ואל יבוא בכל עת עכ"ל:

מ״זונראה לפרש עפ"י מה שהגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער מראוונא זצללה"ה בפסוק זאת עולת חודש בחדשו, כי יש שני הנהגות הנהגת הטבע והנהגת הנסיי, ושניהם נרמזים בתיבת זאת והנהגת הטבע נרמזת באות ז' של זאת שהוא ז' ימי בראשית בריאת עולם הטבע, והנהגה הנסיי נרמזת באות א' ואות ת' שהם כל אותיות התורה מאלף ועד תיו שבכחם משנה את הטבע, עכת"ד הצריך לעניננו, והנה כ"ח עתים הם בקהלת ובא"ע שם שתלוים בכ"ח מחנות כוכבים, והוא הנהגת הטבע, ויש הנהגה שהוא לגמרי למעלה מן הטבע כמו קריעת ים סוף ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, וכל ימי היות ישראל במדבר שהי' עמוד ענן ועמוד אש מאיר לפניהם ומאכלם לחם מן השמים, ובמדרש שאמרו אומה"ע אלהית הם אלו שאין תשמישן אלא באש, אך יש הנהגה משותפת הטבע בצירוף מה שלמעלה מהטבע, והיינו שהטבע איננה משתנית לזה ומשתנית לזה בפעם אחת והוא שני הפכים בנושא אחד, וכמו מקום הארון אינו מן המדה, וכן א"י בזמן שיושבין עלי' פשטה וכשאין יושבין עלי' גמדא, וכן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ועי' בהקדמה ב' לספר גבורות ה' למהר"ל וכתב שהוא רבותא והפלא ופלא עוד יותר, והוא צירוף תיבת זאת כנ"ל:

מ״חונראה עוד לומר שענין זה נמצא הן בעולם הן בשנה הן בנפש, "בעולם". הוא ארץ ישראל ארץ צבי כתיב בה בזמן שיושבין עלי' פשטה ובזמן שאין יושבין עליה גמדא, וביותר הוא מקום המקדש ששמה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים שהוא הכנס גשם בגשם קיבוץ שני הפכים בנושא אחד, וביותר הי' ענין זה תמידי בבית ק"ק כאמרם ז"ל מקום הארון אינו מן המדה, "בשנה" הוא יוה"כ כי זמנים המקודשים יש בהם ענינים מתחלפין והיינו דשבת הוא קביעא וקיימא והוא מעין עוה"ב נחשב לגמרי בלתי טבעי, ויו"ט דבי דינא מקדשין לי' וגם אונל נפש מותר בו מתיחס ביותר לסדר הטבע אלא טבע מקודש, וכמו לימות המשיח, וביוה"כ שבי דינא מקדשין לי', ומ"מ אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי שמים וזה בידי אדם, הנה הוא מתיחס לתיבוץ סדר הטבע ולמעלה מהטבע יחדיו, ובנפש יש לומר שכ"ג שהוא אדם בטבע, ומ"מ איתא במדרש בירושלמי אהא דוכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא וכו', א"כ נתקבצו בו הטבע ושלמעלה מהטבע, וע"כ "ביוה"כ" "נכנס כ"ג" "לפני ולפנים" שכולם נרמזים בתיבת זאת כנ"ל:

מ״טובזה יש לפרש דברי הזוה"ק דהאי זאת הוא עת דאחידת בשמי דהאי יוד דרשימא בשמי והיינו דאת ז' דזאת היא רומז לעולם הטבע שהיא כ"ח עתים, אבל אחידת בשמי בהאי יוד דרשימא בשמי, היינו דידוע דבשמו הגדול מהוה כל הויות, ואות יוד הוא ראשית ההויות, והוא כ"ב אותיות התורה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת והיא אותיות אלף תיו מתיבת זאת:

נ׳ולפי האמור יתפרש הכתוב ואל יבוא בכל עת שהוא מתיחס לעולם הטבע, אל הקודש שהוא קיבוץ כנ"ל, אלא בזאת שהוא קיבוץ הטבע ושלמעלה מהטבע גם בשנה ונפש, ורומז ליוה"כ בשנה וכ"ג בנפש והאי בזאת הוא הקדמה לכל הפרשה, וא"כ שפיר מקביל להא דואל יבוא בכל עת:

נ״אוהנה כבר אמרנו שחטא נדב ואביהוא הי' שחשבו שמאחר שהי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ כבש"ס מגילה, חשבו שהגיע לתיקון הכללי ואין עוד זרות בעולם, ויש לומר עוד לפי דרכנו הנ"ל שחשבו שגם עולם הטבע שמרומז בתיבת עת כבר הגיע לתכלית הקידוש וראוי לבוא לפנים, ע"כ הוזהר אהרן שלא יבוא בכל עת כנ"ל אלא בזאת, וזהו תירוץ הזוה"ק דוק ותשכח:

נ״בולפי האמור יובן ענין סמיכת פ' שחוטי חוץ לפרשת יוה"כ דהנה אמרנו דק"ק יוהכ"פ וכ"ג שהם בעולם שנה נפש מתאחדים שני הפכים בנושא אחד שמצד זה הוא טבע ומצד זה הוא נס, ויש לומר שמזה בא הענין בישראל נמי שיהיו שני הפכים בנושא אחד, היינו שאף היותם בגופים מוחלקין כל אחד בפני עצמו, מ"מ הם כולם כאיש אחד ממש אף בגופין, וע"כ בשביל היותם נמי גוף אחד ממש נאסרו הבמות שהם ענין שכל אחד הוא בפ"ע וע"כ אומה"ע מותרין בבמה אף בזה"ז מפני שהם מתפרדין ואינם מתאחדין, אבל אנו מחמת שכל ישראל הם הם כאיש אחד ממש אין לנו אלא כ"ג אחד ומזבח אחד לשרת לפני ה' אחד:

נ״גומאת עדת בני ישראל יקח שני שעיר עזים לחטאת ואיל אחד לעולה ובגמרא איפלגי אי איל אחר הוא או איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, וכן פסק הרמב"ם דאיל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, ויש להבין למה הוזכר כאן האיל יותר מכל המוספין, וניחא לי לדעת הרמב"ם ודעמי' דפר העולה ושבעת הכבשים תמימים עם תמיד של שחר היו קרבין, ע"כ הפריד הכתוב את האיל והזכירו כאן כדי להורות זמן הקרבתו אחר עבודת היום כמ"ש ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, לאפוקי את הפר ושבעת הכבשים שקריבין עם תמיד של שחר, ושעיר הנעשה בחוץ שבכלל המוספין נכתב זמן הקרבתו בפרשת המוספין דכתיב מלבד חטאת הכפורים דמשמע אחר חטאת הכפורים כמו תמידין דקודמין למוספין משום דכתיב מלבד, אבל האיל צריך להזכיר בכאן זמן הקרבתו ע"כ הקדים להזכירו דאל"ה לא הי' ידעינן עולת העם מהו, ואם הכוונה על המוספין הי' גם פר העולה ושבעת הכבשים בכלל זה, ע"כ הזכירו כאן לבדו להורות דעולת העם עלה קאי, ולשיטת רש"י נמי יש לומר דהנה רש"י ס"ל דמקצת המוספין קריבין בטבילה שלישית ומקצת בטבילה חמישית עם תמיד של בין הערבים והך מקצת לא פי' מה המה, ובודאי יש לומר דבטבילה שלישית קריבין האיל ושעיר החטאת ומקצת המוספין שקריבין בטבילה חמישית הם פר העולה ושבעת כבשים תמימים, ע"כ נמי צריך להזכיר את האיל כאן דאל"ה לא הי' ידעינן לחלק בינו לבין פר העולה ושבעת כבשים, והו"א שכולם בטבילה שלישית, ובאמת שלא ידעינן טעמא מאי אחרו את הפר ושבעה כבשים עד טבילה חמישית לרש"י, ולשיטת הרמב"ם יש לומר דהמוספין הי' בדין להקריב אחר תמיד של שחר משום דכתיב מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד, והנה הם קריבין בשני זמנים מתחלפין זה בטבילה ראשונה וזה בשלישית ע"כ משמע הכוונה דמלבד חטאת הכפורים אחטאת החיצונה קאי, ומלבד עולת התמיד אשאר המוספין קאי, אבל יצא מכלל זה האיל דמפורש להדיא ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ויש לומר הטעם שאיחר הכתוב זמן הקרבת האיל אחר חובת היום עפ"י מה דבמדרש הובא ברש"י דפר כנגד אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם איל כנגד יצחק דכתיב וירא והנה איל, כבשים כנגד יעקב דכתיב והכשבים הפריד יעקב, ומסתמא כל מין מעורר למעלה מה שהוא כנגדו למטה, ע"כ הפר והכבשים שהם כנגד אברהם ויעקב מדות חסד ורחמים הקדימו לעבודת היום שהמדות האלו יהי' עוד לסייע לעבודת היום אבל האיל שהוא כנגד יצחק מדת הדין איחרו הכתוב עד אחר עבודת היום שכבר נמתק הכל ואחר שליחת השעיר לעזאזל שסם בעצמו נהפך לסניגור:

נ״דשנת תרע"ו אחרי ושבת הגדול

נ״האחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וגו' וברש"י שלא ימות כדרך שמתו בניו, ויש להבין שבניו לא בשביל זה לבד מתו אלא בשביל שהקריבו אש זרה כמפורש בכתוב במקומו להדיא, ובזוה"ק (נ"ו:) דתניא באתר חד כתיב בהקריבם אש זרה ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני ה' והאי והאי הוה וכו', ומ"מ שוב אין שייך לומר שלא ימות כדרך שמתו בניו שהם לא בשביל קרבתם לבד מתו אלא בצירוף חטא אש זרה, ועוד יש לדקדק דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' ובזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר וגו' דאין היתר הכניסה מקביל להאיסור, שהאיסור תלוי בעת ובזמן וההיתר תלוי במעשה הקרבן, ויותר הי' צודק לומר כי אם ביום הכפורים ובזאת וגו' בפר בן בקר לחטאת, ורש"י רצה לתקן זה שכתב אף זו לא בכל עת אלא ביוהכ"פ, ועדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ הו"ל להקדים עת וזמן ההיתר אחר שתלוי האיסור בעת ובזמן, וכבר דברנו מזה:

נ״וונראה דהנה במדרש מונה והולך חטאים על נדב ואביהוא דמקמי הכי הוה בידייהו, ועוד מסיני דכתיב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ושמה לא נענשו משום שלא רצה לערבב שמחת מתן תורה, ומ"מ יש להבין למה לא נענשו עד כאן בכל אורך הזמן שמששה בסיון עד אחד בניסן, אך נראה דהנה משרע"ה אמר עלייהו עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ואיך יתכן שיהי' נמצא בהם כ"כ חטאים עד עשרה במספר שמונה המדרש, שלא יתכן לומר על אנשים בעלי עשרה חטאים שהם גדולים ממשה ואהרן, ומוכרח לומר שחטאים אלו היו בתכלית הדקות ולפני אנשים אחרים לא הי' נחשב לחטא כלל, אלא אלו מפני גדולתם וחשיבתם גם אלה נחשב לחטא וכמ"ש וסביביו נשערה מאד ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ובכן יש להוסיף ולומר שגם להם לא הי' נחשב לחטא אלא דווקא בעת הזאת שנתעלו בתכלית עלי' בקרבתם לפני ה', וכמ"ש באור החיים באריכות מענין גודל הדביקות שלהם, אבל בשאר הזמנים שלא היו כ"כ בתכלית המעלה לא הי' אלה הדברים נחשבים לחטא כלל, וכמו שאיתא בספרים שיש צדיקים יושבי ג"ע בישיבת מעלן וכשיגיע בכל שנה יום שמתו בו ונתבקשו לעלות במעלות יותר רמות ונשאות, שנתעורר עליהם מעשיהם אשר עד כה לא היו נחשבים לחטא כלל, ולפי מעלת הדרגין גבוהין שנתבקשו גם אלה נחשב לחטא, ולפעמים צריכין אף למירוק גיהנם, כן יש לומר בנו"א שעד כה לא היו נחשבים אלו לחטאים כלל אלא דווקא בקרבתם לפני ה', וע"כ בחטאים כאלו אין תימה אם יאמר משה עליהם שהם גדולים ממך וממני, ולפי"ז מובן מה שלא נענשו עד כה, אף שהיו ראוין ליענש בסיני ששם היו נמי בדרגין גבוהין מאד ואז הי' נחשב להם לחטא אבל אז לא רצה לערבב שמחת התורה, אך תיכף אחר מתן תורה שישראל נפלו ממדריגתם הגבוה, מסתמא פעל זאת גם עליהם כידוע שהצדיקים נפגמים ממעשה ההמון, ומאז לא הי' להם זמן שיהיו כ"כ בדרגין גבוהין כמו בהקמת המשכן שבקרבתם לפני ה' ע"כ אז דווקא נתעורר עליהם כנ"ל:

נ״זולפי האמור יש לפרש הא דבאתר חד כתיב בהקריבם אש זרה ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני ה', ובזוה"ק הנ"ל דהאי והאי הוה, ומ"מ יש להבין למה כתיב הכא הכי והכא הכי, ועוד בגוף הדבר יש לתמוה היתכן שקדושים האלו הי' להם טעות להקריב אש זרה שידוע בזוה"ק פירוש אש זרה מהו, אך בשערי אורה שער ו' שבהתעוררות דינים הקדושים נתעוררין גם כחות חיצונים שמשכנם בצד צפון מבחוץ ונקראים נחשים ועקרבים, וכן משמע בזוה"ק ח"א (ר"ג:) עי"ש, וע"כ יש לומר דמאחר שנתעוררו עליהם דינים הקדושים מתמת קרבתם לפני ה', שוב נתעוררו לעומתם כחות חיצוניות, והם הביאום לידי טעות כזה ולא ממנם ומעצמם באו לכלל טעות כזה, וא"כ הא דקרבתם לפני ה' היא הסיבה שהביאה לידי הקרבת אש זרה, וע"כ שם נכתב גמר החטא שבשבילו בא עליהם העונש, אבל בכאן לא יתכן להזכיר זה, שבשביל זה לא יתכן להזהיר לאהרן שלא יבוא וגו' שהרי לא באש זרה הוא נכנס, אלא שמזכיר רק הסיבה שהביאם לזה, והיינו שכמקרה שקרה לבניו שבשביל הקריבה נתעורר עליהם חטאם הקדום, כן גם הוא יקרהו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ושגיאות מי יבין, אלא שלפי מצבו של עכשיו לא נחשב לו לחטא, אבל כשיקרב למקים נכבד הזה ויתעלה בדרגין עלאין יתיר, וכבירושלמי ובמדרש וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא אלא וכו' כי מלאך ה"צ הוא, וע"כ אותן מעשים שלא היו נחשבים מקודם לכן לחטא, אז יתחשבו נמי לחטא, מה גם דידוע שהי' עליו קושיא בענין חטא העגל שבאמת הכוונה היתה לטובה ושבשבילה זכה לכהונה גדולה כבמדרש, ומ"מ כשיעלה בדרגין גבוהין יותר אולי גם זה יחשב לו לחטא, ולפי האמור יצדק שפיר לומר שלא ימות כדרך שמתו בניו אף שהוא לא יכנס באש זרה, ושפיר יובן דקדוק הלשון "כדרך" שמתו בניו ולא "כמו" שמתו בניו, דהלשון כמו הי' במשמע השואת החטא שבאמת אין כאן השואת החטא כלל אלא כדרך היינו באותו אופן שמתו בניו שנתעוררו עליהם חטאים שלא היו נחשבים מקמי הכי כנ"ל:

נ״חולפי האמור יתפרש נמי הא דדקדקנו שאין היתר הכניסה מקביל להאיסור דהאיסור תלוי בזמן וההיתר במעשה, דהנה ידוע במדרשים ובזוה"ק דבשעיר המשתלח הסט"א נוטלת חלקה ואתפרשת מעמא קדישא והקטיגור נהפך לסניגור, ובכלל כל קרבני יוהכ"פ המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו הם להרחיק את שליטת כחות החיצונים, ע"כ בשביל זה אין אז פחד משום קטרוג ע"כ מותר לו הכניסה, וע"כ אם הי' מקדים הזמן לומר כי אם ביוהכ"פ הי' במשמע שעצם היום הוא עיקר ההיתר, ע"כ הקדים מעשה הקרבנות להורות שהם הם הגורמים את ההיתר, ובזה יש לפרש מאמר המדרש לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה וכו' אלא בכל שעה שרוצה ליכנס יכנס רק שיכנס כסדר הזה, הכוונה שאין העת גורמת אלא הקרבנות גורמין, ואם היו הקרבנות אלו קריבין בזמן אחר [היינו אם הי' נצטוה עליהן להקריבן בזמן אחר] הי' נמי מותר לו לכנס:

נ״טולפי האמור יתפרשו לנו דברי המשנה שנחשב לנס שלא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ, והכל תמהו מה רבותא הוא זה אחר כל השמירות מה גם לחשבהו לכם, והתיו"ט תירץ מפני שכפרת כל ישראל תלוי' בו, הי' הסט"א מתאמצת בכל עוז להביאו לידי כך, ועדיין אינו מובן וכי לא ידעו שמתוקן לו כהן אחר תחתיו, והפרישה אינה מעכבת כבש"ס, וסוף סוף יהי' כהן מקריב וכפרת כל ישראל תבוא ומה אהני להו, ולפי דרכנו יש לומר דהנה בש"ס פ"ק דשבועות דהכפרה היא רק ביממא ולא בלילה, וא"כ בליל יוה"כ שכ"ג מעותד ליכנס לק"ק ולילה אין מחוסר זמן אז הוא דומה לצדיקים יושבי גן עדן שמתבקשים למעלות יותר רמות ונשאות שנתעורר עליהם דינים, כן הי' הכ"ג באותה לילה ונחשבו לו חטאים מה שלא נחשבו עד כה, ובאשר הכפרה עדיין לא באה שוב יכולין כחות החיצונים שנתעוררו בשביל התעוררות הדינים הקדושים להביאו לידי כך כמו שהביאו את הקדושים אלו נו"א לכלל טעות להקריב אש זרה, ע"כ נחשב זה לנס:

ס׳ובסגנון זה יש לפרש הא דמכילתא הובא ברש"י פ' בא מפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו ד' ימים וכו' הי' ר' מתיא בן חרש אומר וכו' הגיע השבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא הי' בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנאמר ואת עירום וערי' ונתן להם שתי מצות פסח ומילה, ויש להבין אם היו עירום וערי' בלתי ראוין לגאולה למה לא נתבקש להם מצות עד הנה שהי' הש"י מביא בעבורם על מצרים תשע מכות מופלאות, ולפי דרכנו יש לומר דהנה ישראל הי' בידם ארבעה מצות שאין כל העולם כולו כדאי להן כלשון ר' אליעזר הקפר במכילתא שהקשה על ר' מתיא בן חרש, ומ"מ באשר ידוע שישראל היו צריכין להיות ארבע מאות שנה במצרים, אלא מחמת התגברות כחות הטומאה עד שלא יכלו להתמהמה, ודלג ה' על החשבונות לחשוב משנולד יצחק, ומ"מ המירוק לא הושלם ולזה באו שאר הגליות, וע"כ אף שארבע מצות שבידם הספיקו להם זכות לפי מצבם אז להביא המכות על מצרים, מ"מ באשר מעותדין לליל היציאה שנתעלו כ"כ מדריגות גבוהות מאד והאי יובלא אפיק לון לישראל ממצרים והלילה כיום יאיר וידוע שכל האורות שזכו בחג השבועות באו להם באותה הלילה, ואך אח"כ הלכו להם עד שאחת לאחת מצאו חשבון הספירה כידוע, ע"כ אף אותן החטאים שעד אז לא היו נחשבים לחטאים התעוררו אז, וע"כ הוצרכו לתוספת מצות יתירות לעמוד נגד קטרוג חטאים האלו:

ס״אויש לומר עוד לפי דרכנו זה טעם הקדמת ד' ימים ולא סגי להו באותו יום כמו מילה שמלו באותה הלילה, וגם בהא דאנו קורין שבת הגדול לשבח שלפני הפסח מפני שנעשה בו נס גדול בלקיחת הפסח שקהו שני מצריים ולא היו רשאים לומר להם דבר כאלו שבת הי' הגורם לזה, והלוא לא הי' שבת הגורם אלא עשור לחודש הי' הגורם, דהנה בהא דאמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דכל הנביאים לא יכולין לראות אלא לפי ערך הזדככותם את גופם שלא יהי' חוצץ בעד הנבואה ועל הים שהי' מסירת הנפש ממש שנכנסו להים עד חוטמם שוב לא היו הגופים עוד חוצצים שהיו כאלו לא היו כלל, כן יש לומר נמי בנידון דידן שהעדר הזדככות ישראל באשר לא נשלם מירוק הארבע מאות שנה הי' מעכב בגאולתם ע"י רוממות והתנשאות המעלה שהי' גורם לחשוב חטאים שלא היו נחשבים מקודם לחטאים כנ"ל, לזאת צוה השי"ת שיקחו השה לקרבן פסח בעשור לחודש ולקשור אותו בכרעי המטה, והי' זה לישראל מסירת נפש ממש, כמאמר משרע"ה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ובמסירת הנפש נחשב גופם שהי' חסר להם עדיין זיכוך כאלו לא הי', ע"כ שוב א"א לחשוב להם חטאם כנ"ל שהרי הם כמאן דליתא, ובאשר הי' חסר להם זיכוך מסכום ד' מאות שנה ע"כ לעומתם הי' מסירת נפשם ד' ימים זה אחר זה, כי ידוע שכחות הנפש הם במספר עשרה, ובאשר הם כלולים עולים במספר מאה ועולים לד' ימים במספר ד' מאות, ולא סגי להו כמו מילה שמלו באותה הלילה, ועם זה יש לומר נמי דכמו דעל הים נמי מסירת הנפש לבד לא הי' מספיק דהי' כאלו לא הי', והרי נתבקש שיהיו ומזוככים לא כמאן דליתא, אך באשר הי' ביום שביעי של פסח דבמדרש סוף בא דשביעי של פסח הוא כמו שבת, והיינו דמסירת נפש כזה לא הועיל אלא עד ששבו כאלו לא הי', ומ"מ הרי נתבקש שגם הגופים ישיגו מעלה כאמרם ז"ל שנקראו עברים ע"ש עברו ים, ואם תחשבם לגמרי כאלו לא הי' איך תאמר שישיגו מעלה, אך זה הי' סיוע מפאת שנקרא שבת דשבת הוא יומא דנשמתא ומ"מ גם הגופים נתעלים, וע"כ עונג שבת הוא אף לגופים, ויש לומר עפ"מ שהגדנו כבר מענין זכור ושמור שזה במוח וזה בלב, וע"כ שבת דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו יש בו סגולה זו אף דהוא יומא דנשמתא מ"מ משיגים הגופים נמי תוספת מעלה, וע"כ גם הם אז אם כי היו נחשבים כמו נשמות לבד והגופים כאלו לא היו השיגו הגופים נמי מעלה, כן נמי יש לומר דמסירת נפש שהי' מתבקש בלקיחת הפסח נמי כה"ג הוא והי' נצרך לסיוע לשבת, ואלמלא הי' שבת אז לא הי' מועיל שישיגו גם הגופים מעלה להיות ראויין לגאולה:

ס״בוממוצא הדברים לימוד לכל אדם שיתבונן היטב מה נתבקש ממנו באלו ימי ביקור שיחפש בגנזי לבבו אחר אותן המעשים אשר אף שבשאר ימות השנה אינן נחשבים לחטאים, ועכ"פ צריכין קבלה על להבא להרחיקם, ואז ירגיש כל איש ואיש לפי מה שהוא כי רוח אחרת אתו ויציאה מגלות הנפש ומתוק האור. ואולי הרמז לזה בדברי חכז"ל דאנן דפוסל בן מומא בדקין שבעין ובניב שפתים צריכין הכנה שלשים יום, והיינו דישראל בפסח צריכין להיות רם ונשא בהתרוממות הנפש בערך שאר ימות השנה דוגמת ישראל בערך זולתם, ע"כ צריכין נקיון ממילתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא, ישמע חכם ויוסיף לקח:

ס״גבזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת וגו' כתונת בד קודש ילבש וגו' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת וגו', ויש לדקדק למה הכניס את ציווי הבגדים בין קרבנו לבין קרבן העם ועשה פירוד בין הדבקים.

ס״דונראה דהנה הרמב"ן בפרשת שמיני כתב וז"ל והנה קרבן אהרן כקרבנו ביוה"כ וחטאת העם כחטאתם ביוהכ"פ שעיר עזים אחד לחטאת וכך אמרו בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל ודרשו מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר עשו להם עגל מסכה יביאו שעיר ויכפר על מעשה שעיר יביאו עגל ויכפר על מעשה עגל עכ"ל, וממוצא הדברים שחטאתו של אהרן שהוא הפר לכפר על מעשה העגל ושעיר הנעשה בפנים לכפר על חטא מכירת יוסף, ואף שבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ושאר עבירות [של כהנים לר"ש] ההוים, מ"מ שורש של כל חטאים הוא מעשה העגל ושורש שורשם הוא חטא מכירת יוסף כמו שהארכנו בזה במק"א ואין צורך לכפול הדברים, והנה חטא העגל הוא ע"ז שהוא טעות בשכל והוא שורש כל החטאים הנצמחים מפאת עקימת ועקישת השכל, וחטא מכירת יוסף הוא פגם בצדיק יסוד עולם שומר הברית והוא שורש כל החטאים הנצמחים מפגם ברית, ובאמת שכל החטאים בכללם נמשכים מחמת קלקול השכל כאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, וכן כל החטאים בכללם נמשכו נמי מחמת פגם ברית כבזוה"ק ח"ב (כ"ו.) דאי בהאי [הכוונה בענין שמירת הברית] לא ישדי דחילו על רישי' דבר נש לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין בשאר פקודוי, קיצור הדברים שקרבנו של אהרן מכפר על חטא ע"ז וקרבן העם על חטא פגם ברית, וזהו הכפרה ביוה"כ, ולעומת שתי אלה ישראל זוכין לחיים חדשים ולפרנסה טובה, וכמ"ש בתהלים (ל"ג י"ח) הנה עין ה' ליראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, אל יראיו הם דחלי חטאה שהוא שמירת הברית כבזוה"ק הנ"ל, למיחלים לחסדו הוא היפוך חטא ע"ז להתחכם ולמשוך השפעות מן הצד ולצאת מתחת רשותו של הקב"ה והמיחלים לחסדו הם היפוך מזה לגמרי, ושכרם מקביל בשביל שמיחלים לחסדו שהוא היפוך פגם ע"ז זוכין לחיים שע"ז הוא זבחי מתים והמיחלים לחסדו זוכין להציל ממות נפשם, ובשביל שהם יראיו ושומרי ברית היפוך פגם ברית שמדחה ומסלק את הפרנסה כמו שהגדנו במק"א שאין לך דבר הגורם העדר הפרנסה כמו פגם ברית וכמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכבש"ס סוטה (ד':) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם, וכל פגם ברית הוא בכלל, ואם לא בגלגול זה הוא בגלגול אחר, ויראיו שהם שומרי ברית זוכין לחיותם ברעב, וקרבנו של אהרן לכפר על ע"ז מושך חיים לכל ישראל וקרבן העם שהוא לכפר על פגם ברית מושך פרנסה לכל ישראל, ובזה יש לפרש לשון יום כפורים תרתי משמע:

ס״הוהנה בתקה"ז (ג':) ד' בגדי לבן כלהו רחמא בשמא דהוי' ולית מאן דמחיל בהון על עריין אלא איהו, ד' בגדי זהב כלהו מסטרא דאדנ' ולית מאן דמחיל על ע"ז אלא איהי, ולפי האמור דקרבן העם מכפר על פגם ברית וכאמרם עזאזל דמכפר על מעשה עזא ועזאל פירש"י על עריות מכפר, ע"כ ד' בגדי לבן נתבקשים ביותר לקרבן העם, ואף דכלולים כנ"ל העיקר באים בראש וראשון לקרבן העם אף דמעכבין נמי בקרבנו, ולהורות ע"ז כתיב ציווי הבגדים קודם ציווי קרבן העם אחר ציווי דקרבנו:

ס״וויש לומר דלעומת שני מיני קרבנות אלו קרבנו וקרבן העם שמושך לכל ישראל חיים ופרנסה, כן הי' ישראל ביציאתם ממצרים שניתן להם שתי מצות פסח ומילה, פסח הוא כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ומילה היא תיקון הברית:

ס״זובזה יש לפרש מה שאמר להם פרעה ראו כי רעה נגד פניכם וברש"י בשם מדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכו' והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, דהנה ידוע שישראל במצרים הי' עליהם לתקן חטאים הקודמים מדור אנוש ודור המבול והפלגה, דור אנוש הוא חטא ע"ז ודור המבול חטא ברית, ובחטאו של דור המבול נמצאו ישראל שלימים ואחת היא ופרסמה הכתוב, אבל בחטא דור אנוש עוד לא היו שלימים איש שקוצי עיניו לא השליכו, ובמדרש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וע"כ מאחר שהי' בידם חטא ע"ז הי' ענין דם והריגה עולה לקראתם במדבר, אך אח"כ נשתנה הענין וישראל עשו פסח ומשכו ידיהם מע"ז, והפך ה' להם לדם מילה שבזה נמצאו שלימים כנ"ל, וישראל זכו לחיים היא תורה דכתיב בה כי מוצאי' מצא חיים, ופרנסה הוא המן אשר אפי' האבות לא זכו לזה:

ס״חויש לומר שכן הוא כל השנה בפסח ישראל מתדבקים באהבה ומקבלים עליהם מלכותו ואדנותו של הקב"ה כאמרם ז"ל בעבור זה בשביל שאקיים מצותיו, ולהיות זהירין וזריזין בשמירת הברית שעל זה מורה מצות מצה ומרור כמו שהגדנו כבר בזה, נתקיים בהם הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, אכי"ר:

ס״טשנת תרע"ז

ע׳בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו', כתונת בד קודש ילבש, וגו', ומאת בנ"י תקח שני שעירי עזים לחטאת וגו', ויש לדקדק למה הפסיק בציווי הבגדים [בגדי לבן] בין קרבנו לקרבן העם, ונראה דהנה אמרו ז"ל מפני מה אין כ"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, משום אין קטיגור [זהב העגל] נעשה סניגור, והנה כבר אמרנו דהא דאין קטיגור נעשה סניגור הוא דווקא בחטא שעדיין לא נמחק לגמרי ונשאר רושם ממנו שייך לומר שלא יהי' למזכיר עון, אבל חטא שנמחל לגמרי ולא נשאר ממנו רושם לא שייך לומר כן, וע"כ מצינו זה רק בחטא העגל ששמור לדורות כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, והנה זה שחטא העגל איננו נמחל לגמרי אף שעשו תשובה שלימה וגדולה שאין כמוה וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ומרמם למה"מ, הטעם מפני שתשובה היא בלב כמ"ש ולבבו יבין ושב וגו', אבל חטא העגל הי' בשכל וברצון שהוא עוד למעלה מן השכל, ע"כ אף משרע"ה שזכה לבחינת חי' לא הי' בכח למחוק את החטא לגמרי, אלא נמסר זה למשיח ב"ד ב"ב שהוא יזכה לבחי' יחידה, אך כ"ז הוא בישראל שאצלם הי' החטא בשכל וברצון, אבל אהרן שהיתה הכוונה שלו לטובה כבמדרש שבשביל טוב כוונתו זכה לכהונה, וכל החטא הי' טעות במעשה כמ"ש ואשליכהו באש ויצא העגל הזה מה גם אחר שנתפרע ממנו במיתת שני בניו, ולא נשאר עליו עוד שום רושם חטא כלל, לא שייך אצלו אין קטיגור נעשה סניגור, אלא מ"מ באשר כפרת העם תלוי' עליו, ואמרו ז"ל מוטב שיבוא זכאי ויתכפר על החייב, ע"כ נצרך שלא יהי' על ישראל למזכיר עון שגם בקרבנו לא יכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, ולפי האמור בדקדוק גדול נאמר ענין בגדי לבן בין קרבנו לקרבן העם, להורות שמצד קרבנו לבד איננו נזקק לבגדי לבן אלא מחמת קרבן העם:

ע״אולפי האמור יש לפרש הא דנאמר לאהרן אל יבוא בכל עת אל הקודש, אחרי מות שני בניו, ולמה לא נאמר לו מראש והמתין לו עד כאן, ונראה דהנה אמרו ז"ל אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, ובפשיטות יש לומר הטעם שמשרע"ה הי' תמיד מוכן, אבל אהרן הי' צריך להכנת הזמן והקרבנות, ונראה דענין שהאדם צריך אל הכנה ולא המלאך משום שגשמיות האדם מפסיק וצריך להזדככות, משא"כ מלאך, והנה ישראל קודם החטא שמיום שעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן, נמי היו תמיד מוכנים שהגופים היו מזוככים ולא היו מפסיקים, וע"כ אמרו ז"ל לשעבר היתה השכינה מצוי' עם כל אחד, ולפי"ז אז לא הי' איסור בל יבוא בכל עת אל הקודש, שהרי אינו שייך הטעם כי בענן אראה על הכפורת כפשוטו שפירש"י כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, שהרי השכינה מצוי' עם כל אחד ואחד בביתו כמו בבית ק"ק, וע"כ כהנים כמו שמותרין לכנוס להיכל היו מותרין לכנוס לפני ולפנים, אך מפאת חטא העגל חזר גשם האדם למקומו ושוב צריך האדם הכנה, וע"כ אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, ולפי האמור הי' לאהרן מקום לחשוב שאחרי מות שני בניו ואתפרע מיני' ונשאר כעמר נקי משום שמץ חטא העגל חזר לכמו שהי' קודם החטא, ונסתייע סברתו זאת ממה שנאמר לו פרשת שתויי יין ובמדרש שזכה ונתיחד אליו הדיבור, ור' יצחק פתח נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי, כי שמך נקרא אלי ה' צבאות, ומשמע שאליו בעצמו הי' הדיבור אף שבודאי לא הוכן להדיבור שהרי לא ידע מקודם שיזכה לדיבור, והוא שפט שזה לא לשעתו לבד הי' אלא חזר למעלת ישראל קודם החטא, וא"כ שוב אינו בבל יבוא, לזה באה האזהרה במקום הזה:

ע״בוהטעם יש לומר שאף שהוא מצדו נקי ואין נשאר עליו שמץ דבר, מ"מ באשר הוא פרט מכלל ישראל, א"א שיזכה הוא לזה בעוד שהכלל עדיין לא נטהר, ואינו דומה למשרע"ה שהוא איננו כאבר מאיברי הכלל אלא שקול משה ככל ישראל, והוא עצמו ככל כלל ישראל, אבל אהרן שאין בו זו והוא פרט הצריך לכלל, ע"כ א"א שיהי' בו מה שאין בכלל ישראל, ודומה לזה תירוץ זוה"ק ח"ב (קצ"ד:) על יהושע שלא הי' במעשה העגל למה מת, ותירץ משום דפגימו שריא בה [בסיהרא] ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם לא יכיל בר נש לאתקיימא, בר משה דהוה שליט בה ומותי' הוה בסטר אחרא עכ"ל, ולפי דרכנו מובן טעמא דמשה, והבן:

ע״גבמשנה ריש שבועות דכהנים בשאר עבירות מתכפרים בשעיר המשתלח, וכל כפרתם בפר הן בהוידוי והן בדמו הוא על טומאת מקדש וקדשיו, וישראל מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות ובשעיר הנעשה בפנים על טומאת מקדש וקדשיו, ויש לדקדק למה לישראל על טומאת מקדש וקדשיו מספיק כפרת דם שעיר הפנימי לבד אף בלי שום וידוי, וכהנים בטומאת מקדש וקדשיו שמתכפרין בפר צריכין תרוייהו, וידוי הפר ודם הפר, ובפשיטות יש לומר ע"פ מ"ש בפ' קרח אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש פירש"י עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים, וכו', וע"כ יש לומר שגם חטא טומאת מקדש וקדשיו של ישראל מוטל על הכהנים וכן הוא בספרנו שם וצריכין כפרה ע"ז, ע"כ צריכין לכפרה בכפליים, ויש לומר עוד עפ"מ שאיתא בספה"ק שמחשבת המון פוגמת את הצדיקים, וידוע עוד שבאדם עצמו כל מחשבותיו הבלתי טהורות נופלים עליו בשעת התפלה, ולפי"ז יש לומר שכל ענין חטא טומאת מקדש וקדשיו הנמצא בכהנים אף דכהנים זריזים הם, הכל בא מחטא טומאת מקדש וקדשיו של ישראל, ובאשר אין זה בא מגופם אלא שקולטין מישראל ע"כ הכפרה בזה הוא ע"י הוידוי שעל הפר, אך על גוף החטא טומאת מקדש וקדשיו הן בישראל והן בכהנים לא סגי להו בכפרת דברים אלא בכפרת דמים, לאלו בדם הפר ולאלו בדם השעיר הפנימי:

ע״דולפי האמור יש לומר דגם בשעיר המשתלח שמכפר על שאר עבירות שלכאורה נראה שהוידוי לבד מכפר, אך משמע נמי שהכפרה הוא כשהגיע השעיר למדבר, ובש"ס יומא שאז הי' הלשון של זהורית מלבין ולא מקודם לכן בהוידוי, ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר דגם ישראל בשאר עבירות נמי לאו מנייהו הוא כי ישראל קדושים הם, וכל חטא הנמצא בישראל בא מצד האומות מה גם בעבירות החמורין, וכמו שההמון פוגמים את הצדיקים, כן בכלל העולם, כי ישראל בערך האומות הם בערך הצדיקים נגד ההמון, ועוד יותר מזה, והאומות מקלקלין את האויר ופוגמים בזה את ישראל, וע"כ כפרת ישראל בשאר עבירות מה גם בהחמורין צריכין כפרה בכפליים, הוידוי דברים שעל שעיר המשתלח מכפר על הקליטה של העבירות מהאומות, והשלוח את השעיר למדבר ודיחוייתו לצוק הוא כפרה על גופי העבירות, וע"כ אומר אז כך ימחו עונות עמך ישראל מכלל שעד כה עדיין נא נמחו:

ע״השם במשנה ר"ש אומר שכהנים אין להם כפרה בשעיר המשתלח אלא כשם שדם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו כמו שדם השעיר הפנימי מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כן וידוי הפר מכפר על הכהנים בשאר עבירות כמו שיידוי השעיר מכפר על ישראל בשאר עבירות, ויש לדקדק דלמה בישראל הקדים הכפרה על טומאת מקדש וקדשיו שהוא בדם שעיר הפנימי לכפרה על שאר עבירות שהוא בשעיר המשתלח, כאמרם ז"ל עד מתי יהי' זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חבירו, ובכהנים הקדים הכפרה על שאר עבירות שהוא בוידוי הפר לטומאת מקדש וקדשיו שבדם הפר:

ע״וונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעולם מתחילין לתקן בדבר הקל להתתקן ומן הקל יבוא אל החמור עכ"ד הצריך לעניננו, ולפי אשר אמרנו במאמר הקדום ישראל קדושים הם וכל עבירות הנמצאים בהם הם באים מפאת האומות שהם פוגמים את ישראל, אבל מצד עצמם אין ישראל ראוין לעבירות, והנה ישראל מובדלין מן העמים ולוים מישראל וכהנים מלוים, וא"כ בין כהנים לאומות יש שלש הבדלות ביניהם, ומובן שמפאת הרוחק א"א שמחשבת האומות יפגמו את הכהנים להביאם לידי שאר עבירות אלא באמצעות ישראל, וא"כ שאר עבירות בכהנים מיעוטין המה בהכרח, אך טומאת מקדש וקדשיו אף שכהנים זריזים הם ובא מכח ישראל מ"מ אין כאן כ"כ הבדלות ובקל יכולין הכהנים להתפגם מישראל, ע"כ יש במציאות חטא טומאת מקדש וקדשיו יותר מחטאים של שאר עבירות, וכמו בכמות כן באיכות, ע"כ בכהנים חטא שאר עבירות קל להתתקן על כן תיקון שאר עבירות קודמים, ובישראל להיפוך, ע"כ תיקון חטא מקדש וקדשיו קודם:

ע״זבזוה"ק אחרי מות שני בני אהרן, ר' יוסי אמר אחרי מות נדב ואביהוא מבעי' לי' מ"ט שני בני אהרן והא ידוע שבנוי הוו אלא הכי תאנא וכו', ויש לישב עוד עפ"י דברי זוה"ק (קנ"ז.) כיון דדכר שמי' [דצלפחד] קב"ה דכתיב כן בנות צלפחד דוברות אתידע דהא אתכפרא חובי', ולפי"ז יש לומר נמי בכאן דהנה ידוע בזוה"ק דנדב ואביהוא אתתקנו בפינחם בשעה שקנא על מעשה זמרי, ובפשיטות דעד אז עדיין לא אתכפר חובייהו, וע"כ לא מצי להזכיר שמייהו, דהי' במשמע דאתכפר חובייהו:

ע״חותטמא הארץ ואפקוד את עונה עלי' ותקיא הארץ את יושבי', המפרשים דקדקו הארץ מה חטאה, ונראה לפרש דהנה ידוע דכל סדר העולמות הוא בדרך משפיע ומקבל, וכן בכל עולם ועולם עד עולם התחתון השמים הם משפיעים והארץ היא מקבלת כמ"ש השמים יענו את הארץ ואמרו ז"ל מטרא בעלה דארעא כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה וגו', ודוגמתם באדם הוא איש ואשה, וכפי מעשה האדם למטה מתעוררין כל העולמות, ואם האדם מתנהג בענין הזיווג בסדר הנכון, מתנהג לעומתו כן כל סדר העולמות, אך בחטא עריות שבני אדם מעוותים נתיב היושר גורם לעומתו שהמשפיע איננו משפיע במקום שצריך להשפיע, והמקבל איננו מקבל ממי שצריך לקבל, וכן הוא גם בעולם הגשם השמים לא יענו את הארץ כאמרם ז"ל הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה כמ"ש יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר וגו', ובפנימיות במקום שהיתה צריכה לקבל גשמים שיש בהם ממים העליונים, נפקדת מכחות רעות ונשחת יבול הארץ ומוליד חלאים רעים ונאמנים רח"ל, ולעומתם נתעוותו אנשי החיל לעולא, ובמקום השפעה נכונה נשפע בהמקבלים כחות משחיתים, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל הארץ אינה מקיימת עוברי עבירה משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס (וגורם לו הקאה) שאינו עומד במעיו אלא מקיאו כמו בגשמיות אדם שהוא מפונק אינו סובל דבר מאוס וגורם לו הקאה אף שזולתו מתקבל במעיו, כן ארץ ישראל אינה סובלת כחות החיצונים אף ששאר ארצות אינם כן, וזהו שכתב הרמב"ן באגרתו כל המקודש מחבירו חרוב מחבירו, שכל שהוא יותר מקודש ביותר אינו יכול לסבול כחות הרעות וגורם הקאה והוא החרבן, והנה ידוע שארבעה גולייירין בישין הם עון משחית אף וחימה, ובחטא עריות שכתיב בי' לשון עון כמ"ש הן בעוון חוללתי, נפקדת הארץ מגולייר הנקרא עון, וזהו פירוש הכתוב "ותטמא הארץ" היינו שמקבלת מכחות החיצונים כתות הטומאה, "ואפקוד עונה עלי'" והוא מלשון אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו', כי כמו שיש פקודה לטובה היינו התמנות שרי הנהגה כמ"ש ויפקד המלך פקידים, כן רח"ל יש התמנות כחות הרעות לבלע ולהשחית כמ"ש קרבו פקודות העיר, והיינו שנתמנה עלי' גולייר הנקרא עון "ותקיא הארץ את יושבי'" שארץ ישראל באשר היא מפונקת ואינה יכולה לסבול את כחות הרעות האלו גורם לה הקאה וחרבן כנ"ל, וזהו שכתוב והשימותי אני את הארץ ושממו גילי' אויביכם היושבים בה וכמ"ש הרמב"ן שלא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, והכל מטעם הנ"ל, השי"ת שזיכנו לראותה בחרבנה יזכנו לראותה בישיבתה ובהקבץ בנ"י לתוכה במהרה:

ע״טשנת תרפ"א

פ׳בענין קטורת של לפני ולפנים יש להתבונן דבכל מקום בא הקטורת אחר הקרבן ומשנה שלימה שנינו בש"ס יומא קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים של בין הערבים בין אברים לנסכים ולמה לפני ולפנים התחיל בקטורת והיתה קריבה עוד קודם מתן דם הפר:

פ״אונראה דהנה התמידין מכפרים כאמרם ז"ל תמיד של שחר הי' מכפר על עבירות של לילה ושל ערב על עבירות של יום, והנה קטרת היא לשון קישור שמקשרת נפשות ישראל לשורשם, וע"כ נצרך שתהי' הכפרה מקודם שיהיו הנפשות ראויות להתקשר למעלה וכענין כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וע"כ י"ל טעם השינוי שבין קטורת של שחר לשל ערב, דידוע דהדם הוא הנפש מכפר על הנפש, ואברים מכפרים על איברי האדם, ומעכב הכפרה הוא הדם שהעיקר הוא כפרת הנפש והאברים טפלים להנפש, והוא עמו שלא הקטירו האברים כשר, משום שכל חשיבות האיברים שהם מחוברים להנפש וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, וע"כ בבוקר זמן שליטת החסדים תיכף שנתכפרו הנפשות בדם שוב נתקבלו גם אברי האדם המחוברין עמו, אבל בין הערבים זמן דין צריכין גם איברי האדם להתכפר בראשונה, וע"כ נקטר הקטורת אחר האיברים:

פ״באך כל זה הוא בשאר ימות השנה אבל ביוהכ"פ שנתגלה לובן העליון אין שם תערובת דין כלל, ואז נתגלה בחירת ישראל למעלה מן הטעם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזהו ענין ההגרלה לעורר בחירת ישראל למעלה מן הטעם עכ"ד, וע"כ ביוהכ"פ כתיב וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם, ואמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, ואף שזהו נמי בכל ימות השנה מ"מ מדכתיב זה ביהכ"פ נראה שאז נתגלה זה העיקר, וכבר הגדנו שזהו ענין כפרת יוהכ"פ שהרי ישראל יהיו איך שיהיו מתקרבין לשורשם ביוהכ"פ, ושוב הוו כמו שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והם טהורים, כי הטומאה בהכרח פורחת מהם אחר שנתחברו לכלל טהרה, כן היא בנפשות ישראל אחר שנתחברו לשורשם, א"כ ביוהכ"פ החיבור ודיבוק לשורשם הוא קודם הכפרה אדרבה כל הכפרה נסתעפה מן הדיבוק, ע"כ להורות על ענין זה הקדים הכתוב קטורת לפני ולפנים קודם כפרת הדם:

פ״גשנת תרפ"ב

פ״דכתונת בד קודש ילבש וגו', ויש להבין למה נכתבה ציווי הבגדים בין קרבנו לקרבן העם, וכבר דברנו בו ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, דהנה ברמב"ן פ' שמיני שקרבן שמיני למלואים שוה לקרבנות יוהכ"פ, שם עגל לחטאת וכאן פר לחטאת, וקרבן העם שם שעיר לחטאת וכאן שעיר לחטאת עיי"ש, והנה שם עגל לכפר על מעשה העגל ושעיר על מכירת יוסף כבת"כ, והרי כאן לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ונראה דיש להבין למה היתה כזאת שיהי' בכח הטומאה לחדור אל מקדש וקדשיו, כי הי' להם להתבטל במציאות כהמס דונג מפני האש, ונראה שזה נסתעף מחטא העגל שהכניסו טומאת ע"ז תוך כלל ישראל, ועדיין לא נמחל לגמרי, אך גם זה צריך להבין למה הי' אז כח בסט"א והשטן לחדור בתוך מחנה ישראל ולהטעותם, ונראה שזה נמשך מחטא מכירת יוסף ציס"ע, אל מצרים ערות הארץ, ע"כ העונש מדה במדה להיפוך שיהי' ביכולת להכניס טומאה במקדש לעומת שהם הכניסו קדושה בטומאה, ובאשר עדיין לא נמחל לגמרי מכח זה ביכולת לכחות החיצונים לחדור ולטמאות מקדש וקדשיו, והנה חטא העגל הוא שהי' להם טעות בשכל, ומכירת יוסף כבר הגדנו שנחשב פגם ברית, חטא ע"ז שהוא זבחי מתים מסלק החיות, ופגם ברית מסלק הפרנסה כמ"ש בנ"ד אשה זונה עד ככר לחם והנה ביוהכ"פ שפוסקין לישראל חיים ופרנסה צריכין לתקן מקודם הקלקול מחטא העגל ומכירת יוסף שמזה נסתעף טומאת מקדש וקדשיו, ואידי ואידי חד מילתא הוא:

פ״הוהנה בזוה"ק ד' בגדי לבן לעומת ד' אותיות הוי' ולית מאן דמכפר על עריין אלא איהו ובגדי זהב לעומת ד' אותיות אד' ולית מאן דמכפר על ע"ז אלא איהו, וע"כ קרבן העם שהוא שעירי עזים הבא לכפר על חטא מכירת יוסף כענין שעיר חטאת שבשמיני למלואים, ובש"ס יומא עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל וברש"י כלומר על עריות מכפר, מובן שנדרש להם ד' בגדי לבן לעומת ד' אותיות הוי' דלית מאן דמכפר על עריין אלא איהו, אבל קרבנו של אהרן הבא לכפר על חטא העגל כמי בשמיני למלואים, הי' בדין שלא יהי' נדרש בגדי לבן, אלא מחמת שכפרתו של אהרן נדרשת גם לכפרת העם כאמרם ז"ל יבוא זכאי ויכפר על הזכאי, וכל כפרת העם תלוי' בכפרתו, ע"כ בא נמי בבגדי לבן, ומ"מ עיקר בגדי לבן נדרשים לקרבן העם, ע"כ להורות זה נאמר כל ענין בגדי לבן בין קרבנו לקרבן העם כאלו נתבקשים רק לקרבן העם