שם משמואל, חקתShem MiShmuel, Chukat

א׳שנת תר"ע

ב׳להבין מדוע נתאחרה פ' פרה עד קודם שהתחיל לספר מה נעשה בשנת הארבעים הלא פרה עוד במרה נאמרה, ונראה דהנה במ"ר אלה הדברים מרפא לשון עץ חיים משה עד שלא זכה לתורה נאמר בו כי כבד פה וכבד לשון אנכי וכשזכה לתורה התחיל לומר דברים, ויש להבין הלא מה שמרע"ה הי' כבד פה לא הי' גרעון אצלו כי כח הדיבור הוא מחמת הרכבת גוף והשכל והתינוק אף שיש לו כל הכלים שמחתכין הלשון אינו יכול לדבר עד שנכנס בו כח השכלי, וזה רמזו רז"ל כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה שהי' יודע בבטן אמו, היינו בעוד שלא יצא לאויר העולם אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי וידע כל התורה ובעת יציאתו נגמרה בריאתו והנשמה תתחבר לחומר ועי"ז נעשה אדם חי מדבר גשמיי וזה שמשכח כל התורה שהי' יודע קודם חיבור הנשמה השכלית בגוף, וכאשר מרע"ה הי' נבדל במעלתו ולא הי' נוטה אל הגשמי כלל כי אם במעלה הנבדלת הי' חסר גמר זה התחברות הנשמה אל החומר לגמרי, ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה ולא נשכח ממנו מה שהי' יודע בעודו בבטן אמו עכת"ד מהר"ל ז"ל בגבורות, ולפי"ז קשה מ"ש במדרש וכשזכה לתורה נתרפא לשונו שלפי דברי מהר"ל ז"ל הנ"ל הוא להיפוך, אבל הפי' הוא שע"י שזכה לתורה נזדכך גם גופו ונתעלה למדריגת הנפש ואז לא הי' גרעון לנשמתו להתחבר לגופו, וע"כ השיג כח הדיבור אז:

ג׳והנה הנפש אינה בעלת שינוי וכל השינוי היא מצד הגוף, תדע כשהנפש יוצאה מהגוף תשאר לעולם כמו שהיא ושוב אין בה לא זכות ולא חובה, וכל השינוי שבאדם מתייחסת אל הגוף, ובעוד הנפש מתחברת לגוף היא ג"כ בעלת שינוי באמצעות הגוף, וע"כ מרע"ה שנזדכך גופו ונתעלה למדריגת הנפש שוב לא הי' בו ג"כ שינוי, כמ"ש הרמב"ם החילוק בין כל הנביאים למרע"ה שכל הנביאים בעודם מתנבאים הם נהפכין לאיש אחר כלשון הכתוב ונהפכת והיית לאיש אחר, וכשנסתלקה הנבואה מהם הם שבים למה שהיו בראשונה ומרע"ה הי' תמיד בהשואה אחת והי' תמיד מוכן לנבואה כמאה"כ עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם וזה מדריגת נפשיי בלא גופניי:

ד׳והנה איתא בס' חס"ל כי כל מי שבא לשער הנון הן בקדושה והן ח"ו להיפוך כי זה לעומת זה עשה אלקים שוב אין לו שינוי, וע"כ מרע"ה אחר שזכה לתורה ונזדכך גופו עד שלא הי' בו שינוי, ע"כ לומר שבא לשער הנון, וכ"ז באמצעות התורה שנדרשת במ"ט פנים טהור וכו', והם המ"ט פנים שנמסרו למשה ועל ידם הוא עלה בעצמו ונתעלה לשער הנון, והנה בפרה אדומה איתא במדרש עה"פ מזוקק שבעתים שיש בו שבע שבע יע"ש, והוא מ"ט כמו שדרשו על התורה מזוקק שבעתים שיש בה מ"ט פנים כו', ונראה שמאחר שנעשה במ"ט פנים שוב שורה עלי' שער הנון, וע"כ לא נתגלה טעם הפרה חוץ למרע"ה כמ"ש חז"ל לאחרים חקה, כי משה באשר זכה לשער הנון זכה לידע טעם פרה, ולפי האמור שכ"ז הי' לו מאחר שזכה לתורה שוב יוצדק מה שלא נכתבה פ' פרה שנרמז בה שטעמו ידוע למרע"ה כאמרם ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, עד קודם שנת הארבעים, והבן:

ה׳ענין מי מריבה, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דהנה תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין, מזה נראה שת"ק נשאר בו רושם הקדושה ותשמישי מצוה אין נשאר כלום ומרע"ה מחמת ענותנותו חשב את הסלע שהוא עצמו הצור שבחורב לת"מ שאינו נשאר בו רושם וסבר שהי' צריך להכותו כמו בתחילה, ובאמת הי' ת"ק שנשאר בו רושם וא"צ להכותו רק בדיבור בלבד עכתדה"ק, ויש לומר עוד טעם מאין נצמחה מחשבה הזו למרע"ה לחושבו ת"מ אחר שהוא באמת ת"ק, כי מחמת ענותנותו עדיין איננו כ"כ מספיק, כי היתכן שמרע"ה לא ידע מהות נפשו, וענוה איננה שיטעה במהות נפשו, אלא שחושב חשבונות שלעומת טוב תולדתו ושאר מקריו לא יצא ידי חובתו לעומת גדלות הש"י, ומחמת זה הוא שפל בעיניו, וא"כ אין זה ענין לחשבו תשמישי מצוה ולא קדושה, ונראה לפי האמור במאמר הקדום דמעלת מרע"ה שלא הי' בו שינוי באה לו מאחר שזכה לתורה, י"ל כמו שמרע"ה בעצמו אין לו שינוי והוא מצד קדושה, דענין קדושה הוא דבר שאין לו שינוי כאמרם ז"ל בחלק צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן שוב אינם חוזרים לעפרן שנא' והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים ע"כ, ותשמישיו אחר שזכה לתורה היו ת"ק ואין להם שינוי, וע"כ נגנזה בארה של מרים כדין ת"ק שנגנזין, וע"כ נשארה עד היום כמעיין הנובע שהשקה האר"י ז"ל את הרח"ו כוס ממנה, אבל הצור שהכה בפעם ראשונה הי' קודם מ"ת ע"כ חשבה מרע"ה לת"מ, ובאמת זה שהי' ת"ק לאו משום מרע"ה, רק תשמיש השי"ת, כמ"ש הנני עומד לפניך שם על הצור והבן:

ו׳הקשו המפרשים אחר שכוונת השי"ת היתה לדבר אל הסלע למה אמר קח את המטה, ונראה דהנה מה שפעם ראשון הי' צריך להכאה ובפעם השני הי' די בדיבור לבד כבר כתבנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' דינו כמו ת"ק שנשאר בו עוד רושם מפעם ראשונה ולא הי' צריך עוד הכאה, והנה כ"ז באם הי' אותו הסלע בעצמו שבפעם ראשון, אבל אם הי' סלע אחר בוודאי הי' צריך ג"כ הכאה כמו בפעם ראשון, ולפי ההנחה זו יבואר הכל על נכון, וח"ו לא טעה מרע"ה בנבואתו ועי' רמב"ן פ' קרח בפסוק הבדלו וז"ל וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה, אך י"ל כי מה שצוהו לקחת המטה היינו באם יהי' סלע אחר, כי השי"ת ידע שיאמרו אליו אח"כ בנ"י מה לי סלע זה מה לי סלע אחר וע"כ נאמר ודברתם אל "הסלע" בהא הידיעה שהוא אותו הסלע שהי' מכבר ולזה די דיבור לבד, וזה שפיר ידע מרע"ה שלסלע אחר יצטרך הכאה ולאותו הסלע יהי' די דיבור לבד, ובאמת כי רצון מרע"ה הי' דייקא לאותו הסלע שיהי' די בדיבור וכמ"ש בזוה"ק הטעם, אך כאשר שהלך וישב לו בין הסלעים ולא היו מכירין אותו ומרע"ה הי' מחפש אחריו והם הכעיסוהו ואמרו אליו מה לי סלע זה מה לי סלע אחר ואמר שמעו נא המורים כפרש"י, משבא לכלל כעס בא לכלל טעות, היינו שטעה ולא הכיר אותו הסלע ונזדמן לו אותו הסלע והוא טעה וסבר שהוא סלע אחר והכהו, אבל לא שטעה בנבואתו ח"ו והבן היטב:

ז׳על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרן וגו', ברש"י מגיד מפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, הנה מכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שמעתי שעשו רשעתו הוא בפנימיות ובחיצוניות הוא פושט את טלפיו ומראה שהוא טהור וכשהתחברו לעשו פגמו בפנימיות ולכך חסרו הצדיק זה אהרן שהי' פנימיות וכל אותיותיו מורין ע"ז כמבואר במהר"ל, ולכך מכח קדושתו עשה כל ישראל פנימיים שהיו מכוסים תחת ענן הכבוד עכתדה"ק, ויש להבין הלא הוצרכו לשליחות הזה, וכן שלחו אח"כ לסיחון כמבואר בכתוב ומה חטאו בזה, ונראה שהפגם הי' מה שהזכיר לו לשון אחוה אבל השליחות בעצמו הי' כדי שיהי' נכנע להקדושה כמ"ש אז נבהלו אלופי אדום וגו' רעד וגו' אין זה רע, ואדרבה הי' מעלה דזה תכלית הכוונה שיהיו כל האומות נכנעין להקדושה, אך מחמת שהזכירו לו אחוה ונתקרבו אליו, והיינו ששלחו נצוצי קדושה אל לבו כדי שיהפך ע"י כן לבבו להיטיב עמהם להניחם לעבור דרך ארצם כמי שעושה טובה לאחיו, ואדום אחרי שבפנימיות הוא רע, לא די שלא הועיל לו להיות טוב ומטיב עמהם אדרבה הכניס בו עזות וגיאות עד שיצא לקראתם ואמר אתם מתגאים בירושתכם אני אצא עליכם במה שהורישני אבי, והרי נפגמו נצוצי הקדושה ששלחו לו שהרי סייעוהו להרשיע עוד יותר, ומאחר שפגמו בנצוצי הקדושה שהם פנימים ע"כ חסרו הצדיק הזה, ונסתלקו ענני הכבוד, שהי' עושה אותם פנימיים, וע"כ בא והלחם עמהם הכנעני מלך ערד שהוא עמלק ימ"ש שרשעתו הוא ג"כ בפנימיות וכסות ולשון שינה, ובפדר"א דרכן של עמלקים לחשוב את הסוד בלבם ואינן מגלים בפיהם שנא' ויאמר המן בלבו, וזה הוא קליפה ומקור השקר והצביעות והחניפה, וע"ז הי' התיקון וידר ישראל נדר, ישראל סבא ונאמר תתן אמת ליעקב ההיפוך מעשו שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור ובאמצעות זה באו לנדר שהוא נ' דר, שהוא למעלה מז' ימי הבנין, ולמעלה מכל הלבושים והשתנות, וזה הי' תיקון לפגם הנ"ל והבן, ובאמת מצוות שבת היא נמי תיקון לזה ששבת הוא פנימיות מעין עוה"ב, והוא היפוך מדת עמלק כמבואר בפדר"א בשבת כתיב זכור ובעמלק כתיב זכור והבן:

ח׳ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון בש"ס ב"ב המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, יש להבין הלא המושלים ביצרם הוא ממעלות הגדולות שנאמר באאע"ה ובאליעזר עבדו המושל בכל אשר לו ושליט ביצרו כמותו, והם א"צ עוד לחשוב חשבונות כאלו והכל גלוי לפניהם שאינם כלל בסוג אחד לחשוב אם זה יותר טוב או זה, אך נראה דהנה אוהב ושונא פסול לדין כי לדון בדבר צריך שיהי' מופשט מכל נגיעה, ולכאורה איך יכול איש המוטבע בחומר לחשוב את החשבון הזה הלא הוא מלא נגיעות ואינו יכול לראות ולשפוט לנכון, ונראה כי ירושה להם לאומה הישראלית מאבות העולם באשר הם היו מופשטים מהחומר ולא הי' להם שום נגיעה, הם פתחו את הפתח לחשוב חשבונו של עולם, ושוב כל ישראל יכולים לחשוב זה החשבון ע"י סיוע המושלים הנ"ל, והנה הז' מלכי כנען הם שבע מדות הרעות כנודע שהיו צריכים ישראל לנצחם ולשרש המדות הרעות האלה, וזה ע"י החשבון הנפש לשרש מתוכם את המדות הרעות, וזה סיחון מלך האמורי שיושב בחשבון, ואמר אדומו"ר הרי"ם זצלל"ה מגור זי"ע שזה הוא שיושב בקרב כל איש ומנעו לחשוב א"ע, והנה לכבוש את סיחון הנ"ל נצרך לזה מרע"ה דווקא בכחו הגדול שהי' מופשט מכל חומריות לכבוש אותו, כדי שע"י יוכלו אח"כ כל ישראל לכבוש אותו ולחשוב בחשבונו של עולם והבן:

ט׳אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה, להבין למה לא נאמרה שירה על הבאר עד כאן, וכן על המן, וכן על התוה"ק שהק' באוה"ח ע"ז:

י׳ונראה דשירה באה מחמת תוספת אהבה שניתן להם דבר וענין גבוה שאינו שייך להם, והיו יכולין להיות אף בלעדו אלא שניתן להם בחסד הש"י לתוספות טובה אבל לאכול ולשתות אין שייך ע"ז שירה כי לא היתה ההוצאה למדבר שימותו שם ברעב ח"ו, וכמ"ש התיו"ט ברכות שע"כ בברכת המזון אומרים נברך לאלקינו וזה שם המורה על דין כי המזונות באין בדין שלא נברא למות ברעב וע"כ ההוצאה לכך היתה מתחילה, וע"כ הוא דבר ששייך אליהם ואין שייך ע"ז לומר שירה, אבל כשירד הבאר לתוך הנחל והעלה משם דם ההרוגים וזרועות ואברים והוליכם סביב למחנה ועלה ממקום נמוך למקום גבוה היפוך טבעה [ועי' ספורנו] זה לא הי' בכלל התנאים וע"כ שייך ע"ז שירה, וכן י"ל במ"ת אף שמ"ת היתה ברחמים וכמ"ש התוס' יו"ט שם שע"כ בברכת התורה מזכירין שם של רחמים מ"מ מאחר שהוצאה היתה ע"ז וכמ"ש בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה ובלי תורה אין להם חיים כלל כי כל חיות ישראל הוא בהתורה, וע' ברמב"ם פ"ז מה' רוצח ושמירת הנפש שכ' וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא ת"ת כמיתה חשובה, ע"כ לא שייך לקרוא תוספות טובה שיצדק לומר על זה שירה כי אין זה תוספות אלא יסוד ועיקר ישראל הגם שלפי"ז יש להבין מ"ש בהגדה אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, אבל הפי' דבמה שקרבו לפני הר סיני פסקה זוהמתן וע"י מצוות פרישה והגבלה שהם כלל התורה שלא לעלות למעלה לפנים ממחיצתו ושלא לירד למטה ממחיצתו כמ"ש במק"א, ובאמצעות זה הי' מקום להעלות את ישראל שיקיימו מעצמם את פרטי התורה כמו אבות שקיימו את התורה כולה קודם שניתנה ע"י טורח ויגיעה רבה בנפש, עד לבוא לכל פרט ופרט. וכבמדרש ריש ויקרא שהראשונים נקראו תמימיי דרך שקיימו את התורה עד שלא נתנה ורצה השי"ת להטיב עמם ונתן להם את התורה בכל פרט ופרט והבן:

י״אאל תירא אותו, בזוה"ק דא עוג דאיתדבק באברהם ומאנשי ביתו הוה וכד איתגזר אברהם וכו' דא עוג דאיתגזר עמי' וקבל האי אות קדישא וכו' בי שעתא דחיל משה האיך יכיל לעקרא רשימא דרשם אברהם אמר ודאי הא ימינא דילי מית דהא ימינא בעיא להאי וכו' אמר הקב"ה אל תירא אותו לא תדחל להאי אות דילי' וכו' כי בידך נתתי שמאלא דילך יעקיר לי' מעלמא דהא הוא פגים רשימא דילי' ע"כ, ויש להבין במה שאמר ימינא בעיא להאי, אדרבה בכל מקום ימין מקרבת, ונראה דהנה אברהם איש חסד שהשפיל א"ע ממדריגתו ועסק לקרב את כל העולם תחת כנפי השכינה ואפי' אנשים פחותים שכסבור ערביים הם שמשתחוים לאבק רגליהם הי' רץ אחריהם להכניסם לביתו והשפיע להם ולקרבם ולגיירם, ע"כ זכה שתהי' קדושה עליונית חופפת גם בפרטי אבריו הגשמיים, וע"כ ניתנה לו מצוות מילה שהיא להשלים הגוף שיהי' בו השלש אותיות של השם שגם הגוף יהי' מרכבה לשם השם וכמו כן אנשי ביתו נמולו אתו, עד שחלה קדושה גם על אבריהם הגשמיים, ומזה דחיל משה, מאחר שגם אבריו הגשמיים יש בהם צד קדושה, וכל דבר רע וסט"א שיש בהם יותר נצוצי קדושה הם חזקים יותר ויותר, והי' סבור מרע"ה כי נצרך לי' ימינא להאי היינו לפמ"ש האר"י ז"ל עמ"ש ז"ל נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות דהיינו שנצוצי קדושה שהיו בהרשע היו נמשכין אחר רב הקדושה כי טבע החלק להיות נמשך אחר הכלל ונשאר הרשע ריק מנצוצי הקדושה ע"כ נעשה גל של עצמות יע"ש:

י״בוהנה זה הענין להתדבק ברשע זה להוציא ממנו חלקי הקדושה צריך שמירה וזכות יתירה לבל יתפגם ח"ו מחמת שנעשה לשעתו עכ"פ מחובר לטמא, וזה שאמר משה ימינא בעיא להאי היינו איש החסד שמדתו להשפיל א"ע לפחותי ערך להגביהם משפל מצבם, ע"כ זכות זה גרם לבל יתפגם, וכך היתה מדתו של אהרן אף שהי' איש מרכבה הניח דרגין שלו והשפיל א"ע לאנשים נמוכים ולעשות שלום וכו', וע"כ נבחר נמי לכהן לעשות שלום בין עליונים לתחתונים כבזוה"ק, ובמקום משה שאמר שלח נא ביד תשלח שאיתא בספה"ק הטעם שלא רצה להשפיל א"ע כ"כ, ולדידי יש להוסיף בה דברים שלרגלי ענוה שבו נתיירא שלא יתפגם ח"ו, ומ"מ מחמת זה אבד את הכהונה וע"כ ה"נ בעוג נתיירא משה שלא יתפגם ח"ו וע"כ הי' סבור משה כי נצרך לי' ימינא, כי ימין מקרבת ומשפיל א"ע כנ"ל וזהו בעצמו היתה מדתו של אאע"ה להשפיל א"ע מכח קדושתו למטה למטה עד להעלות הנצוצי קדושה ממטה מטה ע"כ הגיע זכותו לעומת מעשיו שלא יתפגם כנ"ל, וזה ג"כ מדתו של אהרן שהוא ימינא, שהי' משפיל עצמו לעשות שלום בין אדם לחבירו, והוא הי' בכחו ליתן עיניו בו להשפיע בו רב קדושה למען שניצוצי קדושה שבעוג יתפרדו ממנו להיות נמשכים אחר כלל הקדושה והוא ישאר ריק מכל ואין בו חשש מחובר לטמא כנ"ל, וע"ז השיב לו השי"ת שמאלא דילך יעקיר לי' כי הוא פגם רשימא דילי', היינו שכל הקדושה כבר נפרדה ממנו וא"צ עוד לימין מקרבת להוציא ממנו הקדושה שאין בו רק חלקי הרע לבד ואינו נצרך רק לשמאל דוחה והבן:

י״גשנת תרע"ב

י״דבמדרש אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ובספר קול שמחה שהקב"ה אמר למשה על כל דבר ודבר צורת הדבר ומהותו ואז ממילא ידע תקונו והפסדו טומאתו וטהרתו, אבל פרה שהיא חוקה וטעמה נעלם ע"כ לא ידע עד שנאמר לו בפירוש, ודפח"ח, אבל עדיין יש להבין הלוא פרה אדומה עוד במרה נאמרה לו קודם פ' טומאת כהנים, ועוד הלוא טעם פרה נגלה למשה והי' לו לידע שזה טהרה לטומאת כהן:

ט״וונראה דהנה כבר דברנו מדוע נכתבה פרשת פרה אדומה בתורה כ"כ מאוחרת, הלוא עוד בשני בניסן נשרפה הפרה, מה גם כי עוד במרה נאמרה וכבר אמרנו תירוץ לזה, ונראה לי עוד, דהנה במחלוקתו של קרח ניתן לאהרן כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם כמשל מלך שנתן שדה לאוהבו ובא אחד ועירער עליו אמר המלך הריני כותב ונותן לך ומעלה בערכאות, ובתנא דבי אליהו שאמר אהרן לטובתי נשתברה רגל פרתי, ויש לדקדק הלוא גם על משה עירער שאמר ומדוע תתנשאו על קהל ה', ובמדרש שאמר להם משה לא למלוכה אני מבקש מכלל שעירער גם על מלוכת משה, ולמה לא נשתכר גם משה כמו שנשתכר אהרן:

ט״זאך נראה דהנה עוד יש לדקדק מה הי' עירעור קרח על משה הלוא בדין הי' לו משפט מלוכה עליהם שהוא הוציאם ממצרים והוריד להם את התורה וכלכל אותם במן, ומי לנו גדול ממנו, בשלמא על אהרן שלא נעשה על ידו לבדו שום אות ומופת הי' מקום עירעור שהוא גם הוא גדול כמוהו אבל על משה לא שייך לומר שזולתו ג"כ גדול כמותו, גם קירון עור פניו לעד שאין על עפר משלו:

י״זונראה שעיקר עירעור קרח על משה הי' במה שהי' הכל יחדיו כהן ולוי ומלך שהם מדות מתחלפין, ע"כ יצא להוכיח מזה שאין מדה אחת מעכבת על חברתה וא"כ גם הוא אף שהוא לוי יכול להיות כהן, אבל באמת ממשה אין ראי' שהוא הי' לו אחיזה למעלה מכל ההפכים ושימש בחלוק לבן שאין בה אימרא למעלה מכל הגוונין ולמעלה מכל גבול, שלזה מרמז חלוק לבן, ולזה מרמז שאין בה אימרא, ולא הי' לו צורה ידיעה אלא השלילה מן המים משתיהו והדברים מבוארים במהר"ל:

י״חוהנה הא דטעם פרה נעלם הוא מפני ששורשה גבוה מאד כידוע, וע"כ משה ששורשו נמי גבוה ולמעלה מכל ההפכים הוא השיג טעם פרה, ובכן יש לומר שזה נשתכר ע"י מחלוקתו של קרח עליו כנ"ל, למה הוא הכל יחדיו כהן ולוי ומלך, לזה נתגלה לו טעם פרה שאי אפשר לבו"ד לידע אם לא מי שהוא גבוה מכל הפכים, וע"כ שפיר נסדרה פרשת פרה אחר פרשת קרח שהרי כתיב ויקחו אליך ובמדרש דרשו מזה שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, וזהו הוא בסיבת מחלוקתו של קרח:

י״טולפי האמור ימתקו דברי קודש של הקול שמחה שמאחר שעד כה לא ידע הטעם ע"כ לא ידע אם יהי' טהרה לטומאתו של כהן, ובדוגמא לזה הוא בכל אדם עפי"מ שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הא דנר של שבת משום שלום ביתו, כי בימי החול אין שלום בגוף האדם שהנפש שהיא מן העליונים מתאוית לרוחנית, והגוף לחומרית ומתקוטט עם כחות הנפש, ומחמת אור קדושת שבת יש להנפש מנוחה מכחות הגוף כי אפי' ע"ה אימת שבת עליו, עכת"ד, והנה כ"ז אם הנפש כל ימי החול עומדת על קיומה בקשרי המלחמה אז בהאיר אור קדושת שבת נחה שקטה וכעין שכתוב ישעי' י"ד והי' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרוגזך וכו', וזה בכל עצב שבששת ימי המעשה יהי' מותר ביום השבת כי שבת היא ברכת ה' ולא תוסיף עצב עמה, והנה המנוחה ביום השבת היא כפי מסת העצבון והרוגז של ימי החול, כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ואז בבוא יום השבת באה מנוחה כי טוב, וע"כ כשבאה מנוחת שבת והנפש מרגשת העונג אז אומרת לטובתי נשברה רגל פרתי הוא עירעור הגוף בימי החול, והקדושה שקונה ביום השבת היא הכתיבה והחתימה ומעלה בערכאות:

כ׳בענין פרה אדומה אף שהיא מכלל החוקים ועוד יותר שאין טעמה נגלה לשום אדם חוץ מרע"ה מ"מ יש לכל איש להתבונן ולחפש את כל מה שתמצא ידו איש לפי דרכו, ופטפוטא דאורייתא טבין, וכה עשו רבותינו ז"ל ומזקנים אתבונן, והנה כל קרבנות הנקרבין על המזבח נכללים באש המזבח ועולים לגבוה, והוא רומז לחלקי חיות שבאדם שנלקחין להקדושה ובזה מעלין את החיות מהעבירות והדשן נדחה לחוץ הוא רומז על גוף עבירה בלי החיות, ופרה אדומה היא להיפוך שנשרפת בחוץ וכל הנדרש הוא רק האפר:

כ״אוהנה ענין טומאת מת היא עצבות ומרה שחורה וטמטום הלב היא אבי אבות הטומאה ואיש שהתגברה עליו קליפה ההוא כמעט אין תרופה למכתו, וקורא אני עליו העצב נבזה, וכן ידוע גם בטבע שלמחלת מרה שחורה נלאו חכמי הרופאים למצוא רפואה, ומחלת הגוף היא מלמדת על מחלת הנפש:

כ״באך עצת ה' היעוצה לזה היות טומאת המת לפי טעם הזוה"ק היא מחמת שהגוף הוא כלי ונרתיק לנפש הקדושה ובהתרוקן מהנפש נדבקים בכלי ההוא כחות הטומאה המתאוים לדבוק ברושם קדושה הנשתייר, ומתפשט לכל מאן דיקרב בהדי', ע"כ ענין פרה אדומה שנלקחת מתרומת הלשכה ואין בה מום ולא עלה עלי' עול וחטאת קרי' רחמנא, ונוהגין בה כ"כ סלסול, ומ"מ הוא נעשית בחוץ ונשרפת לרוח, וחלקי הקדושה שהיו בה נסתלקין ממנה ולא נשאר רק האפר, הוא בהתדמות גוף האדם שיצא ממנו הנפש הקדושה, וכמו בגוף האדם שנשאר ריק נדבקים כחות הטומאה כנ"ל, כן נדבקים כחות הטומאה בהאפר שהוא בהתדמות הגוף, ובזה יובן טעם שנעשית בחוץ דאין להם שליטה לכנוס בפנים:

כ״גוהנה כמו שטומאת המת היא לעומת גודל מעלת הנפש, ובהמה שמתה אין בה כ"כ טומאה, כן אפר הפרה שנדבקה בה טומאה הוא נמי לעומת גודל מעלת הפרה, והקדושה שהיתה בה היא רם ונשא וגבה מאד עד שאין השגת אדם חוץ משה יכול להשיג, וע"כ הטומאה ששורה בו בהאפר שהוא לעומת הקדושה שיצא ממנו היא טומאה עמוקה משאול מה תדע, וע"כ מטמא טהורים:

כ״דולפי"ז יש לומר אף שלכאורה טומאת המת יותר חמורה שהיא אבי אבות הטומאה ומטמא באוהל משא"כ טומאת מי חטאת, מ"מ יש לומר מאחר שהכל הוא לעומת הקדושה שנתרוקן, ונפש האדם הוא השכל כמבואר בספרים, והטומאה שלעומתה הוא ג"כ כמוה, אבל פרה אדומה שאינה מושגת בשכל, וע"כ שיש בו קדושה גבוה מהשכל, ע"כ הטומאה שלעומתה שהיא כמוה נמי יותר עמוקה מטומאת המת:

כ״הוהנה מים חיים רומז לתורה שהוא עץ החיים הוא היפוך לגמרי מהטומאה שנדבקה בהאפר, וע"כ כשנותן את האפר על המים הם שני הפכים וכל דבר מתפעל מהיפוכו, ובאשר שנותן מים ואח"כ אפר וברוחניים עלאה גבר ע"כ נתגבר מאד כח הטומאה שבהאפר ונעשה הכל אחד ומטמאים את טהורים, וע"כ כשמזין מהן על האדם הטמא באשר שטומאת מי חטאת היא ביותר מטומאת המת כנ"ל מתעוררין כחות טומאת המת שבאדם ומתדבקין בטיפת ההזאה כמו חלק המשתוקק להדבק בהכלל, ולעומת שעד כה היו כחות הטומאה בפנימית האדם יוצאין אל החוץ לדבוק בההזאה שהיא בחיצוניות האדם, ונמצא שהטיפת הזאה היא קוראה להטומאה שבפנימית שתצא אלי' אל החוץ, וכענין שאמר הכתוב ישעי' ל"ד י"ד ושעיר על רעהו יקרא עיי"ש:

כ״ווהנה מה שטומאת המת אין לה טהרה במקוה כשאר טומאות, יש לומר דשאר טומאות שהם רק מרחפין על האדם ואין להן שליטה לכנוס בפנימיות האדם, ע"כ כשבא במי המקוה שהוא מקום טהרה, הטומאה פורחת ממנו שאין לה מקום לשרות עליו, כי בפנימיות אין לה שליטה ובחיצוניות מקיף המים שהם טהורין, ובאשר אין המים מתטמאין שוב אין לטומאה מקום ופורחת והולכת לה, אבל טומאת המת שהיא לעומת כח הנשמה שהיא יושבת בחדרי חדרים יש להטומאה שליטה לכנוס בפנימית ע"כ אין המים שהם בחיצוניות מטהרין כי הטומאה יש לה מקום בפנימית:

כ״זוהנה טומאת מי חטאת אף שכתבנו שהיא ביותר מטומאת המת, מ"מ אין בה זה הענין שתחדור בפנימית האדם, שזה הענין אינו מחמת גודל שורש הטומאה אלא מחמת שהיא לעומת הנשמה היושבת בחדרי חדרים כנ"ל, וטומאת מי חטאת שהיא לעומת הקדושה שהיתה שורה על פרה אדומה, והבהמה אין בה פנימית וחדרי חדרים והכל הוא אחד החיצון והפנימי כי הפנימי אינו נקרא פנימי, וע"כ הטומאה שלעומתה אינה אלא מרחפת בחיצונית האדם ולא בפנימית, ומ"מ באשר שורשה גדולה מטומאת מת היא מושכת אלי' את טומאת המת מפנימית אל החיצונית:

כ״חולפי"ז יובן שמאחר שטומאת טפת ההזאה קוראה לה לטומאת המת שבפנימית לצאת חוץ שוב יש לו טהרה במקוה ככל הטומאות, וע"כ אחר ההזאה כתיב ורחץ במים שהוא טהרת המקוה:

כ״טענין מי מריבה סתום מאד ולכל הפירושים נופל קושיות למכביר כאשר האריכו המפרשים, מה גם מה נ"מ לגבי האבן דיבור או הכאה כי אין הנס גדול ע"י דיבור מע"י הכאה, ועוד שהרי נאמר לו קח את המטה, ואם הכוונה הי' דיבור לבד מה לו המטה, ועוד ח"ו לומר על מרע"ה שהי' לו טעות ולא הבין את נביאתי, וכמ"ש הרמב"ן בפ' קרח ט"ז כ"א וז"ל וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה:

ל׳ונראה דהנה כבר אמרנו לפרש דברי הש"ס פסחים (קי"ח.) דרש ר"ש השילוני בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס, ולכאורה אינו מובן מאי רבותא דהאי מהאי, ואמרנו דהנה אין זה רבותא שהקב"ה מנצח להטבע שהרי גם גבור מנצח להחלש, ומ"מ יש להחלש נמי מציאות בצד מה, אלא הרבותא הוא שאין לשום נברא שום מציאות אלא מאמיתת המצאו וקיומו מחמת רצונו יתברך, ובדין הי' שכל הנבראים לא יהיו יכולין לפעול שום פעולה נגד רצונו יתברך לא להאש לשרוף ולא להמים לטבוע שהרי כל מה שהאש שורף והמים מטביעים הוא רק רצונו יתברך ומבלעדו הכל אפם ואין, אבל זה מפלאות תמים דעים שצמצם כ"כ הנבראים עד שהם כמו יש ונפרד בפני עצמן, וכ"ז בא מחמת התרחקות הנבראים מהשורש שכל מעשה בראשית היו נמתחין והולכין, וזה עצמו הוא רצונו יתברך שיהי' כך מדת הצמצום והסתר עד שהבריאה אינה מרגשת רצונו יתברך, וזה שאמר גבריאל אני שר של אש וארד בתוך הכבשן ואז יקבל האש מעלה בצד מה ואז ממילא לא יהי' ביכולת האש לשרוף מבפנים אלא מבחוץ כרצונו יתברך, וכן כתיב לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, לא שהמים והאש לא יהיו, אלא יהיו ולא יפעלו רק רצונו ית"ש:

ל״אוהנה זה הוא עיקר האמונה שישראל נחלו אותה, כי מה שהקב"ה יכול לשדד הטבע ומתגבר עלי', זה הי' גם קצת האומות ואפי' הרשעים יודעין וכמו שכתוב וידעו מצרים כי אני ה', וכמו שאמר נבוכדנצר לדניאל מן קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין וגלי רזין, ואמר עוד דיא שלטני' שלטן עלם ומלכותי' עם דר ודר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, וכמצבי' עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא ולא איתי' די ימחא בידי', ואמר עוד די כל מעבדוהי קשוט וארחתי' דין ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלה, אבל אמונת ישראל היא למעלה מזה אלא שכל הבריאה אינה תופסת מקום והיא אפס ואין, ואין לה שום מציאות ושום קיום אלא רצונו יתברך, וכל מה שנראה שהטבע פועלת הכל הוא רצונו יתברך שתהי' הבריאה מגושמת שלא תרגיש, וכאשר יהי' הרצון לפניו לעתיד שתהי' הבריאה מתוקנת ושמים וארץ על מכונם לא תפעול הטבע מאומה רק מה שיהי' נחת רוח להקב"ה, והאש לא תשרוף והמים לא תטביע רק מה שהוא לרצון לפניו יתברך, וזה יהי' אז כאשר ישראל יהיו חזקים באמונתם שכל הבריאה אפם ואין ואין הטבע פועלת מאומה רק רצונו יתברך וכמ"ש לעתיד שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה:

ל״בועוד יש להקדים הקדמה, כי ענין מה שהסלע נתן מימיו הי' נס כפול, היינו נס אחד הי' שנהפך למקור מוצא מים כמ"ש ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, אך בזה לבד לא הי' די שהרי גם בבטן הארץ יש מעינות נכבדי מים ומ"מ חומר הארץ מכסה עליהם וצריכין להסיר את חומר המכסה על המעינות כדי שיכלו המעינות להתגלה, וע"כ צריכין נס שני שחומר האבניי לא ימנע ויחצוץ בפני המקור מוצא מים שנתחדש, ונס אחד בלי נס השני שעמו לא סגיא:

ל״גובזה יש לומר דהיינו הך שכתוב בפרשת בשלח הנני עומד לפניך על הצור בחורב והכית בצור וכו', שבזה שהש"י עמד על הצור נשפע בהצור שיהפך למקור מוצא מים, ומזה שהכה בצור נתפעל הצור שלא ימנע בפני זרם המים, ולפי הנחה זו יובן ענין דיבור אל הסלע והכאה, שבדיבור נשפע בהסלע רוחנית המים שיהי' למקור מוצא מים, ובהכאה נתפעל שחומרו לא יחצוץ בפני המקור ולא יכסה עליו כנ"ל, שהדיבור היא יותר דק ושכלי ומתיחס יותר לרוחניות שהרי הבהמה אין לה כח הדיבור ע"כ מעורר ומשפיע ברוחניות, והכאה שהיא מעשה גופני פועלת יותר בחומר הסלע שלא יחצוץ כנ"ל:

ל״דוהנה כשמתה מרים נסתלק הבאר, והיינו ששפע הרוחניות שהי' בהצור נתעלה בהעלותה, אבל הענין השני שהי' בו שטבע האבן לא יחצוץ כנ"ל בזה אין סברא לומר שנשתנה במיתתה, ועוד שזה הי' ע"י מעשה משה שהכה בצור, ולפי זה מובן שלאותו סלע הוא הצור שהי' עמם מחורב מתגלגל עמם במסעות שנסתלק ממנו המקור מוצא מים במיתת מרים, לא הי' נצרך עוד כדי לחדשו שיתן מימיו אלא דיבור בלבד אבל לא הכאה, שענין הכאה כדי שחומר האבן לא יעכב בפני המים לא הי' נצרך לו עוד, שמעלה זו לא נאבד ממנו:

ל״ההיוצא לנו מזה שאם להוציא מים מסלע הקדום אין צורך אלא לדיבור בלבד, אבל להוציא מים מסלע אחר צריך גם להכאה:

ל״ואך לפי מה שכתבנו למעלה שבאם ישראל זכאים וחזקים באמונתם כי הכל אפס ואין וכל הטבע איננה דבר נפרד אלא נמצאה מאמיתת המצאו וקיומה ברצונו ית"ש, וממילא אין הטבע יכולה לפעול כי אם רצונו יתברך והאש איננו שורף כנ"ל כל שהוא שלא לנחת רוח ית"ש, אז אין צורך לכפול הנס אלא שיהפך למקור מוצא מים היינו שישפע בו רוחניות מקור מוצא מים ואז ממילא טבע האבן איננו מעכב בפני זרם המים, וא"כ אם היו ישראל אז שהיו צדיקים עדה שלימה זוכין ג"כ לאמונה גדולה כנ"ל וכעין שיהי' לימות המשיח, לא הי' צורך להכאה כלל אף לסלע אחר:

ל״זולפי האמור נבוא לביאור הפרשה, שהש"י אמר לו קח את המטה כי הבחירה לעולם חפשית, ואם ישראל לא יתחזקו באמונה וגם יבקשו להוציא להם מים מסלע אחר אז יהי' צורך גם להכאה, ודברתם אל הסלע בהא הידיעה שהוא סלע שהי' בו באר של מרים ולזה אינו צריך אלא דיבור לבד, וזהו ונתן מימיו כי המים שיבואו בו ע"י הדיבור לא יעכב טבע האבן בפני זרם מים, והנה מרע"ה ידע את כל אלה מתי שיצטרך להכאה ומתי יספיק דיבור לבד ולא טעה בזה ח"ו, אך כשישראל התחילו לומר יודע משה חק הסלע אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו כבמדרש, ולסלע אחר כאשר אינם חזקים באמונה כנ"ל צריך להכאה כנ"ל, וזה שהיצר למרע"ה מאד שישראל לא יהיו חזקים באמונה אחר כל האותות ומופתים כל ארבעים שנה והקפיד כנגדם ואמר שמעו נא המורים, והסכים להכות את הסלע שבקשו הם, אבל שוב נזדמן לפניו סלע הקדום, ומחמת הקפדתו עליהם בא לכלל טעות שלא הכיר את הסלע אם זה הוא וחשב שהוא סלע אחר והכהו, כמ"ש רש"י ז"ל, והמעיין יראה שכל הדקדוקים מתישבים:

ל״חוהנה בתקה"ז דאי לאו מחא משה להסלע היו משיגים את התורה בלי יגיעה, ובפשיטות אינו מובן, אך להנ"ל יש לומר דהנה היגיעה בתורה היא להתיש את החומר למען תתגלה בינת הלב כמ"ש החובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שנמצאים במקום שהם אך הם טמונים בבטן הארץ, ואין חסר רק להסיר את האדמה שעל גביהם ואז המים ממילא יתראו, כן נמצא עצה בלב איש ואין צריך אלא לגול את האבן הוא החומר להתישו שלא יעלם את העצה שבלב, ואם היו ישראל אז מתחזקים באמונה כנ"ל ולא הי' החומר מפסיק כמו לעתיד, ושוב לא צריך להכות את הסלע, והי' נשאר כן לדורות כי הי' גמר התיקון ולא היו צריכין עוד ליגיעה, ולפי"ז יהי' הפי' שלא הי' צריך להכות, כי משה לא הי' לו טעות בזה אלא בחילוף האבנים, ואם גם בסלע אחר לא הי' צריך להכות שוב לא הי' מציאות הכאה כלל:

ל״טעל גבול ארץ אדום לאמור יאסף אהרן אל עמיו וגו', ברש"י מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, ויש להבין מה היתה כוונתו של משה בזה וח"ו לומר עליו שנתקרב לעשו הרשע, ונראה דהנה כבר דקדקנו מה חטא הי' בזה הלוא אח"כ שלח נמי אל סיחון, ובדברים רבה ממדבר קדמות ממך למדתי עיי"ש, ואמרנו שהחטא הי' מה שהזכירו כאן לשון אחוה, ונראה לומר עוד דהנה ביעקב אע"ה כתיב וירא וייצר לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי המדרש שם ששלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה, והיינו דשלח לו מלאכים ממש והם ניצוצי קדושה שנבראו ממצות יעקב אע"ה שבכל מצוה שאדם עושה נברא ממנו מלאך ואותם שלח אל לבו של עשו להפוך את לבבו לטוב, אך עשו בזדון לבו השיג עוד גיאות מזה, וזה שהיצר ליעקב היינו שידוע שיעקב אין לו מצרים כמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק עשו, ואין להחיצונים שום יניקה ממנו, ועתה הי' לעשו יניקה ממנו להרשיע עוד יותר עכת"ד, ויש להוסיף ביאור עפ"י דברי הזוה"ק שיש עננים חשוכים שכל אור שמאיר בהם נטבע בתוך החושך והם שבע פרות הרעות שראה פרעה בחלום שלא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, וכבר אמרנו שזהו קליפת גיאות שלזה אין תרופה להוסיף בו אור הקדושה כי ישיג מזה עוד גיאות ביותר, וזה עצמו הי' ענין עשו שחלקי הקדושה נהפכו לו לרועץ שהשיג גיאות עוד יותר, ומ"מ אי אפשר לומר שחלקי הקדושה ההם היו לבטלה ח"ו, ובמדרש מעולם לא יצא מפה יעקב דיבור לבטלה מה גם מלאכים קדושים שנבראו ממצותיו, ונראה שמ"מ נעשה מהם פתח להבא שאח"כ כראותו וירץ עשו לקראתו וישקהו ויבכו, ובזה משך יעקב ממנו כל נשמות הקדושות שהיו טבועים בעמקי הקליפה של עשו כמבואר בספרים:

מ׳והנה ידוע שיעקב מלבר ומשה מלגו, ע"כ תפס משה אומנתו של יעקב אע"ה ושלח אל מלך אדום מלאכים כעין ששלח יעקב לעשו והוא לעוררהו בתשובה שיעשה נכנע להקדושה, אך יעקב שלח בלשון עבדך כה אמר עבדך יעקב שחשב לקרבהו בהכנעתו אליו, אך עשו הרשע השיג גיאות מזה בראותו שיעקב מכניע אליו, ורבותינו ז"ל במדרשים באמת תפסו עליו בזה שהי' צדיק מט לפני הרשע, ע"כ מרע"ה לא שלח בלשון הכנעה רק בלשון אחוה, בחשבו שעכ"פ לא ישיג גיאות מזה שהרי איננו נכנע לפניו, ושוב יש מקום שיתעורר בתשובה, אבל זדונו ורוע לבבו לא נתנוהו להכנע, ואדרבה כי גם שליחות זו עורר בו גיאות באמרו אני אצא עליכם במה שהורשני אבי ועל חרבך תחי', והנה לא אמר לקראתכם או אליהם בא' אלא בעין והיינו שחשב שהוא על גביהם, וכמקרה שקרה ליעקב עם עשו קרה גם למשה עם מלך אדום שעדיין היו עננין חשוכין כנ"ל:

מ״אוהנה לעומת עננין חשוכין שבטומאה הם ענני כבוד בקדושה, שעננין חשוכין מסתירין את האור כי טוב, וענני כבוד הם אמצעים לקבל על ידם את אור אלקי, ונקראים ערפלי טוהר, והם כמו זכוכית צבוע במראה דיהה שבאמצעותם יכולים לקבל אור השמש בצהרים הלוהט מאוד, והנה ענני כבוד בזכות אהרן, וכן כתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ונראה אותיות אהרן, וע"כ בשביל שהתגברו העננין חשוכים נסתלק אהרן שבזכותו היו הענני כבוד, ומ"מ כמו ששליחת יעקב לא הי' לבטלה אלא שע"י כן משך ממנו את נשמות קדושות שהיו נטבעים בעמקי הקליפה של עשו, היינו שע"י הקדושה שהכניס בו מצא מין את מינו וניער ונתפרד מן הקליפה ולא הי' עוד מבלע בליעי אלא מפקד פקיד ומוכן לצאת, ואח"כ כשהביט בו יעקב כמ"ש כראות פני אלקים נמשכו הנשמות אחר יעקב כי נדבקו ביעקב וכמ"ש האר"י ז"ל בענין נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובזה יתישב לי איך אמר כי על כן ראיתי פניך הלוא אסור להסתכל בפני אדם רשע, ולהנ"ל מובן שלא הביט אל חלקי הרע שבו אלא להנשמות האלו כדי להוציאן, בודאי כן הי' בשליחת משרע"ה שע"י לשון אחוה התעוררו כל חלקי טוב שהיו עדיין צפונים באדום ונדבקו בקדושה, ונשאר ריק מכל, ולעתיד לא יהי' שריד לבית עשו, אכי"ר ב"ב:

מ״בוישמע הכנעני מלך ערד וגו' ברש"י שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כדאיתא בר"ה ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל וכו', ושם תנא הוא סיחון הוא ערד, ועיין בתוס' שם, כי בפשיטות קשה מה ענין סיחון לענני כבוד, אלא עמלק הי' ושליטתו בראשונה הי' בפליטי הענן, קסבור עתה בהסתלק ענני כבוד שניתן לו רשות לשלוט בכולם, אלא שהתחפש בדמות סיחון:

מ״גויש לומר עוד בפשיטות כי בש"ס נדה (ס"א.) סיחון ועוג אחי הוו, והנה בתקה"ז תיקון ס"ט (ק"ח:) דעוג הוא בטומאה לקבל עמודא דאמצעיתא דקדושה, וידוע דמרע"ה הוא בעמודא דאמצעיתא, ובכן יש לומר דסיחון ועוג שני אחים הם בטומאה לעומת משה ואהרן שני אחים בקדושה, וסיחון הוא כנגד אהרן, וע"כ כל זמן שהי' אהרן קיים הי' פחדתו עליו, וכאשר נח נפשי' דאהרן ונסתלקו ענני כבוד קסבור שאין עוד לעומתו בקדושה, וזה שנתנה רשות להלחם בישראל, אבל כולם חזרו בזכות משה ונפל הוא ועמו ביד משה:

מ״דולפי האמור דעוג בטומאה הוא לעומת משה בקדושה יובנו דברי הש"ס נדה הנ"ל מ"ש מעוג דקמסתפי ומ"ש מסיחון דלא קמסתפי וכו' אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר ר' יוחנן שפלט מדור המבול, ועדיין אינו מובן, בשלמא נגד שאר אומות שאינם זרע אברהם הי' שייך לומר שיעמוד לו זכות אברהם אבל נגד זרע אברהם איך שייך שתעמוד לו זכות אברהם, ולהנ"ל יש לומר דבודאי אין כח לרשע בטומאתו לעמוד נגד כח שלעומתו בקדושה, אבל הרשע זה שחשב עליו משה שנתוסף לו כח מחמת זכות אברהם ונתחזק כח טומאתו, שוב כחו גדול יותר, ולזה הוצרך להבטחה אל תירא אותו:

מ״השנת תרע"ד

מ״ובדבר מה שהמתין עם פרשת פרה עד אחר מחלוקותו של קרח וקודם התחלת הפרשיות של שנת הארבעים, והלא עוד בשני בניסן נשרפה הפרה, ופרשת פרה אדומה עוד במרה נאמרה ולמה נתאחרה בתורה עד כה, וכבר אמרנו בזה, אך אין בהמ"ד בלי חידוש, ובזה יתישבו נמי דברי הקול שמחה שפירש את מאמר המדרש על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה וכו' לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ופירש הוא זצללה"ה שהא דאומר לו טומאתו וטהרתו, היינו שאמר לו צורת הדבר והבדלו וממילא הי' מבין מהו טומאתו ומהו טהרתו, אך פרה אדומה שהיא חקה ולא הי' יודע טעמה לא הי' מבין שזה יהי' טהרה על טומאת מת עכת"ד, והקשינו הרי הפרשה עוד במרה נאמרה ונאמר לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה א"כ למה לא הי' מבין שזה טהרה לטומאת מת, ועוד הרי בשני נשרפה הפרה והזה על הלוים מחמת טמאי מתים שבהם כדפירש"י שם, ולפי סדר הפרשיות פרשת אמור לאחר מכאן נאמרה:

מ״זונראה לפרש דהנה מעלת משה מפורש בכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, והיא מעלה גבוהה מהכל ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, אך יש שבטבעו הוא ענו שפל וסבלן, ויש שבטבע יש לו לב אמיץ לא ישוב מפני כל ומ"מ הוא בטל ממהותו לרצון הש"י, ומפאת זה נעשה ענו שפל וסבלן ומובן שלזה שבח יותר מהראשון, וזה הי' מדת משה שלא הי' ענו שפל וסבלן בטבע כמו שנראה שביציאה ראשונה הרג את המצרי וביום השני הוכיח לרשע למה תכה רעך, הרי שהי' לו נפש גבוה שלא הי' יכול לסבול עושק וחמס, ומ"מ מחמת עוצם ביטולו להש"י נעשה ענו כנ"ל, אך זה הי' בעודו בימי עלומים ומגודל בחצר המלך, ויש מקום לבע"ד לומר שמה שהתורה העידה עליו שהאיש משה ענו מאד הוא מחמת שאז הי' בעת זקנתו ועברו עליו רעות רבות וצרות והיותו נודד מתנכר ומתחבא מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד היותו זקן וע"כ נכפף קומתו ונעשה שפל רוח וההרגל נעשה טבע שני, ולא היתה מעלתו נכרת בפועל, אך במעשה קרח נראה אשר לא דיבר עמם בראשונה ברוח ענוה ושפלות אלא תיכף חרץ משפטם בוקר ויודע וגו' והתרה בהם שמי שיבחר ה' יצא חי וכולם יאבדו, וכן אח"כ בדתן ואבירם ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם וגו' עד בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' ואם בריאה יברא ה' וגו', ולא דיבר כמנהגו בענוה ולהראות להם הבחנה כמו שעשה אח"כ בהמטות, מה גם כי קרח הי' גדול שבשבט לוי וחמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת לאו קטלי קניא באגמא הוו שהרי היו קריאי מועד אנשי שם אליצור בן שדיאור וחבריו והי' לו לחוס על אבידן של אלו, בזה נראה בעליל שאין הענוה והשפלות טבע לו אלא הכל הוא מחמת ביטולו להש"י, וכאשר הבין שיותר נכון לכבוד הש"י ולקיום תורתו לחרוץ להם משפט חרוץ כזה לא הי' שפל בעיניו כלל, ובמדרש אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון ולא הי' יודע שבעלי דיניו קשים כבריח ארמון זה משה ואהרן מה הבריח אינו זז כך משה וכו', הרי שמשה לא הי' רך לבב מחמת טבעו אלא כל מדותיו היו רק מחמת ביטולו להש"י ואם כה הי' רצון הש"י הי' כה, ואם כה כה, וא"כ הרי הי' נעלה מכל המדות ומכל ההפכים, וזה יצא לפועל במחלוקתו של קרח:

מ״חוהנה מה שכהן מוזהר על טומאת מת דקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדברי הש"ס נזיר שהוא מפאת שמת מטמא באוהל וע"כ דעת בעל ס' יראים שמת נכרי לר"ש דאינו מטמא באוהל אין כהן מוזהר עליו, והיינו כי ידוע שרה"י עולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, וידוע שרה"י הוא בקדושה ורה"ר הוא בחיצוניות, ומ"מ טומאה בוקעת ועולה עד לרקיע ומזה הוא טומאת אוהל כאשר יש דבר החוצץ ע"ג מתפשטת לצדדין, וע"כ הטעם מפני שהיא לעומת נשמה הקדושה שיצאה ממנו כטעם הזוה"ק, וזלע"ז עשה אלקים, וכמו שהי' מקודם בו נשמה קדושה לעומתו נאחז בהגוף דבר חיצוני דוגמת נשמה קדושה, וע"כ כמו שבקדושה עולה עד לרקיע כן בהטומאה שהיא בדוגמתה בוקעת ועולה עד לרקיע, ובאשר הטומאה היא כ"כ גבוהה ע"כ מזקת לקדושת כהונה, עכת"ד:

מ״טוהדברים מבוארים שכהן שורשו בחסד והוא ראשית ימי הבנין, וידוע שנשמה היא מבינה וכמ"ש ונשמת ש' תבינם, ומובן שהטומאה שהיא לעומתה היה גבוה מחסד ע"כ מזקת לקדושת כהונה, אך הטהרה היא ע"י אפר פרה שבמדרש שיש בה משבעה שבעה שבע פרות שבע שריפות והיינו שבמעשה פרה יש שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט פנים ושורה עלי' שער הנון מנ' שערי בינה שנברא בעולם, והיא מברחת את כחות הטומאה שהם לעומת הנשמה כנ"ל, כי כשאין להטומאה כח גבוה מהטהרה נדחתה הטומאה מפני הטהרה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת:

נ׳ולפי האמור יובן מה שנתגלה למשה טעם פרה ולאחרים חוקה, כי מדתו של משה שאמרנו לעיל שהיא למעלה מכל הפכים שבמדות כנ"ל באריכות מחמת עוצם ביטולו להש"י והוא בעודו בגוף נמי הי' כמו נשמה וע"כ יש לו שייכות לפרשת פרה אדומה, מה שאין כן לזולתו בעוד הנשמה מלובשת בגוף עד לעתיד שיתגלה טעם פרה גם לזולתו כבש"ס פסחים:

נ״אולפי"ז יש לומר דהא דנתגלה למשה טעם פרה היינו אחר מחלקותו של קרח ויצא לפועל מעלת משה שהוא נעלה מכל מדה כנ"ל:

נ״בוהנה יש לדקדק בכתוב שמתחילה אמר זאת חקת התורה וגו' הנוגע במת וגו' הוא יתחטא בו וגו' ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וגו', ואח"כ מתחיל בתחילה זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו', ואינו מובן למה חזר ואמר זאת התורה הלוא כבר אמר בתחילת הפרשה זאת חקת התורה, ונראה מזה כמו שהיו שתי פרשיות מחוברות והיינו שבראשונה לא נאמר טומאת אוהל, וכשבא לבאר טומאת אוהל כאלו היא פרשה מחודשת ומתחיל כבתחילה זאת התורה, והנה הא דנתגלה למשה טעם פרה וכן עתידה להתגלות לזולתו בודאי נכתב הכל בפרשה שלפנינו אלא שלרגלי עורון עינינו אין אנו רואין ואין אנו מבינים, אלא משרע"ה הוא הבין בתיבות האלו כל סוד טעם פרה, וכן לעתיד כולם ימצאו אנה נתגלה זה בתורה וכמ"ש והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכענין שאיתא בזוה"ק שלעתיד כולם יראו ויבינו הקץ במה שנכתב בתורה כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והנה אמרנו למעלה שעיקר ענין טומאת מת מובן ממה שמטמא באוהל, ע"כ בודאי כשנרמז למשה טעם פרה לטומאה כזו שמטמאה באוהל בודאי בא הרמז בפרשה המחודשת בטומאת אוהל שהיא כפרשה בפ"ע:

נ״גולפי הנחה זו אומר אני באימה דאפשר דהא דפרשת פרה במרה נאמרה היינו רק חצי פרשה הראשונה טרם שמדבר מטומאת אוהל, ולא ידעו רק מטומאת מגע, וכן הא דבשני נשרפה הפרה והזה על הלוים לטהרם מטומאת מת הוא משום שהרגו בחרב את עובדי העגל והכל הי' טומאת מגע ע"י חיבור החרב, ופרשה שני' שכתוב בה טומאת אוהל ובה נרמז טעם פרה למשרע"ה, זה נאמר אחר מחלוקתו של קרח וכנ"ל שאז נתגלה למשה טעם פרה:

נ״דומעתה מיושבים דברי הקול שמחה דבעת אמירת פרשת אמור ששם כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא שהוא טומאת אוהל שכל אזהרת כהנים משום הכי הוא כנ"ל עדיין לא ידע מטעם פרה אדומה ולא נאמר לו שהיא טהרה גם על טומאת אוהל ע"כ לא הי' יכול לידע שפרה אדומה היא טהרה לטומאת כהן ואולי חשב שענין טומאת אוהל רק לכהנים נאמרה ואולי לישראל אינו מטמא באוהל כלל כי לפי חשיבתו כך טומאתו כבמשנה דסוף ידים ועדיין לא נאמר לו לא צורת הדבר ולא הבדלו. ועוד שהרי עדיין לא נאמר שבעה פעמים שבעה וכנ"ל, אלא כשהגיע לפרשה שנאמר ולקחו לטמא שהיא הפרשה השני' שמדברת מטומאת אוהל השיב לו הש"י זו טהרתו היינו שהתבונן בפרשה זו טעם פרה וכנ"ל:

נ״הולפי האמור יובן שהפרשיות כסדרן נאמרו מפני שהי' צריך לחבר שתי פרשיות אלו לעשותן אחת הוצרך להמתין עד אחר מחלוקתו של קרח:

נ״וולפי האמור יובן נמי הסמיכות לפרשה שלאחריו הוא חטא מי מריבה, דהנה בספר צרור המור שהחטא במשרע"ה למה הי' לו לספק הי' לו לגזור אומר ויקום לו כמו שעשה בדתן ואבירם אם בריאה יברא ה', ולפי דרכנו יש לפרש בטוב טעם דהנה בזוה"ק שמדריגת א"י היא למטה ממדרגת משה, אך יש לומר כי מאחר שהוא גבוה ומאד נעלה מכל הפכים לא שייך בו לאמור שהיא מדריגה למטה ממנו, כי הי' סובב וכולל הכל, וע"כ לפי מדריגתו שיצאה לפועל במחלוקתו של קרח ואח"כ נאמר לו פרשת פרה ונתגלה לו טעמה וכנ"ל מחמת עוצם ביטולו להש"י והי' כולל הכל, שוב הי' א"י נמי ראוי לו, אך באשר חפץ ה' שלא יכנס כבמדרש כדי שיביא עמו דור המדבר לעוה"ב ניטלה ממנו זאת המדריגה להיות עם כל ענותנותו הגדולה אמיץ לב לגזור אומר, ושוב באמת לא היתה ארץ ישראל ראוי' לו ודו"ק:

נ״זבענין חטא מי מריבה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות הדין תשמישי קדושה אחר זמן מצותן נגנזין מפני שנשאר בהם רושם קדושה אבל תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן נזרקין מפני שלא נשאר בהם רושם כלום, ומשרע"ה חשב את הסלע לתשמישי מצוה שלא נשאר בו רושם וצריכין להכותו כבתחילה, ובאמת הי' תשמישי קדושה ודי בדיבור ודפח"ח, אך עדיין צריכין למודעי מאין יצא הדמיון למשרע"ה לחשבו לתשמישי מצוה, שנראה שהי' בעיניו ברור כ"כ עד שלא הוצרך לשאלה דאלמלי הי' לו קצת ספק בדבר הי' לו לשאול, כי הוא ע"ה יכול הי' לשאול בכל עת שירצה בלי שום הכנה וכמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ומוכרח לומר שלא הי' לו בדבר שום ספק, ומאין יצא לו ע"ה דמיון כזה, ובאמת בטענה זו נדחו כמה תירוצים מגדולי המפרשים, כי לכל הפירושים יקשה איך יתכן שלא נשאר לו שום ספק, ולמה הי' לו להכניס עצמו בספק זה ולא שאל, ונראה דהנה המפרשים הקשו למה נצטוה בלקיחת המטה כלל אחר שהכוונה היתה שידבר ולא להכות, ומה לו להמטה בענין דיבור:

נ״חונראה דהנה יש לדקדק עוד איזה דקדוקים, דהנה כתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ומשמע שבראשונה יקח את המטה ואח"כ יקהלו את העדה, ובודאי ששים רבוא אנשים אינם נאספים ברגע אלא בהמשך זמן, וא"כ ע"כ לומר שמרע"ה הי' עומד והמטה בידו ממתין עד שיקהלו כולם, ולמה הי' זה, כי הי' די ליקח את המטה אחר אסיפתם, ואיפכא מבעי לי' למימר הקהל את העדה אתה ואהרן אחיך וקח את המטה, עוד יש שינוי מהצור הראשון שבפרשת בשלח ששם כתיב עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל דמשמע חלק מזקני ישראל וכאן הקהל את העדה ויקהילו משה ואהרן את הקהל דמשמע כל ישראל, עוד יש לדקדק הלוא כתיב בפרשת חצוצרות ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה ובמדרש דרכו של מלך להיות תוקעין לפניו, וא"כ למה כתיב ויקהילו משה ואהרן הלוא החצוצרות היו מקהילין, ובשלמא במשה יש לומר דמאחר שהתקיעה היתה לפניו כמלך מתיחסת התקיעה למשה הואיל ונעשית בשליחותו אבל למה מתיחסת גם לאהרן:

נ״טונראה דהנה כתיב ויסעו כל העדה ופירש"י עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, ולקמן בהר ההר כתיב נמי כל העדה פירש"י כולם שלמים ועומדים לכנס לארץ וכו', והרמב"ן הקשה דלמה נאמר בכפלים, ע"כ פירש שבראשונה מפני התלונה נאמר, ויש לומר שדבר גדול השמיענו רש"י ופתח לנו פתח להבין ענין הפרשה, היינו שנשתנה הדור שכבר מתו מתי מדבר ומתחיל מענין דור באי הארץ שהי' בהם ענין אחר מענין דור המדבר, שדור המדבר נקרא דור דעה בחי' מוח ושכל כמו שהגדנו כמה פעמים, ודור באי ארץ היו בחי' לב ותשוקה לאביהן שבשמים, וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ בדור המדבר לא הי' כ"כ חיבור ביניהם ויסעו במחלוקת ויחנו במחלוקת זולת בקבלת התורה שהיו בטלים ממהותם לגמרי, אבל זולת אז הי' כל אחד מסכת בפ"ע ולא מפאת חסרון שבהם אלא מצד מעלתם, ובודאי אם היו במעלה העליונה כמו במתן תורה והיו בטלים לגמרי ממהותם לא היו בהם חלוקי דעות, אבל מאחר שנפלו ממעלה זו שוב הי' החילוק מצד המעלה שבהם, אך דור באי הארץ היו צריכין להתאחד ביותר שזהו מענין כנסת ישראל להיות להם לב אחד לאביהן שבשמים, ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, וע"כ אינו דומה נתינת המים באחרונה לראשונה, שאז היו במעלת השכל שאין דעתן שוות ע"כ נתבקשו זקני העדה שהם סנהדרין עיני העדה שהם המוח והשכל של העדה, ולעיניהם נעשה הנס היינו שהם עוררו את הנס במה שהיו מצפין ומביטים אליו, אבל באחרונה שנשתנה הדור ואין עתה מעלתן מעלת השכל ע"כ שוב נתבקש שיהי' במעמד כל העדה ומפאת שכל העדה היו עומדים ומצפים להנס ונתנין דעתם במחשבה אחת ובלב אחד, בזה עוררו את הנס, ומקרא מסייעני שנאמר לקמן הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, הרי שתלוי נתינת המים באסיפתם משא"כ בראשונה:

ס׳ויש לומר עוד לפי דרכנו זה שהטעם שנצרך בראשונה למעשה הכאה ולא הי' די בדיבור כי לכאורה לגבי ענין הסלע אחת הוא הכאה או דיבור, אך יש לומר עפ"י דברי זוה"ק שמעשה פועל יותר בעולמות העליונים ובדבר שאין בו מעשה נצרך עכ"פ דיבור, ע"כ בראשונה שהי' נצרך המים לאנשי מעלת השכל היו צריכין המים נמי להמשיך ממקום גבוה ביותר, ע"כ נצרך להכאה דווקא, ובזה יש ליתן טעם מה שבאחרונה הי' די בדיבור אף מבלעדי הטעם של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מפני שהי' תשמישי קדושה אלא בלא"ה נמי באשר הדור לא הי' כ"כ במעלה, הי' די למשוך להם המים ממקום שאינו כ"כ גבוה ושם פועל נמי הדיבור:

ס״אוהנה ברש"י ויקהילו משה ואהרן זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה, ובמדרש מלמד שכל אחד ואחד ראה את עצמו עומד על פני הסלע, וע"כ כולם היו כאיש אחד, כמו שנתבקש לדור באי הארץ, ונראה שלאסיפה כזו לא הי' די בחצוצרות עפ"י מה שכבר אמרנו במק"א שענין חצוצרות הוא הגבהת הנפש בדרכי ה' וכבר אמרנו שזהו מענין המוח והשכל ואדרבה הרי זה גורם שאין דעתן של בנ"א שוות, וע"כ אין החצוצרות עושים קיבוץ הדעות אלא קיבוץ הגופים לבד, וכאן נתבקש התאחדות ישראל גם בפנימיותם, ע"כ לא נאמרו כאן חצוצרות כלל, אלא הי' זה פעולת משה ואהרן בכח פנימי שבהם, משה שקול ככל ישראל, וכן אהרן הי' לבן של ישראל כמו שהגדנו במק"א, ע"כ הי' בכחם להשפיע בהם כח אחדות:

ס״בויש עוד לומר דבודאי התאחדות כזו שיהיו נעשים כאיש אחד ממש שיהי' המיעוט מחזיק את המרובה ושיהי' כל אחד רואה את עצמו עומד ע"פ הסלע, שהוא ענין למעלה מן הטבע, לא הי' המעשה זה אפשר ע"י החצוצרות שהם כלים טבעיים, וע"כ אפי' משה ואהרן שהיו פועלים זה בכח פנימיותם לא הי' זה באמצעות החצוצרות, והי' נתבקש לזה ג"כ ענין בלתי טבעי, ע"כ נאמר קח את המטה שהוא המטה שנברא בע"ש בין השמשות שביאר מהר"ל שהנברא בע"ש בין השמשות הוא ממוצע בין הטבע לבלתי טבע ע"כ באמצעות המטה שהי' בידם פעלו התאחדות זה, וע"כ שפיר אמר הכתוב קח את המטה והקהל וגו' שקיחת המטה מוקדמת וסיבה להקהלה, ובאמת מאחר שהקהילה היתה ע"י כח בלתי טבעי שוב לא הי' צריך לזה המשך זמן וכמו ביציאת מצרים שלשעה קלה נתקבצו כולם לרעמסס, ומיושבות כל הקושיות בעזה"י:

ס״גוהנה כל האמור הוא לפי האמת שמשה לא נכנס אתם לארץ שהוא הי' בחי' המוח והשכל של ישראל אלא יהושע שפני משה כפני החמה ופני יהושע כפני לבנה שדור ההוא הי' בחי' לב מקבל כמו שהלבנה מקבלת מהשמש, אך באם הי' משה נכנס עמם והי' מאיר בהם בחי' המוח והשכל לא הי' שינוי בדור באי הארץ מדור המדבר ולא הי' נצרך לנתינת המים כח התאספות ישראל ולא היו צריכין לזה להמטה, וע"כ משרע"ה שהי' סבור עדיין שיכנס לארץ, תדע אפי' אח"כ כשנגזרה גזירה שפך תפילות כמנין ואתחנן שיכנס לארץ [ומ"ש בזוה"ק שלח שידע שלא יכנס לארץ צריכין לומר שבאשר הוא שם חשב שלא יכנס, אבל חשב שישתנה הדבר בתפילתו] א"כ לפי מה שחשב שיכנס לארץ, מטה זה למה הוא בא, ע"כ חשב שהוא להכאה כמו בפעם הראשונה, וע"כ שהוא תשמישי מצוה, ובא לעורר למעלה למעלה ע"י מעשה כנ"ל, ועי"ז הי' לבו ברור עליו שהכוונה להכאה ולא הי' צריך כלל לישאל:

ס״דוהנה כתיב ישמח משה במתנת חלקו, ובהאר"י ז"ל שהכתרים שנטלו מישראל ומשה זכה בהם ונטלן בשבת מחזירן לישראל, והיינו שבשבת זוכין ישראל לנשמה יתירה ובכחה זוכין לבחי' מוח ושכל מעין דור דעה, וכ"כ כתיב בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם שזוכין לבחי' דעת, ואז ניטלו מהם הכתרים מחמת שנתפגמו בחטא העגל, ושבת מסלק את החטא ע"כ זוכין בצד מה להכתרים, ויש לומר שזהו שבת דיממא וע"כ אז אומרים ישמח משה כנ"ל, אבל שבת דליליא עדיין לא באו לבחי' זו אלא לבחי' דור באי הארץ, וזהו שאנו אומרים אז בכגוונא דשבת הוא רזא דאחד, והוא פעולת המטה שנברא בע"ש בין השמשות שאז הוא זמן שכל אחד מתעורר לצאת מעולם הטבע, וזהו שאמרו ז"ל בש"ס ב"ק שאז רץ ברשות ופטור אם הזיק במריצתו כי כל המתנהגים בטבע מתנהגים בהמשך זמן אך אז שהוא זמן התעוררת לצאת מן הטבע הוא קצת למעלה מן הזמן, וכמו שאמרנו למעלה שקהילת ישראל ע"י המטה נעשה בלתי המשך זמן, ולעומת שאדם מתעורר בהכנסת שבת זוכין אח"כ בשבת דליליא להתאחד בכלל ישראל ברזא דאחד, ומשם זוכין לשבת דיממא בחי' דעת כנ"ל:

ס״השנת תרע"ה

ס״ובענין מי מריבה יש להבין מדוע נזדמן למשה דבר שישגג בו הלוא כתיב רגלי חסידיו ישמור, ועוד מדוע באמת לא דיבר כמו שנצטוה, ועכ"פ הי' לו לדבר ואם לא יתן ע"י דיבור אז יעשה מעשה הכאה ולמה מיהר להכות טרם הבחין לדבר, ועוד יש להבין ג' לשונות שנאמר בחטא זה לא האמנתם בי, כאשר מריתם פי, אשר מעלתם בי, ונראה דהנה כבר דקדקנו במ"ש קח את המטה והקהל את העדה דלכאורה איפכא מבעי לי', דלא יתכן להיות עומד והמטה בידו וממתין עד שיקהלו העדה, וגם קושית המפרשים אחר שהכוונה היתה שידבר אל הסלע ולא שיכה, למה לו לקחת את המטה כל עיקר, ואף שכבר דברנו בו, מ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, והנה כתיב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, ולכאורה נראה כפל לשון, אך יתבאר עפי"מ שהגדנו בשנים הקודמות, ששני מיני נסים היו שם, נס אחד שנתהוה בהאבן מקור מוצא מים כמעין הנובע בשפע ובריבוי גדול להספיק לכל הקהל ובעירם, נס השני שטבע האבן הוא קשה וחוצץ בפני מקור נובע מים, וכאן נעשה האבן רך וספוגיי עד שלא הי' חוצץ בפני המקור והיו המים נוזלים מן הסלע בכל צד ולא שהי' חור או ביקוע בהסלע כי לא הי' מספיק לריבוי מים שנצרך, וזה שכתוב בפעם הראשון הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור וגו' הנה הי' שם שני ענינים א' ששמו הגדול יתברך עמד על הצור, והב' שמשרע"ה הכה בצור, והיינו שבמה ששמו הגדול המהוה כל נמצא עמד שם נתהוה בהאבן מקור מוצא מים, וכמו שהש"י נקרא מקור מים חיים כן נתהוה מעמידתו ית"ש שמה מקור מים חיים ובמה דכתיב והכית בצור נעשה האבן רך וספוגיי שלא יהי' חוצץ בפני המקור, וברש"י שם על הצור לא נאמר אלא בצור מכאן שהמטה הי' של מין דבר חזק ושמו סנפירין והצור נבקע מפניו, ואין הפירוש שנעשה בו ביקוע אחד לבד כי לא הספיק כנ"ל, אלא מגיד שפעולת הכאה פעלה בתוך תוכו של הצור עד שנסתלק קשיות האבן ממנו וכאלו נבקע מכל צד ונעשה ספוגיי וזה פירוש הכתוב ההופכי הצור אגם מים היינו כמו אגם מים שהאדמה היא רכה ואינה חוצצת בפני לחלוח מים המבצבץ מתחתי' עד שנעשה אגם מים וישגה אחו כי אגם הוא שם למרעה שהוא מחמת רכות האדמה, כן נשתנה טבע האבן מקשיותו עד שנעשה רך וספוגיי, זהו ענין הנעשה ע"י משרע"ה בהכותו בצור, ואמר עוד חלמיש למעינו מים היינו שנתהוה בו מעין מים הנובע כנ"ל, וזה הי' מפאת ששמו הגדול עמד עליו כנ"ל, ויש לומר עוד שזה מקביל לתחילת הפסוק מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב והוא שני דברים, מלפני אדון חולי ארץ נתחולל האבן ונעשה רך וספוגיי ונהפך הצור לאגם מים כנ"ל, ומלפני אלקי יעקב הוא שמו הגדול שממנו נתהוה כל נמצא וממנו נתהוה החלמיש למעינו מים כנ"ל והבן:

ס״זולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל באר בזכות מרים וע"כ כשמתה פסקה הבאר, אך בבראשית רבה פרשה מ"ח פ' יוד אמר הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל הה"ד אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה הרי במדבר וכו' ומקרא מלא הוא תהלים ק"ה מ"א פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו, אך לפי הנ"ל דשני מיני נסים היו שם יש לומר דהא דחומר וקשיות האבן נתרכך ונעשה ספוגי וכאגם מים, זה בא בזכות אברהם שאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם לטהר אותם מטנופת ע"ז כברש"י שם, ובזוה"ק ח"א (ק"ב:) מדכי לון מסטרא דע"ז ומדכי לון מסטרא דמסאבא וכו', ובאשר הוא הי' מסלק מהם את סטרא דמסאבא שהוא אבן נגף ויצה"ר נקרא אבן וכמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר שפירש"י שהוא רך ונכנע, לעומתו זכו בניו אשר חומר וקשיות האבן נסתלק ונעשה רך וספוגיי, וזה מדוקדק בכתוב דכתיב פתח צור היינו הפתיחה ודוק, אך במה שנתהוה בהאבן מקור מים חיים נובעים זהו בזכות מרים כמדתה השתוקקות לאביהן שבשמים ממטה למעלה כמעין הנובע כידוע ליודעים:

ס״חוהנה כשמתה מרים פסקה הבאר וכבר אמרנו דהיינו המקור מוצא מים שהי' בזכותה, אבל זה שנסתלק קשיות האבן ונעשה רך וספוגיי שזה הענין לא בא בזכותה אלא בזכות אברהם וע"י פעולת משה שהכה בצור לא יתכן שישתנה ויסתלק בהסתלקותה, וע"כ כשחזר בזכות משה לא הוצרך להכות כבראשונה, לרכך את גוש וחומר האבן שהרי מרוכך ועומד הוא מכבר ולא נצרך אלא לעורר בו את מקור מוצא מים:

ס״טוהנה הרמב"ן פ' תולדות בענין בארות דיצחק כי באר מים חיים ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר מקור מים חיים את ה', עכ"ל, ונראה שהדוגמא שבית אלקים הוא מקום התעוררות והשתוקקות ישראל לאביהן שבשמים ושם ישפכו את נפשם לפני ה' בתפילה ושם יקריבו את קרבנותיהם, הכל הוא העלי' ממטה למעלה דוגמת באר מים חיים הנובע תמיד בהתחדשות, ודוגמא זו הי' נמי ענין באר של מרים שבזכותה ומדתה כנ"ל נתהוה מקור מים חיים גם בגשמיות, כידוע שהגשמיות והרוחניות הם בסגנון אחד:

ע׳ולפי דרכנו זה יש לומר שבאר הראשון הוא הצור שבחורב והבאר השני הוא הסלע שבקדש, הם דוגמת שתי מקדשות, בית ראשון ובית שני, והנה במהר"ל בספר הנצח שבית ראשון הי' בזכות ג' אבות ובית שני הי' בזכות כנס"י, וע"כ יש לומר דהכתוב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים שכתבנו לעיל שהוא שני ענינים שהיו בהצור שבחורב, שבעמידת הקב"ה על הצור נעשה החלמיש כמעין מים, ובהכאת משה בצור נהפך לאגם מים כל אלה הם הבאר הראשון [שבבאר השני לא הי' צורך שיתהפך הצור לאגם מים כנ"ל] שהוא דוגמת מקדש ראשון שהוא בזכות האבות ע"כ כתיב בי' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלקי יעקב, שיש בפסוק זה רמז לג' אבות מלפני אדון זה רמז לזכות אברהם כאמרם לא הי' אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, חולי ארץ רומז ליצחק כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, מלפני אלקי יעקב הוא יעקב, ובזכות ג' אבות נעשה הבאר הזה שהוא דוגמת מקדש ראשון, אבל באר השני הוא בזכות כנס"י כענין בית שני כמ"ש המהר"ל בספר הנצח:

ע״אוהנה באר השני שבקדש באשר הוא דוגמת מקדש שני שהוא בזכות כנס"י, נתבקש שיהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד משתוקקין לאביהן שבשמים, על היפוך שנאת חנם שאמרו ז"ל שבגללו נחרבה הבית כמ"ש מהר"ל טעמו של דבר שבאשר הי' הבית בזכות כנס"י היו צריכין שיהיו כולם כאיש אחד ואבדו מעלה זו ע"י שנאת חנם, ע"כ נחרב הבית, וע"כ לזכות לבאר זו הי' נתבקש לאחד ולאסף את כלל ישראל כנ"ל וזה שאמר הכתוב הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, וכמו שדקדקנו כבר שהאסיפה היא הסיבה לנתינת המים, והנה לאסף את כלל ישראל גם בנפשותם לעשותם כאיש אחד איננם מספיקים החצוצרות כפעם בפעם שאין בהם ענין זה אלא אסיפת הגופים לבד:

ע״בולפי האמור יתפרש הכתוב קח את המטה והקהל את העדה, היינו דהנה פירוד לבבות נצמח ברוב באשר האדם רואה וחושב את חבירו שהוא לשטן עלי דרכו הן בממונו והן בקנינו והן בכבודו, ויצייר במחשבתו שלולא חבירו זה הי' יותר גדול במעלה ומושפע ביותר, אך כל זה לפי השקפת טבעי בעיני בשר יש מקום לדמיון כוזב זה, אבל באמת אין אדם נוגע במוכן לחבירו, וכל מה שהוא לו ולחלקו מן השמים אפי' יעמדו לשטן לו כל באי עולם לא ירעו ולא ישחיתו אפי' בכמלא נימא לא את קנינו ולא את כבודו, ורבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, אך דמיון הכוזב שעולם כמנהגו הטבעי נוהג הוא הגורם פירוד לבבות ושנאת חנם, וע"כ לסלק פירוד לבבות אין עצה כי אם להתרוממם מעולם הטבע, כי אף שהאדם הוא טבעי, מ"מ ישראל יש להם כח למעלה מן הטבע, ובצדק נוכל לומר שישראל הם אמצעים בין הטבע ובין למעלה מהטבע, וידוע שכל אמצעי יש בו חלק מזה וחלק מזה, ובאשר הבחירה בידם יש בכחם להיות נוטים לאחד הקצוות אם רוצים יכולים להתרומם ולהיות בלתי טבעי, ולהיפוך ח"ו להיפוך להעשות טבעי וחומרי כיתר בע"ח, וע"כ ישראל הם גוי אחד בארץ היפוך זולתינו שהם ענפין מתפרדין, והנה המטה של משה הוא שנברא בין השמשות וביאר מהר"ל שהוא ממוצע בין הטבע ובין שלמעלה מהטבע וע"כ הרבה נסים נעשה במטה שהנסים הם למעלה מהטבע ובנטיית המטה הכניס בהנפעל הכנה לקבל את הנס שהוא למעלה מהטבע, וזה שנאמר למשה קח את המטה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקיחה היא לשון הגבהה כאמרם ז"ל בלולב מדאגבי' נפיק בי' עכת"ד הצריך לענינינו, והיינו באשר המטה הוא ממוצע כנ"ל יש בכחו של משה להגביהו ולעשותו בלתי טבעי לגמרי, וזה יהי' לפועל דמיוני על ישראל שהם אמצעים כנ"ל, ולהגביהם ולעשותם בלתי טבעים, ועי"ז יצאה לפועל אסיפתם והתאחדם גם בנפשותם כנ"ל:

ע״גובדרכנו זה יתפרש גם סיום הכתוב ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, עפמ"ש לעיל שאף שמתה מרים ופסקה הבאר היינו שזה הענין שהי' בו מקור מוצא מים נפסק בהסתלקותה ולא התרככות האבן, ונצרך לעורר בו אותו הענין שהי' בפעם הראשון ע"י עמידת שמו הגדול על הצור שאז הי' בזכות מרים ועתה יהי' זה בזכות כנס"י, והנה ידוע שמשה שכינה מדברת מתוך גרונו, נמצא שמאמר משה הוא מאמר השכינה, וע"כ מאמר משה אל הסלע שיתן מימיו הוא במקום עמידת שמו הגדול ית"ש שמה בראשונה כי בודאי דיבורו של משה שהוא דיבורו של השכינה פועל בהסלע כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ויש לומר עוד שמה שאמר ודברתם אל הסלע איננו ציווי אלא הבטחה, היינו שאחר שיקח המטה ובאמצעות המטה יקהילו את העדה באופן שיהיו כולם כאיש אחד כנ"ל אז ממילא השכינה תדבר מתוך גרונו אל הסלע שיתן מימיו, והוא כעין מאמר הכוזרי שענין האלקי חל מאיליו על המקום המוכן, ולפי האמור מיושב צורך המטה שהרי כל מעשה משרע"ה הי' קיחת המטה לא להכות בו אלא לאסוף בו, וע"כ הקדים הקיחה לאסיפה:

ע״דוהנה כתיב ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, והנה תיבת ויקציפו הוא פועל יוצא והרד"ק פירש שהקציפו את הש"י, אך יקשה עליו מדברי הרמב"ם שכתב שלא מצינו שקצף הקב"ה עליהם, ונראה יותר לומר שהקציפו את משה, והיינו דבמדרש התחילו לומר יודע משה חק הסלע אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו, ובילקוט מפורש עוד יותר שהיו אומרים אין אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו הי' ורועים פקחים במים והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אילו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו עיי"ש, וזה הי' שהקציפו את משה שאחר כל הטורח לנטוע האמונה בקרבם זה ארבעים שנה ואחר כל האותות והמופתים עדיין הם עומדים מבחוץ, ובאמת לולא הקצף הי' לו לענות אותם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם אם יצוה להוציא מזה נוציא מזה, ובאמת אם הי' עושה כן היתה נתחדשת האמונה בקרבם והיו רואין שאין משה עושה כלום אלא מפי השכינה, ויש לומר שכל זה נמשך מחטא ישראל כידוע שהמון פוגמים את המנהיג במחשבתם, וכבר דברנו מזה, אך משה באשר הי' תמיד דבק בשכינה לא היו יכולין לפגמו במחשבתם, אבל מחמת שהקציפוהו שוב פגמוהו במחשבתם, ולא עלה על דעתו לענות להם ככה, אלא הסכים להוציא מסלע אחר שחשב שבזה יתקדש שם שמים יותר, ויש לפרש נמי הא דוירע למשה בעבורם דלאו על העונש קאי אלא שהכניסו בו הפגם שהוא בחי' הרע כענין שפירש הזוה"ק ח"א (ר"ח:) במאמר משה למה הרעות לעם הזה ומאמר אליהו הרעות להמית את בנה עיי"ש, ובשביל זה בא לכלל טעות כדלקמן:

ע״הוהנה ברש"י ויך את הסלע במטהו פעמים לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והמה דברו לסלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכות כבראשונה שנאמר והכית בצור ונזדמן להם אותו הסלע והכהו, עכ"ל. והנה כבר הגדנו דהא דהי' די בפעם הזאת בדיבור לבד הוא רק לאותו הסלע שבפעם הראשון נתרכך האבן ונעשה ספוגיי וזה הענין לא נסתלק ממנו במיתת מרים, ולא הצריך אלא דיבור לעוררו להיות בו עוד מקור מוצא מים, אבל באם היו רוצין להוציא מסלע אחר שוב היו צריכין גם לפעולת הכאה:

ע״ווהנה מה שלא ענה להם משה עמדו ואשמעה וכו' כנ"ל אלא הסכים לדבר לסלע אחר, הטעם משום שחשב שבזה יהי' קידוש השם יותר, אך לפי האמור הי' צריך להכות לסלע האחר תיכף כנ"ל שלסלע אחר צריך הכאה כבראשונה, אבל מחמת המריבה שהקציפוהו בא לכלל טעות, ודיבר לסלע האחר וע"כ לא הוציא שלסלע האחר נתבקש הכאה, ובתוך מה שהתישבו ואמרו שמא צריך להכות כבראשונה כברש"י הנ"ל וכמו שהוא באמת, נתחלף להם סלע האחר בסלע הראשון ונזדמן להם אותו הסלע והכהו כסבורין בו שהוא סלע האחר כברש"י:

ע״זומעתה מובן אשר לא נשמר משה שלא יזדמן לידו דבר שישגג בו כמ"ש רגלי חסידיו ישמור, שלא ממנו הי' החטא, אלא שהמריבים פגמוהו כנ"ל:

ע״חולפי האמור יש לפרש את ג' הלשונות הנאמר בחטא זה, לא האמנתם בי להקדישני, מריתם פי וגו' להקדישני, מעלתם בי וגו' אשר לא קדשתם וגו', ונראה לפרש לפימ"ש לעיל היו ג' שגגות, אחד על אשר לא ענה להם עמדו ואשמעה, ובודאי אם הי' עושה כן הי' מביא אמונה בה' ובמשה עבדו שהי' מורה שכל מה שמשה אומר הכל הוא מפי הגבורה, ובחטא זה נאמר לא האמנתם בי כמו שפירש הרמב"ן שהוא פועל יוצא לישראל, חטא השני ששגג לדבר אל סלע האחר במקום שהי' נצרך הכאה ולא נתן מים והי' בדבר חילול ש"ש לשעתו כמובן שהרי לא עלה על דעת העם שהי' צריך הכאה, ובזה החטא נאמר אשר מריתם והוא נמי פועל יוצא לישראל שעשה אותם ממרים לשעתם שהרי לא עמדו דברי משה בשם ה', וחשבו על הש"י ועל משה תועה ח"ו, חטא הג' ששגג להכות את סלע הראשון שלא הי' צריך אלא דיבור, והיינו משום דענין רכות האבן שנעשה ספוגיי שנשאר בו מעלה שהשיג מעמידתו ית"ש שמה ועדיין הוא קודש, והם החשיבוהו לחולין לומר שנסתלקה הקדושה שמאז והוצרך לחזור ולהכותו, והוא ענין מעילה שמתנהג עם קודש כאלו הי' חולין כמו הנהנה מן ההקדש, ודו"ק:

ע״טויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ויט ישראל מעליו, ובמדרש זה שאמר הכתוב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה ומנין שכך אמר לו הקב"ה שאין מניחין אתכם לעבור ולא הכל מהם שאני הוא שרוצה וכו', ויש להתבונן למה היתה כזאת שהש"י רצה שיסרב אדום ויהיו ישראל מוכרחין לסבול את כל טורח הגדול לסבוב את ארץ אדום, ונראה דהנה ידוע שארץ אדום הוא מקום מושב הסט"א שמה הרגיעה לילית וכל הרע שבעולם משם מוצאה, וע"כ הי' ברצון משרע"ה לעבור דרך ארץ אדום למען החליש את כחות הסט"א שמה, ויהי' זה הכנה לדורות שיהי' ביד איש ישראלי לעבור בכל מקומות מסוכנים ולא יהי' בכח הסט"א להזיקו ולבלבלו, כי בהשפלת השורש נשפלים ממילא הענפין, אך הש"י לא נתרצה בזה האופן להחליש אז את כח שורש הסט"א, ויובן עפי"ד המדרש בראש הפרשה מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח וכו' העוה"ב מעוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהפירוש בשביל שמתרחק מעוה"ז זוכה לעוה"ב, עכ"ד, והיינו שלפי רוממות עוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך, אין בו תפיסת יד אדם כלל לזכות בו בכח מעשיו אלא מחמת שיש במציאות עוה"ז עם כל כסיפי' והוא מושכו לאחור והאדם מתאמץ בכח לשבור חומות ברזל המונעים אותו משלימותו, זה עצמו מביאו להתרומם ולעוף על כנפי מרומי עולם עד עוה"ב, וע"כ אילו יצוייר העדר עוה"ז וחלקי הרע שבו לא הי' דרך להגיע לעוה"ב, ובדוגמא זו הוא שבת שהוא מעין עוה"ב והוקדמו לו ששת ימי המעשה, ולעומת שאדם טרח בימי המעשה ומשגיח על עצמו שלא יתגשם ולא יטמע בחומר ימי החול, באותה מדה זוכה לעונג שבת מעין עוה"ב, ואילו יצוייר שלא הי' ששת ימי המעשה במציאות לא הי' אפשר לזכות לשבת, דוגמת עולם הבא שכולו שבת אחר עוה"ז וכחות הרעות שלו, ובדוגמא זו אמרו ז"ל בפסוק והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, היינו בעבור שאז רוח הטומאה תעביר מן הארץ ולא יהי' חובה בעולם שוב לא יהי' במה לזכות, כי הזכות הוא רק כפי מסת הטורח לדחות חלקי הרע, ומטעם זה לא הסכים ה' שיעברו ישראל דרך ארץ אדום להחליש ולהשפיל את כחות החיצונים אז, שלעומתו הי' נחלש זכות הדחי', אלא ויט ישראל מעליו, והוא פועל דמיוני לדורות שיהי' ביד ישראל לנטות מחלקי הרע אפי' שיהיו חזקים מאד ובגובה ממשלתם, ובשביל זה יזכו למעלות רמות ונשגבות, וזה תשובה להמתאוננים על קישוי יומם וד"ל:

פ׳על גבול ארץ אדום, ברש"י מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה וכו', וכבר דקדקנו מה חטא הי', הלוא כך נצטוינו לפתוח בשלום אפי' עם שבע אומות, ואמרנו שהחטא הי' שהזכירו תיבת אחיך כאלו מבקשים ודורשים אחר אחוה שלהם, אבל עדיין יש להשיב הלוא התורה עצמה קרא אותם [אח] לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ונראה דהנה שם יעקב וישראל, יעקב הוא השם מתולדה, וישראל הוא השם שבא מצד מעשיו כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, וע"כ זרעו אחריו כשהם במעלה וזכאים מתיחסים בשם ישראל כמו שורש שם ישראל, ובאם לאו מ"מ זוכין מצד התולדה שהם זרע קודש ואז נקראים ומתיחסים בשם יעקב, והנה כתיב אח עשו ליעקב היינו שמצד התולדה הוא אח, אבל מצד מעלת ישראל שעלי' נקראים ישראל אין לעשו שום אחוה וקורבה להם, ע"כ לא מצינו הלשון אח עשו לישראל כי לישראל איננו אח כלל, וע"כ נחשב כאן לחטא ששלחו אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל, והוא לימוד לאיש הנושא ונותן עמהם שיזכור ששמו ישראל וד"ל:

פ״אוידר ישראל נדר וגו', נראה שאז היו ישראל שבורי לב מאד שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואז עדיין לא חזרו, שהרי מצד העדר ענני כבוד בא והלחם עם ישראל, ועוד זאת שהתגברו ושבו מהם שבי וכענין במלחמת עי שהכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש כתיב וימס לבב העם ויהי למים, כמ"ש הרמב"ן שבמלחמת מצוה של יהושע לא הי' ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, ק"ו לימי משה, ואף שכאן לא הי' אלא שפחה, מ"מ הרגישו בזה שפלות מצבם, והיתה עצתם להיפוך לאחוז בדרגין גבוהין היינו שהתעוררו בקרבם את נקודה הפנימית שבלבם וקפצו לנדרים כי ידוע שנדר הוא בשער הנון מלשון נ' דר, וזהו שבמדרש וידר ישראל ישראל סבא היינו בחי' ישראל סבא שבהם עוררו אז, וזה לימוד לאדם המרגיש שפל מצבו יעשה להיפוך ויאחז דוקא בגבוה ממנו בתוספות כח ואומץ, וכמו ששמעתי בשם אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שאמר בל"א העולם אומרים "אז מקען נישט אריבער מוז מען ארונטער" ואני אומר להיפוך "אז מקען נישט ארונטער מוז מען אריבער":

פ״בשנת תרע"ו

פ״גכבר דקדקנו הלוא פרשת פרה עוד במרה נאמרה, ועכ"פ בשנה השנית בראשון בשני לחודש נשרפה הפרה, ולמה נתאחרה מלכתוב עד כאן, והרבה טעמים נאמרו בזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דארץ ישראל למטה היא דוגמא למלכות שמים לעילא, וענין קבלת עול מלכות הוא לעשות ככל אשר נצטוה בלי חיקור אם נכון או לא ואחת הוא אם מבין הטעם או נעלם ממנו, ואפי' בדבר שמבין הטעם אם עושה מחמת שמבין שכך צריך להיות אין זה קבלת עול מלכות, אלא צריך שיעשה בתמימות מפני שכך נצטוה, ומכבוד המלכות הוא לחפש אחר הטעם כמ"ש וכבוד מלכים חקור דבר, אבל העשי' צריכה להיות בתמימות בלי שום חקירות, וכענין שאמרו ז"ל למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, וע"כ לירש את ארץ ישראל שהיא דוגמא למלכות שמים צריך להיות דווקא ע"י תמימות, וכן מצינו באברהם אבינו שראשית מאמר הש"י אליו הי' לך לך, וקיבל הדבר בתמימות אף שעדיין לא ידע הטעם כי לא נאמר לו בתחילה אלא אל הארץ אשר אראך, ולא אמר לו מארץ ישראל כלל, והוא לא ידע אלא כהולך ותועה מפני שכך נצטוה כמ"ש ויהי כאשר התעו אותי אלקים מבית אבי, וע"כ זכה תיכף בארץ ישראל, וזה הי' מאמר הראשון אחרי שקיים כנ"ל כתיב לזרעך נתתי את הארץ הזאת, וכן כתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, היינו שהסיבה לירושת הארץ היתה ההוצאה מאור כשדים שהיתה בתמימות, ונכפלה מתנת הארץ בפרשת מילה דכתיב בה התהלך לפני והי' תמים, ובא"ע שלא תשאל למה המילה, וברמב"ן שהוא כטעם תמים תהי' עם ה' אלקיך, והנה מדת התמימות וחקים בני בקתא חדא נינהו, ומדת התמימות ניכרת ביותר במצות החקים שאין ידוע טעמם, ע"כ לירושת הארץ נתבקשים חקים דווקא, ועוד יש לומר בטעמו של דבר שלירושת הארץ נתבקשו דווקא חוקים ומדת התמימות, דהנה ירושת הארץ היא רק מצד הכלל וכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש, וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות וכל חד וחד כמה דמשער בלבי', ע"כ נחשב כל פרט ופרט לעצמו, אבל במצוות שהם חקים שבהם כל אפין שוין בגללן ישראל הם גוי אחד בארץ שאין לכולן אלא כוונה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים לבד, וכן מדת התמימות, והם מעוררין את כח הכלל והציבור ביותר:

פ״דודומה לזה הוא במצות שבת זכור ושמור שבזוה"ק ששמור הוא מדת לילה, והיינו ששבת הוא רזא דאחד, אבל מצד הדעת והשכל נחשב כל פרט לעצמו שאין דעתן של בני אדם שוות, ע"כ הכנסת שבת הוא ברזא דשמור כי שמור הוא מה שישראל משליכין את כל טורח המלאכה וטרדת הפרנסה להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' ולא יהרהר אחר מלאכה וזה נעשה בדילוג וקפיצה בפעם אחת שלא בהדרגה, וזהו שרמזו ז"ל שרץ ברשות, והאי סבא דקא נקיט תרי מדייני אסא ורהיט, וע"כ הוא מדה הנוהגת בכל איש ישראל כקטן כגדול, מצד זה נעשים כל ישראל כאיש אחד והוא רזא דאחד ומזה באין לזכור שהוא במוח בחי' דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם:

פ״הוהנה אף שיש הרבה מצות שהם חוקים כמו שעיר המשתלח ושעטנז וכדומה מ"מ פרה אדומה היא חקה יותר מכל מצות החקיים שאין נגלה טעמם, כי היא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים שהיא כמעט שני הפכים בנושא אחד, מה שלא נמצא זה בשאר החקים כשעטנז וכדומה, ע"כ טרם שבא לספר הכתוב מדור באי הארץ הקדים מצות פרה להורות מה שנתבקש מדור באי הארץ ושבגללם זכו לירושת הארץ:

פ״וענין פרה אדומה שמטהרת מטומאת המת אף שהיא מכלל החוקים מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין והיא מכלל כבוד מלכים חקור דבר כבמדרש בראשית פרשה ט' כבוד דברי תורה שנמשלו כמלכים שנאמר בי מלכים ימלוכו לחקור דבר:

פ״זוהנה במדרש ריש פרשה זו וכן ריש פרשת אמור מאריך בחטא לה"ר, ונראה שבא לרמז על ענין מיתה שבאה לעולם שהיא מחמת פגם הדיבור, והיינו דהנה כבר הגדנו שחטא אדה"ר הי' במחשבה דיבור ומעשה, במחשבה איתא בזוה"ק דאדה"ר חב במחשבה לעילא, בדיבור במה שקיבל לה"ר של הנחש שדיבר לה"ר על בוראו, ונכנסו בו כחות רעות שתקפהו בכח לחטא הדיבור שאמר אכלתי ואוכל עוד, במעשה הוא האכילה מעץ הדטו"ר, וכאשר נסתכל בהקללות שנתקלל נראה כי בשלשתן לקה, בעצבון תאכלנה מקביל להחטא במחשבה, ע"כ ענשו להיות טרוד במחשבתו בענין פרנסתו וכל ימיו כעס ומכאובים, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה מקביל להחטא במעשה שהוא האכילה, ובמדרש אלו זכית היתה מעלה לך מכל אילני גן עדן עכשיו שלא זכית וקוץ ודרדר תצמיח, אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג"ע עכשיו שלא זכית ואכלת את עשב השדה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב מקביל לחטא הדיבור, והיינו דהנה ידוע מ"ש מהר"ל שהדיבור באדם הוא מחמת הרכבת גוף ונפש, והדיבור הוא חותם בריאת האדם וזהו שאמרו ז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, וכבר הזכרנו אותו הרבה פעמים, וע"כ מחמת פגם הדיבור בא עונש הפירוד בין גוף לבין הנפש, וגם בפשיטות יש לומר דלה"ר הוא המפריד ומבדיל כאמרם ז"ל מה הוא הבדיל אף הוא יבדל, ע"כ העינש הוא נמי פירוד והבדלה בו בעצמו והוא המיתה שהיא פירוד בין גוף לבין הנפש ובין יסודות הגוף כבזוה"ק בפסוק ותמת שרה בקרית ארבע, והדברים אחדים, שכל החיבור הוא באמצעות כח הדיבור, וע"י פגם הדיביר נסתלק כח זה ושורה במקומו כח מפריד, והוא ענין טומאת המת שמחשכת את העינים כבמדרש וחושך על פני תהום זו המיתה שמחשכת עיני הבריות, וע"כ טומאה שלה מחשכת את עיני השכל וכן מטמטמת את הלבבות שלשון טומאה מלשון טמטום וכבר דברנו מזה:

פ״חוהנה פרה אדומה היא למעלה מן השכל המלובש בגוף, וע"כ טעמה בלתי נודע כי אם למשה שהי' כאלו בלתי מלובש בגוף, ונראה ששורשה ממקום גבוה מאד המאיר בהשואה אחת ממעלה מעלה עד מטה מטה, וע"כ בכח אפר הפרה לחבר הכל, ונדחה מפני' כח הטומאה שהוא כח מפריד לעומת כח החיבור של הדיבור כנ"ל שהיא אמצעי בין גוף לנפש, דכשמאיר כח חיבור ממקום גבוה גבוה מהשכל ומהנפש אין עוד ענין וקיום לכח מפריד נמשך ממקום נמוך אף מהשכל ודו"ק:

פ״טענין מי מריבה שהכל תמהו מאין נצמח הטעות למשה ונחלף לו בין דיבור להכאה, ואם בשביל שנאמר לו קח המטה הלוא ג"כ נאמר לו ודברתם ומה חזית דסמיך אהאי סמוך אהאי, ונראה דהנה אמרו ז"ל שלשה מתנות טובות נתנו לישראל, מן, וענני כבוד, ובאר, מן בזכות משה, ענני כבוד בזכות אהרן, באר בזכות מרים, מתה מרים נסתלק הבאר, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, וכולן חזרו בזכות משה, ויתבאר עפ"י מה שהגדנו בחג השבועות במאמר דריש האי גלילאה דמשה אהרן ומרים המשיכו קדושה לישראל במחשבה דיבור ומעשה כל אחד לפי מהותו וענינו, וכמ"ש ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך שפירש"י שלשון נביא הוא מגזירת ניב שפתים וכמ"ש הרמב"ן שמשרע"ה הי' כמו אלקים המשמיע את הנביא והנביא מדבר ומשמיע את דברי האלקים, וידוע שאלקים המשמיע את הנביא איננו קול גשמי אלא כמו מחשבה רוחנית שהרי הנביא שומע וזולתו העומדים לפניו אינם שומעים, א"כ משה הוא כמו מחשבה ואהרן דיבור ומרים במעשה וכמ"ש ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, וכפי מהותם כן המשיכו קדושה לישראל, וזה נמי ענין השלשה מתנות טובות שבישראל בזכות שלשה אלה, מן הי' מהותו וענינו לפי המחשבה וכל טעם שהי' מחשב ורוצה לטעום הי' טועם בו, הי' בזכות משה, ענני כבוד שתולה ברוח ונפעל על פי דיבורו של משה שלא הי' מהלך עד שמשה אומר קומה ה' ולא הי' נפרש עד שמשה אומר שובה ה' כברש"י פ' בהעלותך ט' י"ח ע"כ הי' בזכות אהרן שהיתה מדריגתו בדיבור כנ"ל, באר בזכות מרים, כי הנה ידוע מדברי מהר"ל בספר הגבורות שמים הם אומרים ביותר, ומרים שהיתה מדריגתה בעשיי' כנ"ל הפכה גם החומריות והגשמיות לקדושה כמבואר בדברי האריז"ל שבקדושת המחשבה מתקנין את הנשמה והשכל, ובדיבור בתורה ותפלה מתקנין את הרוח ובלשון מהר"ל הוא נפש, ובעשיי' מתקנין את הנפש ובלשון מהר"ל היא גוף, וע"כ מרים שמדריגת קדושתה היתה בעשיי' בזכותה נהפך גם הגשמיות והחומריות לקדושה ורוחניות, והמים שהם חומריים ביותר נתעלו להיות באר של מרים וכידוע מענין האריז"ל כשבא למסור את סודות התורה להרח"ו השקהו תחלה מבארה של מרים, והטעם יש לומר כי מה שאין האדם ראוי להסודות הוא משום שהוא מלובש בחומר הגוף, ובאשר מהות בארה של מרים הוא התהפכות החומר לרוחני ע"כ עושה נמי את השותה ממנה מזוכך וראוי להסודות:

צ׳קיצור הדברים שבאשר מדריגת מרים היא בעשיי' ע"כ בזכותה נהפך גם חומר האבן בפועל לבאר מים וכמ"ש ההופכי הצור אגם מים וגו' שנקט לשון התהפכות, ומטעם זה יש לומר הי' נמי התהוות באר של מרים ע"י מעשה בפועל כמ"ש והכית בצור, כפי ענין מדריגתה שהי' במעשה כנ"ל:

צ״אולפי האמור יש לומר שהסלע בקדש אחרי שנסתלקה בארה של מרים וחזרה בזכות משה לא הי' נצרך להכאה בפועל שהרי מדריגת משה היא במחשבה ואהרן בדיבור כנ"ל, ובאשר נצרך שיהי' נראה לעדה שמשה הוא המוציא להם מים לא הספיקה כוונת משה במחשבה לבד שהמחשבה בלתי נכרת ע"כ נתבקש שיהי' כאן דיבור:

צ״בולפי"ז יובן מה דלכאורה בלתי מובן דמאחר שחזר בזכות משה למה נתבקש שאהרן ישתתף עמו, ולהנ"ל יש לומר שמאחר שנצרך דיבור כדי שיהי' ניכר ע"כ נתבקש אהרן שמדריגתו הוא דיבור כנ"ל:

צ״גוהנה ידוע עניוות משה שהי' ענו מאד וכמו שפירש הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח, היינו שאין בעולם מי שלא יהי' ראוי לשליחות זו יותר ממני, עי"ש, ומובן שלא החזיק עצמו שיחזור הבאר בזכותו, וחשב שבודאי הבאר יחזור בזכות ישראל עצמם, שהדור באי הארץ הם מרכבה לכנסת ישראל דלעילא, וכמו מדת מרים כידוע למבינים, ובאמת דור באי הארץ מדריגתם במעשה שעיקר מעשה המצות הם בא"י כמ"ש הרמב"ן שהמצות מעשיות הם משפט אלקי הארץ, וע"כ חשב משרע"ה שכמו שהצור בחורב שהי' בזכות מרים נצרך להכאה כדי שיהי' התעוררות במעשה, כן נמי הסלע בקדש שחשב שהא בזכות ישראל נמי נצרך להכאה, ומ"ש ודברתם אל הסלע סובל הפירוש על הסלע ולעיניהם כמו לפניהם כמו שכתב הרמב"ן, אך כ"ז הוא לפי ענותו של משה, אבל באמת חוזרת בזכות משה, ומ"ש ודברתם הוא כפשוטו, והמטה לא להכאה הי' אלא מטה מושלים לשנות את הטבע:

צ״דשנת תרע"ח

צ״הויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמור, יאסף אהרן אל עמיו וגו', וברש"י מגיד שמפני שנתחברו לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכבר דברנו איך הי' העונש מקביל לחטא, ויש עוד לומר דהיות ידועין דברי דברי הזוה"ק דבאשר הי' מהות אהרן אוהב שלום ורודף שלום ואסגי שלמא בעלמא לפיכך נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא ולחבר עליונים ותחתונים, וע"כ כשנתחברו לעשו הרשע ופגמו בבחי' החיבור נסתלק מהם המחבר:

צ״ווי"ל עוד בלשון אחר, דהנה כבר הגדנו דאור שנברא ביום הראשון דנגנז לצדיקים לעת"ל מפני הרשעים, הוא בחי' החסד ואהבה שהרשעים היו משתמשין בו לטנופי דהאי עלמא, ע"כ נגנז כמ"ש אור זרוע לצדיק, ובזוה"ק דהוא זרוע ועושה פירות ומהפירות הללו הוא קיום וחיות העולמות, והנה אהרן מדתו להמשיך חסדים לעולם, אבל עדיין יש חשש שלא ישתמשו בו הרשעים כנ"ל, והגדנו דבמדתו של אהרן שהי' בוש לקרב להמזבח יהי' מתיירא שמא מעלתי בשמן המשחה וכמ"ש ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, מדה זו היא כתרים בפני החיצונים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבה במדה שאדם עומד מרחוק ומתיירא לקרב לפנים ממחיצתו, כן לעומתו החיצונים מתרחקין ממנו ומתייראין מלקרב אליו עכ"ד, וי"ל דכמו שמתייראין ממנו כן מתייראין לקרב להחסדים שהמשיך, וע"כ נבחר להמשיך החסדים אהרן דווקא, וז"ש הרמב"ן שכל ימי אהרן הי' הוא בעצמו מדליק המנורה ולא אחד מבניו, אף שכל זרעו אחריו נתקדשו בקדושתו, מ"מ הדלקת המנורה שהיא ביחוד מורה על אור שנברא ביום הראשון, נמסרה לאהרן דווקא כל ימי היותו, וע"כ כשנתחברו לעשו הרשע ושוב אין כחות החיצונים עומדים כ"כ מרחוק, חסרו הצדיק הזה, כענין אור שנברא ביום הראשון שנגנז כנ"ל:

צ״זוי"ל עוד, דהנה יש להבין מה עול נמצא בשליחות זו למלך אדום הלוא כך נצטוינו לפתוח בשלום, וכן שלח משה אח"ז לסיחון דברי שלום לאמר אעברה בארצך, ובפ' דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדימות אל סיחון מלך חשבון, ממדבר קדימות ממך למדתי כו' כברש"י שם, ולמה נחשב כאן לפגם, וכבר הגדנו שהקושיא היתה הלשון "אחיך" שלא שלחו לו אלא בלשון חיבור אליו שמחמת האחוה יעשה עמהם חסד ויניחום לעבור בארצו, אך עדיין אינו מיושב כל הצורך, שהרי הכתוב עצמו קוראו אחיך לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, וכן כתיב אתה עובר היום בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר, א"כ מאחר שהקב"ה קוראו אחיך, למה יהי' זה פגם בדברי מרע"ה:

צ״חונראה דהנה ברש"י ומה ראה להזכיר כאן אחוה אלא א"ל אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו כי גר יהי' זרעך ועל שנינו הי' אותו החוב לפורעו, והנה אמרו ז"ל כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק, וא"כ באמת מי שאיננו בכלל זרע אברהם איננו בכלל כי גר יהי' זרעך ולא הי' מוטל על עשו לפרוע חוב הגלות, וע"כ נחשב פגם בדברי מרע"ה ששלח למלך אדום דברים אלו, וידועים דברי מהר"ל בם' הנתיבות נתיב הצניעות בהאי צורבא מרבנן ור' טבות שמי' דאפי' יהבי לי' כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבורי' פעם אחת וכו' שרמז אל מרע"ה ע"ש ותרא אותו כי טוב הוא עיי"ש:

צ״טולפי האמור יש לפרש הא דבשביל זה חסרו הצדיק הזה, דהנה במדרש שלח אורך ואמתך המה ינחוני ר' עזרי' אומר חסד זה משה שעשה חסד עם יוסף ואמת זה אהרן דכתיב תורת אמת היתה בפיהו, וע"כ בשביל שפגמו במדת האמת חסרו את אהרן:

ק׳שנת תרע"ט

100

ק״איש להבין למה נתאחרה בכתוב כ"כ פרשת פרה עד טרם התחיל לדבר מה שאירע בשנת הארבעים, והרי עוד במרה נאמרה, והיא בכלל שם שם לו חוק ומשפט, ובשני בניסן לשנה השנית נשרפה הפרה, ולמה לא נכתבה עד הנה, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

101

ק״בונראה דהנה בשבת העבר הגדנו דקרח שפקח הי' איך אפשר שלא הבין ההפרש שבין כהן ללוי זה מדתו חסד בקו ימין וזה גבורה בקו שמאל, והסברנו עפ"י דברי בעה"ט בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ואף שכהן הוא חסד, לוי גבורה, ישראל עמודא דאמצעיתא, מ"מ באשר אז יהיו כל ישראל בעלי תשובה כמפורש בפ' נצבים, ותשובה קדמה לעולם ע"כ יזכו למעלה רמה ונשאה הכוללת כל המדות, וזהו הפירוש מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וזה נמי הטעם שמשה הי' כהן ולוי ומלך ישראל יחד, כי בזוה"ק שאמרו למשה רעיא מהימנא אנת הוא בעל תשובה [ואין מתנאי בע"ת שחטא מקודם, אלא שיתחיל מחדש כאלו לא טעם טעם עבודה מעולם, וכל מה שעשה עד הנה לא יהי' תופס מקום נגד מה שמתחיל מחדש, ואחת הוא אם חטא או לא, אלא שאפי' הי' חוטא מקודם נמי נמחל לו הואיל שהוא כאלו נולד מחדש, ומ"מ אפי' לא חטא כלל נמי יכול להיות בע"ת, וזה הי' נמי מרע"ה שאחר כל הגדולות והנפלאות אמר אתה החילות להראות את עבדך שהכל הי' אצלו התחלה לבד] וע"כ זכה למדריגה כוללת למעלה מכל הפכים והתחלקות הקוין, וקרח חשב שכן הם כל ישראל אחר תשובתם הגדולה מחטא מרגלים, ע"כ זכו כולם למדריגה גבוה כזו, וזהו שאמר כי כל העדה כולם קדושים, אך חשב וטעה, שרק לעתיד אחר התחי' יזכו ישראל למעלה זו, אבל בעוד גופיהם אינם כ"כ נקיים ומצוחצחים ומלובשים במשכא דחויא, זה מעכב שלא זכו למעלה זו בהנגלות אלא בפנימיות, אך מרע"ה שהי' גופו במעלה גבוה יותר ממלאכים כבמדרש זאת הברכה, זכה גם בעודנו בגופו, למדרגה גבוה למעלה מכל הפכים ומכל הקוים, והארכנו בדברים בשבת העבר קחנו משם:

102

ק״גוהנה אמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, והטעם י"ל דהנה ענין מיתה שבחטאו של אדה"ר, כי האדם נברא שיהי' דבוק בהשי"ת וכמ"ש לעבדה ולשמרה זה מ"ע ומצות ל"ת, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, כדי שלא תהי' מחשבתו משוטטת בעניני הגשמית כלל, אבל הוא באשר שמע לעצת הנחש לשוטט במחשבתו כי טוב העץ למאכל וגו' נפל ממדריגתו ונעשה נפרד, ונחרץ עונשו להפרד עוד יותר, בטורח מטרדת מזונו, ואח"כ המיתה שהיא פירוד בין הנפש שמהעליונים והגוף שמתחתונים, וממילא גם הגוף בעצמו נתפרד לארבע יסודות, ומזה נמשך ענין טומאת מת שהיא כח רע המטמטם את המוח והלב ומפרידו בצד מה מענינים רוחניים והשגות נעלמות ורוה"ק כמ"ש הרח"ו שסילוק רוה"ק בזמה"ז נמשך מהעדר הטהרה מטומאת מת:

103

ק״דולפי האמור י"ל שזהו ענין טהרת מי חטאת, שבמדרשים שכל מעשה הפרה הוא בשבעה שבעה, שבעה כהנים, שבעה הזאות, ז' טומאות, ז' טהרות, ז' כבוסים, ז' פרות, ז' שריפות, והם דמיון מ"ט ימי הספירה שזוכין ליו"ט של עצרת הארה משער הנ' הכולל הכל, וע"כ היא מדחית את טומאת המת שהיא ענין פירוד, אבל עצם ענינה שיש בה משער הנ' הכולל הכל נעלם מכל אדם שאין בהם מדת הדביקות והתכללות אחר חטאו של אדה"ר, ולא יהי' נגלה אלא לעתיד כבמדרש, ומטעם הנ"ל שאז יהיו כל ישראל בבחי' בעלי תשובה ויזכו למדריגה הכוללת למעלה מכל הפכים והקוים בהתגלות, וע"כ נמי מרע"ה שהי' כהן ולוי כנ"ל שזכה בעוה"ז למדריגה הכוללת כנ"ל אליו נתגלה טעם פרה:

104

ק״הולפי האמור יובן מה שנכתבה פרשת פרה אחר פרשת קרח, שבפ' קרח נתגלה מעלת מרע"ה וההפרש שבינו לבין ישראל שהוא זכה למדריגה הכוללת וע"כ נסמכה לה פרשת פרה ושטעמה נגלה למשה בלבד בזמה"ז מה שלכל ישראל לא יתגלה עד לעתיד:

105

ק״ווי"ל עוד שזה עצמו הוא הענין שנסמכה לה מאחרי' מיתת מרים ואהרן, דהנה צדיקים הללו לא באו לעוה"ז עבור עצמם, שהרי נשמותיהם של צדיקים קדמו לבריאת העולם ובנפשותיהם של צדיקים נמלך כדאיתא במדרשים, וכל עצמו של אהרן שבא לעולם הוא למען יהי' כה"ג לישראל ושבזכותו יהיו ענני כבוד לישראל, וכן מרים כל עצמה שבאה לעולם היא למען שבזכותה יהי' הבאר לישראל, ומ"מ כשהגיע זמנם להסתלק מן העולם לא הי' מניעה מחמת צורכן של ישראל, שהרי כולם חזרו בזכות משה, וע"כ אלמלא הי' משה בעולם לא הי' אפשר להם להסתלק בעוד ישראל במדבר ונצרכין להבאר ולענני כבוד, אך הא גופא יש להבין הלוא הבאר מתיחס למרים דווקא כמדתה כמבואר בספה"ק וידוע למבינים, וכן ענני כבוד לאהרן כבזוה"ק ח"ג (ק"ג:) ואיך כולם חזרו בזכות משה, אך הוא הדבר שהגדנו לעיל שמרע"ה זכה למדריגה גבוהה מכל הקווין ומכל המדות, וע"כ כולם חזרו בזכותו, וע"כ נסמך הענין לפרשת פרה ופרשת קרח כנ"ל:

106

ק״זולפי מה שהגדנו לעיל מענין אפר פרה המטהרת טומאת מת, י"ל טעם על מה שגזרו ז"ל על הזאה בשבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, דהנה הגדנו באריכות בפ' קרח דכמו לעתיד שיזכו ישראל למדריגה הכוללת מטעם היותם בעלי תשובה ותשובה קדמה לעולם ובמקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, כן נמי יש קצת מזה בשבת לישראל, כי שבת מעין עוה"ב, ולא עוד אלא כמסת שמירת כל אחד ואחד את השבת באותה מדה יזכו ישראל לעוה"ב למדריגה גבוהה כזו, וכן נוטריקון שבת, שבת בו תשוב, וע"כ יש הארה לישראל למדריגה גבוהה אלא שבחול א"א מצד הגופים כנ"ל, אבל שבת הוא יומא דנשמתא ע"כ זוכין כל אחד מישראל בצד מה איש על מחנהו ואיש על דגלו, וע"כ באם היו מזין בשבת לטהר גברא מחמת כח מי חטאת שהוא התכללות הי' זה פגם וגרעון לשבת, שאף שהוא התכללות אינו מעלה גם את הגוף למדריגה זו, אלא דצריכין עוד לטהרת מי חטאת, והרי שבת הוא שלימת הכל וכאלו כל מלאכתך עשוי' ע"כ דוחין את הזאה:

107

ק״חבענין מי מריבה, הנה ברמב"ן פ' תולדות בענין הבארות שחפרו אברהם ויצחק שהם רמז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק לכן הזכיר באר מים חיים כמ"ש מקור מים חיים את ה' עיי"ש, ולפי דרך זה י"ל שהצור אשר בחורב והסלע שבקדש רומזים לשתי בתי מקדשות, הצור אשר בחורב רומז לבית ראשון שהיתה שם השכינה נגלית, וכן הי' התגלות ה' על הצור כמ"ש הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ובתרגום יונתן ובמכילתא שם שהי' ניכר רושם ממש עיי"ש, אך בסלע שבקדש לא הי' שם שום גילוי שכינה רומז לבית שני שהי' חסר חמשה דברים, ארון כפורת כרובים, אש, ושכינה, ורוה"ק, ואורים ותומים, כבש"ס שלהי פ"ק דיומא, והענין כי בית ראשון הי' בזכות שלשת האבות שהי' סוד ה' עלי אהלם ומלאכים היו תדורים אצלם כאנשים, ע"כ דוגמתם הי' בבית ראשון גילוי שכינה, ובית שני הי' בזכות כנ"י והוא בזכות האמונה כידוע למבינים, ובמקום גילוי השכינה שרואין הקדושה בעינים אין שייך לקרותו אמונה וכלשון המדרש פ' בשלח פרשה כ"ג היו רואין כל אותן הנסים ולא הי' להם להאמין [בתמי'] ע"כ לא הי' שם גילוי שכינה אלא אמונה לבד, וזה הי' הכנה לגלותינו המר הזה שאין אתנו לא נביא ולא חוזה ואין אתנו יודע עד מה, ועלינו לקיים וצדיק באמונתו יחי':

108

ק״טולפי האמור יש לפרש דברי הזוה"ק דבאם לא הי' מרע"ה מכה להסלע לא היו ישראל נצרכים עוד ליגיעה אלא כל השגות היו באין להם מאליהם, והטעם י"ל כי מאחר שהשכל נטבע בגוף ע"כ להוציא את השכל לפועל צריכין ליגיעת בשר להתיש את כח החומר ואז וצא השכל לאור, אך אמונה שהיא תלוי' בלב אינה נזקקת ליגיעת בשר אלא להרגיל את האמונה בלב ולזכור אותה בפה ולדבר בה תמיד, ובזה תהי' נקבעת האמונה בלבו, וכענין שכתוב בק"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם, ובספרי שלא יהי' עיקר דבורך אלא בם, ובודאי שע"י ההרגל נקבעו הדברים בלב, ומ"מ אין זה ענין ליגיעה אלא להרגל, וע"כ להצור אשר בחורב הרומז לבית ראשון שבזכות האבות שהי' לישראל בזכותם השגה רבה מאד כבזוה"ק ריש ויקרא, הי' ע"י הכאה הרומזת ליגיעת בשר, אבל להסלע שבקדש הרומז לבית שני שבזכות כנס"י והאמונה שאיננה ע"י יגיעה לא היתה נתבקש הכאה אלא דיבור הרומז להתמשכות הלב, וע"כ לולא שהכה את הסלע היו זוכין להאמונה מאליהם, וע"י האמונה היו זוכין לכל השגות הגבוהות והנעלמות, ובזוה"ק ח"ג (רע"ט:) אבל סלע דילי איהי ברתא דמלכא בגינה אתמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו בדיבור ופיוס כברתא דמלכא וכמ"ש וצדיק באמונתו יחי', אך בשביל שהכה את הסלע נעשה רמז על לעתיד, שגם לזה שתהי' נקבעת האמונה בלבו איננה באה מאליו ע"י דיבור ופיוס, וצריכין גם לזה יגיעה רבה להסיר המכשולים וקליפת הלב ולרככו עד שיקבל האמונה:

109

ק״יוהנה בעיקר המחשבה שהי' למרע"ה יש להסביר נמי לפי דברינו אלה, דהנה כבר הגדנו בשנים הקודמות ואין מהצורך לכפול הדברים אלא בקיצור נמרץ ששני סוגי נסים נעשו בהצור שבחורב, האחד שיתרכך קשיות וגשם חומר האבן עד שיהי' ספוגיי שיהיו מים שבו מבצבצין ויוצאין, כי בקוע לבד איננו מספיק להוציא ריבוי מים הנצרך, והשני שיתחדש בו מקור מוצא מים, ושניהם בפסוק אחד, ההופכי הצור אגם מים, זהו נס הראשון, חלמיש למעינו מים, זהו נס השני, וז"ש הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, זהו שגרם נס השני כענין שכתוב מקור מים חיים את ה', וכתיב והכית בצור, זהו גרם נס הראשון שנשתנה חומר האבן, והנה באר בזכות מרים, ובמדרש שבזכות אברהם יוקח נא מעט מים, ולפי דברינו נס הראשון בזכות אברהם שהי' מהדר לרכך קשיות לב אנשים, וזהו ענין יוקח נא מעט מים כפמ"ש בזוה"ק עיי"ש, נס השני בזכות מרים שכך מדתה השתוקקות ממטה למעלה כמים הנובעים כידוע למבינים:

110

קי״אוהנה כשמתה מרים פסק הבאר, ומסתברא שנס השני שבזכותה פסק, אבל לא הראשון שבזכות אברהם, וע"כ בסלע שבקדש לא הי' נצרך להכאה שהוא לעורר נס הראשון כנ"ל שזה בזכות אברהם ולא פסק, אלא דיבור לבד שבאשר שכינה מדברת מתוך גרונו של משה הי' מספיק במקום העמדת שמו הגדול על הצור שבחורב, ויצדק לפי דרכינו הנ"ל שהי' בזכות כנס"י ואמונה, ע"כ הי' מתיחס לשכינה, וזה הי' לעורר נס השני שנסתלק במיתת מרים:

111

קי״באך זהו לאותו סלע שהוא עצמו הי' הצור שבחורב, אבל אם היו רוצין לעשות בסלע אחר שוב הי' נצרך גם להכאה לעורר גם נס הראשון, והנה ברש"י שישראל אמרו להם מה לכם מאיזה סלע וכו' וע"ז ענה להם שמעו נא המורים, והיינו כמ"ש ויקציפו על מי מריבה שהקציפו את משה שטרח אתם זה ארבעים שנה לנטוע האמונה בלבם, ועתה כשבא לתקן להם ולנטוע בלבם התמשכות הלב מאליו להאמונה בלי יגיעת בשר, באו הם והכריחו אותו לעשות בסלע אחר שיצטרך להכאה הרומז ליגיעת בשר כנ"ל, וזהו שברש"י שהם דברו אל סלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, ואף שנאמר להם ודברתם, הם שפטו היטב אשר זה נאמר על אותו הסלע, אבל על אחר שוב נצרך גם להכאה, ומסיים רש"י שנזדמן להם אותו הסלע והכהו, והיינו שמחמת שהקציפו, נתחלף להם סלע בסלע ולא הכירוהו, אבל לא ממנו הי' שבא לכלל דמיון כזה, אלא מחמת פגם ישראל, ויתבאר עפמ"ש בס' פנים יפות בחטא קברות התאוה שכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בנ"י וגו', היינו שמחשבת האספסוף פגמו את בנ"י וגרם להם שיבכו גם הם, וזה שהי' בעיני משה רע שנתיירא שלא יפגמו גם אותו עכ"ד, וכבר הגדנו שיראת מרע"ה היתה מחמת ענוה שבו, אבל הוא ע"ה באשר הי' תמיד דבוק בשכינה הי' נבדל מהם, ומעתה י"ל שבכאן שהקציפו ובא לכלל כעס ונעשה ממילא נפרד קצת מדביקותו שוב מחשבת ישראל וחוסר האמונה שבהם פגמוהו קצת עד שבא לכלל דמיון וחילוף בין אבן לאבן כדי שיצא לפועל הפגם באמונה שיצטרכו ליגיעה כנ"ל ושעי"ז נסתעפה מיתת משה שלא יכנוס לארץ שבזה הי' תיקון כללי לכנס"י כידוע למבינים:

112

קי״גשנת תר"פ

113

קי״דיש להתבונן מדוע נתאחרה בכתוב פרשת פרה אדומה עד כה טרם שמתחיל לספר ממה שאירע בשנת הארבעים הלוא עוד במרה נצטוה, ובש"ס גיטין (ס':) דבאחד בניסן בשנה השנית נאמרה פרשת פרה, וברש"י שם בשם הירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, וא"כ יש להבין למה לא נכתבה בכתוב עד כאן, וכבר אמרנו בעזהי"ת הרבה טעמים ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

114

קי״הונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דמחמת שכל סדר הטבע והנהגתה הוא מסדר התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, כל המשנה ועושה נסים ונפלאות יוצאים מסדר הטבע נחשב עקירת דבר מן התורה אלא שהותר לנביאים כדי לקדש שם שמים כאמרם ז"ל מוטב שיעקר דבר אחד מן התורה כדי לקדש שם שמים בפרהסיא, וע"כ כל האותות והמופתים היו רק לתכלית זה שיוצמח מהם קידוש שם שמים עכת"ד הנצרך לענינינו, ויש להבין עפמ"ש המהר"ל בהקדמה ב' לספר גבורות ה' שכמו לעולם הטבע סדר מסודר נוהג עפ"י טבעו, כך יש לנסים סדר ג"כ וכו', וכאשר נתן השי"ת המן לישראל אל תאמר כלל שלא הי' זה בסדר הראוי במציאות והי' סדר עולמו אז יוצא חוץ למציאות אשר ראוי שיהי' נוהג, כי כשם שראוי לעולם להיות נוהג עפ"י טבעו והנהגתו כך ראוי לישראל במה שהם דבקים בעולם הנבדל שיהי' להם נסים מסודרים, הנה יש לנסים סדר מסודר מן השי"ת ואין דבר מן הנסים נקרא שינוי הנבראים כי אנו אומרים כי הכל בסדר מן השי"ת עכ"ל, ולפי זה שגם הנסים הם בסדר מסודר מאתו ית"ש, ובודאי גם הם עפ"י התורה ואיך יקרא להם עקירת דבר מן התורה:

115

קי״וונראה דהנה המלאכים טענו שתנתן להם התורה כמ"ש תנה הודך על השמים, ואף שאין שייך בהם מצוות התורה כתפילין על הראש ועל יד ומזוזה וכדומה שהם כולם רק בעשי' גשמית, וכן משפטי התורה בדיני שומרים ומלוה ולוה ומכירה וקנין ודיני השור והבור שכל אלה אין שייכים במלאכים, מוכח לומר שהתורה מתלבשת בכל עולם ועולם כפי מהות העולם ובעוה"ז הגשמי ששייכים דברים אלו מתלבשת התורה במצוות ומשפטים אלו, ובעולם שלמעלה התורה מתלבשת בענינים שכמסת אותו העולם וע"כ המלאכים שחפצו בתורה היינו בלבוש כמסת עולם המלאכים, ובכן י"ל שהנסים שהם מסדר העולם שלמעלה מהטבע אף שגם הם מסדר התורה, אבל לא מסדר התורה שבלבוש עולם הטבע אלא מהתורה שבלבוש למעלה מהטבע, וע"כ נחשב עקירת דבר מן התורה שמתלבשת בלבוש בעוה"ז:

116

קי״זומ"מ י"ל שדווקא לאדם שמהותו הוא טבע עוה"ז אם המשיך נסים מעולם העליון שאיננו לפי סדר עולם הטבע, אצלו נחשב עקירת דבר מן התורה זו שמתלבשת בלבוש עולם הטבע, אבל אם מלאך שמהותו הוא למעלה מעולם הטבע המשיך נסים מעולם העליון עולם הנסים אינו נחשב עקירת דבר מן התורה, שהרי מהותו נמי הוא מעולם העליון שלמעלה מסדר הטבע, ושם בעולם שמהותו משם גם זה הוא סדר התורה שמתלבשת באותו העולם:

117

קי״חומעתה י"ל שהנסים שנעשו ע"י מרע"ה שהי' מהותו לגמרי למעלה ממהות אנשי הטבע שעלה למרום והלך בין שרפי אש, וארבעים יום לא אכל ולא שתה, וקרן אור פניו, וקיבל התורה מידו של הקב"ה, ובמדרש שהי' גם גיפו קדוש יותר ממלאכי השרת, ממילא כמו מלאך שהמשיך נסים מעולם העליון איננו נחשב עקירת דבר מן התורה, כן נמי מרע"ה שכל מהותו למעלה מסדר הטבע וממקום שהמשיך הנסים שם הוא, ושם זה הוא סדר התורה שמתלבשת באותו עולם, א"כ אין זה עקירת דבר מן התורה כלל:

118

קי״טומעתה מובן שאין קושיא מדברי מהר"ל לדברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאף שיש סדר לנסים עפ"י סדר התורה של עולם הנסים, מ"מ הנעשים ע"י נביא זולתי מרע"ה נחשב כעקירת דבר מן התורה המתלבשת בעולם הטבע, אלא שהותר כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא:

119

ק״כוי"ל שמה"ט משונים נסים שנעשו ע"י מרע"ה שהיו יוצאים מהיקש הטבע כמו שהוא עצמו הי' יוצא מהיקש הטבע, וי"ל עוד בענין נסים שהם שני הפכים בנושא אחד שנחלקו בזה המהר"ל [בהקדמה ב' לספר הגבורות עיי"ש] עם פלסופי עמינו, שלדעת מהר"ל יתכן להיות נס שני הפכים בנושא אחד, ולדעת החולקים זה לא יתכן, וי"ל דזה תלוי בנביא המחדש את את הנס שמרע"ה שלא הי' לפי מהות הטבע הי' מחדש נסים שני הפכים בנושא אחד שזה איננו בגדר הטבע אבל שאר הנביאים שלא היו מופשטים לגמרי מהטבע היו נסים שלהם נמי בלתי שני הפכים בנושא אחד, ומ"מ י"ל דהנסים שנעשו ע"י משה שהי' שני הפכים בנושא אחד הם עצמם יכולין להיות ע"י שאר נביאים נמי שני הפכים בנושא אחד, וכן הי' עמידת השמש ליהושע שני הפכים בנושא אחד באשר כבר עמדה חמה למשה במלחמת סיחון, וכן מקום הארון שאינו מן המדה מאחר שכבר הי' כן במשכן של משה, כי כל מה שעשה משה הי' זה פתח פתוח להנביאים הבאים אחריו:

120

קכ״אולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל בפרה אדומה ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, ובפשיטות אינו מובן איך תקרא פרה שעשה עזרא ושמעון הצדיק פרה שעשה משה במדבר, אך לפי הנ"ל דהנה ענין פרה אדומה שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים הוא כעין שני הפכים בנישא אחד רוחני, וזה לא יתכן בלתי ע"י מרע"ה כנ"ל, אך אחר שעשה מרע"ה פרה אדומה שוב עשה פתח פתוח עבור כל העושים פרה אדומה אחריו, וע"כ שפיר כל הפרות נקראות על שמו פרה שעשה משה במדבר, שבמה שעשה במדבר נמצאו כל הפרות שלאחריו, ואפשר שמה"ט לא נתגלה טעם פרה אלא למרע"ה ולאחרים חוקה, כי כל הפרות מסתעפין מפרה של משה, א"כ עיקר ענין הפרה נמסר רק למשה ע"כ גם טעמה נתגלה רק למשה:

121

קכ״בולפי האמור יתבאר איחור הפרשה כ"כ, דהנה בס' צרור המור בענין חטא מי מריבה כי במשה כתיב בכל ביתי נאמן הוא, שפירושו שהי' נאמן ביתו וממלכתו, ושנתן לו שטר נאמנות, דבכל מה שיאמר ויעשה שיהא עשוי ומקויים, וא"כ הקושיא על משה ואהרן הי' למה לא האמנתם בי לעשות מה שישראל אומרים לכם להוציא מים מסלע אחר שאני הייתי מסכים עמכם להוציא מים משם בשביל אותו נאמנות בענין שיתקדש שמי, והלוא במחלוקתו של קרח בלא דעתי אמרת ואם בריאה יברא ה' ופצתה וגו' ואני הסכמתי על ידך בשביל כתב הנאמנות שהי' לך והשלמתי דבריך דכתיב ותפתח הארץ את פי', וא"כ בכאן למה לא האמנתם בי שאסכים על ידיכם וכו' עכ"ל, ומ"מ יש להבין טעמו של משה בזה:

122

קכ״גונראה עפ"מ שאמרנו בענין הנסים שנעשו ע"י מרע"ה שהיו יוצאים מהיקש הטבע לגמרי משום שמרע"ה מהותו הי' למעלה מהטבע וכאלו הי' מעולם עליון עד שאצלו אינם נחשבים הנסים כעוקר דבר מן התורה המתלבשת בעניני עוה"ז מפני שהיו מסדר הנסים שהם עפ"י התורה שמתלבשת בעניני עולם העליון מותאמים למהות משה שהי' כולו קודש, י"ל שזה עצמו הי' טעם הנאמנות שלו לעשות כל אשר חפץ מהנסים, שהוא והנסים הם מהות אחד למעלה מסדר הטבע, אך ידוע שמרע"ה הי' עניו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה וכדברי הרמב"ן בפסוק שלח נא ביד תשלח היינו כל אדם אשר תשלח יהי' מי שיהי', הוא יותר ראוי לשליחת הזה ממני, א"כ לא חשב ענין נאמנותו שהוא מחמת מעלת עצמו אלא מחמת שהוא שליח ישראל ומעלת ישראל גדולה מאד שהם דור דיעה, ולהם נאה ולהם יאה למשוך בעבורם נסים יוצאים מהיקש הטבע, וכענין שבשעת הקלקלה נאמר לו לך רד, וברש"י רד מגדוליך כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם, ע"כ חשב שגם המשכת נסים גדולים כ"כ יוצאים מהיקש הטבע אין הוא גורם לזה, אלא הם באשר הם דור דעה, וע"כ במעשה קרח שהרהב עוז בנפשו לאמר אם בריאה יברא ה' ולבטוח על שטר נאמנותו הי' מחמת מעלת הדור דור דיעה, אבל במעשה מי מריבה שנשתנה הדור ואינם עוד דור דיעה כראשונים שהזכיר מעלתם הגדולה בפרקי דר"א, אלא הם נקראים דור באי הארץ, וידוע שדור באי הארץ נדרש מהם מעשים טובים בעשי' בגוף וחומר ולקיים מצוות התלויות בארץ במעשה גשמי בטבע העולם לחרוש ולזרוע ולקצור, ע"כ אינם ראויים לנסים יוצאים מהיקש הטבע על סמך שטר נאמנותו, אלא עליו לשמור במכוון שלא יוסיף ולא יגרע ממה שנאמר לו מפי הגבורה בפירוש:

123

קכ״דבקיצור הדברים שכל חטא מי מריבה נצמח מפאת צדקת מרע"ה וענותנותו היתירה, ובמדרש שעליהם כתיב לוכד חכמים בערמם, ולפי דרכינו היינו שחכמתם וענותנותם גרם להם, ואף שעדיין קשה למה נחשב זה לחטא אחר שזהו עצמו גודל מעלתו שנשתבח בכתוב, מ"מ י"ל שהי' לו להסתכל בענין פרה אדומה שנתגלה אליו לבדו טעמה ולא לשום איש מדור דיעה זה, ולא עוד אלא כל הפרות כולם נקראו על שמו, שזה מורה על מעלתו שאיננו נחשב אלא איש שמהותו למעלה מהטבע מה שאין על העפר משלו כנ"ל באריכות:

124

קכ״הומעתה סדר הפרשיות מבוארים פרשת קרח שהרהיב עוז בנפשו ובטח על שטר נאמנותו, ומ"מ עדיין הי' יכול מרע"ה לחשוב שזהו מפאת מעלת הדור דור דיעה כנ"ל, ע"כ הסמיך לו פרשת פרה, שמזה הי' לו למרע"ה לדייק את טוב שטר אמנותו, וביכולתו אף בדור זה באי הארץ לגזור אומר לעשות הנסים יוצאים מהיקש הטבע עפ"י דעת עצמו כנ"ל, והסמיך לו פרשת חטא מי מריבה לידע מה הי' החטא כנ"ל:

125

קכ״וויבואו בנ"י כל העדה, ברש"י עדה השלימה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, והקשה הרמב"ן א"כ מה צורך להזכיר כן בבואם אח"כ להר ההר עכ"ל, ונראה דהנה שלשה אלו משה אהרן ומרים שנשתלחו יחד לישראל, כמו שמשה היתה הנהגתו מתאימה לדור המדבר דווקא ולא לבאי הארץ כבזוה"ק בכמה דוכתי, ולא עוד אלא שהי' נחשב ירידה למשה לכנוס לארץ כי היתה מדרגתו למעלה, וע"כ הנהגתו לא היתה מתאימה לבאי הארץ, בודאי כן הי' אהרן ומרים שנשתלחו עמו יחד שלא היתה הנהגתם מתאימה לדור באי הארץ, ומטעם זה נסבה סיבה מאת ה' שימותו במדבר, מרים מתה מחמת זקנתה, ואהרן ומשה האלקים אנה לידם ענין מי מריבה, ולפי"ז יש לפרש הא דהזכיר הכתוב הא שכבר כלו מתי המדבר קודם מיתת מרים וקודם מיתת אהרן חד טעמא הוא להורות שמחמת שכבר כלו מתי מדבר והתחיל דור חדש דור באי הארץ, מחמת זה מתו, ומיושבת קושיית הרמב"ן:

126

קכ״זלעטר פתורא ברזא יקירא כו' נראה לפרש עפימ"ש הא"ע פרשת נזיר דע כי כל בנ"א עבדי תאוות העולם והמלך באמת יש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות עכ"ל, דוגמא זו נאמר בסעודת שבת שעטרתה היא כשהיא על טהרת הקודש בלי להיות נמשך אחר עריבות גשמית הסעודה, וזהו עונג שבת ולא עונג הסעודה, והסימן שיהי' כך באמת ולא על קו הדמיון, הוא כשנתגלים אז בהסעודה רזין דאורייתא כל איש ואיש לפי דרגין דילי', כי אף שלזה הוא דבר פשוט, מ"מ לזה הוא דבר חדש וסוד ה', וכל איש צריך להתאמץ בזה, וזה הוא עטרת פתורא כשהוא ברזא יקירא:

127

קכ״חבענין מי מריבה כבר זכינו לדבר בו בכמי אנפי בעזהי"ת ונראה עוד לומר דהנה הא"ע הביא דעת האומרים שהחטא הי' במה שאמר שמעו נא המורים, והקשה למה אמר להם עוד ממרים הייתם, ונראה דהנה כבר הגדנו דשני מיני בארות של הצור בחורב וזה שבקדש, הם דוגמת שני בתי מקדשות עפ"י דברי הרמב"ן פ' תולדות שהבארות שחפרו האבות, הם דוגמא לבית אלקים כענין שכתוב מקור מים חיים את ה' עכ"ד, והנה במהר"ל בס' הנצח שמקדש ראשון עמד בזכות ג' אבות והשני בזכות כנס"י עכ"ד, וע"כ י"ל שהצור שבחורב שכתיב בי' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוק' יעקב ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, נרמז בכתוב זה שלשת האבות מלפני אדון רומז לאברהם כבש"ס ברכות מעולם לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, חולי ארץ רומז ליצחק שבו מדת הפחד כמ"ש ופחד יצחק, מלפני אלוק' יעקב זה זכותו של יעקב, ורמז הכתוב שבזכות ג' אבות הפך הצור לאגם מים, וע"כ הי' התגלות אלקית בבית ראשון כמו על הצור בחורב כמ"ש הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, אך הבאר שבקדש הי' בזכות כנס"י, וע"כ כתיב הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אבוף את העם ואתנה להם מים, מדהוצרך לאסיפת העם ולא סגי ליקח מזקני ישראל כמו בחורב, מוכח דאסיפת ישראל גרמה, ובזכות כנס"י, ודוגמתו מקדש שני כנ"ל, וע"כ לא נראה שם התגלות אלקית, וכמו בית שני שלא הי' התגלות אלקית נראה להדיא:

128

קכ״טוהנה כבר הגדנו שהתאחדות ישראל הי' באמצעות מרע"ה וכלשון שכתוב שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, והיינו שמרע"ה הי' בקרב ישראל כנשמה בגוף, וכמו שחלקי האדם מתאחדים באמצעות הנשמה שבו ומבלעדי הנשמה כמאן דמיפרתי דמי, כן באמצעות מרע"ה הי' התאחדות ישראל, וע"כ כתיב קח את המטה והקהל, שמשה בעצמו הוא המקהיל ולא ע"י החצוצרות שהיו רק לקיבוץ הגופים, אבל כאן שנתבקש התאחדות ישראל עד שיהיו כאיש אחד לא הי' אפשר כי אם ע"י משה בעצמו כמו נשמה בגוף, [וכבר הגדנו שגם המטה שנברא בע"ש בין השמשות הי' נצרך לאתאספות זו] ולפי זה אם הי' ההתאספות כהוגן בודאי הי' הכל נעשה על סדר הראוי ולא הי' נתהוה שום שינוי וטעות, אך במה שאמר שמעו נא המורים דרך כעס, נעשה מרע"ה נפרד מהם כי כעס הוא היפוך רצון וכמו שרצונו של אדם בזולתו גורם שיהי' דבק בו, כן להיפוך כעס גורם פירוד, ומאחר שנפרד לשעתו מרע"ה מהם שוב לא הי' אפשר שיתאחדו באמצעותו, וע"כ שוב לא הי' הסלע נותן מים, דומה לבית שני שנחרב בשביל שנאת חנם שכתב מהר"ל הטעם מפני שכל הווייתו הוא מחמת כנס"י, ע"כ בהעדר התאחדות ע"י שנאת חנם נחרב הבית, כן נמי הי' בכאן, וע"כ כשדברו לא הוציא מים [וברש"י שדברו לסלע אחר, ולפי דרכינו אפשר לומר שגם אותו סלע לא הוציא] והוצרכו להכות היינו שיעורר הנס שהי' בראשונה בחורב, וכמו ששם הי' בהכאה, ע"כ לעורר אותו הוצרכו להכות, ומעתה מובן שהכל נצמח מחמת המאמר שמעו נא המורים, דאם לא בא לכלל כעס הי' נתחדש ע"י אסיפת ישראל כח חדש לגמרי לא התעוררות הנס שבראשונה, והי' די הדיבור כמו שהי' הציווי, אבל מאחר שבא לכלל כעס לא עשה האסיפה כהוגן וע"כ לא הוציא, עד שהצריך לעורר הנס הראשון ע"י הכאה:

129