שם משמואל, קדושיםShem MiShmuel, Kedoshim
א׳שנת תר"ע
1
ב׳במ"ר שלש קדושות הם אחת בראשו של השי"ת ושתים בראש בניו, הענין דבתרגום מפרש השלש קדושות קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי', קדיש על ארעא עובד גבורתי', קדיש לעלם ולעלמי עלמיא ע"כ, וצריכין להבין מה הוסיף בזה שתרגם עובד גבורתי', והענין, דכ' בס' הכוזרי ענין ברכת אתה קדוש אחר ברכת מחי' המתים, דע"י שמזכירין גבורות השי"ת בזה העולם סומך נופלים כו' שנראה כאלו הוא ח"ו השפלה בהשי"ת שעוסק בדברים נמוכין כאלו, לזה מזכירין קדושה לומר שבכל אלה נבדל וקדוש, ומרומם מדברים אלו וזהו שאמר קדיש על ארעא עובד גבורתי' שאף בשעה שעובד גבורתי' על ארעא הוא קדוש ונבדל, והנה קדיש הראשון מובן שאין שייך לומר רק על השי"ת לבד, והאחרון יש לומר שנמצא קדושה כזו גם בישראל, כי כמו שהשי"ת חי וקיים לעד כן ישראל קיימים ונצחיים לעד, ובש"ס סנהדרין צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן שוב אין חוזרין לעפרן שנא' והי' הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין, ובזוה"ק נאמר עוד יותר דעתידין לאשתאבא בגופא דמלכא, וכמו כן קדושה האמצעית ג"כ יש בישראל בצד מה, היינו אף כשהם עוסקים בדברים חומריים, אעפי"כ הם מתקדשים ונבדלים מן החומריות, וזה קדושה יתירה מהמלאכים שאף שהם קדושים היינו מפני שאין שייך בהם החומריות, וצא ולמד מעוזא ועזאל מה הי' סופן, משא"כ ישראל, וזה קדש עצמך במותר לך, היינו בשעה שעוסק בחומריות מקדש א"ע בזה, וזה שנכתרו ישראל בשתי קדושות מהשלשה שמכתירין להקב"ה, והבן:
2
ג׳קדושים תהיו פרשה זו נאמרה בהקהל, הענין דמצד הכלל יכולין להיות קדוש, לא איש פרטי מצדו וכ"ק זקני האדמו"ר הגדול זצוקלל"ה מקאצק אמר בזה"ל איך יכולין להיות קדוש, אך מצד כי אני ד' אלקיכם, עכ"ל הטהור, והכוונה דמצד שיש בכל ישראל חלק אלוק ממעל, ע"י כן מגיעין לקדושה, וז"ש דבר אל כל עדת בנ"י, מצד הכלל כנ"ל, וכל כמה שאדם מקרב א"ע להכלל, כמו כן מקבל הקדושה, ושבת הוא רזא דאחד ונעשין כולם כלל אחד, וזה הוא כמקבלי מתן נחליאל שאז נאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:
3
ד׳ברז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, להבין הדברים האיך אפשר עי"ז שאין עושין עבירות להקָרֵא תיכף קדוש, והענין, דכשאדם עושה גדר לערוה עי"ז באין לקדושה, וז"ש לאמר זו ג"ע דלאמר הוא חיבור, דערוה הוא חיבור לרע, וכשאדם סר מזה ועושה עוד הרחקה לזה עי"ז זוכה להיפוך ובא להקדושה, וכל כמה שאדם מרחיק א"ע מהערוה, כ"כ מגיע להקדושה, ובקדושים נשנו העשרת הדברות, דקודם מ"ת לא הי' רק הז' מצוות דהוא נגד ז' מדות, ובמ"ת שהפרישו א"ע מהפחיתות מכל וכל אפי' מדברים המותרים, וקיימו בעצמם קדש עצמך במותר לך וכמ"ש התרגום לא תקרבו לצד איתתא, זכו לעשרת הדברות, דהוא כנגד השכל והמדות למעלה מהטבע, ולזה ניתנה להם מצוות פרישה והגבלה שיזכו לעשרת הדברים, וכמו כן הוא תמיד דכל כמה שאדם פורש א"ע מהפחיתות, כ"כ מגיע לעומתו בקדושה:
4
ה׳ומלאך כאדם בתוכה ינצר, להבין מאין בא לו הטעות הזה, הענין דמי שהורג חבירו ופסק ממנו חיותו, עי"ז נפסק ממנו חיות עצמו, וצריך לקבל חיות מחדש, ובערי מקלט שהיא ערי לוים שהם דבקים תמיד באהבה שירה חדשים לבקרים שמה מקבל חיות מחדש, והוא ע"י ההתחדשות עבודה, שמתחיל לעשות מחדש, וזה הוא אצל האדם, משא"כ במלאך דהוא עומד ואין לו התחדשות, אבל היצה"ר שיצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, א"כ לכאורה הרי יש לו התחדשות, ומזה נצמח טעותו שסבר שגם לו שייך הערי מקלט, ובאמת טעות גמור הוא דההתחדשות אצלו רק להאדם שיפתה כל יום מחדש להאדם, והיינו שמטבע אדם שהוא בעל שינוי אם מפתה לחבירו לדבר ואינו שומע לו, אם בא למחר עוד לפתותו בדברים האלה אין לו כ"כ פנים לרהב עוז בנפשו אחר שכבר חבירו לא שמע לו, אבל הוא באשר איננו בעל שינוי הוא כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ואם יכול להפילו בן שמונים מפילו, א"כ מה שכל שעה כחו חדש איננו מפאת החדשות אדרבה, והוא בעצמו הלא עומד הוא, ולכך נקרא מלך זקן וכסיל:
5
ו׳שנת תרע"א
6
ז׳במד"ר ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולי בתוכה, אנכי ה' אלקיך וכתיב הכא אני ה' אלקיכם ויש להבין כי נמצא הלשון הזה כמה וכמה פעמים בתורה, ונראה עפי"מ דאיתא בש"ס פסחים (קי"ח.) בשעה שהפיל נ"נ הרש"ע את חנני' מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש, אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעים שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס עכ"ל, ויש להבין מה שאמר אין גבורתו של הקב"ה בכך, וכי כל הנסים שאינם נס בתוך נס אין בהם שבח וגבורה להקב"ה, ומה יתרון לנס בתוך נס מנס אחד לבדו, והמשנה את הטבע באופן זה יכול לשנות באופן אחר, והאומר להאש שבכבשן שלא ידליק יכול לומר שיקדיח מבחוץ:
7
ח׳ונראה לפרש [כמדומה לי שכעין זה איתא בבעל עקידה] דטענת גבריאל היתה שאין זה רבותא שהקב"ה יכול להתגבר על הטבע ולבטלה, שמזה אין ראי' רק שהקב"ה יש לו כח יותר מהטבע וכעין שני אנשים נלחמים שהגבור יותר מתגבר על השני, אבל מ"מ גם השני הנהו גבור רק חלש מהראשון, וכבודו של הקב"ה הוא להראות שאין עוד מלבדו וכל הנבראים נמצאים רק מאמיתת המצאו, עד שאין הטבע יכולה לפעול כלל נגד רצון הש"י באשר אין לו מציאות בלעדי רצונו יתברך כלל, כי מה שהטבע פועלת הוא רק מחמת כי כך הי' רצון הש"י שע"י צמצומים רבים יפעול לפי טבעו ואיננו מרגיש רצון הש"י, וזה שאמר הכל יודעין שהמים מכבים האש ולא יתוודע מזה רק שהקב"ה יש לו כח לבטל את הטבע, אבל אני שר של אש כשארד לתוך האש ישוב האש לשורשו ואז יתבטלו הצמצומים בצד מה עד שירגיש האש מעצמו רצון הש"י ולא יהי' אז ביכולתו לעשות דבר נגד רצונו יתברך כנ"ל כי אין לו מציאות כלל רק רצון הש"י ולא יכול להבעיר כלל בהצדיקים הללו אלא שיקדיח מבחוץ, ובזה פרשתי מאמר הכתיב הנאמר לעתיד כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך, היינו שלעתיד יתגלה כבוד ה' עד שגם הטבע ירגיש רצון הש"י וע"כ המים לא ישטופו והאש לא יכוה ולהבה לא תבער כלל כל שהוא נגד רצון הש"י:
8
ט׳ויש לומר כי זה פי דיבור אנכי ה' אלקיך שהשם הוי' ב"ה הוא המהוה כל המציאות וכל הנמצאות הוא מאמתת המצאו והוא אלקי ישראל ומנהיגם והשם הזה הוא הוציאם ממצרים, מה שלאבות לא נראה רק בשם אל ש', ועיין א"ע ורמב"ן ריש וארא, ומאחר שישראל דבקים בשם הוי' ב"ה והוא אלקיהם ע"כ יכול להיות להם נסים כנ"ל שהטבע לא תפעול בהם כנ"ל, שכאשר יאיר בהם שם זה תתעורר גם הטבע ותפשוט את המסכים והצמצומים עד שירגיש רצון הש"י ולא תפעול הטבע רק מה שהוא רצון הש"י:
9
י׳והנה כ"ק זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק אמר בפסוק קדושים תהיו כי קדוש וגו', איך נוכל לומר על בשר ודם שיהי' קדוש רק משום כי קדוש וגו', ויש לפרש כוונתו ז"ל על דרך הנ"ל, שלכאורה בלתי מובן שבשר ודם שהטבע מושכהו לדברים החומרים והטבעים איך ישתנה ויחליף טבעו שלא יהי' לו שייכות כלל לדברים אלה, כי זה החילוק שבין טהור לקדוש שטהור הוא טהר ידים במעשה היינו שמתגבר על טבעו ואיננו נמשך אחר הטבע, אבל קדוש פירושו נבדל היינו שלא יהי' לו שייכות לענינים אלו כלל, איך יתכן זה, רק משום כי קדוש וגו' היינו שכאשר מאיר באדם ענין אלקי שוב גם החומר והטבע שבו מרגישים רצון הש"י ואינם יכולים לפעול רק מה שהוא לרצון הש"י, וקו"ח ממלאך גבריאל הנ"ל שבאשר הוא שר של אש כשירד לתוך כבשן האש נתעלה האש כנ"ל, מה גם כשמאיר אלקות בלב האדם שנתעלה הטבע, וכ"ז מפאת שם הוי' ב"ה שהוא אלקי ישראל כנ"ל, וא"כ מאמר קדושים תהי' כי קדוש אני ה' אלקיכם הוא מקביל למאמר אנכי וגו':
10
י״אונראה שבאמצעות ש"ק שהוא קודש והוא קבוע וקיימא וניתן במתנה לבני ישראל ומתנה היא דבר שאינו מגיע ושייך אליו כמובן, וא"כ ישראל נוחלין הש"ק אף שהם בלתי ראוים אליו, רק כשהוא מתכוין לזכות בו זוכה בו ושורה בו קדושת שבת, יכול להגיע להיות קדוש כנ"ל שהטבע לא תפעול בו ותמשכהו רק למה שהוא רצון הש"י וכנ"ל:
11
י״בסמיכות הפרשיות אחרי מות קדושים נראה עפ"י דברי המד"ר העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת התחתונים שיצה"ר מצוי' בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ושמעתי הפירוש מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקדושה הוא נבדל ופרושות, והנה יש באדם שתי הבדלות היינו שלא יהי' נמשך אחר החומר למטה ממדריגתו, וגם שלא יקרב למעלה ממדריגתו, וכעין זה הי' בסיני פרישה והגבלה, אבל העליונים שאינם בעלי חומר ולא שייך אצלם שלא ירדו למטה ממדריגתם, ואין להם רק קדושה אחת שלא יקרבו לפנים ממחיצתם עכ"ד, והנה פ' אחרי מתחלת באזהרת אהרן שלא יקרב לפנים ממחיצתו כבניו בקרבתם לפני ה' וימותו, וסוף הפרשה היא עריות היא קדושה השני' שהתחתונים עודפים על העליונים, ואח"כ פ' קדושים כוללת שתי הקדושות:
12
י״גנראה שקריאת הפרשה של קדושים מביאה קדושה על האדם, ובזוה"ק דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן, ורחוק לומר דהשמחה היתה מחמת דבפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא לבד כנראה מפשטות לשון הזוה"ק שבכל הפרשיות לא נמנע מהן רזין עלאין, אלא ודאי שהשיגו תוספות קדושה עליונה, ואולי זה גרם להם שגם החידושין ברזין עלאין הי' להם באופן אחר ואין אתנו יודע עד מה:
13
י״דדבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו, לכאורה יפלא איך שייך לומר לכל עדת בני ישראל שיהיו קדושים, מה שהוא מעלה אפי' לגדולי ישראל כי לאו כל אדם זוכה לכך שיקרא קדוש, ובאשר שזה הוא מצות עשה לכל אחד ואחד נראה שכל איש ואיש יהי' מי שיהי' יכול להיות קדוש וזה פלא, ונראה דהפי' הוא דכל אחד ואחד לפי מה שהוא מצוה עליו שיפריש ויבדל ממה שהוא עומד בו, ובאמת כי הקדושה שלפשוטי העם, לא נחשב לאנשי המעלה מאומה כמובן, ומ"מ לאיש כזה שהוא מבדיל עצמו מהחומריות שנחשב אצלו לחומריות הוא אצלו קדושה, ולאנשי המעלה עדיין אין זה קדושה כלל, והוא צריך להבדיל עצמו גם ממה שהוא בתמידות, אף שלגבי הפשוטים התמידות שלהם הוא להם לקדושה גדולה, הכלל שהוא מצוה כוללת, אך לכל אחד ואחד יש קדושה אחרת מה שאין לזולתו, כי כל איש צריך להתקדש ממה שטבעו נוטה לזה:
14
ט״ואיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, ואח"כ אל תפנו אל האלילים, ויש להתבונן מדוע בעשרת הדברות נאמר לא יהי' לך קודם שבת, ושבת קודם לכיבוד אב ואם, ובכאן אחר מאמר קדושים תהיו שהוא כנגד אנכי נאמר יראת אב ואם, ואח"כ שבת, ואח"כ אל תפנו וגו', ונראה עפ"י מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, וזה כיבוד ויראת אב ואם שהוא חמורה שבחמורות הוא קדושה במעשים, ושבת הוא קדושה במוח, וע"כ כאן דסמוכה לקדושים נאמר יראת אב ואם מקודם שבראשונה צריך אדם להתקדש במעשיו ואח"כ לעלות במעלות הרמים להתקדש במוח:
15
ט״זבמד"ר שבפרשה הזאת כלולה כל עשרת הדברות, ויש להבין למה החזיר כאן העשרת הדברות כלל, ונראה שבא להורות שלעומת הקדושה שאדם מתקדש, כמו כן הוא מקבל הארה מעשרת הדברות, ואם הוא מתקדש יותר, יש לו הארה יותר, וזה התראה ואזהרה לכל איש ישראל להכין עצמו לקראת חג השבועות הממשמש ובא:
16
י״זבמד"ר ר"י בר"ס פתח אחרי ה' תלכו וגו' עד אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה הה"ד כי תבואו אל הארץ, ונראה דהנה בעבודת הש"י יש שני דרכים, בחי' ביטול היינו שיחשוב מהותו מה הוא מאין באת מטפה סרוחה וכי הוא ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות ב"ה ושיהי' נבזה בעיניו נמאס ועי"ז יהי' נכנע להש"י, ויש דרך שיגבה לבו בדרכי הש"י, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ויראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו' עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות, ויזכור גודל מעלת נשמתו ויהי' תקיף וחזק בעבודת הש"י וכל מה שהוא זולת עבודת הש"י יהי' כאפס וכאין ולא יניח ולא ישקוט אפי' רגע באשר יודע שכל העולם תלוי בו:
17
י״חוהנה כבר אמרנו במק"א ההפרש בין נטיעה לזריעה, שענין זריעה הוא הנותן הגרעין בארץ והוא נרקב ואח"כ נצמח ממנו זרעים או אילן ואמרו ז"ל אימת קגביל לבתר דבלה, וענין נטיעה הוא הנוטע יחור או זמורה בארץ והוא משתרש ומתגדל ומתעבה עד שנעשה הוא עצמו שנטע לאילן רב:
18
י״טובעבודת הש"י מכונים שני דרכים הנ"ל לזריעה ונטיעה, שעבודת הש"י בבחי' ביטול כנ"ל הוא כעין זריעה דקגביל לבתר דבלה, וכ"כ המבטל א"ע ונעשה נכנע להש"י בכל בחי' אז יערה עליו רוח ממרום בחיות חדש ויצמח ויתגדל, ודרך השני להיות תקיף וחזק בעבודת הש"י הוא בחי' נטיעה, כי כל נטיעה הוא לשון חוזק ועיין בספר נצת ישראל למהר"ל ז"ל פרק ז', ומקרא מלא הוא והי' כעץ שתול על פלגי מים וגו', ונגד שתי בחי' אלו אמר הלל אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, אם אין אני לי מי לי הוא דרך השני הנ"ל שיהי' תקיף וגבור בעבודת ה' לא ישוב מפני כל, וכשאני לעצמי מה אני הוא בחי' ביטול:
19
כ׳והנה בעבודת האדם נראה שיש להקדים להיות גבור תקיף בעבודת ה' בחוזק זו בחי' נטיעה, כי אם יתחיל בבחי' ביטול יש לחוש שיתבטל ויתבייש בפני המלעיגים עליו או יתר המניעות, ע"כ יש להקדים בחי' נטיעה שהוא חוזק הלב והתלהבות, ואח"כ יבוא לבחי' ביטול, וכפי שסידר הלל בראשונה אם אין אני לי מי לי, ואח"כ וכשאני לעצמי מה אני, וכן יש לפרש הכתוב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, היינו שבראשונה ויטע וגו' שנברא בחי' נטיעה הוא התחזקות והתגברות למען כשיבוא האדם יקנה בראשונה הבחי' ההיא ויהי' גבור תקיף להמשיך את כל העולם לעבודת הש"י, כמו שאמרו ז"ל שאמר אדה"ר לכל הבהמות והחיות בואו ונשתחוה וגו', וזה שמרומז בדברי המדרש שלא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, וכן הוא הדרך לאדם להקדים בחי' נטיעה לבחי' זריעה כנ"ל:
20
כ״אובזה יש לפרש מאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין דהנה עבודת האדם בששת ימי המעשה היא בחי' זריעה וביטול ובשבת צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין וכו', וכבר כתבנו במק"א דבשבת אין העבודה רק ע"י שיגבה לבו בדרכי הש"י, ולפי דרכנו הוא בחי' נטיעה וזה צריך להקדים ואח"כ בששת ימי המעשה בחי' זריעה כמו שאמר הלל בראשונה אם אין אני לי מי לי שהוא בחי' שבת ואח"כ וכשאני לעצמי מה אני, כי אחר הגבהת לבו בדרכי הש"י יכול לבוא לבחי' ביטול באמת וזה בחי' שבת שקודם ימי המעשה שמיני' שיתא יומין מתברכין, ואחר בחי' הביטול באמת אז יכול לבוא לבחי' נטיעה בחוזק לגמרי שלא יהי' הסרה כלל ויהי' גאולה שלימה אכי"ר בב"א:
21
כ״בואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. פירש"י פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, נראה דהנה אין מקבלין שכר על ל"ת רק כשיצרו מתגבר עליו כבפ"ק דקידושין, והטעם יש לומר דהנה שכר מצוה מצוה, פי' דבמצוה שאדם עושה הוא מתקן את עולמות העליונים ומאיר בהם אור עליון מלמעלה וזה בעצמו הוא שכרו לעוה"ב וכל אדם משלו נותנים לו, אך איך אדם קרוץ מחומר יש בכחו להניע את עולמות העליונים כבר פי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא מטעם שליח של אדם כמותו שהאדם הוא שליח הש"י וא"כ הרי הוא כאלו הש"י בעצמו עושה, והנה כ"ז יוצדק במצות עשה אבל במצות ל"ת שהוא שלילת העשוי' לא יוצדק בו שליחות, ומטעם זה עשה דוחה ל"ת, כי העשה הוא מעשה שמים ע"י שליחות והל"ת הוא מבשר ודם, ומעשה שמים דוחין למעשה בו"ד, וע"כ אין מקבלין שכר על ל"ת כנ"ל שהשכר הוא רק מה שפעל בעולמות העליונים וזה לא פעל בעולמות עליונים, ובודאי בזה העולם מטיבין לו, אבל זה לא יקרא שכר מצוה, אך אם הוא פורש מן העבירה למען יהי' ביכולתו לקבל עליו עול מלכות שמים ולקיים ולדבקה בו א"כ הפרישה מעבירה הוא מחלקי המצוה דלדבקה בו ושוב מקבלין עליו שכר ג"כ, וזה נמי עצה היעוצה לאדם דכבר אמרנו דבכל מצות עשה האדם הוא שליח הש"י וכח המשלח בשליח ע"כ יש לו כח עליון לעשות המצוה, משא"כ במ ות ל"ת, אבל אם האדם פורש עצמו מהעבירה למען יהי' לחלקו של הקב"ה ולקיים ולדבקה בו שוב הוא שליח הש"י ויש לו כח עליון גם לפרוש מהל"ת והבן:
22
כ״גשנת תרע"ב
23
כ״דבת"כ קדושים תהיו פרושים היו קדושים תהיו, ויש להבין כפל הלשון ואם בא לפרש קדושים היינו פרושים לא הי' צריך לחזור ולכתוב קדושים תהיו, ועוד למה אצל פרושים כתיב היו ואצל קדושים הוסיף תיבת תהיו, ונראה לפרש עפי"מ שאמרנו כבר בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם איך יכול בשר ודם להיות קדוש אלא משום כי אני ה' אלקיכם, עכ"ד. ויש לפרש דבריו עפ"י מה שכתב הראב"ד בהקדמת ספר בעלי הנפש בחילוק שבין טהור לקדוש, שטהור הוא במעשה וקדוש הוא שיהי' נבדל לגמרי עיי"ש, והנה באה בכאן הציווי להיות קדושים, ולכאורה זה אינו ביד האדם, שהאדם יכול רק להיות טהור או להתקדש אבל לא שיהי' קדוש, אך ידוע דכל מה שהאדם פורש מפחיתות בא לעומתו בקדושה, כבזוה"ק ויברח משה מפני פרעה שהוא הטומאה בא לעומתו בקדושה וישב על הבאר, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, נמצא אם אדם פורש עצמו מענינים וכסיפין דהאי עלמא זוכה לעומתו להארה מעולם העליון, וההארה זו עושהו לקדוש, וזהו כי קדוש אני ה' אלקיכם, וזה עצמו הוא דברי הת"כ פרושים היו שלשון היו הוא ציווי שהציווי היא שיהיו פרושים, ואז קדושים תהיו שהוא לשון הבטחה:
24
כ״הוהנה בשבת הוא שמור שהוא הפרישה ממלאכה, ושמור הוא שבת דמעלי שבתא שאדם משליך ממנו כל עניני מלאכה ושיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי', ועי"ז בא לעומתו להדבק בקדושת שבת וזהו זכור שהוא הארה מהשמים, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה:
25
כ״ובמדרש כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך, מהו להצילך תרין אמוראין חד אמר להגן עליך להיות צל על ראשו, וחד אמר לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך כד"א ונצלתם את מצרים, על מנת והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור, רשב"נ אמר זה ניבול הפה, דהנה בספר יערות דבש דמצינו דישראל נמשלו לאש שנאמר והי' בית יעקב אש, ואומה"ע נמשלו למים שנאמר ונהרות לא ישטפוה, וטבע אש ומים כשהם מתקרבים זה לזה המים גוברין ומכבין את האש, ובאם עומדים מרחוק ויש הבדל ביניהם האש גובר ומיבש את המים, כן ישראל ואומה"ע כשאינם מתערבים בהם ישראל גוברין, ואם ח"ו אינם מובדלין אומה"ע גוברין ודפח"ח, והנה בסיום פרשת עריות שבסוף הסדרא אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, כי בענין זה ניכר ביותר ההבדל שבין ישראל לעמים, שהם כל מהותם הוא ערוה וענין זה רגיל תמיד על לשונם והאי לישנא קולמוסא דליבא, וישראל הם עם קדוש, וא"כ כשישראל מתנהגים כפי מהותם הנה ההבדל בין מים לאש והאש גובר, וזה תרין אמוראין מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי חד אמר להיות צל על ראשו שהמים מתגברין ורוצים לכבות את האש וכן כתיב בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, אבל הש"י מצילנו מידם, וחד אמר שאין זה כ"כ רבותא אבל עיקר הרבותא לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך, ולא די שאין המים מכבין את האש, אלא שעוד יותר רבותא שהאש שואב את לחלוחית המים ומיבשן, על מנת והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר אפי' ערות דיבור, זה ניבול הפה, שבזה נראה ההבדל כנ"ל, ובשביל זה ישראל גוברין:
26
כ״זוממוצא הדבר מה שבעתים הללו כח האומות מתגבר רח"ל, ומתחכמים לקפח פרנסת היהודים, נצמח מצד שנתמעט ההבדל היינו הקדושה בענינים אלו בקצת אנשים, ובשבילם סובלים זה הכלל כולו, כי ישראל ערבים זה לזה, ונראה דשמירת שבת הוא תיקון לזה שהרי נכרי ששומר שבת חייב מיתה שנאמר כי אות הוא ביני וביניכם, וזה מחזיק ההבדל כנ"ל, ואפי' איש שנכשל רח"ל בכמו אלה, באמצעות שמירת שבת יחליף כח לשוב בתשובה ולחזק את ההבדל:
27
כ״חבמדרש העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת שנאמר ומאמר קדישין שאילתא, אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו הה"ד דבר אל כל עדת בנ"י, וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, נראה דהנה כבר אמרנו דמצות קדושים תהיו נאמרה לכל עדת ישראל שהוא מצוה כוללת לכל אחד ואחד הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, היינו שאפי' לפחות שבפחותים שייך מצוה זהו שיהי' נבדל ממה שהוא עומד בו, אף שלגבי הגדול ממנו עדיין לא נכנס זה בגדר השוה כלל, מ"מ לפי מהותו של זה הפחות מקיים בזה ג"כ מצות קדושים, ואם הגיע למעלה גבוה מעט הוא צריך להתקדש גם מזה וכן כל איש ואיש עד רום המעלות שהפשוט שלו הוא קדושה גדולה להפחותים, מ"מ אצלו עדיין שייכת מצות קדושים תהיו שיוסיף להבדיל ולהתקדש והנה היא מצוה בלתי גבול ושיעור, שכל מה שנתקדש יותר, צריך להתקדש עוד יותר:
28
כ״טובזה יש לפרש קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, כי כמו שהש"י הוא אין סוף וגבול וגדר כן תהיו קדושים בלי שיעור וגבול, ובזה יש לפרש והתקדשתם והייתם קדושים, שאף שהתקדשתם מ"מ עוד עליכם המצוה והייתם קדושים, וזה הפרש בין קדושת מלאכים לקדושת ישראל שהמלאך הוא עומד ובקדושה שהוא נברא לא יוסיף ולא יגרע, אבל אדם הוא הולך תמיד מדרגא לדרגא כנ"ל, וזהו העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת, היינו שאינו מוסיף על קדושתו וזה נקרא קדושה אחת לא יוסיף ולא יגרע, אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם אם לא יתמיד להוסיף קדושה על קדושה תמיד ירד אחורנית כי היצה"ר מושכו תמיד ברשתו אחורנית, ואם לא יעלה, בהכרח שירד, כי רגש והתלהבות העלי' פעם אחר פעם הוא הוא המחזיק בידו שלא יפול, וזה שהביא המדרש אלו שני פסוקים קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, שמורה שהקדושה אין לה גדר וגבול, והכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כנ"ל, וזה נקרא שתי קדושות שלעולם יש בו שתי קדושות הקדושה שעומד בו והקדושה שהוא צריך להוסיף, ודוק:
29
ל׳במדרש דרש ר' יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא יכולת לעמוד על ציוויך שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים, ויש להבין דהרי ערלה אין איסורו איסור עולם דלאחר ג' שנים הפירות מותרין כבש"ס פסחים (מ"ד:) ומכ"ש לפירש"י עי"ש, וכל שאין איסורו איסור עולם אין יצרו תוקפו כ"כ, דמה"ט יחוד הנדה מותר, תאמר עץ הדעת טו"ר דאיסורו איסור עולם, ונראה דהנה עץ הדעת טו"ר פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא המחבר טוב ורע, והנה ידוע דבשבת הוא עליית העולמות ובהאריז"ל דמבלעדי חטא אדה"ר הי' עלי' גם לחיצונית העולמות, ובודאי העלי' אי אפשר אלא לחלקי הטוב שנשתאבין לשורשם, וא"כ בהכרח שהי' חלקי הרע שבעץ הדטו"ר נשארים במקומם למטה בלי שום יניקה מצד הטוב שעלה למעלה, והיו נעדרים לגמרי שהרי כל חיותם הוא מיניקה מצד הטוב ובלעדו הם פגרים מתים, וע"כ אף אחר השבת שהיו חוזרין העולמות למטה לא הי' נקרא עוד בשם עץ הטו"ר שהרי חלקי הרע אינם עוד במציאות, והי' מחבר רק חלקי הטוב כמו עץ החיים שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר באשר הי' נמי באמצע הגן הי' ג"כ מחבר אלא חלקי הטוב לבד, ואפשר שהי' נתחבר ונתאחד בעץ החיים להעשות לעץ אחד שהרי תעודת שניהם שוה, ויכול להיות שמטעם זה נבראו להיות שניהם יוצאין משורש אחד כמ"ש המפורשים ז"ל, כי אלמלא החטא היו שניהם לעץ אחד, ומובן שאז היו פירותיו מותרין, וא"כ הרי בשעה שאכל אדה"ר ממנו לא הי' איסורו איסור עולם:
30
ל״אולפי האמור יש לפרש הא דאיתא בהאריז"ל שחטא אדה"ר הי' בשביל שלא המתין בזיווגו עד שבת, ואף דמפורש שחטאו הי' אכילת עץ הטו"ר כבר פרשנו שזה נסתעף מכח זה, ולפי דרכנו יש לומר דהנה במדרש ריש תזריע דאפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בזיווגו צד אחד מעון, וא"כ בהכרח שנעשה חיבור טו"ר ומחמת זה נסתעף שהי' נמשך ג"כ אחר עץ הדטו"ר ונשא חן בעיניו עד שאכל מפריו, אבל אם הי' ממתין עד השבת שאז היו נעדרים כל חלקי הרע לגמרי, ממילא לא הי' שייך חטא ועירוב טו"ר לא בזיווגו ולא באכילתו:
31
ל״בפסח שני
32
ל״גיש להתבונן מדוע פסח שני נקרא פסח קטן במשנה, ונראה דהנה במדרש ריש פ' בשלח שפסח שני הוא בזכות יוסף, והנה במדרש ויגש, יוסף קטנן של שבטים הי', ויש להבין למה נקרא קטנן של שבטים אדרבה מצינו שנקרא ראש לשבטים, ובמדרש סוף פ' ויחי שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש דכתיב תבואתה לראש יוסף, אך נראה דהנה אמרו ז"ל שאמר הקב"ה ללבנה צדיקים יקראו על שמך יערב בנה הקטן דוד הוא הקטן, ונראה הפי' דקטן הוא שאין לו דעת עצמו אלא שנסמך על דעת הגדול, ובש"ס קידושין עבד קטן כבהמה דמי, ובהמה אדעתא דמרה קאזלא, וע"כ צדיקים שמבטלין את דעתם ורצונם לרצון הש"י, ועליו הם נסמכים בכל דבר כמו שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ומקבלין בתמימות מאמר הש"י בלי התחכמות ע"כ נקראו קטן. וכמו לבנה שנקראה קטן שאין לה אור מעצמה אלא שמקבלת מאור השמש, כן הצדיקים שמבטלין דעתם ורצונם להש"י ומקבלים ברצון כל הבא עליהם מהש"י, ובמדרש תולדות הן עשו אחי איש שעיר גבר שדין כדכתיב ושעירים ירקדו שם, ואנכי איש חלק כדכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ופי' אנכי איש חלק שאינני צריך להשתדלות אם יהי' רצון הש"י שיהי' לי הברכות אשיגם בלי השתדלות ואם לא אין לי חפץ בהם, וכבר דברנו מזה, וכמו כן דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו כנ"ל, ואמר עוד שמואל (ב' ט"ו) ואם כה יאמר לא חפצתי בך הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו, והנה יוסף הצדיק עם כל חכמתו הרב כמאמר הכתוב וזקניו יחכם והי' ראש השבטים, הי' בו בחי' תמימות וביטול לרצון הש"י, כמו שתראה שעמד י"ב שנים במצרים בבית הסוהר ולא הודיע לאביו, שבודאי הי' בא ופדה אותו בכל ממון שבעולם, אבל הוא בצדקתו הניח הכל לרצון הש"י, כי באם יהי' רצון הש"י שיבוא יעקב ויפדה אותו, בעצמו יודיעהו, ואם רצונו יתברך שישב בבית הסוהר הוא מקבל עליו באהבה, והיא שעמדה לו בנסיונו עם אשת פוטיפר שאמרו ז"ל שלש"ש נתכוונה שראתה באיצטרליגין שלה שעתידה להעמיד בן ממנו, ובודאי מה שראתה ראה גם הוא או שהודיעה לו, והי' מקם וכר נרחב לפני יצה"ר לפתותו, ומ"מ הוא לא הביט על התחכמות אלא שקיבל מאמר הש"י בתמימות שדבר זה אסור, ולא הביט על דעתו כלל, אם דבר זה נכון לפניו לעשותו או לא, וכבר דברנו מזה, וע"כ נקרא גם כן קטן, קטנן של שבטים, וכנראה שכל החטא של מכירת יוסף לא הי' יכול לצמוח אם גם השבטים הי' בהם אז מדה זו, שהם חשבו וחששו שלא ידחו מהיות בעלי ברית להש"י כמו שכתבו המפרשים ז"ל, ואם הי' בהם מדה זו כמו שאמר יעקב או דוד כנ"ל, הי' להם להשיב אל לבם ולסמוך על הש"י לאמור, ה' הוא הטוב בעיניו יעשה, אבל באשר הי' צריך לצאת לפועל מכירת יוסף וירידת מצרים נלקחה מהם מדה זו לשעתו, וזהו שאמר במדרש וישב למה תתענו ה' מדרכיך כשרצית נתתה בלבם וכו', ע"כ נקרא יוסף קטנן של שבטים:
33
ל״דוהנה חודש אייר נקרא זיו היינו שמקבל ההארה מניסן כמו לבנה שמקבלת אור השמש, וכמו שהלבנה כל כמה שמתרחקת מן השמש מאירה ביותר, כן כתיב מרחוק ה' נראה לי שכל כמה שאדם מבטל דעתו לרצון הש"י ועומד מרחוק בלי התחכמות אלא בתמימות נראה לו ה' ביותר, וכמו שפירשו המפרשים במאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, וע"כ בזכות יוסף שזה היתה מדתו ונקרא קטנן של שבטים זכו ישראל לקבל בחודש זיו הארה גדולה מניסן לעשות פסח, ונקרא פסח קטן:
34
ל״העוד יש לפרש דברי המדרש בשלח שבזכות יוסף עושין פסח שני, דהנה איש אשר הי' טמא או בדרך רחוקה ולא הי' יכול לעשות הפסח עם כל ישראל בודאי לא הי' זה במקרה, גם אין לומר שבשביל חטא הקדום הסטרא דקדושה אינו מקבלו ודוחין אותו מכלל ישראל לחוץ כענין שאמרו ז"ל בסוכה משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו כלומר אי אפשר בשמושך, כי ניסן הוא חסד ימין מקרבת ולא שמאול דוחה, וע"כ לומר שהסיבה היתה מפני חטא הקדום מצאו כחות החיצונים קן למו בגופו והם סבבו לו הסיבות שיהי' אז טמא או בדרך רחוקה, [ובזה יובן טענת האנשים ההם אל משה למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו, ופי' הספורנו מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהי' גוררת עבירה, ולהנ"ל יובן בטוב שא"א לומר שכחות חיצונים סבבו להם הסיבה שהרי היו נושאי ארונו של יוסף, ולא באה להם מצד שליטת החיצונים מפני חטא הקדום] והנה אמרו ז"ל ביוסף הצדיק עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תבוא ותאכל בכל הרואה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאשר לא נדבק עינו להרע ע"כ אין לכחות הרעות שליטה לקרב בכל גבול הרואה, וע"כ באשר כל ישראל היתה עליהם השבועה להטפל בארונו של יוסף, ע"כ זכותו מועיל להם לעולם שעכ"פ לא יהי' לכחות הרעות שליטה על איש ישראל לדחותו לגמרי מפסח, אלא יעשו פסח שני:
35
ל״ושנת תרע"ג
36
ל״זבמדרש ר' אבון אמר משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות מה הקב"ה עושה ניתן בראשו אחת ושתים בראשם של ישראל הה"ד דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים, וכבר דברנו במדרש זה, וכעת נראה לי לפרשו באופן אחר, ונקדים דברי המדרש לעיל מני' קדושים תהיו הה"ד ישלח עזרך מקודש ר' ברכי' בשם ר' סימון אומר מעשה וכו' והרי דברים ק"ו ומה אם הרוחות שלא נבראו לשום סיוע צריכין סיוע אנו שנבראנו לסיוע עאכו"כ הוי ישלח עזרך מקודש, ויש להבין מה חידש לנו המדרש עד שהוצרך להביא מק"ו מי לא ידע דאנו צריכין סיוע בכל רגע ורגע, מה גם ישראל שכל העולם מתנגדים להם, וכתיב לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל ובתרגום לא נחשיא צבין דיטב לדבית יעקב ולא קסמיא צבין ברבות בית ישראל, ועוד שהרי הקדים לומר אנו שנבראנו לסיוע, עוד שם במד"ר עזרה וסיוע מציון שנאמר ישלח עזרך מקודש מקדוש מעשים שיש בידך ומציון יסעדך מציון מעשים שיש בידך אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל בני כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים הה"ד קדושים תהיו, ויש להבין כפל הלשון פרוש קדוש:
37
ל״חאך יובן עפ"י מה שהגיד זקיני זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, ואין הפירוש קדוש במעשים שאינו עושה מעשים בלתי ראוים, שזה אינו נקרא אלא טהור ולא קדוש כמ"ש הראב"ד בספר בעלי הנפש, ומייתי לה מקרא דכתיב וטהר ידים יוסיף אומץ, אלא קדוש במעשים היינו שהוא נבדל ממעשה בלתי ראוי', שאיננו כלל בגדר זה, ואינו צריך לכוף את יצרו כלל, וזה נוסף על מדריגת טהור שהוא במדריגת מעשה ההוא וצריך לכוף את יצרו שלא לעשיתו, וקדוש במוח היינו שאינו בגדר המחשבה, שלא לבד שאינו בגדר המעשה אלא אפי' אינו בגדר המחשבה, היינו שכל דבר הבלתי ראוי הוא רחוק ממנו כ"כ כרחוק מזרח ממערב, וכמו שלא שייך לומר שאדם יש לו מחשבה שלא יאכל דבר נמאס ונפסל מאכילת כלב, שהרי לאו בר הכי הוא כלל, ועוד יותר מזה הם מעשים הבלתי ראוים לפני איש קדוש במוח, וע"כ נעשה שכלו נבדל מגשמיות וידוע לשון זה במהר"ל שכל הנבדל, וזה נקרא קדוש במוח:
38
ל״טאך קדושה כזו כמעט איננה ביד האדם, אבל האיש שהוא קדוש במעשים הוא ממשיך עליו קדושה עליונה ובאמצעות קדושה העליונה שהוא ממשיך כליו יכול לבוא להיות קדוש במוח, ובזוה"ק (פ"ו:) בענין איסור שעטנז בשעתא דב"נ אחזי עובדא לתתא באורח מישר כמה דאיצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדושה עלאה וכו' עוד שם ואיצטריך לי' לב"נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עלי' רוח קדישא רוח עלאה ואתקדשא בי' אתא לאתקדשא מקדשין לי' דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה', ובזה יובן כפל לשון המדרש כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים, שפרוש היינו קדושה במעשים וקדוש היינו קדושה במוח כנ"ל, אך קדושה שבמוח היא באמצעות הקידוש מעשים וזה שאמר המדרש ישלח עזרך מקודש מקדוש מעשים היינו שהעזר להיות קדוש במוח נמשך מקדושת המעשים, וזה עצמו הוא דמיית' לה המדרש לעיל מני' מק"ו אנו שנבראין לסיוע עאכו"כ היינו להיות לעזר להתקדש במוח באמצעות קידוש מעשים:
39
מ׳ואולי יש להעמיס זה בכוונת רש"י שפירש קדושים תהיו הוו פרושים מעריות ומעבירה, דאין לומר דקאי על שאר עבירות דהרי מסיים כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ועוד שאין מוזכר זה לא במדרש ולא בת"כ, אך להנ"ל יש לומר שכוון על קידוש מעשים וקדוש המוח והוא כפל לשון המדרש כנ"ל:
40
מ״אוהנה ענין שתי קדושות אלו היינו במעשים ובמוח יש לומר דהוא שבת דליליא ושבת דיממא, דשבת דליליא הוא כשהאדם משליך ממנו טרדת המלאכה והפרנסה ועול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ומתלהב נפשו בקדושת שבת, זה נקרא קדוש מעשים וזה שמור מדת לילה, ובזה זוכין להמשיך נשמה יתירה וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, ובשביל זה זוכין לקדוש המוח שהוא זכור שהוא מדת יום ולא לבד ביום אלא אף בלילה זוכין ג"כ לזכור כי כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וזה קידוש דנלמד מזכור קדשהו בכניסתו, ובזה יש לפרש אסדר לדרומא במנרתא סתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, מנורה בדרום שהוא חכמה, ושלחן בצפון, ושלחן הוא במקום מזבח שהוא בעשי', א"כ שני אלה רומזים לקידוש מעשים וקדוש המוח:
41
מ״בולפי האמור יובן מה שהקדים הכתוב מורא אב ואם לשבתותי תשמורו מה שאין הסדר כן בעשרת הדברות שהקדים שבת לכיבוד אב ואם, וגם לפי הלימוד שכתב רש"י שאם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, נמי הי' צריך להקדים שבת כמו שהקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת, ולהנ"ל יובן שכאן כתיב את שבתותי דרומז לשתי שבתות שבת דליליא, ושבת דיממא, ושבת דליליא הוא קדוש מעשים ע"כ הקדים מורא אם ואב שהוא קדוש מעשים שקידוש מעשים הוא לעולם בראשונה, ובא מורא אם ואב ושבת דליליא סמוכים ששניהם קידוש מעשים, אבל אם הי' מקדים את שבתותי תשמורו ואח"כ מורא אם ואב הי' שלא בהדרגה:
42
מ״גולפי האמור יש לפרש ג"כ דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, דהנה ידוע דהאדם יש בו דוגמא מכל העולמות והמוח שבו הוא דוגמת עולם העליון, והלב הוא דוגמת עולם התחתון, והנה בתרגום יונתן דשלוש קדושות שמכתירין להקב"ה, הוא קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי', קדיש על ארעא עובד גבורתי', קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, היינו למעלה ולמטה ונצחיות, והנה אם האדם הוא קדוש במעשים וקדוש במוח הוא דוגמת קדושת השי"ת למעלה ולמטה, וזה שהביא המדרש שני פסוקים אלו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים שקדושים תהיו על קדושת מעשים, והכתוב והתקדשתם על קידוש המוח כמו שאיתא בזוה"ק המובא לעיל לאתקדשא מקדשין לי' דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים שקאי על קדושת המוח כנ"ל, אך קדושה השלישית שהיא נצחיות עדיין אין לישראל בשלימות, כי עדיין הוא צריך למות ולהתבלות בקבר כדי שתפרד ממנו זהמת הנחש שנשתאבה בקרבו מחטא אדה"ר, עד לאחר התחי' אמרו ז"ל צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינן חוזרין לעפרן דכתיב והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, אבל בזה"ז אין לישראל אלא שתי קדושות, וממוצא הדבר שלעתיד כשיעמדו המתים יהי' לישראל כל השלש קדושות וע"כ אמרו ז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שמשמע כל השלש קדושות, וכן מצינו באדה"ר קודם החטא שרצו מלאכי השרת לומר לפניו קדוש שמפורש שם שהכוונה קדוש קדוש קדוש, ובזה יובנו דברי המדרש תצוה פ' ל"ח אתה גוזר ואומר קדושים תהיו לאלקיכם וכן זה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם רבון העולם אתה מבקש שנהי' קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלוא אתה מקדם ה' אלוקי קדושי ולא נמות וכו', ובפשיטות אינו מובן מה ענין מיתה שתהי' מונעת מהיות קדושים, ולהנ"ל יובן דקאי על שלימות הקדושה שהיא קדושה השלישית ודו"ק:
43
מ״דבמדרש נתת קדושה לישראל לעולם, היינו שעצם ישראל נשאר בקדושה ואפי' אם מקלקל מעשיו ח"ו עדיין יכול לשוב להיות קדוש, וזהו רוממות אתה נוהג בעולמיך, כי רוממות הוא ענין הבדלה ומרומם, וע"כ אינו יכול להתקלקל וזהו כי קדוש אני ה' כשם שהוא נבדל ומרומם מעולמו, וע"כ יכול להיות מצוה זו כוללת לכל עדת ישראל כטוב כחוטא, וא"כ פירוש הכתוב נכון דבר אל כל עדת ישראל קדושים תהיו שלכולם כטוב כחוטא אני מצוה שיהיו קדושים, ואל תתמה איך איש חוטא ביד מניוול מסור יכול להיות קדוש, ע"ז אמר כי קדוש אני ה"א:
44
מ״הברש"י פרשה זו נאמרה בהקהל, הנה כתיב ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלקיכם, הוסיף לאשור מלת כל, כי קדושה היא נבדל, ואי אפשר אלא א"כ כל איבריו מקודשים שאם אבר אחד עדיין איננו מקודש עדיין אינו מובדל כלל שהרי יש לו חיבור לרע באמצעות אותו אבר, וידוע דרמ"ח מצ"ע מקדשין רמ"ח אברים שבאדם, וע"כ להיות קדושים א"א כי אם ע"י עשיית כל רמ"ח מצ"ע, אך איך אפשר לאדם לקיים כל רמ"ח מצ"ע שהרי הרבה אינם נוהגין בזה"ז ויש מצות שאינן נוהגין אלא במלך או בכ"ג, ויש הרבה מצות שאינם אלא ע"י סיבה רחוקה מאד, אך כבר אמרנו במק"א שאם אדם דבק בכלל ישראל וכלל ישראל הם כאיש אחד, ומועילין מצות של זה לזה, כמו באדם הפרטי שמצות שמקיים באבר זה מועיל גם לאבר אחר, וכבר דברנו בזה, אך כ"ז באם הוא דבוק בכלל ישראל, וזה שנאמרה בהקהל להורות שא"א להגיע אל קדושה רק באמצעות הכלל מפני שרוב גופי תורה תלוים בה, והרי א"א לאיש פרטי לקיים את כולם, ובזה יובן ענין ספירת העומר קודם שבועות שכבר אמרנו שלשון עומר הוא קיבוץ הנפרדים והוא התכללות כל כתות זה שורשו בחסד וזה בגבורה, ובקיבוץ כל כלל ישראל יחדיו אז רק יכולין לקבל הארת חג השבועות בשלימות כמ"ש ממלנת כהנים וגוי קדוש, ובמדרש אלו הי' חסר אחד לא הי' ראוי' התורה להנתן, וכן כתיב ויענו כל העם יחדיו, ופי' הספורנו כלומר בין כולנו נשלים את חפצו, ושבת מסייע לזה שהוא רזא דאחד, וע"כ בשבת נתנה תורה, וע"כ בימים האלו ימי הספירה מחויב כל איש נלבב לדקדק בכל עניניו להרחיק ממנו כל עניני קנאה ושנאה לזולתו, ולהכניס בלבו אהבת ישראל בכלל ובפרט:
45
מ״ובמדרש וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל הה"ד עץ חיים היא למחזיקים בה, א"ר הונא בשם ר' אחא שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת והוא רוצה להשיאה לאחר אלא בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך אם יש לך זכות כך אמר ר' הונא בשם ר' בנימין בן לוי אמר משל למלך וכו' כך אמר הקב"ה למשה אמור לישראל בני עסקו בתורה ואין אתם מתייראין משום אומה אלו נאמר עץ חיים היא לעמלים בה לא היתה תקומה לשונאי ישראל אלא למחזיקים אלו נאמר אשר לא ילמד לא היתה תקומה וכו' אלא אשר לא יקום את כל דברי התורה הזאת לכך נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ועוד האריך במדרש בענין מחזיקי לומדי תורה, ולכאורה אין לו שום שייכות לענין הפרשה, ויש שפירשו דהא ונטעתם כל עץ מאכל רמז לת"ח, אבל על הקרא עצמו יש לתמוה מה ענין זה לענין הפרשה והי' לו לרמז זה בכל מקום, וגם הפתיחה אם תקח אמרי שבא בנתיים לכאורה אין לו שייכות:
46
מ״זונראה לפרש עפ"י דברי הא"ע פ' וישלח שמעלה גדולה יש לארץ ישראל שמי שיש לו בה חלק חשוב היא כחלק עוה"ב, עכ"ד, והנה כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כמ"ש ועמך כולם צדיקים, כן כל ישראל יש להם חלק בארץ ישראל, אך כמו שלעוה"ב אין זוכין אלא לפי מסת המעשים טובים תורה ומצות שמסגל בעוה"ז ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כן הוא בארץ יש אל, שיהי' ארץ ישראל קולטתו ויהי' לו חלק בה צריכין להקדים תורה ומצות, ובמדרש ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל תורה וא"י ועוה"ב, וכנראה שהקפידו ז"ל על הסדר וזה מסייע לזה, נראה דכמו ביציאת מצרים אף שלא הי' בידם זכות שיהיו ראוין להגאל עד שמרע"ה תמה ואמר מה זכות יש להם והשיבו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, והרי שנחשב להם זכות מה שעתדין לעשות, כן בא"י כתיב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו, והיינו שבעבור ישמרו חקיו להבא בזכות זה נתן להם ארצות גוים, אך כל זה הוא מצד הכלל וכל הכלל כולו שמרו חקיו, אבל בפרט א"א לומר שהגיע זכות כל פרט ופרט, שיהי' כל פרט ופרט שומרי כל התורה ועוסקים בה, ועיין רמב"ן דברים (י"ט ח'), והרי א"י יש חלק לכל פרט ופרט, אדרבה אינו נחשב ירושה וישיבה עד שיהא כל אחד מכיר את שלו, אבל לזה יש תקנה בהחזקת לומדי תורה, וע"ז סובב הולך כל דברי המדרש עי"ש, אך אמרו ז"ל בש"ס סוכה (מ"ט:) שמא תאמר כל הבא לקפוץ קופץ [פירש"י ולעשות צדקה וחסד קופץ ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך] ת"ל מה יקר חסדך אלקים [צריך לתת לב ולטרוח ולרדף אחרי' לפי שאינה מצוי' תמיד לזכות בה למהוגנים] וזהו שאמר המדרש שלא יהיו דברי תורה בעיניך כאדם שיש לו בת בוגרת, היינו שלזכות להיות ממחזיקי לומדי תורה איננו דבר קטן ומצוי אלא אם יש לך זכות קח אמרי, ואין ת"ח הצריכין חיזוק מפאת עצמם אלא כדי שיזכו בהם המחזיקים, וזהו ענין הכתוב וכי תבואו ונטעתם היינו שביאתכם תהי' כדי להחזיק לומדי תורה, כענין יציאת מצרים כדי לקבל התורה, ואפשר עוד לומר שמצות ערלה ג' שנים מסוגלת להזדמן לו אנשים ת"ח מהוגנים להחזיק בידם, כמו שאינו נהנה מהפירות בעוד דבוק בהם כח הרע, אלא ממתין עד שתעבור זמן שליטת הערלה וישארו רק חלקי הטוב, כן מזדמן לו ת"ח שנדחו מהם חלקי הרע ונשאר בהם רק חלק הטוב:
47
מ״חר"ח אייר
48
מ״טהנה סדר לידת השבטים מתיחס חודש אייר לשמעון וכן הוא בזוה"ק ח"א (קע"ג. ר': רל"ו.), וחודש ניסן לראובן, ושם ראובן ע"ש כי ראה ה', ושם שמעון ע"ש כי שמע ה', והרי שני החדשים האלו בחי' ראי' ובחי' שמיעה, ובזוה"ק כי ראי' הוא מקרוב ושמיעה מרחוק, והיינו כי בניסן ראו ישראל בעיניהם אלקית כמ"ש לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, וכן ובמורא גדול זו גילוי שכינה, ואח"כ בים וירא ישראל את היד הגדולה ואמרו זה אלי וראתה שפחה על הים, ובכן נשאר לדורות שנותנין מן השמים התעוררות לכל איש נלבב בבחינת ראי', אך בחודש אייר נשארה רק בחי' שמיעה מרחוק, והנה כתיב שמעי בת וראי והטי אזנך וכבר אמרנו במק"א ענין הטיית אוזן הוא להיות רודף אחר עומק הכוונה ולא יסתפק בשטחיות הענין, כמו מי שהוא מטה האוזן לשמוע היטב לבל יאבד ממנו שום הגה ושום הברה למען ישכיל על עצם הכוונה, כן הוא בחודש הזה שצריך האדם להשכיל על הכוונה שהמבוקש מהאדם איננו כשהוא רואה את האלקית בעיניו, שלדבר זה לא היתה צריכה הנשמה לרדת לזה העולם, וא"כ כל כוונת הנסים והארות הגדולות של חודש ניסן היו הכנה לבד לימי ההסתר והחושך, אחר הסתלקות הארת ניסן ולקיים כי אשב בחושך ה' אור לי, ואחר שהאדם משכיל על דבר טוב לחדש מעשיו כקטן שנולד ואל תזכרו ראשונות ומכאן ולהלן חשבנא לקבוע עצמו כיתד שלא תמוט שיעורן כסדרן לתורה ולתפלה בכוונה למצוא האלקית אף בימי ההסתר, באין אח"כ לחודש סיון המתיחס ללוי, ע"ש הפעם ילוה אישי אלי, וזוכין לחיבור ודיבוק ונשוקין דרחומא דחג השבועות:
49
נ׳ויש לומר שענין ג' חדשים אלה מרומזין במזלות, טלה, שור, תאומים, כי טלה אין הבעלים נותנין עליהם עול אלא מבקשין להם מרעה טוב ויפה, והמה נמשכין אחר הרועה, ולעומת טובת המרעה נהנין הבעלים מהם בגזות וולדות, ואם יתן עליהם עול הם מתכחשין והגזות וולדות יהיו דלים ורעים, כן הוא מתדמה ענין הנהגה העליונה בימי ניסן כמ"ש אמשכם בעבותות אהבה, וישראל מקיימין משכני אחריך נרוצה, ומתפנקין על רחמי מאריהון, וכן כתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, והכל הוא באהבה וחיבה יתירה, אך חודש אייר מזלי שור, והוא שור לעול, וכמ"ש הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, כי איננו מרגיש מתיקות העבודה כ"כ, ואעפ"כ הוא מטה שכמו לסבול עול תורה אפי' בזמן ההסתר והסתלקות האור כי טוב של ימי ניסן, ובשביל זה זוכין לחודש סיון שמזלו תאומים, ובמדרש אחת היא יונתי תמתי כמו תאומתי, שהוא תכלית התדבקות במרור החיים, לא זה גדול מזו ולא זו גדול מזה, כבמדרש:
50
נ״אוכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי ניסן מזלו טלה רומז אל הכלל כאמרם ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד ובו פסח ראשון עבודת הכלל, אייר רומז על כל פרט בפ"ע ומזלו שור דקאי גילדי גילדי כבש"ס ר"ה שזה מורה על חילוק הפרטים ובו פסח שני שהוא עבודת יחידים, וסיון מזלו תאומים על שם הכלל והפרט יחד, היינו שכלל ישראל קבלו התורה, ומ"מ קיבל כל אחד חלקו, עכת"ד, והיינו כי בניסן שנותנין הארות גדולות מן השמים אף למי שאינו ראוי ומושכין בעבותות האהבה כנ"ל, ומובן שאין זה רק מצד הכלל שכנסת ישראל אהובה לפני המקום, וע"כ אז נרצין מצד הכלל, אבל באייר הוא זמן עבודה אפי' בהסתלקות ההארות הגדולות, וזהו לכל פרט ופרט כמו שהוא, וע"כ צריכין לראות ולהשגיח שיהיו נרצין גם מצד הפרט, כי אחר שכבר התאחדו כל ישראל בעבודת חודש ניסן וחדש והבא קרבן מתרומה חדשה, שהוא התאחדות ישראל ע"י השקלים, הגיע הזמן באייר לפשט עקמימיות שבלב בפרטות כל איש ואיש לפי מהותו, וע"כ באה בו מצות פסח שני לטמא ושהי' בדרך רחוקה מאחר שאז הוא זמן ריצוי הפרטים:
51
נ״בולפי סדר האר"י ז"ל שהחדשים הם לפי סדר הדגלים מתיחסין החדשים, ניסן ליהודה אייר ליששכר, סיון לזבולון, יש לומר נמי באופן הנ"ל כי יהודה הוא שבט המלכות והוא מצד הכלל כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף, ומלך הוא מאחד את כלל ישראל, יששכר הוא בעל תורה כבמדרש במדבר ותורה הוא בשכל ובמוח שבזה הוא כל פרט ופרט בפ"ע כאמרם ז"ל שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד וחד לפי דמשער בלבי', ויש לומר לפי"ז ששני חדשים האלו הם, תורה, ומצות, מוח, ולב, יששכר תורה שבמוח, יהודה מצות המיוחס ללב כמ"ש ודבק לבנו במצותיך, והוא המלך שלבו לב כל ישראל והוא התשוקה שבלב ישראל לאביהן שבשמים, וע"כ כל עשיית המצות שהעיקר של עשיית המצות היא לעשותם באהבה ותשוקה ובהתלהבות מתיחס ליהודה, וע"כ בניסן שהוא זמן העבודה בעשי' השבתת שאור ופסח מצה ומרור וכל קרבנות החג וקדושת היום שהם מצות מעשיות הם המאחדים את כנסת ישראל, שבעשי' כל ישראל שוים, והוא מתיחס ליהודה, ואחר שהתאחדו כנ"ל הגיע חודש אייר זמן תורה לחוד שהוא בפרט להיישיר את כל פרט ופרט, והוא מתיחס ליששכר שהוא בעל תורה, ואח"כ סיון מתיחס לזבולון מלשון יזבלני אישי, וכן יש למצוא ענין זה בצירוף הויות שבחדשים אלי, ניסן הוי' כסדר, והא האחרונה לבסוף, כי הא האחרונה היא בעשי' להורות שישראל התאחדו בהש"י באמצעות מצות מעשיות, כי אות האחרונה שבהוי' הוא הקרוב יותר להנבראים, כנודע, וצירוף הוי' שבחודש אייר הוא הויות באמצע, ואות ואו היא האחרונה להורות שישראל מתדבקין בקב"ה באמצעות אות ואו שהוא תורה כידוע למבינים.
52
נ״גוהנה לפי האמור יש לפרש משנת ספר יצירה המליך אות ואו בהרהור וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהן שור בעולם ואייר בשנה וכוליא ימנית בנפש, ולדברינו הנ"ל יובן שבאשר חודש אייר הוא זמן התאמצות בתורה שהוא אות ואו אות אמת ואין אמת אלא תורה, ועיקרה בהרהור הלב כמ"ש והגית בו יומם ולילה ואין הגיון אלא בלב וכן הוא אומר והגות לבי תבונות, והרהור דברי תורה מבטל כל הרהורים בישין כידוע, וזהו הפירוש המליך אות ואו בהרהור כמו שמלך מטה עוז בידו להטות את לב העם לחפצו, כן אות הואו שהוא תורה מטה את הרהור הלב לחפצו, וזהו כתר מלכות של אות ואו וצרפן זה בזה שהרהור הלב יהי' מצורף לדברי תורה, וצר בהם שור בעולם היינו להיות כשור לעול תורה ולהיות נרצה מצד הפרט כנ"ל וכוליא ימנית בנפש כי כליות יועצות וכתיב אף לילות יסרוני כליותי, ואין רינה של תורה אלא בלילה ובמדרש באאע"ה שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, והדברים כמבוארים:
53
נ״דשנת תרע"ד
54
נ״הקדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, יש להבין מה נתינת טעם הוא זה וכי בשביל שהש"י הוא קדוש יתחייב שכולם יהיו קדושים, והלוא הש"י אלקי כל הארץ יקרא ואין מתחייב מזה שכל הארץ יהיו קדושים, וכמה וכמה הדרגות שיש בבורא ואין בנברא, וזקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק אמר בזה הלשון, וכי האיך יכול בו"ד להיות קדוש אלא מחמת כי קדוש אני ה' אלקיכם, עכת"ד והדברים צריכין פירוש וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר דהנה בהקדמת פרשת עריות שבפרשת אחרי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם, כמעשה ארץ מצרים וגו' וברש"י אני שאמרתי בסיני אנכי ה' אלקיך וקבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזרותי, ויש להבין שזה שייך בכל מצוה ומצוה ולמה לא הקדים לכל מצוה ומצוה אני ה' אלקיכם, עוד ברש"י שם ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזרת אני ה' אלקיכם דעו מי גוזר עליכם דיין להפרע ונאמן לשלם שכר, ויש להבין שהתיבות "דעו מי גוזר עליכם" נראו מיותרות, ובקיצור הו"ל לומר אני ה' אלקיכם דיין להפרע ונאמן לשלם שכר, וכמו בריש עשרת הדברות שכתיב וידבר אלקים פירש"י דיין להפרע ולא הוסיף לאמר דעו מי גוזר עליכם:
55
נ״וונראה דהנה בש"ס סנהדרין (ל"ז.) דאמר ההוא צדוקי לרב כהנא אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת א"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, וכבר פרשנו התשובה שמאחר שהביט בתורה וברא את העולם והתורה העידה עלינו כך ע"כ טבענו משתנה, וככה נבראנו שאיש ישראל יהי' בכחו להתגבר על יצרו, ויש להסביר עוד דהנה ברש"י הוריות (י"ג.) סורו שר שלהם כדאמר בגר שסורו רע דהיינו יצה"ר ששר שלו רע הוא, ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלה שהשר של האומה הוא היצר של האומה, וכן הוא כמדומה לי בזוה"ק ששרי האומות עתידין ליתן את הדין על אשר שעבדו אומה שלהם את ישראל מפני שהשרים הכניסו מחשבה זו בלבם, והנה כל האומות נמסרו לשרים לבד ישראל שהם חלק ה' ולא נמסרו לשום שר אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא מנהיגם, ולעומת שהשרים נקראים אלהים אחרים מחמת שהם מנהיגים את אחרים, או כמו פירש"י אחרים עשו אותם אלהות עליהם, כן נמי להבדיל נקרא הש"י אלקי ישראל, כלומר מנהיג את ישראל, ממילא כמו באומות המנהיג שלהם הוא היצר שלהם, כן נמי מנהיג ישראל הוא היצר של ישראל, וע"כ אין דומה טבע ישראל לטבע האומות שהשר שלהם מכניס ללבם מחשבות רעות כל היום ולדידהו שייך השאלה אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אבל ישראל שמחשבתם רק טוב אין טבעם נוטה לרע כלל, ובדין הי' שלא יהי' לאיש מישראל שום יצר לדבר איסור, אך באשר מחטא אדה"ר ואילך נתערב טו"ר ובחי' הרע שבתערובות הוא המתאוה לדבר איסור, אבל לא כח נעלה מעליונים שתקפהו לכך כמו זולתנו שהשר שלהם הוא היצר שלהם והוא כח עליון חזק שתקפהו בכח, וע"כ טבענו משתנה מטבע זולתנו, וביכולת ביד ישראל להשים מחג ורסן לטבעו:
56
נ״זאך הנה ידועין דברי הרמב"ם והרמב"ן שלעומת שאדם דבוק בהש"י ככה הוא מושגח ודבק בו הנהגה העליונה, וע"כ כאשר הדביקות איננה בשלימות ג"כ אין ההשגחה והנהגה העליונה דבק בו בשלימות ובמקום השגחה העליונה שנחסר לו נופל תחת הנהגת שר הארץ או כוכבים ומזלות, ובאמצעות זה יכול להיות לו ג"כ יצה"ר, ומ"מ אי אפשר שיהי' בו יצה"ר כ"כ ובאותן האופנים שהוא אצל אומה"ע, זולת אם ח"ו פסק ממנו לגמרי דביקות הש"י, וזאת בלתי אפשר כי אפי' רשעים מלאים חרטות והכל חפצים ליראה את שמך, מה גם מי שקורא פעמים ביום ק"ש ומקבל עליו עול מלכות שמים בודאי אי אפשר שיצה"ר יתקפהו כ"כ:
57
נ״חובזה יש לפרש דברי המדרש בראשית פ' כ' ארבע תשוקות הן וכו' ואין תשוקתו של יצה"ר אלא על קין וחבריו שנאמר ואליך תשוקתו וכו' ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר ועלי תשוקתו ד"א תשוקתו תשים אנו ואפי' שאנו תשים אנו מקוים לישועתו של הקב"ה ומיחדים שמו בכל יום, ע"כ, וזהו הדברים שאמרנו שתשוקתו של יצה"ר על קין וחבריו היינו לקשקש בתוך מעיהם להסיתם לכל רע, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל לעוררם לכל טוב, והוסיף לפרש במלת תשוקתו שאפי' שאנו תשי כח מ"מ אנו מקוים לישועתו ומיחדים שמו בכל יום, ובשביל זה לעולם זאת על ישראל:
58
נ״טולפי האמור יש לומר דכשבא לאמור לישראל פרשת עריות אשר זולתנו יצה"ר תוקפם ואין להם כח לעמוד כנגדו וכמשל אש בנעורת, הקדים לאמור להם אני ה' אלקיכם שלא יחשבו עצמם כבלתי יכולים לעמוד עצמם בזה ואפי' ממחשבה וראיית עינים כאמרם ז"ל נואף בעין נקרא נואף שנאמר ועין נואף, מה גם מי שכבר נכשל בכמו אלה אל יפול לבו עליו כמתיאש לעמוד על נפשו לזה אמר אני ה' אלקיכם אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלקיך וקבלתם עליכם מלכותי ע"כ נשתנה הטבע שלכם כנ"ל מעתה אל תחושו וקבלו גזרותי כי היכולת בידכם ניתן:
59
ס׳וזה שאמר רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירת אני ה' אלקיכם דעו מי גוזר עליכם וכו' דהנה ביחזקאל כ' באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וברש"י על צרכיהם ואם אינו שומע לנו גם אנו לא נענש על עבירות שבידנו שהרי כבר מכרנו ואין לו עלינו כלום עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום, ע"כ, הנה הם חשבו שכבר יצאו מתחת רשות הש"י וע"כ באמת סרה מהם השגחה כנ"ל שכלפי שאדם דבוק הוא מושגח, והם שנפסק הדביקות וחשבו עצמן כעבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה שוב נסתלקה מהם השגחה העליונה ונפלו תחת שר הארץ ע"כ תקף אותם היצה"ר בכח, ולא עצרו כח לעמוד כנגדו ומחמת זה נתקו בעריות בימי עזרא, וזה שהוסיף רש"י תיבות "דעו מי גוזר עליכם" שצריכין אתם לידיעה זו ובידיעה זו לבד תנצלו שכאשר תדעו מי גוזר עליכם דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר שעדיין אתם תחת השגחה והנהגה העליונה הן לשבט והן לחסד שוב א"א שיהי' לכם יצה"ר שיתקף אתכם בכח כנ"ל ויהי' היכולת בידכם לעמוד עצמכם לבל תכשלו:
60
ס״אולפי הנחה זו גם היצה"ר שבאדם הוא ביד האדם שלעומת רצונו להדבק באלקים חיים נעשה מושגח ונסתלקו ממנו מחשבות רעות, ואם הוא יותר דבוק נעשה יותר מושגח ויותר יהיו מחשבות לבו רק טוב ואם נותן דעתו להתקדש עוד יותר יהיו מחשבות לבו קדושים, ובמדרש והובא ברמב"ן פ' שמות אקיק אשר אקיק כשם שאתה הוה עמי כך אני הוה עמך אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי וכו', וכך נאמר נמי לדרכנו שלעומת שדבוק הוא מושגח ואם מתקדש עצמו הוא דבוק ומושגח בקדושה ניתנו בו מחשבות קדושות:
61
ס״בולפי האמור יובנו דברי זקיני זצללה"ה מקאצק איך אפשר לבו"ד שיהי' חדוש, כי קדוש פירושו נבדל היינו שלא יהי' לו שייכות בענינים אלו, זה בלתי מובן איך הוא זה כי הטבע מושכהו למה שהוא בטבע כמו האש לעלות והאבן לירד, ואף שהנהו נמסר בידו שלא לשמוע לטבעו מ"מ זה איננו נקרא קדוש אלא טהר ידים, וע"ז נתן הכתוב טעם לציווי זו כי קדוש אני ה' אלקיכם כנ"ל, שאני המכניס המחשבות טובות ללבבכם, ואם אך תרצו להתקדש ותדבקו עצמיכם בקדושה אסלק מכם מחשבות אלו ותהי' מחשבותיכם רק קדושות ואז תוכלו להיות קדושים:
62
ס״גבמדרש אמ"ר יודן כתיב ואתה מרום רוממות אתה נוהג בעולם נתת כהונה לאהרן לעולם וכו', מלכות דוד לעולם, נתת קדושה לישראל לעולם שנא' קדושים תהיו, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל ביעקאע"ה אותן שעות שמיהרה החמה לשקוע בשבילו כשיצא מבית אביו חזר ומהרו לזרוח בשבילו כשבא מחרן שנאמר ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, וכן אותן השעות שמיהרה לשקוע במיתת אחז חזרו בימי חזקי', והטעם כי סדר העולם הוא עפ"י התורה כי הביט בתורה וברא את העולם והיוצא מהסדר הוא יוצא מסדר התורה והוא רק כעין הוראת שעה, עפ"י נביא, וכמו שהגדנו בפרשת מצורע בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, וע"כ מוכרח לחזור דבלא"ה היו אותן שעות חסרין לעולם ושוב לא הוי כהוראת שעה, וכמו נביא שאינו יכול לחדש דבר לעולם אלא לשעה:
63
ס״דוהנה ענין כהונה דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צב' הוא וכן מלך ישראל שהוא מרכבה למלכות שמים ובשלמה כתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך, וכן קדושה בישראל כל אלה הוא יציאה מסדר עולם הטבע כי עולם הטבע אינו סובל מלאך כמו שאמר מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, וע"כ כ"ג שהוא כמלאך אין ראוי מצד עולם הטבע וכן מלך ישראל יושב על כסא ה' אין ראוי מצד עולם הטבע מה גם שיהיו כלל ישראל קדושים היינו נבדלים מחומרית עולם הטבע הוא היפוך עולם הטבע, ולפי הנחה הנ"ל שכל יציאה מסדר העולם א"א שיתמיד לעולם ומוכרח לחזור כן היו אלו, אלא מצד שרוממות אתה נוהג בעולמך שגם בתוך עולם הטבע נמצא ענין התרוממות, כי מאחר שדבר זה נכתב בתורה והבריאה היא לפי סדר התורה ניתן בעולם הטבע הזה נמי כח עליון מרומם, ובשביל זה אין עולם הטבע מתנגד לזה וע"כ לעולם הוא, ואדרבה שאי אפשר שיהי' הפסק מענינים אלו לעולם ואף שאין לנו לא כ"ג ולא מלך ולא קדושת כל אחד ואחד מישראל כדבעי למהוי, מוכרח להתחדש אורם בראשונה, וזה שבמדרש אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ זה אהרן ודוד זה מבקש כהונתו וזה מבקש מלכותו, ולא כתיב לפני אדון וגו' אלא לשון על כי מאחר שמוכרח לחזור יוצדק בו לשון על אדון כל הארץ, וכמו שכתוב בחנה ותתפלל חנה על ה', ודרשו ז"ל שאמרה אלך ואסתתר וכו' ואין אתה עושה תורתך פלסתר:
64
ס״הובאמת כאשר ישום האדם אל לבו כדברים האלה גורם התעוררות וחיזוק שהרי סוף כל סוף כל פרט ופרט יתקיים בו ההבטחה שיהי' קדוש כמ"ש בפדר"א שקדושים תהיו הוא הבטחה שעתיד להיות כל ישראל קדושים וכן משמע בזוה"ק קדושים תהיו ודאי, אלא שזה מתוקן לכנוס תיכף למדה זו, ויש שצריך כיבוס וכיבוס כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, אבל סוף כל סוף אחר המירוק והגלגולין ישוב כל איש ישראל להיות קדוש, ואולי זה כוונת הכתוב והי' כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, היינו אפי' מי שהוא בבחי' שיריים ונותר שאין אדם משגיח עליהם נמי קדוש יאמר לו, ולהם לא כתיב אלא לו משמע לכל פרט ופרט איש לא נעדר, וא"כ מיטב שלא ירבה בהליכה שלא יצטרך להרבות בהחזירה:
65
ס״וואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, יש לפרש עפי"מ שכתבנו במק"א הא דהשיב משרע"ה למלאכים כלום יצה"ר יש ביניכם משא ומתן יש ביניכם למצרים ירדתם וכו', אף שבודאי שהמלאכים לא רצו אלא פנימית התורה, מ"מ לגודל מעלת התורה אין להגיע אלי' אלא מחמת הבריחה מדבר ההיפוך לה, כי הבורח מן חיצונית באו לעומתו בקדושה, ואתם המלאכים שאין בכם ענינים אלו אין לכם ממה לברוח ע"כ אי אפשר שתזכו לתורה, כן נמי יש לומר שלהיות לעם לה' אי אפשר בלתי ע"י הבריחה מן העמים, ולעומת שאדם בורח ובודל עצמו מן העמים בה במדה נכנס תחת כנפי השכינה, ואילו יצויר שאין כאן עמים לברוח מהם אי אפשר לבוא להיות לעם לה', ואולי זהו שאמרו ז"ל והנה טוב מאד זה יצה"ר ומה"ט הוא:
66
ס״זואפשר עוד לומר שכל המציאות של העמים המכעיסים ובאים, הוא רק לתכלית זה כדי שישראל יהי' להם ממה לברוח ויזכו עי"ז להיות לעם לה', וכמו שהגדנו במק"א בטעם שבכל מקום שנאמר שבת בתורה נאמר מקודם ששת ימי המעשה, כי לרגלי רוממות השבת אי אפשר לזכות בו אלא ע"י הבריחה מששת ימי המעשה ומטרדותא דהאי עלמא, נמצא כי ששת ימי המעשה הם סיבה לשבת, וכמו עוה"ז שהיא סיבה לעוה"ב כבמדרש ריש חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד עוה"ב מעוה"ז ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבותיו שהוא מחמת התרחקו מעוה"ז, ולפי דרכנו יתבארו הדברים בסגנון אחד שלרוממות עוה"ב א"א לזכות בו אלא ע"י הריחוק והבריחה מעוה"ז, וע"כ שבת שהוא מעין עוה"ב זוכין בו רק ע"י הריחוק והבריחה מששת ימי המעשה, ובסגנון זה הוא מציאת האומות סיבה שיזכו ישראל להיות לעם לה' ע"י הריחוק והבריחה מהם:
67
ס״חולפי הנחה זו יש לומר הכרעה בענין מציאת האומות לעתיד שיש מקומות בתנ"ך ובדברי חז"ל מראין פנים לכאן ולכאן, ובספורנו פ' בחקותי ופניתי אליכם אחר אבדן האומות כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה, ובפסוק ואכלתה ישן נושן כתב אחר שיתמעטו האומות אכריכם וכורמיכם וכו' עכ"ל, משמע שעכ"פ ישאר מיעוט מהם היפוך הנ"ל שיעשה כלה בכל הגוים, ולפי דרכנו יש לומר דהגם שלעתיד יהיו גם האומות מזוככים לעומת מהותם של עכשיו, מ"מ לעומת מעלת ישראל אז יהי' נמי שייך לומר בישראל שיזכו למעלות רמות ונשגבות עוד יותר ע"י ריחוק והבריחה מאומה"ע, וא"כ יהי' גם אז צורך בהם ע"כ יהי' להם מציאות, אך לאט לאט שיתעלו ישראל במדריגות נשאות עד שיהי' ביכולתם לזכות בבחי' עצמם ולא בסיבת הבריחה לעומת עליות ישראל יתמעטו מציאת האומות מפני שלא יהי' עוד צורך בהם עד שיעשה אותם כלה לגמרי, וא"כ המיעוט שלהם לא יהי' בפעם אחת רק לאט לאט עד שלבסוף שלא יהי' צורך בהם יעשה אתם כלה היינו חלקי הטוב שבהם יתבררו וילקחו להטוב וחלקי הרע ילכו לאבדון והיו כלא היו:
68
ס״טוממוצא הדברים לחזק ידים רפות שלא ירבצו תחת משא יצה"ר או שאר מיני מניעות וטרדות, כי אדרבה זהו מתנה טובה שעל ידיהם נוכל לעשות חיל, ואלמלא הם לא הי' דרך לבוא לשום מעלה, ואיש שיש לו מניעות ביותר ישכיל וידע שנתבקש למעלות רמות ביותר:
69
ע׳שנת תרע"ה
70
ע״אבזוה"ק אמר הקב"ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב ואתם הדבקים בה' אתם ולא שאר עמין (ע"ד כתיב הכא קדוש) בג"כ (קדושים תהיו דייקא) עכ"ל, ויש להבין דבודאי אין הכוונה על סתם עמין העושין כל תועבה דבהו לא צריכין למימר שהשי"ת לא רצה לדבקם אליו, ועוד אפי' הי' רוצה הם אינם רוצים, אלא כל חושיהם בטנופא ובכל תועבת ה' אשר שנא, אלא ודאי דמיירי בטובים שבהם וכגון חסידי אומה"ע, אך יש להבין דמשמע משום דהם א"א שיהיו קדושים וכמו דמסיים קדושים תהיו דווקא, והרי ברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והרי בחסידי אומה"ע מסתמא נמי נמצא בהם גדורים מערוה, ובמדרש שאנשי מזרח היו גדורים מערוה, ולמה לא יקראו קדושים:
71
ע״בונראה דהנה ידועין דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש בהפרש שבין טהור לקדוש, שטהור הוא במעשה כמ"ש וטהר ידים יוסיף אומץ, שהטהרה מתיחסת לידים שהיינו במעשה וקדוש הוא נבדל היינו שלא יהי' לו שייכות לענינים אלו כלל ויהיו רחוקים ממנו אף במחשבה, עכ"ד, ולפי"ז יש להבין מה שפירש"י דבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, שבשביל גדר ערוה תכן רק לקרותו טהור ולא קדוש:
72
ע״גונראה דהנה במצות קדושים תהיו יש להבין כי להיות קדוש ונבדל עד שלא יהי' לו שייכות לדברים אלו כמעט אין זה מסור ביד האדם אלא מתת אלקים הוא כי מטבע החומר לבקש את תפקידו אלא כענין שאמרו ז"ל באאע"ה שהמליכו הקב"ה על כל רמ"ח אבריו, אך נראה עפימ"ש הרמב"ם בטעם דמועול כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנפשות ישראל בעצם רוצים לעשות רצון קונם אלא שיש שגברו עליהם כחות החומר וכאשר מסלקים כחות החומר ע"י כפי' שוב נשאר עצם הרצון, ונחשב שוב שעשה הדבר ברצון ולא בכפי', ובדוגמא זו יש לומר בענין קדושה שנפש ישראל רוצות להתקדש אלא שהחומר מושכה למה שהוא, ע"ז באה המצוה שיכוף את טבעו על כרחו שלא בטובתו, עד שיהי' בעיניו נמנע לעשותו כמו שנמנע בעיני איש לאכול גחלי אש, ואז שוב הטבע לא יחמידהו כמ"ש הא"ע בענין איסור לא תחמוד שכל שנמנע בעיני איש לא יחמוד אותו כמו שלא יתאוה שיהי' לו כנפים לעוף השמימה, ובהסתלק חמדת החומר שוב תשאר עצם הנפש בטהרה שברצונה להתקדש ושלא יהי' לה שייכות לענינים אלו:
73
ע״דולפי האמור יובן דהמצוה של קדושים תהיו תלוי הכל בגדר ערוה [וכל תאוות עוה"ז נכלל בזה] שע"י גדר הערוה ישוב הדבר נמנע אצלו ולא יחמידהו כלל ושוב יופיע קדושת הנפש בעצמה, ובזה לשון הת"כ פרושים היו קדושים תהיו, היינו שהציווי הוא רק להיותינו פרושים ואז ממילא ימשך הדבר שנהי' קדושים, וא"כ הדבר מסור ביד האדם ויתכן להצטוות עלי':
74
ע״הוהנה כ"ז ניחא בישראל שמוצא נפשם מקור הקדושה, אבל אומה"ע שמוצא נפשם ממקום אחר ואין הנפש בעצמה רוצית להתקדש, אין לו אלא מה שהוא כופה את טבעו ולא יותר, ושוב אין לו דרך להגיע להיות קדוש וז"ש הזוה"ק קדושים תהיו דייקא היינו דייקא ישראל ולא אומה"ע, וע"כ לא אתרעי בהו קב"ה לאדבקא אליו שבעוד שרצונו של איש עודנו קשור באהבת חיצוניות בלתי אפשר להתדבק בקב"ה כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק:
75
ע״וברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ודקדקנו במאמר הקדום דהפרשה ממעשים נקרא טהור ולא קדוש, וכעת נראה לי בפשיטות דרש"י לא אמר כל מקום שאתה מוצא פרישה מערוה אלא גדר ערוה, והיינו כמו שאדם עושה מעקה וגדר לגגו שלא יפול הנופל ממנו מפני שהוא חושש לנפשו אפי' בחששה רחוקה, שלרגלי גודל ההיזק עושין משמרת ביוחר, ובאשר יודע שאם יפול מהגג שהוא גבוה יתרסקו אבריו ואין לו עוד חיים הוא חושש ביותר ומתרחק מהשפה ועוד עושה לו מעקה וגדר, ק"ו שבלי מעקה לא יטייל על שפת הגג ממש, כן צריך להיות דבר עבירה לפני איש נלבב ועוד אלף פעמים ככה, ובכן לא יעמוד על קו הדת צעד האחרון אלא כל איש יעשה לו גדר והרחקה, ומי שהוא מבין ביותר עד כמה מגיע פגם העבירה ח"ו מתרחק עוד יותר ומבדיל עצמו מנגוע אפי' בקצהו של דבר המותר, וזהו כאמרם ז"ל קדש עצמך במותר לך, והנה בפרשה של מעלה כתיב ושמרתם את משמרתי וממנו למדו ז"ל לעשות משמרת למשמרת כגון שניות לעריות, והנה עוד בכלל זה כל מיני הרחקות והבדלים, וזה נקרא גדר ערוה ולא פרישה מערוה, כי לשון פרישה מערוה משמע מהאיסור גופי', וגדר ערוה משמע הגדר אפי' בחשש רחוק שמא יבוא לדבר איסור ומבדיל עצמו להתרחק אפי' מההיתר, וזהו בכלל קדושה שפירושו נבדל:
76
ע״זולפי האמור משמע דטעם דפסולי כהונה נמי גדר והרחקה כמובן:
77
ע״חשנת תרע"ו
78
ע״טבמדרש קדושים תהיו הה"ד ויגבה ה' צבאו' במשפט תניא ארשב"י אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה את הדין ברשעים ואית לי' קריין סגיין והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים וכו' והדין ויגבה הוי' צבאות במשפט, וכל המפרשים חתרו למצוא דרך מה שייכות יש במאמר זה לפ' קדושים, ובתנחומא מסיים סיפא דקרא והאל הקדוש נקדש בצדקה שהוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד סניגוריא על ישראל אמר הקב"ה לישראל אני מתקדש בכם וכו' ואתם מתקדשים בי וכו' שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, והדברים צריכין פירוש:
79
פ׳ונראה לפרש דהנה יש לדקדק בכתוב והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' הנאמר במלחמת גוג ומגוג, בשלמא והתגדלתי ניחא שהוא מראה את גדולתו על כל העולם כולו וכי הוא מושל בכל ובידו הכל לעשות בהם כרצונו, אבל והתקדשתי צריך פירוש מה ענין זה לקדושה שפירושו בכל מקום נבדל. ונראה דהנה כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו פירש"י מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם, והדברים צריכין פירוש מאי אתי לאשמעינן, ומי לא ידע שהש"י איננו נלחם עם חרב וחנית, ויש לומר שדבר גדול השמיענו דהנה יש לדקדק דשם הוי' הוא שם של רחמים והי' לו ליחם המלחמה לשם אלקים, אך הוא הדבר דאתא לאשמעינן שמלחמותיו לא בכלי זיין פירושו כחות הדין ובזוה"ק (קי"ד.) בפסוק כל כלי יוצר עליך לא יצלח האי דוד מלכא א"ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו, אבל יש מלחמותיו שנעשים בשם הוי' שם של רחמים, והוא עפ"י מה שנאמר בישעי' י"ט משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ולבב מצרים ימס בקרבו, והיינו שבהתגלות אלקית נמסים כל כחות חיצונים המתנגדים למלכות שמים כהמס דונג מפני האש שבאשר הם היפוך קדושה אלקית אינם יכולין לסבול ומתבטלין מאליהן, ומלחמה באופן זה נעשה על הים כמ"ש הים ראה וינס, ובמדרש שהי' הסוס אומר למצרי רמה של עולם אני רואה בים, וזהו הפירוש בשמו הוא נלחם:
80
פ״אויש בזה הבחנה לידע אם המלחמה באה מצד כחות הדין או באופן הנ"ל בשמו הוא נלחם, דבמלחמה שאין בה עצמה התעלות מדריגה לישראל מראין הדברים שבאה רק לענוש את הרשעים והיא באה מצד כחות הדין הממונים לכך, אבל אם יש בה דו פרצופין מפלה לרשעים והתרוממות קרן הצדיקים כמו בים שנתעלו ישראל במדריגות גדולות וראתה שפחה על הים וכו' וכל שם ישראל נקראו עברים ע"ש עברו ים, זה לאות וסימן שהמלחמה באה מחמת התגלות קדושה אלקית שהרשעים ששורשם בטומאה שהיא היפוך קדושה כמ"ש הכוזרי שכל טומאה היא היפוך קדושה, אינם יכולין לסבול קדושה אלקית שקדושה היא הבדלה שהש"י נבדל מהם לגמרי ואין להם שום מציאות בהופעת קדושה זו ומתבטלין מאליהם כמ"ש כהמם דונג מפני האש כן יאבדו מפניך אלקים, שתיבת מפניך הוא כינוי להתגלות אלקית אך ישראל ששורשם בקדושה וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם ובמדרש אביכם תוא קרובכם הוא ויכולין לסבול התגלות הקדושה ע"כ עוד מתעלין ומתרוממים:
81
פ״בולפי האמור יתפרש הכתוב והתגדלתי והתקדשתי הנאמר במלחמת גוג ומגוג שאז באותה העת יתעלו ויתרוממו ישראל, ובמדרש פרשה י"א ששבע שנים אחר מלחמת גוג ומגוג הם פרטגמיא של צדיקים לעת"ל, א"כ בזו המלחמה יתראה קדושת הש"י לעיני כל הגוים כאשר יראו בהמלחמה ההוא דו פרצופין כנ"ל יבינו שהי' מחמת גודל קדושת השם שהרשעים אינן יכולין לסבול כנ"ל:
82
פ״גויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי הזוה"ק בענין דין ר"ה דינא קשיא אתעברא מעלמא מאן דינין קשיין אילין רשעים גמורים, דכמו שבכלל כן נמי בפרט כל אחד ואחד דחלקי הרע והפסולת שבו נדחה מהאדם כמו הרשעים גמורים שבכלל, וכל פרט ופרט מתנקה ומתטהר, עכ"ד, כן נמי יש לומר בנ"ד דכמו בכלל יש מלחמה הנעשה ע"י התגלות ה', כן נמי בפרט דלעומת ששורה על האדם קדושה אלקית, כל חלקי הרע שבו והפסולת אינם יכולין לסבול ומתבטלין מאליהן, אך איך אפשר שתחול קדושה אלקית על האדם בעוד מצואתו לא רוחץ ועושה מעשים הפכים לקדושה אלקית, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ובכן צריכין מקודם להיות פרושים ולהיות טהר ידים בכדי שיהי' ראוי לחול עליו קדושה אלקית ואז ממילא נדחו חלקי הרע ממנו ונעשה קדוש היינו נבדל בעצם מחלקי הרע ולא להיות טהר ידים לבד:
83
פ״דובזה יובן לשון התורת כהנים פרושים היו קדושים תהיו וכבר דקדקנו אם בא לפרש מלת קדושים שהכוונה להיות פרוש לא הי' לו לחזור ולכתוב קדושים תהיו, ועוד מהו השינוי שאצל פרושים כתב היו ואצל קדושים כתב תהיו בתוספת ת'. ולהנ"ל יש לומר דהיו הוא לשון ציווי והכי קאמר דהדרך הנכון לקיים מצות קדושים תהיו שהוא כמעט אין ביד האדם, כי האדם אין בידו אלא להיות טהר ידים אבל להיות קדוש שפירושו נבדל לגמרי אין זה ביד האדם, לזה אמר הת"כ שהציווי בעצם העשיי' אינו להיות קדושים אלא הציווי הוא להיות פרושים ואז יהי' ראוי להיות שורה עליו קדושה אלקית וידחה ממנו הפסולת וכתות הרעות ממילא, ואז יהי' קדוש, וזהו קדושים תהיו לשון הבטחה שע"י שתהיו פרושים יצמח מזה שתהיו קדושים:
84
פ״הוזהו שבזוה"ק וע"ד מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב קדושים תהיו קדושים היו לא כתיב אלא תהיו תהיו ודאי, ויובן עפי"מ שהגיד כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפי' מה דאיתא כמה פעמים בזוה"ק הלשון דאשתדל באורייתא דלשון שידול בארמית הוא כלשון פיתוי בלשון הקודש כי יפתה מתרגם וארי ישדל, והיינו שיהי' מתפתה לדעת התורה להיות פרוש נעשה טהור ולבתר אתקדש היינו ע"י שיחול עליו קדושה אלקית וידחה הפסולת ממנו וישוב להיות קדוש ממילא וזהו תהיו ודאי שהוא הבטחה:
85
פ״וובזה יתפרש נמי דברי קודש זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהגיד בזה"ל קדושים תהיו אך איך אפשר לבו"ד להיות קדוש לזה אמר הכתוב כי קדוש אני ה' אלקיכם, והיינו כנ"ל מחמת קדושת ה' השורה עליכם באשר הוא אלקיכם נדחה הפסולת ונשוב להיות קדושים:
86
פ״זולפי האמור יובן שייכות מאמר המדרש הנצב פתח דברינו בפסוק ויגבה ה' צבאו' במשפט וסיפא דקרא והאל הקדוש נקדש בצדקה היינו מחמת שבאותו זמן שעושה דין באומות עושה צדקה בישראל, זה מורה שכל הדין שעושה באומות הוא ע"י שהוא קדוש ועי"כ ישראל מתעלין ומתרוממין עוד כנ"ל, וזהו פתיחה טובה וביאור נכון על מצות קדושים תהיו שכמו בכלל כן בפרט כנ"ל, ובזה יש לפרש נמי דברי התנחומא אני מתקדש בכם שעי"כ שמו הגדול מתקדש בעולם, ואתם מתקדשים בי שע"י השראת קדושתי עליכם נעשיתם קדושים:
87
פ״חובזה יתפרשו דברי המדרש כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך מהו להצילך תרין אמוראין חד אמר להגן עליך להיות צל על ראשו וחד אמר לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך כד"א ונצלתם את מצרים על מנת והי' מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור ר' ישמעאל בר"נ אמר זה ניבול הפה, ונראה דתרין אמוראין לא פליגי דהא והא איתא דע"י הפרישות כנ"ל אדם זוכה שיהי' שורה עליו קדושה אלקית וזהו הצל המגין על האדם מכחות רעות הרודפין אחר האדם להממו ולאבדו, אך כאשר זוכה להתקדש ונפרד ונדחה ממנו הפסולת כנ"ל אז לעומת שנדחה ממנו הפסולת זוכה שישתאבו בו חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בין האומות וזהו לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך כמו במצרים שנתבררו כל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים במצרים ונשתאבו בישראל מחמת קדושה עליונה ששרה עליהם כדמיון ברזל הנמשך אחר אבן השואבת, וזהו שמביא הכתוב ונצלתם את מצרים, וכמו במצרים אחר שנפרדו מטומאת מצרים ונגאלו כאמרם ז"ל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, ואז נתפזרו לשאול איש מאת רעהו וגו', כן לדורות בכל פרט אחר שזוכה להתקדש היינו שיפרד וידחה ממנו הפסולת, זוכה שימשכו אליו חלקי הקדושה המפוזרין כנ"ל.
88
פ״טויש לומר דבהכנסת שבת שישראל משליכין מהם עול חשבונות הרבים וטרדת הפרנסה וטורח מלאכה. זוכין לקדושת שבת ונשמה יתירה ובשביל זה נפרד הפסולת, וכמו בכלל כל דינין מתעברין מינה, כן הוא בכל פרט בצד מה, וזהו שמור, ומזה באין לזכור והוא קדושת היום כאמרם ז"ל זכרהו בכניסתו, וכמו שדברנו כבר מזה, ושמור וזכור מקביל למה שבת"כ פרושים היו קדושים תהיו כנ"ל:
89
צ׳במדרש ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שיש בידך ומציון יסעדך מציון מעשים, פירוש דכל מעשי האדם כפולים המה דכמו שעושה למטה נעשה דוגמתו למעלה וכמו שפי' הבעש"ט בפסוק ה' צלך כמו שבנטות האדם לעומתו נוטה הצל כן כביכול למעלה, ומובן שהעיקר למעלה ולמטה הוא רק סימן למה שלמעלה, וזהו ציון מעשים מלשון ובנה אנלו ציון שהפי' סימן, וכאשר אדם עושה מצוה ודעתו עלי' שכן נעשה למעלה, ממילא עושה ברגש הנפש ובדו"ר ורעותא דליבא, ביודעו שמעשיו הם ציון וסימן לבד לעולמות העליונים שהוא מגיע במעשיו, אז מסעדין אותו מלמעלה, אבל כשאין דעתו עליו אין בהמעשים טובים שלו כ"כ שבח שיסעדו אותו, וקידוש מעשים הוא שיהי' מובדל מגשמיות וכאלו כל עשייתו רק למעלה ולא למטה והוא עוד יותר מציון והוא מביא לעזר שהוא עוד יותר מסעד:
90
צ״אוכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ר"י בר' סימון פתח אחרי ה' אלקיכם תלכו וכו' אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, אף כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, וכבר אמרנו שרמז יש בדבר, ונראה עוד לומר דהנה ענין נטיעות שנוטעין יחור בארץ ובאמצעות היחור זה מוציאה הארץ הפרי שהוא טמון בארץ בכח ולא בפועל, וזולת היחור הי' כח הפרי עלה בתוהו ולא ראה אור, כן דוגמא זו האדם כי האדם עץ השדה וטמון באדם כחות נפלאות אך הם בכח ולא בפועל כדמיון כח הפרי בארץ שאין בארץ לא טעם ולא ריח, כן הם כחות האדם שטמונים בקרבו, אך באמצעות התורה שהיא כמו נטיעה באדם כמו שאנו אומרים וחיי עולם נטע בתוכינו מוציא כחותיו לפועל, ובזולת התורה אפי' יתייגע כל היום לקבוע בעצמו מדות טובות ויתעורר עצמו באהבה ויראה אינו כלום, וזהו שרמזו שיתעסקו במטע תחילה היינו עסק התורה, ואח"כ יוציא פירות הוא מדות טובות ואהבה ויראה:
91
צ״בשנת תרפ"א
92
צ״גבמדרש הה"ד ויגבה ה' צבאות במשפט תנא ארשב"י אימת שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדה"ד ברשעים ואית לי' קריין סגייין והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' וכתיב נודע ה' משפט עשה, בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי למען דעת צדקות ה' והדין ויגבה ה' צבאות במשפט ואינו מובן מה שייטא לפרשת קדושים, וכבר דברנו מזה:
93
צ״דונראה עוד לומר בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דקידוש החודש משפט כתיב בי' דלכאורה אינו מובן דמשפט אין שייך אלא בין שני בעלי דינים, והגיד דידוע דבעת מיעוט הירח הוא זמן שליטת כחות החיצונים, והקידוש החודש הוא משפט שמעתה והלאה אין לכחות החיצונים עוד שליטה עכ"ד, והנה ישראל שהם בנים למקום הי' צריך להיות טבעם מקודש לשמים כטבע האש שנמשך למעלה, כי כל דבר נמשך לשורשו, אבל מחמת חטא אדה"ר שנתערב טוב ורע, ובשער הקדושה להרח"ו שאין לך דבר בעולם שאין בו תערובת טוב ורע עכ"ד, וחלקי הרע הם מושכים לאחור למונעם מלהתקדש, או כלשון אמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, אך בזה שאמרה תורה קדושים תהיו, הנה יצא מפיו של הקב"ה משפט לומר שהאיש הבא להתקדש יהי' לו היכולת להתקדש ולא יהי' יכולת ביד חלקי הרע וכחות החיצונים לעכב, וזהו שבא בלשון ציווי ובלשון הבטחה שלשון תהיו סובל שני המשמעות שבשביל הציווי הוא הבטחה ובשביל ההבטחה שוב הוא ציווי, ויש להעמיס זה בדברי הזוה"ק קדושים הוו לא כתיב אלא קדושים תהיו עיי"ש:
94
צ״הולפי האמור יתפרשו לנו דברי המדרש שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ה"א וכתיב הכא אני ה' אלקיכם, ואינו מובן הלוא כמה פעמים כתיב לשון זה בתורה, ולא אמרו שהוא כדיבור אנכי ה' אלקיך, אך לפי דרכינו י"ל דהנה ידוע דגלות מצרים הי' התפשטות כחות הרעות עד שהכניסו את ישראל למ"ט שערי הטומאה, עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, וזהו ובמורא גדול זה גילוי שכינה וכמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ולבב מצרים ימם בקרבו, א"כ כמו יצי"מ בכלל ישראל שהגילוי שכינה עיכבה בעד התפשטות כחות מצרים ונסתלקו ויצאו ישראל לחירות, כך הוא בכל פרט ופרט שמצות קדושים תהיו מעכבת בעד התפשטות חלקי הרע שאינם מניחים להתקדש, וע"כ דיבור זה קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א הפירוש בשביל שאני קדוש אני רוצה שעמי יהיו קדושים כי נאה לקדוש פאר מקדושים, וע"כ אני עושה משפט שלא יתפשטו כחות החיצונים יותר מדי ויהי' יכולת בידכם להתקדש, והוא כענין אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארמ"צ מבית עבדים, שבשביל שאנכי אלקיך עשיתי משפט במצרים שלא יתפשט עוד כחם הרע עליכם, וזהו כמ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, היינו שמדת המשפט מברכת שאין להם להתפשט עוד עליכם:
95
צ״וומעתה יתבארו דברי המדרש שבריש דברינו הה"ד ויגבה ה' צבאות במשפט אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין ברשעים, כי ע"י שבמדת המשפט עושה דין ברשעים נסתלקו כחות הרעות מלב ישראל ואז ישראל ביכולתם לקדש את שמו הגדול בעולם, ושמו של הקב"ה נעשה גבוה ומרומם ונתגלה צדקת ה', וזהו סיום הכתוב והאל הקדוש נקדש בצדקה ובתנחומא מסיים בה בצדקה שמלמד עליהם סניגוריא, והיינו שזה עצמו הסניגוריא שכל מה שישראל לא עשו כשורה הכל הי' מפאת כחות החיצונים כנ"ל, שהרי בסילוק כחות החיצונים ישראל מעצמם נוטים ונמשכים להתקדש:
96
צ״זוזהו שעוד במדרש רוממות אתה נוהג בעולמך נתתה קדושה לישראל לעולם שנא' קדושים תהיו, היינו שישראל בעצמותם הם קדושים, וע"כ אינם נצרכים אלא סילוק המונע, וע"כ בא בלשון הבטחה כנ"ל:
97
צ״חשנת תרפ"ב
98
צ״טבמדרש קדושים תהיו הה"ד ויגבה ה' צבאות במשפט תנא אמר רשב"י אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו, בשעה שעושה מדת הדין ברשעים ואית לי קריין סגיין וכו' ר' ברכי' בשם ר' לוי אמר הה"ד ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך בעליונה מלך בו"ד יושב בדין בזמן שהוא נותן דימוס כל העם מקלסין אותו ובזמן שהוא נותן ספיקלא אין כל ברי' מקלסת אותו מפני שהם יודעים שיש שטף בדינו אבל הקב"ה אינו כן אלא בין במדת הטוב בין במדת פרענות ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך בעליונה, רב הונא בשם ר' אחא אמר וכו' אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם חסד אתה עושה עמי אשירה בין כך וב"כ לה' אזמרה וכו' אמר רב יודן ואתה מרום רוממות אתה נוהג בעולמך נתתה כהונה לאהרן לעולם וכו' מלכות לדוד לעולם וכו' נתתה קדושה לישראל לעולם שנאמר קדושים תהיו, עד כאן:
99
ק׳נראה דרשב"י אמר אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדה"ד ברשעים, ברשעים שהם גורמים הסתרת פנים, וע"י הדין ברשעים מסתלק ההסתר, ואז מתפשטת מדת הגדולה שהיא חסד בעולם, ורב ברכי' הוסיף לומר שמדת הדין בעצמה איננה אלא ברחמים, היפוך מלך בו"ד שיש שטף בדינו, אין הפירוש עיוות הדין אלא כמו מים השוטפים ומזיקים, אבל הקב"ה לעולם ידך בעליונה, שמדה"ד בעצמה איננה אלא ברחמים, וע"כ מתקלס בשעה שעושה דין כמו בשעה שעושה חסד וזהו ואתה מרום לעולם ה' [שהוא מדת הרחמים] לעולם אפי' כשעושה דין נמי, ור' יודן מפרש מרום רוממות אתה נוהג בעולמך שהוא לעולם, היינו דידוע שהעליונים הם בלתי שינוי והתחתונים לעולם משתנין פושטין צורה ולובשין צורה, ומ"מ מתנות ה' אינם נפרדים אלא הם דבקים בשורשם בעליונים וע"כ אינם משתנים, וזהו נתתה קדושה לישראל לעולם, ואף שהגלגל מתגלגל ויתראה בשטחיות להיפוך מ"מ בפנימיותם לא נפסקה מהם הקדושה, וזה רבותא עוד יותר:
100
