שם משמואל, שבת חול המועד סוכותShem MiShmuel, Shabbat Chol HaMoed Sukkot

א׳שנת תרע"ג

ב׳יש ליתן טעם מדוע אין אנו אומרים שלום עליכם בליל ש"ק בחוהמ"ס, עפ"י מה שכבר אמרנו, ענין שלום עליכם מלאכי השלום שהם המלאכים המלווים את הנשמה יתירה מעולם עליון, והם מוסרים אותה להמלאכים המלווים את האדם, וטעם צורך המלאכים מפני שלרוחק מעלת הנשמה בעולם העליון לעומת האדם שהוא בעוה"ז צריכין לאמצעים, והם המלאכים, עד בואה להאדם, עיין בפ' תבוא, והנה בסוכות שישראל יושבין בצלא דמהימנותא כענין שכתוב הביאני המלך חדריו, והסוכה שהיא גמטריא הוי' אד' מקפת אותם, הרי מחיצתם לפנים ממלאכי השרת וכענין שכתוב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפירש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתם לעין כל שהם יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתם לפנים ממה"ש והם ישאלו להם מה פעל אל, וכדוגמא זו היא הסוכה והאושפיזין עם ישראל בסוכה שמעלת ישראל אז גבוהה ממה"ש ואינם נצרכים לאמצעים:

ג׳ולא עוד אלא שיש לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם רבותיו זצללה"ה שבכל מקום קיבוץ ישראל אם בא לשם מלאך נעשה בטל מפחד ה' כי כל בי עשרה שכינתא שריא, עאכו"כ שיש לומר שאין ביכולת המלאך לבוא להסוכה מפני פחד ה' ומהדר גאונו כי חל שם שמים על הסוכה, והאושפיזין גבוהין הרבה מהמלאכים כידוע, א"כ אין מקום לאמצעים כנ"ל, ואינו דומה למקום קיבוץ אנשים בשבת דעלמא אף דמלאך נתבטל שמה כנ"ל, היינו מחמת הקיבוץ ולא מחמת הפרט ויכול לבוא לתוך לבו של כל פרט ופרט, אבל בסוכה שכל פרט ופרט הוא כ"כ מוגבה, אין זה תימא שאין מקום כלל להאמצעים, ובזה תוכחת מגולה לכל איש היושב בסוכה לידע מה שלפניו:

ד׳יש ליתן טעם על שאין לולב דוחה שבת אלא ביום הראשון לבד, דהנה כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, והנה במצות יום הראשון לא כתובה שמחה, רק בשאר הימים במקדש אית בי' שמחה, הגם שיום הראשון במקדש הוא בכלל שבעת הימים, מ"מ הרי לא גרע מגבולין דהמצוה היא אף בלעדי שמחה, אלא שבמקדש יש בו נמי מעלת השמחה, והנה ברגלים כתיב בתורה מצות שמחה ובשבת לא כתיבה שמחה, רק עונג, והטעם משום דשמחה היא התגלות הנעלם שבתוך עומק הלב עד אשר לפעמים תתגלה גם באברים החיצונים להביאו לידי ריקוד כנודע, ושבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות ולא בהתגלות, ויש לומר טעם שאינה בהתגלות, כי באם היתה שבת גם בהתגלות הי' ביטול הבריאה לגמרי כי היתה עלי' גם בחיצונית העולמות, כי עלית שבת היא גדולה ואינה דומה ליו"ט, ע"כ שבת היא רק בפנימית והעלי' היא רק בפנימית העולמות, והחיצנות כדקאי קאי, וע"כ אין בשבת שמחה רק עונג ורצון שהוא במוח לבד:

ה׳ולפי"ז יובן דבשאר הימים שציווי הלולב הוא רק בשמחה אין לו ענין בשבת, רק ביום הראשון דאיתא נמי בגבולין, ובהם לא כתיב כלל שמחה, א"כ הרי מציאת מצות לולב ביום ראשון בלעדי שמחה ע"כ ניטל גם במקדש דלא גרע מגבולין, והשמחה דבמקדש גם ביום ראשון נתקיימה כשחל בחול, ומ"מ בשאר הימים דכל מציאת מצות לולב היא רק בשמחה אין לו ענין בשבת:

ו׳ויש לומר עוד דלגודל מעלת שבת צריכה שתהי' דווקא בפנימיות, שאין לגלות קדושה עליונה כ"כ בעוה"ז לבל תהי' בו אחיזה גם להבלתי פנימים, וזה שבא הרמז בדבריהם ז"ל גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והבן:

ז׳במדרש קהלת ר' יהודה בר' סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית, בראשון בראשית ברא וגו' וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגלו כספר השמים וכו' עד בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת, הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכי' כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עלי' להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת א"ר לוי אדם הראשון אמרו, עכ"ל, והוא סתום מתחילתו ועד סופו, וכי בשביל שמחללי' מות יומת הוא הבל אדרבה זה מורה גודל וחוזק השבת, ועוד כנראה שהסתכל וראה שבשוגג יביא קרבן ויתכפר לו נתפייס דאל"ה אין לו ענין לכאן, ומה נתפייס בשביל הקרבן וכל חייבי כריתות בשוגג מביאין קרבן חוץ פסח ומילה, וגם אדה"ר מה שבח מצא בשבת בשביל שיש לו כפרה בקרבן, ולמה לא אמר שירה על כל חייבי כריתות בשוגג שמתכפרין בקרבן:

ח׳ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי המדרש אסתר (פ"א י') בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה שהיו אומרים לפניו רבש"ע בהמ"ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם תנו ימים כנגד ימים, הה"ד בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו', ופירש הוא זצ"ל שהיו המלאכים מתמיהין מנין נמצאה מנוחה ושלוה בעולם הלוא בהמ"ק שמשם יוצאים כל טובות שבכל העולם חרב, והשיב להם הקב"ה שהוא מחמת חילול שבת, היינו ששבת היא מנוחה ושלוה, וכאשר ישראל מחללין אוחה נוטלין האומות את השלוה והמנוחה ודפח"ח, ועפ"י הדברים האלה יש לפרש כשראה שלמה המע"ה הא דכתיב מחללי' מות יומת, שהכתוב קורא מחללי' כסבור הפי' כמו לשון חילול מע"ש, שהשבת יוצאת מקדושתה ונמסרת לחיצונים ח"ו, א"כ אין לך הבל גדול מזה:

ט׳אך נתפייס במה שראה שבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו, והיינו התיקון שע"י הקרבן הוא רק בעולם התמורה ששייך קלקול ותיקון אבל שבת שהיא מעין עוה"ב ושם אין שייכת השתנות ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וא"כ אם היתה ח"ו השבת עצמה ע"י החילול נמסרת, להחיצונים, לא הי' שייך בה תיקון ע"י קרבן, וע"כ לומר שאין עצם השבת מתחללת ח"ו כי לגודל מעלת השבת א"א לפגום, כי פגם הוא שייך בדבר שאיננו בעצם, אבל שבת היא קודש שהוא עצם הקדושה ואינו מקבל מאחר, ובזוה"ק שקודש הוא מלה בגרמי', ע"כ אינו שייך בו קלקול שאינו מגיע שם הפגם כלל, ומה שע"י החילול יוצאה להחיצונים היא רק השלוה והמנוחה של האדם, שהיא רק מסתעפת מן השבת דוגמא לאור השמש דרך זכוכית בעל גוונין יראה כאלו האור יש לו גוון, אבל בעצם אור השמש אין שום שינוי מה גם בשמש עצמו, והנה על מדוכה זו ישב ג"כ אדה"ר ודייק מהא דשוגג מתכפר ע"י קרבן שאין החילול בעצם השבת, דאלו הי' החילול בעצם השבת ח"ו לא הי' מתוקן ע"י קרבן, וע"כ התחיל לשורר ולזמר, מזמור שיר ליום השבת, דהנה במדרש שכל שירות שבעוה"ז כולם לשון נקבה כמו נקבה שפורקת וחוזרת וטוענת, כך אחר כל הישועות באו אח"כ עוד הפעם צרות, אבל לעת"ל שלא יהיו עוד צרות יאמר השירה בלשון זכר שיר חדש, וזה עצמו הי' הענין באדה"ר שראה שעצם השבת אינו מתקלקל לעולם והוא מלה בגרמי' כנ"ל מעין עוה"ב, ע"כ יוצדק בו לשון שיר, מזמור שיר ליום השבת לשון זכר, אבל בכל הפגמים שנתקנו ע"י קרבן לא קא מידק מידי שהרי אפשר שנפגם ונתתקן, אבל שבת אלו הי' ח"ו מגיע בה שום פגם לא הי' שייך בה תיקון כנ"ל:

י׳בשחהמ"ס מפטירין במלחמת גוג ומגוג כי קבלה בידינו מהגאונים ז"ל שמלחמת גוג ומגוג תהי' בסוכות, ובודאי לאו במקרה הוא כמ"ש המהר"ל שדברים הגדולים לא יתכן שיהי' ענינם במקרה כלל:

י״אונראה ליתן טעם לשבח בזה דהנה ענין גוג ומגוג הוא ענין מרידה כאמרם ז"ל כלום יש עבד שמורד ברבו, וכמו שמפורש בכתוב יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ואינו דומה לארבע מלכיות ששעבדו בישראל, שהם חשבו שהש"י מאס בישראל ח"ו והחליפם באומה אחרת, וכבמדרש שהשפחה כושית אמרה שאדני מגרש את אשתו מפני שמצא ידי' מפוחמות ויטול אותי, אבל גומ"ג שבא אחר קיבוץ גליות כמפרש בכתוב זהו מרידה וחוצפה יתירה בלי שום התנצלות, וכמו עמלק קליפת כלב שבא תיכף אחר יציאת מצרים והאותות ווהמופתים, א"כ המלחמה היא על ה' ועל משיחו:

י״בוהנה בכתבי האריז"ל שסוכות הוא מחיית עמלק, ויש לומר הטעם בפשיטות כי סוכות יו"ט של אהרן, וכתיב בי' קרב אל המזבח שפירש"י שהי' בוש וכו', א"כ היא היפוך לגמרי ממדת עמלק שזה חצוף ומורד וזה עומד וחרד ובוש לקרב, וע"כ בזכותו ענני כבוד, כענין בזכות ויסתר זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד וישמע הכנעני מלך ערד זה עמלק, שזה ההיפך לגמרי, וע"כ סוכות שהוא דוגמת ענני כבוד זה היא מחיית עמלק, וכ"כ גוג ומגוג שענינם כעין עמלק יבוא קיצם בחג הסוכות:

י״גכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ובש"ס תענית (ט"ו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה ויש לומר דזה ענין כל הזמנים מר"ה עד סוכות, דהנה במדרש אחרי (פ' כ"א) ה' אורי בר"ה, והיינו שבר"ה אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו בבריאת העולם בכללו דכתיב ויאמר אלקים יהי אור, כן הי' בבריאת האדם שהוא עולם קטן, בר"ה כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, והיא נר ה' נשמת האדם להאיר לפניו דרך ילך בו, כ"כ הוא בכל ר"ה, דוגמא לזה הוא השופר מאן דנפח מתוכו נפח, מזה בא אור ה' בלב ישראל לעוררם ולעודדם, וזה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה שרמז יש בדבר כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', ומזה מסתעפת התעוררות בלב ישראל וגנוחי וילולי, וכל עשי"ת הווידוין והתעניתים ויוהכ"פ, א"כ ר"ה הוא אור זרוע, ובעשי"ת היא התסיסה והצמיחה, עד יוהכ"פ שנתברר שישראל כולם צדיקים ושהחטאים לא היו כי אם במקרה, וכבמדרש פ' תולדות משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ כו' ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר עכ"ל, א"כ במה שישראל מתנקים מעונות ביוה"כ זה עצמו לעד שישראל הם בדמיון הקרח שאין המוץ מסתבך בשערו, והיינו שאין העונות דבקים בו אלא במקרה היו, וא"כ נראה כי ישראל כולם צדיקים, א"כ ר"ה הוא אור זרוע בשביל צדיק היינו שיתראה צדקת ישראל, ועם זה נפשטה העקמימיות שבלב ע"י התשובה והווידוין, וע"כ בא הרמז כפשוטה שלאחר תפלת נעילה שמעתה נפשטה העקמימיות שבלב, והוא כדמיון פשוטה שלאחרי התרועה, לרמז שע"י שבירת הלב גנוחי גנח ילולי יליל נפשטה העקמימיות שבלב, וכמו שבפרט בכל תר"ת שהפשוטה לפני' מורה כי עשה את האדם ישר ונתעוות ע"י העונות וחזר ונתפשט והוא הפשוטה שלאחרי', כן הוא בכלל, ראשית כלל התקיעות מתחילה בפשוטה, ומסיים אחר תפלת נעילה כלל כל התקיעות חודש הזה בפשוטה לבדה להורות כי נתפשטה העקמימיות שבלב ונעשו ישראל ישרי לב, ואז נתקיים ולישרי לב שמחה היא שמחת חג הסוכות:

י״דשנת תרע"ד

ט״והנה מצות לולב מדאורייתא במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, ומדרבנן שאף בזמן המקדש אין לולב דוחה שבת אלא ביום הראשון בלבד בין במקדש בין בגבולין, ויש להתבונן בזה:

ט״זונראה לומר דהנה במדרש וכן בגמרא דלולב ומיניו רומזים לכתות שבישראל ויעשו כולם אגודה אחת, אך הנה ידוע דאין דעתן של בני אדם שוות, ויש פירוד הדעות הבא רק מצד המעלה שישראל הם שכליים כמ"ש מהר"ל, וא"כ יש להבן איך יתכן שתהי' המצוה אף בכגון אלו שיעשו כולם אגודה אחת, אך יש לומר דזה בא מצד מדת החסד כמו אאע"ה שמדתו חסד, אף שהי' איש מרכבה ומחשבותיו משוטטות בעליונים, לא הפריעה אותו מעלתו מלהשפיל את עצמו ולהתחבר אף לשפלים בתכלית, למען להגביהם משפל מצבם, ככה צריכין לעשות אגודה כל קהל ישראל, שהגדולים יתחסדו עם הקטנים להתחבר עמהם, וזה שיסד הפייטן למשוך אלה את אלה לעשות אלה כאלה וכו', והנה ידוע בכוונות שיום הראשון הוא חסד שבחסד מקיף ופנימי, ע"כ מצות לולב מדאורייתא היא יום הראשון בלבד, אבל בשאר הימים שהם מדות מתחלפין כמו גבורה שבחסד וכו' שאין החסדים כ"כ בתכלית אין בהם מצות לולב, לבד במקדש, שהמקדש בעצמו הוא המקבץ את כל ישראל, שכולם מתקבצים בבית אחד, וכל ישראל נעשו חברים ברגל כולו, ע"כ גם בשאר הימים נוהגת מצות לולב, היינו שהמקדש מסייע שאפי' בשאר הימים יתאגדו ויתאחדו יחד, מצד החסד כנ"ל:

י״זוהנה שבת היא רזא דאחד בלעדי שום מעשה, ולכאורה אין שום צורך ללולב בשבת, אך יש לומר דבשבת אין התאחדות ישראל אלא בבחי' נשמתם, כמו ששבת היא יומא דנשמתא, וכל עליות העולמות שבשבת הן רק בפנימיות, אבל בחיצוניות עולם כמנהגו נוהג, ע"כ יש מציאות מצות לולב גם בשבת כדי שיתאגדו ויתאחדו ישראל גם בחיצוניותם, אך כ"ז הוא בזמן שבהמ"ק קיים, שבהמ"ק עצמו הוא המאחד את ישראל בחיצוניותם, וישראל יושבין על אדמתם שארץ ישראל היא המאחדתם כמ"ש בטעם שלא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, אבל אחר החורבן שהגלות בעצמה היא כח המפזר היפוך אחדות ישראל, וכבמדרש ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, א"כ בחיצוניות א"א שכלל ישראל יתאחדו, ולא נשארה התאחדות ישראל כי אם בפנימיותם, והרי בפנימיותם אין צריכין בשבת להלולב ששבת עצמה היא המאחדת, אדרבה הי' עוד זלזול לשבת, שהרי בנטילת הלולב הי' מורה שאין השבת מאחדת וצריך עוד ללולב [ויש לומר דמטעם זה לא דחי אף במקדש בשאר הימים משום דליתא בגבולין, וא"כ אין כח התאחדות והתחברות בכל כלליות ישראל כ"כ בחיצוניותם, שהרי אלו נוטלין ואלו לא נוטלין, יש לחשוש שיאמרו שגם במקדש העיקר הוא ההתאחדות ע"י הלולב בפנימיותם, וההתאחדות בחיצוניותם באשר איננו כללי מקיף את כל ישראל אינו עיקר, ושוב הוי זלזול כבוד שבת] ואפשר שלזה רמזו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, שרומז שהחיצונים יכנסו בגבול הקדושה כנודע, היינו מחמת זלזול כבוד שבת, שהחיצונים עומדים מרחוק מחמת פחד כבוד שבת, וע"י זלזול כבוד שבת יסור הפחד והדברים עתיקים:

י״חועוד יש לומר בטעם דאין נטילת לולב בשבת, עפ"י מה דאיתא במדרש שענין לולב הוא התאחדות ראשי אברים לעבודת ה', והנה פגם ברית באשר הוא פגם בכללות האדם, וכל ש"ז שאין כל רמ"ח אברים מרגישין וכו', אינו מניח להאדם לקבץ כל כחותיו, ובאשר לולב הוא התאחדות ראשי האיברים, נראה שהוא תיקון על פגם ברית, ובכוונות שלולב הוא יוסף, וע"כ בודאי שהוא תיקון על פגם זה, וע"כ שבת שהיא כללא דאורייתא והיא תיקון על פגם ברית כמ"ש בהקדמת ספר אגלי טל, וכבר דברנו מזה במק"א באריכות, ע"כ אין צריכין ללולב, והנוטל הוא זילזול כנ"ל:

י״טהנה אמרו ז"ל אעפ"י שאש ירדה מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ובדרך רמז שיש שמשפיעין מן השמים אהבה ברשפי אש שלהבתי', מ"מ אינו יוצא בזה אלא מצוה לעורר אהבה רבה בקרבו עוד יותר ממטה למעלה, וזהו מצוה להביא מן ההדיוט:

כ׳ויש לומר דזה ענין ר"ה ויוה"כ וסוכות, דבר"ה ויוה"כ נפתחין י"ג מכילין דרחמי, וכמים פנים אל פנים מתעוררת בלב ישראל אהבה לשוב לאביהן שבשמים, וזה ה' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, וזה הוא כעין שיורד מן השמים, מלמעלה למטה, אבל מצוה להביא מן ההדיוט היא האהבה רבה ברשפי אש שישראל מתעוררין עצמם בחג הסוכת, אך אין האהבות שוות שבר"ה יוה"כ היא התעוררות תשובה והכנעה ווידוי להסיר כל המונע מדביקות, ובסוכות הכל הוא בנהירו דאנפין לקיים הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, והנה אהבה ודביקות צריכות הגנה ושמירה שלא יתפשטו למטה, לאהבה חיצונית והדברים עתיקים, וזהו הגנה ושמירה שבסוכה, אבל האהבה שע"י הכנעה ווידוי ממנה אי אפשר שתתפשט אהבה חיצונית, אינה צריכה לשמירה כלל, וזה שאנו אומרים מלך עוזר ומושיע ומגן, עוזר בר"ה כדכתיב ה' אורי בר"ה, ומושיע ביוה"כ כדכתיב וישעי ביוה"כ, ומגן הוא בסוכות:

כ״אבכד הקמח הביא מדרש שד' מינים שבלולב הם כנגד ד' מלכיות, נראה הפירוש דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, ע"כ באה הגלות, והקושיא ידועה למה בשביל העדר השמחה יגדל כ"כ העונש ואין במניעת השמחה לא כרת ולא מיתת ב"ד, אך יש לומר דהנה בזוה"ק דבין היצ"ט בין יצה"ר אינם מתגדלין אלא ע"י שמחה, זה ע"י שמחה של מצוה ותורה, וזה ע"י שמחה של הוללות זנות יין ותירוש יקח לב, ויש לומר דבהעדר שמחה של מצוה שורה לעומתה שמחה של סט"א, וכעין טעם זוה"ק בטומאת מת, וזה מושכתו לשמחה שהיצה"ר מתגדל בו ומביאתו ח"ו לכל רע, עד שהביאה לגלות המר הש"י ירחמינו:

כ״בוהנה ידוע דארבע מלכיות מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד, ולה"ר ששקולה כשלשתן כמו מלכות הרביעית ששקולה כשלשתן, וכבר דברנו מזה, ויש לומר שלעומתם מצות לולב שיש בו ד' מינים, אתרוג מציל ומכניע יצרא דע"ז, ולולב שהוא יוסף כמבואר בכוונות הוא כנגד יצרא דג"ע, והוא שיסד הפייטן בלולב אחד ואתרוג אחד לה' אחד ושמו אחד, וידוע דהוא שם הו' ושם אד', ובהקדמה לתקה"ז דד' אותיות הוי' מכפרין על ג"ע, וארבע אותיות אד' מכפרין על ע"ז, הדס שהוא משולש, וכולל הוא היפוך הפירוד, והוא נגד שפיכת דמים שמפרידה הנפש מהגוף, ערבה דומה לשפתים היא נגד חטא לשון הרע, והיינו דבשמחת ארבעה מינים אלו להודות ולהלל לה', בשמחה מתקנין החטא אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, ומסלקין בזה כת הגלות של ד' מלכיות ומכניעין את ד' כחות הרעים של ע"ז ג"ע ושפ"ד ולה"ר:

כ״גולפי האמור יש ליתן טעם דאין נוטלין הלולב בשבת, עפ"י מה שאמרנו במק"א באריכות ששבת מסלקת ג"כ הארבעה כחות של הד' מלכיות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וכל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, וזה שאנו מזכירין בזמירות כל הד' מלכיות, ע"כ אין צריכין ללולב:

כ״דלהבין מה שלא נזכר ניסוך המים בתפילה כמו ניסוך היין, הענין עפימ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם קידושא רבא בשבת שחרית, שלא תיקנו לקדש בדיבור אף דכבוד יום עדיף, והוא עפימ"ש הזוה"ק ואתם תחרישון בעתיקא תליא כו', פי' כיון שהוא מקום גבוה כ"כ אין יכולין לפעול שם בדיבור רק במעשה כן פירש הרמ"ק, וה"ה ליום של שבת דהוא עתיקא אין יכולין לפעול שם בדיבור, והנה במדרש דמיכאל עומד ומקריב כבשים של אש, ובמק"א פרשנו שמהתלהבות ישראל ואהבתם בעת שמזכירין סדר הקרבנות, בזה פועלין למעלה ענין הקרבן, ומהאש של התלהבות נעשו למעלה כבשים של אש, וה"ה שיש לומר בניסוך היין, משא"כ בניסוך המים שהוא גבוה מאוד, ובמתני' מזרחה של יין מערבה של מים, דניסוך המים הי' קרוב להיכל, יותר ושורש המים הוא בחכמה כנודע, ע"כ אין יכולין לפעול שם בדיבור:

כ״הבפייט שלעתיד יהי' הר הבית גדול יותר ממה שהי' שש פעמים מכל צד, דהיינו שלשים ושש פעמים ממה שהי' וכן מפורש ביחזקאל, ויש ליתן טעם בזה עפ"י דברי המדרש משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם לכם אגודת אזוב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני וכו' לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, וכבר אמרנו מה שפירש בו כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי במצרים היו ישראל נכנעין מאד לפרעה וכשיצאו הגביהו ההכנעה לשורשה, היינו להיות נכנע להש"י וזהו ולקחתם אגודת אזוב, כי לשון לקיחה היא הגבהה כמו שאמרו ז"ל בלולב דכתיב בי' ולקחתם מדאגבי' נפק בי', ואזוב הוא הכנעה, והיינו שהגביהו ההכנעה לשורשה, לולב שעומד על האדם בכמה דמים היינו שארבעה מינים אלו גדילין על המים, וכל התענוגים באין מיסוד המים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ומצות ולקחתם שבלולב היינו להגביה את כל התענוגים לשורשם היינו להתענג על ה' ודפח"ח:

כ״וולי יש להוסיף בה דברים ולאומרה בלשון אחר עפ"י דברי המדרש, דד' מינים שבלולב הם ראשי האיברים שבאדם, ויש לומר עוד דז' דברים שבו ג' הדסים, ב' בדי ערבה, לולב אחד ואתרוג אחד, זה רומז לז' מדות, וזהו לולב שעומד על האדם בכמה דמים היינו ראשי אברים מכונה בשם דמים, וכמה מצות יש בו רומז על ז' דברים כנגד ז' מדות, שכולם מגביהין להש"י לעומת שבמצרים לא הגביהו אלא מדה אחת מדת הכנעה, והנה ידוע דהמדות שש הן ושביעית כוללת הכל, ע"כ אין לחשוב אלא שש במספר כנגד שש קצות:

כ״זוהנה יציאת מצרים היתה הכוונה להביאם לא"י ולבנות להם בית הבחירה תיכף כמ"ש בשירת הים, וכבר דברנו מזה, והנה נראה שישראל זכו לבהמ"ק מחמת שהגביהו מדתם להש"י ממטה למעלה זכו לעומתם בהמ"ק מקום השראת השכינה, וע"כ מובן שע"י נטילת לולב שישראל מקיימין ומגביהין כל השש מדות תהי' מדת המקדש שש פעמים כפול שהוא שלשים ושש פעמים, כי המדות כלילות המה ודוק:

כ״חולפי האמור יש ליתן טעם מה שהקדים הכתוב לולב לסוכה היפך הסדר וכבר דברנו מזה ביו"ט זה, ולהנ"ל נמי יש טעם לשבח דסוכה היא דוגמת בהמ"ק כמבואר בספרים, וע"י הלולב זוכין לסוכה עד עת קץ הימין שנזכה לבהמ"ק ממש:

כ״טוחג האסיף תקופת השנה, יש להתבונן בלשון תקופת השנה שלכאורה בקץ תקופת השנה מבעי לי', ונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (קפ"ט.) דאותיות חטה אות חית וטית הם מוץ ותבן, אות הא נקיו דדגן בלי מוץ ותבן, ובאדם המעש"ט שיש בהם חלקי פסולת, היינו שהכוונה לא היתה כ"כ טהורה בלתי לה' לבדו, הם כדמיון חטה בתוך מוץ ותבן, וכמו שדרך העולם לנקות הדגן ממוץ ותבן ואח"כ מכניסין אותו לאוצר, כן הוא בהמעשים בר"ה ויוה"כ נדחו כל חלקי הפסולת מהמעש"ט, ונשארו נקיים להכניסם לאוצר השמים בחג הסוכות, וכבר דברנו מזה באריכות:

ל׳ונראה דזה היא טענת אומה"ע שמקטרגין על ישראל בטענתם שהמעש"ט הם מעורבים בפסולת, דבודאי לא יחציפו לשקר ולומר שאינם עושים מעש"ט נגד המוחש שהרי אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, אלא טענתם שמעורב עם פסולת, אך ישראל זוכין בדין שהרי יוה"כ בא ומנקה הכל, וזה שבמדרש פ' תולדות ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהי' עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר, עכ"ל, והיינו שבעשו דבק המוץ והם העונות והפסולת וע"כ אפי' מעש"ט שלו אינם שוים כלום, כמו שא"א לאכול החיטין בעודם עם המוץ והתבן ונחשב הכל בבחי' פסולת אבל ביעקב אין המוץ דבק בו ויוה"כ מעבירו, ונשארו פנימיות המעשים בלתי שום פסולת, אבל כל עוד שמעורב עם פסולת א"א שתתראה הפנימיות ונחשב הכל לחיצונות, וכמו תבואה קודם שמנקין אותה ממוץ ותבן פטורה מן המעשר, אבל ע"י הנקיון נתגלה הפנימית ומה שהי' עד הנה בבחי' היקף וחיצונות מחמת קליפת הפרי נעשה פנימית ומאספין אותו לאוצר, וזהו הפירוש וחג האסיף תקופת השנה היינו שהוא זמן אסיפה מה שהי' עד הנה בבחי' מקיף, וזה האסיף תקופת השנה שתקופת השנה עצמה נאספת:

ל״אויש עוד להוסיף ולומר דהנה תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, א"כ בסוכות שהוא זמן תשובה מאהבה כמו שאמרנו במק"א א"כ נעשה גם מהפסולת עצמה פנימית ונאספת לאוצר:

ל״בשנת תרע"ז ליל שבת חוה"מ

ל״גבזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינין לולב, ואתרוג, וג' הדסים, וב' בדי ערבה, עכ"ל, נראה לפרש, דאף דהם נחשבים, ארבעה מינים לבד, היינו משום דבמדרש שהם כנגד ארבעה ראשי וחשובי האברים שבאדם, ליחדם לעבודת השי"ת, ובגשמיות הם רק ארבעה, אבל בהא דמזמנין בהו לשבעה יומין דסוכות, שהוא ענין רוחני, אין הכוונה בהם לגשמיות האברים, אלא למדות שבאדם להגביהם לשמים, והם שבעה במספר, ולעומתם הם השבעה מיני, והיינו דהנה ענין סוכה איתא בזוה"ק, דהיא אימא דמסככי על בנין ויש לומר דזה מרומז בצורת הסוכה, שבעה על שבעה טפחים, שהם מ"ט טפחים, והסכך עליהם מלמעלה, הוא דוגמת חמשים שערי בינה שנברא בעולם, שמשם באה הארה לישראל בחג הזה, וע"כ לזמן הארה כזו צריכין לניקוי שבע מדות שבלב, שעליהם רומזים ז' מיני דבלולב, אחר יוה"כ שהעונות נדחו למצולות ים, שהיו מונחים כאבן על הלב, ולא היו מניחים להתעורר, ואחר יוה"כ שנגללה האבן ונפתח הלב, בכח האדם להגביה את כל שבע מדותיו לשמים, ובזה מזמנין לשבעה יומין דסוכות כנ"ל:

ל״דוע"כ ניחא דנקרא חג הסוכות ולא חג הלולב, דהלולב הוא רק זימון והכנה לסוכה, שבלעדה א"א לזכות להארה כזו, והוא כדמיון תיבת נח שלא קלטה, אלא הראוין לה, כבזוה"ק ת"ג (רנ"ו) דמדמי לה לתיבת נח עיי"ש:

ל״הונראה דהנה במדרש דגם על נח היו קושיות, אף דהכתוב העיד עליו שהי' צדיק גמור, ובמדרש שהי' מוכיח את אנשי דורו, מ"מ בודאי כדבעי לא עביד, ונח בעצמו מצא א"ע חייב כמו דור המבול, ובמדרש שאמר ואני מה ביני לבינם, אלא שגמלתני טובה, ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, ועוד שם במדרש קנים תעשה את התיבה, מה קן הזה מטהר את המצורע, אף תיבתך מטהרתך, ומכלל שהי' צריך לטהרה:

ל״וויש לומר דכן נמי ענין סוכה אחר שהוקשה לתיבה, דכל מי שהסוכה קולטתו היא מטהרתו מכל חטא ועון, אפי' דוגמת דור המבול רח"ל, אך איננו דבר נקל כ"כ שתהי' הסוכה קולטתו, וע"ז באה מצות הלולב כנ"ל, וכולי האי ואולי, וכבר אמרנו שהתשוקה שהאדם יש לו להסוכה וקורת רוח שמוצא בה, הוא סימן שקולטתו:

ל״זיום שבת חוה"מ

ל״חבטור (סי' ת"צ) בשם ר' האי גאון, שלכן מפטירין ביום בוא גוג, משום דבסוכות תהי' מלחמת גוג ומגוג, ונראה ליתן טעם לדבר, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, היות כל זכותו של יפת היא, מהא דויקח שם ויפת את השמלה, ושם אמרו ז"ל הטעם דכתיב ויקח ולא ויקחו, משום דעיקר הקיחה היתה ע"י שם, ויפת הי' רק נגרר אחריו, ומסייע דאין בו ממש, ומאחר דיפת לא עשה מרעותא דליבא, אלא בחיצוניותו, ע"כ כל אחיזתו היא רק בחיצוניות, עכ"ד הצריך לענינינו:

ל״טובזה יש לפרש הא דברש"י שם לפי ששם נתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל ל"ט י"א) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר, ובמדרש ויפת לפיוולא פירש"י סודר, והיינו שבאשר כסו ערות אביהם שניהם זכו לכיסוי ומקיף, אלא ששם באשר עשה בפנימיותו, הי' שכרו נמי מקיף, שהוא נוגע לפנימיותו, והוא טלית של ציצית, שענינה אור מקיף, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל, שכל אור מקיף הוא נמי בפנימיותו, אך יפת שכל עשייתו היתה בחיצוניות לבד, זכה נמי רק לחיצוניות, למר קבורה שהיא לחיצוניות האדם, ולמר לסודר, שמלבוש הוא דבר יותר חיצוני:

מ׳והנה במלחמת גומ"ג תהי' התגברות החיצוניות גדולה מאד, כמו כל קודם אור היום הוא קדרותא דצפרא, כידוע בלשון הזוה"ק שהחושך מתגבר, כן אז תהי' תכלית התגברות החיצונים בכל שארית כחם, על הפנימיות שהיא ירושלים ליבא דכל עלמא, וכ"ז נמשך משארית הזכות לבני יפת בחיצוניות, אך בחג הסוכות שישראל זוכין שגם החיצוניות שלהם נתקרבה, והביאני המלך חדריו, ואדרבה כל המצוה נקראת ע"ש שגם חיצוניות האדם שהוא הגוף יהי' בסוכה, וישיבת הסוכה נקראת בלשון הש"ס ישנים תחתיו, כי בעת השינה, שהוא סילוק השכל והדעת לא נשאר אלא הגוף וקוסטא דחיותא שבו, ומשיגים ישראל כחם אף בחיצוניות, זה מסלק כחו של יפת שהוא בחיצוניות, ע"כ אז תהי' מפלת גוג ומגוג:

מ״אבמדרש ישראל ואומה"ע באין ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן יודעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהם בידן, אנו יודעים דישראל אינון נצוחייא, ויש לפרש דהנה כתיב, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ואמרו ז"ל בלולב, וכבר הגדנו בענין מצות לולב היות דאחר יוה"כ ישראל נקראו עם נברא, כבמדרש שעליהם אמר הכתוב ועם נברא יהלל י"ק, וכמו בכל בוקר שצריך האדם לקבל עליו מלכות שמים מחדש, ולא תספיק הקבלה דאתמול, משום דבכל בוקר יש חידוש בריאה, כמו שאנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ובמדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך, מתוך שאתה מחדשני בכל בוקר אנו יודעין שאמונתך רבה, להחיות לנו את המתים, הרי שכל יום הוא חידוש בריאה, כמו שאנו אומרים מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ע"כ צריכין לקבל עול מלכות שמים בק"ש מחדש, כן אחר יוה"כ שהקב"ה בורא אותנו ברי' חדשה, צריכין לשעבד מחדש כל אברינו לה', ולקבל עול מלכות שמים מחדש, אלא שק"ש שבכל יום די בדיבור, וכאן במעשה, כבמדרש דארבע מינים רומזים לראשי וחשובי אברים שבאדם, והנה עול הוא היפוך הרצון, אבל ישראל אינם כן אלא מקבלין עול מלכות שמים ברצון ואהבה, וזהו הענין דושמחתם בלולב להראות שמקבלין עומ"ש בשמחה ורצון, ולא מצד הכרח, וזהו כענין הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם דפירש"י להראות שנוח ומקובל לישראל העול תורה:

מ״בוהנה בפרשת שופטים כתיב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, ופירש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי שיושיע אתכם, ופרשנו דבק"ש שישראל מקבלין עליהם עול מלכות שמים באהבה ודביקות, ניכר ההפרש בין ישראל לאומות, שאפי' הטובים והחסידים שבהם אין להם בחי' זו לקבל עליהם עומ"ש באהבה, וכבש"ס סוטה (כ"ז:) לא עבד איוב את המקום אלא מיראה, וכבר אמרנו דמאן דסובר התם שעבד מאהבה, סבר דאיוב מישראל הי', וע"כ בזכות ק"ש לבד אין להאומות שום מציאות בערך ישראל, וע"כ כדאי שיושיע אתכם:

מ״גוכן יש לפרש הא דבשביל שישראל יוצאין מלפני הקב"ה בלולביהם ואתרוגיהם אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, דע"י שישראל מקיימין השמחה בלולב, אין להאומות שוב שום טענה וקטרוג על ישראל, ובע"כ עליהם להודות שישראל ראוין להענין אלקי ולא הם, ובשביל זה נצחין דינא:

מ״דכי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו' הנה בר"ה נברא העולם, ובכל שנה מתחדשת הבריאה ע"י תשובת ישראל ומקבלין עליהם עול מלכות שמים מחדש וכקטן שנולד דמי, וניתנה בהם חיות חדשה כבתחילה, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אך כל דבר חדש צריך שמירה והיא הגנה בסוכה, כאימא דמסככת על בנין, מה גם כשמגיעין לשבת, כמו שבת בראשית דכתיב ויכלו וגו', והיינו שניתנה נשמה בבריאה, ותינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן העכברים, וזה כי יפול הנופל ממנו, אך בשבת כולם עולים ולא נופלים, וזה עצמו הוא המעקה לשמירה, ואם שבת חלה בחג שניהם כאחד טובים:

מ״השנת תרע"ח

מ״ויש להתבונן בענין לולב דניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, ואינו דוחה שבת אלא יום ראשון, ודווקא בזמן שבהמ"ק קיים, ונראה דהנה במדרש בשכר ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן עשו שנקרא ראשון ובונה לכם בהמ"ק שנקרא ראשון ומביא לכם את מלך המשיח שנקרא ראשון, ומשמע דכל אלו בשביל המצוה דיום ראשון ולא בשביל מצוות לולב בכלל:

מ״זוהענין י"ל דידוע דמדות שבלב שבע המה, ושלש שבמוח נחשבין כאחד, וע"כ מצות יום ראשון מתייחסת למוח, ומצות שבעה מתייחסת ללב, וע"כ ביום הראשון לא כתיבה בו שמחה, כי המוח הוא קר ושמחה מתייחסת רק ללב, וכבר דברנו מזה, וע"כ שמחה כתיבה רק במצות שבעה, [ומה"ט נמי מצות שבעה אינה אלא במקדש מדאורייתא, דהוא ליבא דכל עלמא] וע"כ ביום הראשון של חג אין אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו, ובשאר ימות החג אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו, כי בבחי' הלב כל ישראל מתאחדין, וכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, אבל בבחי' המוח אמרו ז"ל אין דעתן של בנ"א שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בליבי' [ואין הכוונה ללב אלא להמוח כמובן] וע"כ בשבעה אין צריך שיהי' לולבו מיוחד לו, וכל ישראל הם בזה כאיש אחד חברים, אבל ביום הראשון שמתיחסת המצוה להמוח אין אחד דומה לחבירו, ע"כ אין יוצא י"ח בלולבו של חבירו:

מ״חולפי"ז נראה דגם במצות שבעה שבמקדש אין לומר שהמצוה מיוחדת להעומדים במקדש דווקא, אלא באשר בבחי' הלב כל ישראל כאיש אחד הם, ע"כ המצוה שאלו שבמקדש עושין נחשבת לכל הכלל כולו, כמו הקרבנות שבמקדש שהם של הכלל כולו, וע"כ משחרב בהמ"ק תקנו גם בגבולין, היוצא לנו מזה דביום הראשון יש במקדש שתי בחי' במצות לולב, בחי' אחת המתייחסת למוח דלא גרע מגבולין, ובחי' שני' המתייחסת ללב דהיא ג"כ מכלל שבעת הימים:

מ״טולפי האמור יתבארו דברי המדרש בשכר ולקחתם לכם ביום הראשון וכו', דהנה גודל כחו של עשו בערך שאר או"ה, הוא מחמת שהיו נבלעין בו נשמות גבוהות וחלקי קדושה מרובין אך ידועין דברי הרב המגיד הקדוש ר' בער זצללה"ה בפסוק כי ציד בפיו, דקאי על נשמות הקדושות שהיו אצלו בבחי' ציד, אבל היו רק בפיו שהוא בראש ולא בלב כלל, וע"כ לא נתפעל מהם כלל, ע"כ לפרוע מן עשו שנקרא ראשון דהיינו שיש בו בחי' המוח, שהוא הראשית וראשון של האדם, נתבקש ג"כ שכר מצוות המתייחסות למוח, וכן לבנות בהמ"ק אף שהוא ליבא דכ"ע, מ"מ יש בו נמי בחי' המוח, וכבר אמרנו ששלשה מקומות שבמקדש מקבילין לשלשה מלכים שבאדם, מוח, לב, וכבד, ר"ת מלך, הר הבית, ועזרה, והיכל, ובהיכל עצמו יש שלשה מקומות, אולם, והיכל, וק"ק, נגד חב"ד, וע"כ לזכות לבהמ"ק צריכין נמי שכר מצוות המתייחסות למוח, וכן לזכות למלך המשיח שיש בו נמי כל השלש בחי' כמו שביארנו במק"א, ובמדרש שלח אורך ואמתך המה ינחוני אורך זה מלך המשיח, וידוע דאור הוא כינוי לשכל, וע"כ נמי נתבקש שכר מצוה המתייחסת למוח, ולפי"ז מובן דדווקא בשביל מצות דיום ראשון זוכין לאלו ולא בשביל מצות שבעה:

נ׳ולפי האמור יש ליתן טעם לדחיית לולב שאיננה דוחה שבת אלא ביום ראשון ובזמן שבהמ"ק קיים, דהנה בטעם מצות לולב איתא בש"ס ובמדרשים שיעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו, והנה זה שייך בבחי' לב שכל ישראל הם כאיש אחד, אבל בבחי' מוח כל אחד הוא בפני עצמו כנ"ל, ומטעם זה נמי עוה"ב כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, והנה שבת היא רזא דאחד, ע"כ איננו נצרך למצות לולב להעשות כולם אגודה אחת, ולא עוד אלא שחשוב גרעון לשבת כי הי' מורה שאין בכח השבת לעשות, וע"כ מצות שבעה שהיא התייחסות ללב, שבבחי' זו נעשו כל ישראל אחד, אינו דוחה שבת בשום מקום, אך במצות יום ראשון י"ל היות דשבת היא מעין עה"ב, ועוה"ב כל צדיק יש לו מדור בפ"ע, בוודאי גם בשבת כן שבבחי' הדעת והמוח כאו"א הוא בפ"ע, ורזא דאחד הוא בבחי' הלב לבד:

נ״אאך י"ל דבמקדש שהוא מקום שממנו יראה יוצאה לעולם, ומבואר בסידור הרב בהערה לתיקון חצות שבזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' אפשר להיות יר"ש נופלת על האדם מאליו אף בלי התבוננות עיי"ש, וי"ל נמי דהא דבחי' המוח כל אחד הוא בפ"ע, מחמת היראה שהאדם מתבטל מבחינת עצמותו שוב יכולין להיות כאחד גם בבחי' השכל והדעת, וכמו במלאכים שכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה, וע"כ בזמן המקדש שהיתה יראת ה' שופעת בעולם, הי' אפשר להיות גם בבחי' המוח והשכל התאחדות עד שיהיו נחשבים כאיש אחד, וע"כ בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' מועיל הלולב לעשות כולם אגודה אחת, גם בבחי' המוח והשכל שאין נמצא זה בשבת מצד רזא דאחד שאיננו בבחי' המוח כנ"ל שהוא מעין עוה"ב, וע"כ לולב דוחה ביום ראשון את השבת אף בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים, משא"כ משחרב בהמ"ק, והדברים ברורין למבין:

נ״בויש להתבונן בענין דפנות הסוכה שאין הסוכה נכשרת בלעדם ומ"מ כל הסוכה אינה נקראת אלא ע"ש הסכך כברש"י ריש סוכה:

נ״גונראה דהנה ענין סוכה הוא בלשון המקובלים אימא דמסככת על בנין, והפירוש הוא אור עליון המקיף את כל שלמטה ממנו ומשמרם מדבר זר, ואמרו ז"ל כי סוכה גמטריא צ"א חיבור שני שמות הוי' אד' יתב', והעולה מכולם שהיא התפשטות אור עליון למטה והוא בחינת החסד, וע"כ היא בזכות אהרן שהניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה והתחסד עם בנ"א פחותי ערך לעשות שלום וכו', וכמו חסד אברהם שהניח דרגין שלו ועסק עם פשוטי העם להרימם משפל מצבם ולהודיעם את דת האמת, וגם בגשמיות להאכילם ולהשקותם:

נ״דאך ענין דפנות הסוכה הוא להיפוך מענין הסוכה, שענין הסוכה הוא התפשטות והדפנות ענינם צמצום ודין, היינו לחצוץ ולשום גבול בפני כחות שאינם ראוים לבוא לתוך הסוכה ולקבל את הארות הסכך, ואף שענין הדפנות הוא היפוך מענין הסוכה, מ"מ הם הגורמים להתפשטות אור הסכך דמבלעדם לא היתה חציצה בפני כחות שאינם ראויין, ושוב לא הי' אפשר לאור הסוכה להתפשט למטה כלל, ומ"מ אינו נקרא שם סוכה עליהם, שענין חלות ש"ש על הסוכה הוא התפשטות קדושה, ודפנות הם היפוך מענין התפשטות אלא צמצום ודין, ומצינו לשון זה (גיטין ל"ד.) דפנוי שפירושו הכאה ויסור, הרי שלשון דופן הוא מלשון דינים:

נ״הולפי האמור יש לפרש הא דאתי הלכתא וגרעתה לדופן שלישית ואוקמה אטפח, כי באשר כל ענין דופן הוא לחצוץ ולשמור לכל יקרב זר, וידוע שתורה שבע"פ היא שמירה בפני החיצונים, ואיתא בספרים בפירוש תיבת מסכת שהוא מלשון מסך המבדיל בפני החיצונים, ע"כ מפאת תורה שבע"פ שהיא המשמרת, די בדופן שלישית שיהי' טפח לבד:

נ״וובזה יש לפרש הא דש"ס ריש ע"ז דאו"ה יאמרו תנה לנו מראש ונעשנה ואמר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, ויש להתבונן בזה מ"ש מצות סוכה מכל תרי"ג מצוות, וי"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי גם בלעם וכדומה מאומות היו רוצים קרבת אלקים, אבל לא היו רוצים להניח בשבילו תאוותם הגשמית, אבל ישראל קדושים נותנים בשביל דבר קדושה כל חללי דהאי עלמא, וזהו ההיכר בין ישראל לאומה"ע לעולם, עכת"ד הצריך לענינינו:

נ״זוי"ל שלכך ניתנה להם מצות סוכה שהדפנות מורין על הפירוד והתרחקות דבר שאינו ראוי מענין אלקי הנרמז בהסכך, ובאשר האומות ענבימו ענבי רוש מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, מצוה זו היא בחינה טובה, ובאשר שאינם רוצים להניח את תאוותם, ע"כ לא היתה הסוכה מקובלת להם, וכאשר תקדר עליהם החמה בעוטי מבעטי:

נ״חובזה יש לפרש דברי הפייטן ארבע דפנות וצל עלי', שלכאורה תמוה הלוא די שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, ואפי' לר"ש הוא שלשה כהלכתן ורביעית אפי' טפח, ולמה יסד הפייטן ד' דפנות, ולהנ"ל י"ל דלעת"ל להאומות שאין טבעם נוטה להפרד מתאוותם צריכין מחיצה שלימה ביותר, ואפי' לרבנן צריכי ד' מחיצות שלימות:

נ״טשנת תרפ"א

ס׳יש להתבונן בענין לולב שאינו ניטל בשבת אלא ביום ראשון ובזמן שבהמ"ק קיים אפי' בגבולין, והנה בלולב שתי מצוות יש בו, יום ראשון ואפי' בגבולין, וכל החג במקדש אבל לא בגבולין, אלא אחר החורבן התקין ריב"ז זכר למקדש, והנה ביום הראשון כתיב ולקחתם, ובכל שבעת הימים במקדש כתיב ושמחתם, והנה במדרש שד' מינים שבלולב הם כנגד ארבע מלכיות, וכבר הגדנו דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב, ומצות השמחה שבלולב מתקנת זה ומשלימה את העדר השמחה בעבודת ה' בכל השנה, ומאחר שכל הגליות ע"י הד' מלכיות נצמחין מהעדר השמחה בעבודה, ממילא כאשר מתקנים זה ע"י מצות השמחה שבלולב, משפילין בזה את שליטת המלכיות על ישראל:

ס״אוהנה הד' מלכיות הם קליפות רעות מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד ולה"ר השקולה כשלשתן, ולעומתם הד' מינים, לולב ואתרוג לה' אחד ושמו אחד והם שני שמות שם הוי' ושם אד', ובתיקוני הזוהר שד' אותיות הוי' לית מאן דמכפר על עריין אלא איהו, וד' אותיות אד' לית מאן דמכפר על ע"ז אלא איהי, וא"כ לולב ואתרוג דוחין את כחות הרעים המושכין לע"ז וג"ע, והדס משולש מורה על התכללות וכבש"ס אגוד שלשה שמי' אגד, היפוך משפ"ד שהוא פירוד בין גוף ונפש, ע"כ הדס דוחה כח רע המושך לשפ"ד, ערבה דומה לשפתים דוחה את כח רע המושך ללה"ר, שפתים דולקות ולב רע, וכל הדיחוי של כחות רעים אלו הוא מחמת השמחה, שבה מתקנין את העדר השמחה בעבודה של כל השנה כנ"ל:

ס״בונראה שזה ענין הלולב של שבעה שבמקדש דכתיב בי' ושמחתם, אבל יום הראשון דלא כתיב בי' שמחה אינו ענין לזה, ויש לומר דלשון ולקחתם דביום ראשון היינו לשון הגבהה, ובמדרש בראשית (פרשה ט"ז) ויקח את האדם עילה אותו כמ"ש ולקחום עמים, וכן י"ל בלשון ולקחתם לכם, שזה ענין הגבהת ישראל למעלה, וד' מינים רומזים לד' ראשי אברים כבמדרש, והיינו שמגביהים את ראשי האברים לה', והם עצמם נעשים חפץ של מצוה וחל שם שמים עליהם ואפי' שהאדם אינו כדאי, וע"כ זה איננו אלא ביום ראשון זמן החסדים פנימים ומקיפים כידוע:

ס״גבקיצור, מצות לולב ביום ראשון היא מגביהה את ישראל לאביהן שבשמים, עד שחל ש"ש על ראשי איברים שבהם, וע"כ נאמר בה לשון ולקחתם, ולא נאמר בה לשון שמחה, כי אין בה ענין שמחה, ומ"מ במקדש קאי ושמחתם גם על יום ראשון כי מקדש כולל הכל, וכבר הגדנו בענין שופר שבמקדש שתי חצוצרות מן הצדדין שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שמה"ט הוא, אך בכל שאר ימי החג כתיב ושמחתם, ובזה מתקנין העדר השמחה בעבודה מכל ימות השנה, ובזה מדחין את כח האומות, וזה אינו אלא במקדש ליבא דכל עלמא, ע"כ שם יש בכח לדחות את כללות המלכיות המופרדין בכל העולם, אבל בגבולין כל יחיד ויחיד אין בו כח כללי לדחות כח כללות המלכיות ממנו, אך אחר חורבן בהמ"ק ששראל מפוזרין בין האומות תיקן ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה, שאף שאין בכח היחיד לדחות את כח כלל המלכיות, מ"מ הוא דוחה ממנו ומעצמו עכ"פ את כח הגלות שלא תהא תוקפתו בכח כל כך:

ס״דומעתה יש לומר דמאחר דענין מצות שבעה הוא לדחות כח המלכיות, ע"כ אינו דוחה שבת אפי' במקדש, כי שבת א"צ לזה כי שבת עצמה היא גאולה ואלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון, ושתי שבתות מיד נגאלין, ואדרבה הניטל בו לולב הוא פחת וגרעון בכבוד שבת, כאילו אינה בכח לדחות את כח כללות המלכיות, אבל ביום ראשון במקדש דבלא"ה נוטלין הלולב משום ולקחתם, שוב אפי' השמחה אינה פחת, וע"כ במקדש שכולל הכל מקיימים ושמחתם אפי' ביום ראשון שחל בשבת:

ס״הומעתה יש לפרש הא דדוחה ביום ראשון את השבת, דווקא בזמן שבהמ"ק קיים ואפי' בגבולין, ולאחר החורבן לא דחי כלל, דהנה יום הראשון דהוא מצות ולקחתם שענינו להגביה את ישראל לאביהן שבשמים, נמי י"ל דבשבת א"צ לזה שממילא כל ישראל אז מוגבהין, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכל ישראל נרצים לשמים, וכמו שאומרים בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, אך בזמן שבהמ"ק קיים י"ל דהנה עליית העולמות שבשבת היא רק בפנימית, אבל בחיצוניות אין שום שינוי, וי"ל שמה"ט אין מ"ע בשבת אלא בשביתה לשבות ממלאכה, אבל עשי' נגלית בפועל ממש אין בשבת, אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים שהיו שכיחים נסים נגלים בישראל, ומה גם בביהמ"ק שעשרה נסים נעשו בבהמ"ק, א"כ הגבהת ישראל שע"י הלולב, כמו שהיא מצוה במעשה בפועל, מושך נמי הגבהת ישראל לאביהן שבשמים בפועל, עד שכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', ואפי' האומות שאינם מכירים בפנימיות מודים דמאן דנקיט באיין בידו הוא נצח דינא, ובודאי בזמן המקדש זמן הנסים הי' נראה זה ביותר, ע"כ יש ענין ללולב מה שאין בשבת, ע"כ ניטל הלולב ביום הראשון גם בשבת ואפי' בגבולין, וכ"ז בזמן המקדש אפי' בגבולין, אבל בזמה"ז שנסתם כל חזון והכל הוא רק בפנימיות ולא בהתגלות, ובפנימיות הרי אין צריכין ללולב והוי גרעון לשבת, ע"כ אינו דוחה כלל:

ס״וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארמ"צ, ויש להבין למה לא נצטוינו לעשות זכר לשאר הנסים שנעשו לישראל במדבר מן ובאר:

ס״זונראה דהנה הזכר לנסים מושך בצד מה רשימו מהנס שנעשה בזמן הזה, ואיננה הזכרה בעלמא לבד, אלא שיש בהסוכה ענין בצד מה כמו בענני כבוד אז, וע"כ חל שם שמים על הסוכה, והוא מצילה ומגינה מכחות הרעים כענין ענני כבוד אז, ועמלק לא הי' יכול לעשות מלחמה אלא עם פליטי הענן, והנקלטין בתוך הענן הי' הענן מגין ומציל עליהם מכל רעה, כמו שהי' מגין עליהם מלהט השמש, וכן הסוכה אצלינו שעושין להציל מלהט השמש בפועל, בפנימית היא מגינה מכחות הרעים כענין שהי' אז:

ס״חוהנה במן כתיב לחם אבירים אכל איש, ואמרו ז"ל לחם שמה"ש אוכלין, וכן באר של מרים לא היתה באר גשמית אלא היתה מפקחת השכל, כדאיתא שהאריז"ל הי' משקה להרח"ו ז"ל קודם שגילה לו הסודות כוס מבארה של מרים, ומ"מ הי' המן והבאר נמי מאכל ומשקה בפועל, ומשביע רעבון הגשמי וצמאון הגשמי, וכ"ז מפני שדור המדבר הי' דור דעה, והדעת שבהם היתה תופסת את השם, והגשמית היתה טפל להרוחנית ומחוברת אלי', וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ע"כ הי' אף הגשמי ניזון ממנו, וע"כ דור באי הארץ שלא היו כ"כ במעלה כמוהם, התרעמו על המן ואמרו נפשינו קצה בלחם הקלוקל, ופירשו המפרשים שהי' קל על לבם ולא הי' משביע ומסיר הרעבון כ"כ, אף שכל ארבעים שנה הסתפקו ממנו ולא אמרו דבר, היינו מפני שהיו דור דעה וכנ"ל, משא"כ דור באי הארץ אף שהיו נמי במעלה רמה ויתירה, וממנו תקיש לבארה של מרים, וממילא מובן לדורות שלאחריהם ודורות הנמוכים כמונו היום, אלו היו נתונים לנו המן והבאר, לא היתה לנו שום הזנה והספקה מהם, וע"כ מה"ט לא נצטויני לעשות זכר מהם, אלא בשבת שהיא יומא דנשמתא מעין עוה"ב עושין זכר למן, כענין אמרו ז"ל היום לא תמצאוהו בשדה אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב, וע"כ לפי מסת מעין עוה"ב שבשבת באותה מדה זוכין לרשימה מהמן, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו כפי ערך שהשבת קולטתו:

ס״טהטור סי' ת"צ כתב בשם הגאונים שקבלה בידיהם שבסוכות תהי' מלחמת גוג ומגוג, ובודאי טעם יש בדבר כמ"ש מהר"ל שדברים הגדולים אינם במקרה, ועוד מאחר שבאה בקבלה שכך יהי' מוכח שטעמא רבא איכא ותלוי ניצוח מלחמה זו ביו"ט של סוכות:

ע׳ונראה דהנה בפרשת כהן משוח מלחמה ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר הגדנו בעזהי"ת הרבה טעמים מאי אולמא דק"ש לדבר הזה יותר מכל המצות, ונראה עוד דהנה ק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, וכתיב ואהבת וגו' היינו שכך המצוה שתהי' קבלת העול מלכות שמים באהבה ושמחה, ולא כמו עול דעלמא שקשה על האדם, וכהא דבש"ס פסחים (ס"ח:) דהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, ופירש"י להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו עכ"ל, אף דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם ניתנו, מ"מ ישראל נוח ומקובל להם אותו העול:

ע״אוהנה מדה זו אינה אלא בישראל שהם בנים למקום ונותנים נפשם באהבה לרצון השי"ת, ומאחר שכן הוא רצון השי"ת שיטו שכמם לסבול עול מלכות שמים, כך הוא נמי רצונם ותשוקתם, ומקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה, אבל אומה"ע אין להם כח זה, ואף הטובים שבהם העול הוא עול לבד ולא אהבה, ובש"ס סוטה (כ"ז:) לא עבד איוב את המקום אלא מיראה, ומאן דאמר שם שעבד מאהבה, כבר הגדנו דס"ל כמ"ד איוב ישראל הי', וא"כ בק"ש שישראל מקבלים עליהם עומ"ש באהבה, בזה עצמו לבד נראה ונגלה מעלת ישראל נגד אוה"ע, ואפי' השרים שלהם מוכרחים להודות, וע"כ כדאי מצוה זו לבד להושיע את ישראל במלחמתם נגד האומות:

ע״בוהנה מלחמת גוג ומגוג כבר הגדנו שהיא מלחמה עם הקליפה המושכת לפריקת עול, ונסתייענו מדברי הש"ס ברכות שאמרו ז"ל על מלחמה זו אם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, ואף שכל הרשעים הם מורדי אור, היינו שעושין לתאוותם, אבל מלחמה זו איננה לתועלת להם, וכל תשוקתם היא רק למרוד ולפרוק עול, וכדמשמע במזמור למה רגשו גוים דקאי על מלחמת גו"מ, מה כתב שם ננתקה את מוסרתימו ונשליכה ממנו עבותימו וגו' [ומזה נסתעף ענין מרידה בכלל העולם בת קמה באמה כלה בחמותה, וכמו שנראה בעתים הללו שרבו עבדים מתפרצים על אדוניהם, וירהבו נער בזקן נקלה בנכבד, וזה סימן גדול על קירוב קץ הגאולה כאמרם ז"ל חגיגה (י"ד.) י"ח קללות קילל ישעי' את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו נער בזקן וגו', וח"ו לומר שישעי' שונא ישראל הוה, אלא כך הוא הפירוש כאשר צפה במראה הנבואה את כל המאורעות שיעברו על ישראל עד עת קץ פעם כה ופעם כה בזמנים מתחלפין, לא נתקררה דעתו אפי' בעתות הטובות שבגלות, עד שאמר ירהבו נער בזקן אז נתקררה דעתו, מחמת שידע שזה הוא קץ כל הצרות, וממנה יוושעו, הא למה זה דומה להעובר את ים הגדול בספינה שלא נתקררה דעתו מחמת טרח הדרך וצרות הים, עד שבא קרוב להגבול ומרחוק נראו לו ראשי ההרים, אף שעדיין גלי הים טורדים ואולי עוד יותר מבראשונה, כידוע שסמוך ליבשה הגלים טורדים ביותר, מ"מ מאחר שנראו ראשי ההרים ויודע שקרוב יום יציאתו ליבשה מתקררת דעתו]:

ע״גונראה שכחו של גוג ומגוג בני בניו של יפת בא מחמת זכותו של יפת שסייע לשם בכיסוי ערות אביהם, וכן משמע מדברי רש"י והמדרש נח שיפת זכו בניו לקבורה שנאמר יחזקאל ל"ט אתן לגוג מקום שם קבר, הרי שבמלחמה זו עמדה להם זכות יפת, ומסתברא שגם גוף המלחמה ממנו הי', והנה כתיב ויקח שם ויפת את השמלה, וברש"י אין כתיב ויקחו אלא ויקח לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת וכו', והיינו שיפת הי' רק מסייע שאין בו ממש, ע"כ לא נקראת הלקיחה של השמלה על שמו, וע"כ י"ל שכל כחו לעמוד נגד ישראל הוא מחמת שישראל בגלות היתה עבודתם, וקבלת עול מלכות שמים עליהם בקרירת רוח, ולא באימוץ הלב ובשמחה, וע"כ עמדה זכותו של יפת נמי לבניו אף שהוא לא נתאמץ כשם, והי' רק מסייע שאין בו ממש, מ"מ טענת המקטרג ושר של גוג ומגוג דגם ישראל לא עדיפי מיני', אבל אם ישראל היו עושין עבודתם וקבלת עול מלכות שמים עליהם בשמחה ואימוץ הלב, אז לא היתה לאבותיו של יפת שום עמידה נגד ישראל:

ע״דוהנה במדרש תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק אלו ישראל ביוהכ"פ שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס לשמו, ונראה כמו מצות ק"ש בכל יום משום דכל יום הוא חידוש בריאה כי מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכמ"ש איכה (ג' כ"ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, וע"כ נמי ישראל שנעשו עם נברא מחדש ביוהכ"פ, צריכין לקבל עליהם עומ"ש מחדש, כמו ק"ש בכל יום, אלא שק"ש בכל יום די בדיבור לבד, של כל אדם בפרט, ואחר שנעשו עם נברא ביוהכ"פ צריכין לרמז במעשה נגלה כללית, הוא ליקח לולב ואתרוג לקלס לשמו, שד' מינם אלו מרמזין לד' כתות שכוללין כל חלקי עם ברא, ועם זה רומז לראשי אברי האדם לעשות כולם אגודה אחת בכלל ובפרט, לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, וכמו שבק"ש נדרש שיקבל עליו כל איש עומ"ש באהבה ושמחה, כן בדוגמתו סוכות זמן שמחתינו, היינו שישראל שמחים בעול מלכות שמים שמקבלים עליהם:

ע״הוהנה כבר הגדנו וכן איתא בספה"ק שבשמחה של מצוה שבחג הסוכות מתקנין כל העבודות וכל המעשים של כל השנה שנעשו בקרירת רוח והעדר השמחה:

ע״וולפי האמור מבואר שבסוכות שהשמחה מתקנת את כל העבודות של כל השנה כאלו היו נעשים בשמחה, וע"כ אז במלחמת גוג ומגוג שכל כחם הוא מחמת הקרירות רוח כנ"ל, מובן שבסוכות שכל אלה נעשה מתוקן יאבדו גוג ומגוג לפני ישראל, וכל מה שיש להם מזכות יפת יזכו לקבורה, ויתקיים בהם אתן לגוג שם קבר:

Today's Learning

שם משמואל, שבת חול המועד סוכותShem MiShmuel, Shabbat Chol HaMoed Sukkot