שם משמואל, שבת חול המועד סוכות ו׳Shem MiShmuel, Shabbat Chol HaMoed Sukkot 6

א׳שנת תרפ"א

ב׳יש להתבונן בענין לולב שאינו ניטל בשבת אלא ביום ראשון ובזמן שבהמ"ק קיים אפי' בגבולין, והנה בלולב שתי מצוות יש בו, יום ראשון ואפי' בגבולין, וכל החג במקדש אבל לא בגבולין, אלא אחר החורבן התקין ריב"ז זכר למקדש, והנה ביום הראשון כתיב ולקחתם, ובכל שבעת הימים במקדש כתיב ושמחתם, והנה במדרש שד' מינים שבלולב הם כנגד ארבע מלכיות, וכבר הגדנו דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב, ומצות השמחה שבלולב מתקנת זה ומשלימה את העדר השמחה בעבודת ה' בכל השנה, ומאחר שכל הגליות ע"י הד' מלכיות נצמחין מהעדר השמחה בעבודה, ממילא כאשר מתקנים זה ע"י מצות השמחה שבלולב, משפילין בזה את שליטת המלכיות על ישראל:

ג׳והנה הד' מלכיות הם קליפות רעות מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד ולה"ר השקולה כשלשתן, ולעומתם הד' מינים, לולב ואתרוג לה' אחד ושמו אחד והם שני שמות שם הוי' ושם אד', ובתיקוני הזוהר שד' אותיות הוי' לית מאן דמכפר על עריין אלא איהו, וד' אותיות אד' לית מאן דמכפר על ע"ז אלא איהי, וא"כ לולב ואתרוג דוחין את כחות הרעים המושכין לע"ז וג"ע, והדס משולש מורה על התכללות וכבש"ס אגוד שלשה שמי' אגד, היפוך משפ"ד שהוא פירוד בין גוף ונפש, ע"כ הדס דוחה כח רע המושך לשפ"ד, ערבה דומה לשפתים דוחה את כח רע המושך ללה"ר, שפתים דולקות ולב רע, וכל הדיחוי של כחות רעים אלו הוא מחמת השמחה, שבה מתקנין את העדר השמחה בעבודה של כל השנה כנ"ל:

ד׳ונראה שזה ענין הלולב של שבעה שבמקדש דכתיב בי' ושמחתם, אבל יום הראשון דלא כתיב בי' שמחה אינו ענין לזה, ויש לומר דלשון ולקחתם דביום ראשון היינו לשון הגבהה, ובמדרש בראשית (פרשה ט"ז) ויקח את האדם עילה אותו כמ"ש ולקחום עמים, וכן י"ל בלשון ולקחתם לכם, שזה ענין הגבהת ישראל למעלה, וד' מינים רומזים לד' ראשי אברים כבמדרש, והיינו שמגביהים את ראשי האברים לה', והם עצמם נעשים חפץ של מצוה וחל שם שמים עליהם ואפי' שהאדם אינו כדאי, וע"כ זה איננו אלא ביום ראשון זמן החסדים פנימים ומקיפים כידוע:

ה׳בקיצור, מצות לולב ביום ראשון היא מגביהה את ישראל לאביהן שבשמים, עד שחל ש"ש על ראשי איברים שבהם, וע"כ נאמר בה לשון ולקחתם, ולא נאמר בה לשון שמחה, כי אין בה ענין שמחה, ומ"מ במקדש קאי ושמחתם גם על יום ראשון כי מקדש כולל הכל, וכבר הגדנו בענין שופר שבמקדש שתי חצוצרות מן הצדדין שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' שמה"ט הוא, אך בכל שאר ימי החג כתיב ושמחתם, ובזה מתקנין העדר השמחה בעבודה מכל ימות השנה, ובזה מדחין את כח האומות, וזה אינו אלא במקדש ליבא דכל עלמא, ע"כ שם יש בכח לדחות את כללות המלכיות המופרדין בכל העולם, אבל בגבולין כל יחיד ויחיד אין בו כח כללי לדחות כח כללות המלכיות ממנו, אך אחר חורבן בהמ"ק ששראל מפוזרין בין האומות תיקן ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה, שאף שאין בכח היחיד לדחות את כח כלל המלכיות, מ"מ הוא דוחה ממנו ומעצמו עכ"פ את כח הגלות שלא תהא תוקפתו בכח כל כך:

ו׳ומעתה יש לומר דמאחר דענין מצות שבעה הוא לדחות כח המלכיות, ע"כ אינו דוחה שבת אפי' במקדש, כי שבת א"צ לזה כי שבת עצמה היא גאולה ואלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון, ושתי שבתות מיד נגאלין, ואדרבה הניטל בו לולב הוא פחת וגרעון בכבוד שבת, כאילו אינה בכח לדחות את כח כללות המלכיות, אבל ביום ראשון במקדש דבלא"ה נוטלין הלולב משום ולקחתם, שוב אפי' השמחה אינה פחת, וע"כ במקדש שכולל הכל מקיימים ושמחתם אפי' ביום ראשון שחל בשבת:

ז׳ומעתה יש לפרש הא דדוחה ביום ראשון את השבת, דווקא בזמן שבהמ"ק קיים ואפי' בגבולין, ולאחר החורבן לא דחי כלל, דהנה יום הראשון דהוא מצות ולקחתם שענינו להגביה את ישראל לאביהן שבשמים, נמי י"ל דבשבת א"צ לזה שממילא כל ישראל אז מוגבהין, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וכל ישראל נרצים לשמים, וכמו שאומרים בקידוש היום אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, אך בזמן שבהמ"ק קיים י"ל דהנה עליית העולמות שבשבת היא רק בפנימית, אבל בחיצוניות אין שום שינוי, וי"ל שמה"ט אין מ"ע בשבת אלא בשביתה לשבות ממלאכה, אבל עשי' נגלית בפועל ממש אין בשבת, אך בזמן שבהמ"ק הי' קיים שהיו שכיחים נסים נגלים בישראל, ומה גם בביהמ"ק שעשרה נסים נעשו בבהמ"ק, א"כ הגבהת ישראל שע"י הלולב, כמו שהיא מצוה במעשה בפועל, מושך נמי הגבהת ישראל לאביהן שבשמים בפועל, עד שכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', ואפי' האומות שאינם מכירים בפנימיות מודים דמאן דנקיט באיין בידו הוא נצח דינא, ובודאי בזמן המקדש זמן הנסים הי' נראה זה ביותר, ע"כ יש ענין ללולב מה שאין בשבת, ע"כ ניטל הלולב ביום הראשון גם בשבת ואפי' בגבולין, וכ"ז בזמן המקדש אפי' בגבולין, אבל בזמה"ז שנסתם כל חזון והכל הוא רק בפנימיות ולא בהתגלות, ובפנימיות הרי אין צריכין ללולב והוי גרעון לשבת, ע"כ אינו דוחה כלל:

ח׳כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארמ"צ, ויש להבין למה לא נצטוינו לעשות זכר לשאר הנסים שנעשו לישראל במדבר מן ובאר:

ט׳ונראה דהנה הזכר לנסים מושך בצד מה רשימו מהנס שנעשה בזמן הזה, ואיננה הזכרה בעלמא לבד, אלא שיש בהסוכה ענין בצד מה כמו בענני כבוד אז, וע"כ חל שם שמים על הסוכה, והוא מצילה ומגינה מכחות הרעים כענין ענני כבוד אז, ועמלק לא הי' יכול לעשות מלחמה אלא עם פליטי הענן, והנקלטין בתוך הענן הי' הענן מגין ומציל עליהם מכל רעה, כמו שהי' מגין עליהם מלהט השמש, וכן הסוכה אצלינו שעושין להציל מלהט השמש בפועל, בפנימית היא מגינה מכחות הרעים כענין שהי' אז:

י׳והנה במן כתיב לחם אבירים אכל איש, ואמרו ז"ל לחם שמה"ש אוכלין, וכן באר של מרים לא היתה באר גשמית אלא היתה מפקחת השכל, כדאיתא שהאריז"ל הי' משקה להרח"ו ז"ל קודם שגילה לו הסודות כוס מבארה של מרים, ומ"מ הי' המן והבאר נמי מאכל ומשקה בפועל, ומשביע רעבון הגשמי וצמאון הגשמי, וכ"ז מפני שדור המדבר הי' דור דעה, והדעת שבהם היתה תופסת את השם, והגשמית היתה טפל להרוחנית ומחוברת אלי', וכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ע"כ הי' אף הגשמי ניזון ממנו, וע"כ דור באי הארץ שלא היו כ"כ במעלה כמוהם, התרעמו על המן ואמרו נפשינו קצה בלחם הקלוקל, ופירשו המפרשים שהי' קל על לבם ולא הי' משביע ומסיר הרעבון כ"כ, אף שכל ארבעים שנה הסתפקו ממנו ולא אמרו דבר, היינו מפני שהיו דור דעה וכנ"ל, משא"כ דור באי הארץ אף שהיו נמי במעלה רמה ויתירה, וממנו תקיש לבארה של מרים, וממילא מובן לדורות שלאחריהם ודורות הנמוכים כמונו היום, אלו היו נתונים לנו המן והבאר, לא היתה לנו שום הזנה והספקה מהם, וע"כ מה"ט לא נצטויני לעשות זכר מהם, אלא בשבת שהיא יומא דנשמתא מעין עוה"ב עושין זכר למן, כענין אמרו ז"ל היום לא תמצאוהו בשדה אבל אתם מוצאין אותו לעוה"ב, וע"כ לפי מסת מעין עוה"ב שבשבת באותה מדה זוכין לרשימה מהמן, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו כפי ערך שהשבת קולטתו:

י״אהטור סי' ת"צ כתב בשם הגאונים שקבלה בידיהם שבסוכות תהי' מלחמת גוג ומגוג, ובודאי טעם יש בדבר כמ"ש מהר"ל שדברים הגדולים אינם במקרה, ועוד מאחר שבאה בקבלה שכך יהי' מוכח שטעמא רבא איכא ותלוי ניצוח מלחמה זו ביו"ט של סוכות:

י״בונראה דהנה בפרשת כהן משוח מלחמה ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר הגדנו בעזהי"ת הרבה טעמים מאי אולמא דק"ש לדבר הזה יותר מכל המצות, ונראה עוד דהנה ק"ש נקראת קבלת עול מלכות שמים, וכתיב ואהבת וגו' היינו שכך המצוה שתהי' קבלת העול מלכות שמים באהבה ושמחה, ולא כמו עול דעלמא שקשה על האדם, וכהא דבש"ס פסחים (ס"ח:) דהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, ופירש"י להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו עכ"ל, אף דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהם ניתנו, מ"מ ישראל נוח ומקובל להם אותו העול:

י״גוהנה מדה זו אינה אלא בישראל שהם בנים למקום ונותנים נפשם באהבה לרצון השי"ת, ומאחר שכן הוא רצון השי"ת שיטו שכמם לסבול עול מלכות שמים, כך הוא נמי רצונם ותשוקתם, ומקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה, אבל אומה"ע אין להם כח זה, ואף הטובים שבהם העול הוא עול לבד ולא אהבה, ובש"ס סוטה (כ"ז:) לא עבד איוב את המקום אלא מיראה, ומאן דאמר שם שעבד מאהבה, כבר הגדנו דס"ל כמ"ד איוב ישראל הי', וא"כ בק"ש שישראל מקבלים עליהם עומ"ש באהבה, בזה עצמו לבד נראה ונגלה מעלת ישראל נגד אוה"ע, ואפי' השרים שלהם מוכרחים להודות, וע"כ כדאי מצוה זו לבד להושיע את ישראל במלחמתם נגד האומות:

י״דוהנה מלחמת גוג ומגוג כבר הגדנו שהיא מלחמה עם הקליפה המושכת לפריקת עול, ונסתייענו מדברי הש"ס ברכות שאמרו ז"ל על מלחמה זו אם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, ואף שכל הרשעים הם מורדי אור, היינו שעושין לתאוותם, אבל מלחמה זו איננה לתועלת להם, וכל תשוקתם היא רק למרוד ולפרוק עול, וכדמשמע במזמור למה רגשו גוים דקאי על מלחמת גו"מ, מה כתב שם ננתקה את מוסרתימו ונשליכה ממנו עבותימו וגו' [ומזה נסתעף ענין מרידה בכלל העולם בת קמה באמה כלה בחמותה, וכמו שנראה בעתים הללו שרבו עבדים מתפרצים על אדוניהם, וירהבו נער בזקן נקלה בנכבד, וזה סימן גדול על קירוב קץ הגאולה כאמרם ז"ל חגיגה (י"ד.) י"ח קללות קילל ישעי' את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר ירהבו נער בזקן וגו', וח"ו לומר שישעי' שונא ישראל הוה, אלא כך הוא הפירוש כאשר צפה במראה הנבואה את כל המאורעות שיעברו על ישראל עד עת קץ פעם כה ופעם כה בזמנים מתחלפין, לא נתקררה דעתו אפי' בעתות הטובות שבגלות, עד שאמר ירהבו נער בזקן אז נתקררה דעתו, מחמת שידע שזה הוא קץ כל הצרות, וממנה יוושעו, הא למה זה דומה להעובר את ים הגדול בספינה שלא נתקררה דעתו מחמת טרח הדרך וצרות הים, עד שבא קרוב להגבול ומרחוק נראו לו ראשי ההרים, אף שעדיין גלי הים טורדים ואולי עוד יותר מבראשונה, כידוע שסמוך ליבשה הגלים טורדים ביותר, מ"מ מאחר שנראו ראשי ההרים ויודע שקרוב יום יציאתו ליבשה מתקררת דעתו]:

ט״וונראה שכחו של גוג ומגוג בני בניו של יפת בא מחמת זכותו של יפת שסייע לשם בכיסוי ערות אביהם, וכן משמע מדברי רש"י והמדרש נח שיפת זכו בניו לקבורה שנאמר יחזקאל ל"ט אתן לגוג מקום שם קבר, הרי שבמלחמה זו עמדה להם זכות יפת, ומסתברא שגם גוף המלחמה ממנו הי', והנה כתיב ויקח שם ויפת את השמלה, וברש"י אין כתיב ויקחו אלא ויקח לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת וכו', והיינו שיפת הי' רק מסייע שאין בו ממש, ע"כ לא נקראת הלקיחה של השמלה על שמו, וע"כ י"ל שכל כחו לעמוד נגד ישראל הוא מחמת שישראל בגלות היתה עבודתם, וקבלת עול מלכות שמים עליהם בקרירת רוח, ולא באימוץ הלב ובשמחה, וע"כ עמדה זכותו של יפת נמי לבניו אף שהוא לא נתאמץ כשם, והי' רק מסייע שאין בו ממש, מ"מ טענת המקטרג ושר של גוג ומגוג דגם ישראל לא עדיפי מיני', אבל אם ישראל היו עושין עבודתם וקבלת עול מלכות שמים עליהם בשמחה ואימוץ הלב, אז לא היתה לאבותיו של יפת שום עמידה נגד ישראל:

ט״זוהנה במדרש תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק אלו ישראל ביוהכ"פ שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס לשמו, ונראה כמו מצות ק"ש בכל יום משום דכל יום הוא חידוש בריאה כי מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכמ"ש איכה (ג' כ"ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, וע"כ נמי ישראל שנעשו עם נברא מחדש ביוהכ"פ, צריכין לקבל עליהם עומ"ש מחדש, כמו ק"ש בכל יום, אלא שק"ש בכל יום די בדיבור לבד, של כל אדם בפרט, ואחר שנעשו עם נברא ביוהכ"פ צריכין לרמז במעשה נגלה כללית, הוא ליקח לולב ואתרוג לקלס לשמו, שד' מינם אלו מרמזין לד' כתות שכוללין כל חלקי עם ברא, ועם זה רומז לראשי אברי האדם לעשות כולם אגודה אחת בכלל ובפרט, לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, וכמו שבק"ש נדרש שיקבל עליו כל איש עומ"ש באהבה ושמחה, כן בדוגמתו סוכות זמן שמחתינו, היינו שישראל שמחים בעול מלכות שמים שמקבלים עליהם:

י״זוהנה כבר הגדנו וכן איתא בספה"ק שבשמחה של מצוה שבחג הסוכות מתקנין כל העבודות וכל המעשים של כל השנה שנעשו בקרירת רוח והעדר השמחה:

י״חולפי האמור מבואר שבסוכות שהשמחה מתקנת את כל העבודות של כל השנה כאלו היו נעשים בשמחה, וע"כ אז במלחמת גוג ומגוג שכל כחם הוא מחמת הקרירות רוח כנ"ל, מובן שבסוכות שכל אלה נעשה מתוקן יאבדו גוג ומגוג לפני ישראל, וכל מה שיש להם מזכות יפת יזכו לקבורה, ויתקיים בהם אתן לגוג שם קבר: