שם משמואל, שבועותShem MiShmuel, Shavuot

א׳שנת תר"ע

ב׳כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בכל המועדים ניחא מה ששמחת יו"ט אינה נוהגת בלילה משום דיש חיוב לקיים מצות אשר בזה קונים היו"ט בפסח חובה לאכול מצה, בסוכות לאכול בסוכה, לילה ראשונה חובה, משא"כ בשבועות דליכא שום חובה א"כ תתנהג שמחה גם בלילה, אך לפימ"ש בזוה"ק דצריך ננטרא דכיא עלאה דמטיא בהאי ליליא ניחא עכתדה"ק. ועדיין אינו מובן הלא זה בא מן השמים ואינו עושה שום פעולה בזה, אך י"ל דלשון נטרא הוא שמירה בלה"ק מלשון ואביו שמר את הדבר שיצפה האדם וישתוקק להאי דכיא, ואפי' למ"ד משמר לאו כעושה מעשה, מ"מ להשתוקקות זו צריך האדם לעורר עצמו ואינה באה מאליו, ובזה קונים היו"ט, וא"כ שוב לא שייך שמחה ג"כ קודם זה כמו בכל המועדים והבן:

ג׳במכילתא ושמרתם את בריתי רא"א זו ברית שבת ור"ע אמר זו ברית מילה וע"ז. להבין פלוגתתם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר ענין הפלוגתא בגמ' ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה, הענין, הזבוב דרכו לעמוד רק על דברים מאוסים, כ"כ היצה"ר מושך רק לדברים גופניים חומריים ופחותים, ושמואל אמר חטה, דחטה רומזת לדעה, אין התינוק יודע וכו' עד שיטעם טעם דגן, והיצה"ר מושך את האדם שילך אחר דעתו ולא יבטל את דעתו לדעת השי"ת ותורתו ובאמת שניהם אמת ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו, ע"כ הגאולה היתה בשניהם, אחת גאולה מחומריות ודברים הפחותים ומצרים נקרא ערות הארץ ונאמר בהם אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים וע"ז בא בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה רמז לגאולת נפש הבהמיות, ואחת גאולת הדעת וזה הי' במ"ת בשבועות, וע"ז באו שתי הלחם בעצרת מן החטים עכתדה"ק, וי"ל שזה עצמו הוא הפלוגתא במכילתא לענין ביטול ב' כחות היצה"ר רע"א זו ב"מ וע"ז, זהו לבטל כח היצה"ר מדברים הפחותים ומאוסים דערלה היא דבר מאוס וכאמרם ז"ל מאוסה היא הערלה וכו' וכן בע"ז נא' ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם ופרש"י מאוסים כגללים, ורא"א ברית שבת, דשבת הוא שביתה ממלאכה ושיהי' כל מלאכתו עשוי' והוא התבטלות הדעת שלא לילך אחר דעתו כנ"ל, וזה ענין שתי מצוות שנצטוו בעת מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים והגבלה הוא ביטול דעתו מההשתוקקות להתקרב כי כן נפש ישראל מתאוה לקרב והבן היטב:

ד׳כתב בס' גנת האגוז עשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות ודיבור אנכי נגד בראשית, הענין דהנה ביום הראשון נברא הכל רק שהי' בכח ולא יצא עדיין אל הפועל כמו שפרש"י בראשית, ובדיבור אנכי ג"כ נכלל הכל דהנה קב"ה ואורייתא חד וכשדיבר אנכי ד' אלקיך א"כ הרי כל התורה כולה לישראל ונצטוו בכל הכתוב בה למען להתדמות ולהדבק במדותיו יתברך ושוב כל התורה שנצטוו אח"כ הוא פירוש כל הנ"ל:

ה׳לא תשא כנגד יהי רקיע, דהנה אמרו ז"ל שמים התחתונים בוכין באמרם אנן בעינן למהוי קדם מלכא, אך שיער חכמתו יתב' שלפי מצב ומהות של התחתונים לא טוב שיהי' להם יותר בהירות והארה אלקית, והכל במדה במשקל, והנה כ' הרמב"ן בס' או"ב בפי' דיבור ל"ת שהוא כעין מ"ש אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ היינו עד שתעשה חפץ הוא כלי להכיל את האהבה והכוונה תורה ומצוות עי"ש, כי באם לאו הרי הוא נושא את שמו לשוא, והנה הוא כעין מאמר יהי רקיע מבדיל שלא תתפשט ההארה אלקית כי אם במקום הראוי ולפי ערך הראוי, והבן זה:

ו׳במדרש שה"ש רי"א בשעה ששמעו ישראל אנכי ד' אלקיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין, באו אצל מרע"ה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו כו' חזרו להיות למדין ושוכחין אמרו מה משה ב"ו עובר אף תלמודו עובר כו' רנ"א בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם באו אצל משה וכו' מיד חזר יצה"ר למקומו ע"כ, הענין דהנה כתיב בדבר ד' שמים נעשו, וכמו כן כשאמר אנכי ד' אלקיך התעלו ישראל להיות ראוים שיקרא הקב"ה שמו עליהם ונעשו ברואים חדשים דבקים במקום, וכתיב אין שכחה לפני כסא כבודך, ע"כ לא היו שוכחין, וכן בשעה שאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם כאומרם ז"ל לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, ומאחר שכך אמר הקב"ה נעשה כך, כי דיבורו של השי"ת הוא מעשה, שבאמת לא הי' אצלם עוד היצה"ר ונעקר מלבם, אך כשאמרו דבר אתה עמנו וגו' ורצו יותר ע"י ממוצע וע"י הממוצע הוא הידיעה לבד ולא נעשה בדיבורו מעשה ופגמו בזה שבדיבור נעשה מעשה ע"כ היו לומדין ושוכחין וחזר היצה"ר למקומו ולא נשאר רק הציווי לבד ולא שיהי' הדיבור מעשה:

ז׳זכור את יום השבת לקדשו כנגד מאמר יקוו המים, דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והמים הם חומריים היפוך הרצון הנ"ל, ובמאמר יקוו המים נתגלה הארץ ועלתה למעלה היפוך מהותה וטבעה להיות למטה כמ"ש הרמב"ן ונתגלה בחי' ארץ בחי' רצון שלא יהיו המים החומריים מחפין על הארץ שהוא בחי' הרצון, וכעין זה הוא ענין שבת שע"י שביתה מל"ט מלאכות חומריים נתגלה הרצון שבלב בנ"י שמשתוקקין לאביהם שבשמים עד שלא יהי' החומריות מחפה על הרצון, וזהו כעין מאמר יקוו המים, והבן:

ח׳ישלם ד' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, ובמ"ר א"ר חסא אשר באת, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל מצוה גוררת מצוה, דאף שהמצוות הם פעולות נפרדות זמ"ז, מ"מ אם עושה מצוה בכל כחו שעושה בכח הנשמה כמאמר הזוה"ק את אשר וגו' בכחך עשה כחך הוא נשמתי' דב"נ, ומעורר בזה שורש המצוה ומקורה שהמצוות הם רמ"ח אברין דמלכא ושם הם כולם בתכלית היחוד ע"כ יש בכח מצוה אחת לגרור אחרי' את הכל, והעשי' שמוטלת על האדם אח"כ היא רק לשמור אותו הכח שלא יתפגם ולא יתקלקל, והנה ידוע כי עיקר שכר המצוות הוא המ"ע כאמרם ז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה הוא רק כשיצרו מתגבר עליו, וכבר ביאר זה מהר"ל ז"ל שבל"ת שהוא שמירה שלא יצא מגדרו ע"ז לא שייך שכר, ולפי"ז עיקר השכר המגיע לאדם בעשיית המצוות בשלימות הוא מהכח הראשון, אבל אח"ז הלא מצוה גוררת מצוה והכל הוא רק בגדר השמירה שע"ז לא שייך שכר כנ"ל, והנה כתיב משכרתך "שלמה" מבואר שפעולתך היתה בתכלית השלימות, דהשכר בא לעומת המעשה, וע"כ שמעשה היתה בכל כחה כח הנשמה, וא"כ שוב אין לה לקבל שכר על כל המעשים שאח"כ רק על מעשה הראשונה אשר באת לחסות והבן:

ט׳במ"ר רות וימד שש שעורים וגו' אר"י בר"ס בזכות וימד שש וגו' זכה ועמד ממנו ששה צדיקים וכאו"א יש בו שש מדות דוד חזקי' יאשי' חמ"ו דניאל ומלך המשיח ע"כ, הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין מלוכה לא הי' נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב עכלה"ק, והפי' פשוט כי באשר שכל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין אבר שבאדם משתרר על אבר האחר, ומרע"ה שמלך, הוא מחמת שהי' נבדל מכלל ישראל ולא הי' נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל, ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמשה"כ שמע נא גאון מואב גאה מאוד, וע"כ הי' נפש דהמע"ה נטמע בשבי' בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין התנשאות מהקליפה ולהביאו להקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים ושאול המלך שלא נתקיימה מלכותו אמרו ז"ל משום שלא הי' בו שום דופי, ושמואל הנביא א"ל אם קטן אתה בעיניך הלא ראש שבטי ישראל אתה, ועבור מעשה זה אבד המלוכה, מפני שהי' חסר לו כח הגיאות והשררה כאמור שם כי יראתי את העם, ואשמע בקולם, והנה בועז שנתן לה שש שעורים היינו שבטובת עינו נתן לה זה שהששה צדיקים הנ"ל שהיו מוכנים לצאת ממנו כמו שמבואר בכתבי האריז"ל בועז בו עז, נתן לה שיצאו ממנה, אף שהוא לא ידע עדיין אם ישא אותה שהרי עדיין הי' מסופק אולי ירצה הגואל ללוקחה, מ"מ נהג בה טובת עין ונתן לה, אף שזה כל חמדת ישראל דהמע"ה ומלך המשיח, בכ"ז מפני שידע שענין המלוכה יותר טוב שיבואו מעמון ומואב כנ"ל, לא השגיח על עצמו כלל רק לטובת ישראל לטובת כלל המלכות שיהי' עצהיו"ט בין יהי' ממנו או מאחר, ובאמת היא צדקת גדולה לסלק א"ע מנגיעת עצמו שהיא גדולה עד מאיד שהוא כל השתלשלות המלכות ישראל שהי' ראוי לצאת ממנו להיות נאמן [גיטרייא] ולהתרצה שיצא ההשתלשלות אף מזולתו אך באופן שיהי' עצהיו"ט, ובאמת מזה עצמו נשתל מלכות בית דוד שהי' תמיד מבטל א"ע לצורך ישראל כמו שמלא כל ס' תהלים מזה:

י׳במ"ר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וכו' יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת, בלקיחה ניתנה לו יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו יע"ש והוא פלאי, והענין דהנה כוונת נטלה חנם הפי' כעין שאמר חנם בלא מצוות, היינו שלא יאמר האדם אקח התורה ולא אסלק א"ע מהבלי עוה"ז, ת"ל לקחת בלקיחה וכו', והיינו לסלק א"ע מכל וכל כעין שרוצים ליקח מקח נותנין דמים כדי לקבל המקח, כ"כ בהתוה"ק עי"ז שמסלקין הבלי עוה"ז באין וזוכין להתוה"ק לעומתו נגד הסילוק הבלי עוה"ז, וז"ש יכול יהא חייב ליתן לו דמים, היינו שזה שמסלק א"ע מעוה"ז הוא מחיר התורה, ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו, והיינו שע"י שמסלק א"ע מעוה"ז זוכה רק להיות דבוק בהשי"ת, ועו"ז זוכה לקבל המתנה כי כל דברי עוה"ז אינן כדאי להיות מחיר התורה להיות זוכין בהסלקם להגיע להתוה"ק, אך עי"ז נעשה האדם דבוק להשי"ת וממילא שוב זוכה להמתנה, אבל הכל הוא מתנה מאת השי"ת, וז"ש הפייט יזכו במתנה לבו דבקים והבן:

י״אהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, הענין לחם זו תורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי, ובזוה"ק דשתי לחם הם כנגד שני הלוחות, וכבשים המתירין דידהו היינו הדם שהוא הנפש שמכפר על הנפש מורה על התפעלות הנפש באהבה ויראה, דלימוד התוה"ק ברגשת הנפש יש לו מעלה גדולה ואינו בגדר אחד עם לימוד הפשוט בלי רגש הנפש, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, וי"ל שזהו ענין מצות הגבלה ופרישה למ"ת כי הגבלה היא יראה שיהא ירא מגשת ופרישה היא מה שפורש עצמו מאהבת חיצוניות לאהבת הש"י שבלתי שתי אלה לא הי' אפשר ליתן התורה, וזהו שכבשים מתירין את הלחם, ור"ש לשיטתי' דאזיל בתר כוונה וכל ספר הזוה"ק מלא מזה ס"ל דכבשים עיקר ואבדו הכבשים אבד הלחם דתורה בלי רגשת הנפש באהבה ויראה אינו כלום, אבל אנן קי"ל כרע"ק דלחם עיקר דהעיקר הוא התוה"ק ורגשת הנפש הוא רק צורך ושימוש לזה הלימוד, וע"כ אין הכבשים מעכבים אבל הלחם מעכב את הכבשים, דהתעוררות לבד בלי תורה הוא כגדפין בלא גוף, משא"כ תורה וכנ"ל, ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה ואפי' למ"ד דיוצא לבית השריפה הוא אף שהתורה איננה כראוי להיות והולכת לחיצונים, אעפי"כ הקב"ה שמסבב סיבוים מוציא אותה לאורה ואינה נדחת, והיינו טעמא דכל הנשרפין אפרן מותר, שהפסולת נשרף ונשאר נקי ומבורר:

י״בבזוה"ק לנטרא דכיא עילאה דמטיא בהאי ליליא, להבין האיך שייך לשון דמטיא הלא טהרה היא רק שלילה, שהטומאה פורחת מהאדם ולשון הגמ' הטומאה פורחת ממנו ועי"ז נעשה טהור אבל מה בא עליו, והענין דשני מיני טהרה יש, טהרה במקוה, וטהרת מים חיים דלא מצינו רק בזב בלבד, והענין דטהרת המקוה היא במי שהטומאה חופפת עליו ופורחת ממנו ע"י מקוה, אבל זב שנתקלקל מעיינו ומקורו לא סגי במה שהטומאה פורחת ממנו רק צריך תיקון שיתתקן מעיינו ומקורו לזה צריך מים חיים שבא עליו חיות ממקור החיות, וז"ש הזוה"ק דכיא עילאה היינו טהרה ממקור מים חיים וכלשון הזוה"ק אמור אתר דמיין נבעין יע"ש, וזה מטי בליל מ"ת, דטהרה ממקוה שהטומאה פורחת זה כבר הי' להם בעת שפסקה זוהמתן:

י״גבמ"ר הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אצל סיני, הענין דשבועות הוא אירוסין שהקב"ה אירס את ישראל, ובקדושין צריכה האשה לבטל דעתה ולעשות עצמה הפקר לגבי בעלה שעי"ז בעלה קונה אותה כמ"ש הר"ן (נדרים ל'.), וזה הי' מעלת ישראל שזכו להתוה"ק, וז"ש כולכם בע"מ כו' כיון שאתם יש בעיניכם, א"כ אין זה כוונת ירידת ה' להר סיני כיון שאתם ההיפוך:

י״דבמ"ר בשעה שאמר הקב"ה לא יהי' נעקר היצה"ר מלבם, ולהבין הלא א"כ פסקה הבחירה וחזרה טענת המלאכים תנה הודך על השמים, והענין, דקודם חטא של אדה"ר הי' היצה"ר ענין בריאה בפ"ע, ואחר החטא בא היצה"ר לשכון בתוך הלב ממש יושב על שני מפתחי הלב כמין זבוב או כמין חטה, ובזה מערבב דעתו של האדם ממש, וע"כ בשעת מ"ת שחזרו למה שהי' קודם חטא אדה"ר נעקר היצה"ר "מלבם" דייקא, ונשאר ברי' בפ"ע כמו קודם חטא אדה"ר ולזה לולא חטא העגל לא היו מתים, כי עיקר טעם המיתה הוא למען היצה"ר שנשתאב בגופו של אדם שישוב לאפס ואין ע"י שיתבלע ויתרקב הגוף בעפר ויקום לתחי' נקי ומצוחצח, אבל כשנעקר יצה"ר לא היו צריכין להמיתה ואף שחזר היצה"ר למקומו כשאמרו דבר אתה עמנו מ"מ שוב לא הי' לו כ"כ דביקות עצום עם הגוף עד שלא יכול להפרד ממנו, ומחמת חטא נתפשטה הזוהמא ונשתאב לתוכם ממש, והבן:

ט״ודיבור לא יהי' לך כנגד מאמר יהי אור, דהנה כל הנבראים נבראו ע"י צמצומים והיו נמתחים והולכים בהתפשטות כמבואר בחגיגה עד שגער בהם הקב"ה, ומ"מ מחמת רב הצמצום נשארו בחושך, וע"ז בא המאמר יהי אור להמשיך לתוכם קו האור להחיותם, והנה ענין ע"ז בא מחמת הצמצומים וההסתר הגדול המחשיך עד שבא לידי כפירה ר"ל מי ד' אשר אשמע בקולו, וע"כ דיבור לא יהי' לך הוא כעין המאמר יהי אור:

ט״זאל ידבר עמנו אלקים פן נמות, ובמדרש מה הניי' יש באבידה שלנו, הענין אף שכל תקות המקוה היא מיתת נשיקה, וע' באוה"ח ריש פ' אחרי מות שנדב ואביהוא התקרבו מרצונם לפני ה' אף שהרגישו בצאת נפשם מנרתיקם, מ"מ נעימות עריבות צאת נפשם בנשיקה הגדיל על אהבת הנפש להגוף, ואפי' בלעם אמר תמות נפשי מות ישרים, אך אמרו איזה בחי' עבדות ותענוג ועשיית רצונו יתעלה תהי' בזה כאשר נמות בתשוקה עזה כזו, וז"ש המדרש מה הניי' יש באבידה שלנו, ואפשר לומר שזה הוא מה שהוטב בעיני ד' שאינם חוששים לטובת עצמם רק הכל עבור עבודת השי"ת, וע"ז אמר הטיבו כל אשר דיברו וגו', והבן:

י״זלבעבור נסות אתכם, נסות לשון נס גבוה שלא כאשר חשבו שהנפש תצא מנרתיקה לגמרי רק שהנשמה תהי' בישראל מנושאת ונבדלת מכחות הגוף:

י״חבענין הספק שנסתפקו האחרונים אם חובת היום קודם למוספין של יו"ט, י"ל כפי מה שמצינו ביוהכ"פ שפר העולה ושבעת הכבשים קודמים לעבודת היום לשיטת הרמב"ם, ואפי' לשיטת רש"י ז"ל שפר העולה ושבעת הכבשים היו קריבין עם תמיד של בין הערבים בטבילה חמישית, מ"מ י"ל עבודת פנים שאני, והענין שהי' מוכרח שמוסף היום של שבועות יוקדם לחובת היום עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על מאמרם ז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, דבשבת שהוא עליית העולמות הי' זמן שלעומתו ירד ה' על הר סיני, וא"כ לכאורה יהי' יו"ט של שבועות שהוא יום מ"ת דווקא ביום השבת, ותי' כי היום שהוא יו"ט ממילא הוי כשבת, ובו כלי לקבל רוחניות התורה ודפח"ח [ובזה י"ל דמטעם זה במרה נצטוו על השבת כדי ליתן מקום וכלי שיהי' יום ראוי לנתינת התורה, דאם לא נצטוו על השבת עד מ"ת לא הי' יכול להתחיל נתינת התורה שהוצרך לזה שבת דווקא], והנה שני מיני קרבנות חובת היום ומוספין הם כנגד שני ענינים אלו שמוספין הם מחמת עליית העולמות כמו כל יו"ט, וחובות היום הם מחנות הקדושה שיורדת ממעלה למטה שבכל שנה מתעורר הענין שירד ד' על הר סיני כמו שאמר כ"ק אדמו"ר זצללה"ה, וע"כ מוכרחין להקריב מוסף היו"ט קודם כדי להמשיך ולעשות כלי להיו"ט ואח"ז להקריב חובת היום שבא בגלל התורה:

י״טבגמ' מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו שהקדימו נעשה לנשמע כו', הענין, נעשה ונשמע פרש"י מוכנים לעשות קודם שישמעו, היינו שיודעים שבלתי עזר השי"ת אין יכולין לעשות מאומה, והציווי בעצמה היא הנותנת כח לעשות כמאה"כ בדבר ד' שמים נעשו, וכמו שאמר כלב עלה נעלה ופרש"י אפי' בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, ולא בלשון גוזמא אמר כן רק בפשיטות דאם יאמר כן שוב באמת יהי' כח לעשות כן, וכמ"ש ז"ל הובא ברש"י נצבים לא בשמים הוא שאלו הי' בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, שלכאורה אינו מובן איך שייך צורך על דבר הנמנע, אך הוא הדבר שדברנו שבאם הי' בשמים היתה הציווי ללמוד תורה נותנת כח לעלות לשמים ממש, וע"כ שפיר עומדים מוכנים לעשות קודם שישמעו, ואחת הוא להם אם יצוה להם דבר קשה או דבר קל, כי כמו זה כן זה אין אנו יכולים לעשות מאומה בלתי עזר השי"ת, וכאשר יצוה ע"ז יהי' העזר ע"ז, וזה הוא לשון שמה"ש משתמשין בו שהמלאך אין לו שם רק כפי השליחות, והנה שם הוא עצם הדבר, וא"כ אליו בודאי אחת הוא מה יצטוה שבאם יהי' השליחות באופן זה יהי' עצם זה, וכ"כ ישראל הדבקים בהשי"ת:

כ׳מחיית עמלק קודם מ"ת אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאשר אז קנו מדת היראה ע"י שראו ושמעו, ובעוד קליפת עמלק קיימת בתוקפה שהיא קליפת כלבין דחצופין גם זה לא הי' מועיל עכתדה"ק:

כ״אולי יש להוסיף דברים דהנה אמרו ז"ל דימי עבורו של כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה הוא עץ הדעת טו"ר ומגיע עד שער החמשים ובו נרמז קליפת המן המן העץ היינו שכחו הי' כ"כ גדול בקליפה עד שער הנ' נעשה עץ חמשים וזה שרמזו כלב לחמשים יום לגידולו, כך שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ, והנה תורה היא עץ החיים נדרשת במ"ט וע"י מגיעין לשער הנ', וע"כ הי' לעמלק כח להאפיל אור התורה, והוצרך להחליש כחו מקודם:

כ״בשנת תרע"א

כ״גבזוה"ק רב אבא פתח אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, אחות לנו קטנה אלו ישראל דאקרי אחות להקב"ה ושדים אין לה היינו דתנינן בשעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני לא הוה בהון זכוון ועובדין טבין לאגנא עלייהו דכתיב ושדים אין לה דהא אינון תקונא ושפירא דאתתא ולית שפירא דאתתא אלא אינון מה נעשה לאחותינו מה יתעבד מינה בשעתא דקב"ה יתגלי בטורא דסיני למללא בפתגמי אורייתא ויפרח נשמתהון מנייהו עכ"ל, והנה במה שאמר דלא הוה בהון זכוון ועובדין טבין יש להבין דלאחר שיצאו ממצרים הי' להם כמה וכמה מצות פסח ומילה שבת ופרה אדומה ודינין שנצטוו במרה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תי' שישראל עסקו אז בשלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למ"ת וזהו ושדים אין לה שלא היו משפיעים היינו שלא הי' להם מצוות שיהי' עיקר הכוונה לעשות רצון קונם כאמרם ז"ל מצות לאו להנות עכ"ד ז"ל:

כ״דוהדברים צריכין ביאור, כי שלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למ"ת הי' ג"כ מצוה ככל המצות, וגם בכל המצות נאמר ובחרת בחיים וגו', ובזוה"ק ח"ב (פ"ב:) דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במארי' בגין דמארי בעא לאוטבא לי' בעלמא דין ובעלמא דאתי, וברמב"ם סוף הלכות תמורה שרוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגודל העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים ובמה יגרעו מצות שנצטוו במרה באשר הם לשלימות נפשם:

כ״הונראה דהנה בהא דמ"ד אתחומין לא איפקוד פירשו התוס' דהיינו אהוצאה לא איפקוד, וצריך להבין מ"ש משאר ל"ח מלאכות, אף דכתבו התוס' דהיא מלאכה גריעה, מ"מ מאחר דלפי האמת בסיני נצטוו על הוצאה כמו על שאר מלאכות, מ"ש דבמרה לא נצטוו על הוצאה, ונראה משום דשאר מלאכות הם תיקון החפץ משא"כ הוצאה אין החפץ נתקן בכך והתיקון הוא רק באדם שצריך אל החפץ ברשות זה, וטעם שנאסרה הוצאה הוא רק מפאת כי ידוע שרה"י הוא בקדושה ור"ה הוא בחיצוניות, ואדם המטלטל חפץ מרשות לרשות למטה מעורר בעליונים עירוב רשויות, וכמ"ש הבעש"ט ז"ל בפסוק ה' צלך שכמו שאדם נוטה כן הצל נוטה עמו, כן הוא כביכול למעלה, וכל העולמות מתעוררים לעומת מעשה התחתונים, והנה בש"ס פסחים (קי"ח.) א"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן בהם תורה וזן אותם בחסדו, הרי דעד מתן תורה לא התנהגו העולמות עפ"י מעשה התחתונים, ומוכרח לומר דעד אז לא התעוררו העליונים לעומת מעשה התחתונים, וע"כ מובן דעד אז לא הי' הוצאה מרשות לרשות בכלל מלאכה, ואף דשאר מלאכת שבת נפקדו במרה אהוצאה לא איפקדו:

כ״וולפי האמור היו כל ז' מצות של ב"נ וכ"כ המצות שנצטוו עד סיני רק לתקן את עצמם ולא לתקן את עולמות עליונים, כי מעשה התחתונים לא פעלו בהם כלל, רק אדה"ר קודם החטא נראה שהיו כל העולמות מתנהגים עפ"י מעשיו כאמרם ז"ל לעבדה ולשמרה לעבדה זה מצ"ע ולשמרה זה מצות ל"ת, וכן אמרו ז"ל ואדם אין לעבוד את האדמה עי"ש, אבל אחר החטא שהשפיל מעלתו נטל ממנו זה שלא יהי' עוד כל ההתנהגות של כל העולמות תלויין בו, שאלמלא כן לא הי' קיום להעולם מפאת רב הזוהמא שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, ויש לומר שלפי"ז הי' קטרוג המלאכים במ"ת מעין הקטרוג שהי' בבריאת העולם שלא יהי' הכל תלוי במעשה האדם וזכותו, כמאה"כ כל שתה תחת רגליו, וגם יש לומר שזה הי' הענין כפית ההר כגיגית, ובתוס' הקשו הרי כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא מחמת שראו אש הגדולה היו חוזרין בהם, ולכאורה אינו מובן דאדרבה מחמת אש הגדולה הי' להם להתיירא שלא ימאנו בקבלת התורה, ועוד שהי' להם להשתוקק עוד יותר להתורה אחר שראו מעלת התורה וכבודה, ולהנ"ל יובן שע"י אש הגדולה הבינו עד היכן הדברים מגיעים שעד מ"ת לא היו כל העולמות נפגמים בהתפגמם, אבל כשיקבלו את התורה אם יחטאו ח"ו, יפגמו עולמות ומלאכים גבוהים ורמים ונשאים, ויתייראו להכניס עצמם לידי מדה זו:

כ״זולפי"ז שפיר יובנו דברי קודש אבי אדומו"ר זצללה"ה שעד מ"ת היתה כל עבודתם לתקן עצמם ולא להשפיע לכל העולמות, וזה ושדיים אין לה שלא היו משפיעים לכל העולמות, כי במה שאדם במעשיו הטובים הוא מתקן ומשפיע לכל העולמות זה עצמו הוא המגין עליו מכל קטרוג, וכעין שאיתא בברכת יצחק ליעקב שאמר אח"כ גם ברוך יהי' ובמד"ר שם אמר ר' יצחק בא לקללו אמר לו הקב"ה הזהר שאם את מקללו לנפשך אתה מקלל דאמרת אורריך ארור, וכעין זה הוא בכל המקטריגים שאם באים לקטרג על האדם הם נזהרים מפני שעל עצמם הם מקטרגים שכולם עולים במעלותיו ויורדים בירידתיו וכמ"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ובכן ישראל אז ששדיים לא הי' להם כנ"ל שלא היו כל העולמות מתנהגים לפי מעשיהם, לא הועילו מעשיהם הטובים לאגנא עלייהו בשעתא דיפרחו נשמתייהו, ולא היו המקטריגים נזהרים כנ"ל:

כ״חבש"ס שבת בתלתא אמר להו מצות הגבלה עי"ש ברש"י, יש ליתן טעם למה הקדים מצות הגבלה למצות פרישה, אף דבמעשה פרישה קודמת שהיתה שלשה ימים קודם מ"ת, והגבלה היתה ביום מ"ת דווקא שהרי נאמר לו בשעת מעשה רד העד בעם, ש"מ שקודם לכן היו רשאין לעלות, ונראה דהנה איתא בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, וכ"כ יש לומר דאז בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקית, ואעפי"כ קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להדבק בדביקת אלקות עוד יותר, ועי"כ היו יכולים אח"כ לבוא לידי מצות פרישה שהיא להתרחק מכל אהבות חצוניות לגמרי, וכמ"ש זקיני זצללה"ה מקאצק בדברי התרגום אל תקרבון לצד אתתא כי באם הוא בצד זה אינו בצד זה עכ"ד, כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחת, ולזה רמזו ז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין חרבה זו וישבה זו או להיפוך תאמין, כי ירושלים הוא השתוקקת הלב להקדושה וירושלים הוא ליבא דכל עלמא, וקיסרי הוא השתוקקת לדברים חיצוניים, והלב אינו פנוי מהשתוקקת, שלהיות לב בלי השתוקקת כלל אי אפשר, ולהיות שתי מיני השתוקקת יחדיו ג"כ אי אפשר אלא או זו או זו, ואינו דומה למוח שיכול לסבול שני מיני השכל יחד חכמת התורה ושאר חכמות, והראשונים ז"ל למדו כל שאר החכמות לצורך חכמת התורה כמ"ש בספרים הקדושים, אבל בתשוקת הלב אינו כן, וע"כ למען יהי' ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבת והשתוקקת חיצוניות, שהרי בשעה שנאסר להם נאסר להם לעולם כבש"ס ביצה כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, מסיני שהוצרכו אחר מ"ת להיתר, ובלי ההיתר היו אסורין לעולם, ולכאורה בלתי מובן למה הוצרכו שיהי' איסר עולם, אך הוא הדבר שהי' צריך שיהו מובדלים לגמרי למען יצא דבר זה מלבם לגמרי ושלא יהי' להם שום דביקת לאהבת חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל לכן הוצרך מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת השי"ת מאד כנ"ל:

כ״טבש"ס שבת דריש האי גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא וכו' ביום תליתאה בירחא תליתאי כמאן כרבנן, ויש להבין הלוא כר' יוסי נמי אתיא דקרא מפורש ויהי ביום השלישי רק ר' יוסי סובר דיום ראשון לפרישה הי' ביום החמישי כי יום הרביעי לא הי' לילו עמו, ומ"מ הכל מודין שלא הי' רק ג' ימי פרישה, ולמה לא אתיא נמי כר' יוסי:

ל׳ונראה עפ"י מה שכתב המהר"ל בטעם חודש השלישי שהוא כענין שלשה חדשי הבחנה כבמד"ר וכתב הוא ז"ל הטעם דצריך שלשה כי חודש הראשון מצורף להיציאה ויש לו צירוף בצד מה למצרים וחודש השלישי מצורף למ"ת וחודש האמצעי הוא מפסיק לגמרי שלא יהי' שום קירוב זה לזה, עכ"ד, וכ"כ נוכל לומר בטעם ג' ימי פרישה שהיו צריכין להיות נבדלים מאשה לגמרי וכבתרגום אל תקרבון לצד אתתא, היו צריכין נמי ג' ימים מטעם הנ"ל, וכמו שצרפם האי גלילאה ביום תליתאה בירחא תליתאי, ומאחר שלעולם חשבינן להראשון מצורף למה שקדום לו א"כ אף בלי לילו עמו הי' לו להיות כשר ליום הראשון לפרישה, וע"כ ע"כ כרבנן אתיא ולא כר' יוסי:

ל״אאיתא בזוהר חדש דאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו כמו זכור ושמור, ונראה לפרש עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס ברכות דרב אמר יצה"ר דומה כזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה הי', ופי' הוא ז"ל פלוגתתם דמאן דסבר דומה לזבוב הוא דמשתוקק לדבר מאוס כאמרם ז"ל אשה חמת מלא צואה, והסבור כמין חטה הוא שאינו רוצה לבטל את דעתו מפני רצון הש"י וחפץ תמיד לילך אחר דעתו לבד כי חטה מתיחסת לדעת כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקראות אבא עד שיטעום טעם דגן, עכת"ד, ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק מה הוא עיקר מהותו של יצה"ר ומ"מ שניהם מודים ששני מיני יצה"ר הוא, ויש לומר שלעומת שני מיני יצה"ר אלה הוא זכור ושמור, כי שמור הוא שלא יתקלקל בדברים הפחותים והוא מצות ל"ת, וזכור הוא במצ"ע בשכל האדם להיות נמשך אחר שכל התורה, וכבר אמרנו במק"א שזה ענין שתי מצות שנצטוו קודם מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים ומאוסים, והגבלה הוא ביטול דעתו לדעת התורה, וזה נמי ענין אנכי ולא יהי' לך, דאנכי הוא לבטל דעתו ורצונו לרצון הש"י, ולא יהי' לך הוא שלא ימשך אחר פחיתות והמיאוס כמו שפירש"י ותיראו את שקוציהם ואת גלוליהם שהם מיאוסים כגלל:

ל״בוהנה זכור ושמור בדיבור א' נאמרו יש לומר כי זה בלי זה אי אפשר, שבאם אדם שולט עליו יצה"ר המושכהו לדברים פחותים ומיאוסים, אי אפשר שיהי' בו בחי' ביטול דעתו לרצון הש"י וממילא איננו בטל והולך אחר דעתו, וכ"כ להיפוך מי שהוא מתחכם והולך אחר דעתו ואיננו מבטל עצמו מפני רצון הש"י אי אפשר שיהי' נבדל מפחיתות וסוף שהוא נופל בדברים פחותים ומיאוסים, וכמו ששמעתי מהרה"ק מפרשיסחא שסוף של מחקרים כאלו לעשות מעשה זמרי, ולפי הדברים האלה מובן הפי' שגם אנכי ולא יהי' לך בדיבור א' נאמרו כי זה בלי זה אי אפשר:

ל״גבש"ס שבת ואמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וגו', והענין יובן עפ"י מה שכתוב בספר בני יששכר דכל החושים שבאדם נשתתפו בחטא אדה"ר, חוש הראי' שנאמר ותרא האשה, חוש השמיעה ששמעה לדברי הנחש, חוש המישוש ותקח, חוש הטעם שחיך אוכל יטעם, חוץ מחוש הריח שלא נשתתף בהחטא ולא נתפגם, עכת"ד, ובזה יש לומר דבקבלת התורה שהוא עץ החיים היפוך עץ הדעת טו"ר שהי' תיקון על חטא עץ הדעת, ואלמלא חטא העגל כבר הי' העולם מתוקן, ואף אם יתמהמה חכה לו במהרה בימינו שיהי' התיקון לגמרי בכח התורה, הי' צריך להיות בחוש שלא נתפגם שהוא חוש הריח, וממנו מתפשט התיקון ליתר החושים שנתפגמו, וזה לימוד להאדם הבא להתתקן שצריך להתחיל מאבר שלא נתפגם, והוא נקודה הפנימית שבלב שנקראה בתולה ואיש לא ידעה, והיינו שע"י יגיעה רבה באים להנקודה ההוא, וכשהוא נוגע בעבודתו ותורתו בעומק הלב, ממנו מתפשט תיקון על כל האברים, משא"כ תיקון בלתי בא בעומק הלב רק מהאברים שכבר נתפגמו, איך יתחיל התיקון:

ל״דבש"ס שם ואמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל וכו' הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים שנאמר גשם נדבות תניף אלקים וגו', ויש להבין דמביא פסוק דגשם על טל, ובש"ס דישראל בקשו מהקב"ה ויבוא כגשם לנו, והקב"ה השיבם אהי' כטל לישראל, הרי דטל וגשם שני ענינים הם, ונראה עפ"י מה שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס הלז שטבע הטל הוא לעורר ליחות שבעצמו וע"כ אף שמהטל לא נשאר מאומה שהרי הוא עולה לקראת החמה מ"מ מועיל להזרעים שמעורר הליחות שבעצם הזרעים, וע"כ ישראל שאלו ויבוא כגשם לנו היינו ליתן שפע מלמעלה והקב"ה השיבם שלא נכון לעשות כן כי עיקר ביאת אדם לעוה"ז הוא שלא יהי' לו נהמא דכסיפא, רק כטל שיעורר אותם שהם בעצמם יתקדשו אף כשיקח מהם הקדושה שניתן להם מלעילא כדוגמת טל שעולה נגד החמה, וזה טל שעתיד להחיות בו את המתים שאיננו ברי' חדשה רק מעורר חיות הישן, ודפח"ח:

ל״הולפי"ז י"ל דבשעת מ"ת שיצאה נשמתם ובמד"ר שהתורה טענה לפני הקב"ה שנתן אותה למתים וע"כ החיים הקב"ה היינו שנתן בהם חיות מחדש שאפי' לא יתעוררו מעצמם כנ"ל ענין טל, מ"מ יחי' אותם כגשם למען לא תנתן התורם למתים אבל ישראל הם השכילו והתעוררו מעצמם כענין טל הנ"ל:

ל״ווהנה זה נשאר לעולם שבכל חג השבועות נותנים לכל איש מישראל חיות חדש, אך ההפרש במקבלים, יש שמקבלו כגשם היינו שאינו מעורר עצמו ביגיעת מוח ולב, ומסתפק עצמו בההתעוררת הבאה לו לשעתו, ויש שמייגע עצמו ומתעורר עד נקודה פנימית שבלבו, וזהו כטל כנ"ל, וניכר זה אחר צאת היו"ט שזה שהוא כגשם ואין בו מכחות עצמית רק מה שנותנים לו מן השמים, כשיצא יו"ט לא נשאר בו רק רושם בעלמא וכולי האי ואולי, אבל מי שקיבל קדושת היו"ט בבחי' טל נשאר בו גם אחר היו"ט כמו טל אף דעולה לקראת החמה נשאר כחו כנ"ל:

ל״זשנת תרע"ב

ל״חדכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, משמע דשבת היתה סיבה לנתינת התורה, ויש להבין למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהוא חל בששת ימי המעשה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר משום דבשבת הוא עליות עולמות הי' העולם ראוי לקבלת התורה, ועתה שנעשה יום עצרת יו"ט שיש בו נמי עליות העולמות שוב הוא כמו אז בשבת, ואז שלא הי' עדיין יו"ט נצרך שיהי' שבת, עכ"ד:

ל״טויש לומר בסגנון זה מטעם אחר ועם זה יובן ענין דהוסיף משה יום אחד מדעתו, דהנה כל התורה היא שם אחד של הקב"ה, וא"כ המקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד הרי הוא כמו כותב חצי השם שאין בו קדושה, ובכן יש להבין הלוא אין כל המצות נוהגות באיש אחד יש מצות שהם במלך או בכהן. ורובם אינן נוהגות בזה"ז, ויש מצות פרטים אונס ומפתה ומוציא שם רע, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ מפני שהם בללמוד וללמד:

מ׳ויש לומר עוד בפשיטות דכמו דכל התורה הוא שם אחד של הקב"ה כ"כ ישראל הם כולם כאיש אחד, וכמו אדם הפרטי שעושה מצוה באחד מאבריו מועיל לכולו כן כלל ישראל, ובאשר שורש ישראל הם למעלה מן הזמן. ע"כ מצות שעשה המלך לפני אלפי שנים מועילים גם עתה לכל הכלל כולו, אך זה יתכן באיש שהוא מתאחד בכלל ישראל ואהבה ביניהם הם כמו איש אחד, אבל לא להיפוך ח"ו, וע"כ איתא במדרש כשישראל חנו לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד אמר הקב"ה שעתה הגיע שעת הכושר ליתן התורה, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב בספורנו בפסוק כל אשר דיבר ה' נעשה, היינו שבין כולנו נשלים את חפצו יתברך, וזה שייך רק כשכל ישראל כאיש אחד אז מועיל עשיית זה לזה:

מ״אוהנה במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם הרה"ק מהר"י מווארקא זצללה"ה שלשון ויחן הוא לשון חן שדרכו של חבירו מצא חן בעיניו, וזה הי' עוד בר"ח, אך יש לומר דאף דלכאורה דבר גדול הוא מאד שדרכו של חבירו ישא חן בעיניו כי אין דעתם של בני אדם שוות, מ"מ בהעמיק על הדבר עוד יש מעלה גדולה מזה והיינו לאהוב לכל איש ישראל אף בשדרכו לא מצא חן בעיניו אחרי שיודע מטרת כוונתו שהוא לטוב אף שתועה מדרך השכל, שבאם דרכו מצא חן בעיניו אין כ"כ רבותא. ופן בשום פעם לא יכשר דרכו בעיניו יפסוק ההתאחדות, אבל כשמתאחד עמו בשביל מטרת כוונתו הוא קשר של קיימא, ובאמת שזה דרך לבוא לאהוב את כל איש ישראל כי הכל חפצים ליראה את שמך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכשיתקיים והדחתיו אל ארץ צי' ושממה ישובו כולם לתחת כנפיו יתברך, וכולם יתתקנו, מאחר שכל ישראל בפנימיותם טובים:

מ״בויש לומר שזה היתה עצת מרע"ה שהוסיף יום אחד מדעתו, היינו שדעת הוא התקשרות כנודע והוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, והיינו משום שדעת הוא המבדיל כמאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין והוא המבדיל חיצונותו של דבר מפנימיותו, ובפנימית הכל אחד וע"כ מבריח מן הקצה אל הקצה, ומרע"ה בדעתו הגדולה העמיק לתוך פנימית ישראל והבדיל החיצוניות מהפנימיות, והבין כי מה שכתיב ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד והיינו שדרך זולתו מצא חן בעיניו לפי מעלת משה איננו מספיק זה. אלא שצריך להתאחד אפי' כשלא מצא חן בעיניו כנ"ל, ומאחר שנתינת התורה היא רק באמצעית משה כמו שנקרא על שמו תורת משה רצה להעלות את ישראל במעלותיו להתאחד כנ"ל, ע"כ הוסיף יום אחד ובא יום מ"ת בשבת, ושבת הוא רזא דאחד מפני שהוא יומא דנשמתא ומאיר הפנימית של ישראל, והוא שעמדה להם להיות ההתאחדות במעלה הגדולה כנ"ל, וזהו טעמו של דבר דכ"ע בשבת נתנה תורה, דלמ"ד בתרי בשבא איקבע ירחא מעיקרא היתה הכוונה שיארע מ"ת בשבת מטעם הנ"ל, ולמ"ד בחד בשבא איקבע ירחא הי' צריך מרע"ה להוסיף יום אחד בשביל זה שיהי' מ"ת בשבת:

מ״גוהנה בש"ס חגיגה שטומאת עם הארץ טהור ברגל משום שנאמר ויאסוף כל איש ישראל כאיש אחד חברים הכתוב עשאום כולם חברים, והנה כי גם ביו"ט מתאחדים ישראל, ע"כ בזה"ז שיום עצרת הוא יו"ט יכולין לקבל הארת מ"ת אף בלי יום השבת:

מ״דדבר הקושיא שהקשו ז"ל למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו הלוא עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', ולכל הדיעות לא נתנה התורה בחמשי לחודש, ונראה דהנה כתיב והי' לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ומובן שהתורה שהיא למעלה מהשמש כאמרם ז"ל מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו למעלה מהשמש יש לו, אין שייך לומר שזמן שהוא למטה מהשמש הי' גורם לנתינת התורה, ויותר הי' ראוי שיאמר זמן קבלת התורה, מצד המקבל שהוא תחת הזמן, ולא זמן מתן תורתינו, ובאמת אנו מברכין מטעם זה נותן התורה שהוא לשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר:

מ״האך נראה שמאחר שמתן תורה תלוי בטהרת ישראל שספרו ז' שבועות לדכיותא כמ"ש הזוה"ק, א"כ זמן נתינת התורה אינו תלוי בימים שנתהוו מתנועת השמש אלא זמן שנטהרו ישראל, ואם הי' אירע הטהרה בזמן אחר הי' אז מתן תורה, וע"כ גם עתה בכל זמן שנגמרת הספירה שהיא טהרת נפשות ישראל נתעורר ענין מתן תורה, וע"כ עצרת פעמים בה' בחודש וכו' שהרי אינו תלוי בזמן החודש:

מ״וובזה עצמו מיושב קושיית המג"א שהתורה נתנה ביום נ"ב ליציאת מצרים שהרי ביום חמישי בשבת יצאו ודכ"ע בשבת נתנה תורה, ולהנ"ל ניחא שאין אנו מונין כלל לימים שהם ע"י תנועת השמש אלא להטהרה שהי' אז ראויין לתורה, ואם אז הוצרך משה להוסיף יום אחד או אפי' למ"ד שלא הוסיף כלום אלא בשביל סיבה אחרת שלא הי' נגמר הטהרה, [ושמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם הרה"ג מקוטנא זצללה"ה משום דבעמלק כתיב אשר קרך בדרך ופירש"י שהי' מטמאם במ"ז וקרי סותר יום אחד, וקלסוה] וכאשר נגמרה הטהרה נתנה תורה, וכן אנו אומרים זמן מתן תורתינו לזמן שנגמרת הטהרה, ואחת הוא אם נגמרה הטהרה ליום נ' או ליום נ"א:

מ״זוממוצא דבר שאף אדם שאינו מרגיש בתועלת וטהרת הספירה יש לו להאמין באמונת אומן ששורש נשמתו נטהר בהכרח, מאחר שאנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בתפילה זמן מתן חורתינו שאין לו משמעות אלא הטהרה כנ"ל מוכרח לומר שהספירה עשתה את שלה על כל פנים אלא שלזה מעט ולזה הרבה ולזה בשורש נשמתו לבד ולזה אף בנפש, וזה נותן חיזוק גדול ביד איש להתחיל מחדש לגמרי וכעין מ"ש ז"ל בפסוק כי עמך הסליחה למען תורא:

מ״חואפשר עוד לומר כי טהרת שורש נשמתו היא לפי ערך קבלתו על להבא כאמרם ז"ל אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובאשר שורש נשמתו הוא למעלה מהזמן נחשב תיכף בהספירה כאלו אז הי' הקבלה מחדש באשר הכל נצמח מכח הספירה ושוב הספירה מטהרתו, ובזה יש לומר כוונת המדרש שכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם:

מ״טכל אשר דיבר ה' נעשה. וזה הי' בתרי בירחא, ואח"כ בפרשת משפטים כתיב כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, וזה הי' בד' בירחא, וכבר עמדנו בזה, הלוא מבואר במדרשות שנעשה הוא מדריגה גבוה מנשמע ובחטא העגל אבדו נעשה אמר הקב"ה עכ"פ שמרו נשמע, הרי שנעשה הוא מדריגה גבוה יותר, וא"כ איך אחר שהיו במדריגה הגבוה חזרו ושתפו עמה מדריגה הקטנה ממנה, ואיפכא מסתברא שמעלין בקודש:

נ׳ונראה דהנה בזוה"ק שאין מחשבת האדם פועלת בעולמות העליונים אלא מעשה, אף דבלי כוונה מה יתרון להמעשה, ור"ש מארי דספר הזוהר אזיל בתר כוונה מ"מ עיקר הוא המעשה, והיינו שע"י המחשבה והכוונה פועל המעשה עוד יותר מבלי מחשבה וכוונה, ומ"מ עיקר מה שפועל בעליונים הוא המעשה, ונראה דכ"ז הוא לתיקון עולמות העליונים, אבל לתיקון שלימות האדם עיקר תיקון תלוי במחשבה וכוונה, שאם יודע טעם המצוה הוא מתענג ונדבק בה והלב מתרגש ומתפעל ובזה נעתק טבעו מחומרית לרוחנית ונשלם נפשו, אף שמחשבה לבד ג"כ אינה כלום מ"מ עם המעשה יש להאדם יותר תועלת מהמחשבה, וע"כ ישראל אחר ששמעו את יעודים הטובים והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה ועשו עיקר מהעשיי', והיינו שאינם נותנים לב על השלמת נפשם אלא לרצון הש"י לתקן עולמות העליונים שלזה העיקר העשיי' כנ"ל, כבנים נאמנים שאינם משגיחים לטובת עצמם כלל:

נ״אוהנה יש מדריגה גבוה עוד יותר שאף שהוא עושה להשלמת נפשו נמי אינו נותן לב שהוא עבור טובתו רק כי כן הוא רצון הש"י, והשלמת נפשו אינה מכהה את כוונתו לשם יתברך לגמרי, בלי פתיך בי' צורך עצמו ותועלתו כלל, וכעין שכתב הספורנו בפ' נצבים בפסוק ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה וגו' היינו שמה שבוחר בחיים לא יהי' כע"מ לקבל פרס אלא למען תחי' אתה וזרעך יהי' רק לאהבה, ודפח"ח:

נ״בובזה יש לפרש שברביעי בחודש שהתעלו ביותר אמרו נעשה ונשמע דהנה נשמע הוא הבנת הדברים, וזהו שלימת האדם ביותר כנ"ל שגם זה יהי' מחמת רצונו יתברך כנ"ל, לא לצורך עצמו כלל, וזהו מאמר הש"ס מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, שהמלאך כל מהותו הוא לעשות שליחותו ולא להשלמתו כי המלאך הוא עומד ולא הולך אלא שזהו השלמתו שעושה שליחותו, ואם היתה כוונתו להשלמתו הי' זה גרעון בשליחותו ושוב לא הי' מגיע להשלמתו, אלא כל כוונת עשייתו היא שיחזור וישמע דבר שליחות אחרת ולא עבור עצמו כלל:

נ״גובזה יובנו דברי חכז"ל שחזר הקב"ה על אומה"ע שיקבלו את התורה, ושאלו מה כתיב בה והשיב לעשו לא תרצח לישמעאל לא תגנוב וכו' ולא רצו לקבל, אבל ישראל לא שאלו וקיבלו בתמימות, והיינו שזה הענין לעשות לא לתועלת עצמו רק צורך גבוה זה אינו נמצא כלל אצל האומות וכל טיבוי דעבדין לגרמייהו עבדין, ע"כ רצו לידע מקודם אם תהי' התורה להשלמת נפשם, וכאשר שמעו שכתוב בה היפוך טבעם מיאנו לקבל, אבל ישראל שלא נתנו לב לטובת עצמם כלל אלא לצורך גבוה לא הי' להם לשאול כלל, וזה שהשיב רבא חנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, דזהו עיקר תמימות שאינו משגיח לתועלת עצמו כלל וממילא עושה כל מה שנצטוה בלי התחכמות ובלי חקירה על עתידות, וע"כ כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י עמו לחלקו, כמו שהוא אינו נותן לב לטובת עצמו רק צורך גבוה, לעומת זה נעשה חלקו של הש"י:

נ״דובזה יש לפרש מה שנאמר לאאע"ה התהלך לפני והי' תמים גבי מילה, עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל נסיון המילה הי' באשר חשב שמאחר שיעשה נבדל מכלל העולם ע"י מצות מילה לא יהי' ביכולתו עוד למשוך לבם ולקרבם תחת כנפי השכינה, וזה היפוך מהותו לגמרי שכל מהותו והשלמתו הי' לקרב כל באי עולם תחת כנפיו יתברך, עכ"ד, וע"ז נאמר לו הי' תמים שלא יתן לב לתועלת עצמו והשלמתו, רק יעשה בתמימות מה שנצטוה:

נ״הובמה שאמרנו יתיישב קושיא עצומה שהקשה כ"ק אאדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשחטאו בעגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקו מהם השני כתרים, והקשה ז"ל דלמה פרקו מהם הכתר שכנגד נשמע, הלוא לא קלקלו אלא נעשה, ולהנ"ל יובן דענין כתר הוא ענין מלוכה כעין מלך שהוא נבדל מהעם, ובדוגמא זו נפשו של אדם נבדלת מעצמו וכל עשייתו היא רק צורך גבוה, וע"כ קשרו להם שני כתרים שגם נשמע הוא צורך גבוה כנ"ל, אבל אחר חטא העגל שאבדו את נעשה היינו שדי שיהי' עבודתם לשלימות נפשם אף שאיננה כ"כ לצורך גבוה, וכבש"ס פסחים מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד ופירש הרב ז"ל דמעיקרא עביד אינש אדעתא דהשלמת נפשו, אלא שאח"כ הולך מדרגא לדרגא עד שמגיע לידי מדה זו לעשות כל מעשיו צורך גבוה, אבל לא בהתחלת עבודתו, ואז אחר מעשה העגל התחילו בעבודה מחדש, וממילא היתה להשלמת נפשם כנ"ל, וזהו שאבדו כתר הנעשה, ומובן שאבדו את כתר הנשמע מק"ו, וע"כ פרקו מהם השני כתרים:

נ״ובמדרש פ' במדבר בשלשה דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר, ע"כ, ביאור הדברים דהנה שלימות האדם הוא שיהי' שלם בגוף ונפש ושכל, ולעומתם הם אש ומים ומדבר, מדבר הוא שאין לו צירוף אל ישוב העולם, ורומז לשכל האדם שהוא הנשמה שמשכנה במוח שאין לה צירוף אל הגוף כמו שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ברכות שחמשה דברים שהנשמה נדמה להקב"ה ובתקה"ז איתא מה הקב"ה דן את העולם אף הנשמה דנה את גופא, ודיין צריך להיות נבדל מבעלי דינים, אש רומז לכחות הנפש שמשכנם בלב ורשפי' רשפי אש שלהבתי', מים רומזים לכחות החומר שמים הם חומרים כמ"ש המהר"ל:

נ״זוכן יש לפרש מאמרם ז"ל שהתורה נתנה בהר סיני ונשנית באוהל מועד ונשתלשית בערבות מואב שהוא מקביל לעומת שלשה אלה חלקי האדם, בהר סיני הוא נגד השכל כנ"ל, באוהל מועד נגד הנפש מקום הקרבנות שהוא נפש תחת נפש ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שהוא כחות הנפש כנ"ל, ערבות מואב מלשון ערבה שהוא חושך נגד כחות הגוף, והכוונה שישתלמו ישראל ע"י התורה בגוף ונפש ושכל להיות כולו קודש, ושיהי' התיקון הכללי נגמר:

נ״חאך הצליח מעשה שטן, שבהר סיני עשו את העגל שע"ז הוא חטא השכל, באוהל מועד הי' חטא המרגלים וימאסו בארץ חמדה ופחדתם ממלחמת ז' אומות שכל אלה הוא חטא הנפש שמשכנה בלב, ערבות מואב הי' חטא בנות מואב שהוא בגוף, ומכל ג' אלה נשאר לדורות, חטא העגל נאמר וביום פקדי וגו' חטא המרגלים נאמר וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, והם בכו בכי' של חנם ונקבע להם בכי' לדורות, חטא ערבות מואב נאמר ביהושע המעט לנו עון פעור אשר עדיין לא נטהרנו ממנו:

נ״טונראה אף שתיקון הכללי לא יהי' עד ימות המשיח מ"מ נעשה תיקון בצד מה לג' אלה ע"י שילה, ובית ראשון, ובית שני, שילה בחלקו של יוסף נגד השכל שמשכנו במוח, ויוסף הוא בחי' ראש כבמדרש פ' ויחי שאמר להם יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו, בית ראשון ששרתה בו שכינה הוא תיקון הלב משכן הנפש שהיתה האהבה בו בהתגלות כמ"ש ברש"י שיר השירים בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני ונקרא לבנון שהוא לבן של ישראל כבמדרש. בית שני שחסרו ה' דברים ולא הי' בערך מקדש ראשון אלא בערך גוף להנפש, והבן:

ס׳במדרש בראשית א"ר אליעזר בר חנינא בשם ר' אחא עשרים וששה דורות היתה האלף קורא תגר לפני כסאו של הקב"ה אמרה לפניו רבש"ע אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי אמר לה הקב"ה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו' למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח אלא בך שנאמר אנכי ה' אלקיך, ע"כ:

ס״אנראה דהנה בריאת העולם הי' ע"י צמצומים כי בלאו הכי הי' הכל מתבטל במציאות, וזהו ענין אות בי"ת שסתום מג' צדדים וכעין בית המצמצם מה שבתוכו, ועיין בספר גבורות למהר"ל פט"ו, ומתן תורה הוא היפוך מזה כמ"ש וירד ה' על הר סיני, והיינו שיחודו של עולם האיר בתוך עוה"ז, וע"ז מורה אות א', וזה בחכמה יסד ארץ, והבן הדברים:

ס״בבמכילתא דיבור אנכי, משל למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם את החומה וכו' אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך המקום הוציא את ישראל ממצרים וכו':

ס״גויש להבין דמשמע לכאורה דישראל קבלו עליהם מלכותו יתברך רק בשביל שהקדים להיטיב עמהם, וזה לא יתכן אלא בשביל שכך ראוי ומחויב, וכמו אאע"ה שקירב א"ע תחת כנפי מלכותו יתברך טרם היטיב עמו, ועל אהבתו יתברך הושלך לכבשן האש ואח"כ ניצול, אבל לא הקדים הצלה להאהבה:

ס״דונראה לפרש דהנה בספר גנת אגוז דעשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות ודיבור אנכי נגד בראשית דבראשית נמי מאמר הוא, והנה בבריאת עולם כתיב עולם חסד יבנה שכל הבריאה היתה מצד חסדו ית"ש, שהרי עדיין לא הי' מי שיעורר בריאת עולם אלא הכל הי' בלי אתערותא דלתתא, וביותר דיבור בראשית שהוא ראשית הגילוי שלא הי' יכול לכתוב ויאמר שעדיין לא הי' מי שיקבל המאמר, ובאשר דיבור אנכי הוא נגד מאמר בראשית, הוא נמי באותו אופן שהדיבור לא בא ע"י אתערותא דלתתא כלל, וזהו משל המכילתא דאם המדינה מקבלים עליהם את אחד מהם למלך עליהם ואח"כ בונה להם חומות ושאר צרכים, א"כ הכל הוא מחמת אתערותא דבני המדינה וכן החומות והתיקונים שעושה מתיחסים נמי לבני המדינה שהרי הבנין נעשה ביגיעת כפים והוצאות אנשי המדינה, אבל כשבא אליהם מלך ממקום אחר ורוצה שיקבלו מלכותו עליהם והקדים להם בנין חומות ותיקונים הכל מתיחס להמלך שהרי הוא המעוררם ועושה להם התיקונים בלתי עשיית וסיוע בני המדינה שהרי עודנה אין לו רשות עליהם לקחת מהם מס, אלא עושה להם הכל ע"י חילו שהביא ממדינתו והוצאותיו, ובדוגמת זה הי' הדיבור אנכי שהש"י עושה עמהם הכל אף בלי אתערותא דלתתא. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים עפ"י שפירש הקדוש ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח, כי אמרו ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, וישראל במצרים לא היו יכולין לפתוח אפי' כחודה של מחט, והש"י פסח אפי' על פתיחה זו ועשה הכל בלי אתדל"ת כלל, ודפח"ח, והיינו דכמו שעשיתי שהוצאתיך ממצרים בלתי אתדל"ת, כן הוא דיבור אנכי אף שישראל אז בעת מ"ת היו יכולים לעורר במעשיהם הטובים, מ"מ לרוממות הדיבור אנכי מי שאנכי שם לא הגיע התעוררתם, וקבלו ישראל מלכותו יתברך מצד רוממותו, ודו"ק:

ס״הבמשנה הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי רע"ק אמר ר"ש לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכב את הכבשים, נראה לבאר פלוגתתם עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה [בחטא העגל] שמרו נשמע ופירש שלשון מזיגה הוא עירוב יין ומים, ורומז להתעוררות התחתונים בשם יין ומה שבא מלמעלה בשם מים, נעשה הוא עשיית והתעוררת התחתונים מצד עצמם ולעומתם בא אח"כ האור מלמעלה, נשמע הוא האור הבא מלמעלה מקודם וזה הוא המעורר את התחתונים, ובמעשה העגל שהי' מפאת שהי' אז משה רבינו ע"ה ברום המעלות שקיבל הלוחות מידו של הקב"ה ולא הי' יכול לפנות אל ישראל, וישראל היו מוטעים שמת משה והפסיקו במחשבתם דביקתם בו ע"כ נעשה מה שנעשה, ובזה גילו על עצמם שאינם יכולים לעמוד מצד עצמם, וזה שברתם נעשה, ודפח"ח:

ס״וובדרך זה נוכל לפרש ענין הלחם והכבשים שבזוה"ק ששתי הלחם רומז לתורה, ותורה היא הניתנית מלמעלה למטה, ולעומתה האדם מתעורר למטה והוא הכבשים שהם בע"ח ותבוא נפש ותכפר על הנפש, והיינו הוא הרגש הנפש שבאדם, רע"ק סובר כי הלחם עיקר הוא ההתעוררות הבאה מלמעלה והוא נשמע כי שברו כוס של נעשה, ור"ש סובר שהכבשים עיקר והוא דוגמת נעשה כי אף ששברו נעשה מ"מ תקות המקוה להגיע לעתיד עוד למעלה זו, וע"ז מורה המנחה חדשה, והנה אמרו ז"ל דלית הלכתא כר"מ משום שלא יכלו חביריו להגיע לסוף דעתו, והלכה הוא לפי מהות המקבלים, ולעתיד יהי' הלכה כר"מ, וכן הוא בענין מחלוקתם דהלכה כרע"ק, ודו"ק:

ס״זענין מה שקורין מגילת רות בשבועות הרבה טעמים נאמרו בזה ואענה אף אני חלקי בעזהי"ת, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה נתן טעם לשבח רות שזכתה לכל חמדת ישראל שיצא ממנה דוד המלך ע"ה עד מלך המשיח, והלוא הרבה גרים מתגיירין וכבר היו גרים שישבו בכבודו של עולם והניחו הכל ובאו במסירת הנפש להדבק בקהל ישראל כשהם דווים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהן, ולא זכו למה שזכתה, ואמר הטעם שזכתה כ"כ הוא משום שנעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והשיבה באשר תמותי אמות, ולא השיבה שתשמור עצמה שלא תתחייב מיתת ב"ד אלא שמקבלת על עצמה אפי' בשביל גירותה יתגלגלו עלי' מיתות ב"ד נמי שוה לה להיות יהודית, וזה הרצון הוא בתכלית עומק הלב ובנקודה הפנימית שהיא בחי' יחידה ע"כ זכתה נמי לנקודה הפנימית שבישראל שמשיח ישיג בחי' יחידה ודפח"ח:

ס״חוהנה תוס' הקשו למה כפה עליהם ההר כגיגית הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע ותירצו שמא כשראו את האש הגדולה היו חוזרין בהם, ועדיין אינו מובן אדרבה מחמת אש הגדולה הי' להם להיות יראים לחזור בהם, ונראה דענין אש הגדולה הי' להם להראותם את חומר הנושא שבאם ח"ו יעברו על התורה אחר שיקבלו עליהם יאכלם אש הגדולה של גהינם ויפלו במהמורות בל יוכלו קום, וכענין שאומרים לגר עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת וכו' ועכשיו שבאת לידי מדה זו אכלת חלב ענוש כרת וכו', והרצון הי' שיקבלו ישראל אף על אופן זה שאפי' ליפול בשאול תחתית ע"י קבלת התורה נמי שוה אצלם להיות יהודים, וזה ממש ענין רות כנ"ל:

ס״טואפשר לומר שמהאי טעמא זכו לדיבור אנכי נטריקן אנא נפשי כתבית יהבית שאפי' ח"ו ישראל לא יהיו ראוים יתקיים בהם השוכן אתם בתוך טמאותם אף שהם טמאים שכינה ביניהם, כמו שהם בחרו בקבלת מלכותו ית"ש, אף שלא יגיע להם עבור זה אלא גהינם, לעומת זה בחר בהם הקב"ה אף שלא יגיע ח"ו אליו יתברך מהם רק כמ"ש ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון נמי רוצה בהם:

ע׳שנת תרע"ג

ע״איש להתבונן במצות הגבלה ופרישה במ"ת שבציווי הגבלה קודמת כבש"ס שבת בתלתא אמר להם מצות הגבלה ובד' אמר להם מצות פרישה, ובמעשה פרישה קודמת שבד' עביד פרישה ומצות הגבלה התחילה משעת מ"ת כמו שפירש"י שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, אלמא שאז הי' התחלת מעשה המצוה, וכבר דברנו מזה:

ע״בונראה דהנה במכילתא פרשת בא הובא ברש"י הי' ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו וכו' נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו' ור' אליעזר הקפר בר' אומר וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כדאי בהן שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם וכו' אלא לפי שהיו שטופין בע"ז וכו', ומ"מ לדברי ר' מתיא בן חרש לגודל האור שנפתח ביצ"מ לא הי' די בארבעה מצות אלו והיו צריכין עוד תוספות מצות, וניתן להם פסח ומילה, וכדמיון זה יש לומר במ"ת אף שכבר היו בידם מצות שנצטוו במרה שבת וכיבוד אב ואם ופרה אדומה ודינים, מ"מ לעומת גודל מעלת וחשיבת מ"ת לא הי' די במצות אלו כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וכמו ביציאת מצרים ניתן להם שתי מצות פסח ומילה, מילה היא בסור מרע הוא חלק הנחש, ופסח הוא בעשה טוב, והוא עקירה מרשות הסט"א והנחה ברשות הקב"ה, כן נמי במ"ת ניתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם כדי לזכות למ"ת:

ע״גויש לומר שמצות פרישה והגבלה מקבילים לעומת מילה ופסח, אלה נוכח אלה, דענין מילה הוא להבדל מחלק הנחש ובזה נעשו מובדלים מפרעה שהוא התנין הגדול, ובמ"ת היו צריכים באותו ענין קדושה עוד יותר שיהיו מובדלים משום שמץ פסולת לגמרי, ובזה יהיו מובדלים מכל האומות להתקדש לקבל התורה, וזה שניתן להם מצות פרישה כמדרש שאפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעוון שנאמר הן בעון חוללתי, ע"כ נאמר להם לפרוש לגמרי מענין זה, כי כשנאסרו נאסרו לעולם כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דהי' דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, ולא הי' האיסור לשעתו אלא לעולם, רק שאח"כ הותר, ומ"מ בשעה שנאסר נאסר לעולם, כדי שיהיו מובדלים לגמרי משום שמץ פסולת, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על דברי התרגום לא תקרבון לצד אתתא כשמזמינים לצד זה אינם בצד זה, וא"כ היא מקבילה לעומת מצות מילה אלא שזו נעלה ביותר, ובמצות מילה נעשו מובדלים מפרעה ועקירה מרשות הסט"א, ובמצות פרישה נעשו מובדלים מבני נח ועקירה מרשות הטבע לגמרי, וענין מצות הפסח הוא קבלת עול מלכות שמים, כידוע למבינים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מצות הפסח שהוא מורה על היותם עבדי ה', וכמו עבד כנעני שמזונותיו משל רבו ועבד כהן אוכל בתרומה אף שעבד עברי של כהן אינו אוכל בתרומה, כי העבד כנעני אין לו מציאות בפני עצמו רק הוא בטל לגמרי לרבו והוא כמו בהמתו של כהן שאוכלת בתרומה, אבל עבד עברי שיש לו מציאות בפני עצמו ואיננו בטל לגמרי לרבו ע"כ אינו אוכל בתרומה, כן נמי ישראל מפני שהם בטלים לגמרי להשי"ת וכמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה והיינו כמו בהמה דאדעתא דמרא קאזלא, ע"כ מזונותם משולחן גבוה שהוא הפסח דאתכא דרחמנא סמכינא ומשולחן גבוה קא זכי כמו עבד ובהמתו של כהן שאוכלין בתרומה עכת"ד ודפח"ח, ובזה יש לפרש הטעם דלא הקריבו בני נח שלמים דענין זה להיות בטל להשי"ת להיות כמו בהמתו של כהן אינו נמצא כלל באומה"ע, וכל אחיזה שלהם אינו אלא במצות שכליות כמ"ש המהר"ל בדברי הש"ס קידושין דמא בן נתינה שמו, וע"כ אי אפשר שיהיו מותרים באכילת קדשים, וע"כ במצות הפסח נעשו ישראל ברשות הש"י שהוא מורה שמהות ישראל הם בטלים להש"י, וכמו שבמצות מילה יצאו מרשות הסט"א כנ"ל כן במצות פסח נכנסו לרשות הש"י, ולעומת זה יובן מצות הגבלה במתן תורה שהיא נמי כדמיון ענין פסח, דהגבלה היא לעמוד מנגד מחמת פחד ה' וקבלת עול מלכות שמים והוא בחי' עבד שצריך נטילת רשות עד היכן מותר לו לגשת ולהתקרב, והוא התבטלות לרצון הש"י וקבלת עול מלכות שמים עוד יותר ממה שמורה עליו ענין הפסח שהרי מהותם של ישראל להשתוקק לאביהן שבשמים וכמו שטבע האש לעלות למעלה, והגבלה היתה נגד מהותם לגמרי, ובמה שקבלו על עצמם מצות הגבלה ולא התנפלו ולא התחננו להעביר מעליהם גזירה זו זה מורה שבטלו לגמרי מהותם ורצונם לרצון הש"י, וכמו שמחמת מצות פסח זכו לכנוס לרשות הש"י, כן במה שקבלו עליהם מצות הגבלה זכו עוד יותר לקבל את התורה מפיו של הש"י, הרי שמצות פרישה והגבלה מקבילות למצות מילה ופסח:

ע״דוהנה מצות פסח נאמרה בר"ח ופרשת המילה היינו שערל אסור בפסח נאמרה בי"ד, הרי שבציווי פסח קדום למילה, אבל בעשי' הרי מילה קודמת כדכתיב וכל ערל לא יאכל בו, ובמצרים עשיית הפסח היתה האכילה, ואינו דומה לפסח דורות שעשייתו היא ההקרבה, ותדע שהרי לדורות ערל אסור בהקרבה ובמצרים השחיטה היתה בעודם ערלים כמו שפירש"י שמלו באותו הלילה ובמדרש שבאו אצל משה ואמרו האכילנו מפסחך ואמר להם כך אמר הקב"ה אטימוס כל ערל לא יאכל בו מיד מלו את עצמן הרי שמלו בלילה והשחיטה היתה כשהן ערלים, והעשי' ע"כ נחשבת רק האכילה, והיא היתה אחר המילה, והטעם שבציווי פסח קדים ובהעשי' מילה קודמת יש לומר עפ"י דברי הנ"ל דפסח שהוא ענין המורה עבדות וקבלת עול מלכות שמים, ובזוה"ק פ' בהר כהאי תורא דיהבון עלי' עול בקדמיתא ובלי עול לא עביד מידי, ע"כ ראשית הכל היא קבלת עול מלכות שמים, ובאמת ע"י קבלת זו פרקו מהם עול זוהמת הנחש ונסתייעו לבוא למצות מילה להבדל מחלק הנחש וכמו שרמזו במדרש הנ"ל שאמרו האכילנו מפסחך ועי"ז נתנו נפשם למול וזכו לעשיית הפסח שהוא אכילה:

ע״הובדמיון זה יש לומר במצות הגבלה ופרישה שמקודם היו צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים דהיינו הגבלה ובכח הקבלה זו נסתייעו לפרוק מהם כל שמץ פסולת כנ"ל ובאו לעביד פרישה, וע"כ בהציווי הגבלה קודמת אף שבעשי' פרישה קודמת כמו שביציאת מצרים בציווי פסח קדים אף שבעשי' מילה קודמת:

ע״וומזה לימוד לכל אדם לקרב את עצמו מתחלה להש"י ע"י שמבטל את דעתו ורצונו ולא לעשות חשבונות רבות, וממילא יבוא אח"כ לעזוב את הרע הדמיון קבלת מצות הפסח ומצות הגבלה ואח"כ באין למצות מילה ופרישה כנ"ל כענין שאומרים בההגדה קדש ואח"כ רחץ:

ע״זענין תפלה בלחש בציבור קודם התפלה שבקול הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי דבר שהוא באתגליא יש להחיצונים אחיזה בו, וע"כ מקדימין להתפלל בלחש ומאחר שנתקשר בהש"י ע"י התפלה שבלחש שוב אין לחוש עכת"ד, ונראה לבאר דבריו ז"ל דהנה בילקוט רות אמר ר' פרחי' באותה שעה הי' הקב"ה דן את העולם וב"ד של מעלה עומדין והקב"ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו וכו', ויש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (מ"ד:) בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודעין בי' בלחודוי דהא בזמנא אחרא דדינא תליא בעלמא אינון דאשתמודעין ורשימין בלחודייהו אע"ג דזכאין אינון אינון אתפסן בקדמיתא ועל דא לא ליבעי לאינש לאתפרשא מבין עמא וכו' ובגיני כך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולא בעינא לאתפרשא מנייהו וכו', וזהו שהי' באלימלך שפירש לילך לחו"ל על היפוך בתוך עמי אנכי יושבת ע"כ אף שהי' צדיק גמור והקב"ה מסתירו עמדה מדת הדין והזכירו, ולפי"ז יש לומר דהנה כשאדם נצב להתפלל בודאי המקטריגים מקטרגים מי הוא זה שבא אל שער המלך ומטרידים ומבלבלים את מחשבתו כידוע שבשעת התפלה שכיח ביותר מחשבת חוץ ובלבול הדעת וצריך התחזקות גדול וכולי האי ואולי, והעצה היעוצה לזה היא תפילת הציבור לקיים בתוך עמי אנכי יושבת [ואפי' אם ע"י אונס מתפלל ביחיד מ"מ מחשבתו יהי' נקשר בתפלת הציבור ובשעה שהציבור מתפללים, ובהאר"י ז"ל שקודם כל תפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך וחד טעמא הוא] והנה תפלת ציבור היא בקול, ואף דבכל דבר שהוא באתגליא שייך עליו קטרוג, ציבור עצמו הוא הגנה, ויש להמתיק הדברים עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק הרבי ר' דוד מלעלוב דכשעשרה יחד מתפללים אפי' אם מלאך יבוא שמה נפשו יוצאה מגודל הפחד משום דכל בי' עשרה שכינתא שריא, ומה גם המקטריגים שחל עליהם אימה ופחד ובע"כ ישומו יד לפה, אבל תפלת היחיד לעולם היא בלחש והמשמיע קולו בתפלתו הר"ז מגונה, והטעם כנ"ל מפני שליטת החיצונים, המקטריגים ומבלבלים, ואך גם המתפלל בציבור להיות באמת נכלל בהציבור לא דבר נקל הוא כ"כ, והעצה לזה היא התפילה שמקודם בלחש שזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו, וכענין שהי' במצרים שבמדרש שזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ואפי' אחד מהשני לא הי' יודע, והתפלות פוגעים ומתאחדין זה בזה, ובאמצעות התאחדות ע"י התפלות שבלחש באין להתפלל תפלת ציבור בקול ושוב אין לחוש כנ"ל:

ע״חויש לומר שזהו ענין ספירה וחג השבועות שספירה צריך שיהי' ספירה לכל אחד ואחד ויש כמה פוסקים דלא אמרינן בי' שומע כעונה, כי כל אחד ואחד ידע את נגע לבבו וצריך כל אחד לפשט את העקמימות שבלבו, ואין עקמימותו של זה דומה לשל זה, והוא כעין תפלה בלחש וכמו שבמדרש הנ"ל שהי' במצרים שאפי' אחד מחבירו לא הי' יודע, ועי"ז מתאחדים ומתכללים כל הכלל כענין תפלה בלחש, וכמו שהי' אז ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד מפאת התכללות כל שורשי נשמות, ואח"כ זוכין לשבועות מתן תורה שהי' בקולי קולות ולא מראש בסתר דברתי, וכל העולם היו שומעים קולות ופחדו ונתקבצו אצל בלעם כבמדרש, וזהו כעין תפלת ציבור שבקול, ובזה יש לפרש טעם שתי הלחם הבאים חמץ עפ"י מה דאיתא שמצה לחם עוני מורה על בלתי הרגש וחמץ מורה על הרגש:

ע״טבזוה"ק תנא בהיות הבוקר כד אתער זכותי' דאברהם דכתיב בי' וישכם אברהם בבוקר, ונראה לפרש דמדת אברהם היא התחדשות כעין חידוש העולם, כי הוא לא הי' לו רב שלמדו ושום סיוע משום אדם רק התחיל מחדש, וע"כ זכה למדתו מדת החסד אור שנברא ביום הראשון, והוא הי' תחלה לגרים, וזה הכח הוריש אברהם לבניו אחריו שכל איש יהי' מי שיהי' ואפי' בשפל וסתר המדריגה יהי' ביכולתו להתחיל מחדש, וזהו ענין מ"ת שנעשה עולם חדש, ומזה בא הארה בכל חג השבועות לעורר לבב אנשים להתחיל לגמרי מחדש ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלינה על לב, אלא כגר שנתגייר וכקטן שנולד, וזהו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה:

פ׳טעם שתי הלחם הבאות חמץ הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי בזוה"ק פ' פינחס (רנ"א:) שחמץ ומחמצת הם עננין חשוכין דמכסיין על נהורין דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע חשוך כאשר בתחלה דכל כך חשוכא דעננין דלהון דלא יכלין נהורין לאנהרא להון ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה עכ"ל, וע"כ זהו טעם איסור חמץ בפסח כי אור המתגלה בפסח אינו יכול להאיר חשכת החמץ, ובכן יש לומר כי אור תורה המתגלה בשבועות באשר כל הנבראים חיותם מהתורה ובהתגלות השורש הכל שבים לשורשם וזהו טהרתם, ע"כ אף חשכת החמץ אינו מחשיך ומכסה על אור ההוא, עכת"ד, אך עדיין צריכין למודעי למה עוד מצוה בחמץ דווקא כי טעם זה איננו מספיק רק במה שאין בו איסור חמץ:

פ״אונראה להוסיף בו ביאור דהנה כבר אמרנו במק"א דעננין חשוכין שרמוזין בחמץ שכתב הזוה"ק הנ"ל הם קליפת גיאות שרמוז בחמץ, כמו שאיתא בספרים בשם הרה"ק הרבי ר' שמואלקע מניקלסבורג דכל לחם יש בו שלש יסודות אש מים עפר ורוח אין בו, וחמץ יש בו נמי יסוד הרוח עכת"ד, וגיאות בא מיסוד הרוח כלשון הכתוב כל קבל די רוח יתירא בי', א"כ קליפת חמץ הוא קליפת הגיאות, ולקליפה זו אין שום אור יכול להאיר כי כאשר בא לו הארה הוא מתגאה עוד יותר ונהפך האור לחושך:

פ״בוהנה לכל דבר יש שורש בקדושה, וגיאות בקדושה הוא כעין מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי הש"י, והנה במדרש שהרתיק הקב"ה על כל אומה ולשון לקבל את התורה ולא רצו, עשו בשביל לא תרצח ישמעאל בשביל לא תגנוב וכו' הפירוש הוא שבחנו את טבעם ומהותם שהם היפוך מצותי' של תורה, אך ישראל בגודל נפשם לא בחנו את מהותם כלל ולא שאלו מה כתיב בה אלא הרהיבו עוז בנפשם לקבל עליהם הכל, וזהו גודל הנפש והגבהת הלב בדרכי הש"י והוא השורש של גיאות בקדושה, ע"כ נתעלה מדת הגיאות בשורשו ואדרבה שנהפך לקדושה, ע"כ מצות שתי הלחם הרומז לתורה כבזוה"ק הוא דווקא בחמץ כי נהפכו העננין דחשוכין שהוא חמץ הרומז לגיאות לאור והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול כי מהחושך עצמו נעשה אור:

פ״גוהנה ידוע דשלש יסודות אש מים עפר הם נגד שלש אותיות שבשם הוי' ב"ה יוד עם שני ההין ויסוד הרוח הוא נגד אות הואו שבשם הוי' ב"ה, וע"כ כאשר ישראל תקנו את יסוד הרוח הנ"ל ונהפך לקדושה זכו לתורה תורת אמת כי אות הואו הוא אות אמת כמ"ש בזוה"ק בפסוק ונתתם לי אות אמת, ויש להוסיף ולומר כי ידוע דאורייתא כולא חד שמא משמותיו של הקב"ה, וידוע ג"כ דכל השמות מסתעפין משם הוי' ב"ה כמ"ש בספר שערי אורה, וע"כ כאשר ישראל אכלו מצה במצרים זכו לשלש אותיות שבשם הוי' ב"ה, ועתה בעצרת שתקנו יסוד הרוח זכו לאות ואו, והרי נשלם בהם שם הוי' ב"ה, ע"כ זכו לתורה שהוא כולא שמא חד משמותיו של הקב"ה:

פ״דולפי האמור יש לפרש מאמר הש"י הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכן מה שאנו אומרים אתה נגלית בענן כבודך וכו' דמשמע דהענן הוא ענין מיוחד וסיבה להתורה, דהנה בזוה"ק וכל העם רואים את הקולות שומעים מבעי לי' אלא הכי תנינן אילין קלין הוו מתגלפי בההוא חשוכא ועננא וקבלא ומתחזין בהו כמה דאתחזי גופא וכו' עיי"ש כל המאמר, והיינו כמו אותיות החקוקים על אבן כן היו אותיות הדיבור חקוקים בענן והי' אויר בענן כמסת האות והי' נראה האור מתוכו וע"כ היו רואין את הדיבור כאותיות של אש מאיר בתוך הענן והחושך, וא"כ הרי נעשה החושך והענן מגוף אותיות הדברות וכמו לוחות אבן שהיו הדברות חקוקים עליהם, ובמדרש שהדיבור עצמו שהי' נראה ונשמע בעת מ"ת תיכף נחקק על הלוחות, ולא כמו שנראה מפשטי הכתובים שהכתיבה על הלוחות הי' בארבעים יום שהי' משה בהר, והנה ענין לוחות האבן וענין החושך והענן אחד הוא, וא"כ קדושת הענן כמו קדושת הלוחות, ולמ"ש לעיל הדבר מובן כמו שישראל הפכו את מדת חושך של הגיאות והחמץ ועננין חשוכין לאור כן נהפך מהות עב הענן לקדושה והוא עצמו הי' סיבה להדברות, אף דבכל מקום ענן גדול רומז להיפוך כידוע מענין ענן גדול שבמרכבת יחזקאל בכאן רומז להחושך שנהפך לאור, ובזה יש לפרש דברי זוה"ק שכתב דעצרת הוא ביטול היצה"ר ובסמוך כתב דהאי אילנא מכפר על יצה"ר היינו דכפרה הוא לשון קנוח כמו שפירש"י, והיינו שמקנחין הזוהמא מהיצה"ר ומכניסין אותו לקדושה כמו שיהי' הענין לעתיד, ומאן דאמר ביטול יצה"ר היינו זוהמא של יצה"ר, והכל מטעם הנ"ל דישראל הפכו חושך לאור:

פ״הובזה יש לפרש הכתוב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שישראל ע"י עוז וחוזק לבם זכו להתורה שנקראת עוז ובשביל זה עצמו ה' יברך את עמו בשלום שהוא שלום היצה"ר שנעשה יצה"ט:

פ״ובמכילתא וישב משה את דברי העם אל ה', ומה היו דברי העם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומנין שהודה המקום לדבריהם שנאמר ויאמר ה' אלי הטיבו כל אשר דברו, ויש להבין שהרי המאמר הטיבו כל אשר דברו הי' על מאמר העם קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו, ואין לו ענין לנעשה ונשמע, והמפרש למכילתא פירש דדייק מתיבת כל לרבות את מה שאמרו מקודם נעשה ונשמע, ועדיין קשה יציבא בארעא וגיורא בשמיא שנעשה ונשמע הוא זכות הגדול של ישראל כמבואר במדרשים, ומה שאמרו קרב אתה ושמע איתא במדרש שתחילה היו לומדין ולא היו משכחין ונעקר יצה"ר מלבם וכשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו להיות לומדים ושוכחים וחזר היצה"ר למקומו, וע"ז איתא במדרש מי גדול הגנב או הנגנב והקב"ה אמר מי יתן והי' לבבם זה, ואיך יהי' ע"ז הודאה להדיא מהש"י הטיבו כל אשר דברו, ועל נעשה ונשמע יהי' נתרבה במלת כל כאלו זה טפל לזה אתמהה:

פ״זונראה לפרש דהנה איתא במדרש שאחר מעשה העגל אמר להם הקב"ה אבדתם נעשה שמרו נשמע משל וכו' עי"ש, ומבואר שעד מעשה העגל עמדו ישראל במעלתם שהקדימו עשי' לשמיעה, ויש להבין שהרי תיכף אחר מתן תורה ויש אומר אחר שני דברות הראשונים אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ובמשנה תורה ושמענו ועשינו, הרי הקדימו שמיעה לעשי':

פ״חונראה דהנה במכילתא דכשנגלה הקב"ה על אומה"ע כדי לקבל התורה בני עשו לא רצו בשביל דיבור לא תרצח וכו' וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו פתחו פיהם כולם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, יש לפרש דכל אומה ואומה בחנו את טבעם ומהותם שאינם ראוים לתורה, אבל ישראל לא שאלו כלל מה כתיב בה לבחון אם טבעם ראוי לתורה, כי ישראל השכילו שבאשר ידבר ה', ובדבר ה' שמים נעשו, בודאי כמו כן ישתנה המהות מבלתי ראוים לראוים, וכמו שאיתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל שמחמת שאמר הש"י לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו וגו' שוב הי' מוכרח לחטוא, וק"ו הדברים כשאמר הש"י לא תרצח נשתנה הטבע של הרוצח וכדומה ששוב יש בכחו וברשותו שלא להיות רוצח וכדומה, וא"כ שוב אין נ"מ מה שיצוה אותם הש"י, אם דבר קשה נגד טבעם ומהותם או בלתי נגד טבעם ומהותם, וע"כ הקדימו נעשה לנשמע:

פ״טולפי האמור יתיישב מה דקשה לכאורה הלוא איפסק הלכתא שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, א"כ לעולם יש להקדים שמיעה לעשי', אך להנ"ל יש לומר דשאני דברות הנאמרים מפיו ית"ש לנוכח ישראל שבזה נשתנה טבעם ומהותם כנ"ל שבזה יש להקדים עשי' ואינם נצרכים שהתלמוד יביא אותם לידי מעשה אבל בעלמא התלמוד גדול ויש להקדים שמיעה לעשי':

צ׳ומעתה יתיישב מה שהקשינו לעיל איך אומרים שבעגל אבדו נעשה הלוא עוד מקודם זה אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, וכן ושמענו ועשינו, הרי שעשו עיקר מהשמיעה והקדימו להעשי' עוד מקודם מעשה העגל, דלא קשה מידי דשם בקשו שמשה ידבר עמהם שאף שגם משה שכינה מדברת מתוך גרונו מ"מ אי אפשר שיהי' כ"כ במעלה כמו דברות ששמעו מפי הש"י, ובמדרש שאמרו ישראל אח"כ כשם שמשה ב"ד עובר כך תורתו עוברת, הרי שישראל הרגישו שלא הרי הדברות ששמעו מפי משה כהרי הדברות ששמעו מפי הקב"ה, וע"כ יש לומר שדיבור של משה לא הי' לו כ"כ כח זה שישתנה המהות והטבע, ע"כ אמרו ושמענו ועשינו הקדימו השמיעה כאמרם ז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה:

צ״אומעתה יש לפרש את המכילתא הנצב פתח דברינו, דהנה ישראל שאמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה עדיין לא הי' ניכר כ"כ כוונתם הטובה שהשכילו מעלת דברי הש"י שמהפך הטבע והמהות כנ"ל, כי אפשר שהוא בפשיטות ובתמימות שסמכו עצמם על הש"י שלא יצוה להם מה שאין בכחם לקיים כמו שפירש"י בש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא, ואין זה כ"כ שבח שלפעמים אדם סומך עצמו גם על אוהב בו"ד, אך כאשר אמרו למשה דבר אתה עמנו הקדימו שמיעה וכנ"ל א"כ מוכרח דמה שבראשונה הקדימו עשי' הי' מחמת שהשכילו מעלת דברי ה', א"כ כל שבח שהקדימו עשי' לשמיעה נצמח מפאת שאח"כ הקדימו שמיעה לעשי', ויוצדק לומר הטיבו כל אשר דברו, הן בראשונה הן בשני', ובראשונה נתרבה ממלת כל, שהרי לא הי' בה בפ"ע כ"כ שבח אלא מחמת השני' ודו"ק:

צ״בויש לומר עוד דישראל שאמרו למשה דבר אתה עמנו וגו', דהנה גם זאת שהתלמוד יביא לידי מעשה, לאו בבני נח איתא אלא בישראל שע"י שני הדברות ששמעו מפי הקב"ה נשתנה טבעם בכל הדברים עכ"פ שע"י התלמוד יבוא לידי מעשה, וזה הרגישו ישראל ואמרו דבר אתה עמנו ושמענו ועשינו שמעתה יכולין אנו להסתפק בדיבורך שהתלמוד שוב יביא אותנו לידי מעשה, וא"כ הוא ענין אחד לגמרי עם מה שאמרו בראשונה ודו"ק:

צ״גיש להבין למה לא סדרו לנו חכז"ל מס' על חג השבועות כמו על כל חג פסחים לפסח, ר"ה, יומא סוכה מגילה, ואף שאין מצות מעשיות ביו"ט זה, הרי יש שתי הלחם והבאים בגללו וכמו מס' יומא שעד פרק האחרון מדבר רק בקרבנות, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שחכז"ל גנזו האור של היו"ט בהמסכת, עכ"ד, ויש לפרש דבריו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (צ"ג.) דפתח לפרשת המועדות מקרא ויקרא לאור יום וגו' תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב"ה לחייבין דזמינן למיקם בעלמא גניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי הה"ד וימנעו מרשעים אורם וכתיב אור זרוע לצדיק, ואינו מובן לכאורה מה שייך פתיחה זו לכאן, ונראה מזה כמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דבכל יו"ט יש בו הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים, דכתיב בי' וירא אלקים את האור כי טוב, וע"ש זה נקרא יום טוב, עכת"ד, וע"כ מובן פתיחה זו ששייך לכאן, אך בענין מה שאמר כד אסתכל לחייבין וכו' גניז לי' יש להתבונן הלוא הש"י הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים ואין צרת עין למעלה ח"ו, ועוד וכי בשביל שיהנו בו גם הרשעים יפסידו הצדיקים, וגם לי גם לך לא יהי' ח"ו לומר כן, אך פירושו הוא ברור כי אור שנברא ביום ראשון הוא חסד ומביא בהנבראים כח אהבה, ואם לא נגנז היו הרשעים משתמשין באהבה זו לחיצוניות עד לאין מרפא והוו מטרטשי עלמא, ע"כ לטובתם ולטובת כל העולם נגנז, ולפי"ז ביו"ט שיש בו הארה מאור ההוא והוא מחדש ומעורר אהבה בישראל לאביהן שבשמים, ושוב יש חשש כנ"ל שלא ימשך ממנו גם לרשעים וישתמשו בו לחיצוניות, לזה היתה עצת חכז"ל שסדרו מסכת וגנזו את האור בהמסכת והיינו שלפי גודל ההשתדלות והעיון בהמסכת כן מוצאין את האור כי טוב, והרשעים בחושך ידמו, ויש לומר עוד עפ"י מה דאיתא בספרים ששם מסכת הוא נגזר משם מסך שהוא מסך המבדיל בפני החיצונים והאומות שבתורה שבכתב יש להם אחיזה בצד מה וביום שעברו את הירדן כתבו את התורה על האבנים שכל הרוצה יבוא וילמוד כבש"ס סוטה וע"ז, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה, וע"כ מובן שהוצרך לזה מסכת תורה שבע"פ ולא סגי לי' בתורה שבכתב בפרשת המועד, ובאשר יש בכל מועד ורגל אהבה ואור באופן אחר ע"כ סדרו לנו לכל יו"ט מסכת בפני עצמה, ודקי הראות מרגישין בכל מסכת סגנון ואור אחר, ולפי"ז יובן היטב דברי כ"ק זקיני זצ"ל הנ"ל:

צ״דוהנה יו"ט של שבועות שכל היו"ט הוא מחמת נתינת התורה הן בכתב הן בע"פ שכולם נכללו בעשרת הדברות, ובמדרש שהדבור אומר כך וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך ג"ש, ובתורה שבע"פ שבהן אין להם שום אחיזה, ואף ששמעו הקולות של מתן תורה שנתחלק לע' לשון, מ"מ התורה שבע"פ שבו בודאי לא שמעו, ובאמת נראה שגם הדברות עצמן לא שמעו כלל אלא קול הברה בעלמא וע"כ נתקבצו אצל בלעם ואמרו שמא מבול מביא לעולם כבמדרש, ואם איתא ששמעו הדברות מה הי' להם להתיירא, אלא ודאי קול הברה בעלמא שמעו, והא דנחלק לע' לשון כבר נתן כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם לשבח אין כאן מקומו, ע"כ אין ביכולת שום כח חיצוני להשתמש באור ההוא ואינו נזקק למסכת לגנזו בה ולעשות מסך בפניו:

צ״הבענין שתי הלחם הבאות חמץ, יש לומר דהנה אדה"ר נברא ישר ובאכילתו מעץ הדעת טוב ורע נעשה בעל שינוי פעם מתעורר בו כח מושך לטוב ופעם להיפוך ח"ו, על היפוך טבע עץ החיים דכתיב בי' ואכל וחי לעולם, וכמו בגשמיות כן הי' ברוחניות שאכילת עץ החיים מוליד טבע להיות בלתי בעל שינוי, ועץ הדעת מוליד טבע בעל שינוי, ובחטאו זה משך בעצמו את להט החרב המתהפכת שבזוה"ק שמתהפך בכל עת פעם דינא פעם רחמי פעם טוב פעם רע פעם גוברין פעם נשיין כענין אמרם ז"ל עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד ומהות הקטיגור הוא כמהות העבירה כן במהות העבירה של אכילת עץ הדעת טוב ורע קנה לו את להט החרב המתהפכת, והוא עצמו השומר את דרך עץ החיים שלא יאכל ממנו ויקנה טבע בלתי בעל שינוי:

צ״ווהנה ישראל כשיצאו ממצרים לקבל את התורה שהיא עץ החיים הוצרכו לספירה יומי דכיותא כבזוה"ק, היינו כי ענין הספירה הוא התכללות המדות וזהו היפוך בעל שינוי, כי הבעל שינוי בהשתנות עליו הגלגל מעט ישתנה מהותו, וכן זה שהוא מקושר בחסד וכששולט בחי' הדין יעדר הקישור וכן להיפוך, וענין ספירה הוא לבחון ולהרגיל את טבע האדם בכל שינוי המדות וכל מדה תהי' כלולה מחברתה, וע"כ בכחו להחזיק מעמד בכל שינוי הגלגל, וכמו שבאכילת עץ הדעת הביא עליו את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כן נמי להיפוך בשביל כח הספירה שהוא להיפוך מעץ הדטו"ר מסלק את להט החרב המתהפכת וזוכין לתורה שהיא עץ החיים ואכל וחי לעולם בלי שינוי בעצם, ואפי' ח"ו ישראל מקלקל מעשיו אינו נדחה לעולם ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וסוף כל סוף אפי' אחר כמה סיבות וגלגולין לא ידח ממנו נדח וכל נפש ישראל ישוב לאור באור החיים, וכמ"ש הרמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין שאפי' הגרוע מישראל כאיש הידוע שחטא והחטיא את הרבים ועשה עצמו ע"ז נמי יהי' לו תיקון אחר רב דורות ופירש דברי הש"ס בפשיטות גהינם כלה והם אינם כלים, אלא יתקנו, וזה גורם חיזוק גדול לכל איש שבל יתיאש ח"ו שהרי סוף כל סוף יהי' לו תיקון ומה שיעשה הזמן אחר רב מירוק יעשה השכל שלא יצטרך למירוק, והכל הוא בכח התורה שזכו ישראל שלא יהי' להם עוד שינוי בעצם וכל השינוי הוא רק במקרה והמקרה לא יתמיד:

צ״זולפי האמור יש ליתן טעם על שתי הלחם הרומז לתורה הבאות חמץ, כי חמץ הוא שינוי מדרך הטוב כאמרם ז"ל כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ, ומורין בזה שבכח התורה שוב כל שינוי הוא רק שינוי במקרה וכל ישראל דבקים בתורה ואין שינוי שלהם שינוי עצמית ובכח התורה יכולין לסלק את להט החרב המתהפכת ולאכול מעץ החיים וחי לעולם כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום:

צ״חבש"ס שבת כתפוח בעצי היער מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, הענין הוא דהנה טבע העלים וצורכם שהם מסבבים ומשמרים את הפרי מכל מקרה, וע"כ לעולם יוצאין העלים קודם לפרי למען לא תהי' הפרי רגע בלי שמירה, ותפוח שפריו קודם. לעליו בהכרח לומר שאיננו צריך כ"כ לשמירת העלין, והנה בדמיון זה יש לומר דהבנת טעמה של המצוה וענין הדבר על אמיתתו שהוא נכלל בכלל השמיעה הוא שמירה להמעשה שיעשה על אופן נאות כי נטיית אופן העשי' הוא ברוב תלוי' בעצם הטעם, ושינוי הפרטים של המצוה הוא לפי טעמה של המצוה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש שכשעלה משה למרום שמע שהי' הקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה עגלה בת שתים ואמר מרע"ה יהי רצון שיהי' מחלציי, והיינו משום שלפתוח בפרשת פרה לידע דיני' הפרטים צריך שיקדים לו ידיעה בטעמה של המצוה ואז יכול לכוין לאמיתתה של אופן עשייתה, אך פרה אדומה שלא נתגלה הטעם כאמרם ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, הי' צריך שהמתחיל בפרשת פרה יהי' מחלציו ואז יתכן לו להשפיע עליו שידע גם הוא בטעמה, עכת"ד, אך באשר ישראל אז שהיו דבקים מאוד בהש"י היו נמשכין מעצמם לעשות כל המעשים בדקדוק הנרצה, וכענין אמרם ז"ל בש"ס פסחים הנח להם לישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים למחר מי שפסחו וכו' ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני וכו' וזהו שהשיב רבא להאי צדוקי בש"ס שבת אנן דסגינן בשלימתא כתיב בן תומת ישרים תנחם, היינו מצד תמימות שיש בישראל שעל כן הם עמו ולחלקו הוא המוליך אותם לעשות המעשים באופן נאות אף בלי הקדמת הידיעה, וכענין שכתוב ותעש בחפץ כפי' שלא נאמי בחפץ שכלה או נפשה ולבה אלא בחפץ כפי' שהכפים מצד עצמם נמשכין לכשרון המעשה ועיין אבן עזרא שם, וזה שאמרה כנסת ישראל שמשבחת עצמה לפני דודה כתפוח שאין פריו צריכין כ"כ לשמירה, כמו כן ישראל שהם פרי הש"י כמ"ש ממני פריך נמצא אינן נצרכין כ"כ לשמירה, ומיושב קושית התוס' עיי"ש:

צ״טענין כפיית ההר כגיגית למה הי' צריך, ונראה דהנה בני נח דסגי להו בשבע מצות וישראל צריכין להשלמתם תרי"ג מצות, הטעם משום דהעולם נברא בששת ימים ומלאכת יום השבת נעשה ביום הששי כבמדרש, הרי שבעת ימי בראשית ואפי' המלאכים נבראו באלו הימים ולא קודם לכן למר ביום השני ולמר ביום החמישי כבמדרש בראשית, ובודאי נשמת בני נח לא עדיפי ממלאכי השרת ובודאי באלו הימים נבראו, אך נשמת ישראל קדמה לכל מעשה בראשית כבמדרש בנשמותיהם של צדיקים נמלך והמה יושבי נטועים עם המלך במלאכתו, וידוע מ"ש הרח"ו בשער הקדושה שמחצב נשמות ישראל הם לפנים ממלאכי השרת, וע"כ לעתיד הם יושבים לפנים ממלאכי השרת ולומדים תורה מפיו של הקב"ה ומלאכי השרת שואלין להם מה פעל אל, וע"כ להשיב הנפש אל שורשה צריכין מצות דוגמת שורשה, וע"כ בני נח ששורשם למטה ממלאכים שנבראו בשבעת ימי בראשית, די להשיב לשורשם שבע מצות, אבל ישראל ששורשם למעלה צריכין תרי"ג מצות ושבע מצות דרבנן כמנין כתר להשיב לשורשם:

ק׳וממוצא הדברים אגב אורחין אנו למדין שורש נשמת ישראל, וכן הוא רמוז באקדמות, קטירא לחי עלמא "בתגא" בשבועתא, קבל יקר "טוטפתא" יתיבא בקביעתא, והנה ידוע דכל הנשמות היו כלולין באדה"ר וע"כ איפלגי במדרש בפסוק אחור וקדם צרתני אם הפי' אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום ראשון כדכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים זה רוחו של מלך המשיח, או קדם נמי ליום אחרון כדכתיב תוצא הארץ נפש חי' זה נפשו של אדה"ר ובודאי אידי ואידי דא"ח, והיינו לומר דבודאי נשמת ישראל הכלולין בו הם נבראו קודם וע"כ רוחו של מלך המשיח הרי נברא קודם, אך נשמת ב"נ נבראו אחרונים ובהם מתקיים קרא תוצא הארץ נפש חי', וע"כ אדה"ר אלמלא חטא הי' ראוי למצ"ע ולמצות ל"ת כדכתיב לעבדה ולשמרה זה מצות עשה ומצות ל"ת כבמדרש מפני נשמת ישראל הכלולין בו:

100

ק״אולפי האמור יובן אשר שמירת שבע מצות בני נח הם בטבע העולם שנברא בשבעת ימי בראשית, אך כל מצות התורה שנצטוו ישראל שהמה להשיב את נשמתם למעלה למעלה משבעת ימי בראשית, הם למעלה מן הטבע ועולם הטבע מתנגד להם, אך באשר ישראל נתעלו על הטבע כי הופיע עליהם אז שורש נשמתם עוד מר"ח כי וישכון כבוד ה' על הר סיני הי' בר"ח ומזה נעשה פסיקת זהמתן, ושע"ז אומרים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, נקל הי' להם לומר נעשה ונשמע כי הי' שכלם בהיר ומוגבהים על עולם הטבע, אך באשר צפה הש"י שלא ישארו לעולם באותו מעמד הנכבד אלא ישובו לעולם הטבע וצריך לקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצות כדי שיספיק אפי' כשהשכל איננו בהיר והעשי' נחשבת לעול, ע"כ היתה העצה בכפיית ההר, כי ידוע כשכופין את האדם לעשות דבר אף שהוא נאות לפניו ואלמלא הכפי' הי' רץ אחרי', מ"מ ע"י הכפי' טבעו סולדת ממנו, ואעפי"כ יקבלו עליהם בלב שלם ובשמחה וזה ישאר אצלם אף בשובם אל העולם הטבע, ובאמת כי זהו עיקר קבלת עול מלכות שמים, כי בשעת שהאהבה בוערת כרשפי אש, לא שייך לקרותו עול כמובן ועיקר עול מלכות שמים הוא אף שלא יהי' בתשוקה כ"כ, ובאשר ישראל היו צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים שיהי' ע"י עול כדי שיספיק אפי' לימי ירידה ומוחין דקטנות ועוד ידועין דברי זוה"ק פ' בהר כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא ואי לאו לא עביד מידי, ע"כ נצרך הכפי' שיהי' לעול על צואריהן, וככה ישאר לעולם אפי' כשלא יהי' השכל כ"כ בהיר:

101

ק״בועוד יש לומר שהראה בכפיית ההר על גביהן לרמוז להם שעולם הטבע חוצץ בפניהם לשוב לשורש נשמתם שהוא למעלה למעלה, וכאלו הר גדול מפסיק בינם לשורשם וצריכין לתרי"ג מצות לסלק את מסך המבדיל ולנקוב את ההר עד שלא יפסוק בינם לשורשם:

102

ק״גיש לדקדק היות ידוע דלשון בני ישראל הוא לשון חשיבות ולשון העם הוא להיפוך וכמו שפירש"י במדבר (י"א א') אין העם אלא הרשעים וכה"א מה אעשה לעם הזה ואומר העם הרע הזה, ובפרשה של מתן תורה עד סוף דיבור הראשון של הש"י למשה נכתב בכל מקום בני ישראל עד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ומשם והלאה שמתחיל בשבח ישראל שקבלו עליהם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה עד אחר כל הפרשה של מתן תורה נזכר תמיד העם, עד פרשה אחרת כה תאמר אל בני ישראל, ולכאורה איפכא מסתברא, ונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי ר' יוסף שאמר אי לאו האי יומא קגרים כמה יוסף איכא בשוקא, אף שהי' ענו ביותר ולא תיתני ענוה דאיכא אנא ופירש הוא זצללה"ה דהכי קאמר אי לאו האי יומא קגרים דעליונים פונים אל התחתונים כמ"ש וירד ה' על הר סיני, כמה יוסף איכא בשוקא, רק מחמת שהעליונים פונים לתחתונים ע"כ יש להשפלים מעלה בהאי יומא, ומחמת שהי' שפל בעיניו לא מצא בעצמו מעלה אלא זה שאין לו כלום, ודפח"ח:

103

ק״דוהוא כעין שכתב מהר"ל שהתחתונים מחמת שהם עלולים ביותר יש בהם הכנה אל התורה, והנה מדת השפלות איננה להיות שפל בעיניו ויסתפק בשפלותו שאין בוה שבח ואדרבה שזה גרוע ביותר, אלא אדרבה שכל מה שיש לו אינו כלום בעיניו ומוצא עצמו חסר ומשתוקק מאד להשלמה, וזהו מדת ישראל שנאמר בהם כי אתם המעט מכל העמים ופרשו ז"ל שממעטין עצמם ופירושו נמי שכל המדות ומעלות טובות שבישראל עדיין אין זה כלום בעיניהם לעומת מה שצריך להיות לפי גדלות הש"י, על היפוך עשו שהי' עשוי כבן שנים הרבה היינו שהי' שלם בעצמו ולא מצא בעצמו חסרון שיהי' צריך להשלמה, וע"כ כל אומות שנדמה להם שהם הגיעו להשלימות הם מתגאים, וישראל שמשתוקקים להשלמה ובעיניהם שהם חסרים ועדיין אין להם כלום הם שפלים בעיניהם, וזהו מדת שפלות הנרצה, אבל שפלות שמסתפק בשפלותו ואינו משתוקק להשלמה הוא גרוע מהכל, א"כ יש במדת השפלות דבר והיפוכו, כשהוא באופן הנרצה לית טב מני' ובאופן השני לית ביש מני', והנה עם הוא לשון שפלות מלשון גחלים עוממות שפירושו כבויות, וע"כ אין העם אלא רשעים שהם שפלים באמת אף שמתגאין בעיני עצמם, אבל השפלים בעיני עצמם על אופן הנרצה אף שנקרא נמי עם מלשון שפלות מ"מ נקרא עם קדוש היינו שהשפלות הוא נבדל מפסולת ואיננו אלא על אופן הנרצה, וע"כ בכל הפרשה שמתחיל לדבר ממעלת ישראל קרא אותם העם להורות על מעלה זו שהיו משתוקקין להשלמה, אך כשאמרו דבר אתה ונשמעה והסתפקו לשמוע ממשה שלא השתתוקקו כ"כ להשתלם עוד יותר במאמר הש"י מפי עצמו אבדו מעלת השפלות, ואם הי' קרא אותם עם הי' זה לגרעון שע"ז נאמר אין העם אלא רשעים, וע"כ חזר לקרותם בשם בני ישראל:

104

ק״הואולי בשביל זה זכו ישראל לענני כבוד ודיבר עמהם בענן כבודו, כי בכל מקום ענן הוא לשון חשכות כמו שכתב רש"י בפסוק והי' בענני ענן על ארץ, אבל ישראל שלשון עם שהוא לשון שפלות נהפך להם לשבח שנבדל מפסולת כנ"ל זכו נמי שנהפך להם החושך וענן לענני כבוד ודיבר עמהם בענן כבודו, וזהו שאנו אומרים אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, היינו בשביל שהם עם קדשך כנ"ל:

105

ק״ובפייט מלאכי צבאות ידודון ידודון ידודון בהליכה ידודון בחזירה, ויש להבין ידודון בהליכה למה, מוטב שלא ירבו בהליכה ולא יצטרכו להרבות בחזרה, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' שהי' נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, היינו שכל מה שהשיגו יותר ראו ביותר שעדיין לא התחילו כלל וכעובדא דר' סעדי' גאון הידוע שעשה תשובה גדולה בכל יום שהשיג קוצר עבודה דאתמול, והיו רואין את עצמן עדיין ראויין לעמוד חוץ למחנה ישראל שהוא י"ב מיל, וכן בכל דיבור ודיבור השיגו עוד יותר ויותר עכת"ד ודפח"ח, ולפי"ז גם ההליכה הי' נרצה לפני הש"י, כי זהו יראת ה' לאמיתו, והנה מלאכי מעלה כולם עושים באימה וביראה רצון קונם, ומלאכים שסייעו אותם בהליכה היינו שהיו נותנין בלב ישראל חלק מיראתם:

106

ק״זלמען תהי' יראתו על פניהם לבלתי תחטאו, ויש להבין דחטא הוא שוגג שנזדמן לידו חטא בלי ידיעה ואיך שייך לומר שהיראה ימנעם מחטא, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעיקר היראה לבל יאבד ממנו את קרבת אלקים ואהבת ה' שבו וזהו יראה הנצמחת מכח אהבה כי כל מי שאהבתו יותר תגדל היראה ביותר ודפח"ח, וכבר אמרנו שזה נקרא יראת חטא שמתיירא שלא יחסר לו כל מה שסיגל, שחטא הוא לשון חסרון כמ"ש והייתי אני ושלמה בני חטאים חסרים מן המלוכה, וזהו הפי' בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היינו שהראם בעיניהם את גודל יקרת הסגולה שסיגלו במ"ת שכל העולם כולו ומלואו אינו כדאי לדמות לו וע"כ יהי' יראים שלא יגרמו לאבד הסגולה ההוא:

107

ק״חענין מה שקורין מגילת רות בשבועות, דהנה במדרש ערפה שהפכה עורף לחמותה והנה ערפה הוא אותיות פרעה אותיות העורף שהי' קשה עורף ביותר ולא נכנע עד מכה העשירית, ורות היא היפוך מזה ורות היא אותיות תור והוא מדתן של ישראל אחת היא יונתי תמתי וכן כתיב אל תתן לחית נפש תורך, ויונה היא תמה ופושטת צוארה ואינה מפרכסת וצואר הוא היפוך העורף כבש"ס פ"ק דחולין, ומ"מ ישראל יש בהם מדת קשה עורף ג"כ ואו יהודאי או צלב, והיינו דביציאתם ממצרים ולקחו הרכוש גדול הי' מדה זו בכלל הרכוש גדול שהוציאו ממצרים שידוע שהרכוש גדול ה' לבוש לענינים רוחניים, וזהו הפי' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וע"כ יש בך מדת החוזק והתוקף לקבל אלקותי אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אתכם או יהודאי או צלב כנ"ל, והנה בדיבור זה נקבעה מדה זו בלב ישראל, כי כבר אמרנו שכמו שבדבר ה' שמים נעשו כן היו הדברות משנים את טבעם להיותם כלים ראויין להדיבור, וא"כ הי' אז בישראל גם מדת ערפה בקדושה ומדת רות יחד, ע"כ קורין את המגילה זו ביו"ט של מתן תורה:

108

ק״טשנת תרע"ד

109

ק״יויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וזה הי' בשני בחודש, ובפרשת משפטים כ"ד פסוק ג' ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים וגו' כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ובפסוק ז' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הנה הוסיפו לאמור ונשמע, ובפרשת משפטים ניחא שבפסוק ג' פירש"י שספר להם מצות פרישה והגבלה ודינים שנצטוו במרה שעליהם לא יצדק לומר נשמע שהרי אלו המצות הרי שמעו ומה להם עוד לשמוע, אבל בפסוק ז' שקרא לפניהם ספר הברית שנאמר בו שיהיו לעם להשם לעשות ככל אשר יצום כמו שפירש"י שקרא לפניהם מבראשית עד מתן תורה, ובכלל זה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי יצדק לומר שקבלו עליהם אשר יצום להבא ושייך לומר ונשמע, ולא קשה, אך הא בפרשת יתרו שהי' תשובה על ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', למה לא אמרו ג"כ ונשמע:

110

קי״אונראה דהנה בש"ס שבת דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאה"ש לכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופירקום, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה דבמדרש פ' יתרו מבואר שאמר הקב"ה לישראל שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע, א"כ הרי מפורש שלא קלקלו אלא נעשה לבד, ולמה ניטל מהם גם הכתר שכנגד נשמע:

111

קי״בונראה ליישב דהנה יש להבין הלשון כתרים דברש"י ותוס' מבואר דהי' ענין קירון עור פנים שכולם זכה משה ונטלם והוא הי' קירון עור פניו, ולמה לא נקרא קרני הוד של משה בשם כתר, והקירון של ישראל נקרא בשם כתר, ונראה דהנה במהרש"א דנעשה הוא מצות עשה ונשמע הוא מצות ל"ת עיי"ש, והנה ידוע דעשה דוחה ל"ת, והפירוש פשוט משום דעשה חמור, אך זה ניחא בשני בני אדם שזה מקיים מצ"ע וזה ל"ת, נוכל לומר שלזה זכות יותר, אבל כשהוא במעשה אחת שמצד אחת הוא זכות ומצד אחת הוא חובה והעבירה מכהה אורה של המצוה למה לא נימא שב ואל תעשה עדיף:

112

קי״גאך וש לומר דהא דעשה דוחה ל"ת לאו משום הכי הוא, אלא עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא דמצות הנעשים בידי בו"ד קרוץ מחומר פועלים ומתקנים עולמות עליונים הוא מטעם שישראל הם שלוחי הש"י לעשות המצות, ושליח של אדם כמותו והמעשה מתיחס להמשלח, א"כ הרי הוא כאלו הש"י בעצמו עושה וע"כ פועל כ"כ למעלה, עכת"ד. וא"כ התינח במצ"ע אבל העבירה על ל"ת דלא שייך זה שוב א"א שיפעול כ"כ למעלה, וכן מפורש בכתוב שחת לו לא בניו מומם ובתרגום חבילו להון לא לי', ויש לומר שמהאי טעמא הוא, וע"כ ניחא הא דעשה דוחה ל"ת דפגם הל"ת אינו מגיע למעלה מקום שהעשה מתקנת ואין העבירה מכהה אורה של המצוה כלל, וא"כ שוב מציל על האדם עצמו שלא יתפגם מחמת העבירה כלל, כי בהאיר האור למעלה ונתחברו העולמות נתקן גם למטה כבזוה"ק ח"א (ר"ו:) וק"ו שלא יתחיל הפגם כבש"ס נדרים (ע"ו.) ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורין זרועין ועומדין לא כ"ש:

113

קי״דויש לומר עוד בלשון אחר דבודאי עשיית הקוף או כשנעשה המצוה מאלי' אינה כלום, ואינה פועלת רק כשעושה אותה בן דעת אדם שיש בו נשמה מעליונים וחלק אלקי ממעל, וא"כ יש לומר דמאחר שבמעשה זו משותף בה כח הנשמה שהיא מעליונים ע"כ פועל בעליונים, והנה בכתבי האריז"ל דהנשמה אינה נפגמת לעולם דכשהאדם בא לעבור עבירה עוד טרם עשותה מסתלקת ממנו הנשמה, ובשעת העבירה לעולם הוא בלי נשמה, ועיקר הפגם הוא בנפש כמ"ש ואשמה הנפש ההוא, והרוח נפגם נמי בצד מה מחמת חיבורו להנפש בשעת העבירה, ע"כ מובן שבמקום שהמצוה פועלת אי אפשר שהעבירה תפגום שמה, שמצוה נעשית בכח הנשמה שהיא מן העליונים ע"כ פועלת למעלה אבל העבירה שלעולם היא נעשית בלי כח הנשמה אלא בכח הנפש וגם בכח הרוח, א"א שתפגום יותר ממוצא הנפש והרוח שבו, וזה נמי הטעם דעשה דוחה ל"ת משום דהעשה פועלת בעולמות העליונים ונעשה צורך גבוה בשלימות ועבירת הל"ת אי אפשר שתפגום שמה וכנ"ל בפירוש הראשון:

114

קי״הוכשאני לעצמי נראה לי פירוש האחרון דמצד כח הנשמה שבו יכול לפעול למעלה יותר מהפירוש שאמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמדין שליחות נגעו בה, דאי אמרת מדין שליחות, מה נפקא מינה אם העושה המצוה הוא צדיק וקדוש או הוא איש פשוט, דמאחר שכל המעשה מתיחס להמשלח, מה נ"מ מי הוא השליח, אך לדברינו שמצד כח הנשמה שבו פועל למעלה, ומובן אשר לפי ערך הזדככות וצדקת וקדושת האיש כן שורה בו חלקי הנשמה העליונה כמ"ש בזוה"ק זכה יתיר וכו' זכה יתיר וכו', א"כ אדם כשר וצדיק פועל במצותיו יותר ממה שפועל מצות פשוטי עם:

115

קי״וולפי האמור יש לפרש דברי המדרש בראשית פ' ב' והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים אבל איני יודע איזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, ולכאורה אינו מובן מאי הי' הס"ד לומר שחפץ במעשיהם של רשעים המכעיסין ובאין. אך הפירוש דקאי על מצות ומעשים טובים שעושים הרשעים דהי' סברא לומר דהרשעים שיצה"ר שופטן ותוקפם בכח ועבירה גוררת עבירה וכ"ש שאינו מניחן לעשות מצוה, ומ"מ שבר את חומת ברזל שבפניו ועשה מצוה הי' סברא לומר שחפץ הש"י במעשיו יותר ממעשים של צדיקים קמ"ל דלא כן הוא אלא חפץ במעשיהם של צדיקים ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, והטעם מובן כנ"ל שעשיית הצדיק הוא בכח הנשמה שבו ופועל בעולמות העליונים למעלה למעלה, אבל הרשעים שהנשמה מסולקת מהם אין מעשים טובים שלו פועלים צורך גבוה כלל:

116

קי״זומ"מ צד השוה שבשני הפירושים שמצות עשה פועלת למעלה ועושה צורך גבוה, אבל עבירות הל"ת אינו אלא פוגם את עצמו או במקום מוצא הנפש והרוח שלו, והשמירה ממצות ל"ת הוא שמירת עצמו או שמירת מקום מוצא הנפש והרוח שלו שלא יתפגם:

117

קי״חולפי האמור יש לפרש הא דהקדימו ישראל נעשה לנשמע לפי פירוש המהרש"א שנעשה הוא המצות עשה ונשמע הוא מצות ל"ת, דהנה במכילתא פ' יתרו והייתם לי, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים, סגולה, וכו', כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גבירתה יכול אף אתם מסגלין לי מאחרי ת"ל כי לי כל הארץ, והדברים צריכין פירוש מה הי' ס"ד ושייך שיהי' מסגלין מאחריו, ונראה שהפירוש הוא שיהיו עושין המצות לתועלת עצמן ואפי' כדי שיהי' בן עוה"ב ולא לצורך גבוה, כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא וכו' בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ובזה יש לפרש הסיפא ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלך הוא נבדל מהעם והוא משפיע עליהם ואינו מושפע מהם כבש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מנאי ולא קא מתהני מינך, והיינו ממלכת כהנים שכל עבודתם תהי' רק למען צורך גבוה ובזה יחשבו משפיעים כענין מלך, וגוי קדוש היינו נבדלין מעצמותם שלא יעשו עבודתם לתועלת עצמם כלל, ובזה יובן תשובתם כל אשר דבר ה' נעשה היינו שנעשה המצות צורך גבוה כמו שנדרש מהם, ולא זכרו כלל ונשמע שנשמע הוא שמירה מל"ת שלא יתפגמו כנ"ל, והם הי' כל מגמתם רק צורך גבוה, וחשבו שמה שמעשה בו"ד פועל למעלה הוא מצד שליחות כנ"ל ע"כ אין נ"מ לצורך גבוה אם הם יתפגמו או לא כנ"ל שמאחר שהמעשה מתיחס להמשלח אין נ"מ מי הוא השליח צדיק וחסיד או איש פשוט ואפי' יהי' פגום נמי נעשה צורך גבוה, אך כאשר שמעו מצות פרישה הבינו אחרת שאף צורך גבוה נמי יש נ"מ אם העושה הוא מזוכך ומובדל מפסולת שהרי קבלת התורה היא עבודה צורך גבוה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואם הכל הוא מטעם שליחות פרישה זו למה, ומכאן הוכיחו שהא דהמצות פועלים צורך גבוה הוא מטעם השני כנ"ל משום כח הנשמה שבו, ואם יהיו מזוככים יותר יהי' בהם חלקי נשמה יותר, והוא נ"מ גדול בענין צורך גבוה, ע"כ הוסיפו לאמר ונשמע, היינו שגם שמירה מל"ת הוא נמי צורך נעשה שהוא צורך גבוה, וזהו שהקדימו נעשה לנשמע להורות בא שהא דנשמע הוא צורך נעשה:

118

קי״טולפי האמור יוצדק מאד מאמרם ז"ל כתפוח בעצי היער מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, הנה דימה נעשה לפרי ונשמע לעלין וידוע שתועלת העלין לשמירת הפרי, והיינו הא דאמרן שהשמירה שהיא מצות ל"ת הוא שמירה וצורך נעשה שהוא מצ"ע:

119

ק״כולפי האמור יובן הלשון שקשרו להם שני כתרים ודקדקנו למה נקרא קירון עור פנים שלהם בשם כתר ובמשרע"ה לא נקרא כתר, ולפימ"ש לעיל דענין מלוכה הוא להיות משפיע ולא מושפע מזולתו, יש לומר דהיינו נמי לשון כתר מלשון כתר מלכות, שבאשר כל מגמתם רק צורך גבוה הן נעשה והן נשמע כנ"ל ע"כ זכו לשני כתרים, אך משה שמעולם כך היתה מדתו שלא היתה כוונתו כלל אלא לצורך גבוה ולא לתועלת עצמו כלל וכמו שפרשנו כבר דהא דלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם שפירושו מדריגות גבוהות דבודאי אין הפירוש עסקיו הגשמיים שבידוע שלא הי' לו שום עסקים גשמיים, א"כ כבר הוא מוכתר בכתר מלכות זה ואין בו אלא מה שבעצמותו היינו הקירון לבד, ונקרא קרני הוד ולא כתר, אבל ישראל שעתה השיגו מעלת מלוכה ע"כ נקרא כתר:

120

קכ״אומעתה מיושב קושית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כשחטאו למה ניטל מהם כתר שכנגד נשמע, דהנה מובן אם היו ישראל עומדים במעלה זו לעשות הכל צורך גבוה לא הי' שייך מעשה העגל שעשו מחמת פחד המדבר כמ"ש הרמב"ן וכבר דברנו מזה, וא"כ מובן שבעבור חטא זה ניטלו מהם הכתרים, וע"כ אף שלא אבדו נשמע היונו השמיעה שמצד עצמה היינו שמירת ל"ת שלא יתפגמו אבל הא דהי' נשמע צורך נעשה אבדו עם אבידת נעשה וע"כ ניטלו מהם שני הכתרים:

121

קכ״בולפי האמור יובן הא דכולן זכה משה ונטלן שהרי כך היתה מדתו מעולם לעשות הכל לצורך גבוה, וכל מה שישראל היו בבחי' זו הי' הכל מכח משה שהשפיע בהם מדה זו, וע"כ בעת שהי' ברום המעלה עת קבלת הלוחות שהי' נפרד מהם נסתלק מהם גם מעלה זו וע"כ עשו את העגל, וע"כ בדין הי' שיזכה בהם הוא:

122

קכ״גולעיל אמרנו שמובן הא דבראשונה לא אמרו רק נעשה לבד שטרם שנצטוו על הפרישה חשבו שהא דהמצות פועלים בעליונים והם עושין צורך גבוה הוא מטעם שליחות, אבל אח"כ כשנצטוו על מצות פרישה השכילו שהטעם מפני חלקי הנשמה וממילא תלוי בהזדככותם ע"כ הוסיפו נשמע כנ"ל:

123

קכ״דיום אחד הוסיף משה מדעתו, נראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) דבפסח כתיב אשה עולה לה' ובעצרת לא כתיב אשה, מ"ט יומא דא יומא דעיילת כלה לחופה איהו והיא נפקת מכל סטרי בישא ונטרת יומי דכיו כדקא חזי, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה דגם בשבת לא כתיב אשה, אף דליכא האי טעמא, ונראה לתרץ דהנה כתיב את קרבני לחמי לאשי ובזוה"ק דהוא לחם ומזון של המלאכים הנקראים אישים וכן הוא בכוזרי אלא שהוא מפרש לאשי לאש של מעלה אולי הכוונה אחת, ואף שבקרבנות לא כתיב אלא שם הוי' לבדו, הפירוש שהמלאכים הם מזככין את ריח הקרבן עד שנעשה רוחני ריח ניחוח לה', א"כ הם אמצעים בענין הקרבנות, ואף דנשמת ישראל הם לפנים ולמעלה מהמלאכים, מ"מ באשר הנשמות מלובשין בגוף וחומר עכור אין בכח הנשמות לזכך ולהעלות את הקרבן אלא צריכין להמלאכים להיות אמצעים, ומובן שלעתיד שמעלת ישראל אף בהיותם מלובשין בגופות יהיו גדולים מהמלאכים כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וברש"י שם שהן יושבין לפניו ולומדין תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מורך, ע"כ, וידוע דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה וגו' וא"כ האי נבואה על ימות המשיח קאי, וא"כ אף בהיותם מלובשים בגוף של עוה"ז תהי' מעלתם גדולה מלפנים ממלאכי השרת, וא"כ אז בודאי לא יהיו צריכין להמלאכים לאמצעים בענין הקרבנות, וע"כ בעצרת נמי שספרו ישראל שבעה נקיים ופסקה זוהמתם וקבלו את התורה מהש"י עצמו בלי שום אמצעי בודאי אינם צריכין לאישים לאמצעות הקרבן, ואף שלא נשארו באותן דרגין, מ"מ בכל יו"ט של עצרת נתעורר הענין שהי' אז כמו בפסח ענין יציאת מצרים כידוע בספרים, וע"כ בעצרת אינן זקוקין לקרבנן לאמצעי, וע"כ לא נאמר אשה שהוא האמצעים שנקראו אישים, זה הוא פירוש תירוץ הזוה"ק:

124

קכ״הולפי"ז מובן שבשבת שענינו בלתי אמצעי כבזוה"ק שבכל ימי החול היחוד למעלה הוא ע"י מט"ט, אך בשבת היחוד הוא ע"י צדיק חי עלמין ע"כ גם קרבן שבת אין צריך לאמצעים, וע"כ לא נאמר בו אשה, וא"כ משבת מעיקרא לא קשה, וכל קושית הזוה"ק היתה רק מיו"ט דמשמע דביו"ט לאו הכי הוא וע"כ נאמר בשאר מועדים אשה, והוצרך לטעמא דעצרת שאני וכנ"ל:

125

קכ״וולפי האמור יש ליתן טעם להא דבשבת נתנה תורה דמשמע שהי' צורך למתן תורה שיהי' בשבת ולא מקרה הי', והיינו שיום השבת מסוגל לזה שהוא בלי אמצעי, וע"כ יצא לפועל בו ביום נתינת התורה בלי אמצעי, והנה למ"ד בששי בחודש נתנה תורה ובתרי בשבא אקבע ירחא, היתה הכוונה מעיקרא שיארע יום מתן תורה בשבת, אך למ"ד בחד בשבא איקבע ירחא היתה הכוונה מעיקרא שבששי בשבת תנתן התורה, ושיהי' באמצעות משה, וכמ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, הנה אליך דייקא ולא להם וכן בדברי עמך דווקא, הרי שהכוונה היתה באמצעות משה, אך משה בעצמו ידוע שהוא הי' בחי' דעת ודעת הוא התקשרות בלי אמצעי, וע"כ לא רצה במלאך שליח ואפי' בפרוונקא לא מקבל, וע"כ משה לפי מדתו שהי' בלי אמצעי הי' סירסור נאמן לישראל וחפץ שגם ישראל יקבלו התורה בלי אמצעותו, ע"כ היתה עצתו להוסיף יום אחד כדי שיארע יום מ"ת בשבת שמסוגל לבלתי אמצעי כנ"ל, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכו השלים הש"י והמתין עם נתינת התורה עד שבת ונתן התורה לישראל בלתי אמצעי, וע"כ בשעת מעשה נאמר לו לך רד, ובמדרש שבעודו למטה ניתנה התורה הרי שניתנה בלי אמצעי, א"כ הפירוש הוסיף משה מדעתו היינו בשביל דעתו שהי' מקושר בלתי אמצעי לכן רצה שגם מ"ת יהי' באופן זה, ולא כמו שנאמר לו מעיקרא אליך דייקא דברי עמך דייקא. [ובמאמרים הבאים יתבאר בעזה"י לרבנן דס"ל דבששי נתנה תורה ולא הוסיף משה כלום, שינוי מקראות הללו]:

126

קכ״זויש לומר עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין שלשת ימי הגבלה הי' להכין כל ג' חלקי האדם נפש רוח ונשמה, עכ"ד, והנה בזוה"ק ח"ב (נ"ד.) דשלשה אותיות שבמשה מם שין הא מקביל לנפש רוח ונשמה, כן פירש הזהרי חמה שם, והיינו מם הוא נשמה, שין רוח, הא נפש, וע"כ מעיקרא שהיתה הכוונה שמ"ת תהי' באמצעות משה, לא היו צריכין ישראל לשלשת ימי הגבלה שלמים, והי' די מה שמשרע"ה הי' שלם בכל ג' אלה, והם שהיו רק מקבלים ממשה לא היו צריכין שיהיו כל השלשה ימים שלמים, ויום א' שהוא כנגד נשמה [כידוע שלעולם הגבוה יותר נקל לתקן ביותר ובו מתחילין, וכמו שתירץ לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששאלתיו בהיותי טליא בספירה למה מתחלין בחסד ומסיימין במלכות הלוא מעלין בקודש, והשיב לי שלעולם צריכין להתחיל במה שנקל יותר ומן הקל נלך אל החמור, וחסד נקל יותר לתקן ממלכות ודפח"ח] לא הי' נצרך שיהי' לילו עמו, אך משה שהי' חפץ שיקבלו התורה בלי אמצעי היו צריכין שישלמו לגמרי בכל ג' בחי' ע"כ דרש שצריכין להיות לילו עמו גם היום שכנגד נשמה:

127

קכ״חבאו מדבר סיני, וכן נאמר להלן ויבואו מדבר סיני, ויש להבין למה לא נאמר במדבר כמו בכל מקום, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהיו בעצמם שבורי לב ועי"ז התאחדו כולם להיות כאיש א' וע"כ סמיך לי' ויחן שם ישראל שפירשו ז"ל כאיש אחד בלב אחד, עכ"ד. ויש לומר עוד שהשליכו מנגד כל כסופין דהאי עלמא והיו בעצמם כמדבר מקום תוהו ושממה, ובשביל זה עצמו זכו לתורה כאמרם ז"ל ולא תמצא בארץ חיים במי שמחי' את עצמו, ובמדרש במדבר א' ז' כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה ואת התורה שלדעתי נמי הפירוש כך שאינו מבקש תענוגות בני אדם, אף שלכאורה מי שמרחיב דעתו יש לו לב ביותר לתורה, אין הדבר כן, והטעם יש לומר כי לגדלות התורה אי אפשר לבו"ד לזכות בה אלא ע"י שפורש מהנאות וכסופין דהאי עלמא זוכה לעומתו לתורה, ואולי זהו כוונת התדב"א [עת"ו כתובות קד.] עד שיבקש אדם רחמים שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו יבקש רחמים שלא יכנס אכילה ושתי' יתירה לתוך מעיו, והיינו שזה סיבה לזה, וא"כ לבקשת רחמים נמי זה קדום:

128

קכ״טויש לומר דבשביל זה זכו למצות פרישה ונעשו כמלאכים כבזוה"ק (פ':) בההוא שעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני בההוא ליליא ונגהי תלתא יומין דלא אזדווגו לאינתייהו אתו מלאכין עלאין וקבילו את ישראל באחוותא וכו', והוא כאמרם ז"ל אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, וכמ"ש ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' ואיתא באור החיים כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותם ומעיר על הדבר וע"כ כשהוא מעצמו עלה זכה שנקרא, וכן נמי הי' ענין ישראל אחר שהם השכילו מעצמן והתעוררו בתחילה להשליך כל כסופין דהאי עלמא ולהיות בבחי' מדבר בלי בקשת תענוגות בני אדם, זכו שנתעוררו בענין זה מלמעלה ונצטוו על הפרישה כדי שיהיו ראוין לראות את כבודו ולשמוע את קולו:

129

ק״לבש"ס שבת מכאן מודעה רבה לאורייתא, שהיו אנוסים, ואינו מובן דתלוהו וזבין זביני' זבינא, ואין לך וזבין גדול מזה שהשיגו ישראל מעלות רבות בזה ובבא, ומתנות ארץ ישראל, והכל בכח התורה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה עוד דבאונס דעלמא שייך לומר שלבו בל עמו וכל מה שאמר שמקנה הי' רק לפנים ולערמה, אבל בכאן ע"כ קבלו על עצמן בלב שלם דקמי שמיא גליא, ומה שייך מודעה בכאן, ונראה לישב דהנה הא שהיו צריכין לקבל על עצמן יש להבין אטו בלי קבלתם אינן חייבין לקיים גזירת מלך, והרי לא מצינו לבני נח שקבלו על עצמן שבע מצות, ואעפ"כ אזהרתן זה מיתתן, ונראה דבאמת לקיים כל תרי"ג מצות בפועל איננו לפי דרך הטבע, וכאשר נתבונן בדיני טומאה וטהרה אין לנו מושג איך היו מקיימין אותן וכן הרבה מצות וכדומה. אך הנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, ומובן אשר מי שהוא עמו ולחלקו יש לו טבע אחרת וביכולתו מה שאין ביכולת זולתו, והנה שבע מצות נצטוו ב"נ ופירש מהר"ל שמספר שבע הוא בטבע, והיינו שהמצות האלו הם משלימים את צורת האדם כאשר הוא בטבע, ובאשר הם השלמת אדם הטבעי בהכרח שהם יכולין להתקיים בסדר הטבע, וע"כ לא הוצרך אדה"ר להיות נשאל אם יקבל עליו את שבע מצות כי הי' גזירת מלך עליו ואחת הוא אם רוצה או לא, אך כשבא ליתן לישראל את התורה שלפי סדר הטבע אי אפשר שתתקיים לא שייך לומר שבא עליהם בגזירה, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אך עצת ה' אשר יעץ שדרש מאתם שיקבלו את התורה מרצונם, ובאשר לא שאלו ולא התחכמו אם יהי' ביכולתם לקיים או לא, אלא קבלו עליהם בתמימות כאמרם ז"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, וברש"י שם שקבלו בתמימות, ובשביל קבלתם זה בתמימות נעשו עמו ולחלקו ית"ש וקנו טבע אחרת ושוב באמת ביכולתם לקיים הכל:

130

קל״אומעתה יובן הא דמודעה רבה לאורייתא לומר אנוסים היינו, כלומר לא מפאת תמימותם קבלו עליהם אלא מפאת ההכרח, וע"כ שוב אינן יכולין באמת לקיים, ומעתה מיושב קושית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקמי שמיא גליא שקבלו עליהם בלב שלם, דמה בכך שקבלו בלב שלם מ"מ לאו משום תמימות קבלו עליהם, וכן הקושיא מתלוהו וזבין דהטעם מחמת אונסא דזוזי גמר ומקנה, והכא לא מועיל גמר ומקנה דמ"מ אין כאן תמימות:

131

קל״בבש"ס שבת משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה וכו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ויש להבין למה הארץ לבד יראה ולא השמים:

132

קל״גונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו ולא אמר לאפס ואין כי תוהו ובוהו נמי בריאה הוא כבמדרש בהאי מין דהכחיש חידוש העולם יש מאין ואמר אלקיכם צייר גדול הוא אלא סמנים טובים מצא תוהו ובוהו וכו' ותירץ עפ"י דברי הרמב"ן בראשית דתוהו ובוהו הוא בריאה ראשונה שהי' הכל מעורב ומהם נתהוה אח"כ כל הבריאה, עיי"ש. והנה הביט בתורה וברא את העולם, והיינו כמו תורה שהוא המבררת בין אסור ומותר כשר ופסול טהור וטמא זכאי וחייב, כן נמי ניתן זה בכח הבריאה שיעשה מבורר כל דבר ודבר לעצמו, וע"כ אם אין מקיימין את התורה, שוב חזר כל העולם לתערובתו הראשון והיינו תוהו ובוהו, עכת"ד. ומדבריו למדנו שאף שגם תוהו ובוהו נברא בכח התורה שקדמה לעולם מ"מ בלי קיום התורה לא יתבטל התוהו ובוהו נמי אלא דווקא הבירור יתבטל, שאף שהתהוות הוא בכח התורה, אינו נתלה בבירור התורה אלא במציאות התורה אבל בירור הבריאה נתלה בקיום התורה שהיא הבירור, ומעתה שמים שלא ניכר בהם תוהו ובוהו וא"כ אין לנו ידיעה איך הי' הבריאה שלהם ואף שהכל נברא ביום ראשון כמ"ש את השמים לרבות תולדותיהם, לא נדע אם הי' תערובות כלל, וא"כ אין השמים נתלים בקיום התורה שהוא הבירור, ובא סוף המאמר ולימד על תחילתו שהא דאמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שהכוונה על הארץ לבד:

133

קל״דועוד יש לומר דהנה איתא בכלי יקר אהא דכתיב ואפקוד עונה עלי' היינו שהארץ עברה על הציווי במעשה בראשית שלא עשתה טעם העץ כטעם הפרי, והיינו שנתנה חומר גם ועכור בנבראים ממנה, ובשביל זה נמשכו כל חטאות האדם וכשעבר אדה"ר על עץ הדטו"ר נפקדה על עונה ונתקללה היינו מפני שהיא הגורמת בנזקין, וע"כ לעולם בשביל חטאות האדם נפקד עונה עלי' עכ"ד. ואף אנו נאמר דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ויש לומר שממנה נמשך הרצון בהנבראים, וע"כ אם לא הי' ח"ו ישראל מקבלין התורה, זה הי' לאות על העדר שלימות הרצון בכלל הארץ שהרי תולדותי' לעולם הם כיוצא בה, וע"כ היתה חוזרת לתוהו ובוהו כמו כל עולמות הקודמים שבמדרש שאמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, ובקבלת ישראל שקטה שנראה שלימותה. אבל שמים לא הי' בענין זה כלל:

134

קל״הויגד משה את דברי העם אל ה', בש"ס שבת שקבלו עליהם מצות הגבלה דבתלתא אמר להו מצות הגבלה ובארבעה עביד פרישה, וכבר דקדקנו למה הקדים לאמור להם מצות הגבלה קודם פרישה ובמעשה הי' הפרישה קודם דבד' עביד פרישה, והגבלה לא התחיל אלא משעת מתן תורה שהרי הש"י אמר למשה בששי קודם מ"ת רד העד בעם משום שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה משמע שאז התחיל ההגבלה:

135

קל״וונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה מצות הגבלה למה היתה באה שהרי אף אם לא היו מוזהרין נמי לא היו יכולין לקרב שהרי הי' נרתעין לאחוריהן י"ב מיל על כל דיבור ודיבור מפני פחד הגדול, ותירץ לפי דרכו, ולדידי יש לומר דהנה בני עשו ששאלו מה כתיב בתורה השיב להם לא תרצח היפוך טבעם וכן בני עמון ומואב וישמעאל לכולם השיב מצוה שהיא היפוך טבעם, ומיאנו לקבל, וא"כ יש להם טענה למה לא נאמר לישראל ג"כ מצוה שהיא היפוך טבעם, ואולי אם היו שומעים שכתוב בהם היפוך טבעם נמי היו ממאנים מלקבל, ובפשיטות יש לומר דישראל לא שאלו כלל אלא קבלו בתמימות לא הי' שייך להדרש ללוא שאלו, אבל הם ששאלו ורצו להבחין אם טוב לפניהם לקבל הצריך להשיב להם קושט אמרי אמת שזה היפוך טבעם לבל יהי' להם טענה מוטעים היינו, ומ"מ עדיין יש להם קצת טענה אולי חשבו ישראל שאין בה דבר המתנגד לטבעם, אבל אם היו יודעים היו ממאנים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאמת נאמר לישראל דבר שהוא היפוך טבעם ומ"מ קבלו עליהם, היינו שטבע ישראל להתקרב אל הש"י כמ"ש ואני קרבת אלקים לי טוב, וכאשר נאמר להם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, היינו הך מצוה שכנגד טבעם ומ"מ קבלו, ודפח"ח. ולפי"ז מיושב קושיתו ז"ל מצות הגבלה למה היתה באה שהרי גם מבלעדי הציווי ג"כ לא היו יכולין להתקרב, דמ"מ הי' צריך לצוות עליהם בכדי שיקבלו עליהם מצוה היפוך טבעם:

136

קל״זולפי האמור מיושב הא דהקדים לומר להם מצות הגבלה אף שהתחיל רק משעת מ"ת, שהרי באמת כל מצות הגבלה הי' הקבלה לבד, דבמעשה גם בלא"ה לא הי' יכולין לקרב ואין כאן שבח וכל הרבותא הוא הקבלה שקבלו עליהם לעמוד מרחוק היפוך טבעם, שאז עדיין לא היו יודעין שיהי' כ"כ פחד ואימה שבלתי אפשר יהי' להם לקרב, וא"כ נגמר בהקבלה כל מצות הגבלה שהי' נדרש מהם:

137

קל״חובזה יש להבין הא דתחילה נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, הנה שהכוונה היתה שהכל יהי' למשה והם ישמעו הנאמר למשה, אך בשעת מעשה נאמר למשה לך רד, ובעוד שהי' למטה ניתנו הדברות כבמדרש, הנה שניתנו שלא באמצעות משה ולא הי' נדבר אלא עם ישראל פנים בפנים, ואינו מפורש בכתוב למה נשתנה הדבר מכמו שהיתה הכוונה בתחילה, אך להנ"ל יש ליתן בו טעם ועם זה יובן ענין מצות פרישה דהנה במצות פרישה שהוצרכו ישראל במ"ת ומשרע"ה לעולם משא"כ בכל הנביאים, פירש הספורנו משום דכל נביאים בעת התנבאו היו כל חושיהם בטלים ע"כ לא היתה הטהרה מעכבת בהם אבל ישראל דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם והיו משתמשין אז בכל חושיהם וכן משרע"ה הי' תמיד משתמש בכל חושיו בעת הנבואה כברמב"ם, ע"כ הי' טהרת הגוף מעכב בהם, וע"כ יש לומר מאחר דתחילת הכוונה היתה שיהיו הדברות באמצעות משה והם ישמעו בדברו עמו, א"כ לא הי' נבואה פנים בפנים להם, וממילא לא הוצרכו פרישה שלא הי' להם אז מעלה משאר נביאים, ע"כ עם מצות הגבלה לא נאמר לו גם מצות פרישה עמה שבמאמר הנה אנכי וגו' טרם קבלו עליהם הגבלה עוד לא היו נצרכים לפרישה, אך כשאמר להם מצות הגבלה וקבלו עליהם הוא מעין אמרם ז"ל בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, כן נמי ישראל בזכות שקבלו עליהם לעמוד מרחוק היפוך טבעם זכו שיהיו הדברות להם פנים אל פנים בעודם משתמשין בחושיהם ובשביל זה נתחדש להם עתה מצות פרישה, והוא מצוה גוררת מצוה, ומעתה מובן שבשעת מעשה אחר שקבלו עליהם הגבלה ועבדו פרישה נשתנה מצב הענין ולא הוו הדברות באמצעות משה אלא פנים בפנים, וע"כ נאמר למשה לך רד ובעודו למטה ניתנו הדברות להראות שזכו להם בלי אמצעות משה:

138

קל״טהיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי תורה היא המברר בין טוב לרע, ואמרו ז"ל אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד מעון ע"כ מקלקל זה את זה, עכת"ד. וצריך להבין דהא דתורה היא מברר טוב ורע לדידן נמי, וא"כ הי' צריך לדידן נמי לאסור, ונראה דהא דתורה מברר לדידן טוב מרע היינו כשר מפסול טהור מטמא היתר מאיסור, וידוע דדברים האיסורים מוצאם מג' קליפות הטמאות לגמרי והמותר הוא מנוגה שהוא מעורב טו"ר, וע"כ הוא רק מברר בין המעורב לבין רע המוחלט, ולדידן המעורב כטוב יחשב לעומת רע המוחלט, אך אז שהיתה הכוונה שיהי' גמר התיקון ולא יהי' תערובת כלל, היתה התורה מבררת בין טוב לגמרי ובין המעורב, והמעורב לרע יחשב, ע"כ ענין המעורב הי' מזיק רק לדידהו ולא לדידן:

139

ק״מממושבותיבם תביאו לחם תנופה וגו', הנה במדרש מגילת אסתר אמר ר' יצחק אומות העולם אין להם ישיבה איתיבון והא כתיב כשבת המלך אמר להם בשבת המלך אין כתיב כאן אלא כשבת המלך ישיבה שאינה ישיבה אבל ישיבתן של ישראל ישיבה שנאמר בשבת ישראל בחשבון ובבנותי', ביאור הדברים כי ישיבה הוא קביעות כבש"ס ברכות (מ"ב:) ועיין בר' יונה שם, והנה טבע העולם הוא היפוך מנוחה, ומי שיש לו מנה רוצה מאתים, וכתיב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, וע"כ אין להם קביעות כי טבעם מבלבלם ודוחה אותם מדחי אל דחי, אך מנוחה הוא מי שיש בו ישוב הדעת במצות ה' וכבש"ס עירובין כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביעי דמיא, כי קביעותו עפ"י ה' ולא מקום הגשמי, וע"כ אפי' הוא היום כאן ומחר במקום אחר נחשב הכל על מקום אחד, ואפי' עוסק היום במצוה זו ולמחר באחרת ואוהב מצות לא ישבע מצות, מ"מ מנוחתו על הש"י, והנה ישיבת ישראל בארץ ישראל שהי' ישיבתן מצוה, וכן כל עבודת האדמה שמה להוציא פירות הכל הוא מצוה כמ"ש הב"ח בספרו משיב נפש על מגילת רות שע"כ בועז שגדול הדור ושופט ישראל הי' הוא בעצמו זורה את גורן השעורין בלילה, כי הי' עוסק במצוה, וע"כ ישיבת אומה"ע אינה ישיבה שאין בה קביעות שכל מגמתו להשיג עוד יותר ולמלאות תאותו עוד יותר, אבל ישראל יש להם ישיבה בעוסקין במצות הש"י, וזה שמביא הכתוב בשבת ישראל בחשבון וגו' שהי' ישיבתן מצוה, ואפי' בזה"ז איש המקיים עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי וכשהוא עוסק בעסקיו נקרא אצלו יציאה שיוצא ממקום הקביעות, וכמו שכתבו הראשונים בטעם שאין מברכין ברכת התורה בכל עת שמתחיל ללמוד אלא פעם אחת שחרית מפני שכל היום הוא כמו לענין אכילה באמצע אכילה כשדעתו לחזור שאינו צריך לברך, ואף שהוא טרוד כל היום בעסקיו מ"מ מאחר שדעתו ורצונו לחזור חשוב כאלו עדיין שם הוא, ואפי' מי שאינו מגיע למדה זו, זהו מחמת תוקף הגלות והתפשטות כחות רעות וטומאת ארץ העמים גושה ואוירה, ומ"מ בשבתות ויו"ט כל ישראל לקבעי' קמא הדר כל אחד לפי ערכו:

140

קמ״אוהנה בפסח כתיב כי ברח העם שהיו בבחינת בריחה מחמת כחות הרעות של מצרים שהיו רודפין אחריהם, אך אח"כ במ"ט יום שהיו סופרים למ"ת אחת לאחת למצוא חשבון ופסקה זוהמתן וזכו לתורה, הנה הגיעו למחוז חפצם ונחשב להם קביעות וישיבה על ה' ועל טובו, וכן בכל שנה ושנה בפסח יוצאין נפשות ישראל מטומאת מצרים שהיתה דבוקה בהם ומני יומא לדכיותא עלאה, וכשמגיעין לחג העצרת נקרא ישיבה, ע"כ אז הזמן ליחד כל מעשיו לה' אחרי שסרו כחות המבלבלים והמטרידים, וזה הרמז ממושבותיכם תביאו לחם תנופה כי שתי הלחם רומז לתורה כבזוה"ק ואז הוא זמן תנופה:

141

קמ״בויזבהו זבחים שלמים לה' פרים, הנה לא מצינו שלמים בציבור אלא כאן בעת מ"ת וכבשי עצרת, ויש לומר הטעם עפ"י דברי האור החיים שתמה למה האוכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים הוא רק בלאו, ופגול ונותר הוא בכרת, ופירש שהוא כענין אמרם ז"ל ישראל מטמאין באוהל ואין נכרים מטמאין באוהל מפני שכחות החיצונים מתאמצים להדבק בכלי שנתרוקנה ממנו קדושה, כן הענין בפגול ונותר שהיו קדשים ונתרוקנו מהקדושה שוב שורים עליהם כחות רעות יותר גרועים מאלה ששורין על נבילות וטרפות שקצים ורמשים, עכת"ד:

142

קמ״גוהנה מה שטומאת מת בוקעת ועולה פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאף שכחות הרעות עלמא דפרודא אין בהם מדה זו, והוא מדת הקדושה כאמרם ז"ל רשות היחיד עולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, מ"מ באשר הי' שורה מקודם נשמה קדושה שיש בה ענין רה"י שעולה עד לרקיע ע"כ שכשנתרוקנה ממנו שורה ג"כ כח רע לעומתה ממש ובוקעת ועולה עד לרקיע, עכ"ד. ולפי האמור גם אנו נאמר בנ"ד שהוא בהיפוך שמגודל וחומר האיסור שנתהוה בפגול ונותר הבא לעומת הקדושה שהיתה בו מקודם יובן מעלת הקדושה שהיתה בו מקודם, וכמו שהאיסור שנתהוה הוא איסור כרת המכרית את הנפש משורשה כענף הנכרת מהאילן, מובן שקדושה שהיתה בו מעיקרא סגולתה לקשר הנפש בשורשה היפוך כרת, והוא כעין שכתב הרמב"ם בפי' המשניות שמעונשן של עבירות אתה למד מתן שכרן של מצות:

143

קמ״דולפי האמור יובן הא דבזמן שבהמ"ק הי' קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, דשמחת יו"ט היא מחמת דיבוק הנפש בשורשה כענין ישמח ישראל בעושיו, ע"כ מסוגל לזה אכילת קדשים שמביאה להשמחה, ויש לומר דהיינו ענין מצות חגיגה הבאה עם עולת ראי' דמצות ראית פנים בעזרה הוא לכל איש ואיש בפני עצמו לקשר את נפשו בשורשה, ע"כ באה עם העולה גם חגיגה שהוא שלמים שיש בה מדת התקשרות הנפש, וזה עצמו הוא ענין השלמים שהיו בשעת מ"ת וזבחי שלמי צבור בעצרת, ויש לפרש עוד מה שבעת מ"ת זבחו שלמים לה' פרים, ובכל עצרת מקריבין כבשי עצרת, ולמה לא פרים כמו אז, גם למה לא סגי השלמי חגיגה שכל יחיד מקריב, דהנה במדרש שאם הי' חסר איש אחד לא היתה התורה נתנת הרי שנתנה לכל פרט ופרט בפ"ע, וכן אמרו ז"ל אתה מחיצה לעצמך וכו' וכל אחד קיבל לפי כחו הזקנים לפי כחן בחורים לפי כחן, אבל הנה מפורש במשנה תורה שיום מתן תורה נקרא יום הקהל ומשמע שנתנה מצד כללות קהל ישראל, אך באמת שניהם אמת שנתנה מצד הכלל ומצד הפרט היינו שכלל ישראל נקשרו יחד בשורש כנסת ישראל למעלה, וכן כל פרט ופרט נקשר בשורשו, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שניסן מזל טלה הוא התאחדות כללית ישראל כאמרם ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים וישראל נרצים מצד הכלל, אייר מזלו שור מורה על כל פרט ופרט ורמזו בש"ס ר"ה קרן פרה כיון דקיימי גלדי גלדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות, והוא רמז להיות ישראל נרצים מצד הפרט ובו פסח שני ליחיד כי הציבור שלא עבדו בראשון אין עושין בשני וכתיב איש איש, סיון מזלו תאומים היינו שיש בו שניהם וישראל נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכת"ד. ומעתה מובן ששניהם אמת שנתינת התורה היא מצד הכלל ומצד הפרט, והנה מה שהקריבו הציבור אז שלמים הוא מורה על התקשרות נפש הכלל, אבל במה שהקריבו פרים דווקא שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פרטים, א"כ מורה נמי על התקשרות ישראל מצד הפרט, אך לדידן להתקשרות הפרטים מקריב כל אחד את חגיגתו ואין כאן התחדשות נגד כל היו"ט, אינו נצרך רק להתקשרות הכלל ע"כ מקריבים כבשים דווקא המורה על כלל כנ"ל:

144

קמ״הבמכילתא וישם לפניהם האיר עיניהם, פירוש דהנה כתיב כה תאמר אל בני ישראל ובמכילתא בלשון הקודש, והיינו משום דבלשון זה מעוטף ענינים פנימיים, וכשהעתיק ללשון אחר יאבד את פנימיותו, ומכאן שנתבקש שיבינו הפנימית שמעוטף בהדברים, וזה שאמר האיר עיניהם להביט בפנימיות הדברים כי לולא שהי' כחו של משה שהאיר עיניהם לא הי' בכחם לידע חלק הנסתר, ולא הי' הענין שנתבקש מהם:

145

קמ״ושם אמר להם אם אתם מקבלים עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלים שכר, פי' כי העבירה עצמה היא רע ומר יותר מהעונש והעונש הוא תיקון, הא למה זה דומה לאיש שעלה בו מכה ומעותד לארס כל דמו ומזדמן לו רופא שיחתוך בהמכה ויפתחי' אע"פ שיש לו צער מ"מ הוא שוה לו לסבול את הצער כדי שתתרפא המכה ועוד ירבה בדמים להרופא לעשות הניתוח כן ידמו העונשין בעיני איש ששמחה יהי' בעיניו שימצא רופא גדול שיעשה לו הניתוח ובחנם:

146

קמ״זבמדרש א"ר לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיהא רואין את כבודו ושומעין את קולו ונתן להם שנאמר הן הראנו ה' את כבודו ואת גדלו ודבריו שמענו מתוך האש, ונראה דלעומת שני דברים אלו ניתנו להם שתי מצות פרישה והגבלה, שלעומת שרצו לשמוע את קולו היינו שיגיע הקול ללבם הוא כענין שכתוב אזנים כרית לי כמו שפרש"י שיהיו חלולים והיינו שיגיע החלל עד הלב באה מצות פרישה שיהי' הגוף טהור מוכן לקבל, כי כבר אמרנו שענין טומאה הוא טמטום והוא כאבן מונח על הלב מה גם טומאה דמחמת קלות ראש הוא בא שהוא כתרים בפני הלב שלא יכנס בה דבר קדושה, ולעומת שרצו לראות את כבודו באה מצות הגבלה כמ"ש מרחוק ה' נראה לי שפירושו דכל כמה שאדם עומד מרחוק מחמת יראת ה' יותר נתראה לו כבוד ה':

147

קמ״חאנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וידוע קושית הא"ע בשם ר' יהודה הלוי למה לא אמר יותר פלא אשר בראתי את השמים ואת הארץ ואשר בראתי אותך, ונראה דקושיא מעיקרא ליתא והבנתי מתוך דברי הפייטן שמאריך בפייט לדיבור אנכי מבריאת שמים וארץ, נראה כוונתו שבאותו דיבור כלול הכל שבאמרו אנכי הוי' מורה הוה וקדמון מאתו הי' הכל בחפץ ויכולת כל הפרטים והכללים כמ"ש הרמב"ן כי פירוש של שם הוי' הוא הי' הוה ויהי' א"כ באמרו אנכי הי' מורה שאין זולתו הי', כי אנכי ממעט זולתו, וכן אנכי הוה מורה שאין זולתו הוה, וכן יהי' מורה שאין לזולתו נצחיות פירוש אין זולתו הי', היינו שהוא קדמון והי' מעולם וכל זולתו הוא המציאם וחידשם מאפס המוחלט, ופירוש אין זולתו הוה היינו אפי' אחר שהמציאם, און מציאותם נפרד להיותם יש מוחלט, אלא אינם תופסים מקום כלל נגד מציאותו, ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, וכמו שהי' קודם שנברא העולם כן אחר שנברא העולם, א"כ הוא לבדו נמצא וזולתו אפס ואין וזה פירוש אנכי הוה ואין זולתו הוה, וזהו כענין ה' אחד היינו שאין עוד מלבדו, ואין הפירוש עוד אלקים, אלא שום נמצא אין לו מציאות המוחלט אלא הוא ית"ש לבדו, ובאמרו אנכי יהי' ואין זולתי יהי' שולל הנצחיות מכל נברא, א"כ כל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב הכל נכלל בפירוש שם הוי' ב"ה, והוסיף לאמור אלקיך שאף שהוא אלקי עולם אינו נקרא שמו בפרט אלא על ישראל כי הוציאם ממצרים מבית עבדים להיות עבד לו יתברך, והענין הזה שנוי במכילתא אנכי ה' אלקיך אני הוא על הים אני הוא על היבשה אני לשעבר אני לעתיד לבוא אני לעוה"ז אני לעוה"ב שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא עד זקנה אני הוא כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ואומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' אני ראשון וגו', א"כ יפה עשה הפייטן שהכניס הכל בדיבור אנכי:

148

קמ״טלא תשא וגו' ובגמ' כל העולם נזדעזע בשעה שאמר לא תשא, ואמרו עוד שם דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם, והיינו מפני שהקב"ה חותמו אמת, ואמת הוא חותם הבריאה, וחותם הוא חיות הבריאה שמקושר בהבריאה, וזה שמאמת את השקר ע"י שבועת ה' משרה את השקר במקום האמת, וע"כ כמו שהאמת הוא חיות הבריאה ממילא שקר השורה לעומתו הוא מחריב ומכלה את כל הבריאה ח"ו, והנה הוא היפוך משבת שנותן חיות בכל הבריאה כי שבת הוא כמו נפש ונשמת הבריאה, וזהו הפי' וינפש שנותן בהבריאה בחי' נפש, ולעומת ששבועת שקר מכלה ומחריב את כל הבריאה, לעומתו שבת מחי' את כל הבריאה ומיני' שיתא יומין מתברכין ע"כ שתי דברות אלו סמוכים זה לזה שהם דבר והיפוכו:

149

ק״נסמיכת דיבור שבת לדיבור כיבוד אב ואם, כי הנה בתיקה"ז שבשבת כתיב מחללי' היינו המכניס את הסט"א לחלל דקדושה, ולפי"ז מובן דמסכת שבת מתחיל מדיני הוצאה והכנסה שזה עיקר וטעם איסור מלאכת שבת וכל מלאכות שבת נכללו באיסור הוצאה, ויש להבין לפי"ז למה נכתב איסור הוצאה בתורה רק ברמז אל יצא אל יוציא ולפי' הר"ח איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' מה כתיב בתרי' ויכלא העם מהביא הרי שההבאה נקרא מלאכה, ולמה לא פירש להדיא אחר שזה העיקר, אך י"ל עפי"מ שאיתא בספרים הקדושים רמז שמתחיל התנא יציאות השבת ר"ת שם יוד הא, וכנראה שחילול שבת בהוצאה פוגם בשם זה וידוע ששם זה הוא עלמא דאתכסיא ע"כ נכתב בתורה נמי ברמז ולא באתגליא, ודבר שהי' בכלל ללמד על כל הכלל כולו יצא עד היכן חילול שבת פוגם אלא שבהוצאה פוגם פגמא רבה ובשאר מלאכות פגמא זוטא:

150

קנ״אולפי האמור יובן הסמיכות לכיבוד אב ואם שהם נגד שני אותיות אלו יוד אבא הא אמא שהפוגם פוגם בשם זה:

151

קנ״בדיבור לא תרצח, הנה טעם התחתון הוא בפתח והעליון בקמץ ובהקבץ שניהם היינו תרָצַח פירושו שהאדם עצמו לא יהי' נרצח והוא אזהרה לפגם ברית בהוצאת שז"ל שהוא כאלו שופך דמים כך שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ולפי האמור מכאן אזהרה לההורג את עצמו, והנה ברמב"ן שלא תרצח הוא עבירה נמי בין אדם למקום כמו ההורג את חיל המלך שנתחייב ראשו למלך שהרי הוא מאבד את פמליא דילי', וידוע דהמחטיא את האדם קשה מן ההורגו, א"כ נמי המחטיא את עצמו הרי הוא קשה מההורג את עצמו, א"כ עבירות שבין האדם לעצמו נכלל בו נמי בין אדם למקום, א"כ הוא אזהרה על איש להיות מדקדק במעשיו ובדיבורו ובמחשבתו:

152

קנ״גדיבור לא תחמוד, נראה דהמקיים דיבור זה זוכה לעומתו להיות חמידא דאורייתא בלבי', ולא עוד אלא במה שפורש מלחמוד מה שאינו שלו זוכה לעומתו להיות נמשך מעצמו לעבודת ה' למצוה זו הפרטית ששייכת לשורש נשמתו ובאחסנתי בני בנין כבזוה"ק ריש פ' פינחס:

153

קנ״דשנת תרע"ה

154

קנ״הענין שתי מצות פרישה והגבלה, יש לומר עפי"מ שהגדנו כבר דשני יעודים הטובים שיעד לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, היינו ממלכת כהנים שפירש"י שרים אין הפירוש להיותם שרים על האומות שמעולם לא נתאוו ישראל להיות מושלים על האומות כמ"ש הרמב"ם שלהי הלכות מלכים לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנוים בתורה ובחכמתם ולא יהי' להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העוה"ב, עכ"ל. אלא הפירוש שרים על עצמם, היינו שיהי' הגוף נשמע להנפש, וכענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, וזה שררה באמת שיהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, כי נתגבר כח השכלי על החומרי, ובאמת מן התגברות וכיבוש פרטי זה נמשך נמי התגברות וכיבוש כללי היינו כלל האומות המונעים את ישראל מעבודת הש"י ומהשיג שלימתם, וגוי קדוש היינו שיהיו נבדלים מכל עניני החומר ולא יתאוו למטעמותיו ולא יהיו צריכין לכוף את טבעם אלא מעצמו יהי' גם הגוף נמשך לרצון הש"י, והנה יעוד ממלכת כהנים הוא מדת אתכפיא שהשכל מכריח את החומר וגוי קדוש הוא התהפכות החומר לטוב כאלו הוא בעצמו שכל:

155

קנ״וובזה יש לפרש הא דאמרו נעשה ונשמע, כי נעשה הוא בגוף היינו שלימות הגוף שלא יהיו נצרכים שהשכל יכריחם, ונשמע הוא הבנת השכל וקבלת הדברים, שהשכל יכריח את החומר לקבל, והרי הוא מקביל לממלכת כהנים וגוי קדוש. נעשה מקביל לגוי קדוש, ונשמע מקביל לממלכת כהנים, והנה ביעוד הש"י הקדים ממלכת כהנים לגוי קדוש שכך הוא הסדר באדם שתחילת עבודת האדם בימי עלומיו עודנה החומר מושך לטבעו וצריך שהשכל יכריחו, ולאט לאט נשתנה טבעו לטוב עד שגם החומר נהפך לטוב, אך ישראל השכילו שתכלית הכוונה הוא שגם החומר יתהפך לטוב ולא יצטרך לכפי' הקדימו נעשה, וזהו רז שמלה"ש משתמשין בו שהם אין להם חומר המושך לאחור ולעולם אינם צריכין לכפי', אלא שהם צריכין לכח המעצור שלא יגשו לפנים ממחיצתם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששאלתיו איך שייך במלאכים עול מלכות שמים שאינו אומרים בברכת יוצר וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה הלוא אין עבודתם לעול עליהם, והשיב לי שהעול אצלם שלא יגשו לפנים ממחיצתם, א"כ להם בהכרח ענין המשכה מעצמם לרצון אלקי קודם ורק אחר המשכה שייך העול שלא יגשו יתר מהרשות, וישראל שהקדימו נעשה לנשמע ועשו העיקר מנעשה, הוא דוגמת מלה"ש:

156

קנ״זולפי האמור יש לפרש הא דשני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, דהשני כתרים הם אחד חירות משעבוד מלכיות, ואחד חירות ממלאך המות, והם מקבילים לעומת נעשה ונשמע, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים הוא הממשלה על כחות עצמו וממנו נמשך ממשלה על האומות המונעים הוא היפוך משעבוד מלכיות, וזה עצמו הוא נשמע שהחומר יהי' כבוש תחת הנפש, ע"כ בזכות שאמרו נשמע זכו לכתר לראשם חירות משעבוד מלכיות, וגוי קדוש הוא להיות גם הגוף וחומר נקי מבלי פסולת, וכן אמרם נעשה שיהיו נמשכים מעצמם לרצון הש"י, א"כ שוב לא שייך אצלם המיתה, כי כל ענין המיתה הוא תיקון בשביל משכא דחויא שהוא הגוף שצריך להתבלות ולרקב לשוב אל העפר כדי לעכל הזוהמא כנודע, ומובן אשר כשעודם בחיים הם בלי פסולת וזוהמא שוב אין שייך אצלם תיקון המיתה, ע"כ זכו בשביל אמרם נעשה להיות כתר השני על ראשם חירות ממלאך המות:

157

קנ״חוהנה ידוע שמעשה המצות הם כלים לאורות הגדולים, וע"כ לשני כתרים האלו יש לומר שהכלים להם הוא מצות פרישה והגבלה, מצות פרישה היא כלי להשלימות הגוף והחומר והיא חירות ממלאך המות לעומת אמרם נעשה, ומצות הגבלה שהיא בשכל שלא יגש לפנים ממחיצתו הוא כלי להשלמת כח השכלי שיתגבר על כחות החומר כנ"ל לעומת אמרם נשמע, ולפי"ז מובן הקדימת ציווי הגבלה לפרישה כבש"ס שבת כמו קדימת יעוד ממלכת כהנים ליעוד גוי קדוש, ודו"ק:

158

קנ״טעוד יש לומר במצות פרישה והגבלה, דהנה במצות תלמוד תורה נכללו שתי מצות, לימוד, וידיעה, היינו לימוד התורה הוא בפ"ע עבודה שלימה וכדאיתא בספרי ולעבדו עבדוהו בתירתו עבדוהו במקדשו, ויש לומר דאפי' הלומד ושוכח מחמת חלישת כח הזכרון נמי קיים מצות לימוד אף שלא נשאר בזכרונו לאחר זמן, וכמו עבודת הקרבנות שהקרבן נתעכל ולא נשאר ממנו דבר קיים המצוה בשלימות כי התיקון הוא בשעת הקרבה, כן נמי נעשה התיקון בשעת הלימוד, ואולי יצוייר שידע התורה בלי לימוד, כגון אם לא בא המלאך וסטרו על פיו בשעת יציאתו לאויר עולם, ולא הי' נשכח ממנו כל מה שידע בבטן אמו והי' ידע כל התורה כולה, מ"מ לא הי' יוצא ידי חובת הלימוד, אך מצות ידיעת התורה הוא ענין אחר היינו שהכוונה שהתורה תהי' עם האדם וכמ"ש מהר"ל בספר דרך החיים במשנת על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו' כי כאשר יש באדם התורה הוא נחשב בריאה טובה בעצמו כאשר יש בו התורה השכלית עיי"ש, ויש להוסיף ביאור ולומר כי התורה היא אלקית וכאשר יש באדם התורה הרי יש בו אלקית, והוא כדמיון נשמה באדם, ובזה יש לומר שאלו יצוייר שידע התורה בלי לימוד כנ"ל הי' נמי יוצא ידי חובת ידיעת התורה, ומובן נמי להיפוך שאם למד ושכח הרי שוב אין התורה עמו, כי לא נחשב שהתורה עם האדם רק כשזוכר מה שלמד, אך יש לומר עפי"מ דאיתא בספה"ק שלעתיד מזכירין לאדם התורה שלמד ושכח מזה מוכח שאף ששכח מ"מ בפנימית המוח נשאר עדיין רשימו דחכמתא דאי לאו הכי לא מקרי אותה תורה שלמד ואחרת היא דומה למה שאמרו ז"ל בתחיית המתים שנשאר עצם אחד הנקרא לוז שאיננו נרקב דאל"ה לא הי' נחשב תחי' אלא ברי' אחרת, כן יש לומר נמי בתורה:

159

ק״סולפי האמור בשתי מצות הנכללות בלימוד התורה, יש לומר נמי שמקביל להם מצות פרישה והגבלה דלידיעת התורה היינו שיהי' נצמדת בו התורה כדמיון נשמה בגוף כנ"ל וכ"ש אז בקבלת התורה שנתהוו בריות חדשות ע"י התורה אלקית שנשתאבה בהם צריך להיות הגוף טהור כדי שתתאחד בו התורה, אך לענין הלימוד צריך להגבלה, היינו להיות עומד מרחוק מפני פחד ה' ומהדר גאונו, שלהיות הלימוד עבודה שלימה צריך יראת שמים, וכפי מסת היראה בה במדה נחשב עבודה וכמו עבודת המלאכים שהיא באימה וביראה, וכמו עבודה במקדשו דצריכה להיות ביראה וכמ"ש ומקדשי תיראו וכל עבודת המקדש נקרא בכתוב יראת ה' וכמ"ש ביהושע (כ"ב כ"ה) והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה' עיי"ש, כן העבודה בתורתו היא כמסת היראה שעומד מרחוק, וכ"ש אז בקבלת התורה שנתנה בקולות וברקים ויראו העם וינועו ויעמדו מרחוק:

160

קס״אעוד יש לומר בטעם מצות פרישה והגבלה דהנה במדרש שני דברים בקשו מלפני הקב"ה שיהיו רואין את כבודו ושומעין את קולו, וכו', ויש להבין הלוא ישראל מאמינים בני מאמינים, מה גם אחר הנסים והנפלאות שבמצרים ועל הים, וראתה שפחה על הים וכו' ואמרו זה אלי ואנוהו, א"כ הם עצמם עדים, ועוד שהיו רואין את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שזה הי' עוד מר"ח כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' וכו' מראש חודש ופסקה זוהמתן, וח"ו לומר שעדיין לא האמינו או היו כמסתפקים, אך הפירוש הוא עפי"ד הש"ס נדרים (ל"ב:) כתיב אברם וכתיב אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף המליכו על רמ"ח אברים אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוי' ופירש הר"ן שבתחילה המליכו הקב"ה על איבריו שהן ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אף על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה, עכ"ל, וכן נמי יש לומר שכוונת ישראל היתה לראות את כבודו ולשמוע את קולו למען יתקדש חוש הראי' וחוש השמיעה שלהם, והוא עפי"מ דאיתא בספה"ק כי בהסתכלות על דבר עושה רושם בנפש הן לטוב כמו להביט בפני אדם גדול וקדוש, או מצות ה' כמו נר חנוכה וכדומה, וכן ח"ו להיפוך וע"כ אמרו ז"ל אסור להסתכל בפני אדם רשע, והטעם יש לומר מפני חיבור הרואה והנראה באמצעות הראי', וכן יש לומר בחוש השמיעה שנעשה ג"כ חיבור בין השומע והמשמיע, כידוע בטבעים שבשניהם יש חיבור אלא שבחוש הראי' מתקרב ומתחבר הרואה להנראה ובחוש השמיעה מתקרב ומתחבר המשמיע להשומע, וע"כ מובן אשר באמצעות ראיית כבודו ית"ש שנעשה חיבור בזה מכל שכן שנתקדשו החושים, וזה היתה כוונתם שיזכו שימלכו על החושים עד שלא יסתכלו ולא ישמעו כי אם דבר מצוה וכעין באאע"ה:

161

קס״בויש לומר עוד שמחמת שזכו לזה היו למדין ולא משכחין ונעקר יצה"ר שהחיבור גרם זה, ויש לבאר עוד הדברים דהנה ראי' היא בשכל ומוח, והסנהדרין שהם השכל והמוח של ישראל נקראו עיני העדה, ושמיעה היא בלב כמ"ש ונתת לעבדך לב שומע, וע"כ בשביל שהיו רואין את כבודו נתקדש המוח והשכל שלהם ונקלט בעומק המוח שלהם המאמר אנכי ה"א, ע"כ היו לומדין ולא היו שוכחין כענין אין שכחה לפני כסא כבודך, ובהא שהיו שומעין את קולו נתקדש הלב ונעקר יצה"ר מלבם כי יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, וע"כ בדיבור לא יהי' לך וגו' נעקר יצה"ר מלבם כאמרם ז"ל לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ומחלו על החיבור אבדו מעלה זו וחזרו להיות לומדין ושוכחין וחזר יצה"ר למקומו:

162

קס״גולפי האמור יש לומר שלזכות לראי' ושמיעה כנ"ל הוצרכו הגבלה ופרישה, הגבלה שהיא שלא להסתכל לפנים ממחיצתו היתה מקדשת השכל והמוח להיות ראוי לראי' הנכבדת, ופרישה היתה מקדשת הלב כי תאוה היא בלב כמ"ש תאות לבו נתת לו ונתקדש הלב כדי שיהי' ראוי לשמיעה הנכבדת וכנ"ל:

163

קס״דאת כל הדברים האלה לאמר, ברש"י מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שא"א לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו, עכ"ל, ויש להבין דמשמע שלא הבינו כשאמר הקב"ה כל הדברות בדיבור אחד דאם הבינו למה הוצרך לחזור ולפרש, וא"כ למה נאמר להם כלל בתחילה בדיבור אחד ומה תועלת הי' להם מזה:

164

קס״הונראה דהנה הדברות נקראו נשיקין כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו, והטעם כמו בגשמיות שהנשיקין הם התדבקות רוחא ברוחא, כך ע"י הדברות הי' כביכול התדבקות רוחם של ישראל באביהן שבשמים, והנה בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ובודאי שכל ישראל אחר כל הכנות והגבלה ופרישה עדיין לא היו ראויין ללמוד תורה מפי הגבורה, והנה במגילת רות תחילה אמרה נעמי להן לכנה שובנה אשה לבית אמה וכו' ותשק להן, ואח"כ כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שתחילה נעמי דבקה רוחה ברוחן כדי שבאמצעות רוחה שנדבק בהן יתעורר בהן רות טהרה לחפוץ להחסות תחת כנפי השכינה, וכן נתקיים ברות שקשקש רוח נעמי בקרבה ועורר אותה להתגייר, אך ערפה לא נתעוררה וזה ותשק ערפה לחמותה היינו שהחזירה את רוח נעמי בצירוף המעט שהי' לה מתחילתה שנדבק ברוח נעמי החזירה הכל לנעמי, עכת"ד, וכענין זה יש לומר נמי בענין עשרת הדברות שהיו נכללין בדיבור אחד, שהתועלת מהם הי' הנשיקה היינו ההתדבקות רוחא ברוחא, ועשרת הדברות עוררו כל עשר חלקי הנפש עד שנעשו ישראל אז ראויין לשעתן ללמוד תורה מפי הגבורה:

165

קס״ובתוס' שבת (פ"ו.) דהקפידה תורה על טומאת קרי במ"ת שהקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מ"ת, כמו שאחר מ"ת בעלי קריין אסורין לקרות בתורה, ובמהרש"א מוסיף על דבריהם דאפי' לריב"ב דאמר התם אין דברי תורה מקבלים טומאה ובע"ק מותר בה איכא למימר במ"ת מעלה עשה הקב"ה בקבלתה להיות בע"ק אסור בתורה, עכ"ל, ונראה להוסיף על דבריו דלאו משום מעלה בעלמא אלא מעיקר הדין, דהנה יש לדקדק בלשון ריב"ב אין דברי תורה מקבלין טומאה, ומכלל דלרבנן ד"ת מקבלין טומאה והוא כדמיון האוכל קדשים בטומאת הגוף שמטמא ופוגם את הקדשים, ע"כ אסור בד"ת שלא יפגום את התורה, וריב"ב סבר אין ד"ת מקבלין טומאה ואין התורה נפגמת, ומ"מ מי לא מודה ריב"ב דלטהרת הגוף מטומאה שבא מחמת קלות ראש יש מבוא גדול בענין שיהא ד"ת מובלע באדם, דכשהאדם טהור נכנס ד"ת לתוך תוכו בעומק יותר, אבל לא בשביל זה אסור בד"ת, דאם אינו מקבל תועלת מהלימוד כ"כ בכולו כשאיננו טהור כמו אם הי' טהור, אין סברא דיבטל לגמרי, ובכל שעה ושעה שמתבטל מלימודו היא אבדה שאינה חוזרת, ומוטב לקבל תועלת במקצת משלא לקבל תועלת כלל, דבשלמא לרבנן שנחשב שפוגם בתורה הוא אסור לגמרי דאינו בדין שבשביל תועלתו יפגום בתורה, אבל לריב"ב דאין ד"ת מקבלין טומאה טוב יותר שילמד משיבטל לגמרי, וזה ברור בפירוש דברי ריב"ב שאין ד"ת מקבלין טומאה:

166

קס״זולפי"ז מובן שהדברים אמורים רק בלימוד התורה בעלמא, אבל במ"ת שהכוונה היתה שיכנסו דברי הש"י בתוך תוכו של אדם, וניתנה בקולי קולות ובחרדת אלקים כדי שיהיו מופשטין מכל החושים ולא יעצרם הגשם, ואם היתה ניתנה בהיותם טמאים שלא היתה התורה כ"כ מובלע בדמם בתוך תוכיותם, הי' פגם בנתינת התורה, בודאי מודה ריב"ב שמוטב להמתין עד שיטהרו, ולהיפוך הי' אבדה שאינה חוזרת, ואינו דומה ללימוד בעלמא דהתם הלימוד של עכשיו הוא אבידה שאינה חוזרת דאף דכשיטבול יהי' תועלת הלימוד באופן נעלה, מ"מ הרי יכול ללמוד עכשיו כמו שהוא וכשיטבול נמי ילמוד ויהי' הלימוד באופן נעלה ואין הלימוד של עכשיו מעכב על הלימוד של עתיד, דומה למ"ש הנוב"י דאין בכלים דין יש לו מתירין שיכול להשתמש עכשיו וגם לאח"ז, אבל מ"ת שאיננה רק בפעם אחת, ואם יתננה עכשיו איננה עוד הנתינה לאח"ז, בודאי מודה ריב"ב, ומכאן תוכחת מגולה דאף דנהוג עלמא כריב"ב מ"מ תועלתה גדול וד"ל:

167

קס״חבש"ס שם ניתנה תורה לטבול יום וכו' ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת א"ל ראוי' קאמינא, וברש"י שלא הוצרכו לכך, ורבים תמהו מנין ידע שלא הוצרכו לכך, ונראה לפרש דהנה במדרש אם הי' חסר אחד מהם לא היתה התורה ניתנת, ומובן אשר כל כחות החיצונים שהיו מתנגדים למ"ת היו עושים כל טצדקי דאפשר להו למעבד להפריע את מ"ת אלא שלא הי' בידם וברשותם לעצור בפני הש"י ההוא אמר ולא יעשה, אך אם הי' הדין דטבול יום מעכב במ"ת ואפי' אחד הי' מעכב כנ"ל בשם המדרש, בודאי היו עושים כל טצדקי להביא אחד לידי קרי באונס שינה, ובזה היו מפריעים את מ"ת כל אותו היום, דומה לזה איתא בתוס' יו"ט מה שחשב נס במקדש שלא אירע קרי לכ"ג ביום הכפורים, אף שאין מדרך הטבע להיות דווקא רואה קרי ביוה"כ מ"מ חשוב נס כי באשר כפרת כל ישראל תלוי' בו היו כחות החיצונים עושים כל טצדקי להביאו לידי כך, ולפי"ז מובן אשר מכל שכן היו עושים כן להביא את אחד העם לזה או לאשה שתפלוט, אך באשר הדין דניתנה תורה לטבול יום, ואם היו רואין היו טובלים והתורה ניתנת, ולא הועילו בטצדקתם שוב בודאי לא ראו קרי ולא הי' טבול יום כלל, וגדולה מזה בפרקי דר"א דכל הדור שקבלו התורה היו כמלה"ש ולא ראו קרי מימיהם, אף אחר שחזר הזוהמא להתפשט, מחמת חטא העגל, מכל שכן בעת מ"ת שפסקה זוהמתן בודאי לא היו מעותדין עפ"י דרך הטבע למקרה לא טהור:

168

קס״טבענין שתי הלחם הבאות חמץ וכן תודה שבאה על לחם חמץ שלא מצינו להן חבר בכל המנחות, יש לומר עפי"מ שהגדנו כבר בהא דהשיב משה תשובה להמלאכים שבקשו שתנתן להם התורה, למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, בין עמים אתם שרוים שעובדין ע"ז, כלום אתם עושים מלאכה וכו' עד קנאה יש ביניכם, יצה"ר יש ביניכם וכו', שלכאורה אינו מובן שבודאי המלאכים לא בקשו התורה בלבוש זה שבזה העולם שהרי אין שייך להם דיני שור ובור ולא דיני שומרים ומודה במקצת והלכות נדה, אלא שרצו שורש התורה כמו שהיא בעולם עליון שבכל עולם ועולם מתלבשת לפי מהות העולם, וא"כ אין מובן התשובה, ואמרנו הפי' היות שלפי גדלות התורה אי אפשר לשום נברא לזכות בה, אלא הכל הוא מחמת שבורחין מדבר ההיפוך לה זוכין לעומתו בתורה, וע"כ המלאכים שאין להם ההיפוך שוב אין דרך להם לזכות בה:

169

ק״עוהנה לפי האמור יצה"ר עצמו הוא הי' המביא למ"ת ע"כ נעשה גם היצה"ר מתוקן, והוא כענין שאיתא בספה"ק שטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות משום שהזדונות שעברו על ראשו הם עצמן הביאו להתשובה בהרגישו עד כמה הוא בשפלות, וע"כ נעשו כזכיות, כן נמי יש לומר ביצה"ר שבאשר הוא הי' הגורם לקבלת התורה נכלל גם הוא בקדושה, והנה הוא שב מאתכפיא לאתהפכא, ובאמת כל בריאת היצה"ר הוא לזה שכאשר האדם איננו שומע לו נעשה היצה"ר ג"כ מתוקן בצד מה מאחר שעל ידו זכה האדם לכל מה שזכה, וזהו והנה טוב מאד זה יצה"ר היינו שנעשה ג"כ טוב, מכ"ש במ"ת שכל עצמו של מ"ת הי' בסיבתו, והרי הוא שב מבחי' חמץ לבחי' מצה, וזהו הענין שנקרא לחם תנופה היינו שנעשה מוגבה להקדושה תחת היותו בשפלות בסטרא דמסאבא. וזה עצמו יש לומר הטעם חמץ שבתודה שכל עצמו של הצרה של ד' הצריכין להודות הי' כדי שיתעורר מתרדמתו וכשנתעורר לצעוק אל ה' וניצל נהפך ג"כ שורש הצרה שהם כחות חיצונים שהביאו לידי זה לקדושה ומחמץ עצמו נעשה קרבן:

170

קע״אש"ס שבת שיבר את הלוחות מה דרש מה פסח וכו', ובתוס' שאין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, ויש ליישב דהתורה כבר ניתנה להם אלא הלוחות של אבן שנחקקו עליהם הדברות הי' פועל דמיוני שהדברות יהיו נחקקין על לבות בני ישראל, ואינו דומה לכתיבה בדיו שהדיו והקלף הם שני דברים, ואדרבה צריך שיהי' כתב שיוכל להמחק, ודעת הרמב"ן שהקלף הוא רק תשמישי קדושה ומשמש להאותיות, אבל החקיקה על האבן האות והאבן הם דבר אחד ממש, והוא רומז להאדם שגם גופו לא יהי' תשמישי קדושה אלא גופא קדישא, וזהו ק"ו מפסח שאין גוף בן נכר ראוי לפסח ק"ו שאין גופו ראוי להיות גופא קדישא, ואין זה ענין לנתינת התורה להחזירם לטובה שכבר הי' להם התורה, ושבאמת חזרו למוטב אף בלי הלוחות:

171

קע״בבש"ס שם שלישי למאי לכדתניא, וברש"י והכי קאמר יום שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם וכו' ובמהרש"א דאין זה בכלל דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, דאין זה אלא בדברי הש"י ולא בדברי משה מעצמו שהמשיך לבם, ונראה להטעים דבריו דמשה שכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע דברי הש"י מפי משה הו"ל כאלו קיבל הנבואה בעצמו, וכמו נביא בעת נביאתו מתבטלין כל חושיו וכמ"ש פחד קראני וכל עצמותי הפחיד והודי נהפך עלי למשחית, ויש לומר שמהאי טעמא אין השכינה שורה אלא על גבור שצריך להיות לו כח לסבול, וזה עצמו הטעם דיומא קמא לא אמר להו משום חולשא דאורחא, וכל זה שייך רק בדיבור ה' שבפי משה אבל לא בדברי עצמו, ולפי האמור יש לפרש הא דאמר לקמן בגמרא ששי למאי פרש"י דהכא ליכא למימר ששי לאותן דברים וכו' עיי"ש ואינו מובן, ולולא דבריו הקדושים יש לפרש דבשלמא שלישי קמא הא גופא אתא לאשמעינן דלא תימא דביום א' לא דיבר עמהם כלום, דאינו כן אלא מיום ראשון התחיל להמשיך לבם, אבל בששי אין לפרש כן דהא כבר שמעינן מברייתא דשלישי:

172

קע״גבמדרש עלית למרום שבית שבי, אמ"ר ברכי' הלוחות היו ארכן ששה טפחים כביכול היו ביד מי שאמר והי' העולם שני טפחים ובידו של משה שני טפחים ושני טפחים הי' מפרישין בין יד ליד. נראה לפרש דברי חכמים וחידותם, היות שהמצות יש מהם שהן במחשבה כגון דיבור אנכי שהוא האמונה באלקית ולא יהי' לך שלדעת הרמב"ם ודעמי' שהוא מניעה שלא להעלות על הדעת שיש אלוק זולתו, וכן לא תתאוה, וכהנה וכהנה מצות רבות בתורה התלויין במחשבה, ויש מהן שהן בדיבור לבד כגון זכור את יום השבת לקדשו שבת"כ בפ' בחקותי שתהא שונה בפיך, וכן לא תשא וגו' לא תענה וגו', ויש מהם שהן במעשה בפועל, והם ג' ענינים מחשבה דיבור ומעשה, והנה עיקר המחשבה איננה ביד האדם שמחשבות עולין על לב האדם בע"כ שלא בטובתו, וביד האדם הוא רק להעמידם ולציירם נגד עיניו או להסיחם תיכף מדעתו כענין שאמר דוד המע"ה לא אשית נגד עיני דבר בליעל, אך המעשה בפועל הוא ביד האדם לגמרי אין בו דבר הכרחי כלל, אבל הדיבור הוא משותף כמ"ש משלי ט"ז לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון פירש"י לאדם מערכי לב הוא סודר עצתו ודבריו בלבו, ומה' מענה לשון כשבא להשיב הקב"ה מכשילו בדברים או אם זכה מזמן לו מענה טוב עכ"ל:

173

קע״דולפי האמור יש לפרש השני טפחים של הלוחות שביד הקב"ה הוא חלק המחשבה, ושני טפחים שביד משה היינו בשליחות ישראל שנחשב שהם ביד ישראל הם חלק המעשה, ושני טפחים שבין יד ליד הוא חלק הדיבור, והנה אם האדם עושה מה שבידו לעשות אז השי"ת מסייעהו להשתלם גם במה שאין בידו היינו הדיבור והמחשבה כמ"ש ומה' מענה לשון הרי חלק הדיבור וכתיב עוד שם גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך היינו ממילא יהיו נכונים, וזה תשובה נצחת להמתאוננים על המחשבות הבלתי נכונים, שהכל תלוי בחלק המעשה, ובזה יש לפרש הא דאיתא בירושלמי דתענית הובא במ"כ שכיון שעשו ישראל אותו מעשה בקש הקב"ה לחטפן מידו של משה וגברו ידיו של משה וחטפן, ולהנ"ל יש לומר הא דבקש הקב"ה לחוטפן היינו שלא יהי' כל העולמות תלויין במעשה וזכות ישראל והא דגברו ידיו של משה היינו שהכל יהי' תלוי במעשה, וע"י כשרון חלק המעשה ממילא יסתעף מזה כשרון המחשבה כנ"ל ואז שוב יהיו תלויין כל העולמות בזכות ישראל, ויש לומר דהיינו הך דישראל הקדימו נעשה לנשמע שהשכילו זה דהכל תלוי בחלק המעשה ועשו מהמעשה עיקר:

174

קע״הבמדרש ד"א עלית למרום שבית שבי בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נותנים את עיניהם עלי' הוי עלית למרום שבית שבי וכו' באותה שעה בקשו מלה"ש לפגוע במשה עשה לו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו':

175

קע״ונראה לפרש דהנה צריך להבין דענין שביית דבר שייך רק בחפץ שכשהוא ביד השבאי איננה עוד ביד בעליו, אבל התורה מי לא יכלה להיות נודע כאן וכאן, ואם אין הקב"ה רוצה ליתן אותה להמלאכים גם בלאו שקבלה משה נמי לא הי' נתנה להם וכמו מבריאת עולם עד מ"ת שעדיין לא זכו בה לא העליונים ולא התחתונים, ולמה תקרא שבוי' ביד משה, ועוד כי לשון שבוי' לא שייך רק בדבר שהי' ביד וברשות אחד וניטל ממנו, והתורה הרי לא נמסרה מעולם ביד המלאכים:

176

קע״זונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס פסחים שכ"ו דורות מבריאת העולם עד מ"ת הי' הקב"ה זן את העולם בחסדו, אך אחר מ"ת הכל מתנהג בדין ובמשפט מדה במדה לפי הזכות והחובה, ולאו דווקא התחתונים אלא אף עולמות העליונים והמלאכים מקבלים שפעם לפי הזכות והחובה של ישראל למטה וכבמדרש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שעלייתם וירידתם תלוי בו, אם עולה עולין עמו וכן ח"ו להיפוך, והכל הוא בשביל התורה שנתנה לישראל, כי כל העולמות נבראו בתורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, וכן כל קיומם הוא בתורה, ומאחר שנמסרה התורה לישראל ובאופן שישראל משפיעין בתורה וכ"כ ח"ו להיפוך, כמו שיבוא בדברינו לפנינו בעזה"י, שוב תלוי כל שפעם וקיומם בשמירת התורה שביד ישראל, וכל שתה תחת רגליו, וע"כ יש לומר שלא על ידיעת התורה לבד נתרגשו המלאכים, שהמלאכים יודעים סודות ורזי התורה יותר ממנו, וכמו שאיתא במקובלים שם המלאך רבו של משה, הרי שיודעים הסודות, וכן בש"ס שבת שכל אחד מסר לו דבר הרי שהי' צריך לקבל מהם, ורק לעתיד יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלה"ש כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, אבל עדיין לא זכינו לזה, ובהכרח לומר שרגש המלאכים הי' על כי בנתינת התורה נמסר כל שפעם וקיומם בידי ישראל ובכשרון מעשיהם, א"כ הם מקבלים חיותם רק באמצעות ישראל ונחשב להם לירידה ממעלתם, ומעתה יובן מה שנקרא התורה שבוי', שגם התורה עצמה היא ביד ישראל שישראל בכשרון מעשיהם משפיעים בתורה וכמ"ש בסידור הרב זצללה"ה בפירוש תורה לשמה היינו לשם התורה להשפיע בה ולא להשלמת נפשו, וידיעת הפכים אחד, א"כ ח"ו כשישראל אין מכשירין מעשיהם הם פוגמים בתורה עצמה, וא"כ הי' הדבר רע בעיני המלאכים שיקבלו באמצעות קרוץ מחומר, וזהו שהזכירם הקב"ה שירדו אצל אאע"ה ואכלו בתוך ביתו, והיינו שאאע"ה המשיך רוחניות גבוה מאד בסעודתו שהכין להם והרוחניות הי' כ"כ גובר בהמאכל עד שהי' מאכל גם להמלאכים הנזונין מזיו השכינה, ובהסעודה ההיא הי' הרוחניות ממצות קבלת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה כמו שכבר הגדנו זה במק"א, וא"כ טעמו המלאכים טעם רוחניות גבוה בהמאכל מה שלא טעמו עוד מעולם, ובכן הראה להם הקב"ה לדעת שדבר הזה ששפעם יהי' מכאן ואילך באמצעות ישראל איננו ירידה להם אלא תוספות מעלה, שהרי סוף כל סוף ישראל יכשירו מעשיהם, ולעתיד כתיב והטיבך והרבך מאבותיך, וע"כ הפירוש תוספות מעלה אף גם מהאבות, שהרי האבות לא היו אלא שלשה ואיך שייך לומר והרבך מאבותיך, וע"כ על אבות העולם שהרי אין קורין אבות אלא לשלשה, ובהכרח לומר שלעתיד יהיו ישראל יותר במעלה ממה שהיו האבות בזמן היותם בעוה"ז, וכענין שכתוב בזכרי' והי' הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלקים, א"כ מה שנמסרו ביד האדם הוא לטוב להם:

177

קע״חבמדרש רות ר' יוחנן פתח ואמר שמעה עמי ואדברה אמ"ר יוחנן אין מעידין אלא בשומע ר' יודן אמר לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות וכו' מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי שמעה עמי ואדברה מאין זכיתם שתקראו עמי מואדברה ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והקושיא מבוארת שאדברה על הקב"ה קאי ומה זה שאמר ממה שדברתם וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזהו שהקדים המדרש מאמר ר' יוחנן אין מעידין אלא בשומע להורות שהדברות נאמרו רק מחמת הכנת וזכות ישראל, ע"כ נחשב דיבור הש"י נמי כאלו ישראל דברו שהרי הם בדיבורם המשיכו את הדיבור, עכ"ד. ועדיין יש לדקדק דא"כ שיעור הכתוב בשביל השמיעה שאמרתם נשמע משכתם הדיבור, ולמה לא חשב זכות היותר גדול שהוא נעשה והול"ל עשה עמי ואדברה:

178

קע״טונראה דהנה בש"ס שבת בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובשעה שחטאו ירדו ק"ך מלאכי חבלה ונטלם מהם, ויש להבין למה ניטל הכתר שכנגד נשמע שהרי הקלקול הי' רק בנעשה כבמדרש יתרו שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע:

179

ק״פונראה דנשמע כולל שני ענינים, שמיעה בשטחיות הענין לידע הציווי לנכון בלי שינוי, ושמיעה בפנימיות הדבר להיות רודף כוונת התורה ותכלית הדבר מה שהתורה דורשת ממנו, וכענין שפירש הרמב"ן במאמר קדושים תהיו, שיכול להיות נבל ברשות התורה לזה בא מצוה כללית קדושים תהיו, והיפוך מבלעם שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מאמר גלוי היוצא מפיו אבל לא הכוונה שבו, וע"כ אעפ"י שידע שהכוונה שלא ילך ושלא יקלל לא השגיח על הכוונה אלא על מה שנאמר לו בפירוש, והנה השמיעה שקודם העשי' יתכן כפשוטו לידע הציווי לנכון אך השמיעה שלאחר עשי' הוא רדיפת הכוונה, וע"כ הם שהקדימו נעשה לנשמע בהכרח הפי' רדיפת הכוונה שישראל כל מגמתם לרדוף הכוונה וכמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, ע"כ ניתן להם כתר גם עבור נשמע, אך אחר שבירת נעשה נשאר השמיעה כפשוטו לידע הציווי וזהו שברתם נעשה הזהרו בנשמע היינו השמיעה כפשוטה, ועל שמיעה כזו אין מגיע להם כתר, ע"כ נטלו שני הכתרים:

180

קפ״אוהנה מה שמשכו עליהם את הדיבור בשביל מה שאמרו נעשה ונשמע, יש לומר כי דיבור אנכי דרשו ז"ל נטריקן אנא נפשי כתבית יהבית, שהפירוש פנימית הרצון, וזה נמשך מפאת הכנת ישראל ג"כ בעצם ופנימית הרצון והיינו נשמע להיות רודף כוונת התורה:

181

קפ״בויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויש להבין דקולות וברקים הי' בהם תועלת שיחול עליהם אימה וכאמרם ז"ל שתהא התורה ניתנת באימה וביראה ברתת ובזיעה כמ"ש ויחרד כל העם אשר במחנה, אבל קול השופר למה הי' בא ומה תועלת הי' בה, ונראה דהנה ידוע דארבע יסודות הם בעולם ארמ"ע מקבילים לד' אותיות הוי', וקול שופר יש בו יסוד אש רוח ומים ויסוד עפר אין בו, והנה הוא מקביל רק לג' אותיות הראשונות שבשם הוי', ובזה ניתן הרמז לישראל שהארה אלקית שנותנים מן השמים בלב האדם מקביל רק נגד ג' אותיות שבהוי', ועליהם במעשיהם הטובים להשלים את הא האחרונה ובזה ישתלם הוית העולם, היינו מעשה הנגלה והכנעה לרצון הש"י שהוא במצפון הלב שניהם מתיחסים להא האחרונה שבשם הוי', והוא קבלת עול מלכות שמים שלימה כידוע, ואולי יש לפרש הא דכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה ונאמר עוד שם ויחרד כל ההר מאד, ולכאורה הא דויחרד כל העם מיותר דמאחר שכל ההר חרד בידוע שהעומדים לרגליו חרדו, אך לפי האמור יש לפרש הא דויחרד כל העם היינו לאו חרדת הפחד בפשוטו אלא שראו בעיניהם את דבר הגדול הנמסר בידיהם להשלים את שם הנכבד והנורא, זה הי' החרדה הגדולה דומה למה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הש"ס ויגד משה דברים הקשים כגידין, היינו כי ויגד מתרגם ויחוי היינו שהראה להם עד היכן הדברים מגיעים ושד"ת הם מחויבי המציאות ושכל העולמות תלוים בהם זה עצמו הי' דברים קשים כגידים אף בלי אומר ובלי דברים רק המראה עצמה שהראה להם הי' די, כן נמי יש לפרש הא דויחרד כל העם אשר במחנה, והא דויחרד כל ההר הוא כפשוטו:

182

קפ״גשנת תרע"ו

183

קפ״דבמכילתא ר' אליעזר אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה לא היו בהם סומים שנאמר וכל העם רואים (מגיד) [מנין] שלא היו בהם אלמים, ויענו כל העם יחדיו (ומלמד) [ומנין] שלא היו בהם חרשין שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומנין שלא היו בהם חגרין שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר, (ומלמד) [ומנין] שלא היו בהם טפשין שנאמר אתה הראת לדעת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם שכל בעלי מומין נתרפאו משום שצורך התורה הי' שיהיו שלמים שיהיו יכולין לראות ולשמוע ולהגיד ולהתיצב ולהשכיל ע"כ נדחו המומין ונסתלקו מפני התורה, עכת"ד. ויש להוסיף עוד ולומר משום דכל סדר העולם הוא מן התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העיולם, ע"כ בלתי אפשר שיהי' במציאות דבר המתנגד לנתינת התורה, ע"כ נסתלקו המומין מפני סדר נתינת התורה:

184

קפ״הויש עוד לומר עפ"י דברי הש"ס מגילה (כ"ט) האי מאן דיהיר בעל מום הוא, והנה במ"ת נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, וזאת מובן שא"א להיות כאיש אחד בלב אחד אלא כשכל אחד מבטל את עצמו ואת דעתו לדעת חבירו ורואה את זולתו יותר במעלה ממנו, היפוך המתיהר דהמתיהר לעולם דעתו להיות בראש ושזולתו יבטל את דעתו אליו, וזה שורש פורה ראש ולענה של כל המחלוקות ופירוד לבבות, ומוכרח שישראל אז היו נכנעין ושבורי לב בעצמם היפוך היהרות, וא"כ הרי נרפאו את מום הרוחני, ומ"מ אף שמום הרוחני נתרפא אין רפואת הרוחני פועל על רפאות גוף הגשמי כמו שרואים בחוש שיש בני אדם שבורי לב ונדכאים מאד והם בעלי מומים, כי זה בא בפ"ע וזה בא בפ"ע, אך במ"ת שחלק הגשמי שבאדם הי' בטל לחלק הרוחני, והקדימו נעשה לנשמע רז שמלאכי השרת משתמשין בו, כי הגשמי צריך להכינו והשמיעה שהיא קבלת הדברים היא לעולם הכנה והכשרה להעשי', אבל מלאכים שהם רוחניים עומדים תמיד מוכנים לקיים שליחותם ואין שייך להם הכנה ע"כ לעולם מקדימין עשי' לשמיעה, וע"כ ישראל שהיו אז בבחי' התפשטות הגשמית, והיו כאלו היו רוחניים לבד שהגשמיות הי' בטל בתכלית להרוחניות, ע"כ רפואת הרוחניות פעלה נמי על הגשמיות ונתרפאו גם ממום הגשמי:

185

קפ״ובזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) ת"ח בפסח כתיב והקרבתם אשה עולה לה' והכא לא כתיב אשה אלא והקרבתם עולה מ"ט יומא דא יומא דעיילת כלה לחופה איהו וישראל מנו יומין דדכיו וכו' והיא נפקת מכל סטרא בישא ונטרת יומי דכיו כדקא חזי וכו' בג"כ לא כתיב בי' אשה דהא אחרא לא קריב למשכנא והא אתרחק מתמן וע"ד אשים לאו הכא ולא אצטריכו להכא וישראל מרחקן אינון מן סטרא בישא וכו' אשים אינון באמצעיתא ואתיין בסטרא דא ובסטרא דא אדבקו באילנא דדעת טו"ר אדבקן ברע ואדבקן בטוב ובג"כ בשאר יומין כתיב בהו אשה עולה אבל בהני יומין דאילנא דחיי קיימא ולא אחרא לית אנן צריכין לאשה ולא אצטריך למהוי תמן ויומא דא יומא דאילנא דחיי איהו ולא דדעת טו"ר וכו' עכ"ל, והדברים צריכין פירוש, היתכן לומר על אשה ריח ניחוח לה' דהוא בסטרא דדעת טו"ר, והרי כתיב כי לא יגורך רע:

186

קפ״זונראה לפרש בהקדם דברי הזוה"ק ח"ג (כ"ז.) רבי אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד בו וגו' והאש על המזבח תוקד בו אמאי ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי וכהנא אמאי והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחיקא הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין והכי הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא וכו' אלא הכי אוליפנא ב"נ דאתי למחטי קמי' מארי' הוא אוקיד גרמי' בשלהביתא דיצה"ר ויצה"ר מסטרא דרוח מסאבא אתיא וכו' ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא וכו' אלא באשא דמדבחא דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא וכו' על דא תנינן אית אשא אוכלא אשא אשא דלעילא אכלא אשא אחרא אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, עכ"ל. ועדיין אינו מובן התירוץ דלבער אשא אחרא הוא מדת הדין וזה הי' עיקר הקושיא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דאשא אוכלא אשא איננה מדת הדין שדוחה אלא שמקרבת ומהפכת הרע לטוב כמו דבר מאכל שנהפך לגוף האוכל עכת"ד, והדברים מתבארים עפ"י דברי הש"ס יומא (כ"א:) ת"ר שש אשות הן וכו' יש אש דוחה אש דגבריאל [פירש"י דוחה אש ממקומה להלן] ויש אש אוכלת אש דשכינה דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, והיינו דגבריאל הוא מדת הדין שמאל דוחה, אבל אש של שכינה איננה דוחה להלן אלא אוכלת כנ"ל שהמאכל נהפך לגוף האוכל:

187

קפ״חולפי האמור יש לפרש את דברי הזוה"ק בטעמא דלא כתיב הכא אשה עפ"י מאמרם ז"ל בכל המועדים כתיב חטאת ובכאן לא כתיב חטאת כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, ולפי דברי הזוה"ק הוא משום דישראל מנו יומי דדכיו והיא נפקת מכל סטרא בישא, ונראה דדברי שניהם בקנה אחד עולים דבודאי לאו כל אדם זוכה למנות יומין דדכיו לגמרי כאמרם ז"ל אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ומ"מ הספירה פועלת על כל אדם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שיהי' עכ"פ בכחו לקבל עליו עול תורה מחדש ויט שכמו לסבול אפי' שיהי' קשה עליו. כי דבר שיומתק על האיש לעשותו איננו בגדר עול, ועול נקרא מה שכבד על האדם וטבעו אינו מסכים לזה, וכך צריך כל איש לקבל על עצמו אפי' ע"מ כן, ובאמת המקבל עליו עול תורה ומצות באופן זה אפי' שהן כבידות, אז רק אז יזכה לנועם מתיקת העבודה, וזהו שברש"י יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות, היינו שהתחלה צריך להיות באופן זה אעפ"י שיהי' קשות, ואחר שמקבלין עליהן עול תורה באופן זה מעלה עליהן כאלו לא חטאו מימיהן:

188

קפ״טולפי"ז יש לומר דהא דכתב הזוה"ק אשים אינון באמצעיתא ואתיין בסטרא דא ובסטרא דא אדבקן ברע אדבקן בטוב, אין הכוונה על אשה ריח ניחוח לה' שזה כולו קודש, אלא דאשים אינון הנפעלין ונאכלין מאש של שכינה שהיא אשה ריח ריח ניחוח לה', בהם יוצדק לומר שהם מסטרא דעהדטו"ר באשר מעורבין בהן כחות של יצה"ר, ובאמצעיתם גם אש של יצה"ר נעשה מאכל לאש קודש שהיא אש אוכלת אש, אבל בשבועות שישראל מנו יומין דדכיו וקבלו עליהם עול תורה שמעלה עליהם הכתוב כאלו לא חטאו מימיהן אינן צריכין לאשים שיהיו אמצעים כנ"ל דהא אחרא לא קריב למשכנא והא אתרחק מתמן:

189

ק״צבש"ס שבת דריש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי [תורה נביאים וכתובים] לעם תליתאי [כהנים לוים וישראלים על ידי תליתאי [משה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה ביום תליתאי [לפרישה]. נראה דהאי גלילאה בא להעיר שמאחר שרואין שהכל היו משולשים בודאי לא הי' זה במקרה וצריך ליתן לב לזה למה הי' כך:

190

קצ״אונראה לפרש דהנה צורת האדם הוא להיות שלם במחשבה דיבור ומעשה, ובליקוטי התורה להרב פרשת בהעלותך שזה נטריקון שם אדם א' על שם המחשבה מלשון אאלפך חכמה, ד' רומז לדיבור, מם רומז למעשה, ובודאי אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה ומובחר הבריאה היו בו כל שלשה שלימיות מחשבה דיבור ומעשה, והנה במדרש בפסוק ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור את יום השבת לקדשו, ד"א לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את אלקים וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו, ובודאי הא והא איתא שבת הוא יומא דנשמתא שהוא במחשבה, עבודת הקרבנות הוא במעשה, ומצינו עוד שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. הרי מצינו לו כל שלשה דברים בעבודת הש"י מחשבה דיבור ומעשה שהי' מעותד להם ושע"מ כן נברא, אך בחטא עץ הדטו"ר מצינו שקילקל בשלשה אלו, ובש"ס סנהדרין אדה"ר מין הי' הר"ז חטא במחשבה, ובזוה"ק אדה"ר חאב במחשבה דלעילא, וגם פגם דיבור מצינו לו שאמר אכלתי ואוכל עוד, ואף לפימ"ש במקומו שהשכיל בבחינתו שהוא ברשות לבו מעתה ואין לו כא המעציר עוד שלא יאכל, מ"מ הו"ל לבקש ולהתפלל שיסיר ממנו את כחות הרעות שהיו תוקפים אותו בכח, ומדאמר סתם ולא התפלל נחשב לפגם הדיבור, ובמדרש וכן בש"ס סנהדרין שאדה"ר חירף וגידף, ושורש פגם הדיבור הי' ממה שקיבל לה"ר על בוראו וכמ"ש ותרא האשה וגו' שפירש"י ראתה דבריו של נחש והאמינתו, וכלשון המשנה רואה אני את דבריך, רואה אני את דברי אדמון, ומזה נסתעף קילקול פגם הדיבור לגמרי עד שחירף וגדף, ובמעשה הוא האכילה מעץ הדטו"ר בפועל, והאבות תקנו את חטא אדה"ר כמבואר בזוה"ק ובמדרשים:

191

קצ״בויש לומר שאברהם תקן את פגם הדיבור שבאדה"ר, וכמו שאדה"ר הי' מעותד להמשיך בדיבור את כל באי עולם כנ"ל שאמר להם בואו ונשתחוה וגו', כן הי' אאע"ה הקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי', ועליו כתיב הוצק חן בשפתתיך, יצחק תיקן את פגם המעשה במה שהקריב עצמו לקרבן בפועל, יעקב תיקן את פגם המחשבה וכמ"ש ויעקב איש תם שהוא בחי' ביטול השכל להש"י והוא תכלית שלימות השכל, וגם במה שלא ראה טפת קרי מימיו שידוע שנמשך מהמוח משכן המחשבה, אך הם תקנו רק את אדה"ר עצמו, אבל לתקן גם את כל העולם כולו, לזה נתבקש שיהי' אומה שלימה כמ"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שפירש"י שבעים אומות מקבילים לשבעים נפש, והיינו כמו שמהות האדם שהוא כלול מכל הנבראים ואין לך דבר בכל העולם שלא יהי' ממנו כלול באדם ואפי' חלקי הרע שיש בעולם נמי נמצא קצת באדם באופן שהאדם הוא מורכב מכל הנבראים שבעולם הן מתחתונים הן מהעליונים, ובאשר הכל כלול בו ע"כ בכחו לתקן הכל כדאיתא בספה"ק, ובדוגמא זו הם ישראל באומות, שמכל כחות השבעים אומות נמצא בישראל, ומזה נסתעף מספר שבעים נפש באופן שישראל הם מורכבים מכל כחות השבעים אומות, וע"כ בכח ישראל לתקן את כל העולם, וכמו שכן יהי' לעתיד מה שלא עלתה ביד האבות:

192

קצ״גונראה שביציאת מצרים התחיל התיקון בשלשה אלה מחשבה דיבור ומעשה. ויש לומר עוד שבשלשה זמנים, היינו זמן היציאה, וזמן קריעת ים סוף, ושבועות, מקבילים לשלשה אלה, ואף שמצינו כל שלשה אלה בכל אחד מהזמנים האלו, מ"מ ידוע ששלשה אלה כלולות הן, באופן שבזמן היציאה הי' עיקר תיקון המעשה, ועל הים עוקר תיקון הדיבור, ובשבועות עיקר תיקון המחשבה, וכל אחד כולל בו גם את השנים זולתו:

193

קצ״דובזה יש לפרש דברי ר' מתיא בן חרש שלא הי' בידם של ישראל מצות כדי שיגאלו לפיכך ניתן להם שתי מצות פסח ומילה, וכבר הקשה עליו ר' אליעזר הקפר במכילתא וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כולו כדאי להם שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא את לשונם, אך יש לומר שר' מתיא בן חרש סבר שבאשר בפסח הי' זמן תיקון המעשה הי' נתבקש להם מצוות במעשה ולא נסתפקו בד' דברים שאין כל העולם כולו כדאי להם שהם רק בשלילת המעשה, ע"כ נצרכו לפסח ומילה שיהי' בידם זכות המעשה, ונכלל אז גם זכות הדיבור משה וישראל קורין את ההלל, וזכות המחשבה במה שהאמינו ויצאו ולא אמרו היאך נצא למדבר בלי מזון ומחי' וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, מ"מ עיקר התיקון הי' בחלק המעשה פסח ומילה:

194

קצ״הועל הים הי' עיקר התיקון בחלק הדיבור שהוא השירה כמ"ש השמיעני את קולך, ועליהם נאמר פי' פתחה בחכמה, ותכלית מה שנתבקש מהם אז הי' השירה כבמדרש שם כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל הוי פי' פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, עכ"ל. ומ"מ הי' שם נמי תיקון המחשבה והמעשה, האמונה כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו הוא חלק המחשבה, ומסירת הנפש בפועל שירדו לים עד חוטמם הוא חלק המעשה, אבל תכלית כל אלה הנתבקש מהם ועיקר התיקון הוא בחלק הדיבור שהיא השירה:

195

קצ״וובהר סיני הי' עיקר התיקון בחלק המחשבה שהעיקר הי' קבלת התורה שהעיקר בה הוא המחשבה כמובן וכמ"ש והגית בה יומם ולילה, ואמרו ז"ל אין הגיון אלא בלב כמ"ש והגות לבי תבונות, ומ"מ נכלל בה נמי הדיבור והמעשה, הדיבור במאמרם נעשה ונשמע, ועוד שבמכילתא שהי' עונין על כל הדברות על הן הן על לאו לאו, והעשיי' הי' מצות הגבלה ופרישה, הגבלה היא בפועל ממש כברש"י והגבלת קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה, ופרישה אף שהיא בשלילה מ"מ חכז"ל קראו מעשה באמרם עבוד פרישה, ואפשר שיצא להם מהכיבוס בגדים וטבילה הנאמר בפסוק זה של וקדשתם היום ומחר, ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, ומ"מ עיקר הי' תיקון חלק המחשבה:

196

קצ״זולפי האמור הנה במ"ת נשלם התיקון בכל שלשה חלקים, ולולא הערב רב בחטא העגל הי' נשלם אז ונגמר תיקון הכללי מכל העולם, ואפשר שבאשר הי' אז הכוונה לתיקון הכללי של כל העולם ע"כ נחלק הדיבור לשבעים לשון והאומות שומעים קולות שהיו חושבים עליהם שהש"י מביא מבול לעולם, והתקבצו כולם אצל בלעם ואמר להם שהש"י נותן תורה לבניו כבמכילתא, ויש להבין דמאחר שלא הבינו כלל למה השמיעם את הקולות, אך לפי דברינו יש לומר שבא להם התעוררת נסתר אף שלא ידעו מה הוא, מ"מ אם היי נשארו ישראל באותו מצב הנכבד ולא הי' הקילקול של חטא העגל, הי' התעוררת זו מקשקש במעי האומות עד שהיו באים גם הם לתיקון וכמו שיהי' הענין לעתיד בב"א, אך בחטא העגל חזר כח הרע להתפשט והי' הפגם בשלשה אלו מחשבה דיבור ומעשה, הקבלה באלוה הוא פגם במחשבה ובכלל זה אפי' אלה שחשבוהו לאמצעי, מ"מ נחשב לחטא והוא חטא במחשבה כמו כל חטא ע"ז שהוא במחשבה, פגם הדיבור במ"ש ויאמרו אלה אלהיך ישראל, פגם העשי' במ"ש וישתחוו לו ויזבחו לו הרי נפגמו שלשה אלה, וחזר ונתקן בצד מה בתשובתם הגדולה ובשבירת הלב ושקבלו עליהם להיות דייש למלכיות ומרמם למה"מ, ובנדבת הלב למשכן, והוא תיקון במחשבה, ובעשיית המשכן הוא תיקון חלק המעשה, וירא כל העם וירונו ובתרגום ושבחו הוא תיקון חלק הדיבור, וזה הי' התחלת התיקון לישראל וגמר תיקון הכללי יהי' בב"א בביאת משיחנו, שאז ישובו ישראל למעלתם שהיו בעת מ"ת שהכוונה היתה אז לתיקון הכללי:

197

קצ״חובמ"ש שבמ"ת הי' אז השלמה ותיקון לשלשה חלקי האדם מחשבה דיבור ומעשה יתבאר דרש הגלילאי, היינו שבשביל שלשה תיקונים הנ"ל זכו למעלות ומדריגות משולשין מקבילין לשלשה תיקונים, "אוריין תליתאי" הוא תורה נביאים וכתובים, תורה הוא במחשבה כנ"ל כמ"ש והגית בו יומם ולילה והגיון הוא בלב כמ"ש והגות לבי תבונות, נביאים הוא בדיבור כברש"י פ' וארא שנביא הוא מגזרת ניב שפתים, וידוע עוד למבינים שיניקת הנביאים מהמדות נקראים תרין שפתים, ואולי כוון רש"י ז"ל לזה, כתובים הוא בעשי' ונקראו ע"ש המעשה שהוא כתוב בפועל על הקלף:

198

קצ״ט"לעם תליתאי" זה כהנים לוים וישראלים, זה יובן עם מה שהגדנו בפ' נשא שכהנים לוים וישראלים הם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מתיחס לכהנים שעבודתם בחשאי ומחשבה פוסלת בעבודתם, דיבור מתיחס ללויים שעיקר עבודתם היא השירה ועיקר שירה בפה, וכלשון המשנה דברו הלוים בשיר ובלשון הכתוב משה ידבר והאלקים יעננו בקול שפירש"י ערכין צוהו לשורר כי לוי הי', העשיי' מתיחס לישראל וכאשר נפסלו הבכורים באו הלוים במקומם וכן הכהנים, ואמרנו שם שהכהנים בחלק המחשבה והלוים בחלק הדיבור הם שליחי דרחמנא אך בחלק המעשה הם שליחי דידן, ע"כ המעשה מתיחס למשלחם שהם ישראל:

199

ר׳"ע"י תליתאי" הוא משה אהרן ומרים, נמי יש לפרש דהנה משה ואהרן הוא בחי' מחשבה ודיבור, משה בחי' מחשבה ואהרן בחי' דיבור כמ"ש ודבר הוא לך אל העם והי' הוא יהי' לך לפה ואתה תהי' לו לאלהים, וכמ"ש ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך, וכמ"ש הרמב"ן כאשר האלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, ומרים הוא בבחי' העשי' וכמ"ש ותקח מרים הנבואה וגו' את התוף בידה, כי מעלתה בנבואה הי' באמצעות העשי' בכלי שהוא התוף, וכל אלו הדברים ידועין למבינים, והנה משה שהוא תליתאי לבטן יש בו מעלה השלישית שהוא הגדולה שבמעלות וכולל כל המעלות שלמטה המינו:

200

ר״א"ביום תליתאי" לפרישה יובן לדרכנו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששלשה ימי הפרישה הם להכין את גוף ונפש ושכל שמהם תוצאות מחשבה דיבור ומעשה:

201

ר״ב"בירחא תליתאי" יש לפרש לדרכנו עפ"י דברי המדרש בטעם חודש השלישי כמו גיורת שצריכה ג' ירחי הבחנה, ופירש מהר"ל כדי שיהי' מובדלים לגמרי שהחודש הראשון יש לו צירוף אל לשעבר והשלישי אל להבא והאמצעי העושה הפירוד לגמרי, ולפי דרכנו יש לומר נמי כדי שיהי' פירוד לגמרי בין בגוף בין בנפש בין בשכל שמהם תוצאות מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל:

202

ר״גבמכילתא וגוי קדוש קראן גוי קדוש שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ויש להבין מהו הענין גוי קדוש לגוי אחד בארץ ומה ראי' זה על זה. ונראה דהנה בש"ס ר"ה (י"ז) בהא דגזר דין של ציבור מיקרע ע"י תשובה, ת"ש יורדי הים באניות וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' יודו לה' חסדו וגו' עשה להן סמניות כאכן ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין, הני נמי כיחידים דמו, ע"כ, ואף דמי לא עסקינן דיש רבים בספינה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דציבור מקרי שכל אחד מיצר בצער הכלל כולו ולא מפני צערו לבד, אבל יורדי הים שמתקבצין אנשים שונים שאין מכירין זה את זה וכל אחד מיצר בצרתו הפרטית ולא אכפת לי' בזולתו ע"כ כיחידים דמיא, עכ"ד, ומדבריו זצללה"ה למדנו ק"ו דלא מיקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה ותכלית אחת, שהרי אף ציבור לא מיקרי רק כשיש לכולם כוונה אחת, היינו שכל אחד מכוין עבור הכלל כולו, ק"ו דלא מיקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה ותכלית אחת, ולפי"ז מוכרח לומר דהא דישראל מיקרי גוי אחד בארץ היינו מפני שלכולם כוונה ותכלית אחת לעשות רצון אבינו שבשמים ותכלית הכוונה הוא צורך גבוה, דאם הכוונה הוא לצורך עצמו אפי' לירש עוה"ב עדיין כיחידים דמו דכל אחד מבקש תועלתו לבד, ע"כ אמרו ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וכו', והנה ענין קדושה אין הפירוש להיות נבדל מדברים פחותים לבד, דהרי המלאכים נקראים קדושים ואצלם אין שייך פחיתות כלל ושוב אין שייך לומר שנקראים קדושים שנבדלים מפחיתות, אלא ודאי שקדושה הוא שנבדל אף מעניני עצמו וכל תכלית כוונתו הוא צורך גבוה, וע"כ המלאכים נקראים קדושים שכל ענינם הוא לעשות השליחות, וזה שמו מלאך ששֵם הוא מהות הדבר וע"כ נקרא מלאך מלשון שליחות, והנה הוא ענין אחד עם מה שקראן גוי אחד בארץ, ואף שדבר זה כמעט איננו בחיק הטבע, באה ההבטחה שכל ישראל יהי' בכוחם להיות קדושים, ומייתי ראי' שנתקיים להם הבטחה זו ממה שאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, הרי שנתקיים בהם הבטחה זו:

203

ר״דבפייט שלפני הקדושה ביום א' מפורש שקטרוג המלאכים שאמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקשה לתנה לבו"ד, הי' אחר שאמרו ישראל למשה קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו, ואינו מובן למה המתינו בהקטרוג עד כאן:

204

ר״הונראה דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה מי גלה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו וכו', ויש לפרש הענין רז זה המתיחס למלה"ש דהנה במכילתא כשהרתיק הקב"ה על בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו זו היא ירושה שהורישנו מאבינו נגלה על בני עמון וכו' נגלה על בני ישמעאל וכו' וכשבא אצל ישראל מימינו אשדת למו פתחו כולם פיהם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ויש לפרש שהאומית הנ"ל בחנו טבעם שאין בהם כח לקבל זה, אבל ישראל לא בחנו כלל את טבעם אלא השכילו שבאם יצוה עליהם לעשות מה שהיא יתירה על טבעם בודאי יתוסף להם כח, וע"כ אחת הוא להם אם המצוה היא כמסת טבעם או יתר מטבעם, ע"כ אמרו נעשה ונשמע כי הם מוכנים תמיד להעשי' כי עם המצוה יבוא להם הכח לעשותה, וזהו הענין רז שמלאכי השרת משתמשין בו שהמלאך כל מהותו הוא השליחות ומשתנה שמו שהוא מהותו לפי השליחות, וא"כ אחת הוא לו דבר קשה או קל, שבאם נשתלח לדבר קשה נשתנה מהותו ליתר שאת וקשה, ואם לדבר קל אז מהותו נמי קל, וע"כ מלה"ש משתמשין בלשון זה עושי דברו לשמוע בקול דברו, ומעתה מובן שלא הי' פתחון פה למלה"ש אשר להם ראוי ליתן התורה ולא לישראל באשר מהותם זך וראוי יותר לתורה, שהרי ישראל למטה נמי יש להם מעלה זו שישתנה מהותם לפי המצוה, ואם חמדה גנוזה זו צריכה למהות יותר זך ונכבד בודאי ישתנה מהותם למהות יותר זך ונכבד, ולדעת זה ניתנה להם התורה ושוב ישראל הם ראוים לתורה יותר מהם כי אצלם אין זה רבותא כ"כ כי כך מהותם וטבעם מעולם, אבל ישראל שהם בו"ד קרוץ מחומר אם ישכילו זה שישתנה מהותם לפי מסת המצוה הוא רבותא יותר, ולמשל מי שעושה צפור של מתכת שיצפצף הוא חביב יותר מצפור חי שיצפצף, ואת זה כונסין לסגולת מלכים:

205

ר״ואך כשקרבו אל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, הנה שכחו מה שהשכילו מקודם כי לפי מה שהשכילו מקודם שמהותם ישתנה לפי מהות המצוה והצורך שוב לא שייך החשש פן נמות שהרי יתחדש להם טבע ומהות לפי הצורך, ואם לפי מהותם דהשתא לא יכלו לסבול להשאר בחיים ינתן להם מהות נכבד שיהי' בכחם לסבול, אלא שכחו ומחלו על מתנה טובה זו שישתנה מהותם לפי מסת המצוה, וע"כ עתה כשאמרו זה מצאו המלאכים מקום לקטרג חמדה גנוזה כנ"ל:

206

ר״זויחן שם ישראל נגד ההר, ברש"י כאיש אחד בלב אחד, ואיתא במדרשים שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקין אלו על אלו וכו' והיו נוסעין במריבה וחונין במריבה כשבאו לסיני השוו כולם אגודה אחת וכו' אמר הקב"ה הרי הגיע השעה ליתן תורה לבני, ביאור הדברים דהנה בפשיטות יש לומר דהיות כל התורה הוא שם אחד משמו של הקב"ה כמ"ש בספרים הקדושים ולעומת ששים רבוא אותיות של תורה הם ששים רבוא נשמות ישראל, וכשפירוד לבבות ומריבה ביניהם הוא דוגמת הי' ח"ו פירוד בין אותיות של שמו ית"ש יותר מכפי הצורך, וידוע דכל תיבה שבתורה שנחלק לשתים הרי הספר פסול, ע"כ בלתי אפשר ליתן להם את התורה אלא כשהם כאיש אחד בלב אחד ואין פירוד בין אחד לחבירו אלא כפי מסת הצורך, הקטן מכבד את הגדול ונערים את הזקנים הכל כפי סדר התורה, לא מרוחק יותר מדי כי אז הי' גורם פירוד בין אותיות שצריכים להיות סמוכים, ולא מקורבים יותר מדי כאמרם ז"ל שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, והי' גורם התקרבות התיבות יותר מדי שנקראת כתיבה אחת שהיא פסול, ובזה יומתק הלשון כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד היינו כמו אברים פרטים שבאיש אחד שזה יד וזה רגל וכל אבר יש לו כח מיוחד, ואם יתחלפו הכחות האדם מקולקל, ואף שלפי השקפה השטחית יתראה כחלוקה אין זה חלוקה אלא אדרבה שזהו תכלית התאחדות באשר כח הפנימי מצרפן ומאחדן וזהו בלב אחד שהלב היא הפנימית שבאדם והוא מאחד את כל האיברים, ע"כ אז דווקא הגיעה השעה ליתן להם את התורה, ואם לא היו כאיש אחד או שלא הי' בלב אחד אם הי' חסר להם אחד משתי אלה לא הי' ראוי ליתן להם את התורה שהרי הי' כאלו ח"ו אותיות התורה מקורבין יותר מדי או מרוחקים יותר מדי:

207

ר״חויש עוד לומר דהנה יציאת מצרים היתה בזכות שלשת האבות כמ"ש ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וכן כתוב נגד אבותם עשה פלא, והנה ג' האבות הם לעומת ג' אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה, וכנס"י למטה הוא לעומת הא האחרונה שבשם והיא מדתו של דוד המע"ה שהי' מרכבה למלכות שמים, ודוגמתן התורה אוריין תליתאי מקבילה לשלשת האבות ג' אותיות הראשונות שבשם וכנס"י למטה בזמן שנעשים אגודה אחת הם מרכבה למלכות שמים לעילא כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' ואז הם דוגמת הא אחרונה שבשם וא"כ ישראל למטה שהם דוגמת הא האחרונה שבשם מקבלי התורה שהיא לעומת שלש אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה, נעשה מהם יחוד כל שם הוי' ב"ה, אבל נתינת התורה כשהם בפירוד לבבות ואינם מרכבה למלכות שמים הי' פירוד בין הדבקים וגורם ח"ו פירוד בין אותיות השם ח"ו, וע"כ כשהיו כאיש אחד בלב אחד ונעשו מרכבה למלכות שמים והם דוגמא להא האחרונה אז הגיע השעה לנתינת התורה שיהי' יחוד השלם, ולפי האמור מובן צורך התאחדות והתקשרות כל ישראל יחד בחג הזה ביתר שאת ויתר עז, וכמסת ההתאחדות לבב כל ישראל זוכין להארת החג וקבלת התורה:

208

ר״טועתה אם שמוע תשמעו בקולי, יש לדקדק בלשון ועתה שלכאורה יותר הי' צודק לשון והי' כמ"ש והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו', שלשון ועתה משמע חידוש מה שלא הי' מקדמת דנא, ונראה שמזה דייק המכילתא הובא ברש"י אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, ויש לומר עוד דקאמר עתה דווקא ולא מקדמת דנא וקאי אמאי דסליק מני', אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והיינו דבאמת איש אשר יצה"ר שופטו ותוקפו בכח בלתי מובן איך אפשר שיקבל עליו בלב שלם עיל תורה ומצות שכמעט אין לבו ברשותו, לזה אמר הכתוב הלוא תראו מה שעשיתי למצרים, והיינו שהיו כחות טמאות כחות מצרים תוקפם בכח שהרי היו במ"ט שערי טומאה, ואעפ"כ העליתי אתכם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא על כנפי נשרים רומז שהי' בעפיפת גובה בדילוג ובלתי סדר הדרגה כלל, שהרי בימי מספר אלה נתעלו כ"כ ונשתנה מהותם עד שאין להם עוד שום צירוף לטומאת מצרים [ועיין ספורנו], ועתה עתה דווקא שאין עליכם עוד שום כח מכריח מכחות מצרים שכל הכחות חלפו להם, הגיע העת שתקבלו עליכם לשמוע בקולי ולשמור את בריתי, וזה נשאר גם לדורות שהאיש הרוצה ובא לקבל עליו עול תורה ומצות ביו"ט זה אין לו שום מונע מרוע מצבו שלשעבר וכאמרם ז"ל מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם:

209

ר״יויש לפרש שזה עצמו הוא דיבור אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כלומר אל תתמהו איך אפשר שתקבלו עליכם מלכותי, שהרי ראיתם שהוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים ואין לכם מונע מלשעבר, א"כ תוכלו לבטוח שלא יהי' לכם מניעה גם בעתיד משום צד:

210

רי״אויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה', ויש לדקדק דבודאי כשעלה משה להר היו כל ישראל למטה עומדים ומביטים אחריו ומצפין לביאתו כמובן, וא"כ איך יתכן לומר שיקרא לזקני העם, דמשמע שהי' צריך לאהדורי בתרייהו ולקרא אותם, ובאמת שלא מצינו לשון זה עוד בכל הפרשה ולא בהפרשה שלהי משפטים, ובודאי מטעם הנ"ל שלא יתכן לשון ויקרא אלא למי שאיננו עומד לפניו וצריך לאהדורי בתרי', או להעומד מבחוץ וקורא אותו לכנוס לפנים או לקרב הלום, א"כ למה כתיב כאן לשון ויקרא לזקני העם:

211

רי״בונראה לפרש דהנה כתיב אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל פירש"י לא פחות ולא יותר, ויש להבין בשלמא לא פחות ניחא, אבל לא יותר למה, ומה אכפת לי' אם הי' מוסיף לדבר אתם להמשיך לבם של ישראל לאביהן שבשמים, ובזוה"ק כך אמר הקב"ה למשה במלה דא הוי לי שליחא מהימנא לאמשכא ישראל אבתראי, אלמא שכוונת הכתוב להמשיך את לבם ולמה הזהירו לבל יוסיף:

212

רי״גונראה הטעם משום דיש באלה הדברים ענינים פנימיים נעלמים ואם יגרע או יוסיף בתיבות אף שלא תתחלף כוונה החיצונית מ"מ כוונה הפנימית שבהן תשתנה או תשחת בהכרח כמובן, אך עדיין יש לשאול מה תועלת בהכוונה הפנימית שבהדברים אחרי שהם נעלמים ובלתי מובן לישראל, ונראה דהנה מהות משה איתא בספר הגבורות ששמו מורה עליו שהוא צורה נבדל מחומר, וזה שאמרה בת פרעה כי מן המים משיתיהו שהמים הם חומרים והוא משוי ונבדל מהחומר, עיי"ש, והנה מה שדברים פנימים אינם נודעים לכל הוא מפני שהחומר מאפיל ומחשיך, וע"כ משה שהי' נבדל מחומר הי' משיג מה שלא נודע לזולתו, וע"כ נמי כשהי' צריך שיהי' פנימית הדברים מובנים לכל ישראל הוצרך מקודם להגביה את ישראל למדריגתו, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקר לויקרא, שלשון ויקר משמע שהדיבור השפיל ממדריגתו עד מקום מעמד הנדבר, אבל ויקרא משמע שקרא והגביה את הנדבר שיתקרב הלום, עכ"ד, ולפי"ז יש לפרש הא דויקרא משה אל זקני העם היינו שקירב אותם למדריגתו ומחמת זה הבינו פנימית הדברים כנ"ל, וע"כ לא נזכר שוב לשון הזה בכל הפרשה, כי נשארו במדריגה זו עד אחר כל המעשים ולא הוצרך עוד לקרא אותם עוד, ולפי האמור יובנו דברי זוה"ק הנ"ל במלה דא הוי לי שלוחא מהימנא, שלכאורה אינו מובן מהו במלה דא דווקא, אך לפי דברינו יתפרש במה שקרא אותם והגביהם והבינו פנימית הדברים זה עצמו הי' סיבת המשכת ישראל אחרי המקום ב"ה וב"ש:

213

רי״דלא תשא וגו', הנה ברש"י בדיבור לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהן מיתת ב"ד אף לא תגנוב דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד, עכ"ל, ויש להבין הרי לא תשא אין בו מיתת ב"ד אף שנכתב בין דיבור השני והרביעי שבשניהם יש מיתת ב"ד, ונראה דהנה בש"ס שבועות (ל"ט.) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא וקחשיב שמה חומר הגדול שבה, ומסיים דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלין אותן, וא"כ יש להבין אחר שיש בו חומר כ"כ למה אין בו מיתת ב"ד אלא מלקות כשאר לאו דעלמא, ונראה דענין עבירת שבועת שקר הוא שמאמת את השקר באמיתת הש"י, והנה שקר אין לו רגלים ואין בו קיום היפוך אמיתת הש"י הי' הוה ויהי', וע"כ יש בו חומר יותר מכל עבירות כבש"ס שבועות הנ"ל, אך קלקלתו זה תקנתו שבאשר שקר אין לו קיום אין להעבירה קיום כ"כ בגוף האדם להביאו לידי מיתה שלא יוכל להשתנות עוד לחיות, כי העבירה עצמה הוא העונש בסוד תיסרך רעתך כנודע, וע"כ א"א שתביא עונש יותר ממהותה וזהו שאמרו ז"ל ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, היינו דבעוד שלא נעשה בו הנקיון יש לו חומר יותר מכל עבירות, אלא שזו יש לה נקיון, ובכל עבירות כה"ג הי' בא עלי' מיתת ב"ד באשר יש להעבירה קיום בגוף האדם א"א לה נקיון ושוב מביאתו לידי מיתת ב"ד, אבל עבירה זו אף שיש בה חומר שמנפש ועד בשר תכלה, היינו רק באם לא נעשה לה נקיון, וע"כ שוב יוצדק לומר עלה ג"כ שדבר הלמד מענינו שמסלקת החיים מהאדם באם לא נעשה לה נקיון ודו"ק:

214

רי״הויש לומר דכן הוא נמי במדות האדם שיותר נקל לאדם להשליך ממנו מדת השקר שהוא הצביעות והחניפות והשקרים יותר משאר מדות הרעות ששאר מדות הרעות יש להם יותר קיום בגוף האדם משקר שאין לו רגלים ואין לו קיום, ע"כ איש אשר נדבה רוחו אותו לחסות תחת כנפי השכינה ראשית דבר יקשר עצמו בקשר אמיץ להשליך השקר, ואז רק אז יפתח לו פתח לילך בדרך התורה המביאתו לחיי עוה"ב, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקודם נתינת התורה הי' מלחמת עמלק שהוא יסוד השקר כאמרם ז"ל אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וכסות ולשון שינה, דאם לא הי' נסתלק כח עמלק מקודם גם נתינת התורה בקולות וברקים לא הי' מועיל ששקרותו של עמלק הי' מוצא תירוצים על הכל, עכ"ד, וכמו בכלל כן בפרט, השקר מוצא תמיד תירוצים על כל מיני התעוררות והתפעלות ואת כולם ישא רוח השקר הזה, הש"י יצילנו וישם את חלקנו מהעובדים לפניו באמת:

215

רי״ודכ"ע בשבת נתנה תורה, בפשיטות יש לומר הטעם דהנה אורייתא וקב"ה כולא חד וכל התורה הוא שם משמותיו של הקב"ה, והנה כתיב באשת מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, ובכן יש להפליא אם בראיית המלאך כך, איך אפשר לאדם קרוץ מחומר לקבל את התורה שהיא אלקית, אך יש לומר דשבת היא יומא דנשמתא וכבר אמרנו שבשבת הגוף בהכרח טפל להנשמה, וזהו ויום השביעי שבת לה' אלקיך היינו שגוברים כחות הרוחניים, וע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו, וע"כ באמצעות שבת הי' אפשר לקבל התורה:

216

רי״זבדיבור כבד בפייט קיים כיבודם ומוראם כחקים, ויש להבין הלוא כיבוד או"א הוא ממצות השכליות ואינם מכלל החקים, וגם בפייט זה עצמו מאריך לעיל מינה בטעם המצוה שהיא כתשלום גמול או"א, ופתאום דלג לחקים. ונראה דהנה מצד תשלום גמול שהוא דבר שהשכל מחייב יש להאומות ג"כ אחיזה במצוה זו וכמ"ש מהר"ל בדברי הש"ס קידושין בהאי נכרי באשקלון דמה בן נתינה שמו, וע"כ עשו נמי הי' מקיים כיבוד אב, ובכן אם ישראל מקיימים מצוה זו מפאת שהשכל מחייב לתשלום גמול יש לעשו נמי חלק במצוה זו, לזה באה המצוה שיסלק את זה שהשכל מחייב אלא יעשה המצוה מצד המצוה שבו כמו שהיתה חוקה לבד ובזה מסלקין כח עשו:

217

רי״חולפי"ז יש להבין טעם שכר מצוה זו היא אריכת ימים, כי אריכות ימים בא ממקום גבוה מאד כידוע למבינים, מקום שאין כחו של עשו מגיע לשם, וחוצפא מלכותא בלא תגא שנהפך לו לכרת כנודע, וכמו שישראל מגביהין את המצות לעשותם כחקים ומסלקין בזה כח עשו, ע"כ שכרם נמי ממקום שלמעלה מכח עשו, והבן:

218

רי״טשנת תרע"ז

219

ר״כיש לדקדק למה לא כתיב בתורה טעם הרגל שהוא זמן מתן תורתינו, כמו טעם פסח שהוא זמן יצי"מ, סוכות כי בסוכות הושבתי וגו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שענין מתן תורתינו נכלל בלשון שבועות, והיינו דלכאורה אינו מובן דשבועות שאנו מונין הוא קודם הרגל, ולמה יקרא הרגל שבועות, וי"ל הטעם מפני שלעומת ספירת השבעה שבועות ניתן להם אח"כ התוה"ק כסף צרוף מזוקק שבעתים, וא"כ במה שנקרא חג השבועות, בזה עצמו נזכר הטעם מתן תורתינו עכת"ד, ולדידי יש להוסיף בה דברים, דהנה ידוע שטבעי האדם מתחלפין במדותיהם, זה נוטה לאהבה וחסד, וזה לדין וזה לרחמים וכו' והגורם לזה הוא הן מפאת שורש הנשמות ומקום מחצבתה והן מפאת התמזגות יסודי הגופים והמזונות והאקלימים, וא"כ מובן שאינו בטבע שיתקבצו באדם כל המדות ע"צ הטוב, אלא אדם שהוא בטל לדעת התורה ואין לו רצון אחר כי אם אל אשר יהי' שמה הרוח ורצון התורה, וכמו בהמה דאדעתא דמרה קאזלא, לאיש הזה יתכן שיתקבצו בו כל בחינות הטובות וכל מדה נכונה, וכמו פינחס שקנא לה' והרג את הנפש והוא כהן לאל עליון איש החסד, וכן בכל אדם לאחוז במדות אהבה ועם זה לאחוז במדות הרוגז כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזה יתכן רק מצד הביטול לדעת התורה, וזהו ענין הספירה שאיתא בספרים שהוא לזכך את המדות, ואינו מובן איך יספיק זמן של מ"ט ימים לתקן את כל המדות, והלואי יספיק לזה כל ימי חלדו, אך הוא הדבר, שזמן הספירה איננו נדרש שבהן יזדככו המדות בעצם שיעתקו מטבעם ויקנו טבע אחר על צד הטוב, אלא שיקנה האדם מדת הביטול לדעת השי"ת ולתורתו, וזהו ענין חג השבועות, שכמו מאז לרגלי הביטול להשי"ת שקנו בימים ההם מיצי"מ עד מ"ת והקדימו נעשה לנשמע שהוא ענין התבטלות לרצון השי"ת כמו שהארכנו בזה כבר, והוא ענין רז שמלאכי השרת משתמשים בו שהם בטלים בתכלית ואין להם שום מציאות נפרד וכל מציאותם ושמם הוא רק השליחות שנשתלחו, ומזה נשאר רשימה לדורות שבימי הספירה ישראל מטהרים את לבם וקונים בחי' הביטול, וע"כ נתקבץ בהם כל מדה נכונה, והוא התכללות מדות האדם בפרט ובכלל, כי כמו שהאדם מצבו בפרטות, כן הוא נכלל בכלל ישראל, ושוב כלל ישראל מסייע לכל פרט להתבטל עוד יותר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם תלמידי רע"ק שמתו מפסח עד עצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, כי אז הוא זמן התכללות, וע"כ נענשו על העדר התכללות, עכת"ד, וידוע שמדה טובה מרובה, שהביטול והזדככות של היחיד מועיל לכל כלל ישראל, ונסתייע שוב כל אחד מצד הכלל, עד שזוכין להארות חג השבועות, היינו להארות מ"ת כסף צרוף מזוקק שבעתים, כי כמו שהיא טהורה וכלולה מכל טובה שבעולם, כן א"א שתנוח בלב האדם, רק כשהוא כלול מכל מדה טובה, וע"כ באמרו חג השבועות, הרי הוא כאילו אמר חג התורה המזוקקת שבעתים:

220

רכ״אבמדרש שיר השירים (א' י"ח) עד שהמלך במסיבו עד שהממ"ה הקב"ה במסיבו ברקיע כבר הקדים שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר וגו' ישנו להם כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה וכו' והי' משה מעורר לישראל ומוציאן לאפנתי של ממ"ה הקב"ה שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלקים, ע"כ במדרש, והכל תמהו היתכן ששכבו לישון בידעם שלמחרת בבוקר יהי' מ"ת, וזה היום שקווהו מצאוהו, ולא היו לבותיהם נפעמים בקרבם לפחוד אל ה' ואל טובו:

221

רכ״בונראה דהנה בב"ר פרשה י"ב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום ובה"א מחשבה ומעשה ביום, וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח, דידוע כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ומה שיקרא לזה מחשבה, נקרא לגבוהים שעליהן מעשה, וידוע דב"ש הם מעולם המחשבה ע"כ מה שב"ש קורין מעשה, יתכן שב"ה יקראו אותו מחשבה, וע"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומה שב"ש קורין מחשבה גם ב"ה מודו שהי' בלילה, ואמרנו עוד דכמו דבדבר ה' שמים נעשו, היינו עולמות הנגלים נבראו בדיבור, שדיבור הוא התגלות המחשבה, כמו כן פנימית העולמות שהוא הנעלם נבראו במחשבה שהיא נעלמת, באופן שבדיבור הנגלה נבראו עולמות הנגלים ביום, ובמחשבה שהיא נעלמת נברא עולם הנעלם בלילה:

222

רכ״גוהנה ידוע שעשרת הדברות הם לעומת עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, ונתינת התורה לעולם חשוב כחידוש בריאה הכללית, וע"כ י"ל שכמו בחידוש בריאה הכללית הי' הנגלה ביום והנעלם בלילה כן בנתינת התורה, לבריאים הנגלים ניתן ביום, אבל לנשמות הנעלמים ניתן בלילה, ומובן שקבלת הנשמות בלי הגופים יתכן באופן היותר נעלה שהגוף איננו מפסיק, אך הנשמות הרי הן מלובשות בגופים, ולא יתכן שתהי' נתינת התורה לנשמות בלי הגופים, וזה הי' טעמם של ישראל שהלכו לישון, למען תהי' אז הנשמה בלתי מלובשת בגוף כידוע שבעת השינה הנשמה יצאה מהגוף ולא נשאר בו אלא קוסטא דחיותא, ואז יתכן שתקבל נשמה שהיא נעלמת את נעלם התורה באופן היותר נעלה:

223

רכ״דאתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו', יש לדקדק בלשון ועתה שלכאורה יותר יוצדק הלשון והי' אם שמוע וגו' כמ"ש בפרשת ק"ש, וברש"י אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, אבל לפי"ז נראה המקרא מסורס שהי' לו להקדים תיבת אם לתיבת עתה. ולמה הקדים תיבת עתה לתיבת אם כמ"ש המזרחי:

224

רכ״הונראה לפרש עפ"י פירש"י וא"ע בפסוק והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, בעבור זה בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה מרור הללו, ובא"ע הטעם שלא הוצאתיו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה עיי"ש, וא"כ אמר הכתוב לא שההוצאה ממצרים הוא סיבה להמצוות, אלא אדרבה המצוות הם סיבה לההוצאה ממצרים, שכל עצמה של ההוצאה הוא בשביל לעשות המצוות, ויש להבין דלפי"ז הי' יוצדק יותר לומר בעבור זה עשה ה' לי שהוציאנו ממצרים, והי' במשמע שהעשי' שעשה ה' לי דהיינו ההוצאה ממצרים היא בעבור שאקיים מצוותיו, אבל באמרו עשה ה' לי בצאתי ממצרים, משמע שהעשי' שעשה ה' לי היא זולת ההוצאה אלא שהיתה בזמן ועם ההוצאה, ונראה לפרש דהנה לב"נ ניתנו שבע מצוות כמספר שבעת ימי בראשית באשר הם נגררין אחר הטבע כמ"ש מהר"ל, ולישראל ניתנו תרי"ג מצוות דאורייתא, וז' דרבנן כמספר גימטריא כתר, שכתר מלכות הוא ענין הבדלה שמלך מושל על העם ואין העם מושלים בו, כן ישראל הם מובדלים ולמעלה מעולם הטבע, והם מושלים על הטבע ואין הטבע מושלת עליהם, כך היתה הכוונה במ"ת לולא חטאו בעגל, ואפי' אחר החטא נמי נשאר בהם כח למעלה מהטבע לשמור את כל המצוות, כי מצד הטבע בלתי מובן איך ביכולת האדם לשמור כל מצותי' של תורה, מה גם דיני טומאה וטהרה אין בנו מושג איך היו שומרים ישראל, אבל באשר ישראל יש בהם כח נעלה מן הטבע ביכולתם לשמור הכל, וע"כ עשו וישמעאל כשהרתיק עליהם ליתן להם את התורה שאלו מה כתיב בה, שרצו להבחין אם הוא לפי טבעם, אבל ישראל לא שאלו כלל כי השכילו שכל מה שיצטוו לעשות לא יהי' בכח הטבע למנוע מהם, יהי' מה שיהי', ונראה שישראל השיגו מדריגה זו להיות למעלה מהטבע, מפני שכל הוייתם לעם הוא למעלה מסדר הטבע, שכל הוייתם לעם הוא ביצי"מ שמקמי הכי היו כעובר במעי בהמה כבמדרש, והוייתם לעם הי' באותות ומופתים נסים ונפלאות יוצאים מהיקש הטבע, ע"כ נשאר בהם מעלה זו שיהי' כחם למעלה מהטבע:

225

רכ״וובזה יש לפרש את הכתוב הנ"ל בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כפירש"י בשביל שאקיים מצוותיו, היינו שעשה ה' לי "אותות ומופתים נסים ונפלאות" בצאתי ממצרים, אף שהי' יכול השי"ת לקיים את ההבטחה לאאע"ה בברית בין הבתרים ולהוציא את בניו ממצרים ע"י דרך הטבע בלתי מעשים יוצאים מהיקש הטבע, כי השי"ת כל יכול, ולמה שינה עליהם סדרי בראשית, ויקשה ביותר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי באשר הביט בתורה וברא את העולם, סדר הטבע הוא סדר התורה, וכל הנסים שיוצאים מסדר הטבע הם כעין עקירת דבר מן התורה, אלא שהותר לנביאים לעשות נסים כדי לקדש שם שמים כאמרם ז"ל מוטב שיעקר אות אחת מן התורה כדי לקדש שם שמים בפרהסיא, וכל זה ניחא בנביאים שהראו אותות ומופתים, כי לא הי' אפשר להם לקדש שם שמים באופן אחר, אבל השי"ת שהוא כל יכול ואפי' אם הי' יצי"מ עפ"י דרך הטבע הי' אפשר לו לקדש שמו ברבים, וכמו לעתיד שיסתלק החושך מהעולם ואז מעצמם ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, וא"כ הי' חשוב כעקירת דבר מן התורה בחנם, וידוע שהשי"ת שומר מצוותיו, וא"כ למה עשה ה' לנו אותות ומופתים בצאתנו ממצרים, אך התירוץ הוא שעשה ה' ככה כדי שישראל יהיו למעלה מהטבע ויהי' ביכולתם לשמור המצוות, וזה שאה"כ בעבור זה "היינו שאקיים מצוותיו", עשה ה' לי "אותות ומופתים נסים ונפלאות בצאתי ממצרים":

226

רכ״זולפי האמור יתפרש בטוב טעם מקרא דידן אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, "היינו שהכל הי' למעלה מסדר הטבע" עד "ואביא אתכם אלי", "היינו שנעשיתם במדריגה זו להיות גם אתם למעלה מהטבע" ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ועתה דייקא, עתה שהנכם במצב כזה למעלה מהטבע הנכם מוכנים לכל המצוות ואין דבר קשה עליכם, הנני מתנה עמכם תנאי זה אם שמוע תשמעו וגו' אז אקיים בכם כל יעודים הטובים, כי זולת זה שהם למעלה מהטבע הי' כמתנה ע"מ שתעלה לרקיע שהתנאי בטל:

227

רכ״חוכל העם רואין את הקולות, פירש"י רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר, נראה, דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק למה נצרך לצוות על הגבלה, שבלא"ה נמי לא הי' אפשר להם לקרב יותר מהגבול, שהרי אף עד הגבול לא עצרו כח לעמוד והיו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל, ולשיטת רש"י ביצה (ה':) הי' מקום לומר שנצרך הציווי על אחר מ"ת עד המשכן, אך לשיטת התום' שתיכף אחר מ"ת בו ביום הותרו, א"כ כל הציווי הי' על שעת מ"ת, והרי לא הי' להם לקרב מחמת פחד [וגם לשיטת רש"י יקשה הא דנאמר למשה בשעת מ"ת רד העד בעם שחוזרין ומזרזין את האדם בשעת מעשה, והרי לשעת מעשה לא הוצרך כל עיקר] ותירץ דכל הפחד שהי' להם הוא יראה עילאה וזכו לזה בזכות שקבלו עליהם מצוות הגבלה עכ"ד, ולפי"ז צ"ל דהא דחזר וזירזן בשעת מעשה, אף דכבר קבלו עליהם, מ"מ אינו דומה התשוקה דבשעת משעה לתשוקה הקודמת, ובשכר הגבלה דבשעת מעשה לחסום את תשוקה הגדולה זכו ליראה עילאה:

228

רכ״טונראה להמתיק הדברים, דהנה הא דהיו נרתעיין לאחוריהם י"ב מיל מפורש שהי' מחמת הראי' כמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, וידוע שיראה הוא אותיות ראי', וע"כ לעומת הראי' השיגו היראה, והנה אמרו ז"ל במרע"ה בשכר ויסתר משה פניו וגו' זכה לתמונת ה' יביט, כן נראה שהי' לישראל בשכר קבלת מצוות הגבלה לעמוד מרחוק אף שהי' בתכלית התשוקה לקרב ולראות עוד יותר, זכו למרחוק ה' נראה לי, ומחמת הראי' זכו ליראה עילאה, ולפי"ז י"ל שמזה עצמו בא שהיו רואין את הנשמע, שמאחר שזכו למראות אלקים ונתקיים בהם מרחוק ה' נראה לי, נזדכך בהם חוש הראי' וזכו לדקות הראי' במה שאין נתפס בו חוש הראות, ע"כ ראו נמי את הנשמע:

229

ר״לרד העד בעם פן יהרסו וגו' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו, ויאמר אליו ה' לך רד וגו' וברש"י שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ונראה לפרש שגם מרע"ה ידע שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ומ"מ לפי השערתו שפיר אמר כי אתה העדותה וגו', דהנה במדרש בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא משכחין באו אצל משה וכו' דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' חזרו להיות למדים ושוכחים, והנה מה שנצרך זירוז בשעת מעשה ולא סגי בזירוז דמעיקרא מחמת שהמשך הזמן מכהה אור הציווי ואיננו עומד כמו חי לפניו, ולפי זה אם לא אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה והיו למדין ולא משכחין, כי המשך הזמן לא הי' פועל שינוי במקבל הדיבור, בוודאי גם ציווי דהגבלה הי' נשאר כמו חי עומד לפניהם, וא"כ לא היו צריכין לזירוז בשעת מעשה, וע"כ מרע"ה שלא ידע מקודם שיאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שפיר אמר כי אתה העדותה וגו' ולא צריכין זירוז, אך השי"ת שראה מקודם מה שיהי' אח"כ השיב אליו לך רד לזרז בשעת מעשה, ולא הי' יתכן להודיע לו הטעם שישתנה מצב הדבר, שא"כ היו מוכרחין כידוע, וע"כ נאמר לו סתם גזירה בלא טעם:

230

רל״אבפייט שלפני הקדושה יום ב' שמחמת שאמרו למשה קרב את ושמע אף שהשי"ת הודה לדבריהם ואמר מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי, מ"מ אבדו אז המעלה שנאמר עליהם אני אמרתי אלקים אתם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון, וזה פלא שרק מחמת חטא העגל חזר עליהם להיות מתים, ועד אז אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משיעבוד מלכיות, ומה ענין זה להא דאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה שהי' בו ביום של מ"ת לכל הדיעות:

231

רל״בונראה עפ"י דברי המדרש בשעה שאמר ה' אנכי ה' אלקיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין, וכן כשאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, וכשבאו אצל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חוזרין להיות לומדין ושוכחין וחזר יצה"ר למקומו, וממילא מובן, דאלמלא אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שלא היו שוכחין והי' יצה"ר נעקר מלבם, לא הי' אפשר שיטעו בעגל, והנה זה סיבה לזה, א"כ הא דדבר אתה עמנו הי' סיבת הסיבה להא דנגזר עליהם מיתה, והוא שורש הדבר, ע"כ חשב לי' הפייטן שזה הי' סיבת הגזירה:

232

רל״גוקול שופר חזק מאד, יש להבין קול שופר למה הי' בא, דקולות וברקים ולפידים י"ל שהיו כדי לייראם ולבהלם ולפשט את העקמימיות שבלב, אבל קול שופר, הגם שמעורר חרדה כמ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכמו שכתבו בטעם שופר של ר"ה, מ"מ אחר הקולות וברקים ולפידים שעוררו בקרבם פחד ורעדה עד מאד, שוב בכלל מאתים מנה:

233

רל״דוי"ל עפ"י מה שאיתא בספרים בענין שופר של ר"ה שקול השופר שהוא הבל היוצא מן הלב הוא מורכב מאש ומים ורוח, והם שלשה יסודות אר"מ ויסוד עפר אין בו אלא שגוף השופר הוא גשם נרגש מיסוד העפר, ונשלם בו כל ארבע יסודות ארמ"ע והם לעומת ארבע אותיות הוי' ב"ה, והנה זהו בשופר של ר"ה שהקול הוא ע"י כלי השופר, אבל במ"ת שהי' קול לבד בלי כלי השופר, הי' בו רק ג' יסודות אר"מ לעומת שלשה אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה, ונרמז לישראל, שהם במעשה המצוות ישלימו את אותיות שם הגדול בעולם, כידוע למבינים שבמעשה המצוות בפועל משלימים את האות הא בסוד פועל צדק כמ"ש הזוה"ק, ובשביל זה עצמו חרדו מאד יותר מבשביל כל הקולות והלפידים:

234

רל״הובזה יש לפרש כפל המקראות, כתיב ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה, וכתיב קרא אחרינא והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד, הרי ששתי חרדות היו שם, חרדת העם וחרדת ההר, ובפשיטות אחר שחרד כל ההר בוודאי כל העומדים חרדו, אך לפי דרכינו, חרדות שונות היו שם, חרדה בגשמית שהיא בכלל חרדת ההר, וזה נמשך מפני אשר ירד עליו ה' באש, והאוה"ח הסביר זה שהי' כמו אבני כבשן המתנענים שהאש פועל בהם, ועוד הי' שם חרדה נכבדת להעם בלבד מחמת קול השופר, שהבינו מה שרומז את גודל וחשיבות הקבלה שקבלו עליהם להשלים את שם הגדול והנורא:

235

רל״ובתלתא א"ל מצוות הגבלה ברביעי עביד פרישה, פירש"י אע"ג דפרישה מקמי הגבלה כתיבה, הגבלה עוד בשלישי נאמר להם, וכבר דקדקנו הלוא מצוות הגבלה התחילה מיום מ"ת, וכמו שנראה מהא דנאמר אז למשה רד העד בעם, שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ומצוות פרישה התחילה שלשה ימים מקודם, ולמה בציווי הקדים הגבלה לפרישה, וכבר הגדנו בזה בכמה אנפי, ואין בהמ"ד בלי חידוש:

236

רל״זונראה דהנה בעיקר מצוות פרישה פירש"י כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה עכ"ל, משמע שכל הפרישה היתה לתועלת הנשים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה ע"ז מהא דדריש האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי ע"י תליתאי ביום תליתאי [לפרישה] משמע שהפרישה הי' תועלת כללי, לא לנשים בלבד, ע"כ פירש הוא ז"ל דכמו דכתיב בחודש השלישי לצאת בנ"י ממצרים וגו' ובמדרש שנתינת התורה בחודש השלישי כענין גיורת שלא תנשא עד יעברו עלי' שלשה ירחי הבחנה, ופירש מהר"ל שמצרים הם חומריים, וישראל שיצאו ממצרים הוא שנבדלו מהחומריים והוצרכו ג' חדשים להיות מובדלים מהחומריים למען יהי' הפרש גמור בינם לבין החומריים, ובזה יהיו ראויין לקבל תורה השכלית, ומספר שלשה חדשים כמנין שלשה ירחי הבחנה, שהטעם כדי שתהי' נבדלת מעמה, כי חודש הראשון מצורף לשעבר והשלישי מצורף להבא והאמצעי שאין בו צירוף לא לזה ולא לזה עושה תכלית ההבדל, וכענין זה י"ל במצוות פרישה, כי הנשים הם חומריים, ואיש ואשה הם צורה וחומר, ולנתינת התורה שהיא שכלית היו צריכין להיות נבדלים, ע"כ באה מצוות פרישה שיהי' צורה נבדלת, ובאה במספר ג' ימים כטעם מספר ג' חדשים כנ"ל, אלא שלנשים עצמם החיבור להם מעלה שמתדבקים בהצורה, אבל הם הוצרכו לפרישה מחמת חשש פליטה, וא"כ הפרישה תועלת בין לאנשים בין לנשים בטעמים מתחלפין עכ"ד ז"ל:

237

רל״חויש להבין דא"כ מנין לפולטת ביום השלישי שהיא טמאה או טהורה לפי מאן דתני, אימא דכל הפרישה בשביל האנשים לבד, ומשמע דפשיטא לי' דלאנשים די בטבילה או ביום אחד לבד, ומה דצריך שלשה ימים הוא רק בשביל הנשים:

238

רל״טוכשאני לעצמי הייתי אומר עפי"מ שכתוב וידעו מצרים כי אני ה', ובוודאי שכל טורח הזה והאותות והמופתים הגדולים ונוראים ההם, לא הי' תכלית שלהם שידעו מצרים רגע אחד לפני טביעתם בים שה' הוא אלקים, רק הכל בשביל ישראל כמ"ש הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר, והא דכתיב וידעו מצרים, היינו כי מצרים הוא כלל החומר שבעולם, וכאשר כלל החומר שבעולם קיבל ידיעה במציאות השי"ת, הי' זה לתועלת פרטי החומר שבישראל, שלא לבד חלק הצורה שבישראל, אלא אף חלק החומר שבישראל יקבל ידיעה להיות נמשך אחר השי"ת בטבע, וכעין זה י"ל בטהרת הנשים לקבל את התורה, הי' כדי שיכנסו ד"ת לתוך תוכם, ובאשר הנשים הם כלל החומר שבישראל בהכנסת ד"ת לתוך תוכם הוא לתועלת נמי לגוף וחומר האנשים, שגם החומר יקבל לתוכו את התורה, וכענין שאמר הכתוב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה, ובזה יהי' גם החומר נמשך אחר השי"ת אפי' בלי הוראת השכל, באופן שלא לבד השכליים קבלו את התורה אלא אף הגופים והחומריים:

239

ר״מולפי האמור יש לפרש ענין שתי מצוות פרישה והגבלה, דהנה במדרש פ' קדושים העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנא' ובמאמר קדישין שאילתא, אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו דכתיב דבר אל כל עדת בנ"י וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, ופרשנו במקומו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דיש קדוש במעשים וקדוש במוח, ופרשנו דקדוש במעשים הוא להיות מובדל ורחוק ממעשים בלתי ראויים, וקדוש במוח הוא להיות דעתו והשגתו בטל לדעת התורה, וע"כ תחתונים צריכין שתי קדושות קידוש מעשים וקידוש המוח, אבל העליונים שאין שייך בהם מעשים בלתי ראויים, שאין יצה"ר מצוי בהם, א"צ לקידוש מעשים, רק קדושה אחת הוא קידוש מוח, היינו להיות מובדלים מדעתם והשגתם רק יהיו בטלים לרצון השי"ת, ובכלל זה אף שמשתוקקים להתקרב ביותר מחמת השגתם הגדולה, מ"מ יבטלו את דעתם ורצונם ולא יתקרבו יותר ממה שנרשים:

240

רמ״אוי"ל דזהו ענין שתי מצוות פרישה והגבלה, להיישיר את ישראל בענין שתי קדושות הנ"ל, פרישה להיישיר בקדושת מעשים, כי אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעון, והגבלה שלא יתקרב לפנים ממחיצתו זה להיישיר את ישראל בקדושה המוח וכנ"ל:

241

רמ״בוהנה תחילת דברי השי"ת ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו', ויש לדקדק שכאן לא פרט השי"ת קידוש מעשים כלל, כי שמיעה היא קבלת דברים, וכן שמירה איננה עשי', רק כמו שפירש"י בעלמא ושמרתם זו משנה שנא' כי נעים כי תשמרם בבטנך, והגם שבמכילתא איתא את בריתי חד אמר זה ברית מילה וחד אמר זה שבת וע"ז, מ"מ לשון שמירה הנאמר הוא איננו על העשי', אלא שיהי' שמור בלב והקבלה בלב, אבל העשי' נאמרה בכל מקום ועשיתם אותם, ואם הי' הכתוב מדבר נמי בעשי' הול"ל נמי ועשיתם אותם כמ"ש במק"א ושמרתם ועשיתם אותם, ויש להבין למה לא דרש מהם עשי' וקידוש מעשים כלל:

242

רמ״גונראה דהנה בש"ס ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה הי', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דרב אמר שמהות היצה"ר להיות להוט אחר דברים המאוסים והפחותים כענין זבוב שהוא להוט אחר המכה ומאוס, וכאמרם ז"ל אשה חמת מלא צואה, ושמואל אמר כמין חטה הי', היינו שמהות היצה"ר לילך אחר דעתו ולא להתבטל לדעת התורה, וחטה כינוי לדעת כענין אמרם ז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, ובוודאי הא והא איתנייהו בי' אלא דאיפלגי בעיקר מהותו עכת"ד:

243

רמ״דויש להוסיף בה דברים ששמואל מודה לרב, אלא שאמר שזה נצמח מפאת העדר ביטול הדעת לדעת התורה והולך וחוקר לפי הֵלך רוחו ודעתו, וסוף החקירות האלו שיצה"ר מושכו ליפול ברשת התאוה הנמבזה, וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא לאחד המחקרים שסוף כל החקירות האלו מעשה זמרי, וכן עלה לו לאותו המחקר, וזה שאמר שמואל כמין חטה הי' מעיקרא קודם שנעשה להוט אחר דברים הפחותים והנמבזים:

244

רמ״הולפי האמור י"ל דהא דלא דרש מהם הקב"ה קידוש מעשים אלא קידוש מוח לבד, דמקדושת המוח ממילא נמשך שיהי' קדושים במעשים, והנה ישראל השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה, והנה איתא במפרשי התורה שישראל לא המתינו על עצת הזקנים והשיבו כולם יחד מעצמם, כי לא רצו באמצעי, וכן אמרו כל אשר דיבר ה', רמזו לדבר ה' בלי אמצעי, ולפי דרכינו י"ל נמי שלא רצו נמי שקידוש מעשים שלהם יהי' נמשך מקדושת המוח אלא שבמעשה עצמה אף בלי הוראת השכל יהי' נמשכים אחר השי"ת, וזה כלפי שדרש השי"ת מהם קידוש המוח לבד, וקידוש מעשים יהי' נצמח מקדושת המוח, השיבו ישראל שגם זה נחשב ע"י אמצעי, המעשים באמצעות המוח, אלא שקידוש מעשים יהי' בלי אמצעי:

245

רמ״וולפי דרכינו הנ"ל שמצוות הגבלה ופרישה באו להיישיר את ישראל בקדושת המוח וקידוש מעשים, הגבלה לקידוש המוח ופרישה לקידוש מעשים, נמצא שלפי מה שדרש ה' מהם קידוש המוח לבד וקידוש מעשים ממילא קאתי, לא היו צריכין אלא למצוות הגבלה לבד, אלא לפי מה שהוסיפו ישראל קידוש מעשים צריכין נמי למצוות פרישה, למען שגם החומר יקבל התורה לתוך תוכו וכנ"ל, וי"ל עוד דהא דאמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו ראי' חושיית וגשמית, נמי לתועלת זה הוא למען יתקדשו גם חושים הגשמים:

246

רמ״זולפי האמור הכל כסדר נאמר, מאחר שלפי מה שדרש ה' מהם קידוש המוח לבד לא הוצרכו אלא למצוות הגבלה, ע"כ נאמר בראשונה מצוות הגבלה בשלישי בחודש, וברביעי כאשר הגיד משה את דברי העם אל ה' שקבלו עליהם מצוות הגבלה כבש"ס, ועם זה אמרו רצונינו לראות את מלכינו כבפירש"י, למען יתקדשו גם חושים הגשמים, ויהי' בהם קידוש מעשים בפ"ע, השיבו ה' לך אל העם וקדשתם היום ומחר שהוא מצוות פרישה, וזהו שברש"י א"כ שמזקיקין לדבר עמם ולקדש גם חושים הגשמים, א"כ צריכין גם למצוות פרישה [ואפי' אי נימא כדעת המזרחי שהש"ס שבת דבתלתא א"ל מצוות הגבלה, והא דויגד משה את דברי העם אל ה' הוא שקיבלו עליהם מצוות הגבלה, ורש"י בחומש שפירש הא דויגד משה הוא שאמרו רצונינו לראות את מלכינו פליגי אהדדי, נמי ניחא, דמ"מ מאחר שמצוות הגבלה באה לפי מה שדרש ה' מאתם, ומצוות פרישה באה לפי מה שהוסיפו ישראל, ע"כ נתחלקו נמי בזמן הציווי, שהגבלה בתלתא ופרישה ברביעי, להורות ששתי מצוות אלו הם נדרשים לענינים מתחלפים, זה לפי דרישת ה', וזה לפי מה שהוסיפו ישראל, ובאשר דרישת ה' קדום, הקדים נמי מצוות הגבלה, אך אנחנו בעניותן כבר פרשנו הדברים וישבנו דלא פליגי אהדדי]:

247

רמ״חבמדרש עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת בלקיחה ניתנה לך יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה נתנה לך, נראה לפרש, דהנה העתקת חפץ מרשות ראובן לרשות שמעון יש בג' אופנים, מצד המוכר, ומצד הלוקח, ומפאת שניהם יחד, וזהו השלשה דברים שהזכיר המדרש, שבוי' שהוא מצד הלוקח אף שאין הבעלים נתרצים כלל, וכמו כן מציאה שזוכה מן ההפקר, ולהיפוך מזה הוא מתנה הבאה רק מצד הנותן, ואפי' כוונה לקנות א"צ המקבל כאמרם ז"ל דדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות, ולקיחה הוא מצד שניהם יחד שהלוקח נותן דמי שווי' להמוכר, והמוכר מקנה החפץ, ונכנס זה לזה, זה תמורת זה, וזה תמורת זה, וכל שלשה ענינים אלו שייך לומר בהתורה לישראל, מצד הנותן הוא השי"ת שחפץ חסד הוא ונתן מתנה טובה לעמו ישראל אף שאינם ראויים לה כאמרם ז"ל בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וע"כ נקרא תורת חסד, ומצד המקבל, שישראל הם מבקשי התורה, כמו שאנו אומרים כי הם חיינו ואורך ימינו, וכמו אדם השואב לתוכו רוח חיים בנשימתו וכמ"ש באוות נפשה שאפה רוח, ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח, ובהרמב"ם פ"ד מה' רוצח בתלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנא' וחי עביד לי' חיותא, שכתב הרמב"ם שמבקשי תורה ובעלי' בלי חכמה כמות הם חשובים, ומצד שניהם יחד, היינו דלעומת שהאדם מזכך את נפשו ומשתוקק לתורה, כן לעומתו הקב"ה משפיע בו חכמת התורה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן אנו מברכין נותן התורה לשון הוה, ולא נתן לשון עבר, משום שהשפעת התורה הוא תמיד לפי הזדככות המקבל, מה גם שאין נותנים מן השמים אלא לפי ערך השתוקקות ודרישת המקבל כמ"ש יהיב חכמה לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, וזה שאמר המדרש, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, שמאחר שהוא חיות האדם, ובלעדה כמתים חשובין, כמו שכל דברים הנצרכים לחיות האדם ביותר נתנים לו בחנם כמ"ש בחובת הלבבות שהפנינים ואבנים טובות שאינם נצרכים לחיות האדם דמיהם יקרים, והמזונות מפני שצריכים לו לחיותו אין דמיהם יקרים כ"כ, ומים שיש בו צורך ביותר מצויים ביותר ובחנם, והאויר שהוא צורך היותר גדול ובלעדו א"א לחיות רגע, ע"כ מצוי לו בכל עת ובלי טורח ויגיעה, וכך הי' סברא החיצונה נותנת, שתורה שהיא חיות האדם כאויר לנשימה, תבוא בחנם לאדם בלי טורח ויגיעה, ת"ל לקחת בלקיחה ניתנה לך, שבאה גם מצד הנותן הוא השי"ת, ואורייתא וקב"ה כולו חד, וכמו שהיא טהורה, כך אינה מצוי' אלא בלב טהור ולפי ערך הזדככות, ואמר עוד יכול יהא חייב ליתן לו דמים, היינו לסגף את עצמו בסיגופים עד שיתן את כחות גופו ויחלש תמורת התורה, ת"ל מתנות במתנה נתנה לך, וכמ"ש הכוזרי שהתוה"ק לא העבידה אותנו בפרישות, וכמ"ש זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי עיקר סיגוף הגוף ללכת בדרכי התורה ואין לו סיגוף גדול יותר מזה, והיינו כי אין התורה ניתנת לאדם תמורת כחות גופו, אלא לפי ערך הזדככות גופו, והזדככות גופו באה רק ע"י הנהגה בדרך התורה:

248

רמ״טענין כפיית ההר עליהם כגיגית, דהנה בתוס' הקשו הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא בראותם אש הגדולה הי' חוזרין בהם, ועדיין אינו מובן, שאדרבה שמזה מובן ביותר כבודה של תורה וגדולתה, ויש לפרש שהוא כענין אמרם ז"ל בגר שבא להתגייר שאומרים לו עד שלא באת למדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת ומשבאת למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת, כן נמי כשיראו את אש הגדולה יבינו את גודל הנושא, ומה יהי' אם ח"ו לא יקיימוה, ואפשר ידמו בנפשם שטוב יותר שלא יקבלוה ולא יענשו, כענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת, וטוב יותר פת חריבה בלי חשש הפסד גדול שאין כמוה, מבית מלא כל טוב עם חשש הפסד ואש היא עד אבדון תאכל, כן יש לפרש דברי התוס':

249

ר״נולפי"ז י"ל שזה הי' ענין כפיית ההר כגיגית, שהראם לדעת שאיננו הוא כמו שמדמים בנפשם שאם לא יקבלוה ישארו עכ"פ בתואר אנשים פשוטים ופת חריבה ושלוה בה, אלא שם יהי' קבורתם, כי קבלת התורה היא מחוייבת, ואם לאו יחזיר כל העולם לתוהו ובהו, וא"כ שוב טוב יותר שיקבלוה, שאם לא יקבלוה ההפסד ברור, ואם יקבלוה הוא רק חשש הפסד, לעומת תקות המקוה והצלחת עולמים עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב בזה ובבא עין לא ראתה אלקים זולתך:

250

רנ״אשנת תרע"ח

251

רנ״באמר לך ר' יוסי יום אחד הוסיף מדעתו, כל המפרשים יצאו ללקוט אורות מה ראה על ככה להוסיף יום אחד, ולאחר את יום זה אשר קוינהו, ואם הי' הדבר נחוץ מדוע לא נאמר לו ככה מפי הגבורה מעיקרא ואענה גם אני חלקי בזה בעזהי"ת:

252

רנ״גוהנה בעיקר מצוות הפרישה שלשה ימים, שלכאורה נראה מהסוגיא דפולטת שכל עצמה לא באה אלא לתועלת טהרת הנשים אם יפלטו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה ע"ז מהא דדריש ההוא גלילאה עלי' דר"ח בריך רחמנא וכו' ביום תליתאי, פירש"י לפרישה, משמע שהי' תועלת עצמיי כללי, אשר ע"כ הגיד שעיקר הפרישה הי' לאנשים שיהיו נבדלים מעניני חומריים שנשים הם חומריים ביותר, ומ"מ שפיר נלמד דיני פולטת דלהנשים אין החיבור נחשב להם לפחיתות אדרבה שזה מעלה להחומר שנדבק להצורה, אלא שלהן הי' תועלת הפרישה מחמת חשש פליטה, עכתדה"ק, ומ"מ עדיין צריכין למודעי מאחר שנאמר שהפרישה באה לאנשים להיות מובדלים מחומר, הלא משמע נמי מדדריש ההוא גלילאה שגם הא דמצריך פרישה שלשה ימים ולא סגי לי' ביום אחד נמי מהאי טעמא גופי' הוא, כי נתבקש שיהיו מובדלים שלשה ימים מחומר, וכן משמע בזוה"ק (פ':) א"ר יוסי בההוא שעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני בההוא ליליא ונגהי תלתא יומין דלא אזדווגו לאינתתייהו אתו מלאכין עלאין וקבילו לישראל באחוותא וכו', והטעם דשלשה ימים י"ל עפימ"ש מהר"ל בהא דניתנה תורה בחודש השלישי לצאתם ממצרים מפני שהי' נתבקש שיהי' מובדלים לגמרי מחומריות המצריים, וכל זמן מספר שלשה הוא פירוד והבדלה לגמרי ממה שהי', הראשון הוא מצורף עם זמן העבר, והשלישי עם זמן של להבא, והאמצעי היא מפריש ביניהם לגמרי עיי"ש, כן נמי י"ל בטעם שלשת ימי הפרישה שבשלשה ימים נעשו מובדלים לגמרי, ולפי"ז אכתי תקשה מנ"ל הך דינא דפולטת כלל אימר דכל ענין פרישה הי' לתועלת האנשים, ולא הי' ענין לנשים בזה כלל:

253

רנ״דונראה לפרש דלעולם הפרישה באה להבדיל, דכל הבדלה הוא בשלשה, וע"כ כשתאמר בד' עביד פרישה הי' בדין ליתן תורה בששי שהוא יום שלישי לפרישה ומקצת היום ככולו כמו בחודש השלישי שחודש היציאה וחודש הנתינה נכנסים במנין כן השלישי בימים יום הפרישה ויום הנתינה נכנסין במנין, וכמו דדריש ההוא גלילאה דהקישן אהדדי, אלא שמשה הוסיף יום אחד מדעתו היינו בשביל הנשים כדי שגם הן יהיו טהורות למ"ת, ומוכח דפולטת בשלישי טמאה, דאלו בשביל האנשים הי' ראוי ליתן התורה ביום השלישי שהוא ביום הששי:

254

רנ״הולפי האמור יש לבאר נמי הטעם דלא נאמר כן מעיקרא למשה מפי הגבורה, דהנה מה שנתבקש שיהיו הנשים טהורות וראויות לקבלת התורה, י"ל מצד הסברא דלא צריכא להו כי האשה היא נכללת עם האיש ובת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה בשבילו אף שהיא מצד עצמה אינה ראוי' לאכילת תרומה מ"מ אוכלת בשביל בעלה שהרי היא טפילה אליו, ובסגנון זה הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דיעקב הי' מתיירא מעשו שמא תעמוד לו זכות ישיבת א"י אף שהי' מחזיקו לרשע וחשש שלא יהרגנו, וא"י אינה קולטתו, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, ואף שעדיין היו יושבין בה נאמר קאה לשון עבר, היינו שענין הרוחני של א"י שאינה מקיימת עוברי עבירה כבר הקיאה אותם, וכן נמי עשו אף שהי' דר בא"י בודאי כבר הקיאה אותו הארץ, הגיד הוא זצללה"ה הטעם שיעקב חשב שמאחר שהי' מכבד את הוריו והי' טפל ליצחק אבינו ע"ה סבלתו הארץ אגב יצחק עכ"ד, וכן י"ל גם לענין נשים במ"ת דלא איכפת שיהיו ראויות מצד עצמם מאחר שהן טפלים לבעליהם לעולם נחשבו ראויות אגב בעליהן:

255

רנ״ווי"ל דשאני הכא דמאחר שקבלו ישראל עליהם מצוות פרישה, והפרישה היתה בסתם והיתה משמעה גם פרישה לעולם לא לזמן בלבד כמו שדייק לה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דחשיב לי' דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו, וא"כ בשעת פרישה לא ידעו עוד שיהיו להם עוד היתר וסילקו מחשבתם מהן לגמרי ע"כ אז שוב לא היו נחשבות טפלות לבעליהן ונכללת עמהם, ע"כ נתבקש שיהיו ראויות מצד עצמן, ולפי"ז מיושב דמעיקרא קודם שקיבלו ישראל עליהם מצות פרישה שסילקו מחשבתם מהן לגמרי עדיין היו נכללות עם בעליהן וטפלות להם ולא היו צריכין שיהיו ראויות לעצמן, וע"כ אז כשאמר השי"ת למשה מצוות פרישה הי' הציווי רק לאנשים שיבדילו שיהיו האנשים ראויין למ"ת והנשים אז היו נכללות בבעליהן, אך משה מדעתו את מהות ישראל שסילקו את מחשבתם לגמרי מהנשים ונעשו הנשים עם בפני עצמן בלתי טפלות לבעליהן, ע"כ הוסיף משה יום אחד כדי שיהיו גם הם ראויות לעצמן, אך השי"ת אף שצפה שישראל יקבלו עליהם ויסלקו מחשבתם מהן לגמרי, מ"מ לא יתכן שיצוה הפרישה גם לנשים היינו להוסיף יום אחד, שא"כ הי' זה כאלו אמר בפירוש שהפרישה הוא לעולם, ושוב לא הי' יתכן לחזור ולהתיר להם אחר מ"ת כי דבר ה' הוא יקום לעולם, ע"כ כמו שלא נאמר בפירוש שהפרישה היא לעולם אלא בלשון סתמי שיהי' משמעותו כה או כה, ככה נמי לא הי' אפשר לצוות את הפרישה בשביל הנשים, וישראל הבינו מדברי משה שהכוונה פרישה לעולם [ובאמת שכך הי' נתבקש שיסלקו מחשבתם מהן לגמרי] ואז שוב הוסיף משה יום אחד מדעתו את כוונת ישראל:

256

רנ״זולפי האמור יש לפרש נמי שיטת הרמב"ם עפ"י גירסת הר"ח זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרים שלש עונות שלימות בעינן דחכמים ס"ל כראב"ע דפולטת בשלישי טהורה [ולית להו נמי משום לא מראש בסתר דברתי, כן משמע מדברי הרמב"ם בפירושו פ"ח דמקוואות דאסברה להו דעונה השלישית היא לאחריהם עיי"ש] ובפשיטות משמע דס"ל כרבנן דבששי בחודש ניתנה תורה ולא הוסיף משה כלום, ויש להבין למה נדו מסתם ברייתא דג' דברים עשה משה מדעתו, ויש לפרש שגם ראב"ע וחכמים דשלש עונות ס"ל כר' יוסי דבשבעה בחודש ניתנה תורה והוסיף משה יום אחד מדעתו [לא כס"ד דהש"ס דראב"ע כרבנן, דהש"ס קאמר לרווחא דמילתא ולא נחית הכא אלא לסברא פשוטה דשפיר סבר לה כרבנן וליכא להקשות עליו מידי אלא רע"ק כמאן] והיינו כנ"ל דלאנשים סגי לי' בשלשה ימי הפרישה ויום הפרישה ויום נתינת התורה סליק להו במניינא, והוספת יום אחד בא רק בשביל הנשים, ומשום דאחר שקיבלו ישראל עליהם למצוות פרישה לעולם שוב אינם נעשים ראויות בכלל בעליהן וצריכין להיות ראויות גם לעצמן, אבל לא כר' ישמעאל ורע"ק דסגי להו בטבילה באותו יום של הפליטה, אלא דצריכין שלשה ימים להבדלה ולהפרישה מעת הפליטה, כי דין הפליטה לעולם כדין הרואה קרי, וכמו לענין טבילת עזרא שדין אחד להם, כן נמי צורך השלשה ימים להבדיל נמי דין אחד להם, ולפי"ז מוכח דפולטת ביום השלישי טהורה דמאחר דבד' בשבת פירשו, אם תפליט ביום ששי בשבת תהי' טהורה, ואין חשש פליטה אלא שמא תפליט ביום חמישי בשבת, דאם תפליט ביום וא"ו הרי הוא יום השלישי וטהורה ואינה נחשבת פולטת כלל, ואם תפליט ביום ה' יהי' יום השבת יום שלישי לפליטה ויש כאן ג' ימי הבדלה כנ"ל, אבל אם תאמר פולטת בשלישי טמאה עדיין לא הועיל משה בהוספת יום אחד, דאם תפליט בששי עדיין טמאה ותחשוב יום ששי כיום הראי' ושוב לא תשלם ימי הבדלה עד יום א' בשבת:

257

רנ״חוזהו סברת ראב"ע וחכמים דפולטת בשלישי טהורה, אבל ר' ישמעאל ורע"ק ס"ל דאינו דומה דין פליטה לדין הראי', וא"צ שלשה ימים מעת הפליטה אלא יום הפליטה לבד טובלת ונעשית ראוי', וע"כ מוכח דפולטת ביום השלישי טמאה וההוספה הי' בשביל הנשים לבד אחר דע"י הפרישה לאנשים נעשו לעם בפ"ע וכנ"ל:

258

רנ״טהעולה מזה דכל תנאי דבסוגיא כלהו ס"ל כר' יוסי דבשבעה בחודש ניתנה תורה, ומרע"ה הוסיף יום אחד מדעתו בשביל הנשים שיהיו גם הן ראויות לקבלת התורה בעצמן, מאחר שישראל קיבלו עליהם מצוות פרישה לעולם שוב אינן נעשין ראויות אגב בעליהן, אלא שראב"ע ס"ל שהוצרכו ליום השלישי אחר הפליטה ור' ישמעאל ור' יוסי ס"ל דבטבילה לחודא סגי:

259

ר״סליל א'

260

רס״אבמדרש באותה שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם א"ל הקב"ה אי אתם מתביישים הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכותו של אברהם וכו':

261

רס״בונראה לפרש עפ"י דברי המדרש שיר השירים א' י"ט צרור המור דודי לי ר' עזרי' ב"ר יהודה פתר קריי' באברהם אבינו וכו' בין שדי ילין שהוא מותאם בין שכינה למלאך שנא' וירא וירץ לקראתם וירא בשכינה וירץ למלאך עכ"ל, ביאור הדברים דהנה אאע"ה מעולם עוד לא זכה לגילוי שכינה באופן נעלה כמו אז כמבואר בזוה"ק, וברמב"ן שהי' גילוי שכינה זה רפואה למילתו כמ"ש באור פני מלך חיים, ומובן עד כמה הי' הגילוי שכינה זה חביב עליו, ולפי השערת אנושי לא יוכל לשער תענוגי עוה"ב יותר מזה, ומ"מ כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים לא השגיח על כל אלה ומחל על תענוגו העצום, וזהו תכלית מדת החסד שלא יזכור את עצמותו ואת צרכיו כלל רק תכלית הכוונה יהי' הטבת זולתו, ע"כ זכה להמשיך מדת החסד בעולם עד התכלית, וזהו הענין שבמדרש הנ"ל שהי' מותאם בין שכינה למלאך, היינו שהי' אמצעי להמשיך תוספות אור מהשכינה להמלאך, מדה במדה כמו שהוא עזב את תענוגו העצום בשביל המצוה זכה שהוא יהי' הראש וראשון בקבלת האורות להגדיל את תענוג הדביקות שלו ביתר שאת וממנו להמלאכים באופן שהוא הי' צינור השפעת האור שקיבל מהשכינה ונתן להמלאך, וזה דמייתי לה מקרא דבין שדי ילין כמו שדיים המשפיעים חלב, ואברהם הי' הראשון לקבל השפעת השכינה המכונה בשדיים ולהשפיע להמלאכים, ולפועל דמיוני הי' הסעודה שהאכילם, ואף שהמלאך איננו מוסיף שלימות ונקרא עומד, וכמו שאיננו נצרך לאכילה להוסיף לו כח ואילות, ואיננו כבו"ד שצורתו להיות תמיד מוסיף ומקבל שלימות וחיות הן ברוחניות ע"י תורה ומצוות, והן בגשמיות ע"י אכילה להוסיף ליחות תמורת הניתוך ממנו, והמלאך איננו צריך לכל אלה, גם אין בו כלל כלי קיבול, מ"מ זכותו של אאע"ה משך כ"כ שפע חסדים בעולם שעבר כל חוק וגבול להיות חל אף אל בלתי מוכנים לקבל, ולא לעצמו לבד זכה אלא גם לזרעו אחריו שתהי' מדריגתם למעלה מהמלאכים והם יהיו אמצעים בין שכינה למלאכים להמשיך גם עליהם שפע חסדים ואף שמצד עצמם אינם בר הכי להוסיף שלימות כנ"ל, מ"מ בזכות ישראל ממשיכים גם עליהם שפע חסדים אורים גדולים למעלה ממדריגתם, וכן יתקיים בכלל ישראל לעתיד כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וברש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתן לעין כל שהם יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממה"ש והם ישאלו להם מה פעל אל, וכמו שהוא הי' מותאם בין שכינה למלאך:

262

רס״גוהנה המלאכים שבקשו לפגוע במשה שבא לקבל את התורה, הי' מחמת ידיעתם שכל יצורי מעלה ומטה הכל תלוי בהתורה, וא"כ חשבו שמעתה יהי' השפלה למדריגת מלאכים שיצורי מטה שניתן להם התורה יהיו על גביהם וכמ"ש עולים ויורדים בו עולים בעלייתו ויורדים בירידתו, ע"כ עשה השי"ת קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם וא"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו, והיינו דכל מאן דאכיל דלאו דילי' בעית לאסתכולי בי', ואתם הרי אכלתם בתוך ביתו מהשפעת החסדים למעלה ממדריגתכם, והרי תדעו מעתה ותבינו שאין זה לכם נחשב השפלה, אלא תוספת מעלה, מה שאין לכם בלעדם:

263

רס״דוממוצא הדברים שהתורה ניתנה בזכות אברהם שהמשיך השפעות החסדים ואורות גדולות אפי' למי שאיננו בית קיבול לקבל, וכך הוא היו"ט של מ"ת שאפי' מי שעדיין לא הגיע למדה זו להיות ראוי לקבל הארות חג הקדוש הזה, מ"מ אם רק רוצה בכל לבו ניתן לו בתורת חסד מדתו של אאע"ה:

264

רס״הענין שהקדימו נעשה ונשמע, יש לפרש בהקדם דברי זוה"ק ח"ג (ק"ח:) את אזנו אמאי הא אוקמוה, אבל שמיעה תלי בהאי אתר, עשי' לעילא, ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה אקדימו עשי' לשמיעה, דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשי', שמיעה בהאי שמטה תליא, וע"ד הוא פגים להאי שמיעה יתפגים שמיעה דילי' וישתאר פגימו בי' עכ"ל, ובהגהות הרח"ו עשי' לעילא בינה, ויש לתמוה דבכ"מ מהזוהר משמע שהשמיעה בבינה כי אוזן גימטריא ס"ג והעשי' במלכות וכאן כתב להיפוך עכ"ל:

265

רס״וואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין, ויש לפרש עפ"י פשוט, דהנה מ"ש כאן דעשי' בבינה לא חדת היא, וכבר למדנו זה מדברי האריז"ל בסוד אומר ועושה אומר בחכמה ועושה בבינה, וכן הביא הרמ"ז בכאן כולם בחכמה עשית, ופי' כולם שרשם בחכמה ועשית בבינה, הגם כי בכ"מ העשי' הוא במלכות ובינה הוא בלב כמ"ש הלב מבין, מ"מ י"ל ששני מיני עשי' הם, יש עשי' שהיא באיברים בכוונה לעשות וכענין שכתוב וישלח אברהם את ידו, ויש עשי' הבאה מחמת בינת הלב שכ"כ נתעצם הבינה שבלב עד שהאיברים מעצמם נמשכים לעשות ולא יצטרך לכוין לעשות, וכמו כשרואה כותל נופל איננו נצרך לכוין ולשלוח את רגליו לסור מן המקום שלא תפול עליו הכותל, כי באשר הדבר ברור בלי שום ספק שאם לא יסור מן המקום תפול עליו הכותל ותרוץ את גלגלתו וא"צ לזה ישוב הדעת, כן הוא נמי בענינים אשר מצד התעצמות בינת הלב יודע ומבין שכך צריך להיות בלתי שום שקלא וטריא, ויובן עוד יותר עפ"י דברי כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, היינו שהוצרך לשלוח את ידו ולא היתה היד נמשכת מעצמה לעשות, כי מחמת שבאמת לא היתה כוונת השי"ת לשוחטו אלא להעלהו בלבד, לא היתה היד נמשכת מעצמה לעשות פעולה זו והוצרך לשליחות ידו, כי בכ"מ היתה ידו של אאע"ה נמשכת מעצמה לרצון השי"ת עכת"ד, ובסגנון זה י"ל דה"ה דאם מחמת עוצם בינת הלב האברים מעצמם נמשכים לעשות אינו נקרא שליחת יד, ולפי"ז י"ל דהעשי' שהיא ע"י שליחת יד מתייחסת למלכות, אבל העשי' שהוא ע"י התעצמות בינת הלב אז העשי' מתייחסת לבינה, באשר מוצאה מבינת הלב וטפילה אלי' ומתפעלת ממנה, וע"כ נמי העשי' שהיא בכוונה וברעותא דליבא עד שהאיברים מעצמם עושים מתייחס העשי' לבינה, אך באם העשי' איננה כ"כ מרעותא דליבא והוצרך לשליחת יד כנ"ל עשי' זו מתייחסת למלכות שענין מלכות ואדנות הוא לעשות ככל אשר יצוה אף שלבו בל עמו ואין האיברים מעצמם נמשכים לעשות, וע"כ במעשה השי"ת לעולם העשי' מתייחסת לבינה וע"כ אומר ועושה וכולם בחכמה עשית כל לשון עשי' היא בבינה, ומ"מ י"ל גם במעשה השי"ת בכל מקום כביכול שעושה שלא לרצונו כמ"ש ויתעצב אל לבו, וכגון ותקצר נפשו בעמל ישראל, ובכלל כל העונשין והגזירות שהביא על ישראל מאחר שהם היפוך רצונו ית"ש, יש לייחסם למדת מלכות:

266

רס״זקיצור הדברים ששני סוגי עשיות המה, העשי' שהיא בכוונה וברצון וברעותא דליבא לעולם מתייחסת לבינת הלב, וכביכול למעלה למשכיל למדת בינה, והמעשים אשר אינם מסתעפין מרעותא דליבא או בלתי כוונה מתייחסים למדת מלכות:

267

רס״חוכן י"ל נמי בשמיעה ששני מיני שמיעה המה כי שמיעה שהיא חודרת לעומק הלב והלב מתפעל ומתרגש ממנה ומקבלתו בתשוקה ורעותא דליבא מתייחסת לבינה, ושמיעה שהיא בחיצוניות לבד היינו שנשארת בכלי האזנים בלתי ישום אליו לבו בתשוקה והתפעלות והתרגשות הלב מתייחס למלכות, וזה עצמו הוא ההפרש בין שמיעה להאזנה, כי שמיעה אפשר להיות בשטחיות המאמר בכלי האוזן לבד ועדיין איננו נוגע להלב, אבל האזנה הוא כאשר ישים הדברים אל לבו ומקבלם, וכמו שפרשנו מ"ש בפ' בשלח ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה"א והאזנת למצותיו, שאין זה כפל לשון במלות שונות, אלא שמיעה יכול להיות בחיצוניות לבד לכן הוסיף לומר והאזנת למצותיו, וזהו איזון מצוות הנזכר בדברי חכז"ל, וזהו אוזן גימטריא ס"ג הרומז לבינה, ומעתה הן עשי' והן שמיעה יש מהן מתייחסות לבינה ויש מתייחסות למלכות, ומ"מ אף כששניהם מרעותא דליבא כנ"ל ששניהם מתייחסים לבינה עדיין הפרש גדול ביניהם, שמיעה היא תחילה בכלי האזנים ומשם חודר לפנים לתוך עומק הלב והוא מחוץ לפנים, ועשי' כשבאה מפאת עוצם בינת הלב הוא תחילה בפנימית הלב ומשם התפרץ ויוצא לחוץ לאיברים החיצונים, והוא מפנים לחוץ:

268

רס״טומעתה אין סתירה לדברי זוה"ק שפעם מתייחסת שמיעה לבינה ועשי' למלכות, ופעם להיפוך, שהכל תלוי באיכות השמיעה והעשי', אם הוא עיקר בבינת הלב או בכלים החיצונים:

269

ר״עוהנה בעבד עברי אמרו ז"ל אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב או במוכר עצמו כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע, ומקשים העולם מה חטאה האוזן הרי שמעה אלא שהוא לא ציית, הי"ל לירצע את הידים, והתירוץ הוא שלא שמע מרעותא דליבא אלא בשטחיות ולא שם אליו לבו, וע"כ נסתעף מזה שלא קיים מה ששמע, כי אלמלי הי' שמע מפנימיות הלב לא הי' בא לידי מדה זו, וע"כ יפה כתב הזוה"ק דשמיעה תלי בהאי אתר דהיינו במלכות, ששמיעה כזו ששמע העבד העברי שנשארה השמיעה בחיצוניות ולא חדרה לפנימית הלב, שמיעה זו מתייחסת למלכות, וזה שאמר שמיעה בהאי שמטה תליא וע"ד הוא פגים להאי שמיעה יתפגים שמיעה דילי', אבל ישראל דקיימי בטורא דסיני דהוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה, אצלם גם השמיעה גם העשי' מתייחסות לבינה, ומ"מ יתרון הכשר לעשי' על שמיעה שהעשי' באופן כזה שהיא מחמת התעצמות בינת הלב ורעותא דליבא, והוא מפנים לחוץ היינו התגברות הפנימית על כלים החיצונים עד שחיצונית בטל להפנימית, והפנימית הוא הראשית והעיקר לתפום את השם, זה במעלה יותר משמיעה שהוא מחוץ לפנים כנ"ל שעדיין אין בטל החיצונית לפנימית כמובן, וכל זה כששניהם מרעותא דליבא אלא שזה התפשטות הפנימית לחוץ לעשות גם מחיצונית פנימית וזה מחוץ חודר לפנים, אבל כששניהם אינם כ"כ מרעותא דליבא והם מתייחסים למלכות שוב השמיעה יותר נכבדת מהעשי', שזה מכלי המוח, וזה בא מאיברי הגוף, ועוד שהשמיעה היא ברישא, וע"כ אמר הזוה"ק דישראל דהוו ברחימו דלבייהו א"כ שניהם היו מתייחסים לבינה ע"כ הקדימו עשי' לשמיעה:

270

רע״איום א'

271

רע״בטעם ששתי הלחם באות חמץ, י"ל דהנה בזוה"ק ח"ג (צ"ז:) ובג"כ איקרי בגוונא דא עצרת דאית בי' ביטול יצה"ר וע"ד לא כתיב בי' חטאת כשאר זמנין וגו' ונראה לפרש טעמא דאית בי' ביטול יצה"ר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקליפה הפנימית שבחטים כשהן משומרים באוצר אינם נקראים פסולת עדיין שהרי הם נצרכים לשמירת החטים, ואימתי נקראים פסולת כשנתקרבו החטין לטחינה שאז אין צורך עוד בקליפתן, והיינו טעמא דשומר לפרי אתרבי לענין קבלת טומאה שיש לו חשיבות אגב האוכל ואינו נקרא פסולת עדיין עכ"ד:

272

רע״גוהנה ענין יצה"ר הוא פסולת הבריאה שבאשר הוא נברא א"א שלא יהי' בו חסרון, ואין זה חסרון מצד הבורא ח"ו, אלא כך הוא צורת וטבע הנברא, כן הוא במהר"ל, וע"כ איתא בזוה"ק שעיקר משכן היצה"ר הוא בגיהנם, כי גיהנם הוא פסולת העולם, ובזוה"ק דמרה באדם דהוא פסולת הגוף הוא גיהנם שבאדם, ויצה"ר שהוא פסולת הבריאה משכנו נמי במקום פסולת העולם, כי מקומו ומשכנו של דבר הוא לפי מהותו, וכענין אמרם ז"ל במדרש פ' תולדות לא הלך עורב אצל זרזיר אלא מפני שהוא מינו, וע"כ מהות היצה"ר להסית לעבירה ולכל רע שהיא פסולת המעשים שבאשר מהותו הוא פסולת נמשך ומושך לדבר שהוא פסולת:

273

רע״דאך לפי דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקליפה נקראת פסולת דווקא אז כשאין צורך בו, ע"כ יצה"ר נמי דהוא נקרא פסולת רק באשר יותר טוב הי' בלעדו, וכל עצמו לא נשתאב באדה"ר אלא מחמת חטא עהדטו"ר שנתערב הרע בטוב, והנה בש"ס שבת כשקטרגו המלאכים על נתינת התורה לתחתונים השיב להם מרע"ה יצה"ר יש ביניכם כו' א"כ הי' תועלת גדול מיצה"ר שבשבילו נצח מרע"ה את המלאכים, ומאחר שצורך בו אינו נקרא פסולת, וממילא נמי בכל שנה כשנתעורר ענין זה הוא פושט צורת פסולת מעליו, וממילא אז אינו מושך לפסולת המעשים, וזהו שבזוה"ק שעצרת אית בי' ביטול יצה"ר, ומה שנראה גם בעצרת רשעים ועוברי עבירה, הוא מצד חטאים הקודמים שעבירה גוררת עבירה אבל לא מן יצה"ר בעצם:

274

רע״הולפי"ז יובן הטעם ששתי הלחם באות חמץ, שחמץ בכל מקום רומז ליצה"ר כדאיתא בספה"ק, וע"כ בכל מקום אין בו ענין לגבוה שהוא היפוך מהות הקרבן שנבררו חלקי הטוב ועולין לריח ניחוח, וזה הוא פסולת שראוי לו הדיחוי ולא הקירוב, אך בעצרת שפושט צורת פסולת באות חמץ, וזהו ענין התנופה שמניפו משפל מצבו שהי' עד הנה ומעלין אותו בקדושה:

275

רע״ווהקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים וגו' יש לדקדק דבכל מקום כתיב פרים קודמים לאילים וכבשים וכאן כבשים קודמים בכתוב, ונראה דהנה ידועין דברי רש"י דפרים כנגד אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם, אילים כנגד יצחק דכתיב וירא והנה איל, כבשים כנגד יעקב דכתיב והכשבים הפריד יעקב, ונראה הענין דבקר יש בו בחי' דעת כמ"ש ידע שור קונהו, וע"כ נקרא בקר מלשון בוקר שכתב הא"ע שלשון בוקר נגזר מלשון לא יבקר, כי בוקר הוא מבקר ומבדיל את הצורות, וזה בחי' דעת כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, וזה הי' מהותו של אאע"ה כי רב לא הי' לו אב לא למדו, אלא מעצמו ידע והבין את קונהו והבדיל בין אור האלקי לחושך של ע"ז, ע"כ פרים נגד אברהם, אילים הוא לשון כח ואילות כמד"א הייתי כגבר אין איל, אילותי לעזרתי חושה, והענין להתגבר על טבעו בכח ולכוף את יצרו, ולהרגיז יצ"ט על יצה"ר, וזה הי' מדתו של יצחק מדת הדין, והודיע לכל באי עולם דאית דין ואית דיין, והביא מדת היראה בלב הבריות, וזה הי' ענין עקידת יצחק להכריח ולעקוד כל כחות הנפש ולהכניעם תחת הקדושה, וע"כ אילים כנגד יצחק, כבשים אית בהו מדת הכנעה והמשכה אחר הרועה ואינן נזקקין לכפי' ומקל חובלים, וזהו מדת התמימות, ובמדרש שמות כ"ד למה נמשלו ישראל לשה מה צאן כל מקום שהרועה מנהיגה שם נמשכת כך ישראל וכו' וכה"א משכני אחריך נרוצה, וזהו מדתו של יעקב איש תם שהי' מעצמו נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי כפי' והוראת השכל:

276

רע״זוהנה כל המועדים הם תלוים בקידוש ב"ד שבדעתם מבדילים זמני החודש, וכאמרם ז"ל משפט כתיב בי', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אשר בכל זמן מיעוט הירח יש שליטה לכחות חיצונים, והב"ד מבררין בכח המשפט שמעתה אין להם עוד שליטה, ע"כ ראשית ויסוד הקרבן הוא פרים, וכן בקרבנות הנשיאים שהיו שם פרים ואילים וכבשים היו פרים ברישא, שהרי הם בדעתם השכילו להביא קרבנם, וזהו לעולם סדר העבודה כמ"ש דע את אלקי אביך ועבדהו, אך קרבנות הבאין בגלל הלחם הרומז לתורה כבזוה"ק כמ"ש לכו לחמו בלחמי, ומ"ת זכו ישראל בגלל מדת התמימות שבהם ואמרו נעשה ונשמע ובש"ס שבת אנן דסגינן בשלימתא כתיב בן תומת ישרים תנחם, ע"כ עיקר יסוד הקרבן וראשית שלו היו כבשים:

277

רע״חוהייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פשטות הכתוב וכן פירשו כל המפרשים ז"ל דהא דוהייתם לי הוא מהיעודים הטובים כלומר אם אתם תקיימו התנאי ותשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, אני אעשה זאת לכם ואגמול עמכם יעודים הטובים והייתם לי סגולה וגו', אך במכילתא והייתם לי סגולה יכול כשם שעבד מסגל אחר רבו ואשה תחת בעלה ת"ל והייתם לי סגולה, משמע דהא דוהייתם לי סגולה הוא מהתנאים, אבל יש להבין מהו ענין יכול כשם שעבד מסגל אחר רבו, והאיך יתכן זה דאיצטריך קרא למעוטי:

278

רע״טונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ופירש האריז"ל שהוא ניצוצי קדושה המפוזרים בכל העולם שישראל מבררים בגלותם, והקשה א"כ האיך היו ניצוצות האלו מתבררים אם לא חטאו ישראל ולא גלו, ותירץ שבאם לא חטאו הי' כחם יפה למשוך מרחוק אליהם לא"י את כל חלקי הקדושה מסוף העולם, אך כשחטאו נחלש כחם וצריכין לאהדורי בתרייהו בכל מקומות שנפוצו שמה עכ"ד, וממוצא הדברים שישראל נשתלחו לזה העולם לאסוף ולקבץ את כל חלקי הקדושה, והנה מובן שחלקי הקדושה המתבררים ונתדבקים באדם הם מוסיפין באדם אהבה ודביקות להשי"ת ומצא מין את מינו וניעור:

279

ר״פובזה יש לפרש דהיינו הסיגול שיכול כשם שעבד מסגל אחר רבו וכו' היינו שבירור חלקי הקדושה תכוונו לתועלת שלכם ולטובתכם, ת"ל והייתם לי סגולה היינו שתסגלו לי לשמי, וכענין שכתוב ויקחו לי תרומה שפירש"י לי לשמי, כן נמי הפירוש הך דהכא, [ולפי האמור מובן הא דאמרו ז"ל אין אתה בן חורין להבטל ממנה שבכל רגע ורגע מוטל עליו עוד לסגל עבור השי"ת, וכמו שכיר שנשכר ללקט מציאות] ובזה יש לפרש סיום הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים, היינו לסגל לי חלקי הקדושה המפוזר בין העמים, כי לי הארץ, היינו שחלקי הקדושה מפוזרים בכל הארץ, וזהו קיום וחיות כל הארץ, וע"כ נדרש בירור חלקי הקדושה מכל הארץ:

280

רפ״אואפשר שגם לדעת המכילתא הוא מהיעודים הטובים ולא מהתנאים, כי זה הענין לעשות הכל לשמו של מקום אף שיש בו נמי גם להאדם העושה תועלת עצום מאד כנ"ל לא יביט ולא יזכור תועלתו כלל אלא לשמו של מקום לבד, זה אינו בטבע האדם, אלא ע"י שמיעה בקולו ושמירת בריתו זוכין לעשות לשמה, ואפשר מטעם זה לא הקריבו ב"נ שלמים, כי אכילת קדשים בלי כוונה היא סכנה עצומה כידוע מענין יוחנן כה"ג ששימש בכה"ג שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, ובהאריז"ל שבא מאכילת קדשים בלי כוונה, ובזה יש לפרש הסיום ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שכהנים פירש"י שרים, היינו שיהי' כל אחד מושל ברוחו ולבו ברשותו ומטהו לכל אשר יחפוץ, וגוי קדוש פירושו נבדל, היינו נבדל מתועלת עצמו כלל, והיינו שימשול ברוחו לעשותו נבדל ומתכוין לשמה בתכלית, אבל סוף היעוד מה שכר נשיג עבור זה א"א לפה לומר ואף לא הלב לחשוב עין לא ראתה וגו' יעשה למחכה לו:

281

רפ״ביום ב'

282

רפ״גבש"ס שבת ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר"ח בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא אמר רבא אעפי"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, ובתוס' ואעפ"י שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה, ועדיין אינו מובן שאדרבה כשיראו אש הגדולה יתיראו מלחזור וכמ"ש ולמען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ואין לפרש שלא יטענו ויאמרו מוטעין היינו, שלא היינו יודעין מעיקרא חומר הנושא, דא"כ כ"ש שלא הועיל הכפי' שיכולין לומר גם עתה אנוסים היינו:

283

רפ״דונראה לפרש דהנה יש לדקדק בלשון שכפה עליהם את ההר כגיגית, ופירש"י קובא שמטילין בה שכר והיא כלי שיש לה תוך ונמצא כשכפה עליהם הי' נעשה ההר כמין גיגית הפוכה והי' נעשה בההר כמין חלל מתחת באופן שהי' ההר מקיף על ישראל מכל צד ממעלה ומהצדדין, ולכאורה בלתי מובן למה נצרך להסיבוב מהצדדין שהי' די שיהי' ההר שטוח ומסכך עליהם כמין אוהל ממעלה לבד ואם לא יקבלו יכבוש עליהם את ההר שעל ראשיהם, ושם יהי' קבורתם, ואינו נצרך לכפי' זו היקף וסיבוב מהצדדין כלל:

284

רפ״הונראה דהנה בש"ס כתובות מעשה בר' יוחנן ב"ז שראה ריבה אחת מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים והיא היתה בת נקדימון בן גוריון, ואמר אשריכם ישראל בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם וכשאין אתם עושין רצונו של מקום מוסר אתכם ביד אומה שפילה ולא ביד אומה שפילה אלא ביד בהמתם של אומה שפלה, ומהר"ל בס' הגבורות פ"ד דקדק מהו השבח והאשרי על המסירה ביד בהמתן של אומה שפלה, ולפי הפשוט יותר היו ישראל מאושרים באם אפי' כשאין עושין רצונו של מקום נמי מתנהג עמהם השי"ת כרוב רחמיו, ואינו מוסר אותם ביד השפלים כאלה, ותירץ כי דבר זה אשר הם נמסרים ביד אומה שפילה וביד בהמתם הוא נמשך אחר מדריגתם, מפני שמעלת ישראל מעלה נבדלת, ואין חסרון שייך במעלה נבדלת, לכך כאשר אין עושין רצש"מ ונמשך להם החסרון הרי יגיע להם ביטול לגמרי וכו' אבל מדריגת האומות אין עצם מעלתם מעלה נבדלת אשר לא תקבל חסרון לכך אף כי הם אינם בשלימותם אין כל כך ירידה להם עיי"ש שהאריך עוד בענין זה:

285

רפ״ווי"ל עוד בלשון אחר, דהנה ידוע שחיות ישראל הוא למעלה מן הטבע ומסדר משטרי המזלות, שהרי בסדר הטבע ומשטרי המזלות לא הי' אאע"ה ראוי להוליד, ומ"מ אף שתולדותם למעלה מהטבע, עדיין הי' מלובש עכ"פ בהטבע, ובש"ס שבת (קנ"ו:) שא"ל הקב"ה לאאע"ה צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ומוקימנא לי' במזרח, וברש"י דקאי צדק שהוא מזל שלך במערב שהוא מקום מצונן ואין ראוי להוליד מוקימנא לי' במזרח שהוא מקום חום עכ"ל, ומדאיצטריך לאוקים לי' במזרח משמע דהי' נצרך שיהי' מלובש בטבע ומשטרי המזלות, דאיל"ה מה איכפת לי' דקאי מזל שלו במערב והרי אינו תחת המזל כלל, והאומר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, א"ו כמ"ש, ועי' ברמב"ן ריש וארא שכתב דבאבות היו הנסים נסתרים מלובשים בהטבע, אך ישראל במ"ת התעלו להיות כל חיותם למעלה מהטבע בלתי לבוש הטבע כלל, וע"כ גם יצי"מ שהי' בשביל מ"ת כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, התחילו תיכף הנסים יוצאים מהיקש הטבע, והי' כל הנהגה במדבר בלתי לבוש הטבע עמוד אש וענן ומן ובאר של מרים:

286

רפ״זוהנה האומות שהם תחת משטרי המזלות כשמזלם עולה הם מצליחים וכשהמזל יורד הם בירידה, ומ"מ המזל אף כשהוא בירידה איננו בטל במציאות אלא שהוא בשפלות ומתחת לכדור הארץ, ע"כ גם האומה שחיותה ממזל זה נמי איננה בטילה במציאות אלא שהיא בשפלות, וע"כ אין מגיע ביטול לאומה אלא בהעדר כוכבה לגמרי, ואז נפלה ולא תוסיף להיות אומה זו במציאות לעולם והיא נבלעת באומה האחרת, כמו כוכב שהי' משפיע עלי' שנבלע באחר, אך ישראל שכל חיותה איננה כלל במשטרי המזלות ואף גם זאת שאין החיות מלובש במשטרי המזלות, אלא הכל תלוי באור האלקי המופיע עליהם, ממילא כשאין עושין רצש"מ אין להם חיות כלל, ולולא שנשבע השי"ת להם וכרת עמם ברית הי' בדין שיפסק חיותם ח"ו לגמרי, ויהיו כלא הי', אלא מחמת השבועה השי"ת מקיים אותם בסתר פנים עד עת קץ שישיב ויאר פניו עליהם ככל יעודי העתיד, וע"כ בעודם בהסתרת פנים לא נשאר להם אלא חיות מעט מן המעט כדי להצילם מכליון חרוץ ח"ו, ולא יותר, ע"כ הוא מיסר אותם ביד אומה שפילה וביד בהמתם עד שלא נשאר בהם אלא קוסטא דחיותא וכמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, כי בגלות הם בבחי' שינה לבד שלא נשאר אלא קוסטא דחיותא שהיא רק כלי לקבל את נפש החוזרת בהיקיצו, וא"כ מזה עצמו שמסר אותם ביד אומה שפילה, וביד בהמתם עד שנחשוב שאין להם שום מציאות, ומ"מ לא נתבטלו ח"ו לגמרי כשאר אומות שנתבטלו ונבלעו באחרת אף שלא קדם להם שפלות גדולה כזו, זה מורה על מעלת ישראל בעבר ותקוה טובה הנשקפת להם בעתיד, שהשי"ת בכבודו ובעצמו בלתי שום לבוש מערכות הטבע ומשטרי המזלות הוא האיר להם, והוא עתיד להאיר להם, אבל אם לא הי' מוסר אותם ביד אומה שפילה וביד בהמתם לא הי' ניכר מעלת ישראל, והי' יכול האומר להכחיש שככל הגוים בית יהודה תחת המזל ויורדים בירידתו, שמ"מ יש להם מציאות בצד מה כנ"ל:

287

רפ״חולפי האמור יתפרש לנו הכתוב ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה, היינו דהנה ידוע דהאלקית הוא אחדות וכל הנבראים הם בריבוי, מחנות מחנות, מחנות מלאכים, מחנות כוכבים מזלות, וע"כ ישראל עד מ"ת אף שעוד מימי אברהם הם למעלה מן הטבע, מ"מ הי' בלבוש הטבע כנ"ל, והי' נראה ששרשם במחנות הכוכבים או אפי' במחנות המלאכים, עתה הוציא אותם משה מן המחנה, היינו שלא להיות חיותם מלובש בשום מחנה מן המחנות אלא לקראת האלקים, היינו שיקבלו חיותם חיות אלקית בלבד בלי לבוש המחנה:

288

רפ״טומעתה יתפרש הא דדרשו ז"ל ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית, היינו שמעתה אין להם שום חיות משום מחנה מן המחנות אלא חיות אלקית השוכן בההר, וזה נקרא שהתיצבו תחת ההר, כי כל מקבל הוא מתחת להמשפיע באופן שמההר נשפע עליהם חיות חדש לגמרי מקיף מכל צד עד שלא נשאר להם שום חיות משום צד מהצדדים, וזה נקרא שכפה עליהם ההר כגיגית, היינו שהורה להם שאין להם שום חיות ושום מציאות, לא ממעלה הוא מחנות המלאכים ולא מן הצדדים הם סדני הגלגל שהוא מחנות הכוכבים ומשטרי המזלות, ולא רחוקה היא לאמר שנעשה כן בפועל שהי' מסובכים ומוקפים מכל צד ממעלה ומן הצדדים כגיגית, ואפשר שהי' כך ברוחניות ובכח ולא בפועל ממש, ואחת היא אם הי' נעשה כן בפועל או לא הי' בפועל אלא שהשכילם מרע"ה עד שהבינו הדברים כאלו הי' בפועל ממש שמעתה אין להם שום חיות משום צד אלא הנשפע מההר לבד, וזה עצמו הוא המאמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב היינו שיחול עליהם שפע חיות אלקית ע"י התורה, ואם לאו שם תהא קבורתכם, שהרי מעתה אין להם עוד שום חיות זולתו:

289

ר״צומעתה מובן הא דמודעה רבה לאורייתא, דיש להם טענה שהיו אנוסים, שהרי ניטל מהם כל חיות המלובש בסדר מערכות השמים והיו מוכרחים לקבל עליהם את התורה, ולא קשה קושיית התוס' שכבר הקדימו נעשה לנשמע, דיש להם טענה דמעיקרא שאמרו נעשה ונשמע לא נאמר להם שיסולק מהם כל שפע חיות המלובש בסדר הטבע, אלא שכשיעשו רצש"מ יהיו לו סגולה וממלכת כהנים וגוי קדוש, ומ"מ כשח"ו יחטאו לא ישארו מסולקים משום חיות אלא ינטלו מהם יעודים הטובים, ומ"מ ישארו בחיות כמו קודם מ"ת מלובש בסדר הטבע עכ"פ, ועל אופן זה קבלו עליהם ואמרו נעשה ונשמע, אבל שע"י חטא ח"ו ישארו בלי שום חיות גרוע מכל האדם שעל פני האדמה נמסר ביד אומה שפילה וביד בהמתם או כמו שאנו היום בעוה"ר דווים סחופין ומטורפין ויסורים באים עלינו יותר מכל אומה ולשון, זה לא הי' בכלל הקבלה של נעשה ונשמע:

290

רצ״אולפי האמור יש לפרש הא דהדור קבלוהו בימי אחשורוש ופירש"י מאהבת הנס, ולכאורה בלתי מובן שהרי מיום מ"ת עד ימי אחשורוש הי' לישראל כמה וכמה נסים גדולים מאלה, מהם היו נסים יוצאים מהיקש הטבע לגמרי, כמו הנהגת המדבר וניזונו ארבעים שנה בלחם מן השמים וכיבוש יהושע והעמדת השמש בגבעון וכל מלחמות ישראל שהי' כולם נסים גדולים, ומלחמת סנחריב, ומעשה דחמ"ו דכבשן האש בימי נבוכדנצר ודניאל בגוב האריות בימי דריוש, ומכל אלה לא נתפעלו ישראל לקבל עליהם מחדש, ומה גם אהבה הגדולה ודביקות שהי' לישראל לאביהן שבשמים בבנין בהמ"ק, למה לא הדרו וקבלוהו אז:

291

רצ״באך לפי דרכינו יש לפרש דמכל מה שעברו עליהם עדיין לא הרגישו את תועלת העצום במה שנסתלק מהם החיות מלובש בהטבע, והי' להם מקום לחשוב עדיין שמא הי' יותר טוב שכל יעודים הטובים יהיו רק תוספות מעלה באופן שאפי' ח"ו כשלא יהיו עושין רצש"מ עכ"פ ישארו בלתי גרוע משאר אומות, אך בימי אחשורוש שכבר נכתבו למיתה וכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, ואם הי' אירע ככה לשום אומה מהאומות היו ספו תמו מן בלהות, אלא ישראל שחיותם בלתי מלובש בהטבע כלל, אלא הכל תלוי בעשותם רצון אביהם שבשמים והאיר להם ועתיד להאיר להם, ע"כ אפי' כשהי' בתכלית השפלות והירידה לא נאבדו בעניים, וכאשר עשו תשובה כרגע זכו לנס ולחיות חדש באופן נפלא מאוד שכל השרים מנשאים את היהודים, וכ"ז לא הי' אפשר אם לא שכל ענינם הוא מהשי"ת בכבודו ובעצמו, כי אם הי' חיותם תלוי במערכות ומשטרי הכוכבים הי' חל עליהם שליטת אחשורוש לכתוב אותם להריגה וכתב אשר נכתב וגו' אין להשיב, אבל בזה שכל חיותם הוא מהשי"ת בכבודו ובעצמו שוב לא הי' חל עליהם גזירת וכתב אחשורוש להריגה, אלא בשעה שהיו בלתי מרוצים לשמים הסתיר פניו מהם והיו בצרה גדולה, וכרגע שעשו תשובה האיר פניו עליהם:

292

רצ״גומעתה מובן אשר בכל הנסים שנעשו מאז לא הרגישו תועלת העצום מסילוק חיות הטבע עד בימי אחשורוש שראו מה טוב חלקם, וכענין אשריכם ישראל שאמר ריב"ז ונסתלק המידעה:

293

רצ״דאנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מאמ"צ מבית עבדים, והקשה הא"ע בשם ר' יהודה הלוי למה לא אמר יותר רבותא אשר בראתי את השמים ואת הארץ, וכמה תי' נאמרו בזה, וגם אנחנו כבר אמרנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, דהנה במדרש שמטרונה שאלה את ר' יוסי אתם אומרים שנדה שרי ליחודי עם גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, וכבר פרשנו דאמר לה שטבענו משתנה מזולתנו ואיננה אש בנעורת כלל, וזהו עדות התורה עלינו:

294

רצ״הויש להוסיף ולומר עפ"י מאמרם ז"ל בגר שסורו רע שפירש"י סורו שר שלו יצה"ר שלו רע, ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלה שהשר של האומה הוא יצה"ר של האומה, והוא המכניס מחשבות רעות בלב אומתו עכ"ד, וע"כ איתא בזוה"ק שהשרים נענשים בחטא אומתם, והטעם מפני שהם הכניסו בהם המחשבה להרע, והיינו כי השרים נקראים אלהים אחרים כלומר מנהיגים את אחרים דהיינו האומות, דכל לשון אלקית היא הנהגה ומשטר, וע"כ הדיינים נמי נקראים אלהים, שעושים משטר וסדר הנהגה בארץ, וע"כ השרים בהנהגותם את אומתם יש בכלל זה הכנסת המחשבות והרהורים בכל עניניהם:

295

רצ״וולפי"ז מובן אשר ישראל שהשי"ת הוא להם לאלקים ביחוד דהיינו מנהיג ישראל, הי' בדין שכל יצר מחשבות לבם יהי' רק טוב כל היום, אך ידועין דברי הרמב"ם והרמב"ן שכפי מסת שהאדם דבוק בהשי"ת הוא מושגח ממנו, וע"כ מי שאיננו דבוק כלל בהשי"ת ואולי עוד ח"ו להיפוך אין לו לקוות שיהי' יצר מחשבות לבו רק טוב, ומ"מ הרי סתם חזקת ישראל הוא להיות להם לב אחד לאביו שבשמים, ואפי' אין להם לישראל אלא מה שקורין פעמים בכל יום שמע ישראל ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, בשביל זה לבד נמי הקב"ה מיחד שמו עליהם, ושוב בהכרח אין מחשבות והרהורי ישראל דומין למחשבות והרהורי זולתינו:

296

רצ״זוכבר אמרנו לפרש דברי המדרש בראשית פ' כ' ארבע תשוקות הן וכו' ואין תשוקת יצה"ר אלא על קין וחבריו שנא' ואליך תשוקתו, ואין תשוקת הקב"ה אלא על ישראל שנא' ועלי תשוקתו ד"א תשוקתו תשים אנו ואפי' שאנו תשים אנו מקוים לישועתו של הקב"ה ומיחדים שמו בכל יום, ויתפרש עפ"י דרכינו זה שתשוקת יצה"ר על קין וחביריו, היינו שמכשכש בקרבם ומביאם להרהורים רעים, ואין תשוקת הקב"ה אלא על ישראל שמעוררם ומביאם להרהורים ומחשבות טהורות, וזה שמסיים ואעפ"י שאנו תשים, פירוש מלת "תשים" נגזר מלשון צור ילדך "תשי" וא"כ אין דבוקותינו בו כראוי, וממילא אין אנו מושגחים כ"כ ממנו ית"ש, ומ"מ הרי אנו מקוים לישועתו ומייחדים שמו בכל יום, ומחמת זה לבד יצר מחשבות ישראל נוטה לטוב ואינו דומה ליצר מחשבות זולתינו:

297

רצ״חולפי האמור מובן התשובה לההוא מטרנותא על היתר יחוד הנדה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שטבעינו נשתנה מזולתינו מחמת שינוי הרהורים והמחשבות, ובאמת שזה דבר הנראה לעינים, כי האי לישנא קולמסא דליבא, וזולתינו רגל על לשונם תמיד נבלות הפה המעיד על מחשבתם והרהורם רק רע כל היום:

298

רצ״טולפי האמור יש לפרש דיבור אנכי שהקדים לכל התורה שאל יחשבו ישראל שמן הנמנע לעמוד בכל תרי"ג מצוות שבתורה שהטבע מושך להיפוך, וכעין שאלת המטרונה, ע"ז הקדים לומר אנכי ה' אלקיך, היינו שמעתה אני מנהיגך ומכניס בך הרהורים ומחשבות טהורות, תחת אשר במצרים הי' שר הארץ מכניס בכם הרהורים רעים, וזהו אשר הוצאתיך מאמ"צ מבית עבדים, היינו שהייתם שם במצרים תחת ממשלת שר הארץ וכתרין תתאין כבזוה"ק (פ"ה:) מבית עבדים אלין כתרין תתאין דאתרחיצו בהו מצראי כמה דאית ביתא לעילא אית ביתא לתתא ביתא קדישא לעילא דכתיב בחכמה יבנה בית, ביתא תתאה לתתא דלא קדישא כמה דכתיב מבית עבדים, וע"כ אל תעריכו את מהותכם עתה נגד מהותכם מאז במצרים, שאז הי' לכם טבע אחר מעתה, ודברים שהי' לפי מהותכם אז מהנמנעות, בכחכם לקבל עליכם מעתה:

299

ש׳ולפי האמור שוב לא קשה למה לא אמר אשר בראתי את השמים והארץ, כי אין לו ענין לכאן:

300

ש״אובדרכינו זה אפשר לפרש מקרא דיחזקאל כ' ויהי בשנה השביעית וגו' באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה', וברש"י שאמרו עבד שמכרו רבו ואשה שגירשה בעלה כלום יש לו זה על זה כלום, אף אנו שהגלנו וכו', ויש לדקדק דבכל מקום זקני ישראל הם סנהדרין עיני העדה, וח"ו לעיני העדה שיעלה זה על רוחם, אך י"ל דהנה ידוע שהי' קצת אנשים שנתקו בעריות בימי עזרא, והי' הדבר מוקשה בעיני זקני ישראל, ע"כ בקשו ללמד עליהם זכות ולהקטין אשמתם, מפני שמעתה אין השי"ת מנהיגם ונפלו תחת שר הארץ והוא הכניס בהם מחשבות רעות עד שאינו דומה מהותם עתה כמהותם מאז, ואין בכחם להתגבר על יצרם מעתה, אך באמת אין הדבר כך והשיבם יחזקאל והעולה על רוחכם הי' לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים וגו' אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם, היינו שעדיין אני מלככם ומנהיגכם ומחשבתכם גם עתה אינו דומה לזולתכם:

301

ש״בוזהו שבויקרא י"ח דבר אל בנ"י ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם, וברש"י אני שאמרתי בסיני אנכי ה' אלקיך וקבלתם עליכם מלכותי מעתה קבלו גזרותי, רבי אומר גלוי וידוע לפני שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירה אני ה"א דעו מי גוזר עליכם, ולפי דרכינו יתפרש מעתה קבלו גזרותי, היינו שמעתה ביכולתכם לקבל גזירותי, וכן הוא תשובה על מה שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, שלעולם זאת על ישראל שהשי"ת הוא אלקיהם:

302

ש״גלא יהי' לך אלהים אחרים על פני, פירש הרמב"ם שלא להעלות על הדעת שיש שום אלוה זולתו ית"ש והמהר"ל הקשה שלא מצינו מצוה על המחשבה שכל תרי"ג מצוות הם עשה ול"ת ולא שייך מעשה במחשבה, עוד הקשה דאם איתא דמצות לא יהי' לך הוא במחשבה, למה לי' להש"ס לאתויי דבע"ז מענישין על המחשבה מקרא דדברי קבלה דכתיב למען תפוש את בנ"י בלבם תיפוק לי' מקרא דלא יהי' לך, עי' בדבריו שהאריך בזה:

303

ש״דונראה לתרץ קושיא חדא בירך חברתה עפ"י דברי ש"ס קידושין (נ"ט:) שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי, וברש"י דרחמנא קרי' מעשה עיי"ש, וא"כ בנ"ד דכתיב למען תפוש את בנ"י בלבם ומענישין על מחשבה דע"ז, אף דבכל מקום אין מענישין על המחשבה אלא על המעשה, הרי רחמנא קריי' למחשבת ע"ז מעשה, והוא משום דנתפס בטומאת ע"ז, וע"כ שפיר נקרא מצוות ל"ת, וממילא לא קשה קושיא השני', דהש"ס הי' מוכרח להביא קרא דלמען תפוש וגו' דבלאו האי קרא לא הי' אפשר למידק מקרא דלא יהי' לך, דע"כ הי' מתפרש שיהי' בדבר מעשה כקושיית מהר"ל:

304

ש״הוממוצא הדברים דמחשבת ע"ז כמעשה דמי משום דנתפס בטומאת ע"ז ע"כ מענישין על המחשבה, יובן דמדה טובה המרובה אדם המהרהר ומקבל עליו עומ"ש אפי' במחשבה שחושב מחשבה להשית עצות בנפשו איך לעבוד את השי"ת מיד הוא נתפס בקדושת השי"ת וכשינוי מעשה דמי, ומכ"ש דיבור שכל ישראל אומרים בכל יום להשי"ת אלקינו ואלקי אבותינו, ובהלל אלי אתה ואודך, שמעתה לא יבצר מהם לעלות במעלות גבוהות ורמות, וזה חיזוק גדול להמתייאשים שידעו ויאמינו שבדיבור זה הנכבד ואפי' במחשבה הם מחליפים כח בכל עת, ולהיפוך נמי אל יקל בעיני איש עניני מחשבה בעבודת השי"ת, וכ"כ ח"ו להיפוך אף כרגע שבמחשבה בעלמא בידו לבנות עולמות או להחריבן ח"ו:

305

ש״ולא תשא את שם ה"א לשוא כי לא ינקה וגו' ובש"ס שבועות (ל"ט.) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וכו' וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה הא כל התורה כולה קבלו עליהם באלה ובשבועה, א"כ בכל עבירה ועבירה נמי הרי הוא עובר על לא תשא, ולמה לא יהי' החומר הנ"ל בכל עבירות שבתורה עכ"ד:

306

ש״זונראה ליישב דהנה שבועת הר סיני לדורות הבאים הוא חל משום דכל נשמות העתידים להבראות שם היו, ואף דאין ביד הנשמה לבדה לעשות מאומה אלא בצירוף הגוף, בהכרח לומר דהשבועה הי' שתכניס מחשבות טובות בהגוף לעוררה וללמדה להשכיל ולהיטיב, כי זהו תעודת הנשמה ולדבר הזה נשתלחה לעוה"ז, וכמו שיסד ר"י הלוי זצ"ל בפייט ברכי נפשי שקודם נעילה, ובכן אם הנשמה עשתה מה שעלי' לעשות לעורר את הנפש המתאוה והגוף שיתאוו לעשות רצון אביהם שבשמים אף שאין נפש המתאוה שומעת להנשמה ותתגבר ותמשול על כחות הנשמה שוב אין על הנשמה אשם, שהרי היא עשתה את שלה אבל נפש המתאוה התגבר עלי', וגדולה מזה איתא בדברי חכמי האמת שעוד קודם שעושה אדם העבירה הנשמה מסתלקת ממנו, ע"כ אם הנשמה עשתה את שלה ובראותה שאין נפש המתאוה שומע לה היא מסתלקת ממנו, ממילא שוב אין כאן עונש שבועה כלל, הנשמה היא עשתה את שלה והיא אנוסה ומסתלקת, והגוף ונפש המתאוה הרי לא היו שם, ולא חלה השבועה עליהם, וע"כ בשבועת הר סיני אין נפרעין ממנו על לא תשא, אלא דווקא על שבועה שנשבע בעוה"ז בגוף ונפש:

307

ש״חוממוצא הדברים שבקיום מ"ע שמשתתפים בזה כל חלקי האדם הנשמה ונפש המתאוה והגוף שוב מקיים מצות שבועה, וידועין דברי הרמב"ם שמעונשין של עבירות אתה יודע מתן שכרן של מצוות, שממה שהמחלל שבת נסקל אתה יודע כמה גדול שכר המשמר את השבת, כ"כ י"ל שמעונש של העובר על השבועה אתה יודע שכר המקיימה, וא"כ בקיום כל מצוה ומצוה שבתורה כמה יגדל שכר הנשמה שקיימה את השבועה והגוף ונפש המתאוה שהי' לה לסייע בקיום השבועה:

308

ש״טלשלש סעודות

309

ש״יזכור את יום השבת לקדשו, ובש"ס שבת דכ"ע בשבת ניתנה תורה כתיב התם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו מה להלן בעיצומו של יום [פירש"י בעצומו של יום היציאה נאמר להם זה] אף כאן בעצומו של יום, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה מה ענין זה לזה ששם נאמר להם ביום היציאה שיזכרו את יום זה של היציאה, אבל כאן אין הציווי לזכור את יום השבת של מ"ת אלא לזכור את כל שבת ושבת לקדשו, זכר לשבת בראשית עכ"ד:

310

שי״אונראה לפרש עפימ"ש הטור דשלשה תפילות בשבת ערבית ושחרית ומנחה הם נגד שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת של מ"ת, ושבת של עתיד, ערבית אתה קדשת וכו' תכלית שמים וארץ וכו' הוא נגד שבת בראשית, שחרית ישמח משה במתנת חלקו וכו' בעמדו על הר סיני הוא נגד שבת של מ"ת, ומנחה אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, זהו נגד שבת של עתיד שאז יתקיים זה עכ"ד:

311

שי״בונראה להוסיף ולומר דהנה בשבת כתיב זכור ושמור, שמור הוא מדת לילה וזכור הוא מדת יום כבזוה"ק, והנה שמור הוא שמירה ממלאכה, וע"כ מתייחס ביותר למעלי שבתא שאז ישראל שומרים א"ע לבל ימשיכו את המלאכות ליגע בשבת ופורשין מבעוד יום ממלאכה ומטרדת פרנסה, וזכור הוא ענין התגברות השכל ובהירת המוחין [וידועין דברי חכמי האמת שגימטריא זכור הוא גימטריא שני השמות הוי' אהי' במילוי יודין ע"ב קס"א, ויוד הוא בחכמה] וי"ל דשמור ממלאכה הוא נגד שבת בראשית שבו שבת ה' מכל מלאכתו, וזכור שהוא התגברות השכל והחכמה הוא נגד שבת של מ"ת שאז השיגו ישראל מעלת השכלי, ובמנחתא דשבתא שהוא זמן קרוב להיתר מלאכה וצריכין שמירה לבל ימהרו לעשות מלאכה בזמן האיסור, וידוע עוד שאז הוא זמן תכלית עליית השבת והוא זמן התגברות השכל, ע"כ יש בו שני הענינים יחד זכור ושמור, השמירה ממלאכה והתגברות השכל, ואז הוא סעודתא דיעקב שלימא כלול בתרין, וע"כ הוא זמן רעוא דרעוין כמשפט כל הרכבה שיוצא מזה כח שלישי חדש מה שאין בשניהם, והוא נגד שבת של עתיד שאז יתקיים הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד:

312

שי״גוממוצא הדברים שזכור הוא נגד שבת של מ"ת, ע"כ שפיר קאמר הש"ס מה להלן בעצומו של יום, והדברים בהירים:

313

שי״דרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, ובס' תפארת פרק ה' הקשה שלכאורה אדרבה הי' לו למעט כדי שלא יהי' צריך לשמור הרבה מצוות, ועוד שם שיקשה דא"כ יצא שכרם בהפסדם שאם לא יקיים רוב התורה יקרא רשע עיי"ש, וכשאני לעצמי נראה דלק"מ דהנה אמרו ז"ל שכר מצוה מצוה, ופירשו המפרשים שהמצוה עצמה היא היא השכר לעוה"ב ומשלו יתנו לו, נמצא בשביל שהרבה להם תורה ומצוות, יש להם ריבוי שכר, ואם הי' מיעוט מצוות בהכרח הי' השכר נמי מעט:

314

שי״הובביאור יותר י"ל שכל מצוה ומצוה גורם חלק לעוה"ב ובריבוי המצוות יהי' לו ריבוי חלקים, וז"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כי בלתי אפשר שלא עשה בכל ימיו מצוה אחת, אבל להיות נוחל כל עוה"ב ולא חלק לבד זהו ע"י שמירת כל המצוות כל ימי חייו:

315

שי״וומה שהקשה שיצא שכרו בהפסדו נמי ל"ק דידוע מאמרם ז"ל מוטב דלדייני' ולבוא לעלמא דאתי, כי קורת רוח של עוה"ב שקול אלף פעמים יותר ושוה לסבול עבורו כל עונשי גיהנם ר"ל, וכל העונשים המה רק ענין כיבוס שיהי' ראוי לעוה"ב, והא למה זה דומה לרופא העושה ניתוח לחולה או משקהו סמים מרים לרפאותו בדוגמא זו הם כל העונשים, זולת אותם שאין להם חלק לעוה"ב, ומעתה ריבוי מצוות הוא זכות:

316

שי״זבש"ס שבת שיבר את הלוחות מאי דריש אמר ומה פסח וכו' התורה כולה כאן וישראל מומרין עאכו"כ, ובתוס' אין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן, מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, ויש להבין מ"ט של משה בזה, בשלמא באינך תרתי דהוסיף יום אחד מדעתו ופירש מן האשה מאחר שגוף הדברים הי' נראה לו שכך צריך להיות ע"כ עשה כך אף בלי דרשה גמורה, אבל שבירת הלוחות לא יתכן שיעשה כן בלתי טעם וקו"ח גמור, וחכז"ל אמרו, הובא ברש"י תשא משל לשושבינין שקרע את הכתובה מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, וגם זה צריך להבין, דאשת איש אף בלי כתובה היא אשת איש גמורה וחייבין עלי' שאין הכתובה עושה האישות כלל, וכן בהנמשל ישראל מעת מ"ת נתחייבו במצוות אף טרם השיגו את הלוחות:

317

שי״חונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים, שמשמע מהכתוב שתחילה לא נצטוה אלא על עהדטו"ר ולא על עה"ח, אך אחר שאכל מן העהדטו"ר כתיב פן ישלח ידו ולקח גם מעה"ח, והטעם כי ענין עה"ח שמביא טבע באוכליו שיהי' בלתי משתנה, וכענין שכתוב יאכל וחי לעולם, וע"כ קודם אכילת עהדטו"ר אם הי' אוכל מעה"ח הי' נשאר קיים בבחי' ישר כמו שנברא, אך אחר שחטא נשתאב בו בחי' הרע אם הי' אוכל מעה"ח הי' נשאר לעולם בבחי' זו מעורב טו"ר ע"כ נאסר דווקא אז לאכול מעה"ח ולא מקמי הכי ודפח"ח:

318

שי״טוהנה התורה נקראת עה"ח, והלוחות שהי' מעשה שמים מאבן, מורה שמביא על נוחליו טבע הקיום בלי שינוי כמו אבן שהוא קשה ואינו משתנה ואינו מתרקב לעולם, וזהו חרות על הלוחות חירות משיעבוד מלכיות וחירות ממה"מ, וממילא נמי אם כשעשו את העגל ונתפשט הזוהמא ומסאבותא בעלמא, אם היו משיגין את הלוחות היו נשארין כך לעולם מעורב עם הזוהמא שלא תתפרד לעולם, וכמקרה שקרה לאדה"ר בחטאו וכטעם שנאסר לו העה"ח, כך קרה לישראל שלא ניתנו להם הלוחות:

319

ש״כמעתה יובן הא דמוטב שידונו כפנוי' ולא כא"א, דא"א שנתקלקלה אין לה עוד תקנה ואינו מועיל לה תשובה להתירה לבעלה, כי האישות הוא קנין עולם ואינו תלוי בזמן כאמרם ז"ל היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלי גט, וע"כ כשנתקלקל האישות אי אפשר עוד להתתקן, אבל פנוי' שנתקלקלה אפשר לה להתתקן:

320

שכ״אולפי האמור יש לפרש הקו"ח מפסח, דהנה מומר שאסור בפסח אף דאעפ"י שחטא ישראל הוא, מ"מ ענין פסח הוא הקישור של ישראל באביהון שבשמים והיא אכילה ראשונה של מצוה שאכלו ישראל, וכבר הגדנו במק"א שסעודת מצוה היא פועלת הקיום להמצוה כעין שפירש"י להבדיל בבעלי לה"ר שאוכלין הלעטה בבית המקבל דבריהם, והוא לאות הקיום, כן להבדיל הי' אכילת הפסח מצרים לאות הקיום שנכנסו תחת כנפי השכינה בלי שישתנה לעולם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וממילא זה שהוא מומר ונשתאבו בו כחות רעות, אם הי' אוכל מפסח הי' מביא קיום גם לכחות הרעות שעמו ח"ו, זהו הטעם שערל ובן נכר אסורים בפסח:

321

שכ״בולפי"ז מובן הקו"ח של מרע"ה מה אם פסח שהיא קישור ישראל בהשי"ת ע"י מצוה אחת ומחמת שהוא מביא קיום אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו כדי שלא יהי' קיום לצד הרע, התורה כולה כאן והיא קישור ישראל בהשי"ת בכל תרי"ג אברים וגידין וישראל מומרים עאכו"כ:

322

שכ״גומעתה לא קשה שוב קושיית התוס' שלא הי' לו למנוע מליתן להם התורה להחזירן בתשובה, דאדרבה ע"י הלוחות היו נעשין בלתי משתנין ולא הי' אפשר להם עוד להחזיר בתשובה, ואינו דומה לוחות האבן לכללות התורה:

323

שכ״דשנת תרע"ט

324

שכ״הבש"ס שבת ויתיצבו בתחתית ההר אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וא"ל אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא, אמ"ר אעפי"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש וכו' ובתוס' הקשו הרי כבר הקדימו נעשה לנשמע כו':

325

שכ״וונראה דהנה במכילתא ויתיצבו נכפפו, מלמד שנתלש ממקומו וקרבו ועמדו תחת ההר ועליהם מפורש בקבלה יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וכו', ויש להבין דבפשטות בסתר המדרגה שייך לומר כשאינם יודעים איך לפנות ולעשות וכענין על הים, השונא הי' רודף והים סוער וחיות רעות מצידיהם, אבל תחת ההר שהיו יודעין מה שלפניהם לעשות לקבל את התורה, זה עצמו שהיו מבקשים ומשתוקקים אלי' למה יקרא סתר המדרגה:

326

שכ״זונראה דהנה ישראל בעמדם על הר סיני היו ברום המעלה מאד שפסקה זוהמתן והיו כמלאכי עליון והקדימו נעשה לנשמע וע"ז אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה לשון שמה"ש משתמשים בו, הרי שהיו אז מרוממים בענינם כענין מלאכים, וא"כ מובן שנקל הי' לפניהם לעוף על כנפי מרומים להשליך מהם כל עניני עוה"ז וכסופין דהאי עלמא עבור דבר אחד מן התורה, וע"כ הקבלה בהיותם במצב כזה איננו מספיק לזמן קטנות המוחין ואנשים פשוטים עוסקים בטוב עוה"ז, והרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא הגיד כי תכלית הכוונה למשוך את פשוטי העם אחר השי"ת ואנשי המעלה הם כמו כלים, שהם ימשיכו את פשוטי העם, ע"כ לא יתרוממו עליהם, ואמר הוא ז"ל עוד בפירוש הכתוב אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, שהכוונה שאיננו מספיק צדיקים חובשי בהמ"ד, אלא אותם שהם בתוך העיר ומסבבים בחוצות לעשות מסחר וקנין הם יהיו צדיקים, אז ישא לכל המקום בעבורם עכ"ד, וכן בדין כי הנשמה היא מתרוממת בעולם העליון עוד טרם בואה לעוה"ז, וכל ביאתה לעוה"ז הוא להחכים ולהעלות את חלקים הנמוכים מהאדם, וכמו שיסד ר' יהודא הלוי זצללה"ה בפיוטו שקודם נעילה ברכו, ועד שלוחה, לחכם לבות בנ"א את שם ותיק, השולחך למחית בו"ד, וכמו בפרט כל איש ואיש כן בכלל שאנשי המעלה נגד פשוטי עם הם קצת דומה כערך נשמה נגד הגוף, ובזה פרשתי בפשיטות את דברי זוה"ק דמשיח עתיד לאהדרא צדיקיא בתיובתא, שבפשיטות הי' צ"ל לאהדרא רשיעיא ולא צדיקיא, אך נראה שנזקקין לתשובה עבור קוצר העלותם את פשוטי העם ולהמשיכם אחרי השי"ת כי זה תעודתם וע"ז יהיו צריכים לתשובה, [ואולי יש לפרש מאמרם נעשה ונשמע שהשכילו את התכלית להעלות את עולם העשי' שנדרש לזה מעשה מצוה להעיקר כידוע בספרי חכמי האמת] וע"כ ישראל שהיו אז במוחין דגדלות מאד במדריגת מלאכים לא הספיק קבלתם אז עליהם במאמר נעשה ונשמע לזמן היות האדם במוחין דקטנות שאין לבו מתלהט כ"כ אחר התורה והעבודה כמובן:

327

שכ״חוי"ל שמה"ט כפה עליהם ההר כגיגית, היינו שניטלו מהם המדריגות ומוחין דגדלות עד שנשארו כפופין במדריגה למטה ותחת ההר, באופן שההר הי' כמו מסך מבדיל בינם לבין הכבוד, למען שהקבלה אז תספיק לנצח אפי' לזמן היותם בתכלית השפלות, שזה הי' תכלית הכוונה כנ"ל, כמו שהיתה הקבלה בהיותם במצב שפל:

328

שכ״טובזה יתפרשו בטוב דברי המכילתא שעלי' אז כתיב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, היינו שהי' בהסתר ממדריגתם הגבוה ומרומם, ובהיותם באופן זה הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך, היינו הקבלה שהיו מקבלים עליהם שאפי' יהי' באופן זה יהיו נמשכים אחר השי"ת, ומעתה מתורץ קושיית התוס':

329

ש״לולפי דרכינו יש לפרש נמי הא דאמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא אף דתלוהו וזבין זביני' זבינא דאגב שמשיג הממון גמר ומקנה, מכ"ש כל היעודים הטובים שיעד להם, ובפשיטות י"ל שיעודים הטובים כבר זכו בהם באומרם נעשה ונשמע, ולא חידש להם בכפי' זו יעודים טובים, ושוב הוה כתלוהו ויהיב, אבל לפי דרכינו יש עוד לפרש דמ"מ מאחר שניטלו אז מהם המוחין דגדלות, הי' אז חסר להם חיות ושמחה, ועוד מאחר שהי' ע"י כפי' א"א שיהי' כ"כ בחיות ושמחה כידוע בטבע שההכרח ממעט האהבה והשתוקקות, וחסרון זה הי' נרגש, ע"כ קורא אותו מודעה, ונתקן אח"כ בימי אחשורוש כפירש"י שקבלוהו אז מאהבת הנס:

330

של״אוקול שופר חזק מאד, יש להתבונן בענין קול השופר כל עצמו למה הי' בא ומה תועלת הי' בא ממנו, דבפשיטות שהי' כדי להחריד את העם כענין שכתוב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אבל לא הי' חסר שם דברים המחרידים עוד יותר, ברקים ולפידים וחרדת ההר ועשנו, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל א"כ מה תועלת הי' בקול השופר:

331

של״בונראה דהנה בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ומובן שמכ"ש ישראל אף שפסקה זוהמתן לא היו ראוין לשמוע הדברות מפי הקב"ה, ואף שלעתיד כתיב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וברש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהם יושבים לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממה"ש והם ישאלו להם מה פעל אל וזהו שנא' והי' עיניך רואות את מוריך, ע"כ, ומשמע שישראל ראויין לכך שהרי לא יהי' פעם אחת אלא ענין תמידי, הטעם שאז יהי' התגלות עולם המצפון בלי כיסוי וישראל במצפון הרי הם בנים לה' כבן הנמשך ממוח האב, ע"כ יהיו ראויין לענין אלקי, אבל בסיני אף שפסקה זוהמתן מ"מ עדיין הי' חיצוניות הגוף מכסה להמצפון שבהם, וע"כ אפי' משה לא הי' ראוי ללמוד תורה מפי הגבורה, ומ"מ הרי זכו למה שזכו כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם:

332

של״גונראה שלענין זה הי' קול השופר, והיינו דהנה ברמב"ם פ"ג מה' תשובה ה"ד אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, ומפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמעתי בדרוש ליל זכור ברית בבהכ"נ שדקדק שלרמז זה מי סני שהכורז יכריז בפה מלא ויזהיר על התשובה ויעורר את העם יותר מרמז בעלמא, ותירץ כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וקול שופר זה היוצא מהבל הלב בכחו לכנוס ללב יותר עמוק עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי הזוה"ק ומבואר בחכמי האמת ששופר הוא בינה למעלה משבעת ימי הבנין שנברא העולם בז' ימי בראשית, וידוע דכל סדר הבריאה הי' צמצום כח הרוחנית והפנימית עד שהיו שמים וארץ מתגשמים והולכים ומכסים על הפנימית, ע"כ יש בשופר זה כח נעלם לעורר נקודה הפנימית שבלב יותר מע"י כורז המכריז, שזה מקורו מלמעלה ממכסה החיצונית, וזה מקורו מסדר הבריאה שהחיצוניות מכסה על הפנימית, וכ"ז נרמז בדברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה:

333

של״דהיוצא מדברינו שיש בשופר כח נעלם לעורר הפנימית, וממילא כח החיצוני נדחה, וזהו שבזוה"ק ריש פ' ויקהל שהי' מנהגם להוציא את המת ב"מ בקול שופר, והטעם יש לפרש כנ"ל שמסלק כחות חיצונים המתלוים עם הוצאת המת כידוע:

334

של״הולפי האמור י"ל שזה עצמו הי' הטעם של שופר במ"ת כדי לעורר ביותר את נקודת הפנימית שבתוך מורשי לבבם עד שיחשב לשעתן עכ"פ גילוי מצפון הלב שראוי לקבל האלקית מעין שיהי' לעתיד כנ"ל, וע"כ ע"י השופר נעשין לשעתן עכ"פ מוכשרים לקבל הדברות פנים בפנים:

335

של״וויוצא משה את העם לקראת האלקים, ובמדרש שהלילה קצרה והיו ישנים, והדברים אינן מובנים כפשוטן שישראל אז בגודל תשוקתם להתורה בכלות הנפש איך עצרו כח להשתקע בשינה:

336

של״זונראה שביודעם גודל מעלת התורה השכילו שצריכין להיות כברי' חדשה כמ"ש אני היום ילדתיך, ע"כ היתה עצתם שע"י השינה שהיא סילוק החיות ולא נשאר אלא קיסטא דחיותא, בהתעוררם יהי' אצלם חידוש החיות וכברי' חדשה שנולדה לצורך התורה לבד וכענין שאנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ומזה נשאר לדורות בחג הזה חידוש חיים וכבמדרש כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, ויש לפרש שמהאי טעמא הוא מחמת חידוש החיים כאלו היום נולד ע"כ אין מחשבין הראשונות:

337

של״חוי"ל שזהו ענין שתי הלחם שנקראין מנחה חדשה כפמ"ש הזוה"ק כי שתי הלחם רומזין לתורה, ומצד קבלת עול תורה שהוא ע"י התבטלות מציאות מה שהי' וחידוש החיים ע"כ הוא מנחה חדשה, ובאמת ענין חידוש החיים הוא יסוד שהכל תלוי בו, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, ע"כ הלכתא דהלחם עיקר, ואבד לחם אבדו כבשים:

338

של״טבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה ב"ק ואמרה מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו, נראה לפרש דהנה בהא דאתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פרשנו שענין ממלכת כהנים שפירש"י שרים אין הכוונה על זולתינו שמעולם לא התאוו ישראל להיות מושלים על האומות כמ"ש הרמב"ם שלהי הלכות מלכים, אלא הפירוש הוא שיהי' כל איש מושל ברוחו כענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, והיינו שיהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, וגוי קדוש היינו שיהיו נבדלים מכל עניני החומרית שלא יתאוו להם כלל, והוא עוד יותר מיעוד של ממלכת כהנים שפירושו מושל שזה מדת טהרה כמ"ש וטהר ידים יוסף אומץ שמכריח את מעשיו לטובה כמ"ש הראב"ד בהקדמתו לס' בעהנ"פ וזה מביא שחלק הרע כפוף לטוב, וגוי קדוש הוא מדת קדושה שלא לבד שכפוף אלא שנתהפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ולעומת שני היעודים אלו השיבו ישראל נעשה ונשמע, נעשה הוא שלימות הגוף שיהי' מעצמו נמשך לרצון ה' ולא יהי' נזקק שהשכל יכריחו והוא מדת קדושה, ונשמע הוא קבלת דברים היינו שהגוף יהי' נשמע להשכל וכפוף תחתיו והוא מדת טהרה:

339

ש״מוהנה סדר היעודים ברישא טהרה והדר קדושה כאמרם ז"ל טהרה מביא לידי קדושה כי כך הוא הסדר באדם שתחילה בימי עלומיו עודנה החומר מושך לטבעו וצריך שהשכל יכריחו ויטנו לטובה, ולטהרה וברבות ימי העבודה ויתרגל בטובה ישתנה טבעו לטובה עד שלא יתאוה כלל לדברים החומרים ויהי' קדוש, אך ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שהוא קדימת קדושה לטהרה כנ"ל לכאורה נראה שלא כסדר, ועוד אחר שיזכי למדת קדושה ולא יתאוו כלל לדבר שאינו ראוי, שוב לא שייך ענין טהרה שהוא ענין להכריח טבעו, אך י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש קדושים העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די בקדושה אחת אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, ופירש שהעליונים שלא שייך בהם פחיתות ופסולת לא שייך בהם קדושה שיהי' נבדלים מפחיתות אלא כל אזהרתם הוא שלא יתקרבו למעלה ולפנים ממחיצתם, וזה קדושה אחת, אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם צריכין שתי קדושות קדושה אחת שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם אלא במה שהרשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ובכלל זה להיות בטל לדעת התורה ולהיות תמים עם ה' אף שלפי מראית שכלו נראה להוסיף או לגרוע, וקדושה השני' שיהיו נבדלים מפחיתות החומר:

340

שמ״אוהנה מלאכים שמקדימים עשי' לשמיעה, שלדרכינו הפירוש קדושה וטהרה, קדושה הפי' שיבטל את כל מהותו וביטול במציאות להשליחות, כמו שרואין שהמלאכים שאמרו כי משחיתים אנחנו נחשב להם לחטא, וטהרה שייך אצלם שאף לאחר הביטול והמשכה לרצון השי"ת בביטול המציאות מכל מקום יכריחו ויכפפו את רצונם ולא יתקרבו לפנים ממחיצתם, ואצלם יצדק הקדושה קודם הטהרה שכל כמה שתגדל הקדושה תגדל התשוקה ביותר לגשת לפנים ממחיצתם מ"מ ישימו מעצור לתשוקתם ויכריחו א"ע לעמוד מרחוק:

341

שמ״בובסגנון זה י"ל כוונת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע קדושה לטהרה שאף שיהפכו חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא ומובן שאז תגדל אצלם התשוקה ביתר שאת בכלות הנפש וכענין נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימותו כמו שפירש הרב אוה"ח זצללה"ה, אז ישתמשו במדת הטהרה לשום מעצור לתשוקתם כנ"ל במלאכים, וזהו שאמר השי"ת מי גילה לבני רז זה לשון שמה"ש משתמשין בו:

342

שמ״גוממוצא הדברים שכוונת ונשמע שהוא מדת הטהרה והכרחת הטבע איננו נצרך להם לעניני החומר שבזה א"צ לכפי' אחר מדת הקדושה, אלא לשום מעצור לתשוקתם לאלקית שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם:

343

שמ״דובזה יתיישב לנו מה שהקשינו זה כמה, שבשני לחודש אמרו נעשה לבד, ובד' בחודש הוסיפו ונשמע, הלוא נעשה הוא במדרגה גדולה יותר ואיך ירדו ממדריגתם הלוא מעלין בקודש ואין מורידין, ועוד למה לא אמרו תיכף גם ונשמע כמו אח"כ, ולפי דרכינו יובן בטוב, שבשני לחודש שעדיין לא נצטוו על מניעת קירוב יותר ממדריגתם וכל ענין הטהרה הי' לכפוף את החומר להשכל, ואז לא הי' צריכין לזה אחר שקבלו עליהם מדת קדושה, אבל בד' בחודש שכבר שמעו ממצות הגבלה שהם מוזהרין שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם, שוב נצרכו נמי למדת הטהרה:

344

שמ״הולפי דרכינו יתיישב לנו עוד קושיא עצומה שהקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס שבת בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מה"ש לכאו"א מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ מלאכי חבלה ופרקום, והקשה דבמדרש שאמר הקב"ה לישראל שתי כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע עשיתם את העגל שברתם נעשה שמרו נשמע, א"כ מפורש שאבדו רק את נעשה לא את נשמע, א"כ למה ניטל מהם הכתר שכנגד נשמע עכ"ד, ולפי דרכינו י"ל, דהנה יש לדקדק בדברי הש"ס בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע משמע דבשביל הקדמה קשרו להם וכו' ולכאורה אינו מובן דאפי' בלאו הקדמה אלא היו אומרים ושמענו ועשינו נמי מאחר ששתי קבלות היו הי' מגיע להם שני כתרים, אך לפי דרכינו י"ל דבשביל הקדמה מוכח דהפירוש של ונשמע הוא שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם מחמת גודל התשוקה לאלקית בכלות הנפש, והוא מעלה יתירה שיהיו באופן זה שיצטרכו לאזהרה בזה, ע"כ מגיע להם גם בשביל ונשמע כתר מזיו השכינה כברש"י, אבל בלתי הקדמה הי' הפירוש כפשוטו טהרה מכחות החומריות, אולי לא הי' מגיע בשביל זה כתר, כי זה מדה הנוהגת לדורות בכל מקום ובכל זמן:

345

שמ״וומעתה מיושב קושיית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל דאחר שאבדו נעשה שוב נשאר דיבור נשמע כפשוטו כפיית כחות החומריות, וזהו שמרו נשמע היינו ענין נשמע שנשאר אצלם אחר אבידת נעשה, אבל ענין נשמע שהי' קודם אבידת נעשה שבשביל זה הי' מגיע להם הכתר על נשמע אינו שייך אחר אבידת נעשה, ע"כ ניטל מהם גם הכתר שבשביל נשמע:

346

שמ״זבמשנה מנין לפולטת וכו' ובתוס' ואעפ"י שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מ"ת וכו' מכאן אמרו זבין ומצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה וכו' ובעלי קריין אסורין, ויש להבין התינח אם הי' דאורייתא, אבל הרי מבואר בסוף פרק מרובה דדאורייתא לתרומה וקדשים ואתא עזרא ותיקן אף לד"ת ועי' בתוס' שם, ואיך שייך לומר דמסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד עזרא לתקן:

347

שמ״חונראה עפ"מ שהגדנו דאף לריב"ב דאין ד"ת מקבלין טומאה מי לא מודה שד"ת מובלעין בדמי של איש הטהור מטומאה הבאה ע"י קלות ראש יותר מבאיש שאיננו טהור, אלא דס"ל שמוטב הלימוד במעט תועלת מלישב בטל לגמרי, אלא דחכמים ס"ל שפוגם בהתורה וכענין הבא אל המקדש או אוכל קדשים בטומאת הגוף, ע"כ מוטב שיתבטל לגמרי מלימודו מלפגום את התורה וריב"ב ס"ל אין דברי תורה מקבלין טומאה ואין התורה נפגמת כלל ע"כ מוטב שילמוד שמעט תועלת מלישב בטל, וכ"ז בלימוד התורה בעלמא שיש בה עכשיו ולאחר זמן ואין הלימוד של עכשיו מונע מלימודו אחר שיטבול, אבל בנתינת התורה שלא הי' אלא בפעם אחת, ואם היו בלתי מטוהרים לא היתה הקבלה כ"כ בשלימות והי' מעוות שלא יכול לתקן גם ריב"ב מודה שמה"ט המתין להם עד שיטהרו, ולפי"ז י"ל דכלהו ס"ל ההיקש מה להלן באימה וכו' אלא ההיקש מורה רק על התועלת שיש בטהרה אבל לא לאיסור, אלא חכמים ס"ל דמ"מ מה"ט תיקן עזרא משום פגם התורה וריב"ב לית לי' הכי כנ"ל משום דאין ד"ת מקבלין טומאה ומינה למ"ת כולם מודים כנ"ל דמאחר שהוקש ויש תועלת בהטהרה, א"כ שוב אין נ"מ בין לחכמים בין לריב"ב דבר זה עתיד להיות טמא אחר מ"ת מהקישא, ושפיר כתבו התוס' מסתמא הקפידה התורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מ"ת אף שאחר מ"ת אינו מונע בדיעבד דאורייתא אלא לחכמים משום תקנת עזרא מ"מ למ"ת הי' עיכוב מטעם הנ"ל:

348

שמ״טבש"ס שבת כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לו שני כתרים, ויש להבין בשלמא השני כתרים לכל אחד מישראל משמע מדברי רש"י ותוס' שהיא הארה מזיו השכינה שממנה קירון עור הפנים, והוא תוספת מעלה להאדם, אבל דיבור שיצא מפי הקב"ה הרי הוא עצמו הארה אלקית, ומה צורך לו עוד לכתר:

349

ש״נונראה עפ"מ שהגדנו כבר דהשני כתרים שניתנו לכל אחד מישראל כנגד נעשה ונשמע בשבילם נעשו ישראל חירות ממלאך המות וחירות משעבוד מלכיות, דענין מיתה הוא שגוף האדם משכא דחויא יתבלע ויתרקב בעפר כדי שיקום לתחי' נקי ומזוכך בלי פסולת, והם בשביל מאמרם נעשה שהוא התמשכות הגוף מעצמו לרצון השי"ת אף מבלעדי הארות השכל זכו שנעשה גופם מזוכך עד שא"צ להזדככות שע"י מיתה וקבורה, ובשביל מאמרם נשמע שהוא השלמת השכל, והשכל איננו משתעבד כי כל שעבוד הוא מצד החומר כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וכן כתיב תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה וגו' ועבדת את אויביך, והעדר השמחה נסתעף מחמת העדר השכל שהשכל מביא שמחה, ע"כ כל ענין שיעבוד מלכות נסתעף מהחומרית שנשתאב בישראל, וע"כ הם במאמרם נעשה שזכו להשלמת השכל ע"כ אינן נזקקין לשיעבוד מלכיות:

350

שנ״אומעין דוגמא זו י"ל בהשני כתרים שלכל דיבור, ויובן עפ"י דברי הקנה כשראה ברשע אחד שעשה מעשים מכוערים עדיין לא התרגש ולא נתפעל, אלא כשהרשע בא אח"כ לעשות מצות להניח תפילין אז נתן עליו בקולו רשע מה לך לטמא את מצות ה' עכ"ד, וממוצא הדברים שהמצות שבפועל נפגמים ע"י רשעת העושה אותם, וי"ל שכל זה הוא במצות מעשיות, אבל תורה אינה נפגמת מחמת קלקול הלומדה, וכענין אמרם ז"ל אין ד"ת מקבלין טומאה, וכמו שהגיד הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שכל דברים המקודשים נשפלו עם חורבן בהמ"ק חוץ מתורה שלא נשפל מעלתה עם חורבן בהמ"ק עכ"ד, וכן נראה מהתפשטות חיבור המשנה ושני התלמודים מאז ועד עתה התפשטות חידושי תורה בישראל:

351

שנ״בוזה החילוק שבין תורה למצות דמצות העשויין ע"י אדם רשע טורפין אותן החיצונים והם שבויין בידם עד שיחזור בתשובה וכמ"ש הרמב"ם בענין בע"ת אמש עשה מצות וטורפין לו בפניו, ומשעשה תשובה נעשה מודבק בשכינה צועק ונענה, ולשון טורפין לו בפניו הפירוש שחוטפין ממנו בפניו מלשון טרף טורף יוסף, משא"כ תורה שאינה נטרפת ונתפגמת כלל, וזהו שגרסת הרמב"ם לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה ולא גרס מצות, כי במצות שלא לשמה אפשר שיאחזו בהם החיצונים ולא יבוא מתוך שלא לשמה לעשות לשמה, אבל תורה מחמת שאינה נפגמת, ע"כ יש בכחה להביאו לעסוק לשמה:

352

שנ״גוהנה ענין כתר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמורה על כתר מלכות שהמלך מושל ומשפיע בעם, והם אינם מושלים ומשפיעים בו, וע"כ י"ל שזהו ענין הכתרים שעל הדברות, היינו שהתורה תפעול ותשפיע בהנבראים והם לא יפעלו בה:

353

שנ״דוי"ל שזה הענין שני כתרים כמו הענין הכתרים שלכל אחד מישראל אחד השמירה מבית ואחד השמירה מבחוץ, דהיינו שמירה ממיתה ושמורה משעבד מלכיות, בדוגמא זו י"ל בתורה השמירה מן הלומדה שרשעתו לא יפגום אותה, ושמירה מן החוץ היינו מאויר ארץ עמים ואדמה טמאה שאין התורה נשפלת מחמת זה וככחה אז כחה עתה:

354

שנ״הולפי האמור יובן הכתוב בשם האריז"ל כי עיקר תשובה הוא עסק התורה, כי באשר התורה איננה אפשר שתתפגם ע"כ בכחה לרפאות את שבר החטאים כמו בגשמיות שמן אבר הבריא מתחיל להתפשט הרפואה על יתר האברים החולים, וזה לימוד וחיזוק לאדם אף שאין בו מתום, מ"מ רושם התורה שנמצאה בהכרח בכל אדם ושלא נתפגמה היא תתפשט בכולו להפיח בו חיים חדשים ולרפא את הנשברת:

355

שנ״ובזוה"ק דעצרת הוא ביטול יצה"ר, נראה לפרש דהנה קדשים אינן נאכלין אלא תוך המחיצות, והטעם מבואר כדי שיהיו שמורים מכחות חיצונים וירושלים הרים סביב לה, אך בשילה קדשים קלים נאכלים בכל הרואה, ובגמ' הטעם עין [של יוסף הצדיק] שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה תבוא ותאכל בחלקה בכל הרואה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דכמו שהוא לא התקרב למה שאינו ראוי לו, כך לעומתו כחות החיצונים אינן יכולין להתקרב אל קדושתו, ע"כ בכל מקום שרואין משם את שילה בהכרח מסתלקין עכ"ד, ויש להבין לפי"ז הלשון עין שלא רצתה, כאלו הדבר תלוי דווקא בעין, והרי בלא"ה אלא בפשיטות שלא רצה להתקרב למה שאינו ראוי אף הם מוכרחים להסתלק ממקום שהופיע הוד קדושתו:

356

שנ״זונראה דהנה ידוע שהאדם יש בו שלימת השכל שבמוח ושלימת המדות שבלב ואינו נקרא איש שלם עד שיהי' מיושר בשתיהן, ואשרי האיש מיושר בשתיהן אז בהכרח כחות החיצונים בדילין ממנו, כי אז שורה עליו קדושה אלקית, ומחמת הופעת האלקית כלהו ערקין ומסתלקין, אך באם איננו מיושר אף באחד מהם, אז אי אפשר שישרה עליו הופעת אלקית כי אין הוי' שורה באתר הפגום, וממילא יש מקום לאחיזת כחות החיצונים, והנה נסיון יוסף הצדיק הי' בשתיהן, בענין תאוה הנטוע בלב, ועוד זאת שראתה באצטגנינות שעתידה להוליד ממנו בן, ובודאי גם יוסף ראה כמותה או שהראתה לו, ולפי הטבע גם השכל הי' נוטה לשמוע אלי', ומ"מ הוא בצדקתו השליך מנגד הן תאוות לבו והן הוראת שכלו וביטל את הכל בתמימות צדקתו, ע"כ זכה לשלימת השכל ושלימת הלב, וזהו שהוסיפו ז"ל לומר עין שלא רצה ליזון, שבכל מקום עין הוא כינוי לשכל כעין שכתוב אם מעיני העדה, והיינו שנוסף על התגברות על התאוה הנטועה בלב, עוד זאת התגבר גם בבחי' השכל, וע"כ זכה שהופיע עליו אור אלקי עד שכחות החיצונים בהכרח ערקין מהוד יפעתו ואפילו משילה שהיא בחלקו:

357

שנ״חוהנה ידוע דיצה"ר בשורשו הוא טוב, ובזוה"ק שנצרך לחדוותא דשמעתתא, אך בהשתלשלות בעניני עוה"ז נעשה רע ומתלבש בכחות החיצונים, ומרומז בדבריהם ז"ל ש"ס ע"ז (ה':) א"ר יוחנן משום רבי בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם, וברש"י משלחי רגל משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם עכ"ל, ומדקאמר רגלי יצה"ר דהיינו השתלשלות ופחיתות, מכלל שיצה"ר בשורשו הוא טוב ואיננו נצרך לשלחו ולסלקו מעליהם:

358

שנ״טוהנה יש להבין למה צריכי תרווייהו תורה וגמ"ח, ונראה שזהו מעין מה שהגדנו לעיל ביוסף הצדיק שלכך אוכלין בשילה קדשים קלים בכל הרואה מפני שנסיונו הי' בכפלים בבחי' המוח ובבחי' הלב, ע"כ זכה שכחות החיצונים אין להם שום אחיזה משום צד ואדרבה ערקין מפני הוד יפעת קדושתו, כן נמי הענין שיהי' יצרם מסור בידם היינו שחלקי הרע של יצה"ר יסתלקו ממנו ולא ישאר רק שורשו שהוא טוב ויהי' מסור בידם להשתמש בו לטוב כגון חדוותא דשמעתתא, נצרך שיהיו נמי מושלמים בכפלים בבחי' המוח ובבחי' הלב, וזה זוכים ע"י שעוסקים בתורה ובגמ"ח ע"י תורה זוכין להתיישרות בחי' המוח והשכל, וע"י גמ"ח זוכין להתיישרות בחי' הלב:

359

ש״סוהנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכבר פרשנו שני היעודים אלו ממלכת כהנים שפירש"י שרים היינו כל איש יהי' שר לעצמו ומושל ברוחו מלוכד עיר, והוא התיישרות השכל למשול על תאוות לבו, וגוי קדוש הוא שיהי' הלב מעצמו מיושר ולא יתאוה כלל למה שאינו ראוי כמו שלא יתאוה אדם לאכול דבר מטונף ומאוס או גחלים בוערות, וע"ז ענו ישראל נעשה ונשמע, נעשה מקביל לבחי' התיישרות הלב, ונשמע מקביל להתיישרות השכל, ונראה שלעומת שתי אלה באו מצות הגבלה ומצות פרישה, הגבלה שלא יתקרבו לפנים ממחיצתם, וזה נוגע בשכל, ופרישה שהי' נאסר להם דבר זה לעולם הוא נוגע לתאוות הלב, והיינו שהקבלה של נעשה ונשמע יהי' להם כלים מצוות מעשיות ובזה יהי' להם קיום, וכענין דברי הרמב"ן בס' האמונה והבטחון בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שאם בא באדם אהבה והתעוררות יניחם בחפץ של מצוה ואז יהי' להם קיום:

360

שס״אולפי האמור מובן שמאחר שזכו להתיישרות השכל והתיישרות הלב נעשה יצרם מסור בידם וכנ"ל, והוא ביטול היצה"ר, ונראה שמזה נשאר לדורות, והוא ענין שתי הלחם הבאין חמץ שרומז בכל מקום ליצה"ר ע"כ נתרחק מן המקדש, אבל בעצרת שיש בו ביטול היצה"ר וכנ"ל שיצרם מסור בידם, ע"כ באין חמץ ומניפין אותן, רומז להגביה לשורשו שהוא טוב כנ"ל:

361

שס״בוהנה הלכתא דלחם עיקר ואבד לחם אבדו כבשים אף דכבשים מתירין דידהו נינהו ובכל מקום המתיר חשוב יותר כמו קומץ המנחה, מכל מקום בשתי הלחם שעיקר הכוונה לרמז שיהי' יצרם מסור בידם הלחם עיקר:

362

שס״גבמדרש משל לשתי כוסות שמזגתם לפני בסיני אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכשעשו את העגל אמר הקב"ה אבדתם נעשה שמרו נשמע, משמע שעד חטא העגל עמדו ישראל במדריגתם הקודם שהקדימו נעשה לנשמע, וקשה שהרי תיכף אחר הדברות ויש אומרים אחר שתי דברות הראשונות קרבו אל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ולא הקדימו העשי', ובפ' ואתחנן קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה"א ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה"א אליך ושמענו ועשינו, הרי הקדימו שמיעה לעשי':

363

שס״דונראה דהנה במכילתא שנגלה הקב"ה על בני עשו וא"ל מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה א"ל לא תרצח אמרו זהו ירושה שהורישנו אבינו שנא' על חרבך תחי' נגלה על בני עמון וכו' אמרו לו כולנו מניאוף והאיך נקבלה, נגלה על בני ישמעאל וכו' וכשבא אצל ישראל "מימינו את דת למו" פתחו כולם פיהם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ויש להבין מה שיאטי הכא הא דמימינו אש דת למו ומה הי' חסר בלעדו בפשיטות וכשבא אצל ישראל פתחו כולם ואמרו וכו':

364

שס״הונראה דהנה או"ה ששאלו מה כתיב בה ושמיאנו לקבל את התורה בשמעם מה שכתוב בה הוא מחמת שהם הפכים למצות אלו כמו שאמרו זהו ירושה לנו מאבינו וכולנו מניאוף וכו', אבל ישראל לא שאלו כלל לידע אולי יש מצות היפוך מטבעם שהשכילו שכל הטבע הוא מהשי"ת ואם יאמר ה' דבר שהוא היפוך טבעם בהכרח ישתנה טבעם שיהי' מסוגל להמצוות כענין שכתוב בדבר ה' שמים נעשו, וגדולה מזה איתא בליקוטי תורה מהאריז"ל דפוס ווילנא (ד':) שמאחר שנאמר הציווי לאדה"ר ומעץ הדטו"ר לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו' מיד כשיצאו הדברים מפיו ית"ש הי' מוכרח שיאכל ויחטא כמאמרם ז"ל נורא עלילה על בנ"א עכ"ל, ומעתה כ"ש כשיצוה לעשות דבר שהוא היפוך טבעם ישתנה טבעם עד שיהי' מותאים להציווי, ובזה מובנים דברי המדרש כשאמר הקב"ה אנכי ה"א היו למדין ולא היו משכחים, לא יהי' לך וגו' נעקר יצה"ר מלבם, כי דבר ה' הי' פועל על טבעם, ודבר ה' יקום לעולם, וכבר דברנו בזה:

365

שס״וונראה שענין זה הוא רק בדברות ששמעו מפי הקב"ה בעצמו בלי אמצעי, אבל דברות ששמעו ע"י אמצעי אין בו כח זה מעצמו אלא שצריכין לעבודה להיישיר הלבבות לזה אז יצלח עליהם ענין זה אבל לא בא מאליו, וע"כ כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה וגו' פירש"י אפי' בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, הנה אמר לשון נצליח בכל דבריו, אבל לא שיהי' כך מאליו, וכן בפ' נצבים לא בשמים הוא פירש"י אלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' ללמדה עכ"ל, אף כי איך יכולין לעלות השמים, אבל הפירוש, אם כך הי' המצוה, היתה המצוה נותנת לנו כח לעשות כן, אבל מ"מ היו צריכין לעלות אחרי' אבל לא היינו ממילא בהשמים, וכ"ז הוא במאמר ע"י ממוצע דהיינו מרע"ה, אבל מה ששמענו מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו נעשה הדבר מעצמו כמו שמים וארץ הנעשים ע"י דברו ית"ש:

366

שס״זומעתה יובנו דברי המכילתא במה שהביא בכאן הכתוב מימינו אש דת למו היינו כי טבע האש לרפות את הקשה ופעמים להקשות הרפוי כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה' שבת, וזהו שנמשל הדת לאש היינו שמשנה את הטבע, וזהו מימינו אש דת, היינו הדברות שיצאו מפי הקב"ה ובמדרש שיצאו מימינו של הקב"ה זהו דת אש וישראל השכילו זה כנ"ל, וזהו שדקדקו ישראל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ופירשו המפרשים שרמזו כל אשר דיבר ה' בכבודו ובעצמו בלי אמצעי נעשה, וע"כ במדרש כשחזרו ואמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה התחילו לומדין ומשכחים וחזר יצה"ר למקומו אמרו מה משה בו"ד עובר כך תורתו עובר, והיינו כנ"ל שכיון שמחלו על מתנה טובה זו לשמוע מפי הקב"ה בעצמו ושבו להיות מקבלים הדברות ע"י אמצעי נפסק מהם הענין הנכבד הנ"ל, ומ"מ אין לחשוב שישראל אבדו מדריגת נעשה שהמניעה איננה מצדם אלא שמעתה אינם שומעין מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ועדיין אמונתם אתם שכל מה שיצוה השי"ת בכבודו ובעצמו אפי' לעלות לשמים כך יהי' ממילא, ולא נאבדה מהם מדריגה זו עד מעשה העגל שבטלו נעשה בפועל ולא היו נמשכין אחר דבר ה' בלי הוראת השכל כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה:

367

שס״חוממילא מיושב שמה שאמרו למשה דבר אתה עמנו וגו' ושמענו ועשינו, שאין זה ביטול הקדמת נעשה לנשמע ממה ששמעו מפי השי"ת בלי אמצעית משה, שזה שמעתה ישמעו באמצעות משה איננו בכלל הקדמת נעשה לנשמע:

368

שס״טמי שלא חג ביום חג השבועות חוגג כל שבעה ויש לו תשלומין כל ששת ימים שאחר חג השבועות, ואף שאז מותר במלאכה ובכל מקום ראי' וחגיגה הוא בזמן איסור מלאכה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דיש שני סוגי דביקות של ישראל באביהן שבשמים, יש ממטה למעלה ויש ממעלה למטה, ממטה למעלה הוא זמן עליות העולמות וכ"כ הנשמות עולים ומתדבקים, וזה אינו אלא בזמן איסור מלאכה שלא יהי' טרוד במלאכה אלא מופנה לעלות ולהתדבק למעלה, ממעלה למטה היינו שהקב"ה יורד ומתדבק בעמו ישראל כענין שכתוב וירד ה' על הר סיני, והארה מזה נשאר בכל יו"ט של עצרת, ואפי' אין ישראל כ"כ זכאים בא הדיבוק מצד השי"ת וכמו אז במעמד הר סיני שבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וזהו שני מיני קרבנות מוסף של יו"ט כמו שאר ימים טובים הוא בא מחמת הדיבוק שממטה למעלה, ושתי הלחם וקרבנותיו שבזוה"ק ששתי הלחם הוא נהמא דאורייתא הוא בא מחמת הדיבוק שממעלה למטה ושני שעירי חטאות שעיר חטאת לכל מין כדי להעביר הסט"א לבל תפסוק הדיבוק הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה, וע"כ הגם שהדיבוק שממטה למעלה אי אפשר בזמן המותר בעשיית מלאכה כי אדם צריך להיות מופנה כנ"ל, אבל בעצרת שיש בו דיבוק גם ממעלה למטה, לדיבוק זה איננו נזקק איסור מלאכה, וע"כ נשאר לתשלומין אף בזמן היתר מלאכה עכ"ד ז"ל:

369

ש״עולא זכיתי להבין דא"כ צ"ל שמשונה ראי' וחגיגה שבתשלומי עצרת מתשלומי פסח וסוכות, שזה בא מחמת דבוק מסוג אחר, וזה אינו במשמע בפשטא דקרא שהרי הקישן הכתוב וכוללן בלשון אחד שלוש פעמים בשנה, ובודאי שתשלומין כמו העיקר:

370

שע״אוכשאני לעצמי נראה להוסיף בה דברים שדיבוק הבא ממעלה למטה מענין נתינת התורה, כשם שמתן תורה לא נשתנה כמ"ש קול גדול ולא יסף, ומברכין תמיד נותן התורה בלשון הוה, כן הדיבוק יש בו כח הקיום, וע"כ אף שבשאר ימים טובים כשכלה זמן האיסור מלאכה מסתלק עמו נמי הדיבוק ולא נשאר רק רושם ממנו, יו"ט של עצרת אינו כן שדיבוק שממעלה למטה שלא פסק מחזיק גם בדיבוק שממטה למעלה שלא יפסק עם היתר המלאכה, והוא כענין שברמב"ן סוף פ' עקב בפסוק ולדבקה בו שיהי' דבריו עם בנ"א בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ונאמר ביהושע כי בה' אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם וניזונין מן המן שיורד מן השמים וכו' הנה מחשבתם ומעשיהם לפני ה' תמיד ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהי' מחשבתם תמיד לדבקה בשם הנכבד עכ"ל, ובדוגמא זו י"ל בימי תשלומי עצרת שמחמת דיבוק שממעלה למטה ישארו דבקים בה' הנכבד אף ממטה למעלה ולא יזיק להם היתר המלאכה כענין שאמר יהושע לישראל שישארו דבקים בה' עם היותם חורשין וזורעין ועוסקים במלאכה, וע"כ יתכן להיות תשלומי ראי' וחגיגה בעצרת אף בעת שמותר במלאכה, וזה לימוד גדול איך יוצאים מיו"ט של עצרת ובאיזה אופן שבין להיתר המלאכה וטרדת הפרנסה:

371

שע״בשנת תר"פ

372

שע״גויסעו מרפידים וגו' ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלקים ויקרא וגו', נראה כי שם רפידים מחמת שרפו ידיהם מן התורה וכבר פרשנו שהיו כמתייאשים מהגיע בעוד ימים מעטים למדריגה ראוי' לקבלת התורה, וע"כ משכו עליהם קליפת עמלק לייאשם ולקררם עוד יותר, וכאשר נצחו את עמלק [שהוא תוספת התייאשות והתקררות] עדיין נשאר אצלם רשימו מהיאוש דמעיקרא, וע"ז כתיב ויסעו מרפידים, היינו שנסעו מענין רפיון ידים שהי' עוד שורר בקרבם, וזהו נסיעתם מרפידים בתשובה, ועצתם היתה להיות בבתי' מדבר, וכענין מ"ש הר"ן דשויא א"ע כהפקר, וזה הי' תירוץ על הרגישם שאינם ראויים לקבלת התורה, שאעפ"י שאינם ראויים שאין בהם מצוות ומעש"ט כראוי, מ"מ זה עצמו דשוו א"ע כהפקר די הי' לחול עליהם רוח התעוררות ולעשותם כאיש אחד בלב אחד עומדים מוכנים ומזומנים לקבלת התורה, והתעוררותם זה הוסיף כח במשה להתעורר לעלות בעצמו ולא עצר כח להמתין עד שיקראהו, והתעוררות משה עורר למעלה שיקראהו באופן שהכל הי' על הסדר, התעוררת התחתון להעליון ישראל למשה ומשה להשי"ת, נמצא שהכל הי' תלוי בזכות התחתון, וע"כ קבלו כל אחד לפי מדריגתו כי הניתן ממעלה בלתי לפי התעוררת התחתונים ניתן בהשואה כמו שהי' בקי"ס ראתה שפחה על הים, וזה בלתי אפשר שיהי' לו קיום, אך מ"ת שהי' הכוונה נצחיות נדרש שיהי' התעוררות דלמטה:

373

שע״דהשינוי בין סדרן של מוספין לשל סדרן של עבודת היום, שלמוספין הוא פרים אילים וכבשים, של עבוה"י כבשים פרים ואילים, נראה עפ"י פירש"י דפרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, וטעם כבשים שמתייחס ליעקב כמו כבשים שאין להם אלא קול אחד כן יעקב איש תם, והיינו כי הוא הי' כולא לשמא דקוב"ה, ולעומת שהי' מבטל דעתו זכה לשלימת הדעת, וע"כ י"ט של עצרת זמן מ"ת מתייחס ליעקב וכך ישראל זכו בשביל נעשה ונשמע ביטול הדעת לדעת הקב"ה ע"כ כבשים ברישא:

374

שע״הענין שלמי ציבור שלא היו אלא בעצרת ובמילואים, נראה דהנה קרבן ציבור איננו דומה לקרבן שותפין שהרי אין מנחה בשותפות ואיתא בציבור, אלא ציבור הוא כאלו הם איש אחד ממש קומה אחת שלימה, והנה נשמות ישראל כל נשמה ונשמה היא צורה בפ"ע, וע"כ לעתיד או בעולם הנשמות כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע וכאמרם ז"ל אעפ"י שהכל נכנסין בשער אחד נותנין לכל אחד מדור לפי כבודו, וכן אין דעתן של בנ"א שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי' מ"מ באשר הם כולם מאוצר אחד יתכן בהם התאחדות להיות נחשבים אחד, דומה לזה מצינו במלאכים כשהוא רוצה קורא את כולם כאחד כמ"ש לכולם בשם יקרא וכבמדרש ויקהל ק"ו לכנסת ישראל, אך הגופים מחולקים זה מזה, ואם אחד כואב אין חבירו מרגיש, ואין דומה לאיברים של אדם אחד, שאם אחד כואב השני מרגיש, א"כ כל התאחדות ישראל שנחשבין כאיש אחד הם רק בנפשות כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים והנה הקרבנות שהם אכילת מזבח וכהנים ובעלים מתייחס לקירוב גוף ונפש ושכל, אכילת מזבח להשכל, ואכילת כהנים לנפש שמשלחן גבוה קזכו, דומה להנפש שניזונית מאור הנשמה והשכל, ואכילת בעלים לגוף, וע"כ קרבנות שהם אכילת מזבח ואכילת כהנים שמתייחבים לנפש ושכל שייך בהו התאחדות ע"כ ישנם בציבור, אך שלמים שנקראים ע"ש שיש בהם שלום לבעלים שמתייחס לגוף אין בהם ענין לציבור שהרי בגוף הם נפרדים לגמרי, אך בעצרת שהקדימו נעשה לנשמע והיו כאיש אחד בלב אחד, והיינו שהתגבר בהם כח הנפש והשכל עד שאף עשיית הגוף מתייחס לנפש ולשכל ע"כ יתכן בהן נמי התאחדות הגוף שהי' אז כאלו מופשטים מחומר הגוף, וע"כ החני' שהיא בגוף נמי התאחדה בהם וכתיב ויחן, ע"כ אז הוא זמן הקרבת שלמים בציבור מ"מ נאכל רק לכהנים שהרי הי' התבטלות הגוף להנפש ושכל, ע"כ החכילה איננה נעשה ע"י הבעלים שהם הגוף אלא ע"י כהנים שהם בבחי' הנפש:

375

שע״וויש לומר עוד עפ"י הזוה"ק ויקרא (י"א:) ואם זבח שלמים קרבנו ר"ש אומר כתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקודש וכו' עשרה מאמרות במע"ב ועשרה מאמרות במ"ת וכו' עד ובג"כ קאים עלמא ואשתכח בי' שלמא וע"ד ואם זבח שלמים קרבנו לקימא עלמא בשלמא עכ"ד, ביאור הדברים דעשרה מאמרות למע"ב שהי' העולם מתגשם והולך הי' נראה כהורדת המעלה מרוחניות לגשם, אך בעשרה מאמרות של מ"ת נראה סוף המעשה במחשבה תחילה, וכבודו של הקב"ה עולה ביותר מן התחתונים וכמו שהשיב מרע"ה להמלאכים עד שהודו לדבריו, ובזה נשלם החסרון שהי' נראה בהבריאה, וזה"ש הזוה"ק ובג"כ קאים עלמא ואשתכח בי' שלמא, והנה מ"ת אף שכל אחד ואחד קיבל כפי מה שהוא, מ"מ הכל בא מחמת הכלל ושהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד, וע"כ שלמים שהם שלימות הכל לא היו באין בציבור, אלא בעצרת זמן מ"ת שהי' מחמת הכלל ושלימת הבריאה:

376

שע״זבמדרש תשא פתח של תשובה פתח הקב"ה אצכי ה"א בסיני למשה וכו' אלקיכם לא נאמר אלא לי אמרת וגו', נראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק דכשהם כאיש אחד קורא אותם בלשון יחיד ואם לאו בלשון רבים, והנה ישראל באמצעות משה שהי' מאחדם היו כולם כאיש אחד ובשעה שהי' מופרד מהם לקבל הלוחות נסתלק מהם כח משה המאחדם, וע"כ כשעשו אותו מעשה אלוהות הרבה איוו להם, וזה הי' טענת משה לי צווית כשהייתי בתוכם ומאחדם שהיו כולם כאיש אחד, אלקיכם לא נאמר שהי' במשמע אף כשהם חסרים כח המאחד שנקראים בלשון רבים:

377

שע״חתוס' שבת (פ"ז.) ד"ה ומה ישראל וא"ת מאי קאמר שפירש מדעתו דאורייתא הוא דקו"ח ניתן לדרוש וי"ל דלא הוי קו"ח גמור דשאני התם משום עשרת הדברות עכ"ל, ועדיין יש לשאול הלוא אין הפרש בקדושת התורה בין ותמנע היתה פלגש לפסוק שמע ישראל כמ"ש הרמב"ם:

378

שע״טונראה לפרש דהנה בענין הפרישה הגיד כ"ק א"א אדומו"ר זצללה"ה משום דאפי' חסיד שבחסידים וכו' ע"כ הוא ענין עירוב טו"ר, ולמ"ת הי' נצרך שיהי' בלי עירוב כי תורה היא המבררת עכ"ד, ולפי"ז משה שדן הקו"ח נמי מהאי טעמא הוא שחשב א"ע נמי שאי אפשר בלי עירוב כוונה, וזה הי' מזיק לתורה שנדבר עמו, אך הנה ידוע שרמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין, והנה יש איברים שנקובתן במשהו וצריכין להיות שלימים בלי נקב כ"ש, ויש שאין נקובתן מסלק מהם החיות, וכדוגמא זו י"ל במצוות הואיל ואתה מקישן תקישן מכל צד, שיש מצוות שמעט עירוב הכוונה הוא כמו אבר הנפסל בנקובת משהו, ויש שאיננו מסלק החיות ממנו, והנה עשרת הדברות שהם כללי דאורייתא כולה כברש"י שכל תרי"ג מצוות נכללין בהן, ע"כ בוודאי הם כמו איברים שכל החיות תלוי בהם ונקובתן במשהו, ע"כ לא הוי קו"ח גמור לשאר מצוות נידון פרישה:

379

ש״פשנת תרפ"א

380

שפ״אויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר, וברש"י מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה, ובמפרשים דביאתן למדבר סיני בתשובה דייק לה מדכתיב ויחן שם ישראל שפירושו כאיש אחד בלב אחד, וזה אי אפשר בלתי תשובה, ויש להבין א"כ למה כתיב ויסעו ויבואו ויחנו מאחר שגם מרפידים נסעו בתשובה:

381

שפ״בונראה דהנה בש"ס שבת יומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שחולשא דאורחא בא מעמלק דכתיב אשר קרך בדרך עכ"ד, ואף שלכאורה נראה דרשה רחוקה פרשנו דבריו ז"ל דהנה כתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני וגו' ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בנ"י, וזה הי' בר"ח, ולפי השערה היו צריכין ישראל להתרגש מאד ממראה זו שראו בעיניהם שיזכו למ"ת דבר שלא זכו לזה האבות הקדושים, ולגודל התרגשות והתפעלות לא הי' צריך החולשא דאורחא למצוא מקום אצלם כלל, ואפי' בעניני עולם הגשמי כאשר ימצא אדם אוצר גדול, ובידו לאסוף ולכנוס כל מה שיכול, בוודאי לא ייעף ולא יגע ולא יעצרהו החולשת ואונס שינה אלא יחליף כח בלי הפוגות, עאכו"כ ישראל בבואם לפני הר סיני וראו בעיניהם את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שלא היו צריכין להרגיש חולשא דאורחא כלל, אלא מחמת רשימו ממלחמת עמלק דכתיב בי' אשר קרך בדרך, ופירש"י מלשון צננך והפשירך בעיני האומות, וכבר פרשנו שזה הי' לעומת שקרר אותם מהתלהבתם בעבודת השי"ת, מזה עצמו בא שנתקררו בעיני האומות, א"כ שפיר מובן בפשיטות שכל מה שהרגישו חולשא דאורחא, כ"ז נסתעף ממלחמת עמלק:

382

שפ״גוהנה כבר הגדנו שבאם כל ישראל הם כאיש אחד בלב אחד נעשים מרכבה לכנסת ישראל אז אי אפשר לשום כח מכחות החיצונים לשלוט בהם והם בעצמם כחומת ברזל, ובסוד אני חומה, דמיון שעמלק לא הי' שולט אלא בפליטי הענן, שהענן לא הי' סובלם, אבל אלו שבתוך הענן שהענן הי' מאחד אותם לא הי' עמלק יכול לשלוט, והנה עיקר שליטת עמלק הי' מחמת חטא שרפו ידיהם מן התורה, והתשובה שהי' בנסיעתן מרפידים, הי' נמי מזה שמקודם רפו ידיהם מן התורה, שע"ז מורה לשון רפידים, ולא הרגישו שעדיין חסר להם ההתאחדות, אבל בבואם נגד ההר והרגישו בעצמם שעם כל המראה הגדול והנכבד הזה עדיין חולשא דאורחא עליהם, השכילו שזה בא מחמת שעדיין יש בהם רשימו ממלחמת עמלק ועשו תשובה גם על זה עד ששבו כאיש אחד בלב אחד, וע"כ רק אז כתיב ויחן, אבל מקמי הכי אף שעשו תשובה על מה שרפו ידיהם מן התורה מ"מ עדיין לא היו כאיש אחד בלב אחד ע"כ כתיב ויסעו ויחנו ויבואו עד שבאו נגד ההר ועשו תשובה גם ע"ז, ומ"מ שפיר הוקש נסיעתן מרפידים לביאתם לסיני בתשובה אלא בענינים מתחלפים זה על שרפו ידיהם מן התורה, וזה על העדר התאחדותם לסלק את הרשימו דעמלק מכל וכל:

383

שפ״דובמ"ש יתפרש ויתיישב קושיית המהרש"א למה לי טעמא דחולשא דאורחא תיפוק לי' דכל עליותיו בהשכמה, עכ"ד, ולהנ"ל י"ל דהנה הא דכל עליותיו בהשכמה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דאז שולט מדת חסד דאברהם עכ"ד, וי"ל דלולא חולשא דאורחא כנ"ל הי' לב ישראל בוער כאש להבה באהבה יתירה עד מאד, וכמים פא"פ וגו' הי' לעומתם מדת חסד של מעלה שהוא ענין אהבה יתירה שיש להקב"ה לישראל הופיע עליהם בהתגלות, ושוב לא הי' נזקק להשכמה כלל, ואף שעשו תשובה שנעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, מ"מ שוב הוזקקו למדת חסד דאברהם שהוא ימינו הפשוטה לקבל שבים:

384

שפ״הבש"ס שבת יום אחד הוסיף משה מדעתו, ויש להבין א"כ למה לא נצטוה כן מתחילה, ולכאורה הו"ל למשה למידק מדלא נצטוה כן ש"מ דלא כך הכוונה, ונראה דהנה בש"ס שם בתלתא אמר להו מצות הגבלה, וכבר דקדקנו למה הקדים להם מצות הגבלה למצות פרישה הרי במעשה פרישה קודמת זה שלשה ימים והגבלה היתה רק ביום מ"ת כברש"י לך רד דחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, והרבה טעמים הגדנו בזה בעזהי"ת, ונראה עוד לומר דהנה ענין הגבלה הוא להיות יראת ה' על פניהם לבל יתקרבו יותר מהגבול הניתן להם וכמ"ש אח"כ כשאמר להם משה ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וסמיך לי' ויעמוד העם מרחוק, היינו שהבינו שנתבקש מהם היראה, ע"כ עמדו עוד מרחוק, וי"ל שמטעם זה עצמו נצטוו במצות פרישה דמחמת קלות ראש הוא בא היפוך היראה, וכאמרם ז"ל מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה, ואף דגם בלעדי הציווי נמי הי' הפחד והאימה מאד כמ"ש ויהי קולות וברקים וגו' ויחרד כל העם אשר במחנה וכתיב וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, וא"כ יש להבין כל עצמה של מצות הגבלה למה היתה באה, שגם בלא"ה נמי היו מתרחקים לאחוריהם שנים עשר מיל על כל דיבור ודיבור, ויש לומר דהיות ידוע דכל דבר הבא בלתי אתערותא דלתתא ואין בו תפיסת יד אדם לא נשאר ממנו כ"כ רשימו להבא, ומאחר שהכוונה שישאר ממנו לדורות כמ"ש ובעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ע"כ נצטוו שהם בעצמם ימשיכו עליהם את היראה בעומדם מרחוק, וכן שלתכלית זה יקבלו עליהם מצות פרישה כנ"ל ואז יתקיים מזה רשימו לדורות ביותר:

385

שפ״וולפי זה י"ל הטעם דהקדים להם מצות הגבלה כדי שישכילו שתכלית הכוונה קבלתם עליהם היראה, וכן אח"כ שיקבלו עליהם מצות פרישה ידעו הענין שנתבקש מהם שהוא היראה, וא"כ יהי' קבלתם עליהם היראה בתכלית, ואם לא הקדים להם מצות הגבלה הי' אפשר להם לחשוב טעם אחר במצות פרישה, ולא הי' קבלתם עליהם מצות פרישה נחשב אתערותא דלתתא לענין היראה:

386

שפ״זוהנה ידוע דברי הרמב"ן שא"צ לבשמים במוצאי יו"ט כמו במוצ"ש משום דרוח יתירה שישראל זוכין ביו"ט איננה נסתלקת מהם מוצאי יו"ט כמו שנסתלקת הנשמה יתירה במוצ"ש שמטעם זה מברכין על הבשמים עכ"ד, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד טעם שינוי יו"ט משבת, משום דשבת קבוע וקיימא ואין בו תפיסת יד אדם, ע"כ במוצ"ש מסתלקת גם נשמה היתירה שבאה מחמת קדושת השבת, אבל ביו"ט דבי דינא מקדשין לי' ויש בו תפיסת יד האדם ע"כ איננו נסתלק רוח יתירה הבא מחמתו במוצאי יו"ט עכ"ד, ויש להבין דביו"ט נמי מאחר שנצטוו ישראל לקדש חדשים, הרי איננו נחשב מעשה אדם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמצות שישראל עושין הרי הם שלוחים בדבר מאת קב"ה ושליח של אדם כמותו, כן נמי נחשבין עשיית המצוות כאלו השי"ת עשאם, וא"כ למה נחשב יו"ט דב"ד מקדשי לי' שיש בו תפיסת יד האדם, וי"ל משום דביד הב"ד לקדש או לעבר ואתם אפי' מזידים וכו' ע"כ שפיר חשוב תפיסת יד האדם:

387

שפ״חולפמ"ש יתגלה לפנינו הטעם דאתם אפי' מזידים שלכאורה הוא פלא גדול שלא נמצא דוגמתו בכל המצות, ולפי האמור הטעם נגלה כדי שיהי' נחשב תפיסת יד האדם, וישאר הרוח יתירה ולא יסתלק במוצאי יו"ט:

388

שפ״טולפי האמור יש לפרש הא דהוסיף משה יום אחד מדעתו, דענין דעת הוא היודע כוונה נעלמה בלתי נגלית כמ"ש ויודע דעת עליון וכמו שפירש הרמב"ן שם והוסיף לקרוא עצמו יודע דעת עליון והאומר כך יודע אני דעת פלוני ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בלבו הדברים שלא יגיד בפיו עכ"ל הצריך לענינינו, והנה משה מדעתו כוונה נעלמת השכיל וידע שיהיו קולות וברקים מפחידים מאד וא"צ לצוותם על הגבלה ופרישה שבלא"ה נמי יהי' היראה ופחד גדול מאד, ומעצמם יעמדו באימה וביראה ברתת ובזיעה, וכל הציווי של פרישה והגבלה הי' רק כדי שהם יקבלו זה עליהם למען יחשב תפיסת יד האדם כדי שישאר ממנו לדורות, ע"כ הי' דן ושפט בדעתו דאכתי לא יצאנו ידי תכלית הכוונה שמאחר שבא הציווי וקדשתם היום ומחר שוב אינו נחשב זה תפיסת ידם כלל, וכמו מעשה השליח שעשה שליחותו שנחשב מעשה משלח ולא מעשה שליח, ואינו דומה לקידוש ב"ד את החודש שהרי יש בידם לקדש או לעבר, ע"כ הבין שכך הוא הכוונה שהוא יוסיף יום אחד מדעתו, ובאשר שבידו להוסיף או לא להוסיף שוב נחשב המעשה שיש בו תפיסת יד ישראל כמו ביו"ט דבי דינא מקדשי לי', ומעתה מובן הטעם שלא נצטוה לזה מתחילה, ומשה לא דייק מזה שלא כך היתה הכוונה, דאם הי' נצטוה גם על זה שוב לא הי' מועיל להחשב תפיסת יד האדם שישאר ממנו רשימו לדורות:

389

ש״צשנת תרפ"ב

390

שצ״אענין נעשה ונשמע והקדמת נעשה לנשמע, הנה אמרו ז"ל לא כירושלים של עוה"ז ירושלים של עוה"ב ירושלים של עוה"ז כל הרוצה לעלות לה עולה, ירושלים של עוה"ב אין עולין אלא הראוי לה, ביאור הדברים שירושלים הוא כנסת ישראל, ויש כנס"י דלתתא וכנס"י דלעילא, כנס"י דלתתא הוא התאחדות ישראל מצד הכלל, וכלל ישראל לעולם נרצים לפני השי"ת, וע"כ כל מי שיש לו תשוקה לעלות הרי בזה עצמו יש לו חיבור לכלל ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזוכה ועולה ומתאחד בכלל ישראל, אבל כנס"י דלעילא צריכין להיות נרצים גם מצד הפרט, כל חד וחד כמה דמשער בלבי', וע"כ כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וע"כ אין עולין אלא הראוי לה, ובאמת שאין דרך להיות נרצה מצד הפרט אלא אחר היות נרצה מצד הכלל, וע"כ אין זוכין לירושלים של עוה"ב אלא כפי מסת שזוכין לירושלים של עוה"ז, ויש לומר עוד בלשון אחר שזה בבחינת הלב וזה בבחי' המוח, והדברים אחדים שבבחינת הלב כל ישראל מתאחדין שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, אבל בבחי' המוח אין דעתם של בנ"א שוות, וכל חד וחד כמה דמשער בלבי', ונראה שזה ענין חג הפסח וחג השבועות, חג הפסח זוכין ישראל לריצוי מצד הכלל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וכמו אז ביצי"מ כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר וגו', וזה בחי' הלב רעותא דליבא, ריצוי מצד הכלל, וע"ז מורה מצוות הפסח ראשו על כרעיו, וחג השבועות כל אחד ואחד זוכה בפרטות כל חד כמה דמשער בלבי' כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך וכו' ואמרו ז"ל זקנים כפי כחם נערים לפי כחם, וזהו בחי' המוח כל חד כמה דמשער בלבי':

391

שצ״בויש לומר דזהו נעשה ונשמע, נעשה הוא בכללות ברעותא חדא כי עשי' היא שוה בכולם, וגורמת ריצוי מצד הכלל, שמיעה היא בפרטות כל חד וחד כמה דמשער בלבי', ורמזו ז"ל אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון וזה לא כוון לבו, וגורם ריצוי מצד הפרט:

392

שצ״גולפי זה יובן ענין קדימת נעשה לנשמע, שבראשונה צריך אדם להיות נרצה מצד הכלל בבחי' רעותא דליבא, ואח"כ זוכין לריצוי מצד הפרט בבחי' המוח והשכל, וכענין שתחילה זוכין ועולין לירושלים של עוה"ז, ומחמתו זוכין ועולים לירושלים של עוה"ב:

393

שצ״דוהקרבתם עולה לריח ניחוח לה', בזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) והכא לא כתיב אשה אלא והקרבתם עולה עיי"ש באריכות, וי"ל נמי בפשיטות עפ"י מאמר הכוזרי בפסוק את קרבני לחמי לאשי, שבמה שאמר לאשי מיישר כל קשה, היינו שהשראת השכינה ע"י הקרבן הוא ע"י אמצעים רבים כעין אחיזת הנשמה רוחנית בגוף הגשמי ואש האוכל הקרבנות הוא אמצעי לענין פנימי דק ממנו ופנימי לפנימי עד השראת השכינה, וא"כ הוא לחם לאשי ולא לחם שכינה, ויש לומר דבחג השבועות דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם בלי אמצעי זוכין לדורות לדיבוק אלקי בלי אמצעות המלאכים, וע"כ נתקבל קרבנם נמי בלי אמצעות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ לא כתיב בהו אשה:

394

שצ״הבפייט דלא ניתנה התורה לאברהם אבינו משום שאמר במה אדע, ויש להבין האם בישראל לא נמצא אח"כ חטאים גדולים מזה, שרבים נתקשו מה חטא הי' במאמר מה אדע שביקש אות קיום, ונראה דהנה ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה והיו נחשבים כגוף אחד ולא הי' אפשר שישראל יקבלו אז הארה אלקית שלא יהי' מזה אחיזה לפרעה ומצרים כמו שאי אפשר שעובר יקבל דבר מה בלי אמצעות האם, וע"כ בשביל מה אדע שנגזר הגלות, זה עצמו גרם שלא תנתן התורה שלא יהי' אחיזה להחיצונים:

395

שצ״ובש"ס שבת משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה והיינו דריב"ל דאמר תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב וכו' ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, ויש לדקדק מאחר שהתנאי עם מע"ב, משמע עם כל מה שנברא בששת ימי המעשה והשמים בכלל א"כ למה ארץ בלבד יראה ולא השמים:

396

שצ״זונראה עפ"י מה שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הלוא תוהו ובוהו נמי בכלל הנבראים, ונבראו ג"כ מכח שהביט בתורה א"כ גם הם הי' להם להיות נעדר במניעת קבלת התורה והי' לו לומר שיחזור אותם לאפס ואין, והגיד שענין שיחזיר אותם לתוהו ובוהו, כי התורה היא המבררת, ותוהו ובוהו הוא שהי' הכל בתערובת, וזהו שנברא הכל ביום ראשון אלא שהי' בתערובת, ונתברר כל אחד ביומו, ובמניעת קבלת התורה שהיא המבררת חוזר הכל לתערובת עכ"ד:

397

שצ״חויש לומר עוד כי ארץ הוא לשון רצון כאמרם ז"ל שרצתה לעשות רצון קונה, וע"כ טבעה להיות מביא הרצון באדם, ותורה היא מביאה הרצון לדברים הנרצים, ומבלעדי התורה הארץ מביאה הרצון לחומרית, ומתגשם והולך חומר בלי צורה, וזהו הלשון תוהו ובוהו כמו שפירש הרמב"ן במקומו, וע"כ גם בפועל היתה חזרה לתוהו ובוהו, כי הרוחניות והגשמית בחד מתקלא סלקא, וגם זה הי' לטובה שלא יתגשם עד לאין מרפא, ומובן שאיננו נצרך שתחזיר לאפס ואין אלא שתפשיט צורה ותלבש צורה אחרת מזוכך מהראשונה, וע"כ תחזיר רק לתוהו ובוהו:

398

שצ״טומעתה מובן שזה שייך רק להארץ שבלתי התורה היתה מביאה הרצון לחומרית, משא"כ בהשמים שאין לה ענין עם תוהו ובוהו אף מבלעדי קבלת התורה היו נשארים על עמדם עד תלבש הארץ צורה אחרת:

399

ת׳ולפי האמור י"ל דזה ענין שבשבת ניתנה תורה, דהנה במדרש בראשית שבשבת נעקר תוהו ובוהו מן העולם, שבפשיטות אינו מובן שתוהו ובוהו לא הי' אלא ביום ראשון, אך להנ"ל יובן, דהנה אמרו ז"ל שאמר לשמים וארץ די שאלמלא כן היו מתפשטין והולכין, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים והולכים, ומ"מ נשארו עומדים לפי מהותם, ובאשר אז לא היתה תורה בעולם היתה הארץ מושכת לרצון גשמי והי' מתגשם והולך חומר בלי צורה עד ששבה לתוהו ובוהו, אלא שבא שבת ונתעלה עכ"פ פנימית הבריאה לשורשה, וזהו שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, וכן הי' מתנהג והולך כל זמן כ"ו דורות שהקב"ה זן את העולם בחסדו, אבל אחר שהגיע זמן קבלת התורה שמתנהג העולם לפי מעשה התחתונים, ושבת נמי אינו מועיל כ"כ אלא לפי הזדככות אדם בששת ימי המעשה כאמרם ז"ל מי שטרת בע"ש יאכל בשבת, ושבת הוא מעין עוה"ב, ע"כ כמו עוה"ב שזוכין בו לפי מעשה הזדככות בעוה"ז, כן נמי שבת לפי מעשה שבששת ימי המעשה, א"כ היו שניהם באים כאחד שמעתה גם שבת אינו מועיל בלתי התורה, וע"י התורה נעקר תוהו ובוהו מן העולם, ע"כ הי' זה בשבת להשלים מה שעד הנה הי' מחמת שבת לבדו נעקר תוהו ובוהו יהי' עכשיו ע"י התורה ושבת יחד:

400

ת״אלא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר וגו' והשי"ת השיבו שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ונראה טעמו של משה בזה עפ"י מאמרם ז"ל בשעה שאמר אנכי היו למדין ולא משכחין כיון שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו להיות למדין ומשכחין, הטעם כי דבר ה' יקום לעולם, וע"כ כשהיו מקבלים בלי אמצעי הי' נשאר הדיבור קבוע בהם לעולם, אך כשמחלו על מתנה טובה זו חזר להיות בהם דיבוק אלקי רק ע"י אמצעי, וע"כ היו מקבלים שינוי ולומדים ושוכחין, וע"כ משה שפיר קאמר לא יוכל העם לעלות, שחשב שכך יהי' לעולם לומדין ולא משכחין ויהי' לעולם הדיבור מאיר לנגד עיניהם כשעה ראשונה, וע"כ לא יוכלו לעלות, ולא צריכין זירוז שנית בשעת מעשה, כי הזירוז עוד עומד לנגד עיניהם ולא יהי' שום תוספת בזירוז חדש בשעת מעשה, אבל השי"ת היודע עתידות שיאמרו כנ"ל, ובמדרש שתיכף אחר השני דיברות אמרו, ואפי' אם אמירתם בפועל הי' אחר כל הדברות, מ"מ בלבם הי' זה תיכף בהתחלה שהפחד הי' גדול מאד וחששו פן ימותו, א"כ שוב יש חשש התקררות הציווי וצריכין זירוז בשעת מעשה, והטעם לא הי' יכול לומר לו בפירוש שא"כ היו מוכרחין למחול על המתנה, וכעין שכתב האריז"ל במאמר ה' לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו וכמו שהגדנו במק"א:

401

ת״בשנת תרפ"ג

402

ת״גבש"ס שבת (פ"ז.) מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילו עמו וכו', ובתוס' אין זה דרשה גמורה אלא משמע דהיום ממש דאי לאו הכי אין זה מדעתו, ויש להבין א"כ למה לא מילא אחר דבר ה', ונראה לומר דתיבת היום יש בו שני פירושים, כי עיקר התיבה היא יום וההא ניתוסף לרמוז אי על יום דהאידנא או על יום הידוע כמו הא דהששי שהא ראשונה בא לרמז על הידוע, ומרע"ה דייק דהפירוש איננו יום דהאידנא דהיום כמחר וכו' אלא יום הידוע, והוא הוא שנזכר בפ' משפטים שהי' כריתת הברית ואמרו נעשה ונשמע וזרק את דם הברית כדעת רש"י שם שקודם מ"ת הי' זה בחמשי לחודש, וא"כ שפיר הוה מדעתו, וזהו והיו נכונים ליום השלישי מהתחלת הפרישה, ועוד י"ל דיום הנוסף הוא יום ד' שבפשיטות הי' משמע היום זה יום חמישי שלילו עמו והוא יום המיוחד כנ"ל ולמחרתו והי' לו להתחיל הפרישה רק מיום ה' ומרע"ה הוסיף גם יום שנצטוה בו הוא יום ד', ויתיישב מדוע לא שאל בה' ודו"ק:

403

ת״דבתוס' וקבע להם זמן תימה דהיא הנותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבר שכינה עמהם הוצרכו לפרוש אבל הוא מספק למה יפרוש עיי"ש, ונראה דהנה מראש נאמר וגם בך יאמינו לעולם, משמע שכל התורה תהי' באמצעות משה, והם באשר נבואתם הוא לשעתו ע"כ פרישתם הוא רק צורך שעה וע"כ די להם פרישה לשעתו, אבל נבואת מרע"ה הי' לעולם, ע"כ גם פרישתו הי' נצרך שיהי' לעולם, וע"כ אפי' נבואה של שעה נמי צריכה לה פרישה לעולם, ודבר זה השכיל משה מדעתו, ובזה יש לפרש הא דהסכים על ידו שנא' ואתה פה עמוד עמדי, ולכאורה עדיין י"ל שרק לשעה שהי' רוצה לדבר עמו, ולהנ"ל י"ל דדייק מתיבת עמדי, לא אתי, משמע עמי בשוה לי, היינו שהקדישו לנביא נצחי, וזהו בשוה לי נצחית בלתי שינוי, וע"כ לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ואמרו ז"ל משה לא מת אלא עלה ומשמש במרום:

404

ת״הבתוס' ומה פסח אין זה קו"ח גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה עכ"ל, ויש להבין שהרי מקרא מלא הוא ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך:

405

ת״וונראה דהנה אמרו ז"ל שאמר משה מוטב שידונו כפנוי' ולא כא"א, ויש להבין שזה הי' שייך לומר בנתינת התורה בכללה, ולא בהלוחות, שאפילו בלעדם הם כא"א מעת קבלת התורה, ונראה לומר דמרע"ה השכיל מראש שישראל הם מוטעין כמו שהי' באמת כמ"ש הרמב"ן והכוזרי, ומ"מ להיות ראיין להלוחות שהם כריתת ברית ממשות בפועל שהם מעשה אלקים ממש ולהנתן לישראל הי' צריך להיות גם גופם דבוק בהשי"ת אפי' מבלעדי השכל, ואם הי' כה בלתי אפשר הי' לטעות בעגל, וע"כ הלוים שלא טעו בעגל נמנו מבן חודש אף שעדיין אין בהם בחי' השכל נקראו שומרי משמרת הקודש, וע"כ כאשר טעו בעגל שוב לא היו ראויים לקבלת הלוחות, וזהו מוטב שידונו כפנוי' בענין הלוחות, אבל מכללות התורה בלא"ה לא נדחו כי מוטעין היו ומפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, וכל השקלא וטריא הי' בענין הלוחות, וזהו שלמד קו"ח מפסח, שמוטעין לענין הלוחות דומה למזידין בענין הפסח, ומעתה שוב אין לו ענין להא דלרשע אמר אלקים, ששם מדבר ממזידין לענין כללות התורה:

406

ת״זומ"מ יש ליישב קושיית התוס' שגם מבלעדי הלוחות הי' בע"ת גמורים אחר שהבינו שבאו לכלל טעות, כי מאחר שכבר הי' להם התורה הבינו עד היכן הדברים מגיעים, דומה למה שבמדרש בראשית בפסוק ותפקחנה עיני שניהם בוא ואראה לך כמה טובות אבדת, שזה עיקר בעניני התשובה לידע עד היכן הדברים מגיעים, ותועלת זה בא ע"י התורה המאירה את העינים, וזה כוונת התוס' מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, אבל בנ"ד שכבר היו דבקים בתורה אלא שהיו חסרים דיבוק גופני כנ"ל לא שייך זה:

407

ת״חבש"ס שבת שלישי למאי לכדתניא וישב משה וגו' וברש"י שם שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם של ישראל, לא זכיתי להבין איך מוכח מהברייתא שעוד ביום הראשון דיבר משה עם ישראל להמשיך לבם, ועוד גוף הברייתא בלתי מובן שוישב ויגד הוא לפני השי"ת מה שאמרו ישראל, א"כ מהיכן מוכח שמשה אמר לישראל עונש ומתן שכר, ועוד קשה קושיית המהרש"א דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי:

408

ת״טנתמלא כל העולם כולו בשמים, נראה לפרש עפמ"ש בספר בנ"י שכל החושים נתקלקלו באשר השתתפו בחטא אדה"ר חוץ מחוש הריח, והנה ידוע שהתיקון צריך להתחיל מאבר השלם ומתפשט ממנו חיות להמתקלקל, וע"כ במ"ת שבא לתקן הקילקול שלעבר וליתן חיים חדשים לעולם התחיל ע"י חוש הריח שלא נתקלקל וממנו נתפשט לכל, וזה מנין שלא הי' בהם סומין שנאמר וכל העם רואים וכו':

409

ת״יבש"ס שבת בתלתא אמר להם מצות הגבלה, יש להבין למה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל היתה מצוות הגבלה, ומצד הסברא הי' ראוי להקדים מצות פרישה כענין וטהרו וקדשו טהרה ברישא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כדי שלא יהי' לאו"ה טענה שמה שלא רצו בתורה מפני שנאמר להם שכתיב בה מצוות שהם היפוך להם, אפשר אם הי' נאמר לישראל מצוות שהם היפוך ממהותם אולי נמי לא קבלוה, ע"כ נאמר להם תחילה מצות הגבלה שהיא היפוך ממדות ישראל שכל תשוקתם היא התקרבות לאביהם שבשמים, ונצטוו לעמוד מרחוק ודפח"ח, וי"ל עוד שענין אהבה ודביקות הוא ערב לנפש ומתוק האור בזה יש לומר עדיין כי טובת עצמם ורצונם הם דורשים, אבל לעמוד מרחוק היפוך הרצון לקרב, הוא עצם קבלת עול מלכות שמים בלי שום נגיעה טובת עצמם, בזה נבחן לבב ישראל שראויים הם לקבלת התורה לצורך גבוה:

410

תי״אאנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ מבית עבדים, ידוע קושיית הא"ע בשם ר"י הלוי למה לא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, ונראה לפרש דהנה יש להבין דמאחר שהזכיר שם הוי' שהוא שם העצם ואין זולתו נקרא בשם זה כלל שוב למה הוצרך ליתן בו סימן אשר הוצאתיך וגו', ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם שיעבוד ישראל במצרים עד שהיו כעובר במעי בהמה, דהנה ישראל צריכין להיות קשה עורף נגד המסיתים והמפתים והמכריחים, והוא מעלת ישראל, או יהודי או צלב, אולם קשיית העורף אינו מדה טובה ונחשב בכתוב לחסרון, אלא שתלוי באופן קשיית העורף לטוב או להיפוך ח"ו, ובאמת טבע הישראל הוא זכות ורכות הלב, ע"כ הוצרכו ליגדל במצרים כעובר במעי בהמה ליקח מדה זאת מהם כי הי' בהם מדת קישוי עורף לרע כנראה מקישוי עורף של פרעה אותיות העורף, אבל ישראל הפכו מדה זאת לטוב עכ"ד:

411

תי״בוהנה ישראל הם נצחיים, הוא נשבע להם שאינו מחליפם באומה אחרת והם נשבעו לו שאינם מחליפין אותו באלקי אחר, וכ"ז יתכן רק מחמת קישוי עורף שבהם לטובה, וזה שהזכיר כאן שם הוי' שמשמעו הי' הוה ויהי' בלתי שינוי לעומת מדתם בלתי שינוי נאות להם שם הוי' לאלקי, וזהו שאמר אנכי הוי' אלקיך, והוא מחמת שהוצאתיך מארמ"צ עם קשה עורף מבית עבדים היינו שהיית מובלע ביניהם כעובר במעי בהמה, וקנית מהם מדה זו, ע"כ מעתה יהי' מדה זו בכם לטובה עד שתהיו ראוים להיות הוי' אלקיך:

412

תי״גולפי האמור זה שהזכיר אשר הוצאתיך מאמ"צ לא לסימן נאמר אלא לטעם, וממילא מיושב קושיית הא"ע בשם ר"י הלוי, שכל קושייתו אינו שייך אלא אם הזכיר זה לסימן או טעם חיוב קבלת האלקית, אבל מאחר שהזכיר זה לטעם היכולת שבכם וטעם זה אינו שייך מחמת בריאת שמים וארץ שוב אין כאן קושיא כלל:

413

תי״דאיתא בדבריהם ז"ל שלא עמדה לאלימלך מו"כ זכות אבות בשעה שיצאו מא"י לחו"ל, ולכאורה יפלא הלוא זכות אבות עומד לישראל אפי' כשיש עליהם קושיא, ולמה לא עמדה להם בשעה שיצאו, ונראה דהנה מקדש ראשון הי' בזכות ג' אבות ע"כ חרב בעון ע"ז ג"ע שפ"ד, ומקדש שני עמד בזכות כנס"י וחרב בשביל פירוד לבבות ושנאת חנם כמבואר בספר הנצח, ויש להבין מאחר שלא הי' נמצא בהם בחרבן שני שלשה עבירות הנ"ל למה לא עמד להם זכות שלשת האבות. ונראה דהאבות הם אבות כלל האומה וזכותם עומד נמי רק לכלל האומה וחטא השנאת חנם פגם בכלל האומה ועושה אותם מופרדים ע"כ לא הועיל להם זכות אבות:

414

תי״הוי"ל שזה הי' ענין חטא אלימלך מו"כ שיצאו מא"י לחו"ל, דהנה כל הארצות מתפרנסות מתמצית א"י, וכאשר רעב בא"י וגבירה לוקה שפחה לא כ"ש, בהכרח שהפרנסה מצד אחר לא מתמצית א"י, והם כאשר יצאו להתפרנס מבלתי תמצית א"י הי' פגם בא"י ומדת כנס"י שא"י מרכבה לה, ובזה נפרדו מכללות ישראל ע"כ לא עמדה להם זכות אבות כמו במקדש שני כנ"ל:

415

תי״ושנת תרפ"ד

416

תי״זוגוי קדוש בילקוט קראו גוי קדוש שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ויש להבין מה ענין גוי אחד לגוי קדוש:

417

תי״חונראה דהנה תשוקת החומר הוא כל חומר לעצמו לבד וא"כ הם מופרדים ואינו נקרא גוי אחד אבל כשהוא קדוש ומובדל והתשוקה הוא אלקות לבד אז יתכן שכולם יש להם תשוקה אחת להשלים רצון העליון ולא לקבל פרס כל אחד לעצמו וע"כ כשהם נקראים גוי אחד בארץ בהכרח הם גוי קדוש:

418

תי״טאשר הוצאתיך מארץ מצרים. והקשו למה לא אמר שבראתי שמים וארץ, ונראה שמחמת בריאת שמים וארץ שהוא סדר הטבע מחויבים בעבודה שהוא בסדר הטבע. וע"ז ניתן לב"נ שבע מצות כמספר שבעת ימי הטבע, אבל לישראל שהוציאם מארץ מצרים בנסים ונפלאות למעלה מסדר הטבע, מחמת זה מחויבים להתנהג עפ"י דרכי התורה אף שהוא למעלה מהטבע כאמרם ז"ל אפי' היא בשמים צריך לעלות אחרי' וללמדה וכבר הגדנו שבאם נצטוינו כך אז הי' זה בכחינו ומכ"ש להתנהג בדרך התורה אף שנראה רחוק, היא קרוב מפני שכך נצטוינו:

419

ת״כענין שנצטוו ישראל למ"ת שתי מצות פרישה והגבלה, יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס שבת, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל שנא' נפשי יצאה בדברו ומאחר שבדיבור ראשון יצאה נשמתן דיבור שני היאך קיבלו הוריד עליהם טל שעתיד להחיות בו את המתים והחי' אותם, ויש לדקדק דודאי זה שיצאה נשמתן הי' מחמת מתיקות ועריבות הדביקות באהבה כענין שאיתא בספר אור החיים בענין נדב ואביהוא שמחמת עריבות הדביקות נפרד נשמתן מעל גויתן, מכ"ש הדיברות שנקראין נשיקין, וא"כ מה הועיל הטל שעתיד להחיות בו את המתים, היאך יכולין לשוב נשמתן לגויתם, הן בעוד נשמתן צמודה לגופן יצאה מנרתיקן מחמת הדביקות מכ"ש שלא יפרדו משרשם לרדת להצמד לנרתיקן ושאני מיגני ממיקם:

420

תכ״אונראה דהנה בש"ס שם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהם שנים עשר מיל וגו', וע"כ מחמת גודל הפחד עד שחזרו לאחוריהם, והפחד והחזרה לאחוריהם הם היפוך הדיבוק ע"כ מחמת זה שוב היו יכולין לשוב ולהחיות ע"י הטל שעתיד להחיות בו את המתים, ולפי האמור יובן צורך הפחד והיראה רתת וזיעה דאל"ה לא הי' אפשר להנתן התורה שישארו בחיים ותרוייהו צריכי האהבה והנשיקין, ולעומתם היראה והפחד:

421

תכ״בויש לומר שלזה באו השתי מצות שלכל דבר הבא ממעלה צריכין התעוררת ממטה, בפרישה שהיא סלוק אהבה חיצוניות זכו לעומתו האהבה והדביקות, ובהגבלה שעוררו בנפשם מדת היראה לעמוד מרחוק זכו לעומתו למדת היראה:

422

Today's Learning

שם משמואל, שבועותShem MiShmuel, Shavuot