שם משמואל, שבועות א׳Shem MiShmuel, Shavuot 1

א׳שנת תר"ע

ב׳כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בכל המועדים ניחא מה ששמחת יו"ט אינה נוהגת בלילה משום דיש חיוב לקיים מצות אשר בזה קונים היו"ט בפסח חובה לאכול מצה, בסוכות לאכול בסוכה, לילה ראשונה חובה, משא"כ בשבועות דליכא שום חובה א"כ תתנהג שמחה גם בלילה, אך לפימ"ש בזוה"ק דצריך ננטרא דכיא עלאה דמטיא בהאי ליליא ניחא עכתדה"ק. ועדיין אינו מובן הלא זה בא מן השמים ואינו עושה שום פעולה בזה, אך י"ל דלשון נטרא הוא שמירה בלה"ק מלשון ואביו שמר את הדבר שיצפה האדם וישתוקק להאי דכיא, ואפי' למ"ד משמר לאו כעושה מעשה, מ"מ להשתוקקות זו צריך האדם לעורר עצמו ואינה באה מאליו, ובזה קונים היו"ט, וא"כ שוב לא שייך שמחה ג"כ קודם זה כמו בכל המועדים והבן:

ג׳במכילתא ושמרתם את בריתי רא"א זו ברית שבת ור"ע אמר זו ברית מילה וע"ז. להבין פלוגתתם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר ענין הפלוגתא בגמ' ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה, הענין, הזבוב דרכו לעמוד רק על דברים מאוסים, כ"כ היצה"ר מושך רק לדברים גופניים חומריים ופחותים, ושמואל אמר חטה, דחטה רומזת לדעה, אין התינוק יודע וכו' עד שיטעם טעם דגן, והיצה"ר מושך את האדם שילך אחר דעתו ולא יבטל את דעתו לדעת השי"ת ותורתו ובאמת שניהם אמת ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו, ע"כ הגאולה היתה בשניהם, אחת גאולה מחומריות ודברים הפחותים ומצרים נקרא ערות הארץ ונאמר בהם אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים וע"ז בא בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה רמז לגאולת נפש הבהמיות, ואחת גאולת הדעת וזה הי' במ"ת בשבועות, וע"ז באו שתי הלחם בעצרת מן החטים עכתדה"ק, וי"ל שזה עצמו הוא הפלוגתא במכילתא לענין ביטול ב' כחות היצה"ר רע"א זו ב"מ וע"ז, זהו לבטל כח היצה"ר מדברים הפחותים ומאוסים דערלה היא דבר מאוס וכאמרם ז"ל מאוסה היא הערלה וכו' וכן בע"ז נא' ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם ופרש"י מאוסים כגללים, ורא"א ברית שבת, דשבת הוא שביתה ממלאכה ושיהי' כל מלאכתו עשוי' והוא התבטלות הדעת שלא לילך אחר דעתו כנ"ל, וזה ענין שתי מצוות שנצטוו בעת מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים והגבלה הוא ביטול דעתו מההשתוקקות להתקרב כי כן נפש ישראל מתאוה לקרב והבן היטב:

ד׳כתב בס' גנת האגוז עשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות ודיבור אנכי נגד בראשית, הענין דהנה ביום הראשון נברא הכל רק שהי' בכח ולא יצא עדיין אל הפועל כמו שפרש"י בראשית, ובדיבור אנכי ג"כ נכלל הכל דהנה קב"ה ואורייתא חד וכשדיבר אנכי ד' אלקיך א"כ הרי כל התורה כולה לישראל ונצטוו בכל הכתוב בה למען להתדמות ולהדבק במדותיו יתברך ושוב כל התורה שנצטוו אח"כ הוא פירוש כל הנ"ל:

ה׳לא תשא כנגד יהי רקיע, דהנה אמרו ז"ל שמים התחתונים בוכין באמרם אנן בעינן למהוי קדם מלכא, אך שיער חכמתו יתב' שלפי מצב ומהות של התחתונים לא טוב שיהי' להם יותר בהירות והארה אלקית, והכל במדה במשקל, והנה כ' הרמב"ן בס' או"ב בפי' דיבור ל"ת שהוא כעין מ"ש אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ היינו עד שתעשה חפץ הוא כלי להכיל את האהבה והכוונה תורה ומצוות עי"ש, כי באם לאו הרי הוא נושא את שמו לשוא, והנה הוא כעין מאמר יהי רקיע מבדיל שלא תתפשט ההארה אלקית כי אם במקום הראוי ולפי ערך הראוי, והבן זה:

ו׳במדרש שה"ש רי"א בשעה ששמעו ישראל אנכי ד' אלקיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין, באו אצל מרע"ה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו כו' חזרו להיות למדין ושוכחין אמרו מה משה ב"ו עובר אף תלמודו עובר כו' רנ"א בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם באו אצל משה וכו' מיד חזר יצה"ר למקומו ע"כ, הענין דהנה כתיב בדבר ד' שמים נעשו, וכמו כן כשאמר אנכי ד' אלקיך התעלו ישראל להיות ראוים שיקרא הקב"ה שמו עליהם ונעשו ברואים חדשים דבקים במקום, וכתיב אין שכחה לפני כסא כבודך, ע"כ לא היו שוכחין, וכן בשעה שאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם כאומרם ז"ל לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, ומאחר שכך אמר הקב"ה נעשה כך, כי דיבורו של השי"ת הוא מעשה, שבאמת לא הי' אצלם עוד היצה"ר ונעקר מלבם, אך כשאמרו דבר אתה עמנו וגו' ורצו יותר ע"י ממוצע וע"י הממוצע הוא הידיעה לבד ולא נעשה בדיבורו מעשה ופגמו בזה שבדיבור נעשה מעשה ע"כ היו לומדין ושוכחין וחזר היצה"ר למקומו ולא נשאר רק הציווי לבד ולא שיהי' הדיבור מעשה:

ז׳זכור את יום השבת לקדשו כנגד מאמר יקוו המים, דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והמים הם חומריים היפוך הרצון הנ"ל, ובמאמר יקוו המים נתגלה הארץ ועלתה למעלה היפוך מהותה וטבעה להיות למטה כמ"ש הרמב"ן ונתגלה בחי' ארץ בחי' רצון שלא יהיו המים החומריים מחפין על הארץ שהוא בחי' הרצון, וכעין זה הוא ענין שבת שע"י שביתה מל"ט מלאכות חומריים נתגלה הרצון שבלב בנ"י שמשתוקקין לאביהם שבשמים עד שלא יהי' החומריות מחפה על הרצון, וזהו כעין מאמר יקוו המים, והבן:

ח׳ישלם ד' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ד' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, ובמ"ר א"ר חסא אשר באת, ביאור הדברים דהנה אמרו ז"ל מצוה גוררת מצוה, דאף שהמצוות הם פעולות נפרדות זמ"ז, מ"מ אם עושה מצוה בכל כחו שעושה בכח הנשמה כמאמר הזוה"ק את אשר וגו' בכחך עשה כחך הוא נשמתי' דב"נ, ומעורר בזה שורש המצוה ומקורה שהמצוות הם רמ"ח אברין דמלכא ושם הם כולם בתכלית היחוד ע"כ יש בכח מצוה אחת לגרור אחרי' את הכל, והעשי' שמוטלת על האדם אח"כ היא רק לשמור אותו הכח שלא יתפגם ולא יתקלקל, והנה ידוע כי עיקר שכר המצוות הוא המ"ע כאמרם ז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה הוא רק כשיצרו מתגבר עליו, וכבר ביאר זה מהר"ל ז"ל שבל"ת שהוא שמירה שלא יצא מגדרו ע"ז לא שייך שכר, ולפי"ז עיקר השכר המגיע לאדם בעשיית המצוות בשלימות הוא מהכח הראשון, אבל אח"ז הלא מצוה גוררת מצוה והכל הוא רק בגדר השמירה שע"ז לא שייך שכר כנ"ל, והנה כתיב משכרתך "שלמה" מבואר שפעולתך היתה בתכלית השלימות, דהשכר בא לעומת המעשה, וע"כ שמעשה היתה בכל כחה כח הנשמה, וא"כ שוב אין לה לקבל שכר על כל המעשים שאח"כ רק על מעשה הראשונה אשר באת לחסות והבן:

ט׳במ"ר רות וימד שש שעורים וגו' אר"י בר"ס בזכות וימד שש וגו' זכה ועמד ממנו ששה צדיקים וכאו"א יש בו שש מדות דוד חזקי' יאשי' חמ"ו דניאל ומלך המשיח ע"כ, הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין מלוכה לא הי' נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב עכלה"ק, והפי' פשוט כי באשר שכל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין אבר שבאדם משתרר על אבר האחר, ומרע"ה שמלך, הוא מחמת שהי' נבדל מכלל ישראל ולא הי' נחשב שהוא כאבר מאברי הכלל רק שקול משה כנגד כל ישראל, ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמשה"כ שמע נא גאון מואב גאה מאוד, וע"כ הי' נפש דהמע"ה נטמע בשבי' בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין התנשאות מהקליפה ולהביאו להקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים ושאול המלך שלא נתקיימה מלכותו אמרו ז"ל משום שלא הי' בו שום דופי, ושמואל הנביא א"ל אם קטן אתה בעיניך הלא ראש שבטי ישראל אתה, ועבור מעשה זה אבד המלוכה, מפני שהי' חסר לו כח הגיאות והשררה כאמור שם כי יראתי את העם, ואשמע בקולם, והנה בועז שנתן לה שש שעורים היינו שבטובת עינו נתן לה זה שהששה צדיקים הנ"ל שהיו מוכנים לצאת ממנו כמו שמבואר בכתבי האריז"ל בועז בו עז, נתן לה שיצאו ממנה, אף שהוא לא ידע עדיין אם ישא אותה שהרי עדיין הי' מסופק אולי ירצה הגואל ללוקחה, מ"מ נהג בה טובת עין ונתן לה, אף שזה כל חמדת ישראל דהמע"ה ומלך המשיח, בכ"ז מפני שידע שענין המלוכה יותר טוב שיבואו מעמון ומואב כנ"ל, לא השגיח על עצמו כלל רק לטובת ישראל לטובת כלל המלכות שיהי' עצהיו"ט בין יהי' ממנו או מאחר, ובאמת היא צדקת גדולה לסלק א"ע מנגיעת עצמו שהיא גדולה עד מאיד שהוא כל השתלשלות המלכות ישראל שהי' ראוי לצאת ממנו להיות נאמן [גיטרייא] ולהתרצה שיצא ההשתלשלות אף מזולתו אך באופן שיהי' עצהיו"ט, ובאמת מזה עצמו נשתל מלכות בית דוד שהי' תמיד מבטל א"ע לצורך ישראל כמו שמלא כל ס' תהלים מזה:

י׳במ"ר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וכו' יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת, בלקיחה ניתנה לו יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו יע"ש והוא פלאי, והענין דהנה כוונת נטלה חנם הפי' כעין שאמר חנם בלא מצוות, היינו שלא יאמר האדם אקח התורה ולא אסלק א"ע מהבלי עוה"ז, ת"ל לקחת בלקיחה וכו', והיינו לסלק א"ע מכל וכל כעין שרוצים ליקח מקח נותנין דמים כדי לקבל המקח, כ"כ בהתוה"ק עי"ז שמסלקין הבלי עוה"ז באין וזוכין להתוה"ק לעומתו נגד הסילוק הבלי עוה"ז, וז"ש יכול יהא חייב ליתן לו דמים, היינו שזה שמסלק א"ע מעוה"ז הוא מחיר התורה, ת"ל מתנות במתנה ניתנה לו, והיינו שע"י שמסלק א"ע מעוה"ז זוכה רק להיות דבוק בהשי"ת, ועו"ז זוכה לקבל המתנה כי כל דברי עוה"ז אינן כדאי להיות מחיר התורה להיות זוכין בהסלקם להגיע להתוה"ק, אך עי"ז נעשה האדם דבוק להשי"ת וממילא שוב זוכה להמתנה, אבל הכל הוא מתנה מאת השי"ת, וז"ש הפייט יזכו במתנה לבו דבקים והבן:

י״אהלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, הענין לחם זו תורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי, ובזוה"ק דשתי לחם הם כנגד שני הלוחות, וכבשים המתירין דידהו היינו הדם שהוא הנפש שמכפר על הנפש מורה על התפעלות הנפש באהבה ויראה, דלימוד התוה"ק ברגשת הנפש יש לו מעלה גדולה ואינו בגדר אחד עם לימוד הפשוט בלי רגש הנפש, ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא, וי"ל שזהו ענין מצות הגבלה ופרישה למ"ת כי הגבלה היא יראה שיהא ירא מגשת ופרישה היא מה שפורש עצמו מאהבת חיצוניות לאהבת הש"י שבלתי שתי אלה לא הי' אפשר ליתן התורה, וזהו שכבשים מתירין את הלחם, ור"ש לשיטתי' דאזיל בתר כוונה וכל ספר הזוה"ק מלא מזה ס"ל דכבשים עיקר ואבדו הכבשים אבד הלחם דתורה בלי רגשת הנפש באהבה ויראה אינו כלום, אבל אנן קי"ל כרע"ק דלחם עיקר דהעיקר הוא התוה"ק ורגשת הנפש הוא רק צורך ושימוש לזה הלימוד, וע"כ אין הכבשים מעכבים אבל הלחם מעכב את הכבשים, דהתעוררות לבד בלי תורה הוא כגדפין בלא גוף, משא"כ תורה וכנ"ל, ולעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה ואפי' למ"ד דיוצא לבית השריפה הוא אף שהתורה איננה כראוי להיות והולכת לחיצונים, אעפי"כ הקב"ה שמסבב סיבוים מוציא אותה לאורה ואינה נדחת, והיינו טעמא דכל הנשרפין אפרן מותר, שהפסולת נשרף ונשאר נקי ומבורר:

י״בבזוה"ק לנטרא דכיא עילאה דמטיא בהאי ליליא, להבין האיך שייך לשון דמטיא הלא טהרה היא רק שלילה, שהטומאה פורחת מהאדם ולשון הגמ' הטומאה פורחת ממנו ועי"ז נעשה טהור אבל מה בא עליו, והענין דשני מיני טהרה יש, טהרה במקוה, וטהרת מים חיים דלא מצינו רק בזב בלבד, והענין דטהרת המקוה היא במי שהטומאה חופפת עליו ופורחת ממנו ע"י מקוה, אבל זב שנתקלקל מעיינו ומקורו לא סגי במה שהטומאה פורחת ממנו רק צריך תיקון שיתתקן מעיינו ומקורו לזה צריך מים חיים שבא עליו חיות ממקור החיות, וז"ש הזוה"ק דכיא עילאה היינו טהרה ממקור מים חיים וכלשון הזוה"ק אמור אתר דמיין נבעין יע"ש, וזה מטי בליל מ"ת, דטהרה ממקוה שהטומאה פורחת זה כבר הי' להם בעת שפסקה זוהמתן:

י״גבמ"ר הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אצל סיני, הענין דשבועות הוא אירוסין שהקב"ה אירס את ישראל, ובקדושין צריכה האשה לבטל דעתה ולעשות עצמה הפקר לגבי בעלה שעי"ז בעלה קונה אותה כמ"ש הר"ן (נדרים ל'.), וזה הי' מעלת ישראל שזכו להתוה"ק, וז"ש כולכם בע"מ כו' כיון שאתם יש בעיניכם, א"כ אין זה כוונת ירידת ה' להר סיני כיון שאתם ההיפוך:

י״דבמ"ר בשעה שאמר הקב"ה לא יהי' נעקר היצה"ר מלבם, ולהבין הלא א"כ פסקה הבחירה וחזרה טענת המלאכים תנה הודך על השמים, והענין, דקודם חטא של אדה"ר הי' היצה"ר ענין בריאה בפ"ע, ואחר החטא בא היצה"ר לשכון בתוך הלב ממש יושב על שני מפתחי הלב כמין זבוב או כמין חטה, ובזה מערבב דעתו של האדם ממש, וע"כ בשעת מ"ת שחזרו למה שהי' קודם חטא אדה"ר נעקר היצה"ר "מלבם" דייקא, ונשאר ברי' בפ"ע כמו קודם חטא אדה"ר ולזה לולא חטא העגל לא היו מתים, כי עיקר טעם המיתה הוא למען היצה"ר שנשתאב בגופו של אדם שישוב לאפס ואין ע"י שיתבלע ויתרקב הגוף בעפר ויקום לתחי' נקי ומצוחצח, אבל כשנעקר יצה"ר לא היו צריכין להמיתה ואף שחזר היצה"ר למקומו כשאמרו דבר אתה עמנו מ"מ שוב לא הי' לו כ"כ דביקות עצום עם הגוף עד שלא יכול להפרד ממנו, ומחמת חטא נתפשטה הזוהמא ונשתאב לתוכם ממש, והבן:

ט״ודיבור לא יהי' לך כנגד מאמר יהי אור, דהנה כל הנבראים נבראו ע"י צמצומים והיו נמתחים והולכים בהתפשטות כמבואר בחגיגה עד שגער בהם הקב"ה, ומ"מ מחמת רב הצמצום נשארו בחושך, וע"ז בא המאמר יהי אור להמשיך לתוכם קו האור להחיותם, והנה ענין ע"ז בא מחמת הצמצומים וההסתר הגדול המחשיך עד שבא לידי כפירה ר"ל מי ד' אשר אשמע בקולו, וע"כ דיבור לא יהי' לך הוא כעין המאמר יהי אור:

ט״זאל ידבר עמנו אלקים פן נמות, ובמדרש מה הניי' יש באבידה שלנו, הענין אף שכל תקות המקוה היא מיתת נשיקה, וע' באוה"ח ריש פ' אחרי מות שנדב ואביהוא התקרבו מרצונם לפני ה' אף שהרגישו בצאת נפשם מנרתיקם, מ"מ נעימות עריבות צאת נפשם בנשיקה הגדיל על אהבת הנפש להגוף, ואפי' בלעם אמר תמות נפשי מות ישרים, אך אמרו איזה בחי' עבדות ותענוג ועשיית רצונו יתעלה תהי' בזה כאשר נמות בתשוקה עזה כזו, וז"ש המדרש מה הניי' יש באבידה שלנו, ואפשר לומר שזה הוא מה שהוטב בעיני ד' שאינם חוששים לטובת עצמם רק הכל עבור עבודת השי"ת, וע"ז אמר הטיבו כל אשר דיברו וגו', והבן:

י״זלבעבור נסות אתכם, נסות לשון נס גבוה שלא כאשר חשבו שהנפש תצא מנרתיקה לגמרי רק שהנשמה תהי' בישראל מנושאת ונבדלת מכחות הגוף:

י״חבענין הספק שנסתפקו האחרונים אם חובת היום קודם למוספין של יו"ט, י"ל כפי מה שמצינו ביוהכ"פ שפר העולה ושבעת הכבשים קודמים לעבודת היום לשיטת הרמב"ם, ואפי' לשיטת רש"י ז"ל שפר העולה ושבעת הכבשים היו קריבין עם תמיד של בין הערבים בטבילה חמישית, מ"מ י"ל עבודת פנים שאני, והענין שהי' מוכרח שמוסף היום של שבועות יוקדם לחובת היום עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על מאמרם ז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, דבשבת שהוא עליית העולמות הי' זמן שלעומתו ירד ה' על הר סיני, וא"כ לכאורה יהי' יו"ט של שבועות שהוא יום מ"ת דווקא ביום השבת, ותי' כי היום שהוא יו"ט ממילא הוי כשבת, ובו כלי לקבל רוחניות התורה ודפח"ח [ובזה י"ל דמטעם זה במרה נצטוו על השבת כדי ליתן מקום וכלי שיהי' יום ראוי לנתינת התורה, דאם לא נצטוו על השבת עד מ"ת לא הי' יכול להתחיל נתינת התורה שהוצרך לזה שבת דווקא], והנה שני מיני קרבנות חובת היום ומוספין הם כנגד שני ענינים אלו שמוספין הם מחמת עליית העולמות כמו כל יו"ט, וחובות היום הם מחנות הקדושה שיורדת ממעלה למטה שבכל שנה מתעורר הענין שירד ד' על הר סיני כמו שאמר כ"ק אדמו"ר זצללה"ה, וע"כ מוכרחין להקריב מוסף היו"ט קודם כדי להמשיך ולעשות כלי להיו"ט ואח"ז להקריב חובת היום שבא בגלל התורה:

י״טבגמ' מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו שהקדימו נעשה לנשמע כו', הענין, נעשה ונשמע פרש"י מוכנים לעשות קודם שישמעו, היינו שיודעים שבלתי עזר השי"ת אין יכולין לעשות מאומה, והציווי בעצמה היא הנותנת כח לעשות כמאה"כ בדבר ד' שמים נעשו, וכמו שאמר כלב עלה נעלה ופרש"י אפי' בשמים והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, ולא בלשון גוזמא אמר כן רק בפשיטות דאם יאמר כן שוב באמת יהי' כח לעשות כן, וכמ"ש ז"ל הובא ברש"י נצבים לא בשמים הוא שאלו הי' בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, שלכאורה אינו מובן איך שייך צורך על דבר הנמנע, אך הוא הדבר שדברנו שבאם הי' בשמים היתה הציווי ללמוד תורה נותנת כח לעלות לשמים ממש, וע"כ שפיר עומדים מוכנים לעשות קודם שישמעו, ואחת הוא להם אם יצוה להם דבר קשה או דבר קל, כי כמו זה כן זה אין אנו יכולים לעשות מאומה בלתי עזר השי"ת, וכאשר יצוה ע"ז יהי' העזר ע"ז, וזה הוא לשון שמה"ש משתמשין בו שהמלאך אין לו שם רק כפי השליחות, והנה שם הוא עצם הדבר, וא"כ אליו בודאי אחת הוא מה יצטוה שבאם יהי' השליחות באופן זה יהי' עצם זה, וכ"כ ישראל הדבקים בהשי"ת:

כ׳מחיית עמלק קודם מ"ת אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאשר אז קנו מדת היראה ע"י שראו ושמעו, ובעוד קליפת עמלק קיימת בתוקפה שהיא קליפת כלבין דחצופין גם זה לא הי' מועיל עכתדה"ק:

כ״אולי יש להוסיף דברים דהנה אמרו ז"ל דימי עבורו של כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאנה הוא עץ הדעת טו"ר ומגיע עד שער החמשים ובו נרמז קליפת המן המן העץ היינו שכחו הי' כ"כ גדול בקליפה עד שער הנ' נעשה עץ חמשים וזה שרמזו כלב לחמשים יום לגידולו, כך שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הרכ"מ, והנה תורה היא עץ החיים נדרשת במ"ט וע"י מגיעין לשער הנ', וע"כ הי' לעמלק כח להאפיל אור התורה, והוצרך להחליש כחו מקודם: