שם משמואל, שבועות ב׳Shem MiShmuel, Shavuot 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳בזוה"ק רב אבא פתח אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, אחות לנו קטנה אלו ישראל דאקרי אחות להקב"ה ושדים אין לה היינו דתנינן בשעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני לא הוה בהון זכוון ועובדין טבין לאגנא עלייהו דכתיב ושדים אין לה דהא אינון תקונא ושפירא דאתתא ולית שפירא דאתתא אלא אינון מה נעשה לאחותינו מה יתעבד מינה בשעתא דקב"ה יתגלי בטורא דסיני למללא בפתגמי אורייתא ויפרח נשמתהון מנייהו עכ"ל, והנה במה שאמר דלא הוה בהון זכוון ועובדין טבין יש להבין דלאחר שיצאו ממצרים הי' להם כמה וכמה מצות פסח ומילה שבת ופרה אדומה ודינין שנצטוו במרה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תי' שישראל עסקו אז בשלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למ"ת וזהו ושדים אין לה שלא היו משפיעים היינו שלא הי' להם מצוות שיהי' עיקר הכוונה לעשות רצון קונם כאמרם ז"ל מצות לאו להנות עכ"ד ז"ל:
2
ג׳והדברים צריכין ביאור, כי שלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למ"ת הי' ג"כ מצוה ככל המצות, וגם בכל המצות נאמר ובחרת בחיים וגו', ובזוה"ק ח"ב (פ"ב:) דתנן שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למהוי שלים במארי' בגין דמארי בעא לאוטבא לי' בעלמא דין ובעלמא דאתי, וברמב"ם סוף הלכות תמורה שרוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגודל העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים ובמה יגרעו מצות שנצטוו במרה באשר הם לשלימות נפשם:
3
ד׳ונראה דהנה בהא דמ"ד אתחומין לא איפקוד פירשו התוס' דהיינו אהוצאה לא איפקוד, וצריך להבין מ"ש משאר ל"ח מלאכות, אף דכתבו התוס' דהיא מלאכה גריעה, מ"מ מאחר דלפי האמת בסיני נצטוו על הוצאה כמו על שאר מלאכות, מ"ש דבמרה לא נצטוו על הוצאה, ונראה משום דשאר מלאכות הם תיקון החפץ משא"כ הוצאה אין החפץ נתקן בכך והתיקון הוא רק באדם שצריך אל החפץ ברשות זה, וטעם שנאסרה הוצאה הוא רק מפאת כי ידוע שרה"י הוא בקדושה ור"ה הוא בחיצוניות, ואדם המטלטל חפץ מרשות לרשות למטה מעורר בעליונים עירוב רשויות, וכמ"ש הבעש"ט ז"ל בפסוק ה' צלך שכמו שאדם נוטה כן הצל נוטה עמו, כן הוא כביכול למעלה, וכל העולמות מתעוררים לעומת מעשה התחתונים, והנה בש"ס פסחים (קי"ח.) א"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן בהם תורה וזן אותם בחסדו, הרי דעד מתן תורה לא התנהגו העולמות עפ"י מעשה התחתונים, ומוכרח לומר דעד אז לא התעוררו העליונים לעומת מעשה התחתונים, וע"כ מובן דעד אז לא הי' הוצאה מרשות לרשות בכלל מלאכה, ואף דשאר מלאכת שבת נפקדו במרה אהוצאה לא איפקדו:
4
ה׳ולפי האמור היו כל ז' מצות של ב"נ וכ"כ המצות שנצטוו עד סיני רק לתקן את עצמם ולא לתקן את עולמות עליונים, כי מעשה התחתונים לא פעלו בהם כלל, רק אדה"ר קודם החטא נראה שהיו כל העולמות מתנהגים עפ"י מעשיו כאמרם ז"ל לעבדה ולשמרה לעבדה זה מצ"ע ולשמרה זה מצות ל"ת, וכן אמרו ז"ל ואדם אין לעבוד את האדמה עי"ש, אבל אחר החטא שהשפיל מעלתו נטל ממנו זה שלא יהי' עוד כל ההתנהגות של כל העולמות תלויין בו, שאלמלא כן לא הי' קיום להעולם מפאת רב הזוהמא שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, ויש לומר שלפי"ז הי' קטרוג המלאכים במ"ת מעין הקטרוג שהי' בבריאת העולם שלא יהי' הכל תלוי במעשה האדם וזכותו, כמאה"כ כל שתה תחת רגליו, וגם יש לומר שזה הי' הענין כפית ההר כגיגית, ובתוס' הקשו הרי כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא מחמת שראו אש הגדולה היו חוזרין בהם, ולכאורה אינו מובן דאדרבה מחמת אש הגדולה הי' להם להתיירא שלא ימאנו בקבלת התורה, ועוד שהי' להם להשתוקק עוד יותר להתורה אחר שראו מעלת התורה וכבודה, ולהנ"ל יובן שע"י אש הגדולה הבינו עד היכן הדברים מגיעים שעד מ"ת לא היו כל העולמות נפגמים בהתפגמם, אבל כשיקבלו את התורה אם יחטאו ח"ו, יפגמו עולמות ומלאכים גבוהים ורמים ונשאים, ויתייראו להכניס עצמם לידי מדה זו:
5
ו׳ולפי"ז שפיר יובנו דברי קודש אבי אדומו"ר זצללה"ה שעד מ"ת היתה כל עבודתם לתקן עצמם ולא להשפיע לכל העולמות, וזה ושדיים אין לה שלא היו משפיעים לכל העולמות, כי במה שאדם במעשיו הטובים הוא מתקן ומשפיע לכל העולמות זה עצמו הוא המגין עליו מכל קטרוג, וכעין שאיתא בברכת יצחק ליעקב שאמר אח"כ גם ברוך יהי' ובמד"ר שם אמר ר' יצחק בא לקללו אמר לו הקב"ה הזהר שאם את מקללו לנפשך אתה מקלל דאמרת אורריך ארור, וכעין זה הוא בכל המקטריגים שאם באים לקטרג על האדם הם נזהרים מפני שעל עצמם הם מקטרגים שכולם עולים במעלותיו ויורדים בירידתיו וכמ"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, ובכן ישראל אז ששדיים לא הי' להם כנ"ל שלא היו כל העולמות מתנהגים לפי מעשיהם, לא הועילו מעשיהם הטובים לאגנא עלייהו בשעתא דיפרחו נשמתייהו, ולא היו המקטריגים נזהרים כנ"ל:
6
ז׳בש"ס שבת בתלתא אמר להו מצות הגבלה עי"ש ברש"י, יש ליתן טעם למה הקדים מצות הגבלה למצות פרישה, אף דבמעשה פרישה קודמת שהיתה שלשה ימים קודם מ"ת, והגבלה היתה ביום מ"ת דווקא שהרי נאמר לו בשעת מעשה רד העד בעם, ש"מ שקודם לכן היו רשאין לעלות, ונראה דהנה איתא בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, וכ"כ יש לומר דאז בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקית, ואעפי"כ קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להדבק בדביקת אלקות עוד יותר, ועי"כ היו יכולים אח"כ לבוא לידי מצות פרישה שהיא להתרחק מכל אהבות חצוניות לגמרי, וכמ"ש זקיני זצללה"ה מקאצק בדברי התרגום אל תקרבון לצד אתתא כי באם הוא בצד זה אינו בצד זה עכ"ד, כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחת, ולזה רמזו ז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין חרבה זו וישבה זו או להיפוך תאמין, כי ירושלים הוא השתוקקת הלב להקדושה וירושלים הוא ליבא דכל עלמא, וקיסרי הוא השתוקקת לדברים חיצוניים, והלב אינו פנוי מהשתוקקת, שלהיות לב בלי השתוקקת כלל אי אפשר, ולהיות שתי מיני השתוקקת יחדיו ג"כ אי אפשר אלא או זו או זו, ואינו דומה למוח שיכול לסבול שני מיני השכל יחד חכמת התורה ושאר חכמות, והראשונים ז"ל למדו כל שאר החכמות לצורך חכמת התורה כמ"ש בספרים הקדושים, אבל בתשוקת הלב אינו כן, וע"כ למען יהי' ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבת והשתוקקת חיצוניות, שהרי בשעה שנאסר להם נאסר להם לעולם כבש"ס ביצה כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו, מסיני שהוצרכו אחר מ"ת להיתר, ובלי ההיתר היו אסורין לעולם, ולכאורה בלתי מובן למה הוצרכו שיהי' איסר עולם, אך הוא הדבר שהי' צריך שיהו מובדלים לגמרי למען יצא דבר זה מלבם לגמרי ושלא יהי' להם שום דביקת לאהבת חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל לכן הוצרך מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת השי"ת מאד כנ"ל:
7
ח׳בש"ס שבת דריש האי גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא וכו' ביום תליתאה בירחא תליתאי כמאן כרבנן, ויש להבין הלוא כר' יוסי נמי אתיא דקרא מפורש ויהי ביום השלישי רק ר' יוסי סובר דיום ראשון לפרישה הי' ביום החמישי כי יום הרביעי לא הי' לילו עמו, ומ"מ הכל מודין שלא הי' רק ג' ימי פרישה, ולמה לא אתיא נמי כר' יוסי:
8
ט׳ונראה עפ"י מה שכתב המהר"ל בטעם חודש השלישי שהוא כענין שלשה חדשי הבחנה כבמד"ר וכתב הוא ז"ל הטעם דצריך שלשה כי חודש הראשון מצורף להיציאה ויש לו צירוף בצד מה למצרים וחודש השלישי מצורף למ"ת וחודש האמצעי הוא מפסיק לגמרי שלא יהי' שום קירוב זה לזה, עכ"ד, וכ"כ נוכל לומר בטעם ג' ימי פרישה שהיו צריכין להיות נבדלים מאשה לגמרי וכבתרגום אל תקרבון לצד אתתא, היו צריכין נמי ג' ימים מטעם הנ"ל, וכמו שצרפם האי גלילאה ביום תליתאה בירחא תליתאי, ומאחר שלעולם חשבינן להראשון מצורף למה שקדום לו א"כ אף בלי לילו עמו הי' לו להיות כשר ליום הראשון לפרישה, וע"כ ע"כ כרבנן אתיא ולא כר' יוסי:
9
י׳איתא בזוהר חדש דאנכי ולא יהי' לך בדיבור אחד נאמרו כמו זכור ושמור, ונראה לפרש עפי"מ שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס ברכות דרב אמר יצה"ר דומה כזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה הי', ופי' הוא ז"ל פלוגתתם דמאן דסבר דומה לזבוב הוא דמשתוקק לדבר מאוס כאמרם ז"ל אשה חמת מלא צואה, והסבור כמין חטה הוא שאינו רוצה לבטל את דעתו מפני רצון הש"י וחפץ תמיד לילך אחר דעתו לבד כי חטה מתיחסת לדעת כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקראות אבא עד שיטעום טעם דגן, עכת"ד, ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק מה הוא עיקר מהותו של יצה"ר ומ"מ שניהם מודים ששני מיני יצה"ר הוא, ויש לומר שלעומת שני מיני יצה"ר אלה הוא זכור ושמור, כי שמור הוא שלא יתקלקל בדברים הפחותים והוא מצות ל"ת, וזכור הוא במצ"ע בשכל האדם להיות נמשך אחר שכל התורה, וכבר אמרנו במק"א שזה ענין שתי מצות שנצטוו קודם מ"ת פרישה והגבלה, פרישה מדברים הפחותים ומאוסים, והגבלה הוא ביטול דעתו לדעת התורה, וזה נמי ענין אנכי ולא יהי' לך, דאנכי הוא לבטל דעתו ורצונו לרצון הש"י, ולא יהי' לך הוא שלא ימשך אחר פחיתות והמיאוס כמו שפירש"י ותיראו את שקוציהם ואת גלוליהם שהם מיאוסים כגלל:
10
י״אוהנה זכור ושמור בדיבור א' נאמרו יש לומר כי זה בלי זה אי אפשר, שבאם אדם שולט עליו יצה"ר המושכהו לדברים פחותים ומיאוסים, אי אפשר שיהי' בו בחי' ביטול דעתו לרצון הש"י וממילא איננו בטל והולך אחר דעתו, וכ"כ להיפוך מי שהוא מתחכם והולך אחר דעתו ואיננו מבטל עצמו מפני רצון הש"י אי אפשר שיהי' נבדל מפחיתות וסוף שהוא נופל בדברים פחותים ומיאוסים, וכמו ששמעתי מהרה"ק מפרשיסחא שסוף של מחקרים כאלו לעשות מעשה זמרי, ולפי הדברים האלה מובן הפי' שגם אנכי ולא יהי' לך בדיבור א' נאמרו כי זה בלי זה אי אפשר:
11
י״בבש"ס שבת ואמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, וגו', והענין יובן עפ"י מה שכתוב בספר בני יששכר דכל החושים שבאדם נשתתפו בחטא אדה"ר, חוש הראי' שנאמר ותרא האשה, חוש השמיעה ששמעה לדברי הנחש, חוש המישוש ותקח, חוש הטעם שחיך אוכל יטעם, חוץ מחוש הריח שלא נשתתף בהחטא ולא נתפגם, עכת"ד, ובזה יש לומר דבקבלת התורה שהוא עץ החיים היפוך עץ הדעת טו"ר שהי' תיקון על חטא עץ הדעת, ואלמלא חטא העגל כבר הי' העולם מתוקן, ואף אם יתמהמה חכה לו במהרה בימינו שיהי' התיקון לגמרי בכח התורה, הי' צריך להיות בחוש שלא נתפגם שהוא חוש הריח, וממנו מתפשט התיקון ליתר החושים שנתפגמו, וזה לימוד להאדם הבא להתתקן שצריך להתחיל מאבר שלא נתפגם, והוא נקודה הפנימית שבלב שנקראה בתולה ואיש לא ידעה, והיינו שע"י יגיעה רבה באים להנקודה ההוא, וכשהוא נוגע בעבודתו ותורתו בעומק הלב, ממנו מתפשט תיקון על כל האברים, משא"כ תיקון בלתי בא בעומק הלב רק מהאברים שכבר נתפגמו, איך יתחיל התיקון:
12
י״גבש"ס שם ואמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל וכו' הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים שנאמר גשם נדבות תניף אלקים וגו', ויש להבין דמביא פסוק דגשם על טל, ובש"ס דישראל בקשו מהקב"ה ויבוא כגשם לנו, והקב"ה השיבם אהי' כטל לישראל, הרי דטל וגשם שני ענינים הם, ונראה עפ"י מה שביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס הלז שטבע הטל הוא לעורר ליחות שבעצמו וע"כ אף שמהטל לא נשאר מאומה שהרי הוא עולה לקראת החמה מ"מ מועיל להזרעים שמעורר הליחות שבעצם הזרעים, וע"כ ישראל שאלו ויבוא כגשם לנו היינו ליתן שפע מלמעלה והקב"ה השיבם שלא נכון לעשות כן כי עיקר ביאת אדם לעוה"ז הוא שלא יהי' לו נהמא דכסיפא, רק כטל שיעורר אותם שהם בעצמם יתקדשו אף כשיקח מהם הקדושה שניתן להם מלעילא כדוגמת טל שעולה נגד החמה, וזה טל שעתיד להחיות בו את המתים שאיננו ברי' חדשה רק מעורר חיות הישן, ודפח"ח:
13
י״דולפי"ז י"ל דבשעת מ"ת שיצאה נשמתם ובמד"ר שהתורה טענה לפני הקב"ה שנתן אותה למתים וע"כ החיים הקב"ה היינו שנתן בהם חיות מחדש שאפי' לא יתעוררו מעצמם כנ"ל ענין טל, מ"מ יחי' אותם כגשם למען לא תנתן התורם למתים אבל ישראל הם השכילו והתעוררו מעצמם כענין טל הנ"ל:
14
ט״ווהנה זה נשאר לעולם שבכל חג השבועות נותנים לכל איש מישראל חיות חדש, אך ההפרש במקבלים, יש שמקבלו כגשם היינו שאינו מעורר עצמו ביגיעת מוח ולב, ומסתפק עצמו בההתעוררת הבאה לו לשעתו, ויש שמייגע עצמו ומתעורר עד נקודה פנימית שבלבו, וזהו כטל כנ"ל, וניכר זה אחר צאת היו"ט שזה שהוא כגשם ואין בו מכחות עצמית רק מה שנותנים לו מן השמים, כשיצא יו"ט לא נשאר בו רק רושם בעלמא וכולי האי ואולי, אבל מי שקיבל קדושת היו"ט בבחי' טל נשאר בו גם אחר היו"ט כמו טל אף דעולה לקראת החמה נשאר כחו כנ"ל:
15