שם משמואל, שבועות ג׳Shem MiShmuel, Shavuot 3

א׳שנת תרע"ב

ב׳דכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל, משמע דשבת היתה סיבה לנתינת התורה, ויש להבין למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהוא חל בששת ימי המעשה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר משום דבשבת הוא עליות עולמות הי' העולם ראוי לקבלת התורה, ועתה שנעשה יום עצרת יו"ט שיש בו נמי עליות העולמות שוב הוא כמו אז בשבת, ואז שלא הי' עדיין יו"ט נצרך שיהי' שבת, עכ"ד:

ג׳ויש לומר בסגנון זה מטעם אחר ועם זה יובן ענין דהוסיף משה יום אחד מדעתו, דהנה כל התורה היא שם אחד של הקב"ה, וא"כ המקיים כל התורה כולה חוץ מדבר אחד הרי הוא כמו כותב חצי השם שאין בו קדושה, ובכן יש להבין הלוא אין כל המצות נוהגות באיש אחד יש מצות שהם במלך או בכהן. ורובם אינן נוהגות בזה"ז, ויש מצות פרטים אונס ומפתה ומוציא שם רע, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ מפני שהם בללמוד וללמד:

ד׳ויש לומר עוד בפשיטות דכמו דכל התורה הוא שם אחד של הקב"ה כ"כ ישראל הם כולם כאיש אחד, וכמו אדם הפרטי שעושה מצוה באחד מאבריו מועיל לכולו כן כלל ישראל, ובאשר שורש ישראל הם למעלה מן הזמן. ע"כ מצות שעשה המלך לפני אלפי שנים מועילים גם עתה לכל הכלל כולו, אך זה יתכן באיש שהוא מתאחד בכלל ישראל ואהבה ביניהם הם כמו איש אחד, אבל לא להיפוך ח"ו, וע"כ איתא במדרש כשישראל חנו לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד אמר הקב"ה שעתה הגיע שעת הכושר ליתן התורה, והטעם יש לומר עפ"י מה שכתב בספורנו בפסוק כל אשר דיבר ה' נעשה, היינו שבין כולנו נשלים את חפצו יתברך, וזה שייך רק כשכל ישראל כאיש אחד אז מועיל עשיית זה לזה:

ה׳והנה במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בשם הרה"ק מהר"י מווארקא זצללה"ה שלשון ויחן הוא לשון חן שדרכו של חבירו מצא חן בעיניו, וזה הי' עוד בר"ח, אך יש לומר דאף דלכאורה דבר גדול הוא מאד שדרכו של חבירו ישא חן בעיניו כי אין דעתם של בני אדם שוות, מ"מ בהעמיק על הדבר עוד יש מעלה גדולה מזה והיינו לאהוב לכל איש ישראל אף בשדרכו לא מצא חן בעיניו אחרי שיודע מטרת כוונתו שהוא לטוב אף שתועה מדרך השכל, שבאם דרכו מצא חן בעיניו אין כ"כ רבותא. ופן בשום פעם לא יכשר דרכו בעיניו יפסוק ההתאחדות, אבל כשמתאחד עמו בשביל מטרת כוונתו הוא קשר של קיימא, ובאמת שזה דרך לבוא לאהוב את כל איש ישראל כי הכל חפצים ליראה את שמך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וכשיתקיים והדחתיו אל ארץ צי' ושממה ישובו כולם לתחת כנפיו יתברך, וכולם יתתקנו, מאחר שכל ישראל בפנימיותם טובים:

ו׳ויש לומר שזה היתה עצת מרע"ה שהוסיף יום אחד מדעתו, היינו שדעת הוא התקשרות כנודע והוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, והיינו משום שדעת הוא המבדיל כמאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין והוא המבדיל חיצונותו של דבר מפנימיותו, ובפנימית הכל אחד וע"כ מבריח מן הקצה אל הקצה, ומרע"ה בדעתו הגדולה העמיק לתוך פנימית ישראל והבדיל החיצוניות מהפנימיות, והבין כי מה שכתיב ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד והיינו שדרך זולתו מצא חן בעיניו לפי מעלת משה איננו מספיק זה. אלא שצריך להתאחד אפי' כשלא מצא חן בעיניו כנ"ל, ומאחר שנתינת התורה היא רק באמצעית משה כמו שנקרא על שמו תורת משה רצה להעלות את ישראל במעלותיו להתאחד כנ"ל, ע"כ הוסיף יום אחד ובא יום מ"ת בשבת, ושבת הוא רזא דאחד מפני שהוא יומא דנשמתא ומאיר הפנימית של ישראל, והוא שעמדה להם להיות ההתאחדות במעלה הגדולה כנ"ל, וזהו טעמו של דבר דכ"ע בשבת נתנה תורה, דלמ"ד בתרי בשבא איקבע ירחא מעיקרא היתה הכוונה שיארע מ"ת בשבת מטעם הנ"ל, ולמ"ד בחד בשבא איקבע ירחא הי' צריך מרע"ה להוסיף יום אחד בשביל זה שיהי' מ"ת בשבת:

ז׳והנה בש"ס חגיגה שטומאת עם הארץ טהור ברגל משום שנאמר ויאסוף כל איש ישראל כאיש אחד חברים הכתוב עשאום כולם חברים, והנה כי גם ביו"ט מתאחדים ישראל, ע"כ בזה"ז שיום עצרת הוא יו"ט יכולין לקבל הארת מ"ת אף בלי יום השבת:

ח׳דבר הקושיא שהקשו ז"ל למה אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו הלוא עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', ולכל הדיעות לא נתנה התורה בחמשי לחודש, ונראה דהנה כתיב והי' לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ומובן שהתורה שהיא למעלה מהשמש כאמרם ז"ל מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו למעלה מהשמש יש לו, אין שייך לומר שזמן שהוא למטה מהשמש הי' גורם לנתינת התורה, ויותר הי' ראוי שיאמר זמן קבלת התורה, מצד המקבל שהוא תחת הזמן, ולא זמן מתן תורתינו, ובאמת אנו מברכין מטעם זה נותן התורה שהוא לשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר:

ט׳אך נראה שמאחר שמתן תורה תלוי בטהרת ישראל שספרו ז' שבועות לדכיותא כמ"ש הזוה"ק, א"כ זמן נתינת התורה אינו תלוי בימים שנתהוו מתנועת השמש אלא זמן שנטהרו ישראל, ואם הי' אירע הטהרה בזמן אחר הי' אז מתן תורה, וע"כ גם עתה בכל זמן שנגמרת הספירה שהיא טהרת נפשות ישראל נתעורר ענין מתן תורה, וע"כ עצרת פעמים בה' בחודש וכו' שהרי אינו תלוי בזמן החודש:

י׳ובזה עצמו מיושב קושיית המג"א שהתורה נתנה ביום נ"ב ליציאת מצרים שהרי ביום חמישי בשבת יצאו ודכ"ע בשבת נתנה תורה, ולהנ"ל ניחא שאין אנו מונין כלל לימים שהם ע"י תנועת השמש אלא להטהרה שהי' אז ראויין לתורה, ואם אז הוצרך משה להוסיף יום אחד או אפי' למ"ד שלא הוסיף כלום אלא בשביל סיבה אחרת שלא הי' נגמר הטהרה, [ושמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם הרה"ג מקוטנא זצללה"ה משום דבעמלק כתיב אשר קרך בדרך ופירש"י שהי' מטמאם במ"ז וקרי סותר יום אחד, וקלסוה] וכאשר נגמרה הטהרה נתנה תורה, וכן אנו אומרים זמן מתן תורתינו לזמן שנגמרת הטהרה, ואחת הוא אם נגמרה הטהרה ליום נ' או ליום נ"א:

י״אוממוצא דבר שאף אדם שאינו מרגיש בתועלת וטהרת הספירה יש לו להאמין באמונת אומן ששורש נשמתו נטהר בהכרח, מאחר שאנשי כנסת הגדולה סדרו לנו בתפילה זמן מתן חורתינו שאין לו משמעות אלא הטהרה כנ"ל מוכרח לומר שהספירה עשתה את שלה על כל פנים אלא שלזה מעט ולזה הרבה ולזה בשורש נשמתו לבד ולזה אף בנפש, וזה נותן חיזוק גדול ביד איש להתחיל מחדש לגמרי וכעין מ"ש ז"ל בפסוק כי עמך הסליחה למען תורא:

י״בואפשר עוד לומר כי טהרת שורש נשמתו היא לפי ערך קבלתו על להבא כאמרם ז"ל אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובאשר שורש נשמתו הוא למעלה מהזמן נחשב תיכף בהספירה כאלו אז הי' הקבלה מחדש באשר הכל נצמח מכח הספירה ושוב הספירה מטהרתו, ובזה יש לומר כוונת המדרש שכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם:

י״גכל אשר דיבר ה' נעשה. וזה הי' בתרי בירחא, ואח"כ בפרשת משפטים כתיב כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, וזה הי' בד' בירחא, וכבר עמדנו בזה, הלוא מבואר במדרשות שנעשה הוא מדריגה גבוה מנשמע ובחטא העגל אבדו נעשה אמר הקב"ה עכ"פ שמרו נשמע, הרי שנעשה הוא מדריגה גבוה יותר, וא"כ איך אחר שהיו במדריגה הגבוה חזרו ושתפו עמה מדריגה הקטנה ממנה, ואיפכא מסתברא שמעלין בקודש:

י״דונראה דהנה בזוה"ק שאין מחשבת האדם פועלת בעולמות העליונים אלא מעשה, אף דבלי כוונה מה יתרון להמעשה, ור"ש מארי דספר הזוהר אזיל בתר כוונה מ"מ עיקר הוא המעשה, והיינו שע"י המחשבה והכוונה פועל המעשה עוד יותר מבלי מחשבה וכוונה, ומ"מ עיקר מה שפועל בעליונים הוא המעשה, ונראה דכ"ז הוא לתיקון עולמות העליונים, אבל לתיקון שלימות האדם עיקר תיקון תלוי במחשבה וכוונה, שאם יודע טעם המצוה הוא מתענג ונדבק בה והלב מתרגש ומתפעל ובזה נעתק טבעו מחומרית לרוחנית ונשלם נפשו, אף שמחשבה לבד ג"כ אינה כלום מ"מ עם המעשה יש להאדם יותר תועלת מהמחשבה, וע"כ ישראל אחר ששמעו את יעודים הטובים והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה ועשו עיקר מהעשיי', והיינו שאינם נותנים לב על השלמת נפשם אלא לרצון הש"י לתקן עולמות העליונים שלזה העיקר העשיי' כנ"ל, כבנים נאמנים שאינם משגיחים לטובת עצמם כלל:

ט״ווהנה יש מדריגה גבוה עוד יותר שאף שהוא עושה להשלמת נפשו נמי אינו נותן לב שהוא עבור טובתו רק כי כן הוא רצון הש"י, והשלמת נפשו אינה מכהה את כוונתו לשם יתברך לגמרי, בלי פתיך בי' צורך עצמו ותועלתו כלל, וכעין שכתב הספורנו בפ' נצבים בפסוק ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה וגו' היינו שמה שבוחר בחיים לא יהי' כע"מ לקבל פרס אלא למען תחי' אתה וזרעך יהי' רק לאהבה, ודפח"ח:

ט״זובזה יש לפרש שברביעי בחודש שהתעלו ביותר אמרו נעשה ונשמע דהנה נשמע הוא הבנת הדברים, וזהו שלימת האדם ביותר כנ"ל שגם זה יהי' מחמת רצונו יתברך כנ"ל, לא לצורך עצמו כלל, וזהו מאמר הש"ס מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע, שהמלאך כל מהותו הוא לעשות שליחותו ולא להשלמתו כי המלאך הוא עומד ולא הולך אלא שזהו השלמתו שעושה שליחותו, ואם היתה כוונתו להשלמתו הי' זה גרעון בשליחותו ושוב לא הי' מגיע להשלמתו, אלא כל כוונת עשייתו היא שיחזור וישמע דבר שליחות אחרת ולא עבור עצמו כלל:

י״זובזה יובנו דברי חכז"ל שחזר הקב"ה על אומה"ע שיקבלו את התורה, ושאלו מה כתיב בה והשיב לעשו לא תרצח לישמעאל לא תגנוב וכו' ולא רצו לקבל, אבל ישראל לא שאלו וקיבלו בתמימות, והיינו שזה הענין לעשות לא לתועלת עצמו רק צורך גבוה זה אינו נמצא כלל אצל האומות וכל טיבוי דעבדין לגרמייהו עבדין, ע"כ רצו לידע מקודם אם תהי' התורה להשלמת נפשם, וכאשר שמעו שכתוב בה היפוך טבעם מיאנו לקבל, אבל ישראל שלא נתנו לב לטובת עצמם כלל אלא לצורך גבוה לא הי' להם לשאול כלל, וזה שהשיב רבא חנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, דזהו עיקר תמימות שאינו משגיח לתועלת עצמו כלל וממילא עושה כל מה שנצטוה בלי התחכמות ובלי חקירה על עתידות, וע"כ כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י עמו לחלקו, כמו שהוא אינו נותן לב לטובת עצמו רק צורך גבוה, לעומת זה נעשה חלקו של הש"י:

י״חובזה יש לפרש מה שנאמר לאאע"ה התהלך לפני והי' תמים גבי מילה, עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל נסיון המילה הי' באשר חשב שמאחר שיעשה נבדל מכלל העולם ע"י מצות מילה לא יהי' ביכולתו עוד למשוך לבם ולקרבם תחת כנפי השכינה, וזה היפוך מהותו לגמרי שכל מהותו והשלמתו הי' לקרב כל באי עולם תחת כנפיו יתברך, עכ"ד, וע"ז נאמר לו הי' תמים שלא יתן לב לתועלת עצמו והשלמתו, רק יעשה בתמימות מה שנצטוה:

י״טובמה שאמרנו יתיישב קושיא עצומה שהקשה כ"ק אאדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכשחטאו בעגל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופרקו מהם השני כתרים, והקשה ז"ל דלמה פרקו מהם הכתר שכנגד נשמע, הלוא לא קלקלו אלא נעשה, ולהנ"ל יובן דענין כתר הוא ענין מלוכה כעין מלך שהוא נבדל מהעם, ובדוגמא זו נפשו של אדם נבדלת מעצמו וכל עשייתו היא רק צורך גבוה, וע"כ קשרו להם שני כתרים שגם נשמע הוא צורך גבוה כנ"ל, אבל אחר חטא העגל שאבדו את נעשה היינו שדי שיהי' עבודתם לשלימות נפשם אף שאיננה כ"כ לצורך גבוה, וכבש"ס פסחים מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד ופירש הרב ז"ל דמעיקרא עביד אינש אדעתא דהשלמת נפשו, אלא שאח"כ הולך מדרגא לדרגא עד שמגיע לידי מדה זו לעשות כל מעשיו צורך גבוה, אבל לא בהתחלת עבודתו, ואז אחר מעשה העגל התחילו בעבודה מחדש, וממילא היתה להשלמת נפשם כנ"ל, וזהו שאבדו כתר הנעשה, ומובן שאבדו את כתר הנשמע מק"ו, וע"כ פרקו מהם השני כתרים:

כ׳במדרש פ' במדבר בשלשה דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר, ע"כ, ביאור הדברים דהנה שלימות האדם הוא שיהי' שלם בגוף ונפש ושכל, ולעומתם הם אש ומים ומדבר, מדבר הוא שאין לו צירוף אל ישוב העולם, ורומז לשכל האדם שהוא הנשמה שמשכנה במוח שאין לה צירוף אל הגוף כמו שדקדק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ברכות שחמשה דברים שהנשמה נדמה להקב"ה ובתקה"ז איתא מה הקב"ה דן את העולם אף הנשמה דנה את גופא, ודיין צריך להיות נבדל מבעלי דינים, אש רומז לכחות הנפש שמשכנם בלב ורשפי' רשפי אש שלהבתי', מים רומזים לכחות החומר שמים הם חומרים כמ"ש המהר"ל:

כ״אוכן יש לפרש מאמרם ז"ל שהתורה נתנה בהר סיני ונשנית באוהל מועד ונשתלשית בערבות מואב שהוא מקביל לעומת שלשה אלה חלקי האדם, בהר סיני הוא נגד השכל כנ"ל, באוהל מועד נגד הנפש מקום הקרבנות שהוא נפש תחת נפש ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שהוא כחות הנפש כנ"ל, ערבות מואב מלשון ערבה שהוא חושך נגד כחות הגוף, והכוונה שישתלמו ישראל ע"י התורה בגוף ונפש ושכל להיות כולו קודש, ושיהי' התיקון הכללי נגמר:

כ״באך הצליח מעשה שטן, שבהר סיני עשו את העגל שע"ז הוא חטא השכל, באוהל מועד הי' חטא המרגלים וימאסו בארץ חמדה ופחדתם ממלחמת ז' אומות שכל אלה הוא חטא הנפש שמשכנה בלב, ערבות מואב הי' חטא בנות מואב שהוא בגוף, ומכל ג' אלה נשאר לדורות, חטא העגל נאמר וביום פקדי וגו' חטא המרגלים נאמר וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, והם בכו בכי' של חנם ונקבע להם בכי' לדורות, חטא ערבות מואב נאמר ביהושע המעט לנו עון פעור אשר עדיין לא נטהרנו ממנו:

כ״גונראה אף שתיקון הכללי לא יהי' עד ימות המשיח מ"מ נעשה תיקון בצד מה לג' אלה ע"י שילה, ובית ראשון, ובית שני, שילה בחלקו של יוסף נגד השכל שמשכנו במוח, ויוסף הוא בחי' ראש כבמדרש פ' ויחי שאמר להם יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש שנאמר תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו, בית ראשון ששרתה בו שכינה הוא תיקון הלב משכן הנפש שהיתה האהבה בו בהתגלות כמ"ש ברש"י שיר השירים בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהבוני ונקרא לבנון שהוא לבן של ישראל כבמדרש. בית שני שחסרו ה' דברים ולא הי' בערך מקדש ראשון אלא בערך גוף להנפש, והבן:

כ״דבמדרש בראשית א"ר אליעזר בר חנינא בשם ר' אחא עשרים וששה דורות היתה האלף קורא תגר לפני כסאו של הקב"ה אמרה לפניו רבש"ע אני ראשון של אותיות ולא בראת עולמך בי אמר לה הקב"ה העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו' למחר אני בא ליתן תורה בסיני ואיני פותח אלא בך שנאמר אנכי ה' אלקיך, ע"כ:

כ״הנראה דהנה בריאת העולם הי' ע"י צמצומים כי בלאו הכי הי' הכל מתבטל במציאות, וזהו ענין אות בי"ת שסתום מג' צדדים וכעין בית המצמצם מה שבתוכו, ועיין בספר גבורות למהר"ל פט"ו, ומתן תורה הוא היפוך מזה כמ"ש וירד ה' על הר סיני, והיינו שיחודו של עולם האיר בתוך עוה"ז, וע"ז מורה אות א', וזה בחכמה יסד ארץ, והבן הדברים:

כ״ובמכילתא דיבור אנכי, משל למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו כלום עשית לנו שתמלוך עלינו מה עשה בנה להם את החומה וכו' אמר להם אמלוך עליכם אמרו לו הן והן כך המקום הוציא את ישראל ממצרים וכו':

כ״זויש להבין דמשמע לכאורה דישראל קבלו עליהם מלכותו יתברך רק בשביל שהקדים להיטיב עמהם, וזה לא יתכן אלא בשביל שכך ראוי ומחויב, וכמו אאע"ה שקירב א"ע תחת כנפי מלכותו יתברך טרם היטיב עמו, ועל אהבתו יתברך הושלך לכבשן האש ואח"כ ניצול, אבל לא הקדים הצלה להאהבה:

כ״חונראה לפרש דהנה בספר גנת אגוז דעשרת הדברות הם נגד עשרה מאמרות ודיבור אנכי נגד בראשית דבראשית נמי מאמר הוא, והנה בבריאת עולם כתיב עולם חסד יבנה שכל הבריאה היתה מצד חסדו ית"ש, שהרי עדיין לא הי' מי שיעורר בריאת עולם אלא הכל הי' בלי אתערותא דלתתא, וביותר דיבור בראשית שהוא ראשית הגילוי שלא הי' יכול לכתוב ויאמר שעדיין לא הי' מי שיקבל המאמר, ובאשר דיבור אנכי הוא נגד מאמר בראשית, הוא נמי באותו אופן שהדיבור לא בא ע"י אתערותא דלתתא כלל, וזהו משל המכילתא דאם המדינה מקבלים עליהם את אחד מהם למלך עליהם ואח"כ בונה להם חומות ושאר צרכים, א"כ הכל הוא מחמת אתערותא דבני המדינה וכן החומות והתיקונים שעושה מתיחסים נמי לבני המדינה שהרי הבנין נעשה ביגיעת כפים והוצאות אנשי המדינה, אבל כשבא אליהם מלך ממקום אחר ורוצה שיקבלו מלכותו עליהם והקדים להם בנין חומות ותיקונים הכל מתיחס להמלך שהרי הוא המעוררם ועושה להם התיקונים בלתי עשיית וסיוע בני המדינה שהרי עודנה אין לו רשות עליהם לקחת מהם מס, אלא עושה להם הכל ע"י חילו שהביא ממדינתו והוצאותיו, ובדוגמת זה הי' הדיבור אנכי שהש"י עושה עמהם הכל אף בלי אתערותא דלתתא. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים עפ"י שפירש הקדוש ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח, כי אמרו ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, וישראל במצרים לא היו יכולין לפתוח אפי' כחודה של מחט, והש"י פסח אפי' על פתיחה זו ועשה הכל בלי אתדל"ת כלל, ודפח"ח, והיינו דכמו שעשיתי שהוצאתיך ממצרים בלתי אתדל"ת, כן הוא דיבור אנכי אף שישראל אז בעת מ"ת היו יכולים לעורר במעשיהם הטובים, מ"מ לרוממות הדיבור אנכי מי שאנכי שם לא הגיע התעוררתם, וקבלו ישראל מלכותו יתברך מצד רוממותו, ודו"ק:

כ״טבמשנה הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דברי רע"ק אמר ר"ש לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם ואין הלחם מעכב את הכבשים, נראה לבאר פלוגתתם עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה [בחטא העגל] שמרו נשמע ופירש שלשון מזיגה הוא עירוב יין ומים, ורומז להתעוררות התחתונים בשם יין ומה שבא מלמעלה בשם מים, נעשה הוא עשיית והתעוררת התחתונים מצד עצמם ולעומתם בא אח"כ האור מלמעלה, נשמע הוא האור הבא מלמעלה מקודם וזה הוא המעורר את התחתונים, ובמעשה העגל שהי' מפאת שהי' אז משה רבינו ע"ה ברום המעלות שקיבל הלוחות מידו של הקב"ה ולא הי' יכול לפנות אל ישראל, וישראל היו מוטעים שמת משה והפסיקו במחשבתם דביקתם בו ע"כ נעשה מה שנעשה, ובזה גילו על עצמם שאינם יכולים לעמוד מצד עצמם, וזה שברתם נעשה, ודפח"ח:

ל׳ובדרך זה נוכל לפרש ענין הלחם והכבשים שבזוה"ק ששתי הלחם רומז לתורה, ותורה היא הניתנית מלמעלה למטה, ולעומתה האדם מתעורר למטה והוא הכבשים שהם בע"ח ותבוא נפש ותכפר על הנפש, והיינו הוא הרגש הנפש שבאדם, רע"ק סובר כי הלחם עיקר הוא ההתעוררות הבאה מלמעלה והוא נשמע כי שברו כוס של נעשה, ור"ש סובר שהכבשים עיקר והוא דוגמת נעשה כי אף ששברו נעשה מ"מ תקות המקוה להגיע לעתיד עוד למעלה זו, וע"ז מורה המנחה חדשה, והנה אמרו ז"ל דלית הלכתא כר"מ משום שלא יכלו חביריו להגיע לסוף דעתו, והלכה הוא לפי מהות המקבלים, ולעתיד יהי' הלכה כר"מ, וכן הוא בענין מחלוקתם דהלכה כרע"ק, ודו"ק:

ל״אענין מה שקורין מגילת רות בשבועות הרבה טעמים נאמרו בזה ואענה אף אני חלקי בעזהי"ת, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה נתן טעם לשבח רות שזכתה לכל חמדת ישראל שיצא ממנה דוד המלך ע"ה עד מלך המשיח, והלוא הרבה גרים מתגיירין וכבר היו גרים שישבו בכבודו של עולם והניחו הכל ובאו במסירת הנפש להדבק בקהל ישראל כשהם דווים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהן, ולא זכו למה שזכתה, ואמר הטעם שזכתה כ"כ הוא משום שנעמי אמרה לה ארבע מיתות נמסרו לב"ד והשיבה באשר תמותי אמות, ולא השיבה שתשמור עצמה שלא תתחייב מיתת ב"ד אלא שמקבלת על עצמה אפי' בשביל גירותה יתגלגלו עלי' מיתות ב"ד נמי שוה לה להיות יהודית, וזה הרצון הוא בתכלית עומק הלב ובנקודה הפנימית שהיא בחי' יחידה ע"כ זכתה נמי לנקודה הפנימית שבישראל שמשיח ישיג בחי' יחידה ודפח"ח:

ל״בוהנה תוס' הקשו למה כפה עליהם ההר כגיגית הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע ותירצו שמא כשראו את האש הגדולה היו חוזרין בהם, ועדיין אינו מובן אדרבה מחמת אש הגדולה הי' להם להיות יראים לחזור בהם, ונראה דענין אש הגדולה הי' להם להראותם את חומר הנושא שבאם ח"ו יעברו על התורה אחר שיקבלו עליהם יאכלם אש הגדולה של גהינם ויפלו במהמורות בל יוכלו קום, וכענין שאומרים לגר עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת וכו' ועכשיו שבאת לידי מדה זו אכלת חלב ענוש כרת וכו', והרצון הי' שיקבלו ישראל אף על אופן זה שאפי' ליפול בשאול תחתית ע"י קבלת התורה נמי שוה אצלם להיות יהודים, וזה ממש ענין רות כנ"ל:

ל״גואפשר לומר שמהאי טעמא זכו לדיבור אנכי נטריקן אנא נפשי כתבית יהבית שאפי' ח"ו ישראל לא יהיו ראוים יתקיים בהם השוכן אתם בתוך טמאותם אף שהם טמאים שכינה ביניהם, כמו שהם בחרו בקבלת מלכותו ית"ש, אף שלא יגיע להם עבור זה אלא גהינם, לעומת זה בחר בהם הקב"ה אף שלא יגיע ח"ו אליו יתברך מהם רק כמ"ש ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון נמי רוצה בהם: