שם משמואל, שבועות ד׳Shem MiShmuel, Shavuot 4
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳יש להתבונן במצות הגבלה ופרישה במ"ת שבציווי הגבלה קודמת כבש"ס שבת בתלתא אמר להם מצות הגבלה ובד' אמר להם מצות פרישה, ובמעשה פרישה קודמת שבד' עביד פרישה ומצות הגבלה התחילה משעת מ"ת כמו שפירש"י שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, אלמא שאז הי' התחלת מעשה המצוה, וכבר דברנו מזה:
2
ג׳ונראה דהנה במכילתא פרשת בא הובא ברש"י הי' ר' מתיא בן חרש אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו וכו' נתן להם הקב"ה שתי מצות דם פסח ודם מילה וכו' ור' אליעזר הקפר בר' אומר וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כדאי בהן שלא נחשדו על העריות ולא על לשון הרע ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם וכו' אלא לפי שהיו שטופין בע"ז וכו', ומ"מ לדברי ר' מתיא בן חרש לגודל האור שנפתח ביצ"מ לא הי' די בארבעה מצות אלו והיו צריכין עוד תוספות מצות, וניתן להם פסח ומילה, וכדמיון זה יש לומר במ"ת אף שכבר היו בידם מצות שנצטוו במרה שבת וכיבוד אב ואם ופרה אדומה ודינים, מ"מ לעומת גודל מעלת וחשיבת מ"ת לא הי' די במצות אלו כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וכמו ביציאת מצרים ניתן להם שתי מצות פסח ומילה, מילה היא בסור מרע הוא חלק הנחש, ופסח הוא בעשה טוב, והוא עקירה מרשות הסט"א והנחה ברשות הקב"ה, כן נמי במ"ת ניתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם כדי לזכות למ"ת:
3
ד׳ויש לומר שמצות פרישה והגבלה מקבילים לעומת מילה ופסח, אלה נוכח אלה, דענין מילה הוא להבדל מחלק הנחש ובזה נעשו מובדלים מפרעה שהוא התנין הגדול, ובמ"ת היו צריכים באותו ענין קדושה עוד יותר שיהיו מובדלים משום שמץ פסולת לגמרי, ובזה יהיו מובדלים מכל האומות להתקדש לקבל התורה, וזה שניתן להם מצות פרישה כמדרש שאפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעוון שנאמר הן בעון חוללתי, ע"כ נאמר להם לפרוש לגמרי מענין זה, כי כשנאסרו נאסרו לעולם כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דהי' דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, ולא הי' האיסור לשעתו אלא לעולם, רק שאח"כ הותר, ומ"מ בשעה שנאסר נאסר לעולם, כדי שיהיו מובדלים לגמרי משום שמץ פסולת, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על דברי התרגום לא תקרבון לצד אתתא כשמזמינים לצד זה אינם בצד זה, וא"כ היא מקבילה לעומת מצות מילה אלא שזו נעלה ביותר, ובמצות מילה נעשו מובדלים מפרעה ועקירה מרשות הסט"א, ובמצות פרישה נעשו מובדלים מבני נח ועקירה מרשות הטבע לגמרי, וענין מצות הפסח הוא קבלת עול מלכות שמים, כידוע למבינים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מצות הפסח שהוא מורה על היותם עבדי ה', וכמו עבד כנעני שמזונותיו משל רבו ועבד כהן אוכל בתרומה אף שעבד עברי של כהן אינו אוכל בתרומה, כי העבד כנעני אין לו מציאות בפני עצמו רק הוא בטל לגמרי לרבו והוא כמו בהמתו של כהן שאוכלת בתרומה, אבל עבד עברי שיש לו מציאות בפני עצמו ואיננו בטל לגמרי לרבו ע"כ אינו אוכל בתרומה, כן נמי ישראל מפני שהם בטלים לגמרי להשי"ת וכמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה והיינו כמו בהמה דאדעתא דמרא קאזלא, ע"כ מזונותם משולחן גבוה שהוא הפסח דאתכא דרחמנא סמכינא ומשולחן גבוה קא זכי כמו עבד ובהמתו של כהן שאוכלין בתרומה עכת"ד ודפח"ח, ובזה יש לפרש הטעם דלא הקריבו בני נח שלמים דענין זה להיות בטל להשי"ת להיות כמו בהמתו של כהן אינו נמצא כלל באומה"ע, וכל אחיזה שלהם אינו אלא במצות שכליות כמ"ש המהר"ל בדברי הש"ס קידושין דמא בן נתינה שמו, וע"כ אי אפשר שיהיו מותרים באכילת קדשים, וע"כ במצות הפסח נעשו ישראל ברשות הש"י שהוא מורה שמהות ישראל הם בטלים להש"י, וכמו שבמצות מילה יצאו מרשות הסט"א כנ"ל כן במצות פסח נכנסו לרשות הש"י, ולעומת זה יובן מצות הגבלה במתן תורה שהיא נמי כדמיון ענין פסח, דהגבלה היא לעמוד מנגד מחמת פחד ה' וקבלת עול מלכות שמים והוא בחי' עבד שצריך נטילת רשות עד היכן מותר לו לגשת ולהתקרב, והוא התבטלות לרצון הש"י וקבלת עול מלכות שמים עוד יותר ממה שמורה עליו ענין הפסח שהרי מהותם של ישראל להשתוקק לאביהן שבשמים וכמו שטבע האש לעלות למעלה, והגבלה היתה נגד מהותם לגמרי, ובמה שקבלו על עצמם מצות הגבלה ולא התנפלו ולא התחננו להעביר מעליהם גזירה זו זה מורה שבטלו לגמרי מהותם ורצונם לרצון הש"י, וכמו שמחמת מצות פסח זכו לכנוס לרשות הש"י, כן במה שקבלו עליהם מצות הגבלה זכו עוד יותר לקבל את התורה מפיו של הש"י, הרי שמצות פרישה והגבלה מקבילות למצות מילה ופסח:
4
ה׳והנה מצות פסח נאמרה בר"ח ופרשת המילה היינו שערל אסור בפסח נאמרה בי"ד, הרי שבציווי פסח קדום למילה, אבל בעשי' הרי מילה קודמת כדכתיב וכל ערל לא יאכל בו, ובמצרים עשיית הפסח היתה האכילה, ואינו דומה לפסח דורות שעשייתו היא ההקרבה, ותדע שהרי לדורות ערל אסור בהקרבה ובמצרים השחיטה היתה בעודם ערלים כמו שפירש"י שמלו באותו הלילה ובמדרש שבאו אצל משה ואמרו האכילנו מפסחך ואמר להם כך אמר הקב"ה אטימוס כל ערל לא יאכל בו מיד מלו את עצמן הרי שמלו בלילה והשחיטה היתה כשהן ערלים, והעשי' ע"כ נחשבת רק האכילה, והיא היתה אחר המילה, והטעם שבציווי פסח קדים ובהעשי' מילה קודמת יש לומר עפ"י דברי הנ"ל דפסח שהוא ענין המורה עבדות וקבלת עול מלכות שמים, ובזוה"ק פ' בהר כהאי תורא דיהבון עלי' עול בקדמיתא ובלי עול לא עביד מידי, ע"כ ראשית הכל היא קבלת עול מלכות שמים, ובאמת ע"י קבלת זו פרקו מהם עול זוהמת הנחש ונסתייעו לבוא למצות מילה להבדל מחלק הנחש וכמו שרמזו במדרש הנ"ל שאמרו האכילנו מפסחך ועי"ז נתנו נפשם למול וזכו לעשיית הפסח שהוא אכילה:
5
ו׳ובדמיון זה יש לומר במצות הגבלה ופרישה שמקודם היו צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים דהיינו הגבלה ובכח הקבלה זו נסתייעו לפרוק מהם כל שמץ פסולת כנ"ל ובאו לעביד פרישה, וע"כ בהציווי הגבלה קודמת אף שבעשי' פרישה קודמת כמו שביציאת מצרים בציווי פסח קדים אף שבעשי' מילה קודמת:
6
ז׳ומזה לימוד לכל אדם לקרב את עצמו מתחלה להש"י ע"י שמבטל את דעתו ורצונו ולא לעשות חשבונות רבות, וממילא יבוא אח"כ לעזוב את הרע הדמיון קבלת מצות הפסח ומצות הגבלה ואח"כ באין למצות מילה ופרישה כנ"ל כענין שאומרים בההגדה קדש ואח"כ רחץ:
7
ח׳ענין תפלה בלחש בציבור קודם התפלה שבקול הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי דבר שהוא באתגליא יש להחיצונים אחיזה בו, וע"כ מקדימין להתפלל בלחש ומאחר שנתקשר בהש"י ע"י התפלה שבלחש שוב אין לחוש עכת"ד, ונראה לבאר דבריו ז"ל דהנה בילקוט רות אמר ר' פרחי' באותה שעה הי' הקב"ה דן את העולם וב"ד של מעלה עומדין והקב"ה מסתירו שנאמר וילך איש עמדה מדת הדין והזכירו שנאמר ושם האיש אלימלך מיד נגזר עליו ועל בניו וכו', ויש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (מ"ד:) בשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי ולא יתרשים לעילא ולא ישתמודעין בי' בלחודוי דהא בזמנא אחרא דדינא תליא בעלמא אינון דאשתמודעין ורשימין בלחודייהו אע"ג דזכאין אינון אינון אתפסן בקדמיתא ועל דא לא ליבעי לאינש לאתפרשא מבין עמא וכו' ובגיני כך אמרה בתוך עמי אנכי יושבת ולא בעינא לאתפרשא מנייהו וכו', וזהו שהי' באלימלך שפירש לילך לחו"ל על היפוך בתוך עמי אנכי יושבת ע"כ אף שהי' צדיק גמור והקב"ה מסתירו עמדה מדת הדין והזכירו, ולפי"ז יש לומר דהנה כשאדם נצב להתפלל בודאי המקטריגים מקטרגים מי הוא זה שבא אל שער המלך ומטרידים ומבלבלים את מחשבתו כידוע שבשעת התפלה שכיח ביותר מחשבת חוץ ובלבול הדעת וצריך התחזקות גדול וכולי האי ואולי, והעצה היעוצה לזה היא תפילת הציבור לקיים בתוך עמי אנכי יושבת [ואפי' אם ע"י אונס מתפלל ביחיד מ"מ מחשבתו יהי' נקשר בתפלת הציבור ובשעה שהציבור מתפללים, ובהאר"י ז"ל שקודם כל תפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך וחד טעמא הוא] והנה תפלת ציבור היא בקול, ואף דבכל דבר שהוא באתגליא שייך עליו קטרוג, ציבור עצמו הוא הגנה, ויש להמתיק הדברים עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק הרבי ר' דוד מלעלוב דכשעשרה יחד מתפללים אפי' אם מלאך יבוא שמה נפשו יוצאה מגודל הפחד משום דכל בי' עשרה שכינתא שריא, ומה גם המקטריגים שחל עליהם אימה ופחד ובע"כ ישומו יד לפה, אבל תפלת היחיד לעולם היא בלחש והמשמיע קולו בתפלתו הר"ז מגונה, והטעם כנ"ל מפני שליטת החיצונים, המקטריגים ומבלבלים, ואך גם המתפלל בציבור להיות באמת נכלל בהציבור לא דבר נקל הוא כ"כ, והעצה לזה היא התפילה שמקודם בלחש שזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו, וכענין שהי' במצרים שבמדרש שזה מכוין את לבו וזה מכוין את לבו ואפי' אחד מהשני לא הי' יודע, והתפלות פוגעים ומתאחדין זה בזה, ובאמצעות התאחדות ע"י התפלות שבלחש באין להתפלל תפלת ציבור בקול ושוב אין לחוש כנ"ל:
8
ט׳ויש לומר שזהו ענין ספירה וחג השבועות שספירה צריך שיהי' ספירה לכל אחד ואחד ויש כמה פוסקים דלא אמרינן בי' שומע כעונה, כי כל אחד ואחד ידע את נגע לבבו וצריך כל אחד לפשט את העקמימות שבלבו, ואין עקמימותו של זה דומה לשל זה, והוא כעין תפלה בלחש וכמו שבמדרש הנ"ל שהי' במצרים שאפי' אחד מחבירו לא הי' יודע, ועי"ז מתאחדים ומתכללים כל הכלל כענין תפלה בלחש, וכמו שהי' אז ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד מפאת התכללות כל שורשי נשמות, ואח"כ זוכין לשבועות מתן תורה שהי' בקולי קולות ולא מראש בסתר דברתי, וכל העולם היו שומעים קולות ופחדו ונתקבצו אצל בלעם כבמדרש, וזהו כעין תפלת ציבור שבקול, ובזה יש לפרש טעם שתי הלחם הבאים חמץ עפ"י מה דאיתא שמצה לחם עוני מורה על בלתי הרגש וחמץ מורה על הרגש:
9
י׳בזוה"ק תנא בהיות הבוקר כד אתער זכותי' דאברהם דכתיב בי' וישכם אברהם בבוקר, ונראה לפרש דמדת אברהם היא התחדשות כעין חידוש העולם, כי הוא לא הי' לו רב שלמדו ושום סיוע משום אדם רק התחיל מחדש, וע"כ זכה למדתו מדת החסד אור שנברא ביום הראשון, והוא הי' תחלה לגרים, וזה הכח הוריש אברהם לבניו אחריו שכל איש יהי' מי שיהי' ואפי' בשפל וסתר המדריגה יהי' ביכולתו להתחיל מחדש, וזהו ענין מ"ת שנעשה עולם חדש, ומזה בא הארה בכל חג השבועות לעורר לבב אנשים להתחיל לגמרי מחדש ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלינה על לב, אלא כגר שנתגייר וכקטן שנולד, וזהו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה:
10
י״אטעם שתי הלחם הבאות חמץ הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי בזוה"ק פ' פינחס (רנ"א:) שחמץ ומחמצת הם עננין חשוכין דמכסיין על נהורין דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע חשוך כאשר בתחלה דכל כך חשוכא דעננין דלהון דלא יכלין נהורין לאנהרא להון ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה עכ"ל, וע"כ זהו טעם איסור חמץ בפסח כי אור המתגלה בפסח אינו יכול להאיר חשכת החמץ, ובכן יש לומר כי אור תורה המתגלה בשבועות באשר כל הנבראים חיותם מהתורה ובהתגלות השורש הכל שבים לשורשם וזהו טהרתם, ע"כ אף חשכת החמץ אינו מחשיך ומכסה על אור ההוא, עכת"ד, אך עדיין צריכין למודעי למה עוד מצוה בחמץ דווקא כי טעם זה איננו מספיק רק במה שאין בו איסור חמץ:
11
י״בונראה להוסיף בו ביאור דהנה כבר אמרנו במק"א דעננין חשוכין שרמוזין בחמץ שכתב הזוה"ק הנ"ל הם קליפת גיאות שרמוז בחמץ, כמו שאיתא בספרים בשם הרה"ק הרבי ר' שמואלקע מניקלסבורג דכל לחם יש בו שלש יסודות אש מים עפר ורוח אין בו, וחמץ יש בו נמי יסוד הרוח עכת"ד, וגיאות בא מיסוד הרוח כלשון הכתוב כל קבל די רוח יתירא בי', א"כ קליפת חמץ הוא קליפת הגיאות, ולקליפה זו אין שום אור יכול להאיר כי כאשר בא לו הארה הוא מתגאה עוד יותר ונהפך האור לחושך:
12
י״גוהנה לכל דבר יש שורש בקדושה, וגיאות בקדושה הוא כעין מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי הש"י, והנה במדרש שהרתיק הקב"ה על כל אומה ולשון לקבל את התורה ולא רצו, עשו בשביל לא תרצח ישמעאל בשביל לא תגנוב וכו' הפירוש הוא שבחנו את טבעם ומהותם שהם היפוך מצותי' של תורה, אך ישראל בגודל נפשם לא בחנו את מהותם כלל ולא שאלו מה כתיב בה אלא הרהיבו עוז בנפשם לקבל עליהם הכל, וזהו גודל הנפש והגבהת הלב בדרכי הש"י והוא השורש של גיאות בקדושה, ע"כ נתעלה מדת הגיאות בשורשו ואדרבה שנהפך לקדושה, ע"כ מצות שתי הלחם הרומז לתורה כבזוה"ק הוא דווקא בחמץ כי נהפכו העננין דחשוכין שהוא חמץ הרומז לגיאות לאור והעם ההולכים בחושך ראו אור גדול כי מהחושך עצמו נעשה אור:
13
י״דוהנה ידוע דשלש יסודות אש מים עפר הם נגד שלש אותיות שבשם הוי' ב"ה יוד עם שני ההין ויסוד הרוח הוא נגד אות הואו שבשם הוי' ב"ה, וע"כ כאשר ישראל תקנו את יסוד הרוח הנ"ל ונהפך לקדושה זכו לתורה תורת אמת כי אות הואו הוא אות אמת כמ"ש בזוה"ק בפסוק ונתתם לי אות אמת, ויש להוסיף ולומר כי ידוע דאורייתא כולא חד שמא משמותיו של הקב"ה, וידוע ג"כ דכל השמות מסתעפין משם הוי' ב"ה כמ"ש בספר שערי אורה, וע"כ כאשר ישראל אכלו מצה במצרים זכו לשלש אותיות שבשם הוי' ב"ה, ועתה בעצרת שתקנו יסוד הרוח זכו לאות ואו, והרי נשלם בהם שם הוי' ב"ה, ע"כ זכו לתורה שהוא כולא שמא חד משמותיו של הקב"ה:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש מאמר הש"י הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכן מה שאנו אומרים אתה נגלית בענן כבודך וכו' דמשמע דהענן הוא ענין מיוחד וסיבה להתורה, דהנה בזוה"ק וכל העם רואים את הקולות שומעים מבעי לי' אלא הכי תנינן אילין קלין הוו מתגלפי בההוא חשוכא ועננא וקבלא ומתחזין בהו כמה דאתחזי גופא וכו' עיי"ש כל המאמר, והיינו כמו אותיות החקוקים על אבן כן היו אותיות הדיבור חקוקים בענן והי' אויר בענן כמסת האות והי' נראה האור מתוכו וע"כ היו רואין את הדיבור כאותיות של אש מאיר בתוך הענן והחושך, וא"כ הרי נעשה החושך והענן מגוף אותיות הדברות וכמו לוחות אבן שהיו הדברות חקוקים עליהם, ובמדרש שהדיבור עצמו שהי' נראה ונשמע בעת מ"ת תיכף נחקק על הלוחות, ולא כמו שנראה מפשטי הכתובים שהכתיבה על הלוחות הי' בארבעים יום שהי' משה בהר, והנה ענין לוחות האבן וענין החושך והענן אחד הוא, וא"כ קדושת הענן כמו קדושת הלוחות, ולמ"ש לעיל הדבר מובן כמו שישראל הפכו את מדת חושך של הגיאות והחמץ ועננין חשוכין לאור כן נהפך מהות עב הענן לקדושה והוא עצמו הי' סיבה להדברות, אף דבכל מקום ענן גדול רומז להיפוך כידוע מענין ענן גדול שבמרכבת יחזקאל בכאן רומז להחושך שנהפך לאור, ובזה יש לפרש דברי זוה"ק שכתב דעצרת הוא ביטול היצה"ר ובסמוך כתב דהאי אילנא מכפר על יצה"ר היינו דכפרה הוא לשון קנוח כמו שפירש"י, והיינו שמקנחין הזוהמא מהיצה"ר ומכניסין אותו לקדושה כמו שיהי' הענין לעתיד, ומאן דאמר ביטול יצה"ר היינו זוהמא של יצה"ר, והכל מטעם הנ"ל דישראל הפכו חושך לאור:
15
ט״זובזה יש לפרש הכתוב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שישראל ע"י עוז וחוזק לבם זכו להתורה שנקראת עוז ובשביל זה עצמו ה' יברך את עמו בשלום שהוא שלום היצה"ר שנעשה יצה"ט:
16
י״זבמכילתא וישב משה את דברי העם אל ה', ומה היו דברי העם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומנין שהודה המקום לדבריהם שנאמר ויאמר ה' אלי הטיבו כל אשר דברו, ויש להבין שהרי המאמר הטיבו כל אשר דברו הי' על מאמר העם קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו, ואין לו ענין לנעשה ונשמע, והמפרש למכילתא פירש דדייק מתיבת כל לרבות את מה שאמרו מקודם נעשה ונשמע, ועדיין קשה יציבא בארעא וגיורא בשמיא שנעשה ונשמע הוא זכות הגדול של ישראל כמבואר במדרשים, ומה שאמרו קרב אתה ושמע איתא במדרש שתחילה היו לומדין ולא היו משכחין ונעקר יצה"ר מלבם וכשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזרו להיות לומדים ושוכחים וחזר היצה"ר למקומו, וע"ז איתא במדרש מי גדול הגנב או הנגנב והקב"ה אמר מי יתן והי' לבבם זה, ואיך יהי' ע"ז הודאה להדיא מהש"י הטיבו כל אשר דברו, ועל נעשה ונשמע יהי' נתרבה במלת כל כאלו זה טפל לזה אתמהה:
17
י״חונראה לפרש דהנה איתא במדרש שאחר מעשה העגל אמר להם הקב"ה אבדתם נעשה שמרו נשמע משל וכו' עי"ש, ומבואר שעד מעשה העגל עמדו ישראל במעלתם שהקדימו עשי' לשמיעה, ויש להבין שהרי תיכף אחר מתן תורה ויש אומר אחר שני דברות הראשונים אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ובמשנה תורה ושמענו ועשינו, הרי הקדימו שמיעה לעשי':
18
י״טונראה דהנה במכילתא דכשנגלה הקב"ה על אומה"ע כדי לקבל התורה בני עשו לא רצו בשביל דיבור לא תרצח וכו' וכשבא אצל ישראל מימינו אש דת למו פתחו פיהם כולם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, יש לפרש דכל אומה ואומה בחנו את טבעם ומהותם שאינם ראוים לתורה, אבל ישראל לא שאלו כלל מה כתיב בה לבחון אם טבעם ראוי לתורה, כי ישראל השכילו שבאשר ידבר ה', ובדבר ה' שמים נעשו, בודאי כמו כן ישתנה המהות מבלתי ראוים לראוים, וכמו שאיתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל שמחמת שאמר הש"י לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו וגו' שוב הי' מוכרח לחטוא, וק"ו הדברים כשאמר הש"י לא תרצח נשתנה הטבע של הרוצח וכדומה ששוב יש בכחו וברשותו שלא להיות רוצח וכדומה, וא"כ שוב אין נ"מ מה שיצוה אותם הש"י, אם דבר קשה נגד טבעם ומהותם או בלתי נגד טבעם ומהותם, וע"כ הקדימו נעשה לנשמע:
19
כ׳ולפי האמור יתיישב מה דקשה לכאורה הלוא איפסק הלכתא שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, א"כ לעולם יש להקדים שמיעה לעשי', אך להנ"ל יש לומר דשאני דברות הנאמרים מפיו ית"ש לנוכח ישראל שבזה נשתנה טבעם ומהותם כנ"ל שבזה יש להקדים עשי' ואינם נצרכים שהתלמוד יביא אותם לידי מעשה אבל בעלמא התלמוד גדול ויש להקדים שמיעה לעשי':
20
כ״אומעתה יתיישב מה שהקשינו לעיל איך אומרים שבעגל אבדו נעשה הלוא עוד מקודם זה אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה, וכן ושמענו ועשינו, הרי שעשו עיקר מהשמיעה והקדימו להעשי' עוד מקודם מעשה העגל, דלא קשה מידי דשם בקשו שמשה ידבר עמהם שאף שגם משה שכינה מדברת מתוך גרונו מ"מ אי אפשר שיהי' כ"כ במעלה כמו דברות ששמעו מפי הש"י, ובמדרש שאמרו ישראל אח"כ כשם שמשה ב"ד עובר כך תורתו עוברת, הרי שישראל הרגישו שלא הרי הדברות ששמעו מפי משה כהרי הדברות ששמעו מפי הקב"ה, וע"כ יש לומר שדיבור של משה לא הי' לו כ"כ כח זה שישתנה המהות והטבע, ע"כ אמרו ושמענו ועשינו הקדימו השמיעה כאמרם ז"ל שהתלמוד מביא לידי מעשה:
21
כ״בומעתה יש לפרש את המכילתא הנצב פתח דברינו, דהנה ישראל שאמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה עדיין לא הי' ניכר כ"כ כוונתם הטובה שהשכילו מעלת דברי הש"י שמהפך הטבע והמהות כנ"ל, כי אפשר שהוא בפשיטות ובתמימות שסמכו עצמם על הש"י שלא יצוה להם מה שאין בכחם לקיים כמו שפירש"י בש"ס שבת אנן דסגינן בתמימותא, ואין זה כ"כ שבח שלפעמים אדם סומך עצמו גם על אוהב בו"ד, אך כאשר אמרו למשה דבר אתה עמנו הקדימו שמיעה וכנ"ל א"כ מוכרח דמה שבראשונה הקדימו עשי' הי' מחמת שהשכילו מעלת דברי ה', א"כ כל שבח שהקדימו עשי' לשמיעה נצמח מפאת שאח"כ הקדימו שמיעה לעשי', ויוצדק לומר הטיבו כל אשר דברו, הן בראשונה הן בשני', ובראשונה נתרבה ממלת כל, שהרי לא הי' בה בפ"ע כ"כ שבח אלא מחמת השני' ודו"ק:
22
כ״גויש לומר עוד דישראל שאמרו למשה דבר אתה עמנו וגו', דהנה גם זאת שהתלמוד יביא לידי מעשה, לאו בבני נח איתא אלא בישראל שע"י שני הדברות ששמעו מפי הקב"ה נשתנה טבעם בכל הדברים עכ"פ שע"י התלמוד יבוא לידי מעשה, וזה הרגישו ישראל ואמרו דבר אתה עמנו ושמענו ועשינו שמעתה יכולין אנו להסתפק בדיבורך שהתלמוד שוב יביא אותנו לידי מעשה, וא"כ הוא ענין אחד לגמרי עם מה שאמרו בראשונה ודו"ק:
23
כ״דיש להבין למה לא סדרו לנו חכז"ל מס' על חג השבועות כמו על כל חג פסחים לפסח, ר"ה, יומא סוכה מגילה, ואף שאין מצות מעשיות ביו"ט זה, הרי יש שתי הלחם והבאים בגללו וכמו מס' יומא שעד פרק האחרון מדבר רק בקרבנות, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שחכז"ל גנזו האור של היו"ט בהמסכת, עכ"ד, ויש לפרש דבריו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (צ"ג.) דפתח לפרשת המועדות מקרא ויקרא לאור יום וגו' תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב"ה לחייבין דזמינן למיקם בעלמא גניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי הה"ד וימנעו מרשעים אורם וכתיב אור זרוע לצדיק, ואינו מובן לכאורה מה שייך פתיחה זו לכאן, ונראה מזה כמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דבכל יו"ט יש בו הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים, דכתיב בי' וירא אלקים את האור כי טוב, וע"ש זה נקרא יום טוב, עכת"ד, וע"כ מובן פתיחה זו ששייך לכאן, אך בענין מה שאמר כד אסתכל לחייבין וכו' גניז לי' יש להתבונן הלוא הש"י הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים ואין צרת עין למעלה ח"ו, ועוד וכי בשביל שיהנו בו גם הרשעים יפסידו הצדיקים, וגם לי גם לך לא יהי' ח"ו לומר כן, אך פירושו הוא ברור כי אור שנברא ביום ראשון הוא חסד ומביא בהנבראים כח אהבה, ואם לא נגנז היו הרשעים משתמשין באהבה זו לחיצוניות עד לאין מרפא והוו מטרטשי עלמא, ע"כ לטובתם ולטובת כל העולם נגנז, ולפי"ז ביו"ט שיש בו הארה מאור ההוא והוא מחדש ומעורר אהבה בישראל לאביהן שבשמים, ושוב יש חשש כנ"ל שלא ימשך ממנו גם לרשעים וישתמשו בו לחיצוניות, לזה היתה עצת חכז"ל שסדרו מסכת וגנזו את האור בהמסכת והיינו שלפי גודל ההשתדלות והעיון בהמסכת כן מוצאין את האור כי טוב, והרשעים בחושך ידמו, ויש לומר עוד עפ"י מה דאיתא בספרים ששם מסכת הוא נגזר משם מסך שהוא מסך המבדיל בפני החיצונים והאומות שבתורה שבכתב יש להם אחיזה בצד מה וביום שעברו את הירדן כתבו את התורה על האבנים שכל הרוצה יבוא וילמוד כבש"ס סוטה וע"ז, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה, וע"כ מובן שהוצרך לזה מסכת תורה שבע"פ ולא סגי לי' בתורה שבכתב בפרשת המועד, ובאשר יש בכל מועד ורגל אהבה ואור באופן אחר ע"כ סדרו לנו לכל יו"ט מסכת בפני עצמה, ודקי הראות מרגישין בכל מסכת סגנון ואור אחר, ולפי"ז יובן היטב דברי כ"ק זקיני זצ"ל הנ"ל:
24
כ״הוהנה יו"ט של שבועות שכל היו"ט הוא מחמת נתינת התורה הן בכתב הן בע"פ שכולם נכללו בעשרת הדברות, ובמדרש שהדבור אומר כך וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך ג"ש, ובתורה שבע"פ שבהן אין להם שום אחיזה, ואף ששמעו הקולות של מתן תורה שנתחלק לע' לשון, מ"מ התורה שבע"פ שבו בודאי לא שמעו, ובאמת נראה שגם הדברות עצמן לא שמעו כלל אלא קול הברה בעלמא וע"כ נתקבצו אצל בלעם ואמרו שמא מבול מביא לעולם כבמדרש, ואם איתא ששמעו הדברות מה הי' להם להתיירא, אלא ודאי קול הברה בעלמא שמעו, והא דנחלק לע' לשון כבר נתן כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה טעם לשבח אין כאן מקומו, ע"כ אין ביכולת שום כח חיצוני להשתמש באור ההוא ואינו נזקק למסכת לגנזו בה ולעשות מסך בפניו:
25
כ״ובענין שתי הלחם הבאות חמץ, יש לומר דהנה אדה"ר נברא ישר ובאכילתו מעץ הדעת טוב ורע נעשה בעל שינוי פעם מתעורר בו כח מושך לטוב ופעם להיפוך ח"ו, על היפוך טבע עץ החיים דכתיב בי' ואכל וחי לעולם, וכמו בגשמיות כן הי' ברוחניות שאכילת עץ החיים מוליד טבע להיות בלתי בעל שינוי, ועץ הדעת מוליד טבע בעל שינוי, ובחטאו זה משך בעצמו את להט החרב המתהפכת שבזוה"ק שמתהפך בכל עת פעם דינא פעם רחמי פעם טוב פעם רע פעם גוברין פעם נשיין כענין אמרם ז"ל עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד ומהות הקטיגור הוא כמהות העבירה כן במהות העבירה של אכילת עץ הדעת טוב ורע קנה לו את להט החרב המתהפכת, והוא עצמו השומר את דרך עץ החיים שלא יאכל ממנו ויקנה טבע בלתי בעל שינוי:
26
כ״זוהנה ישראל כשיצאו ממצרים לקבל את התורה שהיא עץ החיים הוצרכו לספירה יומי דכיותא כבזוה"ק, היינו כי ענין הספירה הוא התכללות המדות וזהו היפוך בעל שינוי, כי הבעל שינוי בהשתנות עליו הגלגל מעט ישתנה מהותו, וכן זה שהוא מקושר בחסד וכששולט בחי' הדין יעדר הקישור וכן להיפוך, וענין ספירה הוא לבחון ולהרגיל את טבע האדם בכל שינוי המדות וכל מדה תהי' כלולה מחברתה, וע"כ בכחו להחזיק מעמד בכל שינוי הגלגל, וכמו שבאכילת עץ הדעת הביא עליו את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כן נמי להיפוך בשביל כח הספירה שהוא להיפוך מעץ הדטו"ר מסלק את להט החרב המתהפכת וזוכין לתורה שהיא עץ החיים ואכל וחי לעולם בלי שינוי בעצם, ואפי' ח"ו ישראל מקלקל מעשיו אינו נדחה לעולם ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וסוף כל סוף אפי' אחר כמה סיבות וגלגולין לא ידח ממנו נדח וכל נפש ישראל ישוב לאור באור החיים, וכמ"ש הרמ"ע בעשרה מאמרות מאמר חיקור דין שאפי' הגרוע מישראל כאיש הידוע שחטא והחטיא את הרבים ועשה עצמו ע"ז נמי יהי' לו תיקון אחר רב דורות ופירש דברי הש"ס בפשיטות גהינם כלה והם אינם כלים, אלא יתקנו, וזה גורם חיזוק גדול לכל איש שבל יתיאש ח"ו שהרי סוף כל סוף יהי' לו תיקון ומה שיעשה הזמן אחר רב מירוק יעשה השכל שלא יצטרך למירוק, והכל הוא בכח התורה שזכו ישראל שלא יהי' להם עוד שינוי בעצם וכל השינוי הוא רק במקרה והמקרה לא יתמיד:
27
כ״חולפי האמור יש ליתן טעם על שתי הלחם הרומז לתורה הבאות חמץ, כי חמץ הוא שינוי מדרך הטוב כאמרם ז"ל כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ, ומורין בזה שבכח התורה שוב כל שינוי הוא רק שינוי במקרה וכל ישראל דבקים בתורה ואין שינוי שלהם שינוי עצמית ובכח התורה יכולין לסלק את להט החרב המתהפכת ולאכול מעץ החיים וחי לעולם כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום:
28
כ״טבש"ס שבת כתפוח בעצי היער מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, הענין הוא דהנה טבע העלים וצורכם שהם מסבבים ומשמרים את הפרי מכל מקרה, וע"כ לעולם יוצאין העלים קודם לפרי למען לא תהי' הפרי רגע בלי שמירה, ותפוח שפריו קודם. לעליו בהכרח לומר שאיננו צריך כ"כ לשמירת העלין, והנה בדמיון זה יש לומר דהבנת טעמה של המצוה וענין הדבר על אמיתתו שהוא נכלל בכלל השמיעה הוא שמירה להמעשה שיעשה על אופן נאות כי נטיית אופן העשי' הוא ברוב תלוי' בעצם הטעם, ושינוי הפרטים של המצוה הוא לפי טעמה של המצוה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש שכשעלה משה למרום שמע שהי' הקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה עגלה בת שתים ואמר מרע"ה יהי רצון שיהי' מחלציי, והיינו משום שלפתוח בפרשת פרה לידע דיני' הפרטים צריך שיקדים לו ידיעה בטעמה של המצוה ואז יכול לכוין לאמיתתה של אופן עשייתה, אך פרה אדומה שלא נתגלה הטעם כאמרם ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, הי' צריך שהמתחיל בפרשת פרה יהי' מחלציו ואז יתכן לו להשפיע עליו שידע גם הוא בטעמה, עכת"ד, אך באשר ישראל אז שהיו דבקים מאוד בהש"י היו נמשכין מעצמם לעשות כל המעשים בדקדוק הנרצה, וכענין אמרם ז"ל בש"ס פסחים הנח להם לישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים למחר מי שפסחו וכו' ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני וכו' וזהו שהשיב רבא להאי צדוקי בש"ס שבת אנן דסגינן בשלימתא כתיב בן תומת ישרים תנחם, היינו מצד תמימות שיש בישראל שעל כן הם עמו ולחלקו הוא המוליך אותם לעשות המעשים באופן נאות אף בלי הקדמת הידיעה, וכענין שכתוב ותעש בחפץ כפי' שלא נאמי בחפץ שכלה או נפשה ולבה אלא בחפץ כפי' שהכפים מצד עצמם נמשכין לכשרון המעשה ועיין אבן עזרא שם, וזה שאמרה כנסת ישראל שמשבחת עצמה לפני דודה כתפוח שאין פריו צריכין כ"כ לשמירה, כמו כן ישראל שהם פרי הש"י כמ"ש ממני פריך נמצא אינן נצרכין כ"כ לשמירה, ומיושב קושית התוס' עיי"ש:
29
ל׳ענין כפיית ההר כגיגית למה הי' צריך, ונראה דהנה בני נח דסגי להו בשבע מצות וישראל צריכין להשלמתם תרי"ג מצות, הטעם משום דהעולם נברא בששת ימים ומלאכת יום השבת נעשה ביום הששי כבמדרש, הרי שבעת ימי בראשית ואפי' המלאכים נבראו באלו הימים ולא קודם לכן למר ביום השני ולמר ביום החמישי כבמדרש בראשית, ובודאי נשמת בני נח לא עדיפי ממלאכי השרת ובודאי באלו הימים נבראו, אך נשמת ישראל קדמה לכל מעשה בראשית כבמדרש בנשמותיהם של צדיקים נמלך והמה יושבי נטועים עם המלך במלאכתו, וידוע מ"ש הרח"ו בשער הקדושה שמחצב נשמות ישראל הם לפנים ממלאכי השרת, וע"כ לעתיד הם יושבים לפנים ממלאכי השרת ולומדים תורה מפיו של הקב"ה ומלאכי השרת שואלין להם מה פעל אל, וע"כ להשיב הנפש אל שורשה צריכין מצות דוגמת שורשה, וע"כ בני נח ששורשם למטה ממלאכים שנבראו בשבעת ימי בראשית, די להשיב לשורשם שבע מצות, אבל ישראל ששורשם למעלה צריכין תרי"ג מצות ושבע מצות דרבנן כמנין כתר להשיב לשורשם:
30
ל״אוממוצא הדברים אגב אורחין אנו למדין שורש נשמת ישראל, וכן הוא רמוז באקדמות, קטירא לחי עלמא "בתגא" בשבועתא, קבל יקר "טוטפתא" יתיבא בקביעתא, והנה ידוע דכל הנשמות היו כלולין באדה"ר וע"כ איפלגי במדרש בפסוק אחור וקדם צרתני אם הפי' אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום ראשון כדכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים זה רוחו של מלך המשיח, או קדם נמי ליום אחרון כדכתיב תוצא הארץ נפש חי' זה נפשו של אדה"ר ובודאי אידי ואידי דא"ח, והיינו לומר דבודאי נשמת ישראל הכלולין בו הם נבראו קודם וע"כ רוחו של מלך המשיח הרי נברא קודם, אך נשמת ב"נ נבראו אחרונים ובהם מתקיים קרא תוצא הארץ נפש חי', וע"כ אדה"ר אלמלא חטא הי' ראוי למצ"ע ולמצות ל"ת כדכתיב לעבדה ולשמרה זה מצות עשה ומצות ל"ת כבמדרש מפני נשמת ישראל הכלולין בו:
31
ל״בולפי האמור יובן אשר שמירת שבע מצות בני נח הם בטבע העולם שנברא בשבעת ימי בראשית, אך כל מצות התורה שנצטוו ישראל שהמה להשיב את נשמתם למעלה למעלה משבעת ימי בראשית, הם למעלה מן הטבע ועולם הטבע מתנגד להם, אך באשר ישראל נתעלו על הטבע כי הופיע עליהם אז שורש נשמתם עוד מר"ח כי וישכון כבוד ה' על הר סיני הי' בר"ח ומזה נעשה פסיקת זהמתן, ושע"ז אומרים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, נקל הי' להם לומר נעשה ונשמע כי הי' שכלם בהיר ומוגבהים על עולם הטבע, אך באשר צפה הש"י שלא ישארו לעולם באותו מעמד הנכבד אלא ישובו לעולם הטבע וצריך לקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצות כדי שיספיק אפי' כשהשכל איננו בהיר והעשי' נחשבת לעול, ע"כ היתה העצה בכפיית ההר, כי ידוע כשכופין את האדם לעשות דבר אף שהוא נאות לפניו ואלמלא הכפי' הי' רץ אחרי', מ"מ ע"י הכפי' טבעו סולדת ממנו, ואעפי"כ יקבלו עליהם בלב שלם ובשמחה וזה ישאר אצלם אף בשובם אל העולם הטבע, ובאמת כי זהו עיקר קבלת עול מלכות שמים, כי בשעת שהאהבה בוערת כרשפי אש, לא שייך לקרותו עול כמובן ועיקר עול מלכות שמים הוא אף שלא יהי' בתשוקה כ"כ, ובאשר ישראל היו צריכין לקבל עליהם עול מלכות שמים שיהי' ע"י עול כדי שיספיק אפי' לימי ירידה ומוחין דקטנות ועוד ידועין דברי זוה"ק פ' בהר כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא ואי לאו לא עביד מידי, ע"כ נצרך הכפי' שיהי' לעול על צואריהן, וככה ישאר לעולם אפי' כשלא יהי' השכל כ"כ בהיר:
32
ל״גועוד יש לומר שהראה בכפיית ההר על גביהן לרמוז להם שעולם הטבע חוצץ בפניהם לשוב לשורש נשמתם שהוא למעלה למעלה, וכאלו הר גדול מפסיק בינם לשורשם וצריכין לתרי"ג מצות לסלק את מסך המבדיל ולנקוב את ההר עד שלא יפסוק בינם לשורשם:
33
ל״דיש לדקדק היות ידוע דלשון בני ישראל הוא לשון חשיבות ולשון העם הוא להיפוך וכמו שפירש"י במדבר (י"א א') אין העם אלא הרשעים וכה"א מה אעשה לעם הזה ואומר העם הרע הזה, ובפרשה של מתן תורה עד סוף דיבור הראשון של הש"י למשה נכתב בכל מקום בני ישראל עד אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ומשם והלאה שמתחיל בשבח ישראל שקבלו עליהם ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה עד אחר כל הפרשה של מתן תורה נזכר תמיד העם, עד פרשה אחרת כה תאמר אל בני ישראל, ולכאורה איפכא מסתברא, ונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי ר' יוסף שאמר אי לאו האי יומא קגרים כמה יוסף איכא בשוקא, אף שהי' ענו ביותר ולא תיתני ענוה דאיכא אנא ופירש הוא זצללה"ה דהכי קאמר אי לאו האי יומא קגרים דעליונים פונים אל התחתונים כמ"ש וירד ה' על הר סיני, כמה יוסף איכא בשוקא, רק מחמת שהעליונים פונים לתחתונים ע"כ יש להשפלים מעלה בהאי יומא, ומחמת שהי' שפל בעיניו לא מצא בעצמו מעלה אלא זה שאין לו כלום, ודפח"ח:
34
ל״הוהוא כעין שכתב מהר"ל שהתחתונים מחמת שהם עלולים ביותר יש בהם הכנה אל התורה, והנה מדת השפלות איננה להיות שפל בעיניו ויסתפק בשפלותו שאין בוה שבח ואדרבה שזה גרוע ביותר, אלא אדרבה שכל מה שיש לו אינו כלום בעיניו ומוצא עצמו חסר ומשתוקק מאד להשלמה, וזהו מדת ישראל שנאמר בהם כי אתם המעט מכל העמים ופרשו ז"ל שממעטין עצמם ופירושו נמי שכל המדות ומעלות טובות שבישראל עדיין אין זה כלום בעיניהם לעומת מה שצריך להיות לפי גדלות הש"י, על היפוך עשו שהי' עשוי כבן שנים הרבה היינו שהי' שלם בעצמו ולא מצא בעצמו חסרון שיהי' צריך להשלמה, וע"כ כל אומות שנדמה להם שהם הגיעו להשלימות הם מתגאים, וישראל שמשתוקקים להשלמה ובעיניהם שהם חסרים ועדיין אין להם כלום הם שפלים בעיניהם, וזהו מדת שפלות הנרצה, אבל שפלות שמסתפק בשפלותו ואינו משתוקק להשלמה הוא גרוע מהכל, א"כ יש במדת השפלות דבר והיפוכו, כשהוא באופן הנרצה לית טב מני' ובאופן השני לית ביש מני', והנה עם הוא לשון שפלות מלשון גחלים עוממות שפירושו כבויות, וע"כ אין העם אלא רשעים שהם שפלים באמת אף שמתגאין בעיני עצמם, אבל השפלים בעיני עצמם על אופן הנרצה אף שנקרא נמי עם מלשון שפלות מ"מ נקרא עם קדוש היינו שהשפלות הוא נבדל מפסולת ואיננו אלא על אופן הנרצה, וע"כ בכל הפרשה שמתחיל לדבר ממעלת ישראל קרא אותם העם להורות על מעלה זו שהיו משתוקקין להשלמה, אך כשאמרו דבר אתה ונשמעה והסתפקו לשמוע ממשה שלא השתתוקקו כ"כ להשתלם עוד יותר במאמר הש"י מפי עצמו אבדו מעלת השפלות, ואם הי' קרא אותם עם הי' זה לגרעון שע"ז נאמר אין העם אלא רשעים, וע"כ חזר לקרותם בשם בני ישראל:
35
ל״וואולי בשביל זה זכו ישראל לענני כבוד ודיבר עמהם בענן כבודו, כי בכל מקום ענן הוא לשון חשכות כמו שכתב רש"י בפסוק והי' בענני ענן על ארץ, אבל ישראל שלשון עם שהוא לשון שפלות נהפך להם לשבח שנבדל מפסולת כנ"ל זכו נמי שנהפך להם החושך וענן לענני כבוד ודיבר עמהם בענן כבודו, וזהו שאנו אומרים אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, היינו בשביל שהם עם קדשך כנ"ל:
36
ל״זבפייט מלאכי צבאות ידודון ידודון ידודון בהליכה ידודון בחזירה, ויש להבין ידודון בהליכה למה, מוטב שלא ירבו בהליכה ולא יצטרכו להרבות בחזרה, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' שהי' נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, היינו שכל מה שהשיגו יותר ראו ביותר שעדיין לא התחילו כלל וכעובדא דר' סעדי' גאון הידוע שעשה תשובה גדולה בכל יום שהשיג קוצר עבודה דאתמול, והיו רואין את עצמן עדיין ראויין לעמוד חוץ למחנה ישראל שהוא י"ב מיל, וכן בכל דיבור ודיבור השיגו עוד יותר ויותר עכת"ד ודפח"ח, ולפי"ז גם ההליכה הי' נרצה לפני הש"י, כי זהו יראת ה' לאמיתו, והנה מלאכי מעלה כולם עושים באימה וביראה רצון קונם, ומלאכים שסייעו אותם בהליכה היינו שהיו נותנין בלב ישראל חלק מיראתם:
37
ל״חלמען תהי' יראתו על פניהם לבלתי תחטאו, ויש להבין דחטא הוא שוגג שנזדמן לידו חטא בלי ידיעה ואיך שייך לומר שהיראה ימנעם מחטא, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעיקר היראה לבל יאבד ממנו את קרבת אלקים ואהבת ה' שבו וזהו יראה הנצמחת מכח אהבה כי כל מי שאהבתו יותר תגדל היראה ביותר ודפח"ח, וכבר אמרנו שזה נקרא יראת חטא שמתיירא שלא יחסר לו כל מה שסיגל, שחטא הוא לשון חסרון כמ"ש והייתי אני ושלמה בני חטאים חסרים מן המלוכה, וזהו הפי' בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו היינו שהראם בעיניהם את גודל יקרת הסגולה שסיגלו במ"ת שכל העולם כולו ומלואו אינו כדאי לדמות לו וע"כ יהי' יראים שלא יגרמו לאבד הסגולה ההוא:
38
ל״טענין מה שקורין מגילת רות בשבועות, דהנה במדרש ערפה שהפכה עורף לחמותה והנה ערפה הוא אותיות פרעה אותיות העורף שהי' קשה עורף ביותר ולא נכנע עד מכה העשירית, ורות היא היפוך מזה ורות היא אותיות תור והוא מדתן של ישראל אחת היא יונתי תמתי וכן כתיב אל תתן לחית נפש תורך, ויונה היא תמה ופושטת צוארה ואינה מפרכסת וצואר הוא היפוך העורף כבש"ס פ"ק דחולין, ומ"מ ישראל יש בהם מדת קשה עורף ג"כ ואו יהודאי או צלב, והיינו דביציאתם ממצרים ולקחו הרכוש גדול הי' מדה זו בכלל הרכוש גדול שהוציאו ממצרים שידוע שהרכוש גדול ה' לבוש לענינים רוחניים, וזהו הפי' אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וע"כ יש בך מדת החוזק והתוקף לקבל אלקותי אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אתכם או יהודאי או צלב כנ"ל, והנה בדיבור זה נקבעה מדה זו בלב ישראל, כי כבר אמרנו שכמו שבדבר ה' שמים נעשו כן היו הדברות משנים את טבעם להיותם כלים ראויין להדיבור, וא"כ הי' אז בישראל גם מדת ערפה בקדושה ומדת רות יחד, ע"כ קורין את המגילה זו ביו"ט של מתן תורה:
39