שם משמואל, שבועות ה׳Shem MiShmuel, Shavuot 5

א׳שנת תרע"ד

ב׳ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וזה הי' בשני בחודש, ובפרשת משפטים כ"ד פסוק ג' ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים וגו' כל הדברים אשר דבר ה' נעשה ובפסוק ז' ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הנה הוסיפו לאמור ונשמע, ובפרשת משפטים ניחא שבפסוק ג' פירש"י שספר להם מצות פרישה והגבלה ודינים שנצטוו במרה שעליהם לא יצדק לומר נשמע שהרי אלו המצות הרי שמעו ומה להם עוד לשמוע, אבל בפסוק ז' שקרא לפניהם ספר הברית שנאמר בו שיהיו לעם להשם לעשות ככל אשר יצום כמו שפירש"י שקרא לפניהם מבראשית עד מתן תורה, ובכלל זה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי יצדק לומר שקבלו עליהם אשר יצום להבא ושייך לומר ונשמע, ולא קשה, אך הא בפרשת יתרו שהי' תשובה על ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', למה לא אמרו ג"כ ונשמע:

ג׳ונראה דהנה בש"ס שבת דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאה"ש לכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ישראל ירדו ק"כ רבוא מלאכי חבלה ופירקום, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה דבמדרש פ' יתרו מבואר שאמר הקב"ה לישראל שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע, א"כ הרי מפורש שלא קלקלו אלא נעשה לבד, ולמה ניטל מהם גם הכתר שכנגד נשמע:

ד׳ונראה ליישב דהנה יש להבין הלשון כתרים דברש"י ותוס' מבואר דהי' ענין קירון עור פנים שכולם זכה משה ונטלם והוא הי' קירון עור פניו, ולמה לא נקרא קרני הוד של משה בשם כתר, והקירון של ישראל נקרא בשם כתר, ונראה דהנה במהרש"א דנעשה הוא מצות עשה ונשמע הוא מצות ל"ת עיי"ש, והנה ידוע דעשה דוחה ל"ת, והפירוש פשוט משום דעשה חמור, אך זה ניחא בשני בני אדם שזה מקיים מצ"ע וזה ל"ת, נוכל לומר שלזה זכות יותר, אבל כשהוא במעשה אחת שמצד אחת הוא זכות ומצד אחת הוא חובה והעבירה מכהה אורה של המצוה למה לא נימא שב ואל תעשה עדיף:

ה׳אך וש לומר דהא דעשה דוחה ל"ת לאו משום הכי הוא, אלא עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא דמצות הנעשים בידי בו"ד קרוץ מחומר פועלים ומתקנים עולמות עליונים הוא מטעם שישראל הם שלוחי הש"י לעשות המצות, ושליח של אדם כמותו והמעשה מתיחס להמשלח, א"כ הרי הוא כאלו הש"י בעצמו עושה וע"כ פועל כ"כ למעלה, עכת"ד. וא"כ התינח במצ"ע אבל העבירה על ל"ת דלא שייך זה שוב א"א שיפעול כ"כ למעלה, וכן מפורש בכתוב שחת לו לא בניו מומם ובתרגום חבילו להון לא לי', ויש לומר שמהאי טעמא הוא, וע"כ ניחא הא דעשה דוחה ל"ת דפגם הל"ת אינו מגיע למעלה מקום שהעשה מתקנת ואין העבירה מכהה אורה של המצוה כלל, וא"כ שוב מציל על האדם עצמו שלא יתפגם מחמת העבירה כלל, כי בהאיר האור למעלה ונתחברו העולמות נתקן גם למטה כבזוה"ק ח"א (ר"ו:) וק"ו שלא יתחיל הפגם כבש"ס נדרים (ע"ו.) ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורין זרועין ועומדין לא כ"ש:

ו׳ויש לומר עוד בלשון אחר דבודאי עשיית הקוף או כשנעשה המצוה מאלי' אינה כלום, ואינה פועלת רק כשעושה אותה בן דעת אדם שיש בו נשמה מעליונים וחלק אלקי ממעל, וא"כ יש לומר דמאחר שבמעשה זו משותף בה כח הנשמה שהיא מעליונים ע"כ פועל בעליונים, והנה בכתבי האריז"ל דהנשמה אינה נפגמת לעולם דכשהאדם בא לעבור עבירה עוד טרם עשותה מסתלקת ממנו הנשמה, ובשעת העבירה לעולם הוא בלי נשמה, ועיקר הפגם הוא בנפש כמ"ש ואשמה הנפש ההוא, והרוח נפגם נמי בצד מה מחמת חיבורו להנפש בשעת העבירה, ע"כ מובן שבמקום שהמצוה פועלת אי אפשר שהעבירה תפגום שמה, שמצוה נעשית בכח הנשמה שהיא מן העליונים ע"כ פועלת למעלה אבל העבירה שלעולם היא נעשית בלי כח הנשמה אלא בכח הנפש וגם בכח הרוח, א"א שתפגום יותר ממוצא הנפש והרוח שבו, וזה נמי הטעם דעשה דוחה ל"ת משום דהעשה פועלת בעולמות העליונים ונעשה צורך גבוה בשלימות ועבירת הל"ת אי אפשר שתפגום שמה וכנ"ל בפירוש הראשון:

ז׳וכשאני לעצמי נראה לי פירוש האחרון דמצד כח הנשמה שבו יכול לפעול למעלה יותר מהפירוש שאמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דמדין שליחות נגעו בה, דאי אמרת מדין שליחות, מה נפקא מינה אם העושה המצוה הוא צדיק וקדוש או הוא איש פשוט, דמאחר שכל המעשה מתיחס להמשלח, מה נ"מ מי הוא השליח, אך לדברינו שמצד כח הנשמה שבו פועל למעלה, ומובן אשר לפי ערך הזדככות וצדקת וקדושת האיש כן שורה בו חלקי הנשמה העליונה כמ"ש בזוה"ק זכה יתיר וכו' זכה יתיר וכו', א"כ אדם כשר וצדיק פועל במצותיו יותר ממה שפועל מצות פשוטי עם:

ח׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש בראשית פ' ב' והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים אבל איני יודע איזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, ולכאורה אינו מובן מאי הי' הס"ד לומר שחפץ במעשיהם של רשעים המכעיסין ובאין. אך הפירוש דקאי על מצות ומעשים טובים שעושים הרשעים דהי' סברא לומר דהרשעים שיצה"ר שופטן ותוקפם בכח ועבירה גוררת עבירה וכ"ש שאינו מניחן לעשות מצוה, ומ"מ שבר את חומת ברזל שבפניו ועשה מצוה הי' סברא לומר שחפץ הש"י במעשיו יותר ממעשים של צדיקים קמ"ל דלא כן הוא אלא חפץ במעשיהם של צדיקים ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, והטעם מובן כנ"ל שעשיית הצדיק הוא בכח הנשמה שבו ופועל בעולמות העליונים למעלה למעלה, אבל הרשעים שהנשמה מסולקת מהם אין מעשים טובים שלו פועלים צורך גבוה כלל:

ט׳ומ"מ צד השוה שבשני הפירושים שמצות עשה פועלת למעלה ועושה צורך גבוה, אבל עבירות הל"ת אינו אלא פוגם את עצמו או במקום מוצא הנפש והרוח שלו, והשמירה ממצות ל"ת הוא שמירת עצמו או שמירת מקום מוצא הנפש והרוח שלו שלא יתפגם:

י׳ולפי האמור יש לפרש הא דהקדימו ישראל נעשה לנשמע לפי פירוש המהרש"א שנעשה הוא המצות עשה ונשמע הוא מצות ל"ת, דהנה במכילתא פ' יתרו והייתם לי, שתהיו קנויין לי ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים, סגולה, וכו', כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גבירתה יכול אף אתם מסגלין לי מאחרי ת"ל כי לי כל הארץ, והדברים צריכין פירוש מה הי' ס"ד ושייך שיהי' מסגלין מאחריו, ונראה שהפירוש הוא שיהיו עושין המצות לתועלת עצמן ואפי' כדי שיהי' בן עוה"ב ולא לצורך גבוה, כאמרם ז"ל אל תאמר אקרא וכו' בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ובזה יש לפרש הסיפא ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלך הוא נבדל מהעם והוא משפיע עליהם ואינו מושפע מהם כבש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מנאי ולא קא מתהני מינך, והיינו ממלכת כהנים שכל עבודתם תהי' רק למען צורך גבוה ובזה יחשבו משפיעים כענין מלך, וגוי קדוש היינו נבדלין מעצמותם שלא יעשו עבודתם לתועלת עצמם כלל, ובזה יובן תשובתם כל אשר דבר ה' נעשה היינו שנעשה המצות צורך גבוה כמו שנדרש מהם, ולא זכרו כלל ונשמע שנשמע הוא שמירה מל"ת שלא יתפגמו כנ"ל, והם הי' כל מגמתם רק צורך גבוה, וחשבו שמה שמעשה בו"ד פועל למעלה הוא מצד שליחות כנ"ל ע"כ אין נ"מ לצורך גבוה אם הם יתפגמו או לא כנ"ל שמאחר שהמעשה מתיחס להמשלח אין נ"מ מי הוא השליח צדיק וחסיד או איש פשוט ואפי' יהי' פגום נמי נעשה צורך גבוה, אך כאשר שמעו מצות פרישה הבינו אחרת שאף צורך גבוה נמי יש נ"מ אם העושה הוא מזוכך ומובדל מפסולת שהרי קבלת התורה היא עבודה צורך גבוה כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ואם הכל הוא מטעם שליחות פרישה זו למה, ומכאן הוכיחו שהא דהמצות פועלים צורך גבוה הוא מטעם השני כנ"ל משום כח הנשמה שבו, ואם יהיו מזוככים יותר יהי' בהם חלקי נשמה יותר, והוא נ"מ גדול בענין צורך גבוה, ע"כ הוסיפו לאמר ונשמע, היינו שגם שמירה מל"ת הוא נמי צורך נעשה שהוא צורך גבוה, וזהו שהקדימו נעשה לנשמע להורות בא שהא דנשמע הוא צורך נעשה:

י״אולפי האמור יוצדק מאד מאמרם ז"ל כתפוח בעצי היער מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, הנה דימה נעשה לפרי ונשמע לעלין וידוע שתועלת העלין לשמירת הפרי, והיינו הא דאמרן שהשמירה שהיא מצות ל"ת הוא שמירה וצורך נעשה שהוא מצ"ע:

י״בולפי האמור יובן הלשון שקשרו להם שני כתרים ודקדקנו למה נקרא קירון עור פנים שלהם בשם כתר ובמשרע"ה לא נקרא כתר, ולפימ"ש לעיל דענין מלוכה הוא להיות משפיע ולא מושפע מזולתו, יש לומר דהיינו נמי לשון כתר מלשון כתר מלכות, שבאשר כל מגמתם רק צורך גבוה הן נעשה והן נשמע כנ"ל ע"כ זכו לשני כתרים, אך משה שמעולם כך היתה מדתו שלא היתה כוונתו כלל אלא לצורך גבוה ולא לתועלת עצמו כלל וכמו שפרשנו כבר דהא דלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם שפירושו מדריגות גבוהות דבודאי אין הפירוש עסקיו הגשמיים שבידוע שלא הי' לו שום עסקים גשמיים, א"כ כבר הוא מוכתר בכתר מלכות זה ואין בו אלא מה שבעצמותו היינו הקירון לבד, ונקרא קרני הוד ולא כתר, אבל ישראל שעתה השיגו מעלת מלוכה ע"כ נקרא כתר:

י״גומעתה מיושב קושית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כשחטאו למה ניטל מהם כתר שכנגד נשמע, דהנה מובן אם היו ישראל עומדים במעלה זו לעשות הכל צורך גבוה לא הי' שייך מעשה העגל שעשו מחמת פחד המדבר כמ"ש הרמב"ן וכבר דברנו מזה, וא"כ מובן שבעבור חטא זה ניטלו מהם הכתרים, וע"כ אף שלא אבדו נשמע היונו השמיעה שמצד עצמה היינו שמירת ל"ת שלא יתפגמו אבל הא דהי' נשמע צורך נעשה אבדו עם אבידת נעשה וע"כ ניטלו מהם שני הכתרים:

י״דולפי האמור יובן הא דכולן זכה משה ונטלן שהרי כך היתה מדתו מעולם לעשות הכל לצורך גבוה, וכל מה שישראל היו בבחי' זו הי' הכל מכח משה שהשפיע בהם מדה זו, וע"כ בעת שהי' ברום המעלה עת קבלת הלוחות שהי' נפרד מהם נסתלק מהם גם מעלה זו וע"כ עשו את העגל, וע"כ בדין הי' שיזכה בהם הוא:

ט״וולעיל אמרנו שמובן הא דבראשונה לא אמרו רק נעשה לבד שטרם שנצטוו על הפרישה חשבו שהא דהמצות פועלים בעליונים והם עושין צורך גבוה הוא מטעם שליחות, אבל אח"כ כשנצטוו על מצות פרישה השכילו שהטעם מפני חלקי הנשמה וממילא תלוי בהזדככותם ע"כ הוסיפו נשמע כנ"ל:

ט״זיום אחד הוסיף משה מדעתו, נראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) דבפסח כתיב אשה עולה לה' ובעצרת לא כתיב אשה, מ"ט יומא דא יומא דעיילת כלה לחופה איהו והיא נפקת מכל סטרי בישא ונטרת יומי דכיו כדקא חזי, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה דגם בשבת לא כתיב אשה, אף דליכא האי טעמא, ונראה לתרץ דהנה כתיב את קרבני לחמי לאשי ובזוה"ק דהוא לחם ומזון של המלאכים הנקראים אישים וכן הוא בכוזרי אלא שהוא מפרש לאשי לאש של מעלה אולי הכוונה אחת, ואף שבקרבנות לא כתיב אלא שם הוי' לבדו, הפירוש שהמלאכים הם מזככין את ריח הקרבן עד שנעשה רוחני ריח ניחוח לה', א"כ הם אמצעים בענין הקרבנות, ואף דנשמת ישראל הם לפנים ולמעלה מהמלאכים, מ"מ באשר הנשמות מלובשין בגוף וחומר עכור אין בכח הנשמות לזכך ולהעלות את הקרבן אלא צריכין להמלאכים להיות אמצעים, ומובן שלעתיד שמעלת ישראל אף בהיותם מלובשין בגופות יהיו גדולים מהמלאכים כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, וברש"י שם שהן יושבין לפניו ולומדין תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מורך, ע"כ, וידוע דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה וגו' וא"כ האי נבואה על ימות המשיח קאי, וא"כ אף בהיותם מלובשים בגוף של עוה"ז תהי' מעלתם גדולה מלפנים ממלאכי השרת, וא"כ אז בודאי לא יהיו צריכין להמלאכים לאמצעים בענין הקרבנות, וע"כ בעצרת נמי שספרו ישראל שבעה נקיים ופסקה זוהמתם וקבלו את התורה מהש"י עצמו בלי שום אמצעי בודאי אינם צריכין לאישים לאמצעות הקרבן, ואף שלא נשארו באותן דרגין, מ"מ בכל יו"ט של עצרת נתעורר הענין שהי' אז כמו בפסח ענין יציאת מצרים כידוע בספרים, וע"כ בעצרת אינן זקוקין לקרבנן לאמצעי, וע"כ לא נאמר אשה שהוא האמצעים שנקראו אישים, זה הוא פירוש תירוץ הזוה"ק:

י״זולפי"ז מובן שבשבת שענינו בלתי אמצעי כבזוה"ק שבכל ימי החול היחוד למעלה הוא ע"י מט"ט, אך בשבת היחוד הוא ע"י צדיק חי עלמין ע"כ גם קרבן שבת אין צריך לאמצעים, וע"כ לא נאמר בו אשה, וא"כ משבת מעיקרא לא קשה, וכל קושית הזוה"ק היתה רק מיו"ט דמשמע דביו"ט לאו הכי הוא וע"כ נאמר בשאר מועדים אשה, והוצרך לטעמא דעצרת שאני וכנ"ל:

י״חולפי האמור יש ליתן טעם להא דבשבת נתנה תורה דמשמע שהי' צורך למתן תורה שיהי' בשבת ולא מקרה הי', והיינו שיום השבת מסוגל לזה שהוא בלי אמצעי, וע"כ יצא לפועל בו ביום נתינת התורה בלי אמצעי, והנה למ"ד בששי בחודש נתנה תורה ובתרי בשבא אקבע ירחא, היתה הכוונה מעיקרא שיארע יום מתן תורה בשבת, אך למ"ד בחד בשבא איקבע ירחא היתה הכוונה מעיקרא שבששי בשבת תנתן התורה, ושיהי' באמצעות משה, וכמ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, הנה אליך דייקא ולא להם וכן בדברי עמך דווקא, הרי שהכוונה היתה באמצעות משה, אך משה בעצמו ידוע שהוא הי' בחי' דעת ודעת הוא התקשרות בלי אמצעי, וע"כ לא רצה במלאך שליח ואפי' בפרוונקא לא מקבל, וע"כ משה לפי מדתו שהי' בלי אמצעי הי' סירסור נאמן לישראל וחפץ שגם ישראל יקבלו התורה בלי אמצעותו, ע"כ היתה עצתו להוסיף יום אחד כדי שיארע יום מ"ת בשבת שמסוגל לבלתי אמצעי כנ"ל, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכו השלים הש"י והמתין עם נתינת התורה עד שבת ונתן התורה לישראל בלתי אמצעי, וע"כ בשעת מעשה נאמר לו לך רד, ובמדרש שבעודו למטה ניתנה התורה הרי שניתנה בלי אמצעי, א"כ הפירוש הוסיף משה מדעתו היינו בשביל דעתו שהי' מקושר בלתי אמצעי לכן רצה שגם מ"ת יהי' באופן זה, ולא כמו שנאמר לו מעיקרא אליך דייקא דברי עמך דייקא. [ובמאמרים הבאים יתבאר בעזה"י לרבנן דס"ל דבששי נתנה תורה ולא הוסיף משה כלום, שינוי מקראות הללו]:

י״טויש לומר עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין שלשת ימי הגבלה הי' להכין כל ג' חלקי האדם נפש רוח ונשמה, עכ"ד, והנה בזוה"ק ח"ב (נ"ד.) דשלשה אותיות שבמשה מם שין הא מקביל לנפש רוח ונשמה, כן פירש הזהרי חמה שם, והיינו מם הוא נשמה, שין רוח, הא נפש, וע"כ מעיקרא שהיתה הכוונה שמ"ת תהי' באמצעות משה, לא היו צריכין ישראל לשלשת ימי הגבלה שלמים, והי' די מה שמשרע"ה הי' שלם בכל ג' אלה, והם שהיו רק מקבלים ממשה לא היו צריכין שיהיו כל השלשה ימים שלמים, ויום א' שהוא כנגד נשמה [כידוע שלעולם הגבוה יותר נקל לתקן ביותר ובו מתחילין, וכמו שתירץ לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששאלתיו בהיותי טליא בספירה למה מתחלין בחסד ומסיימין במלכות הלוא מעלין בקודש, והשיב לי שלעולם צריכין להתחיל במה שנקל יותר ומן הקל נלך אל החמור, וחסד נקל יותר לתקן ממלכות ודפח"ח] לא הי' נצרך שיהי' לילו עמו, אך משה שהי' חפץ שיקבלו התורה בלי אמצעי היו צריכין שישלמו לגמרי בכל ג' בחי' ע"כ דרש שצריכין להיות לילו עמו גם היום שכנגד נשמה:

כ׳באו מדבר סיני, וכן נאמר להלן ויבואו מדבר סיני, ויש להבין למה לא נאמר במדבר כמו בכל מקום, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שהיו בעצמם שבורי לב ועי"ז התאחדו כולם להיות כאיש א' וע"כ סמיך לי' ויחן שם ישראל שפירשו ז"ל כאיש אחד בלב אחד, עכ"ד. ויש לומר עוד שהשליכו מנגד כל כסופין דהאי עלמא והיו בעצמם כמדבר מקום תוהו ושממה, ובשביל זה עצמו זכו לתורה כאמרם ז"ל ולא תמצא בארץ חיים במי שמחי' את עצמו, ובמדרש במדבר א' ז' כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה ואת התורה שלדעתי נמי הפירוש כך שאינו מבקש תענוגות בני אדם, אף שלכאורה מי שמרחיב דעתו יש לו לב ביותר לתורה, אין הדבר כן, והטעם יש לומר כי לגדלות התורה אי אפשר לבו"ד לזכות בה אלא ע"י שפורש מהנאות וכסופין דהאי עלמא זוכה לעומתו לתורה, ואולי זהו כוונת התדב"א [עת"ו כתובות קד.] עד שיבקש אדם רחמים שיכנסו דברי תורה לתוך מעיו יבקש רחמים שלא יכנס אכילה ושתי' יתירה לתוך מעיו, והיינו שזה סיבה לזה, וא"כ לבקשת רחמים נמי זה קדום:

כ״אויש לומר דבשביל זה זכו למצות פרישה ונעשו כמלאכים כבזוה"ק (פ':) בההוא שעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני בההוא ליליא ונגהי תלתא יומין דלא אזדווגו לאינתייהו אתו מלאכין עלאין וקבילו את ישראל באחוותא וכו', והוא כאמרם ז"ל אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, וכמ"ש ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' ואיתא באור החיים כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותם ומעיר על הדבר וע"כ כשהוא מעצמו עלה זכה שנקרא, וכן נמי הי' ענין ישראל אחר שהם השכילו מעצמן והתעוררו בתחילה להשליך כל כסופין דהאי עלמא ולהיות בבחי' מדבר בלי בקשת תענוגות בני אדם, זכו שנתעוררו בענין זה מלמעלה ונצטוו על הפרישה כדי שיהיו ראוין לראות את כבודו ולשמוע את קולו:

כ״בבש"ס שבת מכאן מודעה רבה לאורייתא, שהיו אנוסים, ואינו מובן דתלוהו וזבין זביני' זבינא, ואין לך וזבין גדול מזה שהשיגו ישראל מעלות רבות בזה ובבא, ומתנות ארץ ישראל, והכל בכח התורה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה עוד דבאונס דעלמא שייך לומר שלבו בל עמו וכל מה שאמר שמקנה הי' רק לפנים ולערמה, אבל בכאן ע"כ קבלו על עצמן בלב שלם דקמי שמיא גליא, ומה שייך מודעה בכאן, ונראה לישב דהנה הא שהיו צריכין לקבל על עצמן יש להבין אטו בלי קבלתם אינן חייבין לקיים גזירת מלך, והרי לא מצינו לבני נח שקבלו על עצמן שבע מצות, ואעפ"כ אזהרתן זה מיתתן, ונראה דבאמת לקיים כל תרי"ג מצות בפועל איננו לפי דרך הטבע, וכאשר נתבונן בדיני טומאה וטהרה אין לנו מושג איך היו מקיימין אותן וכן הרבה מצות וכדומה. אך הנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, ומובן אשר מי שהוא עמו ולחלקו יש לו טבע אחרת וביכולתו מה שאין ביכולת זולתו, והנה שבע מצות נצטוו ב"נ ופירש מהר"ל שמספר שבע הוא בטבע, והיינו שהמצות האלו הם משלימים את צורת האדם כאשר הוא בטבע, ובאשר הם השלמת אדם הטבעי בהכרח שהם יכולין להתקיים בסדר הטבע, וע"כ לא הוצרך אדה"ר להיות נשאל אם יקבל עליו את שבע מצות כי הי' גזירת מלך עליו ואחת הוא אם רוצה או לא, אך כשבא ליתן לישראל את התורה שלפי סדר הטבע אי אפשר שתתקיים לא שייך לומר שבא עליהם בגזירה, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אך עצת ה' אשר יעץ שדרש מאתם שיקבלו את התורה מרצונם, ובאשר לא שאלו ולא התחכמו אם יהי' ביכולתם לקיים או לא, אלא קבלו עליהם בתמימות כאמרם ז"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם, וברש"י שם שקבלו בתמימות, ובשביל קבלתם זה בתמימות נעשו עמו ולחלקו ית"ש וקנו טבע אחרת ושוב באמת ביכולתם לקיים הכל:

כ״גומעתה יובן הא דמודעה רבה לאורייתא לומר אנוסים היינו, כלומר לא מפאת תמימותם קבלו עליהם אלא מפאת ההכרח, וע"כ שוב אינן יכולין באמת לקיים, ומעתה מיושב קושית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקמי שמיא גליא שקבלו עליהם בלב שלם, דמה בכך שקבלו בלב שלם מ"מ לאו משום תמימות קבלו עליהם, וכן הקושיא מתלוהו וזבין דהטעם מחמת אונסא דזוזי גמר ומקנה, והכא לא מועיל גמר ומקנה דמ"מ אין כאן תמימות:

כ״דבש"ס שבת משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה וכו' מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ויש להבין למה הארץ לבד יראה ולא השמים:

כ״הונראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו ולא אמר לאפס ואין כי תוהו ובוהו נמי בריאה הוא כבמדרש בהאי מין דהכחיש חידוש העולם יש מאין ואמר אלקיכם צייר גדול הוא אלא סמנים טובים מצא תוהו ובוהו וכו' ותירץ עפ"י דברי הרמב"ן בראשית דתוהו ובוהו הוא בריאה ראשונה שהי' הכל מעורב ומהם נתהוה אח"כ כל הבריאה, עיי"ש. והנה הביט בתורה וברא את העולם, והיינו כמו תורה שהוא המבררת בין אסור ומותר כשר ופסול טהור וטמא זכאי וחייב, כן נמי ניתן זה בכח הבריאה שיעשה מבורר כל דבר ודבר לעצמו, וע"כ אם אין מקיימין את התורה, שוב חזר כל העולם לתערובתו הראשון והיינו תוהו ובוהו, עכת"ד. ומדבריו למדנו שאף שגם תוהו ובוהו נברא בכח התורה שקדמה לעולם מ"מ בלי קיום התורה לא יתבטל התוהו ובוהו נמי אלא דווקא הבירור יתבטל, שאף שהתהוות הוא בכח התורה, אינו נתלה בבירור התורה אלא במציאות התורה אבל בירור הבריאה נתלה בקיום התורה שהיא הבירור, ומעתה שמים שלא ניכר בהם תוהו ובוהו וא"כ אין לנו ידיעה איך הי' הבריאה שלהם ואף שהכל נברא ביום ראשון כמ"ש את השמים לרבות תולדותיהם, לא נדע אם הי' תערובות כלל, וא"כ אין השמים נתלים בקיום התורה שהוא הבירור, ובא סוף המאמר ולימד על תחילתו שהא דאמרו תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שהכוונה על הארץ לבד:

כ״וועוד יש לומר דהנה איתא בכלי יקר אהא דכתיב ואפקוד עונה עלי' היינו שהארץ עברה על הציווי במעשה בראשית שלא עשתה טעם העץ כטעם הפרי, והיינו שנתנה חומר גם ועכור בנבראים ממנה, ובשביל זה נמשכו כל חטאות האדם וכשעבר אדה"ר על עץ הדטו"ר נפקדה על עונה ונתקללה היינו מפני שהיא הגורמת בנזקין, וע"כ לעולם בשביל חטאות האדם נפקד עונה עלי' עכ"ד. ואף אנו נאמר דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ויש לומר שממנה נמשך הרצון בהנבראים, וע"כ אם לא הי' ח"ו ישראל מקבלין התורה, זה הי' לאות על העדר שלימות הרצון בכלל הארץ שהרי תולדותי' לעולם הם כיוצא בה, וע"כ היתה חוזרת לתוהו ובוהו כמו כל עולמות הקודמים שבמדרש שאמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי, ובקבלת ישראל שקטה שנראה שלימותה. אבל שמים לא הי' בענין זה כלל:

כ״זויגד משה את דברי העם אל ה', בש"ס שבת שקבלו עליהם מצות הגבלה דבתלתא אמר להו מצות הגבלה ובארבעה עביד פרישה, וכבר דקדקנו למה הקדים לאמור להם מצות הגבלה קודם פרישה ובמעשה הי' הפרישה קודם דבד' עביד פרישה, והגבלה לא התחיל אלא משעת מתן תורה שהרי הש"י אמר למשה בששי קודם מ"ת רד העד בעם משום שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה משמע שאז התחיל ההגבלה:

כ״חונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה מצות הגבלה למה היתה באה שהרי אף אם לא היו מוזהרין נמי לא היו יכולין לקרב שהרי הי' נרתעין לאחוריהן י"ב מיל על כל דיבור ודיבור מפני פחד הגדול, ותירץ לפי דרכו, ולדידי יש לומר דהנה בני עשו ששאלו מה כתיב בתורה השיב להם לא תרצח היפוך טבעם וכן בני עמון ומואב וישמעאל לכולם השיב מצוה שהיא היפוך טבעם, ומיאנו לקבל, וא"כ יש להם טענה למה לא נאמר לישראל ג"כ מצוה שהיא היפוך טבעם, ואולי אם היו שומעים שכתוב בהם היפוך טבעם נמי היו ממאנים מלקבל, ובפשיטות יש לומר דישראל לא שאלו כלל אלא קבלו בתמימות לא הי' שייך להדרש ללוא שאלו, אבל הם ששאלו ורצו להבחין אם טוב לפניהם לקבל הצריך להשיב להם קושט אמרי אמת שזה היפוך טבעם לבל יהי' להם טענה מוטעים היינו, ומ"מ עדיין יש להם קצת טענה אולי חשבו ישראל שאין בה דבר המתנגד לטבעם, אבל אם היו יודעים היו ממאנים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאמת נאמר לישראל דבר שהוא היפוך טבעם ומ"מ קבלו עליהם, היינו שטבע ישראל להתקרב אל הש"י כמ"ש ואני קרבת אלקים לי טוב, וכאשר נאמר להם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, היינו הך מצוה שכנגד טבעם ומ"מ קבלו, ודפח"ח. ולפי"ז מיושב קושיתו ז"ל מצות הגבלה למה היתה באה שהרי גם מבלעדי הציווי ג"כ לא היו יכולין להתקרב, דמ"מ הי' צריך לצוות עליהם בכדי שיקבלו עליהם מצוה היפוך טבעם:

כ״טולפי האמור מיושב הא דהקדים לומר להם מצות הגבלה אף שהתחיל רק משעת מ"ת, שהרי באמת כל מצות הגבלה הי' הקבלה לבד, דבמעשה גם בלא"ה לא הי' יכולין לקרב ואין כאן שבח וכל הרבותא הוא הקבלה שקבלו עליהם לעמוד מרחוק היפוך טבעם, שאז עדיין לא היו יודעין שיהי' כ"כ פחד ואימה שבלתי אפשר יהי' להם לקרב, וא"כ נגמר בהקבלה כל מצות הגבלה שהי' נדרש מהם:

ל׳ובזה יש להבין הא דתחילה נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, הנה שהכוונה היתה שהכל יהי' למשה והם ישמעו הנאמר למשה, אך בשעת מעשה נאמר למשה לך רד, ובעוד שהי' למטה ניתנו הדברות כבמדרש, הנה שניתנו שלא באמצעות משה ולא הי' נדבר אלא עם ישראל פנים בפנים, ואינו מפורש בכתוב למה נשתנה הדבר מכמו שהיתה הכוונה בתחילה, אך להנ"ל יש ליתן בו טעם ועם זה יובן ענין מצות פרישה דהנה במצות פרישה שהוצרכו ישראל במ"ת ומשרע"ה לעולם משא"כ בכל הנביאים, פירש הספורנו משום דכל נביאים בעת התנבאו היו כל חושיהם בטלים ע"כ לא היתה הטהרה מעכבת בהם אבל ישראל דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם והיו משתמשין אז בכל חושיהם וכן משרע"ה הי' תמיד משתמש בכל חושיו בעת הנבואה כברמב"ם, ע"כ הי' טהרת הגוף מעכב בהם, וע"כ יש לומר מאחר דתחילת הכוונה היתה שיהיו הדברות באמצעות משה והם ישמעו בדברו עמו, א"כ לא הי' נבואה פנים בפנים להם, וממילא לא הוצרכו פרישה שלא הי' להם אז מעלה משאר נביאים, ע"כ עם מצות הגבלה לא נאמר לו גם מצות פרישה עמה שבמאמר הנה אנכי וגו' טרם קבלו עליהם הגבלה עוד לא היו נצרכים לפרישה, אך כשאמר להם מצות הגבלה וקבלו עליהם הוא מעין אמרם ז"ל בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, כן נמי ישראל בזכות שקבלו עליהם לעמוד מרחוק היפוך טבעם זכו שיהיו הדברות להם פנים אל פנים בעודם משתמשין בחושיהם ובשביל זה נתחדש להם עתה מצות פרישה, והוא מצוה גוררת מצוה, ומעתה מובן שבשעת מעשה אחר שקבלו עליהם הגבלה ועבדו פרישה נשתנה מצב הענין ולא הוו הדברות באמצעות משה אלא פנים בפנים, וע"כ נאמר למשה לך רד ובעודו למטה ניתנו הדברות להראות שזכו להם בלי אמצעות משה:

ל״אהיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי תורה היא המברר בין טוב לרע, ואמרו ז"ל אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד מעון ע"כ מקלקל זה את זה, עכת"ד. וצריך להבין דהא דתורה היא מברר טוב ורע לדידן נמי, וא"כ הי' צריך לדידן נמי לאסור, ונראה דהא דתורה מברר לדידן טוב מרע היינו כשר מפסול טהור מטמא היתר מאיסור, וידוע דדברים האיסורים מוצאם מג' קליפות הטמאות לגמרי והמותר הוא מנוגה שהוא מעורב טו"ר, וע"כ הוא רק מברר בין המעורב לבין רע המוחלט, ולדידן המעורב כטוב יחשב לעומת רע המוחלט, אך אז שהיתה הכוונה שיהי' גמר התיקון ולא יהי' תערובת כלל, היתה התורה מבררת בין טוב לגמרי ובין המעורב, והמעורב לרע יחשב, ע"כ ענין המעורב הי' מזיק רק לדידהו ולא לדידן:

ל״בממושבותיבם תביאו לחם תנופה וגו', הנה במדרש מגילת אסתר אמר ר' יצחק אומות העולם אין להם ישיבה איתיבון והא כתיב כשבת המלך אמר להם בשבת המלך אין כתיב כאן אלא כשבת המלך ישיבה שאינה ישיבה אבל ישיבתן של ישראל ישיבה שנאמר בשבת ישראל בחשבון ובבנותי', ביאור הדברים כי ישיבה הוא קביעות כבש"ס ברכות (מ"ב:) ועיין בר' יונה שם, והנה טבע העולם הוא היפוך מנוחה, ומי שיש לו מנה רוצה מאתים, וכתיב והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, וע"כ אין להם קביעות כי טבעם מבלבלם ודוחה אותם מדחי אל דחי, אך מנוחה הוא מי שיש בו ישוב הדעת במצות ה' וכבש"ס עירובין כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביעי דמיא, כי קביעותו עפ"י ה' ולא מקום הגשמי, וע"כ אפי' הוא היום כאן ומחר במקום אחר נחשב הכל על מקום אחד, ואפי' עוסק היום במצוה זו ולמחר באחרת ואוהב מצות לא ישבע מצות, מ"מ מנוחתו על הש"י, והנה ישיבת ישראל בארץ ישראל שהי' ישיבתן מצוה, וכן כל עבודת האדמה שמה להוציא פירות הכל הוא מצוה כמ"ש הב"ח בספרו משיב נפש על מגילת רות שע"כ בועז שגדול הדור ושופט ישראל הי' הוא בעצמו זורה את גורן השעורין בלילה, כי הי' עוסק במצוה, וע"כ ישיבת אומה"ע אינה ישיבה שאין בה קביעות שכל מגמתו להשיג עוד יותר ולמלאות תאותו עוד יותר, אבל ישראל יש להם ישיבה בעוסקין במצות הש"י, וזה שמביא הכתוב בשבת ישראל בחשבון וגו' שהי' ישיבתן מצוה, ואפי' בזה"ז איש המקיים עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי וכשהוא עוסק בעסקיו נקרא אצלו יציאה שיוצא ממקום הקביעות, וכמו שכתבו הראשונים בטעם שאין מברכין ברכת התורה בכל עת שמתחיל ללמוד אלא פעם אחת שחרית מפני שכל היום הוא כמו לענין אכילה באמצע אכילה כשדעתו לחזור שאינו צריך לברך, ואף שהוא טרוד כל היום בעסקיו מ"מ מאחר שדעתו ורצונו לחזור חשוב כאלו עדיין שם הוא, ואפי' מי שאינו מגיע למדה זו, זהו מחמת תוקף הגלות והתפשטות כחות רעות וטומאת ארץ העמים גושה ואוירה, ומ"מ בשבתות ויו"ט כל ישראל לקבעי' קמא הדר כל אחד לפי ערכו:

ל״גוהנה בפסח כתיב כי ברח העם שהיו בבחינת בריחה מחמת כחות הרעות של מצרים שהיו רודפין אחריהם, אך אח"כ במ"ט יום שהיו סופרים למ"ת אחת לאחת למצוא חשבון ופסקה זוהמתן וזכו לתורה, הנה הגיעו למחוז חפצם ונחשב להם קביעות וישיבה על ה' ועל טובו, וכן בכל שנה ושנה בפסח יוצאין נפשות ישראל מטומאת מצרים שהיתה דבוקה בהם ומני יומא לדכיותא עלאה, וכשמגיעין לחג העצרת נקרא ישיבה, ע"כ אז הזמן ליחד כל מעשיו לה' אחרי שסרו כחות המבלבלים והמטרידים, וזה הרמז ממושבותיכם תביאו לחם תנופה כי שתי הלחם רומז לתורה כבזוה"ק ואז הוא זמן תנופה:

ל״דויזבהו זבחים שלמים לה' פרים, הנה לא מצינו שלמים בציבור אלא כאן בעת מ"ת וכבשי עצרת, ויש לומר הטעם עפ"י דברי האור החיים שתמה למה האוכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים הוא רק בלאו, ופגול ונותר הוא בכרת, ופירש שהוא כענין אמרם ז"ל ישראל מטמאין באוהל ואין נכרים מטמאין באוהל מפני שכחות החיצונים מתאמצים להדבק בכלי שנתרוקנה ממנו קדושה, כן הענין בפגול ונותר שהיו קדשים ונתרוקנו מהקדושה שוב שורים עליהם כחות רעות יותר גרועים מאלה ששורין על נבילות וטרפות שקצים ורמשים, עכת"ד:

ל״הוהנה מה שטומאת מת בוקעת ועולה פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאף שכחות הרעות עלמא דפרודא אין בהם מדה זו, והוא מדת הקדושה כאמרם ז"ל רשות היחיד עולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, מ"מ באשר הי' שורה מקודם נשמה קדושה שיש בה ענין רה"י שעולה עד לרקיע ע"כ שכשנתרוקנה ממנו שורה ג"כ כח רע לעומתה ממש ובוקעת ועולה עד לרקיע, עכ"ד. ולפי האמור גם אנו נאמר בנ"ד שהוא בהיפוך שמגודל וחומר האיסור שנתהוה בפגול ונותר הבא לעומת הקדושה שהיתה בו מקודם יובן מעלת הקדושה שהיתה בו מקודם, וכמו שהאיסור שנתהוה הוא איסור כרת המכרית את הנפש משורשה כענף הנכרת מהאילן, מובן שקדושה שהיתה בו מעיקרא סגולתה לקשר הנפש בשורשה היפוך כרת, והוא כעין שכתב הרמב"ם בפי' המשניות שמעונשן של עבירות אתה למד מתן שכרן של מצות:

ל״וולפי האמור יובן הא דבזמן שבהמ"ק הי' קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, דשמחת יו"ט היא מחמת דיבוק הנפש בשורשה כענין ישמח ישראל בעושיו, ע"כ מסוגל לזה אכילת קדשים שמביאה להשמחה, ויש לומר דהיינו ענין מצות חגיגה הבאה עם עולת ראי' דמצות ראית פנים בעזרה הוא לכל איש ואיש בפני עצמו לקשר את נפשו בשורשה, ע"כ באה עם העולה גם חגיגה שהוא שלמים שיש בה מדת התקשרות הנפש, וזה עצמו הוא ענין השלמים שהיו בשעת מ"ת וזבחי שלמי צבור בעצרת, ויש לפרש עוד מה שבעת מ"ת זבחו שלמים לה' פרים, ובכל עצרת מקריבין כבשי עצרת, ולמה לא פרים כמו אז, גם למה לא סגי השלמי חגיגה שכל יחיד מקריב, דהנה במדרש שאם הי' חסר איש אחד לא היתה התורה נתנת הרי שנתנה לכל פרט ופרט בפ"ע, וכן אמרו ז"ל אתה מחיצה לעצמך וכו' וכל אחד קיבל לפי כחו הזקנים לפי כחן בחורים לפי כחן, אבל הנה מפורש במשנה תורה שיום מתן תורה נקרא יום הקהל ומשמע שנתנה מצד כללות קהל ישראל, אך באמת שניהם אמת שנתנה מצד הכלל ומצד הפרט היינו שכלל ישראל נקשרו יחד בשורש כנסת ישראל למעלה, וכן כל פרט ופרט נקשר בשורשו, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שניסן מזל טלה הוא התאחדות כללית ישראל כאמרם ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים וישראל נרצים מצד הכלל, אייר מזלו שור מורה על כל פרט ופרט ורמזו בש"ס ר"ה קרן פרה כיון דקיימי גלדי גלדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות, והוא רמז להיות ישראל נרצים מצד הפרט ובו פסח שני ליחיד כי הציבור שלא עבדו בראשון אין עושין בשני וכתיב איש איש, סיון מזלו תאומים היינו שיש בו שניהם וישראל נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכת"ד. ומעתה מובן ששניהם אמת שנתינת התורה היא מצד הכלל ומצד הפרט, והנה מה שהקריבו הציבור אז שלמים הוא מורה על התקשרות נפש הכלל, אבל במה שהקריבו פרים דווקא שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פרטים, א"כ מורה נמי על התקשרות ישראל מצד הפרט, אך לדידן להתקשרות הפרטים מקריב כל אחד את חגיגתו ואין כאן התחדשות נגד כל היו"ט, אינו נצרך רק להתקשרות הכלל ע"כ מקריבים כבשים דווקא המורה על כלל כנ"ל:

ל״זבמכילתא וישם לפניהם האיר עיניהם, פירוש דהנה כתיב כה תאמר אל בני ישראל ובמכילתא בלשון הקודש, והיינו משום דבלשון זה מעוטף ענינים פנימיים, וכשהעתיק ללשון אחר יאבד את פנימיותו, ומכאן שנתבקש שיבינו הפנימית שמעוטף בהדברים, וזה שאמר האיר עיניהם להביט בפנימיות הדברים כי לולא שהי' כחו של משה שהאיר עיניהם לא הי' בכחם לידע חלק הנסתר, ולא הי' הענין שנתבקש מהם:

ל״חשם אמר להם אם אתם מקבלים עליכם עונשין בשמחה הרי אתם מקבלים שכר, פי' כי העבירה עצמה היא רע ומר יותר מהעונש והעונש הוא תיקון, הא למה זה דומה לאיש שעלה בו מכה ומעותד לארס כל דמו ומזדמן לו רופא שיחתוך בהמכה ויפתחי' אע"פ שיש לו צער מ"מ הוא שוה לו לסבול את הצער כדי שתתרפא המכה ועוד ירבה בדמים להרופא לעשות הניתוח כן ידמו העונשין בעיני איש ששמחה יהי' בעיניו שימצא רופא גדול שיעשה לו הניתוח ובחנם:

ל״טבמדרש א"ר לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיהא רואין את כבודו ושומעין את קולו ונתן להם שנאמר הן הראנו ה' את כבודו ואת גדלו ודבריו שמענו מתוך האש, ונראה דלעומת שני דברים אלו ניתנו להם שתי מצות פרישה והגבלה, שלעומת שרצו לשמוע את קולו היינו שיגיע הקול ללבם הוא כענין שכתוב אזנים כרית לי כמו שפרש"י שיהיו חלולים והיינו שיגיע החלל עד הלב באה מצות פרישה שיהי' הגוף טהור מוכן לקבל, כי כבר אמרנו שענין טומאה הוא טמטום והוא כאבן מונח על הלב מה גם טומאה דמחמת קלות ראש הוא בא שהוא כתרים בפני הלב שלא יכנס בה דבר קדושה, ולעומת שרצו לראות את כבודו באה מצות הגבלה כמ"ש מרחוק ה' נראה לי שפירושו דכל כמה שאדם עומד מרחוק מחמת יראת ה' יותר נתראה לו כבוד ה':

מ׳אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וידוע קושית הא"ע בשם ר' יהודה הלוי למה לא אמר יותר פלא אשר בראתי את השמים ואת הארץ ואשר בראתי אותך, ונראה דקושיא מעיקרא ליתא והבנתי מתוך דברי הפייטן שמאריך בפייט לדיבור אנכי מבריאת שמים וארץ, נראה כוונתו שבאותו דיבור כלול הכל שבאמרו אנכי הוי' מורה הוה וקדמון מאתו הי' הכל בחפץ ויכולת כל הפרטים והכללים כמ"ש הרמב"ן כי פירוש של שם הוי' הוא הי' הוה ויהי' א"כ באמרו אנכי הי' מורה שאין זולתו הי', כי אנכי ממעט זולתו, וכן אנכי הוה מורה שאין זולתו הוה, וכן יהי' מורה שאין לזולתו נצחיות פירוש אין זולתו הי', היינו שהוא קדמון והי' מעולם וכל זולתו הוא המציאם וחידשם מאפס המוחלט, ופירוש אין זולתו הוה היינו אפי' אחר שהמציאם, און מציאותם נפרד להיותם יש מוחלט, אלא אינם תופסים מקום כלל נגד מציאותו, ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, וכמו שהי' קודם שנברא העולם כן אחר שנברא העולם, א"כ הוא לבדו נמצא וזולתו אפס ואין וזה פירוש אנכי הוה ואין זולתו הוה, וזהו כענין ה' אחד היינו שאין עוד מלבדו, ואין הפירוש עוד אלקים, אלא שום נמצא אין לו מציאות המוחלט אלא הוא ית"ש לבדו, ובאמרו אנכי יהי' ואין זולתי יהי' שולל הנצחיות מכל נברא, א"כ כל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב הכל נכלל בפירוש שם הוי' ב"ה, והוסיף לאמור אלקיך שאף שהוא אלקי עולם אינו נקרא שמו בפרט אלא על ישראל כי הוציאם ממצרים מבית עבדים להיות עבד לו יתברך, והענין הזה שנוי במכילתא אנכי ה' אלקיך אני הוא על הים אני הוא על היבשה אני לשעבר אני לעתיד לבוא אני לעוה"ז אני לעוה"ב שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא עד זקנה אני הוא כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ואומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' אני ראשון וגו', א"כ יפה עשה הפייטן שהכניס הכל בדיבור אנכי:

מ״אלא תשא וגו' ובגמ' כל העולם נזדעזע בשעה שאמר לא תשא, ואמרו עוד שם דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם, והיינו מפני שהקב"ה חותמו אמת, ואמת הוא חותם הבריאה, וחותם הוא חיות הבריאה שמקושר בהבריאה, וזה שמאמת את השקר ע"י שבועת ה' משרה את השקר במקום האמת, וע"כ כמו שהאמת הוא חיות הבריאה ממילא שקר השורה לעומתו הוא מחריב ומכלה את כל הבריאה ח"ו, והנה הוא היפוך משבת שנותן חיות בכל הבריאה כי שבת הוא כמו נפש ונשמת הבריאה, וזהו הפי' וינפש שנותן בהבריאה בחי' נפש, ולעומת ששבועת שקר מכלה ומחריב את כל הבריאה, לעומתו שבת מחי' את כל הבריאה ומיני' שיתא יומין מתברכין ע"כ שתי דברות אלו סמוכים זה לזה שהם דבר והיפוכו:

מ״בסמיכת דיבור שבת לדיבור כיבוד אב ואם, כי הנה בתיקה"ז שבשבת כתיב מחללי' היינו המכניס את הסט"א לחלל דקדושה, ולפי"ז מובן דמסכת שבת מתחיל מדיני הוצאה והכנסה שזה עיקר וטעם איסור מלאכת שבת וכל מלאכות שבת נכללו באיסור הוצאה, ויש להבין לפי"ז למה נכתב איסור הוצאה בתורה רק ברמז אל יצא אל יוציא ולפי' הר"ח איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' מה כתיב בתרי' ויכלא העם מהביא הרי שההבאה נקרא מלאכה, ולמה לא פירש להדיא אחר שזה העיקר, אך י"ל עפי"מ שאיתא בספרים הקדושים רמז שמתחיל התנא יציאות השבת ר"ת שם יוד הא, וכנראה שחילול שבת בהוצאה פוגם בשם זה וידוע ששם זה הוא עלמא דאתכסיא ע"כ נכתב בתורה נמי ברמז ולא באתגליא, ודבר שהי' בכלל ללמד על כל הכלל כולו יצא עד היכן חילול שבת פוגם אלא שבהוצאה פוגם פגמא רבה ובשאר מלאכות פגמא זוטא:

מ״גולפי האמור יובן הסמיכות לכיבוד אב ואם שהם נגד שני אותיות אלו יוד אבא הא אמא שהפוגם פוגם בשם זה:

מ״דדיבור לא תרצח, הנה טעם התחתון הוא בפתח והעליון בקמץ ובהקבץ שניהם היינו תרָצַח פירושו שהאדם עצמו לא יהי' נרצח והוא אזהרה לפגם ברית בהוצאת שז"ל שהוא כאלו שופך דמים כך שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ולפי האמור מכאן אזהרה לההורג את עצמו, והנה ברמב"ן שלא תרצח הוא עבירה נמי בין אדם למקום כמו ההורג את חיל המלך שנתחייב ראשו למלך שהרי הוא מאבד את פמליא דילי', וידוע דהמחטיא את האדם קשה מן ההורגו, א"כ נמי המחטיא את עצמו הרי הוא קשה מההורג את עצמו, א"כ עבירות שבין האדם לעצמו נכלל בו נמי בין אדם למקום, א"כ הוא אזהרה על איש להיות מדקדק במעשיו ובדיבורו ובמחשבתו:

מ״הדיבור לא תחמוד, נראה דהמקיים דיבור זה זוכה לעומתו להיות חמידא דאורייתא בלבי', ולא עוד אלא במה שפורש מלחמוד מה שאינו שלו זוכה לעומתו להיות נמשך מעצמו לעבודת ה' למצוה זו הפרטית ששייכת לשורש נשמתו ובאחסנתי בני בנין כבזוה"ק ריש פ' פינחס: