שם משמואל, שבועות ו׳Shem MiShmuel, Shavuot 6

א׳שנת תרע"ה

ב׳ענין שתי מצות פרישה והגבלה, יש לומר עפי"מ שהגדנו כבר דשני יעודים הטובים שיעד לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, היינו ממלכת כהנים שפירש"י שרים אין הפירוש להיותם שרים על האומות שמעולם לא נתאוו ישראל להיות מושלים על האומות כמ"ש הרמב"ם שלהי הלכות מלכים לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנוים בתורה ובחכמתם ולא יהי' להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העוה"ב, עכ"ל. אלא הפירוש שרים על עצמם, היינו שיהי' הגוף נשמע להנפש, וכענין שכתוב ומושל ברוחו מלוכד עיר, וזה שררה באמת שיהי' לבו ברשותו אל כל אשר יחפוץ יטנו, כי נתגבר כח השכלי על החומרי, ובאמת מן התגברות וכיבוש פרטי זה נמשך נמי התגברות וכיבוש כללי היינו כלל האומות המונעים את ישראל מעבודת הש"י ומהשיג שלימתם, וגוי קדוש היינו שיהיו נבדלים מכל עניני החומר ולא יתאוו למטעמותיו ולא יהיו צריכין לכוף את טבעם אלא מעצמו יהי' גם הגוף נמשך לרצון הש"י, והנה יעוד ממלכת כהנים הוא מדת אתכפיא שהשכל מכריח את החומר וגוי קדוש הוא התהפכות החומר לטוב כאלו הוא בעצמו שכל:

ג׳ובזה יש לפרש הא דאמרו נעשה ונשמע, כי נעשה הוא בגוף היינו שלימות הגוף שלא יהיו נצרכים שהשכל יכריחם, ונשמע הוא הבנת השכל וקבלת הדברים, שהשכל יכריח את החומר לקבל, והרי הוא מקביל לממלכת כהנים וגוי קדוש. נעשה מקביל לגוי קדוש, ונשמע מקביל לממלכת כהנים, והנה ביעוד הש"י הקדים ממלכת כהנים לגוי קדוש שכך הוא הסדר באדם שתחילת עבודת האדם בימי עלומיו עודנה החומר מושך לטבעו וצריך שהשכל יכריחו, ולאט לאט נשתנה טבעו לטוב עד שגם החומר נהפך לטוב, אך ישראל השכילו שתכלית הכוונה הוא שגם החומר יתהפך לטוב ולא יצטרך לכפי' הקדימו נעשה, וזהו רז שמלה"ש משתמשין בו שהם אין להם חומר המושך לאחור ולעולם אינם צריכין לכפי', אלא שהם צריכין לכח המעצור שלא יגשו לפנים ממחיצתם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששאלתיו איך שייך במלאכים עול מלכות שמים שאינו אומרים בברכת יוצר וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה הלוא אין עבודתם לעול עליהם, והשיב לי שהעול אצלם שלא יגשו לפנים ממחיצתם, א"כ להם בהכרח ענין המשכה מעצמם לרצון אלקי קודם ורק אחר המשכה שייך העול שלא יגשו יתר מהרשות, וישראל שהקדימו נעשה לנשמע ועשו העיקר מנעשה, הוא דוגמת מלה"ש:

ד׳ולפי האמור יש לפרש הא דשני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, דהשני כתרים הם אחד חירות משעבוד מלכיות, ואחד חירות ממלאך המות, והם מקבילים לעומת נעשה ונשמע, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממלכת כהנים הוא הממשלה על כחות עצמו וממנו נמשך ממשלה על האומות המונעים הוא היפוך משעבוד מלכיות, וזה עצמו הוא נשמע שהחומר יהי' כבוש תחת הנפש, ע"כ בזכות שאמרו נשמע זכו לכתר לראשם חירות משעבוד מלכיות, וגוי קדוש הוא להיות גם הגוף וחומר נקי מבלי פסולת, וכן אמרם נעשה שיהיו נמשכים מעצמם לרצון הש"י, א"כ שוב לא שייך אצלם המיתה, כי כל ענין המיתה הוא תיקון בשביל משכא דחויא שהוא הגוף שצריך להתבלות ולרקב לשוב אל העפר כדי לעכל הזוהמא כנודע, ומובן אשר כשעודם בחיים הם בלי פסולת וזוהמא שוב אין שייך אצלם תיקון המיתה, ע"כ זכו בשביל אמרם נעשה להיות כתר השני על ראשם חירות ממלאך המות:

ה׳והנה ידוע שמעשה המצות הם כלים לאורות הגדולים, וע"כ לשני כתרים האלו יש לומר שהכלים להם הוא מצות פרישה והגבלה, מצות פרישה היא כלי להשלימות הגוף והחומר והיא חירות ממלאך המות לעומת אמרם נעשה, ומצות הגבלה שהיא בשכל שלא יגש לפנים ממחיצתו הוא כלי להשלמת כח השכלי שיתגבר על כחות החומר כנ"ל לעומת אמרם נשמע, ולפי"ז מובן הקדימת ציווי הגבלה לפרישה כבש"ס שבת כמו קדימת יעוד ממלכת כהנים ליעוד גוי קדוש, ודו"ק:

ו׳עוד יש לומר במצות פרישה והגבלה, דהנה במצות תלמוד תורה נכללו שתי מצות, לימוד, וידיעה, היינו לימוד התורה הוא בפ"ע עבודה שלימה וכדאיתא בספרי ולעבדו עבדוהו בתירתו עבדוהו במקדשו, ויש לומר דאפי' הלומד ושוכח מחמת חלישת כח הזכרון נמי קיים מצות לימוד אף שלא נשאר בזכרונו לאחר זמן, וכמו עבודת הקרבנות שהקרבן נתעכל ולא נשאר ממנו דבר קיים המצוה בשלימות כי התיקון הוא בשעת הקרבה, כן נמי נעשה התיקון בשעת הלימוד, ואולי יצוייר שידע התורה בלי לימוד, כגון אם לא בא המלאך וסטרו על פיו בשעת יציאתו לאויר עולם, ולא הי' נשכח ממנו כל מה שידע בבטן אמו והי' ידע כל התורה כולה, מ"מ לא הי' יוצא ידי חובת הלימוד, אך מצות ידיעת התורה הוא ענין אחר היינו שהכוונה שהתורה תהי' עם האדם וכמ"ש מהר"ל בספר דרך החיים במשנת על שלשה דברים העולם עומד על התורה וכו' כי כאשר יש באדם התורה הוא נחשב בריאה טובה בעצמו כאשר יש בו התורה השכלית עיי"ש, ויש להוסיף ביאור ולומר כי התורה היא אלקית וכאשר יש באדם התורה הרי יש בו אלקית, והוא כדמיון נשמה באדם, ובזה יש לומר שאלו יצוייר שידע התורה בלי לימוד כנ"ל הי' נמי יוצא ידי חובת ידיעת התורה, ומובן נמי להיפוך שאם למד ושכח הרי שוב אין התורה עמו, כי לא נחשב שהתורה עם האדם רק כשזוכר מה שלמד, אך יש לומר עפי"מ דאיתא בספה"ק שלעתיד מזכירין לאדם התורה שלמד ושכח מזה מוכח שאף ששכח מ"מ בפנימית המוח נשאר עדיין רשימו דחכמתא דאי לאו הכי לא מקרי אותה תורה שלמד ואחרת היא דומה למה שאמרו ז"ל בתחיית המתים שנשאר עצם אחד הנקרא לוז שאיננו נרקב דאל"ה לא הי' נחשב תחי' אלא ברי' אחרת, כן יש לומר נמי בתורה:

ז׳ולפי האמור בשתי מצות הנכללות בלימוד התורה, יש לומר נמי שמקביל להם מצות פרישה והגבלה דלידיעת התורה היינו שיהי' נצמדת בו התורה כדמיון נשמה בגוף כנ"ל וכ"ש אז בקבלת התורה שנתהוו בריות חדשות ע"י התורה אלקית שנשתאבה בהם צריך להיות הגוף טהור כדי שתתאחד בו התורה, אך לענין הלימוד צריך להגבלה, היינו להיות עומד מרחוק מפני פחד ה' ומהדר גאונו, שלהיות הלימוד עבודה שלימה צריך יראת שמים, וכפי מסת היראה בה במדה נחשב עבודה וכמו עבודת המלאכים שהיא באימה וביראה, וכמו עבודה במקדשו דצריכה להיות ביראה וכמ"ש ומקדשי תיראו וכל עבודת המקדש נקרא בכתוב יראת ה' וכמ"ש ביהושע (כ"ב כ"ה) והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה' עיי"ש, כן העבודה בתורתו היא כמסת היראה שעומד מרחוק, וכ"ש אז בקבלת התורה שנתנה בקולות וברקים ויראו העם וינועו ויעמדו מרחוק:

ח׳עוד יש לומר בטעם מצות פרישה והגבלה דהנה במדרש שני דברים בקשו מלפני הקב"ה שיהיו רואין את כבודו ושומעין את קולו, וכו', ויש להבין הלוא ישראל מאמינים בני מאמינים, מה גם אחר הנסים והנפלאות שבמצרים ועל הים, וראתה שפחה על הים וכו' ואמרו זה אלי ואנוהו, א"כ הם עצמם עדים, ועוד שהיו רואין את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שזה הי' עוד מר"ח כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' וכו' מראש חודש ופסקה זוהמתן, וח"ו לומר שעדיין לא האמינו או היו כמסתפקים, אך הפירוש הוא עפי"ד הש"ס נדרים (ל"ב:) כתיב אברם וכתיב אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף המליכו על רמ"ח אברים אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוי' ופירש הר"ן שבתחילה המליכו הקב"ה על איבריו שהן ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אף על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה, עכ"ל, וכן נמי יש לומר שכוונת ישראל היתה לראות את כבודו ולשמוע את קולו למען יתקדש חוש הראי' וחוש השמיעה שלהם, והוא עפי"מ דאיתא בספה"ק כי בהסתכלות על דבר עושה רושם בנפש הן לטוב כמו להביט בפני אדם גדול וקדוש, או מצות ה' כמו נר חנוכה וכדומה, וכן ח"ו להיפוך וע"כ אמרו ז"ל אסור להסתכל בפני אדם רשע, והטעם יש לומר מפני חיבור הרואה והנראה באמצעות הראי', וכן יש לומר בחוש השמיעה שנעשה ג"כ חיבור בין השומע והמשמיע, כידוע בטבעים שבשניהם יש חיבור אלא שבחוש הראי' מתקרב ומתחבר הרואה להנראה ובחוש השמיעה מתקרב ומתחבר המשמיע להשומע, וע"כ מובן אשר באמצעות ראיית כבודו ית"ש שנעשה חיבור בזה מכל שכן שנתקדשו החושים, וזה היתה כוונתם שיזכו שימלכו על החושים עד שלא יסתכלו ולא ישמעו כי אם דבר מצוה וכעין באאע"ה:

ט׳ויש לומר עוד שמחמת שזכו לזה היו למדין ולא משכחין ונעקר יצה"ר שהחיבור גרם זה, ויש לבאר עוד הדברים דהנה ראי' היא בשכל ומוח, והסנהדרין שהם השכל והמוח של ישראל נקראו עיני העדה, ושמיעה היא בלב כמ"ש ונתת לעבדך לב שומע, וע"כ בשביל שהיו רואין את כבודו נתקדש המוח והשכל שלהם ונקלט בעומק המוח שלהם המאמר אנכי ה"א, ע"כ היו לומדין ולא היו שוכחין כענין אין שכחה לפני כסא כבודך, ובהא שהיו שומעין את קולו נתקדש הלב ונעקר יצה"ר מלבם כי יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, וע"כ בדיבור לא יהי' לך וגו' נעקר יצה"ר מלבם כאמרם ז"ל לא יהי' בך אל זר איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, אך כאשר אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ומחלו על החיבור אבדו מעלה זו וחזרו להיות לומדין ושוכחין וחזר יצה"ר למקומו:

י׳ולפי האמור יש לומר שלזכות לראי' ושמיעה כנ"ל הוצרכו הגבלה ופרישה, הגבלה שהיא שלא להסתכל לפנים ממחיצתו היתה מקדשת השכל והמוח להיות ראוי לראי' הנכבדת, ופרישה היתה מקדשת הלב כי תאוה היא בלב כמ"ש תאות לבו נתת לו ונתקדש הלב כדי שיהי' ראוי לשמיעה הנכבדת וכנ"ל:

י״אאת כל הדברים האלה לאמר, ברש"י מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שא"א לאדם לומר כן א"כ מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו, עכ"ל, ויש להבין דמשמע שלא הבינו כשאמר הקב"ה כל הדברות בדיבור אחד דאם הבינו למה הוצרך לחזור ולפרש, וא"כ למה נאמר להם כלל בתחילה בדיבור אחד ומה תועלת הי' להם מזה:

י״בונראה דהנה הדברות נקראו נשיקין כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו, והטעם כמו בגשמיות שהנשיקין הם התדבקות רוחא ברוחא, כך ע"י הדברות הי' כביכול התדבקות רוחם של ישראל באביהן שבשמים, והנה בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ובודאי שכל ישראל אחר כל הכנות והגבלה ופרישה עדיין לא היו ראויין ללמוד תורה מפי הגבורה, והנה במגילת רות תחילה אמרה נעמי להן לכנה שובנה אשה לבית אמה וכו' ותשק להן, ואח"כ כתיב ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שתחילה נעמי דבקה רוחה ברוחן כדי שבאמצעות רוחה שנדבק בהן יתעורר בהן רות טהרה לחפוץ להחסות תחת כנפי השכינה, וכן נתקיים ברות שקשקש רוח נעמי בקרבה ועורר אותה להתגייר, אך ערפה לא נתעוררה וזה ותשק ערפה לחמותה היינו שהחזירה את רוח נעמי בצירוף המעט שהי' לה מתחילתה שנדבק ברוח נעמי החזירה הכל לנעמי, עכת"ד, וכענין זה יש לומר נמי בענין עשרת הדברות שהיו נכללין בדיבור אחד, שהתועלת מהם הי' הנשיקה היינו ההתדבקות רוחא ברוחא, ועשרת הדברות עוררו כל עשר חלקי הנפש עד שנעשו ישראל אז ראויין לשעתן ללמוד תורה מפי הגבורה:

י״גבתוס' שבת (פ"ו.) דהקפידה תורה על טומאת קרי במ"ת שהקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מ"ת, כמו שאחר מ"ת בעלי קריין אסורין לקרות בתורה, ובמהרש"א מוסיף על דבריהם דאפי' לריב"ב דאמר התם אין דברי תורה מקבלים טומאה ובע"ק מותר בה איכא למימר במ"ת מעלה עשה הקב"ה בקבלתה להיות בע"ק אסור בתורה, עכ"ל, ונראה להוסיף על דבריו דלאו משום מעלה בעלמא אלא מעיקר הדין, דהנה יש לדקדק בלשון ריב"ב אין דברי תורה מקבלין טומאה, ומכלל דלרבנן ד"ת מקבלין טומאה והוא כדמיון האוכל קדשים בטומאת הגוף שמטמא ופוגם את הקדשים, ע"כ אסור בד"ת שלא יפגום את התורה, וריב"ב סבר אין ד"ת מקבלין טומאה ואין התורה נפגמת, ומ"מ מי לא מודה ריב"ב דלטהרת הגוף מטומאה שבא מחמת קלות ראש יש מבוא גדול בענין שיהא ד"ת מובלע באדם, דכשהאדם טהור נכנס ד"ת לתוך תוכו בעומק יותר, אבל לא בשביל זה אסור בד"ת, דאם אינו מקבל תועלת מהלימוד כ"כ בכולו כשאיננו טהור כמו אם הי' טהור, אין סברא דיבטל לגמרי, ובכל שעה ושעה שמתבטל מלימודו היא אבדה שאינה חוזרת, ומוטב לקבל תועלת במקצת משלא לקבל תועלת כלל, דבשלמא לרבנן שנחשב שפוגם בתורה הוא אסור לגמרי דאינו בדין שבשביל תועלתו יפגום בתורה, אבל לריב"ב דאין ד"ת מקבלין טומאה טוב יותר שילמד משיבטל לגמרי, וזה ברור בפירוש דברי ריב"ב שאין ד"ת מקבלין טומאה:

י״דולפי"ז מובן שהדברים אמורים רק בלימוד התורה בעלמא, אבל במ"ת שהכוונה היתה שיכנסו דברי הש"י בתוך תוכו של אדם, וניתנה בקולי קולות ובחרדת אלקים כדי שיהיו מופשטין מכל החושים ולא יעצרם הגשם, ואם היתה ניתנה בהיותם טמאים שלא היתה התורה כ"כ מובלע בדמם בתוך תוכיותם, הי' פגם בנתינת התורה, בודאי מודה ריב"ב שמוטב להמתין עד שיטהרו, ולהיפוך הי' אבדה שאינה חוזרת, ואינו דומה ללימוד בעלמא דהתם הלימוד של עכשיו הוא אבידה שאינה חוזרת דאף דכשיטבול יהי' תועלת הלימוד באופן נעלה, מ"מ הרי יכול ללמוד עכשיו כמו שהוא וכשיטבול נמי ילמוד ויהי' הלימוד באופן נעלה ואין הלימוד של עכשיו מעכב על הלימוד של עתיד, דומה למ"ש הנוב"י דאין בכלים דין יש לו מתירין שיכול להשתמש עכשיו וגם לאח"ז, אבל מ"ת שאיננה רק בפעם אחת, ואם יתננה עכשיו איננה עוד הנתינה לאח"ז, בודאי מודה ריב"ב, ומכאן תוכחת מגולה דאף דנהוג עלמא כריב"ב מ"מ תועלתה גדול וד"ל:

ט״ובש"ס שם ניתנה תורה לטבול יום וכו' ניתנה קאמרת או ראוי' קאמרת א"ל ראוי' קאמינא, וברש"י שלא הוצרכו לכך, ורבים תמהו מנין ידע שלא הוצרכו לכך, ונראה לפרש דהנה במדרש אם הי' חסר אחד מהם לא היתה התורה ניתנת, ומובן אשר כל כחות החיצונים שהיו מתנגדים למ"ת היו עושים כל טצדקי דאפשר להו למעבד להפריע את מ"ת אלא שלא הי' בידם וברשותם לעצור בפני הש"י ההוא אמר ולא יעשה, אך אם הי' הדין דטבול יום מעכב במ"ת ואפי' אחד הי' מעכב כנ"ל בשם המדרש, בודאי היו עושים כל טצדקי להביא אחד לידי קרי באונס שינה, ובזה היו מפריעים את מ"ת כל אותו היום, דומה לזה איתא בתוס' יו"ט מה שחשב נס במקדש שלא אירע קרי לכ"ג ביום הכפורים, אף שאין מדרך הטבע להיות דווקא רואה קרי ביוה"כ מ"מ חשוב נס כי באשר כפרת כל ישראל תלוי' בו היו כחות החיצונים עושים כל טצדקי להביאו לידי כך, ולפי"ז מובן אשר מכל שכן היו עושים כן להביא את אחד העם לזה או לאשה שתפלוט, אך באשר הדין דניתנה תורה לטבול יום, ואם היו רואין היו טובלים והתורה ניתנת, ולא הועילו בטצדקתם שוב בודאי לא ראו קרי ולא הי' טבול יום כלל, וגדולה מזה בפרקי דר"א דכל הדור שקבלו התורה היו כמלה"ש ולא ראו קרי מימיהם, אף אחר שחזר הזוהמא להתפשט, מחמת חטא העגל, מכל שכן בעת מ"ת שפסקה זוהמתן בודאי לא היו מעותדין עפ"י דרך הטבע למקרה לא טהור:

ט״זבענין שתי הלחם הבאות חמץ וכן תודה שבאה על לחם חמץ שלא מצינו להן חבר בכל המנחות, יש לומר עפי"מ שהגדנו כבר בהא דהשיב משה תשובה להמלאכים שבקשו שתנתן להם התורה, למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, בין עמים אתם שרוים שעובדין ע"ז, כלום אתם עושים מלאכה וכו' עד קנאה יש ביניכם, יצה"ר יש ביניכם וכו', שלכאורה אינו מובן שבודאי המלאכים לא בקשו התורה בלבוש זה שבזה העולם שהרי אין שייך להם דיני שור ובור ולא דיני שומרים ומודה במקצת והלכות נדה, אלא שרצו שורש התורה כמו שהיא בעולם עליון שבכל עולם ועולם מתלבשת לפי מהות העולם, וא"כ אין מובן התשובה, ואמרנו הפי' היות שלפי גדלות התורה אי אפשר לשום נברא לזכות בה, אלא הכל הוא מחמת שבורחין מדבר ההיפוך לה זוכין לעומתו בתורה, וע"כ המלאכים שאין להם ההיפוך שוב אין דרך להם לזכות בה:

י״זוהנה לפי האמור יצה"ר עצמו הוא הי' המביא למ"ת ע"כ נעשה גם היצה"ר מתוקן, והוא כענין שאיתא בספה"ק שטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות משום שהזדונות שעברו על ראשו הם עצמן הביאו להתשובה בהרגישו עד כמה הוא בשפלות, וע"כ נעשו כזכיות, כן נמי יש לומר ביצה"ר שבאשר הוא הי' הגורם לקבלת התורה נכלל גם הוא בקדושה, והנה הוא שב מאתכפיא לאתהפכא, ובאמת כל בריאת היצה"ר הוא לזה שכאשר האדם איננו שומע לו נעשה היצה"ר ג"כ מתוקן בצד מה מאחר שעל ידו זכה האדם לכל מה שזכה, וזהו והנה טוב מאד זה יצה"ר היינו שנעשה ג"כ טוב, מכ"ש במ"ת שכל עצמו של מ"ת הי' בסיבתו, והרי הוא שב מבחי' חמץ לבחי' מצה, וזהו הענין שנקרא לחם תנופה היינו שנעשה מוגבה להקדושה תחת היותו בשפלות בסטרא דמסאבא. וזה עצמו יש לומר הטעם חמץ שבתודה שכל עצמו של הצרה של ד' הצריכין להודות הי' כדי שיתעורר מתרדמתו וכשנתעורר לצעוק אל ה' וניצל נהפך ג"כ שורש הצרה שהם כחות חיצונים שהביאו לידי זה לקדושה ומחמץ עצמו נעשה קרבן:

י״חש"ס שבת שיבר את הלוחות מה דרש מה פסח וכו', ובתוס' שאין זה ק"ו גמור דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן מ"מ לא הי' לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, ויש ליישב דהתורה כבר ניתנה להם אלא הלוחות של אבן שנחקקו עליהם הדברות הי' פועל דמיוני שהדברות יהיו נחקקין על לבות בני ישראל, ואינו דומה לכתיבה בדיו שהדיו והקלף הם שני דברים, ואדרבה צריך שיהי' כתב שיוכל להמחק, ודעת הרמב"ן שהקלף הוא רק תשמישי קדושה ומשמש להאותיות, אבל החקיקה על האבן האות והאבן הם דבר אחד ממש, והוא רומז להאדם שגם גופו לא יהי' תשמישי קדושה אלא גופא קדישא, וזהו ק"ו מפסח שאין גוף בן נכר ראוי לפסח ק"ו שאין גופו ראוי להיות גופא קדישא, ואין זה ענין לנתינת התורה להחזירם לטובה שכבר הי' להם התורה, ושבאמת חזרו למוטב אף בלי הלוחות:

י״טבש"ס שם שלישי למאי לכדתניא, וברש"י והכי קאמר יום שלישי לדברים שהתחיל משה להמשיך לבם וכו' ובמהרש"א דאין זה בכלל דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, דאין זה אלא בדברי הש"י ולא בדברי משה מעצמו שהמשיך לבם, ונראה להטעים דבריו דמשה שכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע דברי הש"י מפי משה הו"ל כאלו קיבל הנבואה בעצמו, וכמו נביא בעת נביאתו מתבטלין כל חושיו וכמ"ש פחד קראני וכל עצמותי הפחיד והודי נהפך עלי למשחית, ויש לומר שמהאי טעמא אין השכינה שורה אלא על גבור שצריך להיות לו כח לסבול, וזה עצמו הטעם דיומא קמא לא אמר להו משום חולשא דאורחא, וכל זה שייך רק בדיבור ה' שבפי משה אבל לא בדברי עצמו, ולפי האמור יש לפרש הא דאמר לקמן בגמרא ששי למאי פרש"י דהכא ליכא למימר ששי לאותן דברים וכו' עיי"ש ואינו מובן, ולולא דבריו הקדושים יש לפרש דבשלמא שלישי קמא הא גופא אתא לאשמעינן דלא תימא דביום א' לא דיבר עמהם כלום, דאינו כן אלא מיום ראשון התחיל להמשיך לבם, אבל בששי אין לפרש כן דהא כבר שמעינן מברייתא דשלישי:

כ׳במדרש עלית למרום שבית שבי, אמ"ר ברכי' הלוחות היו ארכן ששה טפחים כביכול היו ביד מי שאמר והי' העולם שני טפחים ובידו של משה שני טפחים ושני טפחים הי' מפרישין בין יד ליד. נראה לפרש דברי חכמים וחידותם, היות שהמצות יש מהם שהן במחשבה כגון דיבור אנכי שהוא האמונה באלקית ולא יהי' לך שלדעת הרמב"ם ודעמי' שהוא מניעה שלא להעלות על הדעת שיש אלוק זולתו, וכן לא תתאוה, וכהנה וכהנה מצות רבות בתורה התלויין במחשבה, ויש מהן שהן בדיבור לבד כגון זכור את יום השבת לקדשו שבת"כ בפ' בחקותי שתהא שונה בפיך, וכן לא תשא וגו' לא תענה וגו', ויש מהם שהן במעשה בפועל, והם ג' ענינים מחשבה דיבור ומעשה, והנה עיקר המחשבה איננה ביד האדם שמחשבות עולין על לב האדם בע"כ שלא בטובתו, וביד האדם הוא רק להעמידם ולציירם נגד עיניו או להסיחם תיכף מדעתו כענין שאמר דוד המע"ה לא אשית נגד עיני דבר בליעל, אך המעשה בפועל הוא ביד האדם לגמרי אין בו דבר הכרחי כלל, אבל הדיבור הוא משותף כמ"ש משלי ט"ז לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון פירש"י לאדם מערכי לב הוא סודר עצתו ודבריו בלבו, ומה' מענה לשון כשבא להשיב הקב"ה מכשילו בדברים או אם זכה מזמן לו מענה טוב עכ"ל:

כ״אולפי האמור יש לפרש השני טפחים של הלוחות שביד הקב"ה הוא חלק המחשבה, ושני טפחים שביד משה היינו בשליחות ישראל שנחשב שהם ביד ישראל הם חלק המעשה, ושני טפחים שבין יד ליד הוא חלק הדיבור, והנה אם האדם עושה מה שבידו לעשות אז השי"ת מסייעהו להשתלם גם במה שאין בידו היינו הדיבור והמחשבה כמ"ש ומה' מענה לשון הרי חלק הדיבור וכתיב עוד שם גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך היינו ממילא יהיו נכונים, וזה תשובה נצחת להמתאוננים על המחשבות הבלתי נכונים, שהכל תלוי בחלק המעשה, ובזה יש לפרש הא דאיתא בירושלמי דתענית הובא במ"כ שכיון שעשו ישראל אותו מעשה בקש הקב"ה לחטפן מידו של משה וגברו ידיו של משה וחטפן, ולהנ"ל יש לומר הא דבקש הקב"ה לחוטפן היינו שלא יהי' כל העולמות תלויין במעשה וזכות ישראל והא דגברו ידיו של משה היינו שהכל יהי' תלוי במעשה, וע"י כשרון חלק המעשה ממילא יסתעף מזה כשרון המחשבה כנ"ל ואז שוב יהיו תלויין כל העולמות בזכות ישראל, ויש לומר דהיינו הך דישראל הקדימו נעשה לנשמע שהשכילו זה דהכל תלוי בחלק המעשה ועשו מהמעשה עיקר:

כ״בבמדרש ד"א עלית למרום שבית שבי בנוהג שבעולם הנכנס למדינה נוטל דבר שאין עין בני המדינה עליו ומשה עלה למרום ונטל את התורה שהיו הכל נותנים את עיניהם עלי' הוי עלית למרום שבית שבי וכו' באותה שעה בקשו מלה"ש לפגוע במשה עשה לו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו':

כ״גנראה לפרש דהנה צריך להבין דענין שביית דבר שייך רק בחפץ שכשהוא ביד השבאי איננה עוד ביד בעליו, אבל התורה מי לא יכלה להיות נודע כאן וכאן, ואם אין הקב"ה רוצה ליתן אותה להמלאכים גם בלאו שקבלה משה נמי לא הי' נתנה להם וכמו מבריאת עולם עד מ"ת שעדיין לא זכו בה לא העליונים ולא התחתונים, ולמה תקרא שבוי' ביד משה, ועוד כי לשון שבוי' לא שייך רק בדבר שהי' ביד וברשות אחד וניטל ממנו, והתורה הרי לא נמסרה מעולם ביד המלאכים:

כ״דונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס פסחים שכ"ו דורות מבריאת העולם עד מ"ת הי' הקב"ה זן את העולם בחסדו, אך אחר מ"ת הכל מתנהג בדין ובמשפט מדה במדה לפי הזכות והחובה, ולאו דווקא התחתונים אלא אף עולמות העליונים והמלאכים מקבלים שפעם לפי הזכות והחובה של ישראל למטה וכבמדרש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שעלייתם וירידתם תלוי בו, אם עולה עולין עמו וכן ח"ו להיפוך, והכל הוא בשביל התורה שנתנה לישראל, כי כל העולמות נבראו בתורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, וכן כל קיומם הוא בתורה, ומאחר שנמסרה התורה לישראל ובאופן שישראל משפיעין בתורה וכ"כ ח"ו להיפוך, כמו שיבוא בדברינו לפנינו בעזה"י, שוב תלוי כל שפעם וקיומם בשמירת התורה שביד ישראל, וכל שתה תחת רגליו, וע"כ יש לומר שלא על ידיעת התורה לבד נתרגשו המלאכים, שהמלאכים יודעים סודות ורזי התורה יותר ממנו, וכמו שאיתא במקובלים שם המלאך רבו של משה, הרי שיודעים הסודות, וכן בש"ס שבת שכל אחד מסר לו דבר הרי שהי' צריך לקבל מהם, ורק לעתיד יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלה"ש כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, אבל עדיין לא זכינו לזה, ובהכרח לומר שרגש המלאכים הי' על כי בנתינת התורה נמסר כל שפעם וקיומם בידי ישראל ובכשרון מעשיהם, א"כ הם מקבלים חיותם רק באמצעות ישראל ונחשב להם לירידה ממעלתם, ומעתה יובן מה שנקרא התורה שבוי', שגם התורה עצמה היא ביד ישראל שישראל בכשרון מעשיהם משפיעים בתורה וכמ"ש בסידור הרב זצללה"ה בפירוש תורה לשמה היינו לשם התורה להשפיע בה ולא להשלמת נפשו, וידיעת הפכים אחד, א"כ ח"ו כשישראל אין מכשירין מעשיהם הם פוגמים בתורה עצמה, וא"כ הי' הדבר רע בעיני המלאכים שיקבלו באמצעות קרוץ מחומר, וזהו שהזכירם הקב"ה שירדו אצל אאע"ה ואכלו בתוך ביתו, והיינו שאאע"ה המשיך רוחניות גבוה מאד בסעודתו שהכין להם והרוחניות הי' כ"כ גובר בהמאכל עד שהי' מאכל גם להמלאכים הנזונין מזיו השכינה, ובהסעודה ההיא הי' הרוחניות ממצות קבלת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה כמו שכבר הגדנו זה במק"א, וא"כ טעמו המלאכים טעם רוחניות גבוה בהמאכל מה שלא טעמו עוד מעולם, ובכן הראה להם הקב"ה לדעת שדבר הזה ששפעם יהי' מכאן ואילך באמצעות ישראל איננו ירידה להם אלא תוספות מעלה, שהרי סוף כל סוף ישראל יכשירו מעשיהם, ולעתיד כתיב והטיבך והרבך מאבותיך, וע"כ הפירוש תוספות מעלה אף גם מהאבות, שהרי האבות לא היו אלא שלשה ואיך שייך לומר והרבך מאבותיך, וע"כ על אבות העולם שהרי אין קורין אבות אלא לשלשה, ובהכרח לומר שלעתיד יהיו ישראל יותר במעלה ממה שהיו האבות בזמן היותם בעוה"ז, וכענין שכתוב בזכרי' והי' הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלקים, א"כ מה שנמסרו ביד האדם הוא לטוב להם:

כ״הבמדרש רות ר' יוחנן פתח ואמר שמעה עמי ואדברה אמ"ר יוחנן אין מעידין אלא בשומע ר' יודן אמר לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות וכו' מכאן ואילך אין נקראין אלא עמי שמעה עמי ואדברה מאין זכיתם שתקראו עמי מואדברה ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והקושיא מבוארת שאדברה על הקב"ה קאי ומה זה שאמר ממה שדברתם וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזהו שהקדים המדרש מאמר ר' יוחנן אין מעידין אלא בשומע להורות שהדברות נאמרו רק מחמת הכנת וזכות ישראל, ע"כ נחשב דיבור הש"י נמי כאלו ישראל דברו שהרי הם בדיבורם המשיכו את הדיבור, עכ"ד. ועדיין יש לדקדק דא"כ שיעור הכתוב בשביל השמיעה שאמרתם נשמע משכתם הדיבור, ולמה לא חשב זכות היותר גדול שהוא נעשה והול"ל עשה עמי ואדברה:

כ״וונראה דהנה בש"ס שבת בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלה"ש וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובשעה שחטאו ירדו ק"ך מלאכי חבלה ונטלם מהם, ויש להבין למה ניטל הכתר שכנגד נשמע שהרי הקלקול הי' רק בנעשה כבמדרש יתרו שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע:

כ״זונראה דנשמע כולל שני ענינים, שמיעה בשטחיות הענין לידע הציווי לנכון בלי שינוי, ושמיעה בפנימיות הדבר להיות רודף כוונת התורה ותכלית הדבר מה שהתורה דורשת ממנו, וכענין שפירש הרמב"ן במאמר קדושים תהיו, שיכול להיות נבל ברשות התורה לזה בא מצוה כללית קדושים תהיו, והיפוך מבלעם שאמר לא אוכל לעבור את פי ה', שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מאמר גלוי היוצא מפיו אבל לא הכוונה שבו, וע"כ אעפ"י שידע שהכוונה שלא ילך ושלא יקלל לא השגיח על הכוונה אלא על מה שנאמר לו בפירוש, והנה השמיעה שקודם העשי' יתכן כפשוטו לידע הציווי לנכון אך השמיעה שלאחר עשי' הוא רדיפת הכוונה, וע"כ הם שהקדימו נעשה לנשמע בהכרח הפי' רדיפת הכוונה שישראל כל מגמתם לרדוף הכוונה וכמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, ע"כ ניתן להם כתר גם עבור נשמע, אך אחר שבירת נעשה נשאר השמיעה כפשוטו לידע הציווי וזהו שברתם נעשה הזהרו בנשמע היינו השמיעה כפשוטה, ועל שמיעה כזו אין מגיע להם כתר, ע"כ נטלו שני הכתרים:

כ״חוהנה מה שמשכו עליהם את הדיבור בשביל מה שאמרו נעשה ונשמע, יש לומר כי דיבור אנכי דרשו ז"ל נטריקן אנא נפשי כתבית יהבית, שהפירוש פנימית הרצון, וזה נמשך מפאת הכנת ישראל ג"כ בעצם ופנימית הרצון והיינו נשמע להיות רודף כוונת התורה:

כ״טויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויש להבין דקולות וברקים הי' בהם תועלת שיחול עליהם אימה וכאמרם ז"ל שתהא התורה ניתנת באימה וביראה ברתת ובזיעה כמ"ש ויחרד כל העם אשר במחנה, אבל קול השופר למה הי' בא ומה תועלת הי' בה, ונראה דהנה ידוע דארבע יסודות הם בעולם ארמ"ע מקבילים לד' אותיות הוי', וקול שופר יש בו יסוד אש רוח ומים ויסוד עפר אין בו, והנה הוא מקביל רק לג' אותיות הראשונות שבשם הוי', ובזה ניתן הרמז לישראל שהארה אלקית שנותנים מן השמים בלב האדם מקביל רק נגד ג' אותיות שבהוי', ועליהם במעשיהם הטובים להשלים את הא האחרונה ובזה ישתלם הוית העולם, היינו מעשה הנגלה והכנעה לרצון הש"י שהוא במצפון הלב שניהם מתיחסים להא האחרונה שבשם הוי', והוא קבלת עול מלכות שמים שלימה כידוע, ואולי יש לפרש הא דכתיב ויחרד כל העם אשר במחנה ונאמר עוד שם ויחרד כל ההר מאד, ולכאורה הא דויחרד כל העם מיותר דמאחר שכל ההר חרד בידוע שהעומדים לרגליו חרדו, אך לפי האמור יש לפרש הא דויחרד כל העם היינו לאו חרדת הפחד בפשוטו אלא שראו בעיניהם את דבר הגדול הנמסר בידיהם להשלים את שם הנכבד והנורא, זה הי' החרדה הגדולה דומה למה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הש"ס ויגד משה דברים הקשים כגידין, היינו כי ויגד מתרגם ויחוי היינו שהראה להם עד היכן הדברים מגיעים ושד"ת הם מחויבי המציאות ושכל העולמות תלוים בהם זה עצמו הי' דברים קשים כגידים אף בלי אומר ובלי דברים רק המראה עצמה שהראה להם הי' די, כן נמי יש לפרש הא דויחרד כל העם אשר במחנה, והא דויחרד כל ההר הוא כפשוטו: