שם משמואל, שבועות ז׳Shem MiShmuel, Shavuot 7
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במכילתא ר' אליעזר אומר להודיע שבחן של ישראל שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה לא היו בהם סומים שנאמר וכל העם רואים (מגיד) [מנין] שלא היו בהם אלמים, ויענו כל העם יחדיו (ומלמד) [ומנין] שלא היו בהם חרשין שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומנין שלא היו בהם חגרין שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר, (ומלמד) [ומנין] שלא היו בהם טפשין שנאמר אתה הראת לדעת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם שכל בעלי מומין נתרפאו משום שצורך התורה הי' שיהיו שלמים שיהיו יכולין לראות ולשמוע ולהגיד ולהתיצב ולהשכיל ע"כ נדחו המומין ונסתלקו מפני התורה, עכת"ד. ויש להוסיף עוד ולומר משום דכל סדר העולם הוא מן התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העיולם, ע"כ בלתי אפשר שיהי' במציאות דבר המתנגד לנתינת התורה, ע"כ נסתלקו המומין מפני סדר נתינת התורה:
2
ג׳ויש עוד לומר עפ"י דברי הש"ס מגילה (כ"ט) האי מאן דיהיר בעל מום הוא, והנה במ"ת נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, וזאת מובן שא"א להיות כאיש אחד בלב אחד אלא כשכל אחד מבטל את עצמו ואת דעתו לדעת חבירו ורואה את זולתו יותר במעלה ממנו, היפוך המתיהר דהמתיהר לעולם דעתו להיות בראש ושזולתו יבטל את דעתו אליו, וזה שורש פורה ראש ולענה של כל המחלוקות ופירוד לבבות, ומוכרח שישראל אז היו נכנעין ושבורי לב בעצמם היפוך היהרות, וא"כ הרי נרפאו את מום הרוחני, ומ"מ אף שמום הרוחני נתרפא אין רפואת הרוחני פועל על רפאות גוף הגשמי כמו שרואים בחוש שיש בני אדם שבורי לב ונדכאים מאד והם בעלי מומים, כי זה בא בפ"ע וזה בא בפ"ע, אך במ"ת שחלק הגשמי שבאדם הי' בטל לחלק הרוחני, והקדימו נעשה לנשמע רז שמלאכי השרת משתמשין בו, כי הגשמי צריך להכינו והשמיעה שהיא קבלת הדברים היא לעולם הכנה והכשרה להעשי', אבל מלאכים שהם רוחניים עומדים תמיד מוכנים לקיים שליחותם ואין שייך להם הכנה ע"כ לעולם מקדימין עשי' לשמיעה, וע"כ ישראל שהיו אז בבחי' התפשטות הגשמית, והיו כאלו היו רוחניים לבד שהגשמיות הי' בטל בתכלית להרוחניות, ע"כ רפואת הרוחניות פעלה נמי על הגשמיות ונתרפאו גם ממום הגשמי:
3
ד׳בזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) ת"ח בפסח כתיב והקרבתם אשה עולה לה' והכא לא כתיב אשה אלא והקרבתם עולה מ"ט יומא דא יומא דעיילת כלה לחופה איהו וישראל מנו יומין דדכיו וכו' והיא נפקת מכל סטרא בישא ונטרת יומי דכיו כדקא חזי וכו' בג"כ לא כתיב בי' אשה דהא אחרא לא קריב למשכנא והא אתרחק מתמן וע"ד אשים לאו הכא ולא אצטריכו להכא וישראל מרחקן אינון מן סטרא בישא וכו' אשים אינון באמצעיתא ואתיין בסטרא דא ובסטרא דא אדבקו באילנא דדעת טו"ר אדבקן ברע ואדבקן בטוב ובג"כ בשאר יומין כתיב בהו אשה עולה אבל בהני יומין דאילנא דחיי קיימא ולא אחרא לית אנן צריכין לאשה ולא אצטריך למהוי תמן ויומא דא יומא דאילנא דחיי איהו ולא דדעת טו"ר וכו' עכ"ל, והדברים צריכין פירוש, היתכן לומר על אשה ריח ניחוח לה' דהוא בסטרא דדעת טו"ר, והרי כתיב כי לא יגורך רע:
4
ה׳ונראה לפרש בהקדם דברי הזוה"ק ח"ג (כ"ז.) רבי אחא פתח ואמר והאש על המזבח תוקד בו וגו' והאש על המזבח תוקד בו אמאי ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר אמאי וכהנא אמאי והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא וכהנא מסטרא דימינא קא אתי ורחיקא הוא מן דינא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין והכי הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא וכו' אלא הכי אוליפנא ב"נ דאתי למחטי קמי' מארי' הוא אוקיד גרמי' בשלהביתא דיצה"ר ויצה"ר מסטרא דרוח מסאבא אתיא וכו' ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא וכו' אלא באשא דמדבחא דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא וכו' על דא תנינן אית אשא אוכלא אשא אשא דלעילא אכלא אשא אחרא אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, עכ"ל. ועדיין אינו מובן התירוץ דלבער אשא אחרא הוא מדת הדין וזה הי' עיקר הקושיא דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דאשא אוכלא אשא איננה מדת הדין שדוחה אלא שמקרבת ומהפכת הרע לטוב כמו דבר מאכל שנהפך לגוף האוכל עכת"ד, והדברים מתבארים עפ"י דברי הש"ס יומא (כ"א:) ת"ר שש אשות הן וכו' יש אש דוחה אש דגבריאל [פירש"י דוחה אש ממקומה להלן] ויש אש אוכלת אש דשכינה דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, והיינו דגבריאל הוא מדת הדין שמאל דוחה, אבל אש של שכינה איננה דוחה להלן אלא אוכלת כנ"ל שהמאכל נהפך לגוף האוכל:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש את דברי הזוה"ק בטעמא דלא כתיב הכא אשה עפ"י מאמרם ז"ל בכל המועדים כתיב חטאת ובכאן לא כתיב חטאת כיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם, ולפי דברי הזוה"ק הוא משום דישראל מנו יומי דדכיו והיא נפקת מכל סטרא בישא, ונראה דדברי שניהם בקנה אחד עולים דבודאי לאו כל אדם זוכה למנות יומין דדכיו לגמרי כאמרם ז"ל אימתי הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ומ"מ הספירה פועלת על כל אדם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו שיהי' עכ"פ בכחו לקבל עליו עול תורה מחדש ויט שכמו לסבול אפי' שיהי' קשה עליו. כי דבר שיומתק על האיש לעשותו איננו בגדר עול, ועול נקרא מה שכבד על האדם וטבעו אינו מסכים לזה, וכך צריך כל איש לקבל על עצמו אפי' ע"מ כן, ובאמת המקבל עליו עול תורה ומצות באופן זה אפי' שהן כבידות, אז רק אז יזכה לנועם מתיקת העבודה, וזהו שברש"י יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות, היינו שהתחלה צריך להיות באופן זה אעפ"י שיהי' קשות, ואחר שמקבלין עליהן עול תורה באופן זה מעלה עליהן כאלו לא חטאו מימיהן:
6
ז׳ולפי"ז יש לומר דהא דכתב הזוה"ק אשים אינון באמצעיתא ואתיין בסטרא דא ובסטרא דא אדבקן ברע אדבקן בטוב, אין הכוונה על אשה ריח ניחוח לה' שזה כולו קודש, אלא דאשים אינון הנפעלין ונאכלין מאש של שכינה שהיא אשה ריח ריח ניחוח לה', בהם יוצדק לומר שהם מסטרא דעהדטו"ר באשר מעורבין בהן כחות של יצה"ר, ובאמצעיתם גם אש של יצה"ר נעשה מאכל לאש קודש שהיא אש אוכלת אש, אבל בשבועות שישראל מנו יומין דדכיו וקבלו עליהם עול תורה שמעלה עליהם הכתוב כאלו לא חטאו מימיהן אינן צריכין לאשים שיהיו אמצעים כנ"ל דהא אחרא לא קריב למשכנא והא אתרחק מתמן:
7
ח׳בש"ס שבת דריש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי [תורה נביאים וכתובים] לעם תליתאי [כהנים לוים וישראלים על ידי תליתאי [משה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה ביום תליתאי [לפרישה]. נראה דהאי גלילאה בא להעיר שמאחר שרואין שהכל היו משולשים בודאי לא הי' זה במקרה וצריך ליתן לב לזה למה הי' כך:
8
ט׳ונראה לפרש דהנה צורת האדם הוא להיות שלם במחשבה דיבור ומעשה, ובליקוטי התורה להרב פרשת בהעלותך שזה נטריקון שם אדם א' על שם המחשבה מלשון אאלפך חכמה, ד' רומז לדיבור, מם רומז למעשה, ובודאי אדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה ומובחר הבריאה היו בו כל שלשה שלימיות מחשבה דיבור ומעשה, והנה במדרש בפסוק ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור את יום השבת לקדשו, ד"א לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנאמר תעבדון את אלקים וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו, ובודאי הא והא איתא שבת הוא יומא דנשמתא שהוא במחשבה, עבודת הקרבנות הוא במעשה, ומצינו עוד שאמר לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. הרי מצינו לו כל שלשה דברים בעבודת הש"י מחשבה דיבור ומעשה שהי' מעותד להם ושע"מ כן נברא, אך בחטא עץ הדטו"ר מצינו שקילקל בשלשה אלו, ובש"ס סנהדרין אדה"ר מין הי' הר"ז חטא במחשבה, ובזוה"ק אדה"ר חאב במחשבה דלעילא, וגם פגם דיבור מצינו לו שאמר אכלתי ואוכל עוד, ואף לפימ"ש במקומו שהשכיל בבחינתו שהוא ברשות לבו מעתה ואין לו כא המעציר עוד שלא יאכל, מ"מ הו"ל לבקש ולהתפלל שיסיר ממנו את כחות הרעות שהיו תוקפים אותו בכח, ומדאמר סתם ולא התפלל נחשב לפגם הדיבור, ובמדרש וכן בש"ס סנהדרין שאדה"ר חירף וגידף, ושורש פגם הדיבור הי' ממה שקיבל לה"ר על בוראו וכמ"ש ותרא האשה וגו' שפירש"י ראתה דבריו של נחש והאמינתו, וכלשון המשנה רואה אני את דבריך, רואה אני את דברי אדמון, ומזה נסתעף קילקול פגם הדיבור לגמרי עד שחירף וגדף, ובמעשה הוא האכילה מעץ הדטו"ר בפועל, והאבות תקנו את חטא אדה"ר כמבואר בזוה"ק ובמדרשים:
9
י׳ויש לומר שאברהם תקן את פגם הדיבור שבאדה"ר, וכמו שאדה"ר הי' מעותד להמשיך בדיבור את כל באי עולם כנ"ל שאמר להם בואו ונשתחוה וגו', כן הי' אאע"ה הקריא שמו של הקב"ה בפי כל ברי', ועליו כתיב הוצק חן בשפתתיך, יצחק תיקן את פגם המעשה במה שהקריב עצמו לקרבן בפועל, יעקב תיקן את פגם המחשבה וכמ"ש ויעקב איש תם שהוא בחי' ביטול השכל להש"י והוא תכלית שלימות השכל, וגם במה שלא ראה טפת קרי מימיו שידוע שנמשך מהמוח משכן המחשבה, אך הם תקנו רק את אדה"ר עצמו, אבל לתקן גם את כל העולם כולו, לזה נתבקש שיהי' אומה שלימה כמ"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שפירש"י שבעים אומות מקבילים לשבעים נפש, והיינו כמו שמהות האדם שהוא כלול מכל הנבראים ואין לך דבר בכל העולם שלא יהי' ממנו כלול באדם ואפי' חלקי הרע שיש בעולם נמי נמצא קצת באדם באופן שהאדם הוא מורכב מכל הנבראים שבעולם הן מתחתונים הן מהעליונים, ובאשר הכל כלול בו ע"כ בכחו לתקן הכל כדאיתא בספה"ק, ובדוגמא זו הם ישראל באומות, שמכל כחות השבעים אומות נמצא בישראל, ומזה נסתעף מספר שבעים נפש באופן שישראל הם מורכבים מכל כחות השבעים אומות, וע"כ בכח ישראל לתקן את כל העולם, וכמו שכן יהי' לעתיד מה שלא עלתה ביד האבות:
10
י״אונראה שביציאת מצרים התחיל התיקון בשלשה אלה מחשבה דיבור ומעשה. ויש לומר עוד שבשלשה זמנים, היינו זמן היציאה, וזמן קריעת ים סוף, ושבועות, מקבילים לשלשה אלה, ואף שמצינו כל שלשה אלה בכל אחד מהזמנים האלו, מ"מ ידוע ששלשה אלה כלולות הן, באופן שבזמן היציאה הי' עיקר תיקון המעשה, ועל הים עוקר תיקון הדיבור, ובשבועות עיקר תיקון המחשבה, וכל אחד כולל בו גם את השנים זולתו:
11
י״בובזה יש לפרש דברי ר' מתיא בן חרש שלא הי' בידם של ישראל מצות כדי שיגאלו לפיכך ניתן להם שתי מצות פסח ומילה, וכבר הקשה עליו ר' אליעזר הקפר במכילתא וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצות שאין כל העולם כולו כדאי להם שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא את לשונם, אך יש לומר שר' מתיא בן חרש סבר שבאשר בפסח הי' זמן תיקון המעשה הי' נתבקש להם מצוות במעשה ולא נסתפקו בד' דברים שאין כל העולם כולו כדאי להם שהם רק בשלילת המעשה, ע"כ נצרכו לפסח ומילה שיהי' בידם זכות המעשה, ונכלל אז גם זכות הדיבור משה וישראל קורין את ההלל, וזכות המחשבה במה שהאמינו ויצאו ולא אמרו היאך נצא למדבר בלי מזון ומחי' וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, מ"מ עיקר התיקון הי' בחלק המעשה פסח ומילה:
12
י״גועל הים הי' עיקר התיקון בחלק הדיבור שהוא השירה כמ"ש השמיעני את קולך, ועליהם נאמר פי' פתחה בחכמה, ותכלית מה שנתבקש מהם אז הי' השירה כבמדרש שם כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם מיד אמרו שירה לפני הקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל הוי פי' פתחה בחכמה אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, עכ"ל. ומ"מ הי' שם נמי תיקון המחשבה והמעשה, האמונה כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו הוא חלק המחשבה, ומסירת הנפש בפועל שירדו לים עד חוטמם הוא חלק המעשה, אבל תכלית כל אלה הנתבקש מהם ועיקר התיקון הוא בחלק הדיבור שהיא השירה:
13
י״דובהר סיני הי' עיקר התיקון בחלק המחשבה שהעיקר הי' קבלת התורה שהעיקר בה הוא המחשבה כמובן וכמ"ש והגית בה יומם ולילה, ואמרו ז"ל אין הגיון אלא בלב כמ"ש והגות לבי תבונות, ומ"מ נכלל בה נמי הדיבור והמעשה, הדיבור במאמרם נעשה ונשמע, ועוד שבמכילתא שהי' עונין על כל הדברות על הן הן על לאו לאו, והעשיי' הי' מצות הגבלה ופרישה, הגבלה היא בפועל ממש כברש"י והגבלת קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה, ופרישה אף שהיא בשלילה מ"מ חכז"ל קראו מעשה באמרם עבוד פרישה, ואפשר שיצא להם מהכיבוס בגדים וטבילה הנאמר בפסוק זה של וקדשתם היום ומחר, ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, ומ"מ עיקר הי' תיקון חלק המחשבה:
14
ט״וולפי האמור הנה במ"ת נשלם התיקון בכל שלשה חלקים, ולולא הערב רב בחטא העגל הי' נשלם אז ונגמר תיקון הכללי מכל העולם, ואפשר שבאשר הי' אז הכוונה לתיקון הכללי של כל העולם ע"כ נחלק הדיבור לשבעים לשון והאומות שומעים קולות שהיו חושבים עליהם שהש"י מביא מבול לעולם, והתקבצו כולם אצל בלעם ואמר להם שהש"י נותן תורה לבניו כבמכילתא, ויש להבין דמאחר שלא הבינו כלל למה השמיעם את הקולות, אך לפי דברינו יש לומר שבא להם התעוררת נסתר אף שלא ידעו מה הוא, מ"מ אם היי נשארו ישראל באותו מצב הנכבד ולא הי' הקילקול של חטא העגל, הי' התעוררת זו מקשקש במעי האומות עד שהיו באים גם הם לתיקון וכמו שיהי' הענין לעתיד בב"א, אך בחטא העגל חזר כח הרע להתפשט והי' הפגם בשלשה אלו מחשבה דיבור ומעשה, הקבלה באלוה הוא פגם במחשבה ובכלל זה אפי' אלה שחשבוהו לאמצעי, מ"מ נחשב לחטא והוא חטא במחשבה כמו כל חטא ע"ז שהוא במחשבה, פגם הדיבור במ"ש ויאמרו אלה אלהיך ישראל, פגם העשי' במ"ש וישתחוו לו ויזבחו לו הרי נפגמו שלשה אלה, וחזר ונתקן בצד מה בתשובתם הגדולה ובשבירת הלב ושקבלו עליהם להיות דייש למלכיות ומרמם למה"מ, ובנדבת הלב למשכן, והוא תיקון במחשבה, ובעשיית המשכן הוא תיקון חלק המעשה, וירא כל העם וירונו ובתרגום ושבחו הוא תיקון חלק הדיבור, וזה הי' התחלת התיקון לישראל וגמר תיקון הכללי יהי' בב"א בביאת משיחנו, שאז ישובו ישראל למעלתם שהיו בעת מ"ת שהכוונה היתה אז לתיקון הכללי:
15
ט״זובמ"ש שבמ"ת הי' אז השלמה ותיקון לשלשה חלקי האדם מחשבה דיבור ומעשה יתבאר דרש הגלילאי, היינו שבשביל שלשה תיקונים הנ"ל זכו למעלות ומדריגות משולשין מקבילין לשלשה תיקונים, "אוריין תליתאי" הוא תורה נביאים וכתובים, תורה הוא במחשבה כנ"ל כמ"ש והגית בו יומם ולילה והגיון הוא בלב כמ"ש והגות לבי תבונות, נביאים הוא בדיבור כברש"י פ' וארא שנביא הוא מגזרת ניב שפתים, וידוע עוד למבינים שיניקת הנביאים מהמדות נקראים תרין שפתים, ואולי כוון רש"י ז"ל לזה, כתובים הוא בעשי' ונקראו ע"ש המעשה שהוא כתוב בפועל על הקלף:
16
י״ז"לעם תליתאי" זה כהנים לוים וישראלים, זה יובן עם מה שהגדנו בפ' נשא שכהנים לוים וישראלים הם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה מתיחס לכהנים שעבודתם בחשאי ומחשבה פוסלת בעבודתם, דיבור מתיחס ללויים שעיקר עבודתם היא השירה ועיקר שירה בפה, וכלשון המשנה דברו הלוים בשיר ובלשון הכתוב משה ידבר והאלקים יעננו בקול שפירש"י ערכין צוהו לשורר כי לוי הי', העשיי' מתיחס לישראל וכאשר נפסלו הבכורים באו הלוים במקומם וכן הכהנים, ואמרנו שם שהכהנים בחלק המחשבה והלוים בחלק הדיבור הם שליחי דרחמנא אך בחלק המעשה הם שליחי דידן, ע"כ המעשה מתיחס למשלחם שהם ישראל:
17
י״ח"ע"י תליתאי" הוא משה אהרן ומרים, נמי יש לפרש דהנה משה ואהרן הוא בחי' מחשבה ודיבור, משה בחי' מחשבה ואהרן בחי' דיבור כמ"ש ודבר הוא לך אל העם והי' הוא יהי' לך לפה ואתה תהי' לו לאלהים, וכמ"ש ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך, וכמ"ש הרמב"ן כאשר האלקים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם, ומרים הוא בבחי' העשי' וכמ"ש ותקח מרים הנבואה וגו' את התוף בידה, כי מעלתה בנבואה הי' באמצעות העשי' בכלי שהוא התוף, וכל אלו הדברים ידועין למבינים, והנה משה שהוא תליתאי לבטן יש בו מעלה השלישית שהוא הגדולה שבמעלות וכולל כל המעלות שלמטה המינו:
18
י״ט"ביום תליתאי" לפרישה יובן לדרכנו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששלשה ימי הפרישה הם להכין את גוף ונפש ושכל שמהם תוצאות מחשבה דיבור ומעשה:
19
כ׳"בירחא תליתאי" יש לפרש לדרכנו עפ"י דברי המדרש בטעם חודש השלישי כמו גיורת שצריכה ג' ירחי הבחנה, ופירש מהר"ל כדי שיהי' מובדלים לגמרי שהחודש הראשון יש לו צירוף אל לשעבר והשלישי אל להבא והאמצעי העושה הפירוד לגמרי, ולפי דרכנו יש לומר נמי כדי שיהי' פירוד לגמרי בין בגוף בין בנפש בין בשכל שמהם תוצאות מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל:
20
כ״אבמכילתא וגוי קדוש קראן גוי קדוש שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ויש להבין מהו הענין גוי קדוש לגוי אחד בארץ ומה ראי' זה על זה. ונראה דהנה בש"ס ר"ה (י"ז) בהא דגזר דין של ציבור מיקרע ע"י תשובה, ת"ש יורדי הים באניות וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' יודו לה' חסדו וגו' עשה להן סמניות כאכן ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין, הני נמי כיחידים דמו, ע"כ, ואף דמי לא עסקינן דיש רבים בספינה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דציבור מקרי שכל אחד מיצר בצער הכלל כולו ולא מפני צערו לבד, אבל יורדי הים שמתקבצין אנשים שונים שאין מכירין זה את זה וכל אחד מיצר בצרתו הפרטית ולא אכפת לי' בזולתו ע"כ כיחידים דמיא, עכ"ד, ומדבריו זצללה"ה למדנו ק"ו דלא מיקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה ותכלית אחת, שהרי אף ציבור לא מיקרי רק כשיש לכולם כוונה אחת, היינו שכל אחד מכוין עבור הכלל כולו, ק"ו דלא מיקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה ותכלית אחת, ולפי"ז מוכרח לומר דהא דישראל מיקרי גוי אחד בארץ היינו מפני שלכולם כוונה ותכלית אחת לעשות רצון אבינו שבשמים ותכלית הכוונה הוא צורך גבוה, דאם הכוונה הוא לצורך עצמו אפי' לירש עוה"ב עדיין כיחידים דמו דכל אחד מבקש תועלתו לבד, ע"כ אמרו ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וכו', והנה ענין קדושה אין הפירוש להיות נבדל מדברים פחותים לבד, דהרי המלאכים נקראים קדושים ואצלם אין שייך פחיתות כלל ושוב אין שייך לומר שנקראים קדושים שנבדלים מפחיתות, אלא ודאי שקדושה הוא שנבדל אף מעניני עצמו וכל תכלית כוונתו הוא צורך גבוה, וע"כ המלאכים נקראים קדושים שכל ענינם הוא לעשות השליחות, וזה שמו מלאך ששֵם הוא מהות הדבר וע"כ נקרא מלאך מלשון שליחות, והנה הוא ענין אחד עם מה שקראן גוי אחד בארץ, ואף שדבר זה כמעט איננו בחיק הטבע, באה ההבטחה שכל ישראל יהי' בכוחם להיות קדושים, ומייתי ראי' שנתקיים להם הבטחה זו ממה שאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, הרי שנתקיים בהם הבטחה זו:
21
כ״בבפייט שלפני הקדושה ביום א' מפורש שקטרוג המלאכים שאמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקשה לתנה לבו"ד, הי' אחר שאמרו ישראל למשה קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו, ואינו מובן למה המתינו בהקטרוג עד כאן:
22
כ״גונראה דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמרה מי גלה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו וכו', ויש לפרש הענין רז זה המתיחס למלה"ש דהנה במכילתא כשהרתיק הקב"ה על בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו זו היא ירושה שהורישנו מאבינו נגלה על בני עמון וכו' נגלה על בני ישמעאל וכו' וכשבא אצל ישראל מימינו אשדת למו פתחו כולם פיהם ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ויש לפרש שהאומית הנ"ל בחנו טבעם שאין בהם כח לקבל זה, אבל ישראל לא בחנו כלל את טבעם אלא השכילו שבאם יצוה עליהם לעשות מה שהיא יתירה על טבעם בודאי יתוסף להם כח, וע"כ אחת הוא להם אם המצוה היא כמסת טבעם או יתר מטבעם, ע"כ אמרו נעשה ונשמע כי הם מוכנים תמיד להעשי' כי עם המצוה יבוא להם הכח לעשותה, וזהו הענין רז שמלאכי השרת משתמשין בו שהמלאך כל מהותו הוא השליחות ומשתנה שמו שהוא מהותו לפי השליחות, וא"כ אחת הוא לו דבר קשה או קל, שבאם נשתלח לדבר קשה נשתנה מהותו ליתר שאת וקשה, ואם לדבר קל אז מהותו נמי קל, וע"כ מלה"ש משתמשין בלשון זה עושי דברו לשמוע בקול דברו, ומעתה מובן שלא הי' פתחון פה למלה"ש אשר להם ראוי ליתן התורה ולא לישראל באשר מהותם זך וראוי יותר לתורה, שהרי ישראל למטה נמי יש להם מעלה זו שישתנה מהותם לפי המצוה, ואם חמדה גנוזה זו צריכה למהות יותר זך ונכבד בודאי ישתנה מהותם למהות יותר זך ונכבד, ולדעת זה ניתנה להם התורה ושוב ישראל הם ראוים לתורה יותר מהם כי אצלם אין זה רבותא כ"כ כי כך מהותם וטבעם מעולם, אבל ישראל שהם בו"ד קרוץ מחומר אם ישכילו זה שישתנה מהותם לפי מסת המצוה הוא רבותא יותר, ולמשל מי שעושה צפור של מתכת שיצפצף הוא חביב יותר מצפור חי שיצפצף, ואת זה כונסין לסגולת מלכים:
23
כ״דאך כשקרבו אל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות, הנה שכחו מה שהשכילו מקודם כי לפי מה שהשכילו מקודם שמהותם ישתנה לפי מהות המצוה והצורך שוב לא שייך החשש פן נמות שהרי יתחדש להם טבע ומהות לפי הצורך, ואם לפי מהותם דהשתא לא יכלו לסבול להשאר בחיים ינתן להם מהות נכבד שיהי' בכחם לסבול, אלא שכחו ומחלו על מתנה טובה זו שישתנה מהותם לפי מסת המצוה, וע"כ עתה כשאמרו זה מצאו המלאכים מקום לקטרג חמדה גנוזה כנ"ל:
24
כ״הויחן שם ישראל נגד ההר, ברש"י כאיש אחד בלב אחד, ואיתא במדרשים שבקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל בשעה שיצאו ממצרים והיו חלוקין אלו על אלו וכו' והיו נוסעין במריבה וחונין במריבה כשבאו לסיני השוו כולם אגודה אחת וכו' אמר הקב"ה הרי הגיע השעה ליתן תורה לבני, ביאור הדברים דהנה בפשיטות יש לומר דהיות כל התורה הוא שם אחד משמו של הקב"ה כמ"ש בספרים הקדושים ולעומת ששים רבוא אותיות של תורה הם ששים רבוא נשמות ישראל, וכשפירוד לבבות ומריבה ביניהם הוא דוגמת הי' ח"ו פירוד בין אותיות של שמו ית"ש יותר מכפי הצורך, וידוע דכל תיבה שבתורה שנחלק לשתים הרי הספר פסול, ע"כ בלתי אפשר ליתן להם את התורה אלא כשהם כאיש אחד בלב אחד ואין פירוד בין אחד לחבירו אלא כפי מסת הצורך, הקטן מכבד את הגדול ונערים את הזקנים הכל כפי סדר התורה, לא מרוחק יותר מדי כי אז הי' גורם פירוד בין אותיות שצריכים להיות סמוכים, ולא מקורבים יותר מדי כאמרם ז"ל שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, והי' גורם התקרבות התיבות יותר מדי שנקראת כתיבה אחת שהיא פסול, ובזה יומתק הלשון כאיש אחד בלב אחד, כאיש אחד היינו כמו אברים פרטים שבאיש אחד שזה יד וזה רגל וכל אבר יש לו כח מיוחד, ואם יתחלפו הכחות האדם מקולקל, ואף שלפי השקפה השטחית יתראה כחלוקה אין זה חלוקה אלא אדרבה שזהו תכלית התאחדות באשר כח הפנימי מצרפן ומאחדן וזהו בלב אחד שהלב היא הפנימית שבאדם והוא מאחד את כל האיברים, ע"כ אז דווקא הגיעה השעה ליתן להם את התורה, ואם לא היו כאיש אחד או שלא הי' בלב אחד אם הי' חסר להם אחד משתי אלה לא הי' ראוי ליתן להם את התורה שהרי הי' כאלו ח"ו אותיות התורה מקורבין יותר מדי או מרוחקים יותר מדי:
25
כ״וויש עוד לומר דהנה יציאת מצרים היתה בזכות שלשת האבות כמ"ש ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וכן כתוב נגד אבותם עשה פלא, והנה ג' האבות הם לעומת ג' אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה, וכנס"י למטה הוא לעומת הא האחרונה שבשם והיא מדתו של דוד המע"ה שהי' מרכבה למלכות שמים, ודוגמתן התורה אוריין תליתאי מקבילה לשלשת האבות ג' אותיות הראשונות שבשם וכנס"י למטה בזמן שנעשים אגודה אחת הם מרכבה למלכות שמים לעילא כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' ואז הם דוגמת הא אחרונה שבשם וא"כ ישראל למטה שהם דוגמת הא האחרונה שבשם מקבלי התורה שהיא לעומת שלש אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה, נעשה מהם יחוד כל שם הוי' ב"ה, אבל נתינת התורה כשהם בפירוד לבבות ואינם מרכבה למלכות שמים הי' פירוד בין הדבקים וגורם ח"ו פירוד בין אותיות השם ח"ו, וע"כ כשהיו כאיש אחד בלב אחד ונעשו מרכבה למלכות שמים והם דוגמא להא האחרונה אז הגיע השעה לנתינת התורה שיהי' יחוד השלם, ולפי האמור מובן צורך התאחדות והתקשרות כל ישראל יחד בחג הזה ביתר שאת ויתר עז, וכמסת ההתאחדות לבב כל ישראל זוכין להארת החג וקבלת התורה:
26
כ״זועתה אם שמוע תשמעו בקולי, יש לדקדק בלשון ועתה שלכאורה יותר הי' צודק לשון והי' כמ"ש והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו', שלשון ועתה משמע חידוש מה שלא הי' מקדמת דנא, ונראה שמזה דייק המכילתא הובא ברש"י אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, ויש לומר עוד דקאמר עתה דווקא ולא מקדמת דנא וקאי אמאי דסליק מני', אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, והיינו דבאמת איש אשר יצה"ר שופטו ותוקפו בכח בלתי מובן איך אפשר שיקבל עליו בלב שלם עיל תורה ומצות שכמעט אין לבו ברשותו, לזה אמר הכתוב הלוא תראו מה שעשיתי למצרים, והיינו שהיו כחות טמאות כחות מצרים תוקפם בכח שהרי היו במ"ט שערי טומאה, ואעפ"כ העליתי אתכם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא על כנפי נשרים רומז שהי' בעפיפת גובה בדילוג ובלתי סדר הדרגה כלל, שהרי בימי מספר אלה נתעלו כ"כ ונשתנה מהותם עד שאין להם עוד שום צירוף לטומאת מצרים [ועיין ספורנו], ועתה עתה דווקא שאין עליכם עוד שום כח מכריח מכחות מצרים שכל הכחות חלפו להם, הגיע העת שתקבלו עליכם לשמוע בקולי ולשמור את בריתי, וזה נשאר גם לדורות שהאיש הרוצה ובא לקבל עליו עול תורה ומצות ביו"ט זה אין לו שום מונע מרוע מצבו שלשעבר וכאמרם ז"ל מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם:
27
כ״חויש לפרש שזה עצמו הוא דיבור אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כלומר אל תתמהו איך אפשר שתקבלו עליכם מלכותי, שהרי ראיתם שהוצאתי אתכם מארץ מצרים מבית עבדים ואין לכם מונע מלשעבר, א"כ תוכלו לבטוח שלא יהי' לכם מניעה גם בעתיד משום צד:
28
כ״טויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה', ויש לדקדק דבודאי כשעלה משה להר היו כל ישראל למטה עומדים ומביטים אחריו ומצפין לביאתו כמובן, וא"כ איך יתכן לומר שיקרא לזקני העם, דמשמע שהי' צריך לאהדורי בתרייהו ולקרא אותם, ובאמת שלא מצינו לשון זה עוד בכל הפרשה ולא בהפרשה שלהי משפטים, ובודאי מטעם הנ"ל שלא יתכן לשון ויקרא אלא למי שאיננו עומד לפניו וצריך לאהדורי בתרי', או להעומד מבחוץ וקורא אותו לכנוס לפנים או לקרב הלום, א"כ למה כתיב כאן לשון ויקרא לזקני העם:
29
ל׳ונראה לפרש דהנה כתיב אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל פירש"י לא פחות ולא יותר, ויש להבין בשלמא לא פחות ניחא, אבל לא יותר למה, ומה אכפת לי' אם הי' מוסיף לדבר אתם להמשיך לבם של ישראל לאביהן שבשמים, ובזוה"ק כך אמר הקב"ה למשה במלה דא הוי לי שליחא מהימנא לאמשכא ישראל אבתראי, אלמא שכוונת הכתוב להמשיך את לבם ולמה הזהירו לבל יוסיף:
30
ל״אונראה הטעם משום דיש באלה הדברים ענינים פנימיים נעלמים ואם יגרע או יוסיף בתיבות אף שלא תתחלף כוונה החיצונית מ"מ כוונה הפנימית שבהן תשתנה או תשחת בהכרח כמובן, אך עדיין יש לשאול מה תועלת בהכוונה הפנימית שבהדברים אחרי שהם נעלמים ובלתי מובן לישראל, ונראה דהנה מהות משה איתא בספר הגבורות ששמו מורה עליו שהוא צורה נבדל מחומר, וזה שאמרה בת פרעה כי מן המים משיתיהו שהמים הם חומרים והוא משוי ונבדל מהחומר, עיי"ש, והנה מה שדברים פנימים אינם נודעים לכל הוא מפני שהחומר מאפיל ומחשיך, וע"כ משה שהי' נבדל מחומר הי' משיג מה שלא נודע לזולתו, וע"כ נמי כשהי' צריך שיהי' פנימית הדברים מובנים לכל ישראל הוצרך מקודם להגביה את ישראל למדריגתו, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקר לויקרא, שלשון ויקר משמע שהדיבור השפיל ממדריגתו עד מקום מעמד הנדבר, אבל ויקרא משמע שקרא והגביה את הנדבר שיתקרב הלום, עכ"ד, ולפי"ז יש לפרש הא דויקרא משה אל זקני העם היינו שקירב אותם למדריגתו ומחמת זה הבינו פנימית הדברים כנ"ל, וע"כ לא נזכר שוב לשון הזה בכל הפרשה, כי נשארו במדריגה זו עד אחר כל המעשים ולא הוצרך עוד לקרא אותם עוד, ולפי האמור יובנו דברי זוה"ק הנ"ל במלה דא הוי לי שלוחא מהימנא, שלכאורה אינו מובן מהו במלה דא דווקא, אך לפי דברינו יתפרש במה שקרא אותם והגביהם והבינו פנימית הדברים זה עצמו הי' סיבת המשכת ישראל אחרי המקום ב"ה וב"ש:
31
ל״בלא תשא וגו', הנה ברש"י בדיבור לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהן מיתת ב"ד אף לא תגנוב דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד, עכ"ל, ויש להבין הרי לא תשא אין בו מיתת ב"ד אף שנכתב בין דיבור השני והרביעי שבשניהם יש מיתת ב"ד, ונראה דהנה בש"ס שבועות (ל"ט.) שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא וקחשיב שמה חומר הגדול שבה, ומסיים דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלין אותן, וא"כ יש להבין אחר שיש בו חומר כ"כ למה אין בו מיתת ב"ד אלא מלקות כשאר לאו דעלמא, ונראה דענין עבירת שבועת שקר הוא שמאמת את השקר באמיתת הש"י, והנה שקר אין לו רגלים ואין בו קיום היפוך אמיתת הש"י הי' הוה ויהי', וע"כ יש בו חומר יותר מכל עבירות כבש"ס שבועות הנ"ל, אך קלקלתו זה תקנתו שבאשר שקר אין לו קיום אין להעבירה קיום כ"כ בגוף האדם להביאו לידי מיתה שלא יוכל להשתנות עוד לחיות, כי העבירה עצמה הוא העונש בסוד תיסרך רעתך כנודע, וע"כ א"א שתביא עונש יותר ממהותה וזהו שאמרו ז"ל ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, היינו דבעוד שלא נעשה בו הנקיון יש לו חומר יותר מכל עבירות, אלא שזו יש לה נקיון, ובכל עבירות כה"ג הי' בא עלי' מיתת ב"ד באשר יש להעבירה קיום בגוף האדם א"א לה נקיון ושוב מביאתו לידי מיתת ב"ד, אבל עבירה זו אף שיש בה חומר שמנפש ועד בשר תכלה, היינו רק באם לא נעשה לה נקיון, וע"כ שוב יוצדק לומר עלה ג"כ שדבר הלמד מענינו שמסלקת החיים מהאדם באם לא נעשה לה נקיון ודו"ק:
32
ל״גויש לומר דכן הוא נמי במדות האדם שיותר נקל לאדם להשליך ממנו מדת השקר שהוא הצביעות והחניפות והשקרים יותר משאר מדות הרעות ששאר מדות הרעות יש להם יותר קיום בגוף האדם משקר שאין לו רגלים ואין לו קיום, ע"כ איש אשר נדבה רוחו אותו לחסות תחת כנפי השכינה ראשית דבר יקשר עצמו בקשר אמיץ להשליך השקר, ואז רק אז יפתח לו פתח לילך בדרך התורה המביאתו לחיי עוה"ב, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקודם נתינת התורה הי' מלחמת עמלק שהוא יסוד השקר כאמרם ז"ל אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וכסות ולשון שינה, דאם לא הי' נסתלק כח עמלק מקודם גם נתינת התורה בקולות וברקים לא הי' מועיל ששקרותו של עמלק הי' מוצא תירוצים על הכל, עכ"ד, וכמו בכלל כן בפרט, השקר מוצא תמיד תירוצים על כל מיני התעוררות והתפעלות ואת כולם ישא רוח השקר הזה, הש"י יצילנו וישם את חלקנו מהעובדים לפניו באמת:
33
ל״דדכ"ע בשבת נתנה תורה, בפשיטות יש לומר הטעם דהנה אורייתא וקב"ה כולא חד וכל התורה הוא שם משמותיו של הקב"ה, והנה כתיב באשת מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, ובכן יש להפליא אם בראיית המלאך כך, איך אפשר לאדם קרוץ מחומר לקבל את התורה שהיא אלקית, אך יש לומר דשבת היא יומא דנשמתא וכבר אמרנו שבשבת הגוף בהכרח טפל להנשמה, וזהו ויום השביעי שבת לה' אלקיך היינו שגוברים כחות הרוחניים, וע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו, וע"כ באמצעות שבת הי' אפשר לקבל התורה:
34
ל״הבדיבור כבד בפייט קיים כיבודם ומוראם כחקים, ויש להבין הלוא כיבוד או"א הוא ממצות השכליות ואינם מכלל החקים, וגם בפייט זה עצמו מאריך לעיל מינה בטעם המצוה שהיא כתשלום גמול או"א, ופתאום דלג לחקים. ונראה דהנה מצד תשלום גמול שהוא דבר שהשכל מחייב יש להאומות ג"כ אחיזה במצוה זו וכמ"ש מהר"ל בדברי הש"ס קידושין בהאי נכרי באשקלון דמה בן נתינה שמו, וע"כ עשו נמי הי' מקיים כיבוד אב, ובכן אם ישראל מקיימים מצוה זו מפאת שהשכל מחייב לתשלום גמול יש לעשו נמי חלק במצוה זו, לזה באה המצוה שיסלק את זה שהשכל מחייב אלא יעשה המצוה מצד המצוה שבו כמו שהיתה חוקה לבד ובזה מסלקין כח עשו:
35
ל״וולפי"ז יש להבין טעם שכר מצוה זו היא אריכת ימים, כי אריכות ימים בא ממקום גבוה מאד כידוע למבינים, מקום שאין כחו של עשו מגיע לשם, וחוצפא מלכותא בלא תגא שנהפך לו לכרת כנודע, וכמו שישראל מגביהין את המצות לעשותם כחקים ומסלקין בזה כח עשו, ע"כ שכרם נמי ממקום שלמעלה מכח עשו, והבן:
36