שם משמואל, שבועות ח׳Shem MiShmuel, Shavuot 8
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳יש לדקדק למה לא כתיב בתורה טעם הרגל שהוא זמן מתן תורתינו, כמו טעם פסח שהוא זמן יצי"מ, סוכות כי בסוכות הושבתי וגו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שענין מתן תורתינו נכלל בלשון שבועות, והיינו דלכאורה אינו מובן דשבועות שאנו מונין הוא קודם הרגל, ולמה יקרא הרגל שבועות, וי"ל הטעם מפני שלעומת ספירת השבעה שבועות ניתן להם אח"כ התוה"ק כסף צרוף מזוקק שבעתים, וא"כ במה שנקרא חג השבועות, בזה עצמו נזכר הטעם מתן תורתינו עכת"ד, ולדידי יש להוסיף בה דברים, דהנה ידוע שטבעי האדם מתחלפין במדותיהם, זה נוטה לאהבה וחסד, וזה לדין וזה לרחמים וכו' והגורם לזה הוא הן מפאת שורש הנשמות ומקום מחצבתה והן מפאת התמזגות יסודי הגופים והמזונות והאקלימים, וא"כ מובן שאינו בטבע שיתקבצו באדם כל המדות ע"צ הטוב, אלא אדם שהוא בטל לדעת התורה ואין לו רצון אחר כי אם אל אשר יהי' שמה הרוח ורצון התורה, וכמו בהמה דאדעתא דמרה קאזלא, לאיש הזה יתכן שיתקבצו בו כל בחינות הטובות וכל מדה נכונה, וכמו פינחס שקנא לה' והרג את הנפש והוא כהן לאל עליון איש החסד, וכן בכל אדם לאחוז במדות אהבה ועם זה לאחוז במדות הרוגז כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, וזה יתכן רק מצד הביטול לדעת התורה, וזהו ענין הספירה שאיתא בספרים שהוא לזכך את המדות, ואינו מובן איך יספיק זמן של מ"ט ימים לתקן את כל המדות, והלואי יספיק לזה כל ימי חלדו, אך הוא הדבר, שזמן הספירה איננו נדרש שבהן יזדככו המדות בעצם שיעתקו מטבעם ויקנו טבע אחר על צד הטוב, אלא שיקנה האדם מדת הביטול לדעת השי"ת ולתורתו, וזהו ענין חג השבועות, שכמו מאז לרגלי הביטול להשי"ת שקנו בימים ההם מיצי"מ עד מ"ת והקדימו נעשה לנשמע שהוא ענין התבטלות לרצון השי"ת כמו שהארכנו בזה כבר, והוא ענין רז שמלאכי השרת משתמשים בו שהם בטלים בתכלית ואין להם שום מציאות נפרד וכל מציאותם ושמם הוא רק השליחות שנשתלחו, ומזה נשאר רשימה לדורות שבימי הספירה ישראל מטהרים את לבם וקונים בחי' הביטול, וע"כ נתקבץ בהם כל מדה נכונה, והוא התכללות מדות האדם בפרט ובכלל, כי כמו שהאדם מצבו בפרטות, כן הוא נכלל בכלל ישראל, ושוב כלל ישראל מסייע לכל פרט להתבטל עוד יותר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם תלמידי רע"ק שמתו מפסח עד עצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, כי אז הוא זמן התכללות, וע"כ נענשו על העדר התכללות, עכת"ד, וידוע שמדה טובה מרובה, שהביטול והזדככות של היחיד מועיל לכל כלל ישראל, ונסתייע שוב כל אחד מצד הכלל, עד שזוכין להארות חג השבועות, היינו להארות מ"ת כסף צרוף מזוקק שבעתים, כי כמו שהיא טהורה וכלולה מכל טובה שבעולם, כן א"א שתנוח בלב האדם, רק כשהוא כלול מכל מדה טובה, וע"כ באמרו חג השבועות, הרי הוא כאילו אמר חג התורה המזוקקת שבעתים:
2
ג׳במדרש שיר השירים (א' י"ח) עד שהמלך במסיבו עד שהממ"ה הקב"ה במסיבו ברקיע כבר הקדים שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר וגו' ישנו להם כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה וכו' והי' משה מעורר לישראל ומוציאן לאפנתי של ממ"ה הקב"ה שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלקים, ע"כ במדרש, והכל תמהו היתכן ששכבו לישון בידעם שלמחרת בבוקר יהי' מ"ת, וזה היום שקווהו מצאוהו, ולא היו לבותיהם נפעמים בקרבם לפחוד אל ה' ואל טובו:
3
ד׳ונראה דהנה בב"ר פרשה י"ב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום ובה"א מחשבה ומעשה ביום, וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח, דידוע כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ומה שיקרא לזה מחשבה, נקרא לגבוהים שעליהן מעשה, וידוע דב"ש הם מעולם המחשבה ע"כ מה שב"ש קורין מעשה, יתכן שב"ה יקראו אותו מחשבה, וע"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומה שב"ש קורין מחשבה גם ב"ה מודו שהי' בלילה, ואמרנו עוד דכמו דבדבר ה' שמים נעשו, היינו עולמות הנגלים נבראו בדיבור, שדיבור הוא התגלות המחשבה, כמו כן פנימית העולמות שהוא הנעלם נבראו במחשבה שהיא נעלמת, באופן שבדיבור הנגלה נבראו עולמות הנגלים ביום, ובמחשבה שהיא נעלמת נברא עולם הנעלם בלילה:
4
ה׳והנה ידוע שעשרת הדברות הם לעומת עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, ונתינת התורה לעולם חשוב כחידוש בריאה הכללית, וע"כ י"ל שכמו בחידוש בריאה הכללית הי' הנגלה ביום והנעלם בלילה כן בנתינת התורה, לבריאים הנגלים ניתן ביום, אבל לנשמות הנעלמים ניתן בלילה, ומובן שקבלת הנשמות בלי הגופים יתכן באופן היותר נעלה שהגוף איננו מפסיק, אך הנשמות הרי הן מלובשות בגופים, ולא יתכן שתהי' נתינת התורה לנשמות בלי הגופים, וזה הי' טעמם של ישראל שהלכו לישון, למען תהי' אז הנשמה בלתי מלובשת בגוף כידוע שבעת השינה הנשמה יצאה מהגוף ולא נשאר בו אלא קוסטא דחיותא, ואז יתכן שתקבל נשמה שהיא נעלמת את נעלם התורה באופן היותר נעלה:
5
ו׳אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו', יש לדקדק בלשון ועתה שלכאורה יותר יוצדק הלשון והי' אם שמוע וגו' כמ"ש בפרשת ק"ש, וברש"י אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, אבל לפי"ז נראה המקרא מסורס שהי' לו להקדים תיבת אם לתיבת עתה. ולמה הקדים תיבת עתה לתיבת אם כמ"ש המזרחי:
6
ז׳ונראה לפרש עפ"י פירש"י וא"ע בפסוק והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, בעבור זה בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה מרור הללו, ובא"ע הטעם שלא הוצאתיו ממצרים רק לעבדו ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה עיי"ש, וא"כ אמר הכתוב לא שההוצאה ממצרים הוא סיבה להמצוות, אלא אדרבה המצוות הם סיבה לההוצאה ממצרים, שכל עצמה של ההוצאה הוא בשביל לעשות המצוות, ויש להבין דלפי"ז הי' יוצדק יותר לומר בעבור זה עשה ה' לי שהוציאנו ממצרים, והי' במשמע שהעשי' שעשה ה' לי דהיינו ההוצאה ממצרים היא בעבור שאקיים מצוותיו, אבל באמרו עשה ה' לי בצאתי ממצרים, משמע שהעשי' שעשה ה' לי היא זולת ההוצאה אלא שהיתה בזמן ועם ההוצאה, ונראה לפרש דהנה לב"נ ניתנו שבע מצוות כמספר שבעת ימי בראשית באשר הם נגררין אחר הטבע כמ"ש מהר"ל, ולישראל ניתנו תרי"ג מצוות דאורייתא, וז' דרבנן כמספר גימטריא כתר, שכתר מלכות הוא ענין הבדלה שמלך מושל על העם ואין העם מושלים בו, כן ישראל הם מובדלים ולמעלה מעולם הטבע, והם מושלים על הטבע ואין הטבע מושלת עליהם, כך היתה הכוונה במ"ת לולא חטאו בעגל, ואפי' אחר החטא נמי נשאר בהם כח למעלה מהטבע לשמור את כל המצוות, כי מצד הטבע בלתי מובן איך ביכולת האדם לשמור כל מצותי' של תורה, מה גם דיני טומאה וטהרה אין בנו מושג איך היו שומרים ישראל, אבל באשר ישראל יש בהם כח נעלה מן הטבע ביכולתם לשמור הכל, וע"כ עשו וישמעאל כשהרתיק עליהם ליתן להם את התורה שאלו מה כתיב בה, שרצו להבחין אם הוא לפי טבעם, אבל ישראל לא שאלו כלל כי השכילו שכל מה שיצטוו לעשות לא יהי' בכח הטבע למנוע מהם, יהי' מה שיהי', ונראה שישראל השיגו מדריגה זו להיות למעלה מהטבע, מפני שכל הוייתם לעם הוא למעלה מסדר הטבע, שכל הוייתם לעם הוא ביצי"מ שמקמי הכי היו כעובר במעי בהמה כבמדרש, והוייתם לעם הי' באותות ומופתים נסים ונפלאות יוצאים מהיקש הטבע, ע"כ נשאר בהם מעלה זו שיהי' כחם למעלה מהטבע:
7
ח׳ובזה יש לפרש את הכתוב הנ"ל בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כפירש"י בשביל שאקיים מצוותיו, היינו שעשה ה' לי "אותות ומופתים נסים ונפלאות" בצאתי ממצרים, אף שהי' יכול השי"ת לקיים את ההבטחה לאאע"ה בברית בין הבתרים ולהוציא את בניו ממצרים ע"י דרך הטבע בלתי מעשים יוצאים מהיקש הטבע, כי השי"ת כל יכול, ולמה שינה עליהם סדרי בראשית, ויקשה ביותר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי באשר הביט בתורה וברא את העולם, סדר הטבע הוא סדר התורה, וכל הנסים שיוצאים מסדר הטבע הם כעין עקירת דבר מן התורה, אלא שהותר לנביאים לעשות נסים כדי לקדש שם שמים כאמרם ז"ל מוטב שיעקר אות אחת מן התורה כדי לקדש שם שמים בפרהסיא, וכל זה ניחא בנביאים שהראו אותות ומופתים, כי לא הי' אפשר להם לקדש שם שמים באופן אחר, אבל השי"ת שהוא כל יכול ואפי' אם הי' יצי"מ עפ"י דרך הטבע הי' אפשר לו לקדש שמו ברבים, וכמו לעתיד שיסתלק החושך מהעולם ואז מעצמם ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, וא"כ הי' חשוב כעקירת דבר מן התורה בחנם, וידוע שהשי"ת שומר מצוותיו, וא"כ למה עשה ה' לנו אותות ומופתים בצאתנו ממצרים, אך התירוץ הוא שעשה ה' ככה כדי שישראל יהיו למעלה מהטבע ויהי' ביכולתם לשמור המצוות, וזה שאה"כ בעבור זה "היינו שאקיים מצוותיו", עשה ה' לי "אותות ומופתים נסים ונפלאות בצאתי ממצרים":
8
ט׳ולפי האמור יתפרש בטוב טעם מקרא דידן אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, "היינו שהכל הי' למעלה מסדר הטבע" עד "ואביא אתכם אלי", "היינו שנעשיתם במדריגה זו להיות גם אתם למעלה מהטבע" ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ועתה דייקא, עתה שהנכם במצב כזה למעלה מהטבע הנכם מוכנים לכל המצוות ואין דבר קשה עליכם, הנני מתנה עמכם תנאי זה אם שמוע תשמעו וגו' אז אקיים בכם כל יעודים הטובים, כי זולת זה שהם למעלה מהטבע הי' כמתנה ע"מ שתעלה לרקיע שהתנאי בטל:
9
י׳וכל העם רואין את הקולות, פירש"י רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר, נראה, דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק למה נצרך לצוות על הגבלה, שבלא"ה נמי לא הי' אפשר להם לקרב יותר מהגבול, שהרי אף עד הגבול לא עצרו כח לעמוד והיו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל, ולשיטת רש"י ביצה (ה':) הי' מקום לומר שנצרך הציווי על אחר מ"ת עד המשכן, אך לשיטת התום' שתיכף אחר מ"ת בו ביום הותרו, א"כ כל הציווי הי' על שעת מ"ת, והרי לא הי' להם לקרב מחמת פחד [וגם לשיטת רש"י יקשה הא דנאמר למשה בשעת מ"ת רד העד בעם שחוזרין ומזרזין את האדם בשעת מעשה, והרי לשעת מעשה לא הוצרך כל עיקר] ותירץ דכל הפחד שהי' להם הוא יראה עילאה וזכו לזה בזכות שקבלו עליהם מצוות הגבלה עכ"ד, ולפי"ז צ"ל דהא דחזר וזירזן בשעת מעשה, אף דכבר קבלו עליהם, מ"מ אינו דומה התשוקה דבשעת משעה לתשוקה הקודמת, ובשכר הגבלה דבשעת מעשה לחסום את תשוקה הגדולה זכו ליראה עילאה:
10
י״אונראה להמתיק הדברים, דהנה הא דהיו נרתעיין לאחוריהם י"ב מיל מפורש שהי' מחמת הראי' כמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, וידוע שיראה הוא אותיות ראי', וע"כ לעומת הראי' השיגו היראה, והנה אמרו ז"ל במרע"ה בשכר ויסתר משה פניו וגו' זכה לתמונת ה' יביט, כן נראה שהי' לישראל בשכר קבלת מצוות הגבלה לעמוד מרחוק אף שהי' בתכלית התשוקה לקרב ולראות עוד יותר, זכו למרחוק ה' נראה לי, ומחמת הראי' זכו ליראה עילאה, ולפי"ז י"ל שמזה עצמו בא שהיו רואין את הנשמע, שמאחר שזכו למראות אלקים ונתקיים בהם מרחוק ה' נראה לי, נזדכך בהם חוש הראי' וזכו לדקות הראי' במה שאין נתפס בו חוש הראות, ע"כ ראו נמי את הנשמע:
11
י״ברד העד בעם פן יהרסו וגו' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו, ויאמר אליו ה' לך רד וגו' וברש"י שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ונראה לפרש שגם מרע"ה ידע שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ומ"מ לפי השערתו שפיר אמר כי אתה העדותה וגו', דהנה במדרש בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדין ולא משכחין באו אצל משה וכו' דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' חזרו להיות למדים ושוכחים, והנה מה שנצרך זירוז בשעת מעשה ולא סגי בזירוז דמעיקרא מחמת שהמשך הזמן מכהה אור הציווי ואיננו עומד כמו חי לפניו, ולפי זה אם לא אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה והיו למדין ולא משכחין, כי המשך הזמן לא הי' פועל שינוי במקבל הדיבור, בוודאי גם ציווי דהגבלה הי' נשאר כמו חי עומד לפניהם, וא"כ לא היו צריכין לזירוז בשעת מעשה, וע"כ מרע"ה שלא ידע מקודם שיאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שפיר אמר כי אתה העדותה וגו' ולא צריכין זירוז, אך השי"ת שראה מקודם מה שיהי' אח"כ השיב אליו לך רד לזרז בשעת מעשה, ולא הי' יתכן להודיע לו הטעם שישתנה מצב הדבר, שא"כ היו מוכרחין כידוע, וע"כ נאמר לו סתם גזירה בלא טעם:
12
י״גבפייט שלפני הקדושה יום ב' שמחמת שאמרו למשה קרב את ושמע אף שהשי"ת הודה לדבריהם ואמר מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי, מ"מ אבדו אז המעלה שנאמר עליהם אני אמרתי אלקים אתם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון, וזה פלא שרק מחמת חטא העגל חזר עליהם להיות מתים, ועד אז אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משיעבוד מלכיות, ומה ענין זה להא דאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה שהי' בו ביום של מ"ת לכל הדיעות:
13
י״דונראה עפ"י דברי המדרש בשעה שאמר ה' אנכי ה' אלקיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין, וכן כשאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, וכשבאו אצל משה ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חוזרין להיות לומדין ושוכחין וחזר יצה"ר למקומו, וממילא מובן, דאלמלא אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה שלא היו שוכחין והי' יצה"ר נעקר מלבם, לא הי' אפשר שיטעו בעגל, והנה זה סיבה לזה, א"כ הא דדבר אתה עמנו הי' סיבת הסיבה להא דנגזר עליהם מיתה, והוא שורש הדבר, ע"כ חשב לי' הפייטן שזה הי' סיבת הגזירה:
14
ט״ווקול שופר חזק מאד, יש להבין קול שופר למה הי' בא, דקולות וברקים ולפידים י"ל שהיו כדי לייראם ולבהלם ולפשט את העקמימיות שבלב, אבל קול שופר, הגם שמעורר חרדה כמ"ש אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכמו שכתבו בטעם שופר של ר"ה, מ"מ אחר הקולות וברקים ולפידים שעוררו בקרבם פחד ורעדה עד מאד, שוב בכלל מאתים מנה:
15
ט״זוי"ל עפ"י מה שאיתא בספרים בענין שופר של ר"ה שקול השופר שהוא הבל היוצא מן הלב הוא מורכב מאש ומים ורוח, והם שלשה יסודות אר"מ ויסוד עפר אין בו אלא שגוף השופר הוא גשם נרגש מיסוד העפר, ונשלם בו כל ארבע יסודות ארמ"ע והם לעומת ארבע אותיות הוי' ב"ה, והנה זהו בשופר של ר"ה שהקול הוא ע"י כלי השופר, אבל במ"ת שהי' קול לבד בלי כלי השופר, הי' בו רק ג' יסודות אר"מ לעומת שלשה אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה, ונרמז לישראל, שהם במעשה המצוות ישלימו את אותיות שם הגדול בעולם, כידוע למבינים שבמעשה המצוות בפועל משלימים את האות הא בסוד פועל צדק כמ"ש הזוה"ק, ובשביל זה עצמו חרדו מאד יותר מבשביל כל הקולות והלפידים:
16
י״זובזה יש לפרש כפל המקראות, כתיב ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה, וכתיב קרא אחרינא והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד, הרי ששתי חרדות היו שם, חרדת העם וחרדת ההר, ובפשיטות אחר שחרד כל ההר בוודאי כל העומדים חרדו, אך לפי דרכינו, חרדות שונות היו שם, חרדה בגשמית שהיא בכלל חרדת ההר, וזה נמשך מפני אשר ירד עליו ה' באש, והאוה"ח הסביר זה שהי' כמו אבני כבשן המתנענים שהאש פועל בהם, ועוד הי' שם חרדה נכבדת להעם בלבד מחמת קול השופר, שהבינו מה שרומז את גודל וחשיבות הקבלה שקבלו עליהם להשלים את שם הגדול והנורא:
17
י״חבתלתא א"ל מצוות הגבלה ברביעי עביד פרישה, פירש"י אע"ג דפרישה מקמי הגבלה כתיבה, הגבלה עוד בשלישי נאמר להם, וכבר דקדקנו הלוא מצוות הגבלה התחילה מיום מ"ת, וכמו שנראה מהא דנאמר אז למשה רד העד בעם, שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ומצוות פרישה התחילה שלשה ימים מקודם, ולמה בציווי הקדים הגבלה לפרישה, וכבר הגדנו בזה בכמה אנפי, ואין בהמ"ד בלי חידוש:
18
י״טונראה דהנה בעיקר מצוות פרישה פירש"י כדי שיהיו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה עכ"ל, משמע שכל הפרישה היתה לתועלת הנשים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה ע"ז מהא דדריש האי גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי ע"י תליתאי ביום תליתאי [לפרישה] משמע שהפרישה הי' תועלת כללי, לא לנשים בלבד, ע"כ פירש הוא ז"ל דכמו דכתיב בחודש השלישי לצאת בנ"י ממצרים וגו' ובמדרש שנתינת התורה בחודש השלישי כענין גיורת שלא תנשא עד יעברו עלי' שלשה ירחי הבחנה, ופירש מהר"ל שמצרים הם חומריים, וישראל שיצאו ממצרים הוא שנבדלו מהחומריים והוצרכו ג' חדשים להיות מובדלים מהחומריים למען יהי' הפרש גמור בינם לבין החומריים, ובזה יהיו ראויין לקבל תורה השכלית, ומספר שלשה חדשים כמנין שלשה ירחי הבחנה, שהטעם כדי שתהי' נבדלת מעמה, כי חודש הראשון מצורף לשעבר והשלישי מצורף להבא והאמצעי שאין בו צירוף לא לזה ולא לזה עושה תכלית ההבדל, וכענין זה י"ל במצוות פרישה, כי הנשים הם חומריים, ואיש ואשה הם צורה וחומר, ולנתינת התורה שהיא שכלית היו צריכין להיות נבדלים, ע"כ באה מצוות פרישה שיהי' צורה נבדלת, ובאה במספר ג' ימים כטעם מספר ג' חדשים כנ"ל, אלא שלנשים עצמם החיבור להם מעלה שמתדבקים בהצורה, אבל הם הוצרכו לפרישה מחמת חשש פליטה, וא"כ הפרישה תועלת בין לאנשים בין לנשים בטעמים מתחלפין עכ"ד ז"ל:
19
כ׳ויש להבין דא"כ מנין לפולטת ביום השלישי שהיא טמאה או טהורה לפי מאן דתני, אימא דכל הפרישה בשביל האנשים לבד, ומשמע דפשיטא לי' דלאנשים די בטבילה או ביום אחד לבד, ומה דצריך שלשה ימים הוא רק בשביל הנשים:
20
כ״אוכשאני לעצמי הייתי אומר עפי"מ שכתוב וידעו מצרים כי אני ה', ובוודאי שכל טורח הזה והאותות והמופתים הגדולים ונוראים ההם, לא הי' תכלית שלהם שידעו מצרים רגע אחד לפני טביעתם בים שה' הוא אלקים, רק הכל בשביל ישראל כמ"ש הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תראו אותי תקחו מוסר, והא דכתיב וידעו מצרים, היינו כי מצרים הוא כלל החומר שבעולם, וכאשר כלל החומר שבעולם קיבל ידיעה במציאות השי"ת, הי' זה לתועלת פרטי החומר שבישראל, שלא לבד חלק הצורה שבישראל, אלא אף חלק החומר שבישראל יקבל ידיעה להיות נמשך אחר השי"ת בטבע, וכעין זה י"ל בטהרת הנשים לקבל את התורה, הי' כדי שיכנסו ד"ת לתוך תוכם, ובאשר הנשים הם כלל החומר שבישראל בהכנסת ד"ת לתוך תוכם הוא לתועלת נמי לגוף וחומר האנשים, שגם החומר יקבל לתוכו את התורה, וכענין שאמר הכתוב נתתי תורתי בקרבם ועל לוח לבם אכתבנה, ובזה יהי' גם החומר נמשך אחר השי"ת אפי' בלי הוראת השכל, באופן שלא לבד השכליים קבלו את התורה אלא אף הגופים והחומריים:
21
כ״בולפי האמור יש לפרש ענין שתי מצוות פרישה והגבלה, דהנה במדרש פ' קדושים העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנא' ובמאמר קדישין שאילתא, אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו דכתיב דבר אל כל עדת בנ"י וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, ופרשנו במקומו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דיש קדוש במעשים וקדוש במוח, ופרשנו דקדוש במעשים הוא להיות מובדל ורחוק ממעשים בלתי ראויים, וקדוש במוח הוא להיות דעתו והשגתו בטל לדעת התורה, וע"כ תחתונים צריכין שתי קדושות קידוש מעשים וקידוש המוח, אבל העליונים שאין שייך בהם מעשים בלתי ראויים, שאין יצה"ר מצוי בהם, א"צ לקידוש מעשים, רק קדושה אחת הוא קידוש מוח, היינו להיות מובדלים מדעתם והשגתם רק יהיו בטלים לרצון השי"ת, ובכלל זה אף שמשתוקקים להתקרב ביותר מחמת השגתם הגדולה, מ"מ יבטלו את דעתם ורצונם ולא יתקרבו יותר ממה שנרשים:
22
כ״גוי"ל דזהו ענין שתי מצוות פרישה והגבלה, להיישיר את ישראל בענין שתי קדושות הנ"ל, פרישה להיישיר בקדושת מעשים, כי אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהי' בו צד אחד מעון, והגבלה שלא יתקרב לפנים ממחיצתו זה להיישיר את ישראל בקדושה המוח וכנ"ל:
23
כ״דוהנה תחילת דברי השי"ת ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו', ויש לדקדק שכאן לא פרט השי"ת קידוש מעשים כלל, כי שמיעה היא קבלת דברים, וכן שמירה איננה עשי', רק כמו שפירש"י בעלמא ושמרתם זו משנה שנא' כי נעים כי תשמרם בבטנך, והגם שבמכילתא איתא את בריתי חד אמר זה ברית מילה וחד אמר זה שבת וע"ז, מ"מ לשון שמירה הנאמר הוא איננו על העשי', אלא שיהי' שמור בלב והקבלה בלב, אבל העשי' נאמרה בכל מקום ועשיתם אותם, ואם הי' הכתוב מדבר נמי בעשי' הול"ל נמי ועשיתם אותם כמ"ש במק"א ושמרתם ועשיתם אותם, ויש להבין למה לא דרש מהם עשי' וקידוש מעשים כלל:
24
כ״הונראה דהנה בש"ס ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה הי', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דרב אמר שמהות היצה"ר להיות להוט אחר דברים המאוסים והפחותים כענין זבוב שהוא להוט אחר המכה ומאוס, וכאמרם ז"ל אשה חמת מלא צואה, ושמואל אמר כמין חטה הי', היינו שמהות היצה"ר לילך אחר דעתו ולא להתבטל לדעת התורה, וחטה כינוי לדעת כענין אמרם ז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעם טעם דגן, ובוודאי הא והא איתנייהו בי' אלא דאיפלגי בעיקר מהותו עכת"ד:
25
כ״וויש להוסיף בה דברים ששמואל מודה לרב, אלא שאמר שזה נצמח מפאת העדר ביטול הדעת לדעת התורה והולך וחוקר לפי הֵלך רוחו ודעתו, וסוף החקירות האלו שיצה"ר מושכו ליפול ברשת התאוה הנמבזה, וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא לאחד המחקרים שסוף כל החקירות האלו מעשה זמרי, וכן עלה לו לאותו המחקר, וזה שאמר שמואל כמין חטה הי' מעיקרא קודם שנעשה להוט אחר דברים הפחותים והנמבזים:
26
כ״זולפי האמור י"ל דהא דלא דרש מהם הקב"ה קידוש מעשים אלא קידוש מוח לבד, דמקדושת המוח ממילא נמשך שיהי' קדושים במעשים, והנה ישראל השיבו כל אשר דיבר ה' נעשה, והנה איתא במפרשי התורה שישראל לא המתינו על עצת הזקנים והשיבו כולם יחד מעצמם, כי לא רצו באמצעי, וכן אמרו כל אשר דיבר ה', רמזו לדבר ה' בלי אמצעי, ולפי דרכינו י"ל נמי שלא רצו נמי שקידוש מעשים שלהם יהי' נמשך מקדושת המוח אלא שבמעשה עצמה אף בלי הוראת השכל יהי' נמשכים אחר השי"ת, וזה כלפי שדרש השי"ת מהם קידוש המוח לבד, וקידוש מעשים יהי' נצמח מקדושת המוח, השיבו ישראל שגם זה נחשב ע"י אמצעי, המעשים באמצעות המוח, אלא שקידוש מעשים יהי' בלי אמצעי:
27
כ״חולפי דרכינו הנ"ל שמצוות הגבלה ופרישה באו להיישיר את ישראל בקדושת המוח וקידוש מעשים, הגבלה לקידוש המוח ופרישה לקידוש מעשים, נמצא שלפי מה שדרש ה' מהם קידוש המוח לבד וקידוש מעשים ממילא קאתי, לא היו צריכין אלא למצוות הגבלה לבד, אלא לפי מה שהוסיפו ישראל קידוש מעשים צריכין נמי למצוות פרישה, למען שגם החומר יקבל התורה לתוך תוכו וכנ"ל, וי"ל עוד דהא דאמרו ישראל רצונינו לראות את מלכינו ראי' חושיית וגשמית, נמי לתועלת זה הוא למען יתקדשו גם חושים הגשמים:
28
כ״טולפי האמור הכל כסדר נאמר, מאחר שלפי מה שדרש ה' מהם קידוש המוח לבד לא הוצרכו אלא למצוות הגבלה, ע"כ נאמר בראשונה מצוות הגבלה בשלישי בחודש, וברביעי כאשר הגיד משה את דברי העם אל ה' שקבלו עליהם מצוות הגבלה כבש"ס, ועם זה אמרו רצונינו לראות את מלכינו כבפירש"י, למען יתקדשו גם חושים הגשמים, ויהי' בהם קידוש מעשים בפ"ע, השיבו ה' לך אל העם וקדשתם היום ומחר שהוא מצוות פרישה, וזהו שברש"י א"כ שמזקיקין לדבר עמם ולקדש גם חושים הגשמים, א"כ צריכין גם למצוות פרישה [ואפי' אי נימא כדעת המזרחי שהש"ס שבת דבתלתא א"ל מצוות הגבלה, והא דויגד משה את דברי העם אל ה' הוא שקיבלו עליהם מצוות הגבלה, ורש"י בחומש שפירש הא דויגד משה הוא שאמרו רצונינו לראות את מלכינו פליגי אהדדי, נמי ניחא, דמ"מ מאחר שמצוות הגבלה באה לפי מה שדרש ה' מאתם, ומצוות פרישה באה לפי מה שהוסיפו ישראל, ע"כ נתחלקו נמי בזמן הציווי, שהגבלה בתלתא ופרישה ברביעי, להורות ששתי מצוות אלו הם נדרשים לענינים מתחלפים, זה לפי דרישת ה', וזה לפי מה שהוסיפו ישראל, ובאשר דרישת ה' קדום, הקדים נמי מצוות הגבלה, אך אנחנו בעניותן כבר פרשנו הדברים וישבנו דלא פליגי אהדדי]:
29
ל׳במדרש עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם ת"ל לקחת בלקיחה ניתנה לך יכול יהא חייב ליתן לו דמים ת"ל מתנות במתנה נתנה לך, נראה לפרש, דהנה העתקת חפץ מרשות ראובן לרשות שמעון יש בג' אופנים, מצד המוכר, ומצד הלוקח, ומפאת שניהם יחד, וזהו השלשה דברים שהזכיר המדרש, שבוי' שהוא מצד הלוקח אף שאין הבעלים נתרצים כלל, וכמו כן מציאה שזוכה מן ההפקר, ולהיפוך מזה הוא מתנה הבאה רק מצד הנותן, ואפי' כוונה לקנות א"צ המקבל כאמרם ז"ל דדעת אחרת מקנה א"צ כוונה לקנות, ולקיחה הוא מצד שניהם יחד שהלוקח נותן דמי שווי' להמוכר, והמוכר מקנה החפץ, ונכנס זה לזה, זה תמורת זה, וזה תמורת זה, וכל שלשה ענינים אלו שייך לומר בהתורה לישראל, מצד הנותן הוא השי"ת שחפץ חסד הוא ונתן מתנה טובה לעמו ישראל אף שאינם ראויים לה כאמרם ז"ל בש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וע"כ נקרא תורת חסד, ומצד המקבל, שישראל הם מבקשי התורה, כמו שאנו אומרים כי הם חיינו ואורך ימינו, וכמו אדם השואב לתוכו רוח חיים בנשימתו וכמ"ש באוות נפשה שאפה רוח, ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח, ובהרמב"ם פ"ד מה' רוצח בתלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנא' וחי עביד לי' חיותא, שכתב הרמב"ם שמבקשי תורה ובעלי' בלי חכמה כמות הם חשובים, ומצד שניהם יחד, היינו דלעומת שהאדם מזכך את נפשו ומשתוקק לתורה, כן לעומתו הקב"ה משפיע בו חכמת התורה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן אנו מברכין נותן התורה לשון הוה, ולא נתן לשון עבר, משום שהשפעת התורה הוא תמיד לפי הזדככות המקבל, מה גם שאין נותנים מן השמים אלא לפי ערך השתוקקות ודרישת המקבל כמ"ש יהיב חכמה לחכימין פירש"י למבקשי חכמה, וזה שאמר המדרש, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, שמאחר שהוא חיות האדם, ובלעדה כמתים חשובין, כמו שכל דברים הנצרכים לחיות האדם ביותר נתנים לו בחנם כמ"ש בחובת הלבבות שהפנינים ואבנים טובות שאינם נצרכים לחיות האדם דמיהם יקרים, והמזונות מפני שצריכים לו לחיותו אין דמיהם יקרים כ"כ, ומים שיש בו צורך ביותר מצויים ביותר ובחנם, והאויר שהוא צורך היותר גדול ובלעדו א"א לחיות רגע, ע"כ מצוי לו בכל עת ובלי טורח ויגיעה, וכך הי' סברא החיצונה נותנת, שתורה שהיא חיות האדם כאויר לנשימה, תבוא בחנם לאדם בלי טורח ויגיעה, ת"ל לקחת בלקיחה ניתנה לך, שבאה גם מצד הנותן הוא השי"ת, ואורייתא וקב"ה כולו חד, וכמו שהיא טהורה, כך אינה מצוי' אלא בלב טהור ולפי ערך הזדככות, ואמר עוד יכול יהא חייב ליתן לו דמים, היינו לסגף את עצמו בסיגופים עד שיתן את כחות גופו ויחלש תמורת התורה, ת"ל מתנות במתנה נתנה לך, וכמ"ש הכוזרי שהתוה"ק לא העבידה אותנו בפרישות, וכמ"ש זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק כי עיקר סיגוף הגוף ללכת בדרכי התורה ואין לו סיגוף גדול יותר מזה, והיינו כי אין התורה ניתנת לאדם תמורת כחות גופו, אלא לפי ערך הזדככות גופו, והזדככות גופו באה רק ע"י הנהגה בדרך התורה:
30
ל״אענין כפיית ההר עליהם כגיגית, דהנה בתוס' הקשו הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו שמא בראותם אש הגדולה הי' חוזרין בהם, ועדיין אינו מובן, שאדרבה שמזה מובן ביותר כבודה של תורה וגדולתה, ויש לפרש שהוא כענין אמרם ז"ל בגר שבא להתגייר שאומרים לו עד שלא באת למדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת ומשבאת למדה זו אכלת חלב אתה ענוש כרת, כן נמי כשיראו את אש הגדולה יבינו את גודל הנושא, ומה יהי' אם ח"ו לא יקיימוה, ואפשר ידמו בנפשם שטוב יותר שלא יקבלוה ולא יענשו, כענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אין אתה ענוש כרת, וטוב יותר פת חריבה בלי חשש הפסד גדול שאין כמוה, מבית מלא כל טוב עם חשש הפסד ואש היא עד אבדון תאכל, כן יש לפרש דברי התוס':
31
ל״בולפי"ז י"ל שזה הי' ענין כפיית ההר כגיגית, שהראם לדעת שאיננו הוא כמו שמדמים בנפשם שאם לא יקבלוה ישארו עכ"פ בתואר אנשים פשוטים ופת חריבה ושלוה בה, אלא שם יהי' קבורתם, כי קבלת התורה היא מחוייבת, ואם לאו יחזיר כל העולם לתוהו ובהו, וא"כ שוב טוב יותר שיקבלוה, שאם לא יקבלוה ההפסד ברור, ואם יקבלוה הוא רק חשש הפסד, לעומת תקות המקוה והצלחת עולמים עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב בזה ובבא עין לא ראתה אלקים זולתך:
32