שם משמואל, במדבר ט׳Shem MiShmuel, Bamidbar 9
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני במדרש זש"ה צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו' צדקה שאתה מביא על העולם מפורסמת כההרים הללו משפטיך תהום רבה משפט שאתה עושה בעוה"ז תהום רבה, מה תהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר כיצד כיון שחרבה ירושלים בתשעה באב חרבה וכשהוא מראה ליחזקאל הוא מראה לו בכ' בחודש למה שלא לפרסם באיזה יום חרבה, אבל מי שבא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום איזה מקום איזה חודש איזו אופטיאה עכ"ל:
2
ג׳נראה לפרש, דהנה ידוע דבית הסתרים אינו מקבל טומאה ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי באשר כל ענין טומאה היא חיצונית אין להם שליטה אלא בדבר הנגלה, והנה ידוע שבזמן שאירע ח"ו צרה לישראל בכל שנה מתעוררין להיצר לישראל ח"ו, וכענין דבש"ס תענית מגלגלין טובה ליום טובה ורעה ליום רעה, אך כתיב לא תקום פעמים צרה ופירש הרבי זצללה"ה מלובלין שהצרה איננה מתקיימת לשנים הבאות באותו זמן, ואף שבודאי כחות חיצונים רוצים להתעורר אז, וי"ל שע"כ עצת השי"ת הוא להעלים את הזמן ויהי' כעין בית הסתרים שאין להם שליטה ואינם מתעוררין כ"כ, וע"כ חורבן ירושלים לא נגלה בכתובים בבירור באיזה יום הי', אך צדקה שמביא על העולם מפורסמת, אף שקדושה שולטת בכל וא"צ לזמן נגלה, הטעם כדי שידעו מזה החיצונים ויכנעו, כי כל מהותם הוא מצד הצמצום והסתרת פנים, וכשנודע צדקת וחסד ה' שהוא היפוך מהסתרת פנים נתבטל כחם, וזהו ענין פרסומי ניסא שנזכר בגמ', שעי"ז נכנעין כחות הסט"א ביותר:
3
ד׳ולפי האמור יובן ענין המנין, שהוא לפרסם צדקת וחסד ה' על עמו ישראל שבשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה, ועתה נתרבו להמנין המבואר, ושבכל אורך הזמן ממנין הראשון להאדנים עד אחד לחודש השני שהוא כחצי שנה לא נפקד ממנו איש שהוא נס גמור וכמ"ש הרמב"ן שממנין עד הנסיעה שהוא עשרים יום שלא נפקד ממנו איש נחשב לנס, וקו"ח מעתה לחצי שנה, ומזה בא ביטול לכחות החיצונים, וידוע מזוה"ק דכל מסעות המדבר הי' לכתתא רישא דסט"א, וע"כ באה מצוות המנין ובפרסום באיזה יום באיזה מקום באיזה חודש באיזה איפטיאה שיהי' פרסומי ניסא, ובזה מכתתין רישא דסט"א ביותר:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דכתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב, ופירשו ז"ל שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה במ"ת נחלק לע' לשון, ובמדרשים שנתקבצו כל האומות אצל בלעם כששמעו את הקולות ושאלו אותו שמא הקב"ה מביא מבול לעולם, ומשמע שלא הבינו את הדברות אלא שמעו קול הברה לבד, ולכאורה מאחר שלא הבינו ולא שייך לומר כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, א"כ שוב יש להבין איזה תועלת הי' בזה להשמיעם את הקולות, אך לפי דברינו הנ"ל י"ל עפ"י דברי הזוה"ק ריש פ' יתרו (ם"ז:) וכיון דהאי מלך וכהן [היינו של הסט"א] אודו לקב"ה ואתברו קמי' כדין אסתלק קב"ה ביקרי' על כלא עילא ותתא ועד דאסתלק קב"ה ביקרי' כד אודן אילין קמי' לא אתיהיבת אורייתא עכ"ל, וע"כ י"ל שהי' נצרך שיהי' פרסומי ניסא לכל האומות, שבזה יהי' הסט"א נכנע ביותר, ואולי זהו ענין הכתוב לא מראש בסתר דברתי, ובש"ס שמה"ט לא ניתנה התורה בלילה, והיינו שהיו כל העולם נעורים, והבינו שלא הי' הקול מרעש הארץ ולא קול הגשם אלא למעלה מהטבע התעוררו לבוא אצל בלעם והי' פרסומי ניסא כנ"ל ונכנעו ביותר:
5
ו׳במדרש ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע למלך שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו נכנס לשני' וברחו מלפניו נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והי' מקלסין אותו, אמר המלך זו העיר טובה היא מכל המדינות כך כו' הים ראה וינס ההרים תרקדו כאלים באו במדבר חריבה קידמה אותו וקילסה אותו אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות, נראה לפרש שהבריחה היא מחמת שהחומר אינו יכול לסבול את הרוחני וכמו שאמר מנוח מות נמות כי אלקים ראינו, אבל מדבר שניער וריק מכל עניני ישוב בעלי חומר, לא הי' להם לברוח כי אין להם מה להתבטל, וזה לימוד ועצה לכל אדם שמשוקע בענינים חומרים וקשה מאד שיסבול הארה של זמנים המקודשים ונפשו סולדת מלקבל, מ"מ עצה היא לקבל ע"ע ולבטל את כל רצונו להשי"ת, וזה עצמו עושהו ראוי לקבל ההארה אלקית:
6
ז׳במדרש בג' דברים ניתנה תורה באש במים ובמדבר וכו', נראה שכל שלשה דברים אלו ישנם גם באדם הפרטי, אש הוא הבוער בלב ישראל לאביהן שבשמים וכמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבת יה, מים הם במוח שהוא קר, והוא ישוב הדעת לחשוב חשבונו של עולם, במתינות וברוח נכון, ובשכל התורה, מדבר הוא נדיבת הלב להפקיר את כל הנאות וכסופין דהאי עלמא המונעין את האדם משלימותו, וכבמדרש כל מי שאינו עושה א"ע הפקר כמדבר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, וזהו הפירוש של לשון קדוש, היינו שיהי' נבדל מדברים האלו שלא יפעלו עליו להמשיכו:
7
ח׳ונראה שזה מדת שלשת האבות, מים הם מדתו של אברהם, אש הוא מדתו של יצחק, מדבר הוא מדתו של יעקב וכמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וזה הוא ג' סעודות של ג' זמני שבת, שבת דמעלי שבתא הוא התלהבות של ישראל בהכנסת שבת, וזהו הענין בש"ס ב"ק ברץ בע"ש והזיק פטור מפני שרץ ברשות, שענין ריצה הוא יוצא מסדר הרגיל והוא כעין אש לוהט להבה ששולט למרחוק, וקבלת שבת בשירות ותשבחות ובהתלהבות יתירה, ובהאריז"ל שסעודת הלילה היא מתייחסת ליצחק, והוא כנ"ל אש מדתו של יצחק, שבת דיממא זכור שהוא במוח ישוב הדעת כנ"ל, והוא מים מדתו של אברהם, במנחתא דשבתא, רעוא דרעוין, רצון שברצון, והייני שכל הריצוניות דהאי עלמא אין תופסין מקום לעומת הרצון אלקי והכל כהפקר בעיניו לעימת עריבת מתיקת דביקות ה' והוא מדבר מדתו של יעקב כנ"ל:
8