שם משמואל, במדבר ח׳Shem MiShmuel, Bamidbar 8
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳יש להתבונן בדבר מנין שני זה למה הי' בא אחרי כי כבר נמנו בהשקלים שנעשו מהם האדנים ושני המספרים שוים, כי היו בשנה אחת לדעת רש"י והמדרש, ולדידהו הלוים לא נמנו גם בפעם הראשון שלא כדעת הרמב"ן והאור החיים, והטעם בפשיטות מבואר ברש"י שמנין הראשון הי' מפני שכשנפלו בעגל מנאם, והלוים לא טעו בעגל, ע"כ לא עלה על דעת משרע"ה למנותם ולא הוצרך לציווי אך את מטה לוי לא תפקוד, אלא במנין שני כשבא להשרות שכינתו עליהם והי' בדעת משרע"ה לפקוד גם את הלוים שהם בכלל בא להשרות שכינתו עליהם ע"כ הוצרך לומר לו אך את מטה לוי לא תפקוד, אך בעיקר הדבר שברש"י שמנין זה בא מפני שבא להשרות שכינתו עליהם, עדיין אינו מובן, כי גם מנין הראשון לצורך האדנים הי' כדי להשרות שכינתו עליהם בהמשכן, ובפשיטות הי' מקום לומר להודיע חסדי ה' עליהם שזה כששה חדשים ממנין הראשון ולא נפקד מהם איש, ומצאתי כזה בפסיקתא זוטרתא ויהיו כל הפקודים וגו' ולהלן הוא אומר בקע לגלגולת וגו' למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקים במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת וכו' [והובא באור החיים והקשה עליו, ובמחכ"ק ז"ל אחר ההנחה שכדעת רש"י ס"ל דשני המנינים היו בשנה אחת ומחשבין לשנות העולם שוב לק"מ עיי"ש] אך עדיין אינו מיושב שממספר המפורש בהדגלים ידעינן זה, והפסיקתא לא קאמר שכל המנין להכי הוא דאתא אלא שמכאן למדנו זה ואה"נ דנשמע זה מהדגלים, ואכתי יש להבין למה הי' מנין השני כלל:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה אדה"ר נצטוה על עץ הדטו"ר תיכף, ועץ החיים לא נצטוה עליו, אלא אחר שקלקל ואכל מעץ הדטו"ר כתיב פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו', ואמרו ז"ל השמר פן ואל אינו אלא מצות ל"ת, משמע שקודם לכן לא נצטוה עליו, ואף ששניהם יוצאין משורש אחד כדאיתא בספרים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדכתיב ועץ החיים בתוך הגן שפירש"י באמצע הגן וחוה אמרה על העדטו"ר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו, הרי שגם עץ הדטו"ר הי' באמצע הגן, ואם היו להם שני שרשים הי' אחד מהם בהכרח שלא באמצע, והרמב"ן נדחק בזה, אך לפי ההנחה שמשורש אחד יצאו שניהם ניחא בפשיטות, ומ"מ אחר ששניהם יוצאין משורש אחד יש להתבונן איך אפשר שזה חיים וטוב וזה מעורב בו מות ורע, ונראה ששני העצים הם דוגמא למצותי' של תורה רמ"ח מצות עשה ושם"ה ל"ת, שכל תרי"ג מצות הם תורה אחת ושורש אחד להם, וכולם משלימין את נפש האדם ומביאין אותו לחיי עוה"ב, אלא שאלו ע"י השלילה והריחוק מהם, וזה ע"י החיוב והקירוב והעשי':
3
ד׳ונראה לומר דהיות ידוע וכבר אמרנו הרבה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי המדרש ויקהל דהאדם צריך להיות נרצה להש"י מצד הכלל ומצד הפרט ואין מהצורך לכפול הדברים באריכות, והיינו כי הכלל לעולם נרצה לפני הש"י ואין הקב"ה מואם בתפילתן של רבים, אך צריך האדם להשתדל להיות נכלל בכלל ישראל ולהיות כמו אבר מאברי הכלל, ואז הוא נרצה בכלל, אבל עוד צריך האדם להיות נרצה גם מצד פרט צורתו, וכאלו לא הי' אלא הוא לבדו בעולם:
4
ה׳ויש לומר דהנה מצות ל"ת כל ישראל שוים בהם ומעשה אחד לכולם כקטן ופחות שבישראל כמשה רבינו ע"ה, כי לכולם נאסר חלב ודם ויתר האיסורין בשוה, אך בעשיית מצות עשה שנדרש להן דחילו ורחימו ורעותא דליבא וחכמה בינה ודעת אין יד כולם שוה בו אלא כל חד וחד כמה דמשער בלבי', ואף שבגוף העשי' יד כולם שוין, מ"מ פנימית המצוה שהיא פועלת בעליונים הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, אבל ל"ת שהוא שמירה שלא יתקלקל יד כולן שוין, וע"כ יש לומר דבשמירת הל"ת זוכין להיות נכלל בכלל ישראל כמו שצורת מצוות ל"ת היא לכל הכלל בשוה, אך בקיום מצות עשה זוכין להיות נרצים בפרט, וכמו שצורת מצ"ע הוא לכל פרט ופרט לפי מה דמשער בלבי' ולפי מסת האהבה ויראה ורעותא דליבא דכל אחד ואחד, ומובן שלהיות נרצה בפרט אי אפשר כי אם להיות נרצה בראשונה בכלל, אבל באם ח"ו איננו שמור מל"ת ואיננו נתאחד בכלל ישראל א"א להיות נרצה בפרט, וכמ"ש ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי, ועושה מצות וטורפין לו בפניו, וכמ"ש מי בקש זאת מידכם רמום חצרי, וכבר פרשנו הלשון טורפין לו בפניו כמו חי' רעה הטורפת, כן כחות החיצונים טורפין את מצותיו של רשע ועוד הם להם למזון ולמחי' כמו הטריפה לתי' רעה:
5
ו׳ודוגמא זו היו השני עצים בתחילת הבריאה בהשמירה מאכילת עץ הדטו"ר הי' נכלל בכנסת ישראל העליונה הידוע למבינים, ואז הי' יכול לעלות במעלות לזכות גם מצד הפרט, וכענין שכתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, ואף שבאדה"ר היו נכללים כל הנשמות, מ"מ שייך לומר שבשמירת עץ הדטו"ר היו נרצים כל הנשמות יתד, ועוד לו להוסיף שלימות להיות כל נשמה ונשמה נרצית בפ"ע, ואז הי' עץ החיים נאות למאכלו כידוע מענין עץ החיים שפירשו בו עץ הנטוע במקום חיים, והבן:
6
ז׳ויש לומר עוד עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (כ"ה.) פקודא דא קדמאה דכל פקודין ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע לי' לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון ודא הוא בכללא וסיפא דכלא בפרט למנדע לי' בכלל ופרט וכלל איהו רישא וסיפא רזא דכר ונוקבא כחדא ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט וכו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך היום דווקא מה דלא הוה רשו מקדמת דנא כי ה' הוא האלקים דא באורח פרט במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה עכ"ל, ויש לומר דבהא דידע לי' לקב"ה באורח כלל, שהוא דבר השוה לכל נפש זוכין להתאחד בכלל ישראל, ובהא דידע לי' באורח פרט שהוא לכל חד וחד כמה דמשער בלבי' זוכין להיות נרצים בפרט, ובהעמיק על הדבר הם דברים אחדים למבינים:
7
ח׳אך כשאכל אדה"ר מעץ הדטו"ר נתקלקל הענין מהיות עוד נרצה מצד הכלל ע"כ נאסר לו העץ החיים, וכדמיון הרשע העובר על ל"ת שעושה מצות וטורפין לו בפניו כנ"ל וכמ"ש זבח רשעים תועבה, וזהו הפירוש ואכל מעץ החיים וחי לעולם היינו שימשוך לחיצוניות חיים עלאין, וכה נתגלגל הדבר עד שקמו האבות לתקן את חטא אדה"ר והם היו נרצים בכלל ובפרט, אך שיהיו גם דורות הבאים מהם נרצים כמוהם היו צריכין מירוק במצרים:
8
ט׳ובצאת ישראל ממצרים בפסח נעשו ישראל נרצים מצד הכלל, ובשבועות גם מצד הפרט, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דניסן מזלו טלה שמורה על התאחדות כאמרם ז"ל מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, אבל בסיון הוא מזל תאומים מורה על התאחדות וגם ריצוי מצד הכלל ומצד הפרט והוא בא לעומת הזדככות כל אחד ואחד באותן מ"ט ימים, וע"כ אתה מחיצה לעצמך וכו', וע"כ נגמר אז תיקון הכללי הן מצד הכלל והן מצד הפרט, ואלמלא חטאו בעגל היו במעלה כמו אדה"ר קודם החטא:
9
י׳אך מחמת החטא חזרה הזוהמא להתפשט ונתקלקל הענין, וחזרו ונתקנו בהמשכן, אך המשכן הי' ריצוי רק מצד הכלל, שהרי מכל הנדבות הנקבצות מכל ישראל נעשה משכן אחד וכבר דברנו מזה באריכות, אך עוד נתבקש הריצוי גם מצד הפרט וכדבעינן למימר לקמן:
10
י״אולפי האמור יובן ההפרש שבין שני המנינים שמנין הראשון שהי' לצורך האדנים במשכן הי' מצד הכלל וע"כ לא נזכר שמה במספר שמות, שמספר שמות של כל אחד ואחד מורה על הריצוי גם מצד הפרט, ואז עדיין לא זכו לזה אלא מצד הכלל, אך מנין השני שבא לצורך נסיעת ישראל במדבר, שמסעות ההם היו לכתתא רישא דההוא סטרא כבזוה"ק פרשת תצוה ובאם היו משמרין עצמם כראוי בנסיעת המדבר הי' נעשה אז גמר התיקון כדמשמע בזוה"ק שם, ובאשר שגמר התיקון צריך שיהי' הריצוי בכלל ובפרט, בהכרח לומר שהיו אז נרצין גם מצד הפרט, ע"כ המנין שבא לצורך נסיעת המדבר כמו שהגדנו כבר באריכות טעמו של דבר, ע"כ הי' במספר שמות לעשותם נרצים גם מצד הפרט:
11
י״בויש להעמיס זה בדברי רש"י כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם, וכבר עמדנו הרי כבר השרה שכינתו עליהם בניסן והלשון כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, משמע שהמנין קדום להשראת שכינתו עליהם, ולכאורה הדבר בהיפוך שהרי השראת שכינתו עליהם קדום, ולפי דברינו הנ"ל יש לומר דבאחד בניסן הי' הריצוי מצד הכלל ועדיין לאו היינו תכלית המכוון אלא שיהי' הריצוי גם מצד הפרט ואז יהי' תכלית השראת שכינתו עליהם, א"כ שפיר לעולם המנין קדום כמו במנין הראשון שהי' הריצוי במשכן מצד הפרט קדום מנין הראשון למשכן וכן בשני' כשבא להשרות שכינתו עליהם על כל אחד ואחד מצד הפרט קדום המנין להריצוי:
12
י״גברש"י באותות לבית אבותם באות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים וכו', ויש להבין מהו ענין זה לזה, ונראה דהנה הרבה טעמים נאמרו למה צוה יעקב להעלותו תיכף ולא המתין על עליית ישראל והשכינה, ובזוה"ק אן הוא רחמנותא דאבא שהניח את ישראל לבדם במצרים ותירץ לפי דרכו, ויש לומר עוד טעם לזה דארונו של יעקב והשבטים היו נושאים אותו הי' דוגמא לחיות הקודש הנושאים את הכסא, כידוע ממדריגת השבטים, והי' זה נמי לפועל דמיוני על עליית ישראל מהגלות והשכינה עליהם, ובאשר ישראל אח"כ לא הגיעו למדריגת השבטים להיות דוגמת חיות הקודש הנ"ל, ע"כ הוצרכו לפועל דמיוני מהשבטים שהי' כחם יפה, וע"כ צוה יעק"א להעלותו תיכף בעוד השבטים קיימים, ולפי"ז מובן הטעם למה לא צוו השבטים לבניהם אחריהם שישאום תיכף, ובשלמא יוסף שהי' מלך במצרים חשב שבודאי מצריים לא יניחום כי הי' לכבוד להם שיקבר בארצם, אבל על יתר השבטים בודאי לא הקפידו המצריים אם בניהם היו רוצים להעלותם, אך הוא הדבר שבאשר לא הי' תועלת בהם לפועל דמיוני שוב הי' רחמנותם על בניהם שלא להניחם לבדם בגלות מצרים וכקושיית הזוה"ק על יעק"א אן הוא רחמנותא דאבא:
13
י״דוהנה ידוע מענין כסא הכבוד היורדת למטה ללקט אורות וחלקי הקדושה המפוזרים למטה, ולהעלותם לשורשם אל המקום אשר הי' שם אהלם בתחילה, וכה הי' ענין ישראל במצרים שכל כסף וזהב שהי' בעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשעלו ישראל נטלוהו עמהם שכסף וזהב היו כלים לחלקי הקדושה עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, וי"א כמצולה שאין בה דגן, ויש לפרש מחלקותם, דהדרך שמפזרין דגן במצולה כדי שיתקבצו הדגים ואז נוח לצודם, והנה הדגים שבמצולה רומזים לנשמות וניצוצו קדושה המפוזרין, והדגן שמפזרין שמה הוא תוספת חלקי הקדושה וזיו השכינה כדי שיהיו נמשכין להם כל חלקי ניצוצי קדושה המפוזרין, ע"כ מר אמר כמצולה שאין בה דגים היינו שלא נשאר במצרים עוד שום חלק מניצוצי הקדושה וכידוע מטעם האר"י ז"ל במה שאסור לדור במצרים, ומר אמר כי בודאי באם היו ישראל במצרים עד תום ד' מאות שנה בודאי כן הי', אך באשר לא יכלו להתמהמה מפני שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה והוצרך לדלג על החשבונות בהכרח שעוד נשארו חלקי הקדושה הצריכין עוד להתברר ושעל זה באו יתר הגליות כמבואר בספה"ק, ובהכרח לומר שלא נשארו במצרים אלא באבדן מצרים נתפזרו משם בכל העולם בכל מקומות שדרכו כף רגל ישראל בכל הגליות, ומ"מ אין שייך לומר שישראל עשאו כמצולה שאין בה דגים שהפיזור ממצרים ליתר הארצות איננו מתיחס לישראל אלא מאליהן הי', ואין בזה מעלה לישראל וישראל לא העלו כל חלקי הקדושה שבכל העולם שנקבצו ובאו למצרים אלא את חלקי הקדושה מיוחדים וזיו השכינה שנתוסף במצרים לצורך הבירור כנ"ל, ובכן לא' יוצדק לומר שישראל עשאו כמצולה שאין בה דגים אלא כנ"ל, והנמשל לזה בדגן שמפזרין במצולה, וזהו כמצולה שאין בה דגן, ויהי' איך שיהי' עליית ישראל ממצרים עם כל הבירורים שבררו שמה הי' דוגמת עליית כסא הכבוד והחיות נושאות אותה כנ"ל, והפועל דמיוני לזה היו השבטים שהיו נושאים ארונו של יעקב להעלותו למערת המכפלה:
14
ט״ווהנה בזוה"ק פרשת תצוה וכבר הזכרתיו הרבה פעמים שנסיעת ישראל במדבר הי' לכתתא רישי' דס"ם חייבא, והיינו דידוע דכל חיות הסט"א הוא רק מחלקי הקדושה שנתערבו בהם, וכאשר מוציאים בלעם מפיהם נשארו כפגרים מתים, וכאשר הלכו ישראל במדבר עם כל הקדושה הארון והאוהל מועד היו כדמיון שמעבירין אבן השואבת על מקום שנתפזר מחטין שהמחטין נמשכין אחר אבן השואבת ונדבקין בה אחת לאחת וכשמגביהין את אבן השואבת מתעלין המחטין עמה, כן בהליכת ישראל במדבר מצא מין את מינו וניער ונדבקו חלקי הקדושה בכלל הקדושה ונתעלו, ובזה כתתו רישא דסט"א שבהנטל מהם חלקי הקדושה נשארין פגרים מתים, ומעתה מובנים דברי המדרש שהדגלים הם דוגמת חיות הנושאות את הכסא ושוב ענין אחד להם עם נשיאת יעקב אבינו לארץ ע"י השבטים:
15
ט״זבמדרש פרשה ב' סי' ואו ראה היאך שומרן עד היכן שומרן היאך נצרן שאמר האלקים למשה משה אמור להן שיעשו משכן ביניהם כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם ולא עוד אלא' שעשה אותם דגלים לשמו וכו', משמע מלשון ולא עוד שהדגלים הם יותר רבותא מהמשכן, ואינו מובן, ועוד כפל הלשונות היאך שומרן עד היכן שומרן היאך נצרן צריך ביאור:
16
י״זונראה דהנה המשכן הי' בו שלשה מקומות משונים בקדושתן, חצר, אוהל מועד, ק"ק, והנה בזוה"ק שמסעות ישראל במדבר הי' לאכפיא ולכתתא רישא דס"ם חייבא, והנה ידוע שבמדבר שלטו כל הד' כחות חיצונים. עון משחית, אף, חימה, והם נרמזין בנחש, שרף, עקרב, וצמאון שהם בטומאה לעומת קדושת שלשת האבות ודוד המע"ה, וכבר כתבנו איך הם מקבילים זה לעומת זה עקרב לעומת אברהם, שרף לעומת יצחק, נחש' לעומת יעקב, וצמאון נגד דוד המע"ה שאמר צמאה לך נפשי וגו', וד' כחות הטומאה אלה מהם תוצאות הד' מלכיות, בבל שורשו שרף, מדי עקרב, יון נחש, אדום צמאון וכבר דברנו בזה, והנה במדרש שמלכות הרביעית שקולה או יתירה משלשתן, וכן ד' כחות חיצונים צמאון היא שקולה ויתירה משלשתן, וכן בדין שצמאון והתשוקה להעבירה היא גרועה יותר מגופה של עבירה, וכן להבדיל בקדושה הצמאון והתשוקה לתורה ומצות מגדיל שכר יותר מגופה של מצוה שהצמאון והתשוקה היא במצפון הלב, ובחובת הלבבות שמחמת עשיית המצות בפועל ובהתגלות זוכין לשכר בעולם הנגלה, ובעד רעותא דליבא דמצוה שהוא במצפון זוכין לעוה"ב שהוא עולם המצפון, וע"כ אמרו ז"ל בדוד המע"ה ראש השלישים ראש לשלשת האבות:
17
י״חוהנה נראה שענין המשכן והדגלים מקבילים לד' כחות שבקדושה המשכן שיש בו שלשה מקומות חלוקין בקדושתן, חצר, אוהל מועד, ק"ק, מקביל לג' כחות שבשלשה אבות, ודגלים שהם ענין דיבוק באביהן שבשמים באהבה עזה ותשוקה יתירה כמ"ש ודגלו עלי אהבה, וישראל היו מתאוין ולהוטין מאד אחר הדגלים כבמדרש, מקביל לצמאון דקדושה מדת דוד המע"ה, וע"כ כשבאו לעשות מסעות המדבר לכתתא רישי' דס"ם חייבא ולהכניע את ד' כחות הרעות נחש שרף ועקרב וצמאון, היו צריכין להדגלים ולא הספיק המשכן לבדו שאין בו אלא שלשה חלוקות כנ"ל, ובהדגלים נשלם כח הרביעי ובאשר כח זה הוא שקול ויתר משלשתן, ע"כ נחשב ענין הדגלים לרבותא יותר מהמשכן, ולפי"ז יובן נמי כפל הלשונות היאך שומרן וכו' שרומזלשלשה דברים שבמשכן:
18