שם משמואל, במדבר ז׳Shem MiShmuel, Bamidbar 7
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳באחד לחודש השני, וברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, יש להתבונן הלוא באחד בניסן הוקם המשכן ובא להשרות שכינתו עליהם, למה המתין עם המנין עד חודש השני, גם בענין הבכורות יש להתבונן, דבמשנה שלהי זבחים עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאברו הבמות ועבודה בכהנים, א"כ נפסלו הבכורות מיום אחד בניבן לעבודת כהנים, ולמה לא נפסלו גם מעבודת הלוים עד חודש השני, כי נראה מהכתוב שרק אחר המנין נתחלפו הבכורות בהלוים [וכמו שכתבנו במאמר מיוחד] וכבר דברנו בזה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה כבר הגדנו בענין צורך המנין שהי' להעלות את ישראל למדריגה עליונה להיות נרצים כל אחד ואחד גם מצד פרט צורתו, ולא מצד הכלל לבד, וכעין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש פ' ויקהל בענין המלאכים כשהוא רוצה קורא את כולם כאחד וכשהוא רוצה קורא לכל אחד בשמו מיכאל גבריאל, היינו שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכ"ד, כן הי' הענין בישראל אחר שנתרצה כלל ישראל בהקמת המשכן שוב נתרצו גם בפרט, ולזה בא המנין של כל פרט ופרט, וע"כ נאמר במנין זה במספר שמות לגלגלותם, וכמ"ש הספורנו במספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים, עכ"ל, ולפי דרכנו הוא הריצוי מצד הפרט תחת אשר עד כה לא היו נרצים רק מצד הכלל:
3
ד׳ונאמר עוד דהנה במ"ת היו ישראל נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, וע"כ איתא במדרש אלו היו ישראל חסירין אחד לא היתה התורה נתנית, א"כ הרי שהיו נרצים מצד הכלל, והי' נמי מצד הפרט כאמרם ז"ל שכל אחד קיבל לפי מדריגתו אתה מחיצה לעצמך וכו' ובמדרש שהי' הדיבור נושק על פיו של כל אחד, הרי שהיו נרצים גם מצד הפרט, ונראה לומר שזהו הענין נעשה ונשמע, והיינו דבעשי' יד כולם שוים לקיים המצות בפועל אחד, והגדול שבישראל עם הפחות שבישראל מניחין תפילין בשוה, אך בהבנת הלב והשכל כל אחד ואחד לפי מה דמשער בלבי' וזהו שמיעה שהיא הבנת הלב, וישראל שאמרו נעשה ונשמע קבלו עליהם להיות נרצים בכלל ובפרט, [וע"כ מצינו טעם פשוט להקדמת נעשה לנשמע [מלבד שיש בו רז שמלאכי השרת משתמשין בו] שבראשונה האדם נרצה מצד הכלל, ואח"כ כשמוסיף להתקדש נעשה נרצה גם מצד הפרט]:
4
ה׳ולפי האמור תתפרש לנו הפרשה בטוב דהנה בפרשת יתרו אמרו ישראל נעשה לבד וזה הי' בשני בחודש, ובפרשת משפטים בד' בחודש כשסיפר לפניהם את דברי ה' והמשפטים שפרש"י מצות פרישה והגבלה וז' מצות שנצטוו ב"נ ושבת וכיבוד אב ואם פרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה ענו ואמרו ישראל נמי נעשה לבד, אך למחרת אחר שבנה משה המזבח והקים שתים עשרה מצבה והעלו עולות וזבחים וזרק משה את הדם על המזבח וקרא באזניהם את ספר הברית אמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, ויש להבין למה הוסיפו כאן נשמע מה שלא אמרו עד כה ומה נתחדש אצלם, אך יש לפרש עפ"י מה שהגדנו במק"א בענין מזבח ומצבה שפרש"י שמזבח הוא של אבנים הרבה ומצבה היא של אבן אחת והיא היתה אהובה בימי אבות ונאסרה אח"כ, שהטעם מפני מזבח של אבנים הרבה מורה על קיבוץ כלל ישראל, וכמ"ש באליהו ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו' ויבנה את האבנים מזבח בשם ה', הרי שמזבח רומז לכלל ישראל, וידוע עוד למבינים שרומז לכנס"י למעלה, אך מצבה שהיא של אבן אחת רומית לאיש פרטי, והיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחידים ואנשים פרטיים בעולם והיו נרצים בפרט שהרי לא הי' אז כלל בעולם וכל אחד מהם הי' כלל בפ"ע, אך אח"כ נאסרה המצבה שמצד הפרט לבד בלתי הכלל א"א להתקרב וכמו שאנו אומרים בכל המצות ביחידו שלים בשם כל ישראל, ויש להבין למה במ"ת שכבר הי' כלל ישראל במלואו השתמש משה במצבה, ויש לומר שישראל היו אז ברום המעלה שפסקה זוהמתן שעוד לא הי' זמן כזה עד תיקון הכללי לעת"ל, וע"כ אחר שהיו כאיש אחד בלב אחד והתאחדו כל הפרטים והיו נרצים מצד הכלל, הוסיפו לזכות להיות נרצים גם מצד הפרט, ולרמז זה בנה מזבח שהוא ריצוי מצד הכלל, ועוד שתים עשרה מצבה שהיא ריצוי מצד הפרט, וע"כ בראשונה אחר ביאתן למדבר סיני בתשובה והי' לבם נשבר בקרבם על מה שברפידים רפו ידיהם מן התורה, לא הרהיבו עוז בנפשם להיות נרצים גם מצד הפרט, והי' די בעיניהם אם יזכו להיות נרצים מצד הכלל, וכמו שפשט הלשון ממלכת כהנים וגוי קדוש מורה על מעלת הכלל, ע"כ לא אמרו אלא נעשה לבד שהוא בכלל כנ"ל, וכן הי' בד' לחודש כי עוד לא נתחדש להם דבר המורה שהכוונה שיהי' נרצים גם מצד הפרט, אך בה' בחודש שבנה המזבח והקים המצבות הבינו שהכוונה להיותם נרצים גם מצד הפרט הוסיפו לאמור גם נשמע, והקדימו נעשה כנ"ל שבראשונה צריך להיות הריצוי מצד הכלל ואח"כ מצד הפרט, וכמו שהורה המזבח ואח"כ המצבות:
5
ו׳והנה במעשה העגל נפלו ממדריגה זו, שהרי כאשר הי' משה מרומם מהם בעת קבלת הלוחות, עשו מה שעשו, כי משה הי' הנשמה של כלל ישראל, וכמו שהנשמה בעודה בגוף היא מאחדת את כל חלקי האדם וכל האברים להיות אחד ובהסתלקותה כל יסוד נפרד ליסודו, כן בעוד משה ביניהם הי' הוא מאחדם, ובהתרומם מהם נתפרדו, וע"כ הי' מקום להשטן להטעותם כמו שהגדנו במק"א דבהיות הכלל כולו כאיש אחד אי אפשר לשום דבר רע להזדווג להם, ומ"מ אם היתה מעלתם גם מצד הפרט וכל אחד הי' נרצה בפ"ע הי' לכ"א מעלה בפ"ע כמו הכלל כולו, בודאי לא הי' אפשר לשום דבר רע להזדווג לו, א"כ נתראה מהותם בפועל שכל מעלתם היתה מפאת משה שכוללם יחד ולא מצד מעלתם הפרטי, ומ"מ מחמת תשובתם הגדולה שבו למעלת הכלל אבל לא למעלת הריצוי מצד הפרט, וע"כ נאסרה להם מצבה ולא הי' לה עוד היתר שזה מורה שעוד לא שבו למעלה זו להיות נרצים מצד הפרט עד לעת"ל שיתוקן הכל ואז כתיב ושב ה' אלקיך את שבותך וברש"י שם כביכול כאלו הקב"ה אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, היינו שאז יהי' נרצה גם כל פרט ופרט לבדו, ויש לומר כי ידוע שמשיח יזכה לבחי' יחידה שבנפש, ע"כ יהי' כחו גדול לתקן את ישראל להיות נרצים גם מצד הפרט כל יחיד ויחיד בפני עצמו:
6
ז׳ומ"מ נרצו מצד הכלל ונצטוו לעשות משכן הבא מנדבת הפרטים ונעשה מהכל משכן אחד, וכבר אמרנו במק"א שזהו כוונת אמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, שכוונת אהרן שאמר אז לישראל פרקו נזמי הזהב וגו' ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, שמחמת שהבין שחסר להם כח הכללי מחמת התרוממת משרע"ה, רצה לעשות פועל דמיוני להתיך את כל הנזמים לעשותם גוש אחד, שבדוגמא זו יתאחדו ישראל ויהיו נרצים מצד הכלל ואז ממילא יסתלק מהם כח השטן שהטעה אותם כנ"ל, אבל לא עלתה בידו כהוגן שמכשפי ע"ר נתנו לו הזהב בידם וכמו שאיתא בזוה"ק ע"כ הצליחו בכישופם ויצא העגל הזה, ובזהב המשכן שנעשה מהכל משכן אחד נתקן זה וחזרו להיות נרצים מצד הכלל עכ"פ:
7
ח׳ולפי האמור יש ליתן טעם על הקמת המשכן בניסן ובמדרש שהי' מונח מקופל שלשה חדשים אחר שנגמר והמתין עם הקמתו עד אחד בניסן ובמדרש נותן בו טעם מפורש שבחודש זה נולד יצחק אבינו, ולפי דרכנו יש לומר עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במהות ג' חדשים ניסן אייר סיון שניסן הוא מצד הכלל ומזלו טלה ומה שה אין לו אלא קול אחד וכו', וע"ז מורה קרבן פסח שה לבית אבות, וצולהו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו, אייר הוא מצד הפרט ומזלו שור שמורה על התחלקות הפרטים כי פני שור מהשמאל כידוע למבינים ונרמז בדברי הש"ס ר"ה קרן פרה דקיימי גלדי גלדי, סיון מזלו תאומים היינו מצד הכלל ומצד הפרט, עכ"ד, וע"כ המשכן שהי' תיקון ישראל מצד הכלל כנ"ל נאות הקמתו בניסן שהיא זמן מצד הכלל:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש צורך המנין דהנה כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בחשבו כמה זמנים הי' העולם מעותד להתתקן תיקון הכללי אלא שנתקלקל, וחשב מעשה העגל שבאם היו עומדים בנסיון הי' אז גמר התיקון, וכן בשליחות המרגלים אלמלא נתקלקל הענין הי' אז גמר תיקון הכללי כמו לעת"ל, עכ"ד. וכן במשמע שהרי הי' משה נכנס עמהם לארץ ולא היו צריכין לכלי זיין והיו יורשין תיכף את אדום ומואב ושעיר כבספרי והובא ברש"י ריש דברים, והנה אלמלא שלחו המרגלים היו אז נרצים מצד הכלל ומצד הפרט כמו לעת"ל, ע"כ להכין לזה נצטוו במנין להתיישר גם בפרט כל אחד בשמו לגלגלותם כנ"ל אחר שנתיישרו בהקמת המשכן בכלל, בכדי שבביאתן לארץ שיהי' אז גמר התיקון יהיו נרצים גם בפרט:
9
י׳ומעתה יש לומר דהיינו טעמא שנתאחר המנין עד אייר עפ"י מה שהגדנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שניסן הוא בכלל ואייר בפרט, וע"כ הקמת המשכן שהי' הריצוי מצד הכלל הי' בניסן כנ"ל, כן נמי המנין שהוא הריצוי מצד הפרט הי' באייר שהוא זמן הפרט כנ"ל:
10
י״אולפי האמור יש ליתן טעם למה נדחו הבכורות מעבודת כהונה משהוקם המשכן ומעבודת לוי' לא נפסלו עד אייר, דהנה ענין כהנים ולוים יש לומר נמי שכהנים הם מרצים את ישראל לאביהן שבשמים מצד הכלל, והיינו דבזוה"ק ריש פ' אמור שאהרן זכה בכהונתו משום דכל יומוי אשתדל לאסגאה שלמא בעלמא ע"כ נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא, והוא התאחדות כלל ישראל זה בזה ותחתונים בעליונים, ואיתא נמי במהר"ל שאותיות אהרן הם פנימיים ה' ביחידיות נון בעשיריות ר' במאות, והאלף רומז לפלא עליון, והיינו שהוא הי' הפנימיות מישראל וכל התאחדות שבעולם הוא מחמת כח פנימי החורז ומאחד כל הפרטים ועושה אותם אחד, הרי שמדת הכהנים כח כללי ומאחדים כל הפרטים לעשותם כלל אחד, וכה מרצים את ישראל לאביהם שבשמים מצד הכלל, אך לוים שמדתם מדת גבורה להתלהב לאביהן שבשמים ועולים בשיר כל פרט ופרט לפי מה שהוא משער בלבי', והוא כענין שור שמורה על התחלקות הפרטים כנ"ל קרן הפרה דקיימי גלדי גלדי ופני שור מהשמאל וכנ"ל, וע"כ הם מרצים את ישראל לאביהן שבשמים נמי מצד הפרט, ולפי"ז מובן אשר זמן עבודת כהנים התחיל מניסן זמן הכלל ועבודת הלוים באייר זמן הפרט:
11
י״בוהנה הבכורות נפסלו מחמת חטא העגל, ונראה לפי מה שאיתא בזוה"ק וכן הוא ברמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו וציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל נאמרה, ורק דיבור משה לישראל הי' אחר מעשה העגל כסדר הפרשיות, וא"כ בחירת הכהנים תמורת הבכורות הי' קודם מעשה העגל, א"כ מוכח שהא שנדחו הבכורות מעבודת כהונה לאו משום מעשה העגל הי', ואף מבלעדי מעשה העגל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וכל מה שנפסלו הבכורות מחמת מעשה העגל הי' רק מעבודת לוי' אבל מעבודת כהונה בלא"ה נדחו, ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים דהיינו מחמת חטא העגל נפלו ממדריגתם להיות נרצים מצד הפרט והוא היפוך מעבודת לוים כנ"ל ע"כ נפסלו מעבודת לוים, אבל מעבודת כהנים שהיא מצד הכלל אלמלא דבר אחר גרם לא נפסלו מחמת חטא העגל אחר שעשו תשובה זולת אותם שקרבו בעצמם לפני העגל שנפסלו כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל הבכורות שלא שמשו לפני העגל לא נפסלו מחמת חטא העגל מעבודת כהנים, אלא שבודאי טעם אחר יש בזה וזכה אהרן ונטלו, ואולי יש לומר עפ"י דברי האריז"ל בהא שאמר משרע"ה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו לכך דייקא משום שאתה בוש, עכ"ד, ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל אני את דכא, וע"כ עבודת הכהונה להמשיך השראת השכינה למטה נתבקש דווקא איש שהי' דכא בעיני עצמו ובוש לקרב, והנה בש"ס מגילה (ט'.) שכתבו הזקנים לחלמי המלך זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי, ונראה שגם נערי בני ישראל שהם הבכורות שכתב הרמב"ן שהם הבחורים שלא טעמו טעם חטא הי' בכלל אצילי, [שוב מצאתי שמשמע כן מדברי המדרש פרשה ט"ו סי' י"ח בפסוק ואף אלקים עלה בהם ויהרוג במשמניהם אלו סנהדרין ובחורי ישראל הכריע אותם הבחורים שהיו קרואים זקנים, עכ"ל ועי"ש היטב] ובזה יתישב היטב דברי הש"ס מגילה עיי"ש, וע"כ כתבו לשון אחד על שניהם, והנה כתיב בהו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו היפוך אהרן שהי' בוש לקרב אף שנצטוה ע"כ אבדו מעלת הכהונה וזכה אהרן ונטלו, ומ"מ היו נשארים בעבודת הלוים אלא מחמת חטא העגל שאבדו הריצוי מצד הפרט כנ"ל נדחו ג"כ מעבודת לוי':
12
י״גולפי האמור יובן שבניסן שאז הוא בכלל עדיין לא נדחו הבכורות עכ"פ מעבודת לוי' שהרי אחרי התשובה נשארו רצויים מצד הכלל, אלא באייר שאז הצורך להיות רצוים מצד הפרט נדחו הבכורות ונכנסו הלוים תחתיהם שהם יש להם מעלת ריצוי מצד הפרט כנ"ל:
13
י״דהנה בענין חילוף הבכורות בלוים מפורש בכתוב שהוא אחר המנין שהי' בחודש השני, וכן מפורש ברמב"ן ג' פסוק ד' דהא דכתיב בצוואת פקודת הלוים במדבר סיני בעבור שהזכיר ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני חזר ואמר שלא היתה צוואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני אלא במדבר סיני באוהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל, עכ"ל, ומשמע שבחודש השני היתה כמו המצוה בבני ישראל, והפרשיות כסדרן נאמרו, וכן יש לדייק מש"ס שבת (פ"ז:) דחשב עשר עטרות נטל אותו יום [הוא ר"ח ניסן] ואחת מהם ראשון לכהונה ולמה לא אמר נמי ראשון ללוי', ומוכח שהלוים רק בחודש השני נכנסו לעבודה:
14
ט״ואך בש"ס גיטין (ס'.) שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן וכו' ופרשת הלוים פירש"י קח את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים, ועוד שם ברש"י שפרשת לוים הוצרכו לבו ביום שנזקקו לשיר, עכ"ל, הנה מפורש שהלוים נכנסו לעבודה בר"ח ניסן, ומ"מ אי אפשר לומר כן שהרי מפורש דבשני נשרפה הפרה ובשלישי גלחו והזה הזאה ראשונה ללוים, וא"כ עכ"פ בר"ח ניסן עדיין לא נכנסו לעבודה:
15
ט״זובאמת לולא דברי רש"י שהוזקקו לשיר הי' אפשר לפרש שנאמרה הפרשה להכינם בגלות והזאה על להבא שכאשר נצטוה אח"כ להכניסם יהיו מוכנים, אך דברי רש"י מפורשים שהוזקקו לשיר, ובודאי לדעת רש"י והמדרש שמעשה העגל קודם לציור מלאכת המשכן, א"כ בפשיטות גם מעבודת הכהונה נפסלו מחמת חטא העגל, ושוב אין לעשות שינוי בין עבודת כהונה לעבודת לוי' ולשניהם נפסלו מניסן ולשיטה זו אפשר לדחוק לומר דהא דלא חשב בש"ס שבת הנ"ל ראשון ללוי' שנכלל בכלל ראשון לכהונה שלשניהם טעם אחד, אך הא דהוזקקו בו ביום לשיר אף שעדיין לא נטהרו צ"ע, ומ"מ לשיטת הזוה"ק והרמב"ן הנ"ל נראה שלא נתחלפו הבכורות בהלוים עד חודש השני, והא דש"ס גיטין צ"ל דהיתה הכוונה על להבא כנ"ל:
16
י״זכל פקודי הלוים וגו' כל זכר מבן חודש ומעלה שנים ועשרים אלף, הרמב"ן הקשה למה לא נתרבו ידידי ה' וקרוביו שעם שלא חטאו בעגל ולא נהרגו אין מגיע מספרם למחצית יתר השבטים אף שנמנו מבן חודש ומעלה, ותירץ מפני שלא היו בכלל העינוי במצרים שהרי שבטו של לוי הי' פנוי מעבודת פרך, ע"כ לא היו נמי בכלל הריבוי, וכמ"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ, והאור החיים הקשה ע"ז שאיתא במדרש שיעק"א ע"ה ראה ששים ריבוא מבני בניו אף שעדיין לא ענו אותם, ולמה לא נתרבו אז:
17
י״חונראה לתרץ דהנה הא דהעינוי גרם הריבוי כתב האור החיים עפמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר שלט האדם באדם לרע לו כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחי' הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב ותתברר חלק בחי' הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחי' הרע וב' פרטים אלו רמוזים באמרו לרע לו והוא עצמו שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב וכן יפרוץ, עכ"ל, והפירוש שחלקי הטוב הם הם נשמות קדושות שהיו נתונים בעמקי הקליפות ועלו משם ופרצו בארץ והנה האריז"ל הקשה אהא דאמרו ז"ל לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שפירושו חלקי קדושה המתבררים, איך מה הי' אם לא חטאו ישראל ולא גלו, ותירץ שאז הי' כחם יפה להמשיך אליהם לא"י מכל ארבע פנות העולם כל חלקי הקדושה, אך ע"י החטא צריכין לחזור אחריהם, ולפי האמור שוב אין קושיא מיעק"א ע"ה למה היו אז מתרבים כ"כ שהרי לא הי' עינוי, שבעוד יעק"א ע"ה הי' קיים הי' כחו יפה להמשיך אליו כל חלקי הקדושה בלי ע"י עינוי:
18
י״טולפי האמור יובן ג"כ מה ששבט לוי לא נתרבו אז עפי"מ שהגדנו כבר שתעודת ישראל היא להמשיך את כל העולם אחר הש"י, וכמו אדה"ר קודם החטא, וכמו שיהי' לעתיד כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וזה הי' ענין הפקודים שפירושו כמו התמנות שאז נתמנו ישראל לראש לכל באי עולם להמשיכם להש"י, אך הלוים אין תעודתם לברר את כל באי עולם, אלא תעודתם להגביה את ישראל ולחברם באביהן שבשמים, וזהו ההבדלה בין ישראל ללוים וכן בין כהנים ללוים, שכהנים מעלין את הלוים וזה הי' הענין תנופה שהניף אהרן את הלוים, והם מדרגות זה למעלה מזה הגבוה תעודתו להעלות את הנמוך ממנו מדריגה אחת:
19
כ׳ולפי האמור שאין להלוים דבר עם כלל העולם אלא עם ישראל לבדם יש לומר שגם בענין הברורין מכל בני עולם וכן במצרים לא זה הי' תעודת הלוים וע"כ לא נשתעבדו בעבודת פרך שהי' רק לאמצעי לברר כנ"ל, ומעתה מובן הטעם שלא נתרבו אף בימי יעק"א ע"ה:
20
כ״אבמדרש צדקתך כהררי אל צדקה שאתה מביא על העולם מפורסמת כהרים הללו משפטיך תהום רבה מה תהום בסתר אף משפט שאתה מביא בסתר כיצד כיון שחרבה ירושלים בט' באב חרבה וכשהוא מראה ליחזקאל הוא מראה לו בכ' בחודש למה שלא לפרסם באיזה יום חרבה אבל מי שהוא בא לגדל את ישראל מפרסם איזה יום איזה מקום וכו':
21
כ״בויש להבין מה נ"מ ומה תועלת בזה, ונראה דהנה איתא בספרי כ"ק הרבי מלובלין זצללה"ה בפסוק לא תקום פעמים צרה, היינו דמכל נסים וישועות שהיו לישראל נשאר הרשימו בזמן ובכל שנה כשהגיע זמן הזה מתעורר ענין ההוא כמו בפסח זמן חרותנו מתעורר החירות, אבל ח"ו הצרה איננה נשארת רשימו בזמן וזהו לא תקום פעמים צרה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הוסיף לאמור דכל ענין הצומות ות"ב הוא משום דאז נטלו ישראל אפוכי על כל עונותיהם וזה נשאר לדורות, ובכל שנה באותו זמן מתעורר כפרת עונות, אבל צריך כלים על מה לחול וזהו הצום, וע"כ לטובה מפרסם הזמן כדי שישאר הרשימו בזמן, אבל לרעה ח"ו אין הכוונה שישאר הרשימו ע"כ אינו מפרסם את הזמן:
22
כ״גוהנה עצרת פעמים בה"א בחודש פעמים בואו פעמים בז', א"כ אין לו זמן קבוע, ויש להתבונן למה הוא באופן זה וחסר הרשימו כנ"ל, ועוד הלוא אנו אומרים זמן מתן תורתינו הלוא אינו תלוי בזמן וכבר דברו בזה רבותינו ז"ל, ונראה דהנה אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום, ומשמע שהנתינה הי' בדין וצמצום כל אחד לפי שיעור הזדככותו ופסיקת זוהמתו, וע"כ אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', ואף שאין כילות למעלה והרצון ליתן לישראל בשפע כאשר יוכלון שאת, הטעם שנתינת התורה הי' בצמצום, עפ"י מאמרם ז"ל כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה וכו' ובא הרוח ועוקרתו והופכתו על פניו, ע"כ הוא רק בצמצום כפי מסת ההזדככות והמעשים, וא"כ אם הי' נשאר הרשימו בזמן, והי' בא ההארה ממילא אף לא היו מוכנים לה ולא הי' אפשר לקבלה כנ"ל והיתה ההארה לבטלה וממילא הי' נמסר לחיצונים ח"ו, ואינו דומה לשאר מועדים שניתנים בחסד, ויהיו ישראל איך שיהיו מ"מ מקבלים הארת היו"ט, אבל עצרת שבלתי אפשר לזכות אלא הראוין לה, ובאם לא הי' נמצא הראויין הי' לבטלה כנ"ל והי' נמסר ח"ו כנ"ל, ע"כ לא נכתב כלל הזמן של יום ופעמים בה' וכו' ואינו נתלה אלא בספירה, ובמדרש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם תמימות, וע"כ אי אפשר שיהי' לבטלה ח"ו, שאם אין כאן מקבלים נחשב כאלו לא ספרו כלל ולא בא כלל הארת עצרת, ולפי"ז הרשימו איננה תלוי' בזמן של יום וחודש אלא בזמן הספירה ומנחה חדשה הבאה אחר הספירה ועליו אנו אומרים זמן מתן תורתינו:
23
כ״דוהנה הספירה היא לכל אחד ואחד ואינה נמסרת לב"ד, ע"כ הארת היו"ט תלוי' בכל אחד ואחד לבדו כמו שהוא, ואין לסמוך על זולתו או אפי' על הכלל כולו, אלא כעין שאמרו ז"ל כל חד וחד יפיים לנפשי' ואף שכבר עבר מה שעבר מהספירה, מ"מ עד רגע האחרון יש להרויח בצד מה אחר שבמעשה סיפר כל אחד ואחד ואין חסר אלא הפנימית של הספירה כמו נשמה לגוף וזה למעלה מהזמן, וע"כ ברגע האחרון עדיין לא נאבדה התקוה, ומועיל למפרע וזה שפירשו רבותינו הקודמין ז"ל עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים היינו עד רגע האחרון יכולין לזכך כל החמשים יום:
24
כ״הבמדרש בג' דברים נתנה תורה באש ובמים ובמדבר וכו', נראה לפרש שבא לרמז באש הוא רשפי אש שבלב האדם להיות הומה ומהמה לתורה היפוך עמלק שהוא מקרר את האדם כמו שפירשו בתיבת אשר קרך בדרך, וזהו ענין מחיית עמלק קודם מ"ת, ובמים הוא הכנת המוח שהוא לח וקר לצמצם את כל חכמתו ובינתו ודעתו לתורה, ויהי' כל תענוגו בתורה, שמים ממנו באו כל תענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וממים שבמוח התענוג בשכל ויהי' לו שלוה ומנוחה בתורה שזמן עסקו בתורה יהי' עיקר מנוחתו היפוך מה שנאמר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל עפ"י פירוש האוהל יעקב עפ"י משל לסוחר שמסר לסבל לישא לו תיבה קטנה מלאה אבנים טובות אל מקום מלונו ויהי בפגעו בו בשוק ואמר עשיתי שליחותך תן לי שכרי כי עיפה נפשי מהמשא הגדולה שנשאתי לך, ויהי כשמוע הסוחר ויספוק את כפיו ויאמר אם משא גדולה נשאת אין זה שלי כלל, ונתחלף לך משאי בזולתה, כן הנמשל שאמר הש"י ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל שמאחר שיגעת לא קראת כלל אותי, ודפח"ח, ובמדבר היינו שלא יהי' מצורף להבלי עולם, ויהי' תכלית כוונתו בעסקי בעסקי עולם למען יגיע על ידם לתכלית נרצה, וכמו העובר במדבר שהכוונה להגיע אל הישוב, והמדבר הוא רק אמצעי לעבור בו אל מקום הנרצה אצלו:
25
כ״וויש לומר עוד דזה הכנה בגוף ונפש ושכל, רשפי אש שבלב הוא הכנה בנפש, מים הוא במוח שהמוח הוא קר ולח ובו משכן הנשמה הוא הכנה בשכל, מדבר שלא להיות מצורף להבלי העולם שהגוף נמשך אחריהם בטבע הוא הכנה בגוף, ונראה דזה ענין שלשה ימי הגבלה להכין עצמו לקבלת התורה בגוף ונפש ושכל, כי התורה היא שלימת הכל, ובלתי אפשר לזכות בה אלא בהכנת הכל דהיינו כל שלשה חלקי האדם:
26
כ״זבש"ס שבת יומא קמא לא אמר להו ולא מידי בשני אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, נראה שישראל באשר היו שבורי לב ממה שעשו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה וגרמו שיבוא עליהם עמלק, וע"כ הי' ביאתם למדבר סיני בתשובה, וזהו משום חולשא דאורחא שהיו חלושים מחמת שבירת לבם הניח אותם בתשובתם שיתמרמרו על נפשם לקיים בכל עצב יהי' מותר, וביום השני קירב אותם בדברים נחומים, שעוד לא אבדה תקותם והם מעותדים ליעודים גדולים מאד ממלכת כהנים וגוי קדוש, שלעומת עצב הקדום שהי' מלב עמוק מאד באו אח"כ התנחומין ויעודים הגדולים, וכעין שהוא בספר עזרא שאמר להם בר"ה ועתה אל תעצבו ואל תבכו כי קדוש היום לאדוננו, ועתה דייקא, וכן בשבת שבע"ש הזמן להתישב בדעתו באיזה פנים באים לקבל את השבת, וצריך להתמלא בושה וכלימה, ואחינו הבבליים שובתין מתוך מריעין, לזה אנו אומרים בקבלת שבת לא תבושי ולא תכלמי וגו' מה תשתוחחי ומה תהמי שלעומת הריחוק שאדם הוא בעיני עצמו מרוחק ומתמרמר ע"ז בא אח"כ בשבת הקירוב והריצוי:
27
כ״חושמרתם את בריתי, במכילתא ר' ישמעאל אומר זה ברית שבת, רעק"א זה ברית מילה וע"ז, נראה לפרש דהנה כתיב אחריו והייתם לי סגולה מכל העמים, ופירש הקדוש ר' דוד מלעלוב זצללה"ה שישראל הם כמו סגול שבכל אופן שמהפכין אותו נשאר סגול, עכ"ד, ויש לסיים אבתרי' דהנה במדר"ת פ' נצבים הפוך רשעים ואינם כל מה שאתה מהפך במעשיהם של רשעים אין להם תקומה ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין הפירוש מעשיהם הרעים שלהם שהם אינם צריכין היפוך, אלא מעשיהם הטובים שאם נהפוך להם הגלגל מעט נהפך כל מעשיהם הטובים לתוהו ובוהו, וזהו הפירוש אין להם תקומה, אבל ישראל על כל הגלים שעוברים עליהם הם נשארים על עמדם וכמ"ש אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר, ובזה יש לפרש והייתם לי סגולה מכל העמים, היינו שאתם לבדכם כמו סגול כנ"ל ולא כל העמים, ולפי"ז יש לפרש שזהו הבטחה לישראל שיהי' בהם מדה זו וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן, כי זהו מדת העוז בלתי בעל שינוי, והנה הבטחה זו הוא שכר בשביל שמירת הברית, ובזה אפלגי ר' ישמעאל ורע"ק איזה ברית הוא שבזכותו באה הבטחה זו, ר' ישמעאל אומר זה שבת, כי כל ההתהפכות והשנוים באין מעץ הדעת טו"ר, וזה עצמו הוא להט החרב המתהפכת שפי' בזוה"ק שמתהפך לכל צדדין, כי החטא בעצמו הוא המעניש בסוד תיסרך רעתך, והנה בשבת אין משתמשין באילן שהוא עץ הדטו"ר, ע"כ אין בשבת ענין התהפכות, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, וע"כ בשבת שהי' אדה"ר עוד בג"ע שלא נגרש משם עד מוצ"ש כבמדרש, לא הוצרך לשמירה שלא יאכל מעץ החיים, כי באמת אדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין אלא מחמת החטא נשתאבו בו כחות רעות שהכריחוהו לרע וע"כ אמר אכלתי ואוכל עוד וסירב מלעשות תשובה כבמדרש, היינו שמצא א"ע בלתי ברשות עצמו, אך לאחר שנגזר עליו העונש נחלש כח הרע ותיכף עשה תשובה, אך עדיין הי' בתוך ההפכה פעם נתגבר בו הטוב ופעם התעורר הרע, ולזה הי' צריך שמירה מלהט החרב המתהפכת שלא יתעורר בו הרע ויסיתהו לאכול מעץ החיים, אך בשבת שיצא מבחי' התהפכות שוב לא הי' צריך לשמירה שלא יאכל מעה"ח, וע"כ אמר ר' ישמעאל כי בשמירת ברית שבת זוכין להיות סגולה כי מני' שיתא יומין מתברכין, ע"כ השבת משפיע בחי' זו גם בששת ימי המעשה, ורעק"א זה ברית מילה וברית ע"ז, כי השומר ברית יש בו מדת הקיום, וכמו שאמר יוסף הצדיק והנה קמה אלומתי וגם נצבה ובמדרש אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם מרקיבין ושלי אינו נרקב, וכן ברית ע"ז כי ע"ז שורש השקר שאין לו רגלים וכתיב שפת אמת תכון לעד, ובודאי שבברית ע"ז נכללו גם דברים דקים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל כי מסכתא דע"ז דאברהם ד' מאה פרקי הוו, היינו שיש דברים הדקים שלאברהם אבינו ע"ה הי' גם זה נחשב לע"ז, והוא לכל אחד ואחד לפי מסת הזדככו, ובשמירת ברית אלה מילה וע"ז זוכין להיות סגולה כנ"ל:
28