שם משמואל, במדבר ו׳Shem MiShmuel, Bamidbar 6
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו' ובזוה"ק אי באוהל מועד מאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא, פירוש דהוקשה לו למה הזכיר במדבר סיני כלל וכי לא היינו יודעין מעצמינו שבאחד לחודש השני בשנה השנית היו במדבר סיני שהרי לא נסעו משם עד עשרים בחודש ההוא כמפורש בפרשת מסעות והי' די בהזכרת אוהל מועד לומר שהדיבור באוהל מועד הי' ולא בהר סיני כפרשיות הקודמות, אך התירוץ צריך ביאור:
2
ג׳ונראה דהנה בזוה"ק לעיל מיני' כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמא בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא, ואינו מובן מה הוא חיילין דאורייתא ומהו חיילין דמשכנא, והמפרשים נדחקו לומר כי שני מנינים היו אחת בצאתם ממצרים שנאמר כשש מאות אלף רגלי ומנין ממש הי' שם לידע את חיילים המקבלים את התורה, ומנין השני הוא המנין שמפרש כאן והוא נקרא חיילין דמשכנא כברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהן מכאן:
3
ד׳אך לא זכיתי להבין פירוש זה שהרי מפורש כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קב"ה למפקד וכו', ואם כדברי המפרשים הרי מנין חיילין דאורייתא מקמי דאתוקמו אורייתא ומשכנא הוה, ועוד שבזוה"ק עוד שם וכולהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא אתפרשו דא מן דא ואזלין כחד, עכ"ל, ואי אמרת דמנין חיילין דאורייתא הוא בצאתם ממצרים ממש הלוא אין שני המנינים שוה שבצאתם ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי דמשמע קרוב לשש מאות אלף ואילו הכא היו שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים יתירים, גם ליכא לפרש וכולהו הוו כחד בזמן אחד שהרי יש ביניהם כשנה תמימה, וא"כ הרי אתפרשו דא מן דא:
4
ה׳וכשאני לעצמי הייתי אומר שהכל קאי על מנין שבפרשה זו וחיילין דאוריי' הם ישראל כולם שכתר כהונה זכה אהרן ונטלו וכתר תורה מונח לכל הבא לזכות בו וכל ישראל נקראים איילין דאורייתא וכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, וחיילין דמשכנא הם הלום כמ"ש ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות, וזהו דכולהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא היינו שהיו שניהם בזמן אחד שהרי לא נאמר במנין הלוים זמן אחר ש"מ שהכל הי' ביום אחד, והנה הם תורה ועבודה דלא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחד, זה במוח ושכל, וזה בלב, ע"כ שיתף הקב"ה עמו את אהרן שמשרע"ה הוא המוח והשכל של ישראל ואהרן בעבודה שהוא ברעותא דלבא והי' אהרן לבם של ישראל וכמ"ש והיו על לב אהרן:
5
ו׳אך יש להבין מה שייך כאן מנין חיילין דאורייתא הלוא אתמנו כבר אחר ירידת משרע"ה מן ההר וכמ"ש בפרשת פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' וא"כ כבר נודע חיילין דאורייתא, ומספרם שם וכאן שוה מפני שהוא בשנה אחת כברש"י פ' תשא והוא מדברי המדרש פרשה זו, ואם מחמת כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן כברש"י ז"ל לא שייך לשון הזוה"ק בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא ויותר יוצדק לקרות כולם במנין זה חיילין דמשכנא שכולם הם לצורך השראת השכינה, ובאמת שבגוף צורך המנין כבר נתקשה הרמב"ן שכל עצמו למה הי' בא, וכבר דברנו בזה הרבה, אך אין בהמ"ד בלא חידוש:
6
ז׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ג:) פתח ההוא סבא וכו' בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשתין רבבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתליק על כולא וכדין אתכפיא מלכו חייבא וסיהרא אתנהירת ואפיק לון קב"ה למהך במדברא תקיפא מדברא איהו אתר ושלטנא דנחש מלכו חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא לי' ולאתכפיא רישי' דלא ישלוט וכו' ואנן אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא ולעיינא תמן באורייתא בגין לאכפיא לההוא סטרא השתא דמטו זימנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה [היינו דמטיאן יומי דירחא שביעאה' אהדרנא לישובא דתמן איהו פולחנא דילי', עכ"ל, הרי מפורש דצורך ישראל ללכת את המדבר הגדול והנורא הי' לאכפיא לההוא סטרא, ועוד מפורש דלאתכפיא לההוא סטרא הוא בעיון ועסק התורה, אבל עבודה היא יותר טובה בישוב דתמן הוא פולחנא דילי', ויש לומר הטעם דבעסק התורה מכניעין לההוא סטרא משום דתורה היא אש כמ"ש הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכמו אש המכלה ושורף כמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו:
7
ח׳ובמדרש שמות ט"ו ואו איומה כנדגלות אין דגלים אלא צבאות שנאמר דגל מחנה וצבאו ופקודיהם וכן דגלי השמים המלאכים ודגלי הארץ ישראל צבאות השמים מלאכים צבאות הארץ ישראל ואדון שניהם הקב"ה וכשם שהכל יראים מן הקב"ה ומן המלאכים כך הכל יראים מישראל שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, לכך נאמר איומה כנדגלות, עכ"ל, הנה מפורש שענין הדגלים מטיל אימה על האומית, ויש לפרש שענין הדגלים הוא התנשאות ורוממות ישראל, וידוע שהתנשאות ורוממות ישראל הוא בכח התורה, אף שיש בישראל תורה ועבודה וגמילות חסדים, מ"מ טבע העבודה היא הכנעה וכן גמילות חסדים הוא ענין מורה על לב בשר המשתתף בצערו של המקבל חסד ומבקש להיטיב, אבל תורה היא המתנשא לכל לראש ונותנת עוז ותעצומות לעם ומגביה את הלב בדרכי ה', וע"כ הדגלים שמורים על התנשאות ורוממות ישראל בכח התורה מטילים אימה על ההוא סטרא כי להבה תלהט רשעים ומפחדו נעשים נכנעים:
8
ט׳ולפי האמור יובן ענין וצורך המנין ויש לומר שהכל הי' לצורך מסעות המדבר לאכפיא לההוא סטרא, עפ"י מאמרם ז"ל אין בית הסתרים מקבל טומאה ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי החיצונים אין להם שליטה וידיעה רק בחיצוניות ולא במה שהוא בהסתר, עכת"ד, ויש לומר דה"ה נמי להיפוך שהא דההוא סטרא נכנעת מפני פחד הקדושה נמי רק מחמת קדושה הנגלית שבמה שבהסתר אין להם ידיעה ע"כ אין גורם להם פחד ויראה, וע"כ מסעות שבמדבר להכניע ההוא סטרא בכח התנשאות ורוממות ישראל, הי' נמי בהתגלות מהות ישראל ומעלתם, וע"כ נתבקש שיהיו ישראל מנויין שיהי' בהתגלות, שמה"ט אין הברכה שולטת בדבר המנוי, ונגף בא ע"י מנין מפני שנתגלה מה דכסי, וכאן אדרבה נתבקש דווקא שיהי' בהתגלות למען להטיל פחד ואימה על ההוא סטרא, ובאשר נתגלה מספר ישראל שהם כמספר אותיות התורה מורה שהם נושאי דגל התורה והם חיילין דאורייתא מחמת זה נפל פחדם על ההוא סטרא ונכנעו כנ"ל:
9
י׳ומעתה מובן הא דבעא קב"ה למפקד חילוי כמה חיילין דאורייתא וכמה חיילין דמשכנא בזמן הזה למען יהי' גלוי מספר ישראל נושאי דגל התורה ושממנין הקדום לזה כחצי שנה לא נפקד איש, שזה מורה שמהות ישראל הוא למעלה מן הטבע כי במחנה גדולה כזו אי אפשר שלא ימותו בכל יום כמה וכמה, ובזה יעשו את מסעות המדבר, אך חיילין דמשכנא שהם הלוים אין ענין לזה שהם בפולחנא וזה יותר טוב בישוב שעבודה אינה מטלת פחד ואימה על ההוא סטרא אדרבה צריכה שימור, וזה היו הלוים שומרי משמרת הקודש, ולא נאמר בהם לשון צבא שאינו מפורש בצדו לעבוד את עבודת אוהל, כי כמו מלחמה הגשמיות שאינה שייכת אלא לישראל, כן נמי מלחמה הרוחנית לאכפיא לההוא סטרא אינה שייכת להלוים, אלא לישראל בלחודייהו הם חיילין דאורייתא, אבל הלוים הם חיילין דמשכנא:
10
י״אועם מה שאמרנו יובן טעם דמחנה הלוים הי' תמיד בתוך המחנות משא"כ בארון ברית ה' שנוסע לפנים דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, שחיילין דמשכנא צריכין לעולם להיות בישוב כבזוה"ק הנ"ל דכיון דמטא זימנא דפולחנא קדושה אהדרנא לישובא ובתוך המחנות כמקום ישוב דמי כמ"ש בהאר"י ז"ל שהיו שם כל העשר קדושות המנויות בריש כלים, אבל ארון ברית ה' שהיא התורה הי' נוסע לפניהם דווקא לאכפיא ההוא סטרא ואחריו ישראל נושאי דגל התורה חיילין דאורייתא, ומחנה הלוים שאין בהם ענין זה היו נוסעים בתוך המחנות משומרים מכל צד אחרי שההולכים לפניהם היינו חיילין דאורייתא פנו את הדרך לפניהם מכחות רעות השולטים במדברא:
11
י״בויובן ג"כ מה שבמנין ישראל כתיב במספר שמות לגלגלותם, מה שלא נמצא לשון זה בלוים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עמד בזה ותירץ שמספר שמות לגלגלותם הוא מורה על שלימת השכל והמוח, והלוים נמנו מבן חודש שבעוד אין בהם שלימת השכל והמוח נמי נקראים שומרי משמרת הקודש, עכ"ד. וכן הוא בספורנו אהא דבמספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתם ע"ד ואדעך בשם, וא"כ התירוץ על מנין הלוים שהוא מבן חודש נכון מאד, אבל עדיין יש להבין על מנין השני של לוים שהי' מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה ומעלה, אך הוא הדבר שישראל שהם חיילין דאורייתא שהוא בשכל ומוח נאמר במספרם במספר שמות לגלגלותם והוא כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות וכל אחד יוצדק עליו לומר כענין ואדעך בשם אב"ל הלוים שהם חיילין דמשכנא שהוא בבחי' לב כנ"ל אינן בענין זה:
12
י״גוממוצא הדברים שכמו בכלל כן בפרט בכל איש ואיש יש בו חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, דהיינו תורה שבמוח ושכל, ועבודה שבלב זו תפלה, וכמו שבכלל היו חיילין דאורייתא עם ארון ברית ה' נוסע לפניהם נוסעים בראשונה להכניע כחות רעות שבמדבר לפנות דרך לפני משכן ה' פולחנא קדישא, כן בכל פרט ופרט מצויין כחות רעות המפריעים את האדם מעבודת ה', וכמו שבכלל היו חיילין דאורייתא ברישא, כן באדם הפרטי ראשית עבודה הוא לימוד התורה וכמ"ש הזוה"ק צריך לקטרגא לי' [היינו ליצה"ר] במילין דאורייתא, ועוד בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילין דאורייתא, והיינו דלעומת שאדם משקע רעיונותיו בתורה בה במדה מסתלקין ממנו כחות רעות המושכין לאחור, ודברי תורה מנקין את האדם ומפנים דרך ומסילות בלבבו לפולחנא קדישא, ועבודה שבלב שהוא למוד תורה בטהרה ותפלה זכה, שנקרא חיילין דמשכנא, וע"כ בלתי חיילין דאורייתא היינו ראשית כל לשקע רעיוניו בתורה, האבן גדולה מונחת על מפתח הלב ואי אפשר לבוא לפולחנא קדישא ותלוי זה בזה, וכמו שאנו אומרים בפיוט אקדמות צבי וחמיד ורגיג דילאון בלעותא, צלותהון בכן מקבל והניא בעותא, ולפי האמור יובן מאמרם ז"ל הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעוה"ב, והדבר יפלא הלוא אף העובר עבירה שחייבין עלי' מיתת ב"ד יש לו חלק לעוה"ב כבש"ס ב"מ הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, אך יובנו הדברים כי לעומת שדברי תורה מסקלים ומסלקין את כחות הרעות מלב, עושין ספרים החיצונים להיפוך כי כחות הרעות עוד נחזקים ומצא מין את מינו וניעור, ושוב א"א לו לעבוד עבודת הקודש לזכות בהם לעוה"ב, כי מקררים את לב האדם ומכבידין אותו כאבן ואינם מניחין לכנס להלב שום דבר קדושה, ולא להתעורר כראוי אעפ"י שבא להיטיב מעשיו אינו יכול, וע"כ במה יזכה נער את ארחו, ומי שאינו טרח בע"ש לא יאכל בשבת:
13
י״דונראה דכן נמי שבת ויו"ט מקבילין לעומת חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא כי שבת הוא בשכל ובמוח ושבת יעשה כולו תורה, וידוע דמוסף שבת הוא שני כבשים לבד והוא רמז דבשבת העיקר הוא תורה וכן שני סדרי לחם הפנים רומז לתורה דכתיב לכו לחמי בלחמי הוא כעין חיילין דאורייתא, ויו"ט הוא בלב וע"כ יש מצות שמחה ביו"ט דליתא בשבת, והוא זמן קרבנות הרבה ופחות שבמוספים הוא עשר בהמות, והוא פולחנא קדישא המתיחס ללב הוא לעומת חיילין דמשכנא, והנה איתא בספה"ק שיו"ט שבתוך השבוע נכלל בשבת שלפניו, ולפי דרכנו הוא כמסעות המדבר חיילין דאורייתא קודם חיילין דמשכנא, ולעומת דחיילין דאורייתא מפנים את הלב מכחות רעות, וכ"כ בשבת דכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מינה זוכין אח"כ ביו"ט פולחנא קדישא שהוא כעין חיילין דמשכנא:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש מצות הגבלה ופרישה שקודם מתן תורה, דהנה אלמלא חטאו בעגל היו כל ישראל כהנים ובמכילתא בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' מכאן אמרו ראוין כל ישראל לאכול בקדשים עד שלא עשו את העגל משעשו את העגל נטלו מהם ונתנו לכהנים, הרי שהכוונה היתה שכל ישראל יהיו במדרגת הכהנים, ובבעל הטורים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים, ובודאי שאלמלא חטאו בעגל היו תיכף נתקיימים כל יעודים הטובים, וא"כ היו אז כל ישראל חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא יחדיו כי הי' חיבור שמים וארץ מוח ולב והדברים עתיקים, ע"כ היו צריכין ישראל להיישירם קודם מתן תורה הן במוח והן בלב, והיישרת הלב הוא התשוקה שלא יהי' אלא בקדושה ולא לדברים חיצונים, וע"כ יש לומר דמצות הגבלה שלא יהרסו אל ה' לראות והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבכלל זה שלא להסתכל כל אחד למעלה ממדריגתו, והוא מצוה מתיחסת למוח והשכל, ומצות פרישה הוא להתרחק מכסופין דהאי עלמא, וידוע דלעומת שאדם מתרחק מכסופין דהאי עלמא בא לעומתו לתשוקת הקדושה א"כ הוא מצוה מתיחסת ללב, ונמצא ששתי מצות אלו הם מירוק וישר למוח ושכל חיילין דאורייתא ולהלב שהוא חיילין דמשכנא:
15
ט״זברש"י כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, ויש להבין דהא דבא להשרות שכינתו עליהם הי' באחד בניסן והמנין הי' באחד לחודש השני, א"כ הרי קדם להשרות שכינתו עליהם, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דניסן הוא מזל טלה רומז שישראל הם כלל אחד לאביהן שבשמים כאמרם ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד, והוא ריצוי כלל ישראל וכן מורה מצות הפסח ראשו על כרעיו הכל כאחד, אך אייר מזלו שור הוא ריצוי ישראל מצד הפרטים כל אחד ואחד לבדו, והוא רמוז בש"ס ר"ה קרן הפרה כיון דקיימי גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות והנה ברמב"ן בענין המנין, כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים וכו', ויש להוסיף בה דברים שכל אדם בעצמי שמשער בנפשו שהוא בא לעמוד לפני משרע"ה ואחיו קדוש ה' בלי ספק שהכשיר מעשיו וקיבל עליו על להבא, והוא כענין ראיית פנים בעזרה וכמו שהגדנו במק"א, ובשביל זה עצמו היו יכולין משה ואהרן להשפיע עליו חיים, והוא כעין מ"ש בירמי' אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי בעם הזה ופירש"י משה ושמואל שבקשו רחמים על דורם החזירם מקודם למוטב, ואתה שאין אתה מחזירם למוטב אין תפלתך מקובלת עליהם, וע"כ כשכל אחד טיהר את כל קומתו מחמת בואו לפניהם ע"ה ע"כ הי' מועיל זכותם עליהם להשפיע להם חיים וזכות, וזהו הפירוש כשבא להשרות את שכינתו עליהם מנאם, היינו שבשביל המנין נעשים ראויין ונרצים להשראת השכינה, והנה כלל ישראל לעולם נרצה לפני ה', וע"כ בניסן שישראל נרצים מצד הכלל לא היו נצרכים להמנין רק באחד לחודש השני שהתחילה השראת השכינה גם מצד הפרט ע"כ הצריכם להמנין:
16
י״זבמדרש הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים וכולם היו עשוים דגלים דגלים כיון שראו אותם ישראל התאוו לדגלים כמותן אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, ונראה לפרש הענין דגלים כמו שבגשמיות כשהאחד מן המחנה תועה והוא מחפש אנה ואנה למצוא דרך לבוא למחנהו, אם יש למחנהו דגל שהוא נשקף למרחוק עי"ז נמשך ישר למחנהו בנקל, כן הוא ברוחניות שכתיב תעיתי כשה אובד, וימים רבים לישראל ללוא אלקי אמת וללא כהן מורה, מ"מ יש בכח ישראל בפעם אחת לדלג שור להמשך אל שורשו שהוא הש"י בבחי' דילוג וקפיצה ולא דרגא בתר דרגא, וזהו ענין הדגלים שנתאוו ישראל שדגל הוא מלשון דילוג כבמדרש ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה, וכענין המלאך שבא לעוה"ז נתלבש בגוף הנראה לעיני בשר, וכשהוא רוצה הוא פושט את לבושו בפעם אחת ועולה וכענין שכתוב בהמלאך שנראה אל מנוח ויהי בעלית הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח כי ברגע אחת נמשך לשורשו וזהו ענין הדגלים במלאכים, וזהו שהתאוו ישראל שאפי' בהיותם טרודים ושקועים בטרדת עוה"ז, ברגע אחת יזכור ויעוף על כנפי אהבה להדבק בשורשו:
17
י״חוהנה זהו מדריגת בעל תשובה כבזוה"ק ח"א (קכ"ט.) ת"ח אברהם אתקריב לגבי' וכו' ולא אתקריב אברהם ביומא חדא ולא בזמנא חדא אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוי מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי כד הוה סיב ועאל בדרגין עלאין כדקא חזי דכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים וכו' זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי' קב"ה וכו', והנה ישראל במעמד הר סיני שהיו ברום המעלות, ולצדיק שהוא ברום המעלות נצרך ללכת דרגא בתר דרגא ולא בקפיצה ברגעא חדא שזה נמסר רק לבעלי תשובה, ומ"מ התאוו ישראל לזה היינו עפי"מ דאיתא בזוה"ק על משיח שיבוא להדורי צדיקיא בתיובתא והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שזה יהי' רבותא דמשיח שישוב את הצדיקים בתשובה ולא את הרשעים דווקא, עכת"ד, ולפי"ז יש לומר דישראל במעמד הנכבד שהיו ברום המעלות בקשו לבוא לידי דרגא זו בחי' משיח להדורי צדיקיא בתיובתא, וע"כ אף שהיו צדיקים גמורים יהי' נמי ביכולתם להתקרב דרך דילוג וקפיצה ברגעא חדא ובשעתא חדא, אך אז עדיין לא הגיעו לידי מדה זו, ומ"מ הש"י הבטיח להם על להבא, והיינו שבעת הקמת המשכן שהיו ישראל בבחי' בעלי תשובה מחטא העגל ונתרצה להם הקב"ה זכו לדגלים דרך דילוג כנ"ל:
18
י״טועל דרך זה יש לפרש הענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה ומה ביאתם למדבר סיני בתשובה אף נסיעתם מרפידים בתשובה, שבודאי לא הי' זה במקרה, והיינו דהנה כבר אמרנו דהא דרפו ידיהם מן התורה איננו בפשוטו שזה הי' שייך אם הי' להם עוד זמן רב ודרך רחוקה עד הר סיני הי' מקום לומר שרפו ידיהם כלומר כמתיאשים להגיע לזה וכמ"ש לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים אבל הכא שהי' במסע האחרון קרוב לסיני לא שייך לומר כן, אך הפירוש הוא שהם ידעו היטב כיצד צריכין להיות לקבלת התורה שיהי' מופסק זוהמתן, כי דור דעה היו, וכאשר שיערו את מהותם מצאו עצמם רחוק מזה שלזה צריך עוד הכנות רבות ושהיית זמן הרבה שלפי השערתם בלתי אפשר להגיע לזה במעט זמן הזה ע"כ היו בעצמם כמתיאשים, ומ"מ הי' עבירה שבהדי כבשי דרחמנא למה לך ולא הי' להם לבקש חשבונות יתירות רק לילך בתמימות אחר הש"י לקיים גול עליו דרכך והוא יעשה ובזה המשיכו עליהם את עמלק, ובאם היו הולכים בתמימות הי' זכות זה עצמו מביא לזכות למעמד הנכבד כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך, אך באשר קלקלו בזה שוב באמת הי' חשבונם צודק שבלתי אפשר להם לזכות במעט זמן כזה, אך מ"מ עצת ה' היא תקום שמאחר שע"י ביאת עמלק באו לתשובה, ובעל תשובה יכול להתקרב ברגעא חדא ובשעתא חדא ע"כ תיכף כבואם אל הר סיני בתשובה עלו מעלות רבות בפסיעה אחת ופסקו זוהמתן, ובודאי כן יהי' לעתיד אף שרחוק הוא מהשערת אנושי איך אנשים שפלים כמונו היום נזכה להיות בדרא דמלכא משיחא מ"מ מאחר שהקב"ה יעמיד מלך כהמן כמו שאמרו ז"ל אם אין עושין תשובה, ואז כולם יעשו תשובה ושוב ברגעא ובשעתא חדא נזכה לכל היעודים הטובים אכי"ר ב"ב:
19
כ׳בזוה"ק ח"ג (צ"ד:) אר"א סעודתא תליתאי דשבת כד אערא בי' אושפיזא שבקין לי' או לא שבקין לי' אי לא שבקין לי' אשתכח אושפיזא דחויא מפתורא דמלכא, ופירשו המפרשים דכשיאכל סעודה שלישית אז לא יהי' תאב לאכול בלילה סעודת יו"ט, ואינו מובן דבשביל כזית וכביצה שיאכל בסעודה שלישית היינו אחר תפלת המנחה ביום שבת לא יהא תאב עוד לאכול בלילה ועוד למה לא יתפלל המנחה מכי משחרי כותלא ואז בודאי הכביצה שיאכל אז לא יעכב את סעודת הערב:
20
כ״אונראה לפרש דהנה ביו"ט מברכינן שהחיינו, והיינו שזה היום שקוינו מצאנו ראינו ושמחים אנו שזכינו לו, כי ביו"ט יש הארות גדולות מהאור שנברא ביום הראשון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא כבזוה"ק שם (צ"ג.), ולפי מסת התשוקה שאנו משתוקקים לזה זוכין ביו"ט, והנה ידוע שמחצות היום של ערב שבת ויו"ט מתחיל האור להתנוצץ, ובודאי שאז צריכין להיות בהשתוקקות לקראת החג הבא, והנה בשבת צריך להיות כאלו כל מלאכתך עשוי' והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שעונג שבת צריך להיות באופן שלא יהא חסר לו שום דבר כי אין למעלה מעונג, והגיד נמי בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה שאפי' בעניני שמים נמי לא יהא נזכר שחסר לו שום דבר, ולפי"ז מובן דאם יקיים אז סעודה שלישית דהיינו עונג שהסעודה צריכה להיות בעונג כאמרם ז"ל שקידוש צריך להיות במקום סעודה משום שבמקום קריאה שם תהא עונג וזה יפריע מלצפות ולהשתוקק ליו"ט דאם ישתוקק ליו"ט הרי חסר לו ואיננו בעונג א"כ הרי מדחה האושפיזא, שכל עצמה היא כפי מסת ההשתוקקות כנ"ל:
21