שם משמואל, במדבר ה׳Shem MiShmuel, Bamidbar 5
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳במצוות המנין כתב הרמב"ן ולא הבנתי טעם מצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה וכו' ויתכן כי הי' זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה וכו' וכן הי' משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקיד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה וכו', ויש להבין הלוא אם לא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, ומובן שהנוצחים שלא בכלי זיין שוב אין נ"מ בין רב למעט ואינם צריכין לשום סדר ומשטר:
2
ג׳ונראה דהנה כתיב במספר שמות לגלגלותם וכמו שאיתא במדרש הובא ברמב"ן שיהיו כולם עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם, וא"כ הוא השגחה על כל פרט ופרט לפי מה שהוא, והוא כענין שברש"י פ' נצבים בקיבוץ גליות שכביכול כאלו אוחז ביד כל אחד ואחד ומעבירו מן הגליות, וכעין זה הי' ענין הפקודים לישא את ראש כל אחד ואחד, והיינו דהנה א"י היא המאחד את כל כלל ישראל, אך לאו כל אחד זוכה שיהי' כלל ישראל קולטתו וכענין שאמרו ז"ל א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, וע"כ צריכין מקודם להתיישר כל פרט ופרט להיות עכ"פ ראוי שהכלל יקלטנו, וכן יש לומר נמי בענין המלחמה שהי' נצרך כיבוש ציבור ולא כיבוש יחיד והטעם יש לומר דהנה מספר שבעה הוא מספר הכללי ששה כנגד ששה קצוות והשביעי באמצע שהוא מרכז כל הששה ומאחדם, וע"כ שבעה מלכי כנען הי' להם כח כללי בטומאה, והוא מקביל לעומת ארץ ישראל בקדושה, ובזוה"ק דלולא שהיתה א"י ביד הכנענים מקודם ויצאה מהם לא היתה מעלתה כ"כ גבוה כי כל דבר נתמרק ונבחן בהיפכו, וע"כ יריחו היתה מלחמה הראשונה ליהושע היו בה כל ז' אומות כדמפורש יהושע כ"ד י"א, ונכבשה בשבת ודוק, ע"כ הוצרך שיהי' למלחמה של כיבוש הארץ תורת ציבור ע"י התאחדות כלל ישראל, ואולי זה רמוז בדברי הרמב"ן, והיינו כי מפקדי צבא המלחמה היו מבחינים באיזה מקום שם משכן הסט"א ביותר כלשון הכתוב שם הרגיעה לילית, והיו מעמידים שמה אנשים שהם נקלטין ביותר בכלל ישראל בגלל צדקתם וענותנותם, וע"כ נצרך מנין הפרטי מקודם שיהי' לכל פרט ופרט נשיאת ראש, בכדי שיתאחד בהכלל:
3
ד׳ויש לומר עוד דהנה האדם מורכב מגוף ונפש ושכל, וכבר אמרנו שבענין השכל אין לאחד התחברות עם זולתו שאין דעתן של בני אדם שוות וכל איש ואיש יש לו דעה בפני עצמו, ועיקר התחברות הוא בנפש להיות לאחדים בתשוקה ורצון אחד שאפי' זה דרכו באהבה וזה ביראה מ"מ כולם מכוונין לעשות רצון אביהן שבשמים, וכן התאחדות בגופן שיתקבצו כולם יחד, וע"כ נגד שלשה אלה היו שלשה ענינים מנין הפרטי במספר שמות לגלגלותם הוא להגביה את השכל והדעת של כל אחד ואחד בפרט, ואח"ז בא מנין הכללי כמה בכל שבט וכמה בכל דגל וכמה מספר כל הקהל כאחד, וכל אלה הם נגד הנפש, שהיא התקבצות הרצונות, וע"כ ישראל נקראו נפש אחת כמ"ש ביעקב שהיו שבעים והכתוב קראן נפש מפני שהן עובדין לאל אחד, וע"כ יש נמי שלשה מיני התאחדות שבט, דגל, כל הקהל, כידוע שהנפש יש בה שלש כחות, חיונית, טבעית, שכלית, לבד השכל שהוא הנשמה, ואח"ז כשבאו לא"י נעשה התאחדות גם בגופים שהיו מקובצים בארץ אחת, וע"כ הכל נעשה בסדר ובמשטר נכון זה אח"ז וכל המנינים היו הכנה לביאת הארץ, והנה בשבת זכור ושמור, שמור, הוא מדת לילה, וזכור הוא מדת יום, והם נגד נפש ושכל, שמור הוא בנפש, זכור הוא בשכל, וע"כ אין אומרים ויכולו בקידוש של שחרית שויכולו הוא התכללות כמו שאמרנו כמה פעמים, ובשכל אין שייך התאחדות שאין דעתן שוות כנ"ל, אלא בליל שבת שהוא בנפש יש התכללות, וע"כ אומרים שלשה פעמים ויכולו לעומת שלשה חלקי הנפש, וכנגד שלשה פעמים שנכלל המנין, שבט, דגל, כל העדה, כנ"ל:
4
ה׳מנגד סביב לאוהל מועד יחנו, פירש"י מנגד מרחוק מיל, ויש להבין בטעם מצוה זו למה הרחיקם הש"י שיהיו רחוקים מיל, ולמה לא היו סמוכים ממש אל הלוים כמו הלוים להמשכן דלא כתיב בהו מנגד, ונראה דהנה ישראל היו צריכין לעבור את המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון שהם ד' קליפות הטמאות ולכתתא רישייהו כמ"ש בזוה"ק פרשת תצוה (קפ"ד.), והנה מובן שבכל מיני מלחמות הן גשמית הן רוחנית צריכין מקודם לבצר מעמדם שיהיו בטוחים שהאויב לא יפול עליהם, וכאשר הם מבוצרים אך אז מחפשים תחבולות ליפול על האויב, וע"כ משום דישראל לא אסתמרו מיני' וחאבו בכמה זימנין נשיך לון חויא כבזוהר שם, והנה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דלעומת שאדם עומד מרחוק ביראת הכבוד מפני דבר קדושה שאין לו שייכות אלי', כ"כ עומדים החיצונים מרחוק ממנו ואין להם רשות לקרב אליו, והנה ידוע שלוים מדתם מדת גבורה שהיא יראה ופחד כמ"ש ופחד יצחק, הם היו שומרים משמרת הקודש, והשמירה היתה שעוררו בקרבם מדת היראה מחמת זה עצמו הי' פחד ה' על החיצונים והיו מתרחקים מהקדושה שבמשכן, ושוב היתה קדושת המשכן והארון שורפת ומכלה את כל החיצונים, וכמו כן היו צריכין ישראל שמירה כנ"ל, והשמירה שלהם היתה ע"י שהיו עומדים מנגד לאוהל מועד רחוק מיל שהיא תחום שבת, וידוע בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שהוא שיעור התרחקות הסט"א מגבול הקדושה, ע"כ בריחוק ההוא הי' תועלת שלעמתם היתה הסט"א מרוחקת מהם ועומדת מרחוק בל קריב אליהם, ובזה היו מבוצרים שהי' יכולת בידם לכתתא רישייהו דסט"א:
5
ו׳ויש להסביר הדברים עוד עפ"י מה שאיתא ביערות דבש, דהיות ישראל נמשלו לאש שנאמר והי' בית יעקב אש ואומה"ע למים שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ופירש"י אלו שרי האומות, וידוע שאש ומים הם הפכים ומתנגדים זה לזה, וכאשר נוגעין זה בזה המים מכבין את האש, אבל כשהם עומדים מרחוק בגבול ושיעור ידוע האש מיבש ומכלה את המים, כן הוא כשישראל מרוחקין מהם ישראל גוברין ומכלין את מתנגדיהם, וח"ו כשיש ביניהם קירוב האומות גוברין עכת"ד ודפח"ח, וכן הוא לפי דרכנו שלפי שיעור שהיו ישראל מרוחקין מאוהל מועד, הי' הסט"א שהוא כח האומות רחוקין מישראל לא קרוב ולא רתוק יותר מדי, ועי"ז היו ישראל גוברין עליהם כנ"ל:
6
ז׳ובפנימית הענין יש לומר דהנה ישראל דבקין בקב"ה באהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' וכאשר אש האהבה בוער כל הסט"א בטלין ומבוטלין שהכל כדלא בעיני ישראל, וכל כח האומות נגד ישראל הוא רק כאשר נשקט מעט אש האהבה, ע"כ כל תחבולתם לקרר את ישראל וראשית גוים עמלק וכתיב אשר קרך בדרך ופירשו המפרשים מלשון קרירות היינו שהכניס בהם מדת הקרירות ושוב הי' פתח פתוח לכל חטאת, וע"כ נצמח מזה שצננך והפשירך מרתיחך כמ"ש רש"י שמעתה הי' מקום לאומה"ע להתגרות בהם, והיינו כמו בגשמיות כן ברוחניות להכניס בהם מחשבות רעות, וע"כ עצה היעוצה לעמוד כנגד ביראת הכבוד ושוב אין ביכולת האומות לקרב להם לקרר, ועוד יש לומר דהנה ידוע דלכל דבר שאדם משתוקק ומונעין הדבר ממנו תגדל ביותר התשוקה וכבר דברנו מזה, ע"כ באשר להגדיל בישראל את רשפי אש שלא יהי' ביכולת האומות לקרר הי' עצה יעוצה שיעמדו מנגד למען תגדל התשוקה תמיד עוד יותר ולא תתקרר האהבה, ובזה יתגברו על הסט"א, והלוים באשר מדתם להתגבר באהבה בשיר ובדביקות מלשון ילוה אישי אלי, והיו מתחדשים חדשים לבקרים בתוספות האהבה לא היו צריכין לכך והיו יכולין לחנות סביב לאוהל מועד ממש:
7
ח׳במדרש אך את מטה לוי לא תפקוד אמר ר' פנחס בר אידי מה כתיב בראש הספר שאו את ראש כל עדת בני ישראל רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם האומר לקוסטינר סב רישי' דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאש יזכו יעלו לגדולה כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אם לא יזכו שימותו כולם כמה דתימא ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ והי' גלוי לפני המקום שימותו כולם במדבר וינטלו ראשיהם לפיכך אמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי וגו', וצריך להבין למה ניתן להם הרמז במקום הזה, לכתוב בכולם פקוד ולא הי' צריך להוציא שבטו של לוי:
8
ט׳ונראה דהנה כתיב במספר שמות לגלגלותם שמשמע שהמנין הי' להשכליים שמשכנם במוח וגלגולת, ולמה לא לכל בחינת גוף ונפש ושכל יחד, שכולם יחד הם אדם אחד, ולמה נצטוה שיגביה את הראש כמ"ש שאו את ראש, שהוא משכן השכל לבד, הגם שהתרגום מפרש ראש חושבן, המדרש נראה שמפרש ראש ממש שהרי אומר כאדם האומר לקוסטינר סב רישי' דפלן, ואף לפירושו של התרגום לגלגלותם אי אפשר לפרש בענין אחר:
9
י׳ונראה דהנה בחובת הלבבות דבעבודת הש"י במצפון הלב זוכין לעוה"ב שהוא עולם המצפון, והפירוש דבכל מצוה ומצוה יש בה חלק הנגלה היא העשי', וחלק המצפון שהוא החכמה שבמוח וכוונת הלב, ובשני חלקי המצוה זוכין לשני עולמות, במעשה הנגלה לעולם הנגלה, ובכוונת המצוה במוח ולב שהיא במצפון לעולם המצפון, וכמו שהאדם הוא מורכב מנגלה ונסתר הוא גוף ונשמה גוף מתחתונים ונשימה מעליונים, כן העולמות עוה"ז ועוה"ב, וכמו שעיקר האדם הוא הנשמה שבו והגוף נקרא רק בשר האדם והוא כמו לבוש לבד, כן העוה"ב הוא העיקר ועוה"ז כמו פרוזדור לעוה"ב, וחלקי העשי' מתיחסים לגוף ע"כ זוכין בהם לעוה"ז, וחלקי החכמה והכוונה מתיחסים להנשמה ע"כ זוכין בהם לעוה"ב, ועם זה מובן ששלימות האדם הם החכמה והכוונה, והעשיי' היא טפלה, אף שבלעדי העשי' אין החכמה והכוונה כלום שהיא כמו נשמה בלי גוף שאין לה מציאות כלל בזה העולם, מ"מ עם העשי' העיקר היא החכמה והכוונה, וכמ"ש בספרים שהעשי' בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה:
10
י״אוהנה איתא בזוה"ק שבלתי עשי' א"א לפעול ולתקן בעולמות העליונים והמצות שאין בהם עשי' הדיבור הוא במקום עשי' דעקימת שפתיו הוי מעשה, א"כ לכאורה נראה היפוך מהנ"ל אלא שהעיקר היא העשי', אך באמת אין זה סתירה כלל, שלשלימות האדם החכמה והכוונה עיקר, אבל צורך גבוה העשי' עיקר, והדבר מובן ג"כ שהרי שלימות האדם היא הנפש שנשארת אחר הפרדה מעל גויתה, והחכמה והכוונה נחקקות בנפש כמ"ש הא"ע בהקדמתו לקהלת ויהיו מחוקקין עלי' שלא ימחו בהפרדה מעל גויתה כי המכתב מכתב אלקים הוא, עכ"ל, אבל חלק העשי' נפרדים ממנו אחר שפשט את לבושו דהיינו הגוף, אבל תיקון עולמות העליונים צורך גבוה זה נעשה בעת עשיית המצות, ע"כ יכול להיות עיקר העשי':
11
י״בולפ"ז יש לפרש הכתוב הנאמר במ"ת ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו', הנה כלל בפסוק זה שני הענינים שמוע תשמעו בקולי שהוא חלק העיוני החכמה והכוונה, ושמרתם את בריתי ובמכילתא זה שבת או ע"ז ומילה, הרי זה חלק מעשה המצות, הנה הקדים שמיעה לעשי', וישראל הקדימו עשי' לשמיעה, והיינו שהש"י תפס לעיקר שלימות ישראל, וישראל תפסו לעיקר צורך גבוה, ובזה יש לפרש מאמרם ז"ל מי גילה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, היינו שמלאכים אין להם תוספות שלימות שהם נקראים עומדים שאינם מוסיפין לעצמם מעלה ממה שהיו בעת בריאתם, וע"כ כל פעולתם אינה אלא לצורך גבוה שהרי אין להם בפעולתם צורך עצמיי כלל, כן היו ישראל אז באותו מעלה, לעשות הכל לצורך גבוה, והשמיעה נמי לא לשלימותם אלא נמי לידע מה לעשות עוד לצורך גבוה, כמו מלאכי השרת ברישא עושי והדר לשמוע:
12
י״גועם זה יובנו דברי המדרש כשחטאו בעגל אבדתם נעשה שמרו נשמע, ולכאורה במעשה העגל אבדו הכל יחד הן נעשה והן נשמע ולמה מיחס האבידה לנעשה לבד, אך יש לומר דהנה כתבו המפרשים שמעשה העגל לא הי' בו שום כוונת ע"ז ופריקת עול מלכות שמים אלא שהיו מוטעין שהראה להם השטן חושך וערבוביא בעולם לומר שמת משה ועשו זה במקום משה, אך באם היו ישראל במדריגתם לעשות הכל צורך גבוה מבלי להביט על שלימותם כלל, לא הי' מקום כלל לעשיית העגל, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה שמצות בו"ד קרוץ מחומר פועלת בעולמות העליונים שהוא מטעם שליחת הש"י ושליח של אדם כמותו עכת"ד, וע"כ מעשה שבלתי נצטוה עלי' אפי' יעידו עלי' כל העולם שכך ראוי וכשר לעשות, מ"מ אין בה כח לפעול בעולמות העליונים שהרי היא מעשה בו"ד קרוץ מחומר ולא מעשה הש"י ואיך תפעול בעולמות העליונים, וע"כ העגל אפי' לפי השערתם שכך ראוי וצורך לעשות ואין בו שום צד עבירה ח"ו, מ"מ הרי לא נצטוו עליו לעשותו ושוב אין בו צורך גבוה כלל, אך הם נפלו ממדריגתם והביטו אז על שלימת נפשם והנה אבדו מעלת נעשה שהוא לתפוס עיקר צורך גבוה, אבל נשמע שהוא חלק העיוני והחכמה והכוונה שהוא ביותר לשלימת נפשם זה לא אבדו כלל שהרי לא היתה כוונתם על צד המרי כלל:
13
י״דוהנה איגלאי מילתא למפרע שמדריגתם הנעלה שהי' להם בראשונה לעשות הכל לצורך גבוה לא מהם היתה אלא מפאת שהיו דבוקים במשרע"ה והוא ע"ה התורה העידה עליו בכל ביתי נאמן הוא ועפ"י מה שהגיד כ"ק זקינו זצללה"ה מקאצק שנאמן הוא בלשון אשכנז "טרייא" שאינו חושש לטובתו אלא לטובת משלחו ומייתי לה מקרא וכל מעשהו באמונה ואיך שייך לומר בקב"ה באמונה אלא הפי' שהקב"ה איננו חושש אלא לטובת ישראל וכענין שאמרו ז"ל החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מבכבודו, כן יש לפרש מה שנקרא משרע"ה נאמן בית שהוא ע"ה לא חשש לצורך וטובת עצמו כלל, אלא לצורך גבוה וצורך ישראל וכמו שאמרו ז"ל מלמד שלא הי' פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וידוע כי לא הי' למשרע"ה במדבר עסקים גשמיים אלא הפירוש הוא השלמת נפשו, והוא ע"ה לא חש לזה כלל אלא שם כל מגמתו להיישיר את ישראל לצורך גבוה וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי המדרש בשלח ויקח משה את עצמות יוסף עמו עליו אמר הכתוב חכם לב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקין בכסף וזהב ומשה הי' עסוק בעצמות יוסף, ואינו מובן שישראל נמי מצוה עשו בזה וכמ"ש דבר נא וגו' ופירש הוא ז"ל דידוע דכסף וזהב שהוציאו ממצרים היו דוגמא ופועל דמיוני לניצוצות קדושות כסף אהבה זהב יראה וכל ישראל עסוקים בכסף וזהב היינו מדריגות אלו להשלמת נפשם, אך משרע"ה הגביה את המצוה היינו שלא להסתכל על השלמתו אלא לצורך ישראל ולצורך גבוה שהי' נצרך ארונו של יוסף, וזהו הלשון יקח מצות שבכל מקום לקיחה הוא לשון הגבהה כמ"ש ולקחתם לכם ביום הראשון ובלשון הגמ' מדאגבי' וכו', והיינו שמשרע"ה הגביה את המצות שלא להסתכל אלא לצורך גבוה ודפח"ח, וממנו לקחו ישראל נמי קצת מדה זו, ובאשר הי' משרע"ה אז בתכלית רום המעלה שלקח את הלוחות מיד הקב"ה והי' נתעלה למעלה ונפרד מהם נפלו ממדרגה זו וחששו לצורך עצמם ובאו לכלל טעות ועשו מה שעשו:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש המשנה דמם' אבות פ"ג כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו וכו' אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באותו ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, ומבואר שהמעשים מתיחסים לשרשים והחכמה לענפין, והטעם כי ידוע בספרים שהעליונים בערך תחתונים הם בערך שרשים לגבי ענפים, וע"כ מי שמעשיו מרובין היינו שהמעשה אצלו לעיקר מפני שהוא צורך גבוה, נחשב שרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו היינו רוחות רעות שמטעין את בני אדם למשכו ברשתם אין מזיזין אותו ממקומו, אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן ששרשיו מועטין שאינו עושה צורך גבוה לעיקר הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, כמו שהוא הפך את העיקר שהוא צורך גבוה לטפל ואת הטפל לעיקר עליונים למטה ותחתונים למעלה כן נמי הרוח בא ועוקרתו והופכתו תחתונים למעלה ועליונים למטה, והתבונן במה שאמר הרוח בא, דמשמע דבלי הרוח אין כאן דבר רע, והיינו דאין המשנה מדברת באיש שבעט במעשה המצות ח"ו דלא דברה תורה במתים ועוד דלא שייך עליו לומר מרובה ממעשיו דמשמע שיש לו מעשים אלא הם מועטין, ואם הוא בועט בקצת מצות שוב אין לו כלום והוא בכלל ארור אשר לא יקום כמ"ש הרמב"ן, אלא המשנה מדברת שעושה כל המצות אלא שחושב השלמת נפשו לעיקר כנ"ל, ועכ"ז עדיין אין זה רע ח"ו, אבל מ"מ הרי מעותד שוב לכל נזק שרוחות רעות היינו כחות החיצונים יכולין להממו ולבלבלו ולקטרג עליו, אבל כשעושה צורך גבוה אין רשות לכחות החיצונים אפי' לקטרג עליו כלל, כי הקטרוג שב ח"ו על הש"י, ומובן שע"כ ישימו יד לפה, וכמו שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ שאפי' בתפילה לא יתפלל שהש"י יסיר את צערו שבזה שכיח מקטריגים, אלא להסיר את צער השכינה שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וגו', ולפי דרכנו יובן נמי דבזמן שאדם כל מגמתו הוא צורך גבוה אין שום דבר וכח חיצוני יכול לעמוד כנגדו, אבל בזמן שהוא מתכוין להשלמת נפשו אף שאין זה רע מ"מ יש כמה מקטריגים שעומדים כנגדו לקטרגו להממו ולבלבלו, וזהו רוחות הרעות שנושבין ועוקרין אותו והופכתו על פניו, אבל בלתי הרוחות רעות יכול האילן להתגדל אף במעט שרשין ולאט לאט הוא משתרש, ויכול להיות שברבות הימים יהי' גם שרשיו מרובין או עוד יותר מענפיו ובנמשל הוא כמו שאמרו ז"ל מתוך שלא לשמה בא לידי לשמה:
15
ט״זוהנה זה עצמו הי' הענין במעשה העגל שישראל שנפלו ממדריגתם מלעשות הכל לצורך גבוה אם לא הזדווג להם רוחות רעות הוא השטן שהי' מטעה אותם לא הי' כל רע, וברבות הימים היו באים לידי לשמה, אך זה הי' הצרה שבאשר חששו לצורך עצמן ועשו מן העיקר טפל ומן הטפל עיקר שוב הרוחות רעות נשבו בהם והטעו אותם והראו להם חושך וערבוביא והביאם לידי טעות ועשו מה שעשו, וזה שאבדו נעשה ואמר להם שמרו נשמע ואין הפי' שיסתפקו בנשמע לבד אלא שבאמצעות הנשמע יזכו לבוא שוב לידי נעשה, ומתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה:
16
י״זולפי האמור יש לפרש מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק על ת"כ פרשת שמיני בפסוק זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' שאיתא בת"כ אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש הוא ז"ל דהנה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', והיינו שעמדו נצבים לקבל מדריגות, ואמר להם מדריגות אתם רוצים עשו אתם את שלכם אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' ואז ממילא כאשר עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', עכת"ד, ולכאורה אינו מובן מה חטאו בזה שרצו מדריגות ומי יתן והי' לבב כל ישראל שלא להשתוקק לשום דבר חיצוני וחומרי אלא למדריגות, אך להנ"ל יובן שהמבוקש מהם שמרו נשמע כדי לבוא לידי נעשה צורך גבוה כנ"ל, ולזה הי' כל ציווי המשכן והקרבנות, ומעתה כאשר עדיין עמדו נצבים לקבל המדריגות הרי עדיין אין אתם עושים תכלית המבוקש אלא צורך עצמיכם, וזה שבת"כ כשם שהוא יחיד כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו היינו יחוד המעשה בלתי צורך עצמם לבד, והמדריגות יבואו ממילא:
17
י״חולפי האמור יובן טעם המצוה שאו את ראש כל עדת בני ישראל עפ"י דברי המדרש הנ"ל בפסוק חכם לב יקח מצות ועפ"י פירוש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהגביה את המצות לעשות הכל לצורך גבוה, והנה נקרא חכם לב במה שהשכיל איך צריכין לעשות את המצות, והוא עפמ"ש הרמב"ן כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו קדוש ה' והוא נודע אליהם בשמו יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל וכו' עכ"ל ולפי דרכנו יש לומר כי הם יאצילו עליהם ממדתם לעשות הכל לצורך גבוה, וכן נמי יש לפרש שאו את ראש וכן מה שנאמר לגלגלותם דהיינו הגבהת השכל עד שישכילו מעצמם איך לעשות את המצות שיהי' הכל צורך גבוה, כי זהו עדיין הי' חסר להם, ומעתה מיושב למה לגלגלותם לבד ולא לכלל האדם שהוא מורכב מגוף ונפש ושכל, כי זה הוא המתבקש מהם להיות חכם לב יקח מצות ואינו ענין ליתר חלקי האדם:
18
י״טומעתה יש לפרש שאם יזכו יעלו לגדולה היינו דלעומת שישראל משליכין את שלימות נפשם מנגד ואינן משגיחין רק על צורך גבוה, לעומתם עושה הקב"ה שעושה השלמת ישראל לעיקר ותולה את כל העולמות בשלימות ישראל כמו טפל הנתלה בעיקר והנם עולים לגדולה על כל העולמות, אם לא יזכו שימותו במדבר היינו שלא יזכו בתוספות חכמה הניתן להם להיות חכם לב יקח מצות כנ"ל אלא עדיין יעשו שלימת נפשם לעיקר, יהי' התוספות חכמה עוד גורם יותר להמשך אחר השמיעה ולבכר את השמיעה ע"פ העשי', כי התוספות חכמה הוסיף להם עריבות ומתיקות, וכעין שפירש מהר"ל מאמרם ז"ל מפני שלא ברכו בתורה תחילה היינו שהיו נמשכים אחר עריבות ומתיקות חכמת התורה ולא אל נותן התורה, ואז יהי' חכמתם מרובה ממעשם ביותר ויגרום הזדווגת רוחות רעות כנ"ל, ובפשיטות יש לומר שמשכו עליהם את הקטרוג עוד יותר שאפי' בעשיית משה ואהרן שהאצילו עליהם כנ"ל עדיין עושין העיקר לטפל וטפל לעיקר, וא"כ אינם ראוים ביותר שכל הבריאה תהי' טפלה אליהם והם יהי' עיקר הבריאה כנ"ל, והא למה זה דומה למעיקרא הי' רוח מצוי' ונתהוה רוח גדולה וחזקה שאינה מצוי':
19
כ׳והנה כתיב ויסעו מהר ה', וברמב"ן בשם מדרש אגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, ואינו מובן כי לשמחה מה זו עושה כי לא טפשים היו שלא הבינו כי הוא חייך ואורך ימיך, אך יש לומר דהנה רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין, ותרי"ג מצות כולם ידעו מסיני, וברח"ו שא"א להשלים רמ"ח ושס"ה של הנפש אלא ע"י רמ"ח ושס"ה מצות, וא"כ שפטו בשכלם כי אם ירבה ליתן להם מצות, לא יהי' זה להשלמת נפשם אלא לצורך גבוה לבד, וזה לא הי' להם לעיקר, וע"כ יובן שכל מה שאירע להם תבערה וקברות התאוה הכל הוא פרי רוחות רעות שנזדווגו להם בהיותם חכמתם מרובה ממעשיהם כנ"ל, והיינו עפ"י מה דאיתא בספר ברית מנוחה שתבערה וקברות התאוה הוא השגות ממעלות גבוהות יותר מכפי מדריגתם ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שעברו על במופלא ממך אל תדרוש עי"ש, והנה הוא משום שתפסו חכמתם לעיקר כנ"ל כי באם תפסו צורך גבוה לעיקר לא היו באין לכלל זה, שכללנו לעיל שכל מה שלא בא הציווי עליו א"א שיהי' בזה צורך גבוה, וזהו פרי רוחות רעות שנשארו בהם כנ"ל:
20
כ״אוהנה ענין מרגלים איתא בספרים שרצונם הי' להתענג על התורה במדבר וימאסו בארץ חמדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בגשמיות העולם, ולכאורה אינו מובן שהרי מפורש בכתוב שהיו מתייראים מפני חוזק האמורי יושב הארץ, אך לפי הנ"ל יובן דמאחר שהם היו נמשכים אחר עריבות ומתיקות התורה להשלמת נפש בחרו לשבת במדבר, והיתה העשי' נחית דרגא להם וטפלה בעיניהם, אך לא כן הי' הרצון עליון כי עיקר צורך גבוה נעשה ע"י עשי' כנ"ל, וידוע כי עיקר מעלת העשי' הוא בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן שהוא משפט אלהי הארץ, וא"כ הם שרצו בחכמה בלי עשי' הוא בכלל חכמתו מרובה ממעשיו שהרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, וע"כ נזדווגו להם רוחות רעות כמ"ש הזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) כיון דחאבו נשיך לון חויא וכדין אתקיים הוא ישופך ראש וגו' ישראל מחו רישי' בקדמיתא ולא ידעו לאסתמרא מני' ולבתר מחא איהו בבתרייתא נפלו כלהו במדברא ואתקיים ואתה תשופנו עקב, והנשיכין הם הרוחות רעות שנזדווגו להם לייראם ולפחדם מהכנענים והיו נבהלין מחמת גובה קומתם והיו מבלבלין את מחשבתם עד שנדמו להם באמת שארץ אוכלת יושבי' הוא מחמת שבכל מקום שעוברין מצאו אותם קברי מתים שהיו הגדולים שבהם נגפין כדי שלא יתנו לב לאלו, והרוחות רעות החשיכו עיניהם עד שלא השכילו להבין זה וחשבו שארץ אוכלת יושבי' היא וגו':
21
כ״בובזה יובן מה שכתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ופירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם שבעגל, ומשמע דחטא העגל הי' גרם בחטא מרגלים ובני בקתא חדא נינהו, דאל"ה אין שייך לגלגל זה על זה, ואין מחשבין משטרא לשטרא, ולהנ"ל יובן כי ישראל שאבדו נעשה בחטא העגל וניתן להם לתקן חטא זה ע"י שמירת נשמע ולחזור למעלתם הראשונה לעשות הכל צורך גבוה, ואם היו עומדים בנסיונם בחטא מרגלים היינו שהיו משתוקקים להעשי' לצורך גבוה לא הי' בא להם הזדווגת רוחות רעות לייראם ולהבהילם מהכנענים, והי' בזה תיקון על חטא העגל, אך באשר לא עמדו בנסיונם באשר חטא העגל הי' עדיין מכשכש בקרבם נמשכו לחטא הקדום ונזדווגו להם רוחות רעות ונפלו במדבר, וע"כ נפקד עליהם נמי חטא העגל שחטא זה הי' הגורם לחטא מרגלים, ועוד כיון דהו"ל למלויי' לתקן חטא העגל ולא מימלי כמאן דכריא דמי, כבש"ס ב"ק מ"ח:
22
כ״גומעתה יובנו דברי המדרש שאם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו ימותו כולם, כי הנשיאת ראש הי' גרמא בנזקין שבחרו להתענג על החכמה בלתי עשי' וימאסו בארץ חמדה, ולולא השגות הגבוהות כ"כ שהשיגו ע"י נשיאת הראש לא היו מואסים כ"כ בהעשי', כי לא היתה העשיי' כ"כ נחות דרגא להם, ועוד שמשכו עליהם קטרוג ביותר כנ"ל שנתהוה רוח שאינה מצוי' ומעתה מובן שבא להם הרמז במקום הזה שהרי הנשיאת ראש שימש אצלם דבר והיפכו:
23
כ״דומעתה יובן ששבט לוי שלא חטאו בעגל ונשארו במדריגתם לעשות הכל צורך גבוה וכבמדרש על הלוים ולא עוד אלא שנמצאו עמו נאמנים ששמרו אזהרת לא יהי' לך וגו' לפיכך הם ראוים שיהיו נאמני ביתי ואתה הפקד את הלוים וגו' וכן הוא אומר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, ע"כ במדרש, וכמו שאמרתי בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהעושה צורך גבוה לבד נקרא נאמן "ערייא" בל"א, וע"כ היו מעשיהם מרובים וכל הרוחות רעות לא הזיזו אותם ממקומם ולא טעו בעגל, ולא עוד אלא קיימו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' אף שהוא כאלו אכל חצי בשרו לא השגיחו על עצמם כלל רק הכל צורך גבוה, והי' תמיד גם הגוף במדריגת הנפש ע"כ לא נאמר בהם שאו את ראש ולא נאמר בהם לגלגלותם שלא לבד הראש והגלגולת אלא כל כלל האדם גוף ונפש ושכל, זכו למה שזכו, כי אצלם לא הי' המנין צורך לנשיאת ראש כלל אלא צורך התמנות:
24
כ״הענין דגלים נראה דכמו בגשמיות הדגל הוא לתועלת שידעו המתפרדים לחזור ולמצוא את המרכז ולא יסתפחו למחנה האחרת, כן הוא ברוחניות שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו באל זה העולם לתקן, וכן הוא ענין דגלי המלאכים מחנה מיכאל באהבה מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחבירו וע"כ אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות, וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב יהודה לא יקנא את אפרים וכו' וכאמרם ז"ל ונתתי להם לב בשר לב בוסר בחלקו של חבירו, כי באשר יהי' כל אחד דבוק בשורש נשמתו ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות, וזהו מה שכתוב וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם, היינו שיהי' לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו, ובזה יש לפרש דברי המדרש אומרים להם האומות שובי שובי השולמית הדבקו לנו בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטלוטין שובי שובי ונחזה בך וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר דגל מחנה יהודה, וכבר תמהו המפרשים מה קול הקרי' הומה מגדולה זו, ולהנ"ל יש לומר בפשיטות דאומה"ע אפי' יש להם כל גדולות שבעולם לבם חסר, וכל מי שיש לו ממשלה יותר גדולה לבו יותר חסר עד לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, אבל דגלי מדבר נותנים מנוחה. ונייחא כנ"ל:
25
כ״וובפנימית הענין יובן עוד יותר דהדבוק בשורש נשמתו הוא דבוק למקור חיותו ושואב חיים חדשים תמיד ממקורו וכל ימיו הוא בשמחה וחדוא ונהירו דאנפין והתרחבות הדעת, על היפוך גדולה של חיו בשרים שהוא עפ"י רוב יגון ואנחה וקנאת איש מרעהו וסופו תוגה:
26
כ״זובזה יש לפרש דברי המדרש אף בלעם הביט בהם ויצאת עינו כנגדן שלא הי' יכול ליגע בהם וכו' התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו מכירין את אבותיהן ואת משפחותיהן, ולכאורה יש להבין מה ענין מכירין את אבותיהן לכאן, אך יש לפרש עפ"י מאמר הש"ס ברכות וע"ז שבלעם הי' יודע לכוון רגע שהקב"ה כועס בה שנאמר ואל זועם בכל יום, ופרשנו דהנה ידוע דבריאת עולם הי' ע"י צמצומים ובלא"ה לא הי' העולם יכול לבראות שהי' מתבטל במציאות, והנה כתיב המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן הוא אומר חדשים לבקרים וגו', וכמו שמעשה בראשית הי' ע"י צמצומים כן הוא בכל יום עת החידוש וזה נקרא שהקב"ה כועס בה, כמו להבדיל כשהאדם כועס על חבירו הוא מסתיר פניו ממנו ולא רוצה להביט בו, כן כביכול הוא מסתיר פניו מהעולם וברגע זו שהעולם היא בהסתרת פנים הי' לו שליטה בכשפיו, כמ"ש בפרשת בלק מילתא בטעמא, וזה שאמר בלעם מי יכול ליגע בבני אדם מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם היינו שהם דבקים בשורשם והכוונה בשורש נשמותיהם ששואבין תמיד חיים חדשים והם דבקים במקור החיים ואינם כלל בהסתרת פנים ע"כ אין לו שליטה עליהם בכשפיו:
27
כ״חוהנה בשבת שב כל פנימית הבריאה לשורשו, וע"כ ישראל שהם פנימית בשבת שבים לשורש נשמתם ושואבים חיים חדשים, וזה הוא שבת יומא דנשמתא, איש על מחנהו ואיש על דגלו, ובאשר הדביקות בשורשו גורם התרחבות הדעת ע"כ שבת היא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, וגורם חדוה ונהירו דאנפין ע"כ בשבת ברכו במאור פנים שאין דומה מאור פניו של אדם בשבת כבחול כבמדרש:
28
כ״טבמדרש כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו, וכו', למה שהם בני והם צבאותי, ע"כ, מדקאמר ולא עוד משמע שהדגלים הם רבותא עוד יותר מהמשכן, ויובן. עפ"י מה שכתבנו מכבר שהא שישראל נתאוו לדגלים כמו המלאכים היינו שהמלאכים הם אמצעים לירידת השפע מלמעלה שהיא בתכלית הרוחניות וכשעוברת השפע דרך המלאכים מעולם לעולם נתלבשת בכל עולם בלבוש של אותן המלאכים של אותו עולם עד בואה לעוה"ז שנתלבשת בלבוש גשמי, וכן להיפוך שהתפילות העולים מעולם התחתון להעליון נזדככו בכל עולם ע"י המלאכים שבאותו עולם בכל עולם ועולם ביותר עד שנעשו מהן עטרה לחי העולמים, וזהו שנתאוו ישראל שלא יהיו צריכין לאמצעית המלאכים, ויהיו דבקים בשורשם בלי אמצעי וכמו שיהי' לעתיד שמחיצתם תהי' לפנים ממלאכי השרת כמ"ש כעת יאמר ליעקב וישראל מה פעל אל, והנה המשכן וכליו הם האמצעי להשראת השכינה בישראל וקודם החטא היתה השכינה מצוי' עם כל אחד כמו שאמרו ז"ל, א"כ מובן שמעלת הדגלים היא עוד יותר ויוצדק לשון ולא עוד:
29
ל׳במשנה הגונב את הקסוה, ובגמ' שאזהרתי' משום ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש מה שכלי שרת נקרא קסוה שפירש"י בפ' תרומה שקסוה הוא דבר שיש לו תוך בלשון ערבי, כי כלי שרת שיש לו תוך מקדש ושאין לו תוך אינו מקדש, והנה האדם הוא כלי שרת כמ"ש הר' יונה, ע"כ עיקר הקדושה הוא בפנימיותו ותוכו וכמ"ש במשכן תוכו רצוף אהבה כן הוא בפנימית ישראל, והנה מי שתוכו מקולקל באהבות חיצוניות ואין תוכו כברו הרי הוא גונב את פנימיותו, היינו האהבה ממה שראוי' להיות וממשיכה לחיצוניות, הרי הוא גונב את הקסוה, ובכן בשבתות וימים טובים שנתעוררה האהבה בלב ישראל צריך שמירה ביותר, שיקבע מחשבתו בחוזק באהבת השי"ת שלא ימשך ממנו לאהבה חיצונית, ומה גם שבת עת המנחה סעודה שלישית רעוא דרעוין מנהג ישראל להיות דבקים אז בשירות ותשבחות ביותר:
30
ל״אוהי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, היינו שעבד שאין לרבו קורת רוח ממנו ועוד להיפוך הוא מגרשהו מכנגד פניו, אבל בן אינו מגרשהו לעולם שהרי לעולם נשאר בנו, והנה ישראל הם בנים למקום, וע"כ אפי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם שאין להקב"ה קורת רוח מהם וראויין לגרשם ח"ו, יאמר להם בני אל חי, ואין הקב"ה מתפרד מהם, וע"כ כל איש אפי' הוא בשפל המצב עד מאד יכולת בידו להטיב מעשיו ואל אחוזת אבותיו ישוב באין מונע ממעשיו הקודמים הבלתי ראויים:
31