שם משמואל, במדבר ד׳Shem MiShmuel, Bamidbar 4
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳בדבר מנין ישראל למה הוצרך, ברש"י דכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, ולכאורה אינו מובן דקמי שמיא גליא, בשלמא דכשנפלו בעגל מנאם שהוא להודיע שבחסד ה' עליהם אף אחר המגפה וההריגה לא נחסר ממנינם, וכמו שהי' ביציאתם ממצרים כשש מאות אלף רגלי, כן גם אחר מעשה העגל שלא הי' אלא חצי שנה והנם עודפים עוד שלשת אלפים חמש מאות וחמשים, וגם זה לאות שלא היו הנחשלים בעגל כ"כ מרובים, ושלא יהיו האומות מונין את ישראל שכולם ח"ו הפרו ברית, ע"כ בא הכתוב להראות לכל באי העולם שרק הערב רב נכשלו ועכ"פ לא היו אלא מועטין, אבל כשבא להשרות שכינתו עליהם זה דבר הנוגע רק לשמים וקמי שמיא גליא מה בצע בהמנין, והרמב"ן כתב טעם להודיעם חסדי ה' עליהם שבשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה ועתה שמם ה' ככוכבי השמים לרוב, וזה אינו מובן שהרי אחר מעשה העגל כבר הי' מנין, ושני המספרים שוים:
2
ג׳ונראה דהנה ישראל נמשלו לכוכבים כמ"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ובעקידה נאמר ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויש להתבונן למה נאמרו שניהם ככוכבי השמים וכחול, יאמר המרובה שבשניהם והמועט בכלל, ונראה דזה בכמות וזה באיכות, דכחול הם בכמות, שיהי' בהם הריבוי, וככוכבים הם באיכות שישראל חשובים וגדולים ככוכבים, ובזה יובנו דברי המדרש אברהם נתברך בכוכבים שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים, יצחק נתברך בחול שנאמר והרבה ארבה את זרעך וגו' יעקב נתברך בעפר הארץ שנאמר והי' זרעך כעפר הארץ, כי אמרו ז"ל שאצטיגנינות גדולה היתה בלבו של אברהם וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, ואמרו ז"ל מלמד שעשו בימה והושיבו אותו למעלה והיו מקלסין לפניו מלך אתה עלינו נשיא אתה עלינו וכו' אבל הוא השיב הגדולה לבעלי' באמרו אל יחסר העולם מלכו אל יחסר העולם אלקיו, וע"כ בזכות זה נתברכו בניו ככוכבים בחשיבות, ובש"ס פרק הרואה האי דאמר חזאי בחלמא דקטיף לי כוכבא א"ל בר ישראל גנבת פירש"י שנמשלו לכוכבים, יצחק מדתו הריבוי כמבואר במהר"ל בספר הנצח פרק ה', ומצאתי רמז לזה בכתוב וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, אף דמקודם יצחק לא הוליד אלא ישמעאל, אלא דקאי על יצחק. ודו"ק. וע"כ בזכותו נתרבו בניו כחול שהוא הריבוי, יעקב הוא כלול משניהם לפיכך נתברכו בניו כעפר הארץ שהוא עושה פירות ומלך לשדה נעבד, והכל הי' מן העפר אפי' גלגל חמה, והבן:
3
ד׳והנה כוכבי השמים יש לכל אחד ממשלה בארץ כידוע בספרים, והם אמצעים לקבלת השפע ממעל ולהגיעה לארץ הן לשבט והן לחסד, ובאשר ישראל נמשלו לכוכבים, הם אמצעים לחיות אלקות הנמצא בעולם, והכל ע"י ישראל, ובאם יצויר ח"ו שלא יהיו ישראל בעולם הי' כל העולם חרוב, כמו מבלעדי כוכבי השמים, וכמו כל כוכב וכוכב פרטי יש לו ממשלה ומשטר פרטי בארץ. כן כל איש ישראלי הוא צינור פרטי ויש לו ממשלה פרטית, ואם ח"ו מקלקל מעשיו לא את עצמו לבד מקלקל אלא את כל הצינור, ומגיע הפגם לכל אשר הוא יש לו ממשלה עליו, וממנו לכל העולם כמו אם יעדר כוכב אחד ברקיע:
4
ה׳ולפי האמור יובן היטב ענין המנין כי במדרש ויהי ביום כלות משה, אותו יום נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, והיינו כמו שכל הנהגת הבית מוסר איש ביד ביתו כן ישראל נמסר להם הממשלה והנהגה בענין חיות אלקות כנ"ל, וע"כ המנין אז לא הי' רק לידע המספר, אלא הוא מלשון התמנות שיפקוד איש על משמרתו ונקרא המנין פקודים מלשון הפקד את הלוים שהוא מינוי ממשלה, ואז הכל נמסר ביד ישראל וכמ"ש כל שתה תחת רגליו:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, דהשראת השכינה היתה כמו בכלל כן בפרט על כל אחד, ובזה נמסר לו מה ששייך אליו כנ"ל, וע"ז הוצרך להמנין שהוא ענין התמנות:
6
ז׳ובמה שאמרנו יובנו דברי המדרש שאו את ראש אם יזכו יעלו לגדולה, ואם לאו וכו' כמו שאומרים לקוסטינור ארים רישא דפלן, ואינו מובן דאם לא זכו למה נכתב כאן, כי איננו מענין הפרשה, ולהנ"ל יובן דאם אחד ממונה על דבר לשמרו והוא פושע בשמירתו מזיק הוא, א"כ ההתמנות נהפך לו לרועץ, דאלו לא הי' ממונה עליו לא הי' עליו כ"כ אשם:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש דברי רש"י אך את מטה לוי לא תפקוד צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל וכו', ויש להבין כי לכאורה אין המנין גורם, ויהושע וכלב שנמנו ומ"מ חיו מהאנשים ההם, ולהנ"ל יש לומר דגזירת המרגלים נמי היתה לפי שהם היו ממונים על אישור העולם, ובביאתם של ישראל לארץ הי' אז נגמר כל התיקון ונתקדש גם חומר הארץ, וכמו שיהי' הענין לעתיד והיו שמים וארץ על מכונם, אבל הם לא רצו ללכת לא"י אלא לישב על התורה ועל העבודה במדבר לאכול מן ולשתות מי באר כמ"ש המפרשים, והנה פשעו בשמירת דבר שהם ממונים עליהם, והביטו רק על השלמת נפשם ע"כ הי' עליהם עונש, ואלו יצוייר שלא היו ממונים כנ"ל, לא הגדיל עליהם כ"כ העונש באשר כוונתם היתה להשלמת נפשם, והנה לא מצינו בשבט לוי שלא השתתפו במרגלים, אך מ"מ לא בא עליהם העונש באשר הם לא נפקדו בתוך בני ישראל, ולא הי' ענין זה במשמרתם, ומשמרתם הי' רק ענין אוהל מועד, וגם לחבר את ישראל באביהם שבשמים מלשון לוי שהיא חיבור, אבל לא משמרת אישור העולם, ואישור העולם ניתן ביד ישראל, והלוים נתקדשו יותר והכהנים עוד יותר, באופן שהלוים מקבלים מהכהנים וישראל מהלוים, וכל העולם מישראל, ע"כ לא בא עליהם העונש של מרגלים:
8
ט׳במד"ר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כן עשו שרחקו עצמם מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן. ע"כ. ויש להתבונן שלכאורה הי' אותו הפסוק ראוי להיות אחר פרשת הלוים שקהת יחנו בדרום וגרשון במערב ומררי בצפון, אבל עוד קודם שנסדר חניית הלוים נראה לכאורה מקרא זה מוקדם, שאין סברא לומר שרחקו עצמם טרם נסדר חניות הלוים, והי' המקום פנוי, או שהלוים בראשונה חנו בערבוביא, כי למה היתה כזאת:
9
י׳ונראה דהנה במדרש כשראו ישראל דגלי המלאכים בסיני התאוו ואמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם, ואמר הש"י למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו הה"ד ימלא ה' כל משאלותיך, ועוד שם במדרש שא"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, הדבקו לנו בואו אצלינו ואנו עושין אתכם שלטונין וכו' וישראל אומר מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וכו', ולכאורה אינו מובן מה הוא הגדולה בהדגלים שישראל התאוו להם, ושמשיבין בזה לאוה"ע, וכבר אמרנו דדגלי המלאכים הם מעין ד' חיות הקודש הנושאים את כסא הכבוד, וד' מחנות המלאכים הם בעצמם מעון ומכון לשכינה, ולזה התאוו ישראל שתהי' מחנה ישראל בעצמה מעון ומכון לשכינה בלי אמצעות המלאכים, והבטיחם הקב"ה:
10
י״אונראה דהנה בסיני כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם בלי אמצעי, ויש לומר דישראל זכו לזה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאומה"ע כשהרתיק עליהם ניתן להם התורה שאלו מה כתיב בה, והשיבם לכל אחד מה שהוא היפוך מהותם לא תגנוב לא תרצח וכו', ולכאורה יש לאומה"ע טענה מדוע לא נאמר לישראל ג"כ כמותם אולי לא היו רוצים, ואמר הוא זצ"ל דמהות ישראל להשתוקק לקרבת אלקים, ובמה שנאמר להם מצות הגבלה וקבלו עליהם לעמוד מרחוק זה הי' נסיון גדול אצלם שמשלו על תאותם, עכ"ד, ועפי"ז יש לומר דלכן זכו שיהי' עמם הדיבור פנים אל פנים, כענין שנאמר במשה בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:
11
י״בויש לומר דזה עצמו הוא טעם מצות הגבלה, שהרי כשאמרו אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי מלך רצונינו לראות את מלכינו, איתא במדרש שאמר הש"י וכי שומעין לשוטה מה שמבקש אלא שצפה הקב"ה וכו' שלא יאמרו אלו הראינו את כבודו וכו', מ"מ הרי מפורש שלא היו ראוין לזה אלא בשביל טעם אחר, לזה באה מצות הגבלה להתרחק ושיהיו מוגבלים שלא יתקרבו ביותר היפוך מהותם ובטלו את כל מהותם לרצון הש"י שוב בשביל זה עצמו נעשו ראוים לדיבור פנים אל פנים בלי אמצעי:
12
י״גוהנה בחטא העגל שלא יכלו עמוד בעצמם בלתי אמצעות משה אבדו מעלה זו ושוב אינם ראוים בלתי אמצעי והי' בלתי אפשר לעשותם דגלים כנ"ל שיהיו בעצמם מכון לשכינה בלתי המלאכים, ע"כ סיבב הש"י להישירם גם לזה, כי ישראל היו להוטים אחר השכינה כבמדרש בפסוק יבוא דודי לגנו לגנינו זה אוהל מועד, ובעוד תשוקתם עזה כמות אהבה נצטוו להניח את מקומם ללוים והם יתרחקו, וקשה כשאול קנאה, והם סבלו הכל מחמת ציווי הש"י, והוא ממש כעין מצוות הגבלה בסיני או עוד יותר הרבה מאד ובטלו את מהותם לגמרי ע"כ נעשו ראויים לדיבוק שכינה בלתי אמצעי והוא הדגלים, וא"כ שפיר יוצדק מקרא זה קודם הדגלים כי זה עצמו הוא סיבה להדגלים:
13
י״דולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל שישראל השיבו לאומה"ע מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, דהנה במדרש חזית שארבע פעמים כתיב שובי כנגד ד' מלכיות, ונראה דהנה ידוע דכמו ד' מחנות שכינה יש לעומתם בקליפה כדכתיב והנה ארבע מרכבות יוצאת מבין ההרים בנבואת זכרי', והם כחות המשפיעים לד' מלכיות כברש"י שם, הרי שהם מקבלים ע"י אמצעי וזהו שהשיבו ישראל שאפי' לשיטתכם שאתם מחשיבים לכלום את הגדולה והשררה שלכם מ"מ כלום אתם יכולים ליתן לנו כדגלי מדבר שהוא בלתי אמצעי כנ"ל:
14
ט״ווהנה בתקה"ז שיחוד כנסת ישראל בקב"ה בימי החול הוא ע"י שלית הוא מט"ט ובשבת שלא ע"י שליח אלא ע"י צדיק חי עלמין, וע"כ בשבת שישראל נוטלין בלי אמצעי הם גבוהין בקדושה מהאומות בטומאה כנ"ל. וע"כ אלו שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, וע"כ בזמירות שבת מזכירין ד' מלכיות והגאולה מהם, ודוק:
15
ט״זאיש על דגלו באותות וכו' מנגד פירש"י ברחוק מיל, יש להתבונן למה נצטוו ישראל להתרחק מן המשכן כל כך, ובמדרש שהוא מחמת חטא העגל, והלא כבר נרצה עונם ע"י תשובתם הגדולה וחזר לשרות שכינתו ביניהם וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם והי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, ולכאורה הי' אז העת לקרבם עוד יותר כי בע"ת מושכין ליה בחילא יתיר, ונהפוך הדבר כאלו ח"ו לא חפץ המקום בקרבתם, ועוד יש להתבונן מדוע נפסלו ישראל ע"י חטא העגל מעבודת הלוים אחר התשובה, בשלמא עבודת הכהנים יש לומר כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל מעבודת הלוים שלא מצינו שנפסל המשמש לע"ז למה נפסלו ישראל, ואדרבא כי כהנים ששימשו לע"ז תנן שהרי הם כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין, וא"כ לוים דאין המומין פוסלין בהם כדכתיב זאת אשר ללוים שנים פוסלין בהם ואין המומין פוסלין בהם, למה יפסלו במה ששמשו לעגל, ובאמת לפי דעת הרמב"ן והוא מדברי הזוה"ק שהפרשיות כסדרן נאמרו ופרשיות תרומה תצוה קודם מעשה העגל נאמרו למשה, ובפרשת תצוה נזכרה בחירת אהרן לכהן, וע"כ שהבכורים נדחו מעבודת הכהונה עוד קודם חטא העגל לדעת הזוה"ק, א"כ כל הדיחוי שנדחו הבכורים מחמת חטא העגל הוא רק מעבודת לוי', וקשה:
16
י״זונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלעומת שאדם יש בו יראת שמים ועומד מנגד מחמת יראת הכבוד, לעומת זה גם החיצונים עומדים מנגד ממנו ויראים לקרב אליו, עכת"ד, וע"כ יש לומר דהריחוק לא הי' מצד עונש ודיחוי אלא אדרבא שזה הי' מחמת תקנתם ומעלתם, דאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בעולם וניטלו מהם הכתרים חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות, למען יתבררו ויתלבנו ויצרפו מפני הזוהמא שנשתאב בקרבם, ובזוה"ק פרשת ויקהל שאף אחר התשובה ונצטוו על מלאכת המשכן עדיין הי' להסט"א מהלכים בין נשי ומשרייתא דישראל בינייהו, ובפרשת פקודי בההיא שעתא דמשכנא אתעביד הוה סטרא אחרא אזל ושאט וכו', ע"כ למען יתרחק מהם הסט"א נעשה להם עוד תקנה זו שע"י שיתרחקו ויעמדו מנגד ביראת הכבוד ששפטו את עצמם שאינם ראויין לקרב יותר, מחמת זה עצמו יתרחקו מהם החיצונים, מה שקודם חטא העגל לא היו צריכין לכך:
17
י״חויש לומר עוד כי ידוע שעבודת לוים היא בשמאל דוחה, ועבודת כהנים ימין מקרבת, ע"כ זה הענין שישראל נראין כנדחין ושעי"ז יעמדו ביראת הכבוד כנ"ל, נעשה דווקא ע"י בחירת הלוים שזהו מדתם, ועי"ז יש ליתן טעם שאמרו ז"ל למה נקוד על אהרן לומר שלא הי' במנין הלוים, כי מנין הלוים הי' לפדות את הבכורים שיבואו הם תחתיהם, אבל הכהנים שלא באו במקום זולתם שנדחו מפניהם שהרי אפי' לא חטאו בעגל לא היו עובדים הבכורים במשכן עבודת כהנים כנ"ל לשיטת זוה"ק, ע"כ לא בא במנין:
18
י״טולפי האמור בטעם שנתרחקו ישראל מעבודת הלוים יש ליתן טעם על מצות הגבלה בסיני, שהרמב"ן כתב שהגבלת המשכן היא מעין הגבלת הר סיני, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, דהנה אמרו ז"ל כשעמדו אבותינו על הר סיני פסקה זוהמתן, יש לומר שזה הי' פרי מצות הגבלה שכמו שהם עמדו מנגד, לעומתם עמדה הזוהמא מנגד ולא היתה עוד לאחדים בקרבם, וימתק יותר עפ"י מה שכבר אמרנו במק"א שקודם חטא אדה"ר הי' היצה"ר חוץ לגופו ומחמת החטא נשתאב בגופו, ובהר סיני באו ישראל למעלת אדה"ר קודם החטא ולולא חטא העגל הי' נגמר התיקון כידוע בספרים, וא"כ נעקרה הזוהמא מקרבם, אלא שעמדו מנגד לבד, וכל זה נמשך ממצות הגבלה כנ"ל:
19
כ׳ביומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והקשה מהרש"א תיפוק לי' משום דכל עליותיו היו בהשכמה עיי"ש, ונראה ליישב עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דמשום חולשא דאורחא היינו עמלק שקרך בדרך, ופרשנו דבריו הקדושים שיהיו מותאמים להפשט עפ"י מה שאמרנו במק"א הא דרפידים שרפו ידיהם מן התורה שפירשו שהוא ענין יאוש כדכתיב לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, שלכאורה אינו מובן שזה הי' שייך אם הי' להם עוד דרך רחוקה או שהיית זמן ארוך, אבל לא אז שעמדו במסע אחרון לסיני, הא למה זה דומה לאיש ששט כל רוחב ים הגדול וכשהגיע סמוך לשפתו מתיאש ורפו ידיו, ואמרנו שהפי' להיפוך שהם שהיו דור דיעה הבינו שפיר שלתורה צריכין להיות קדושים ומובדלים מכל עניני חומריות, ועתה ראו שקרובין לסיני, ועדיין לא מצאו את עצמם מוכנים לזה רפו ידיהם כמתיאשים, אבל זה הי' חטא דבהדי כבשי דרחמנא למה לך והי' להם לבטוח בהש"י שמאחר שהבטיחם ליתן להם את התורה כדכתיב בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את אלקים על ההר הזה שקאי על קבלת התורה בודאי כן יהי', ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק בחשבונות שלו של שקר להוסיף להם יאוש ולקרר אותם כמו שחכמים הגידו במלת קרך שפירש"י צננך והפשירך מריתחך, והיינו שנעשו בעצמם קרים לעומת שמקודם היו עושים בחיות ובחמימות, ואף שהחליש יהושע את עמלק לא איבדו לגמרי עד ימות המשיח, וכל התקררות בעבודה היא תוצאות עמלק, והנה ישראל שבאו לסיני וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, היו צריך לעורר בקרבם רגש אהבה ותשוקה עד מאד בכלות הנפש, ולא היו צריכים לא להיות בחולשא דאורחא ולא יגעו ולא יעפו, ואפי' בתשוקת הבל של עוה"ז אנו רואים שאיש היודע שישיג הון עתק מעבר לים יקטן בעיניו כל יגיעה, מה גם תשוקה כזו שעזה כמות אהבה, אבל מחמת קליפת עמלק שעדיין קיים לא היו כ"כ בחמימות וחיות כמו שראוי להיות וע"כ הרגישו חולשא דאורחא, א"כ פירושו ז"ל מתאים להפשט:
20
כ״אולפי הנ"ל יש ליישב קושיית המהרש"א דהנה הא דכל עליותיו בהשכמה יש לפרש הטעם, דבכל בוקר אתער חסד בעלמא וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכמים פנים אל פנים מעורר אהבה בלב ישראל לאביהן שבשמים, ובלעם אמר הן עם כלביא יקום פירש"י עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות, ולשון לחטוף הוא מורה גודל הזריזות מחמת אהבה כמובן, ע"כ בזה בכח התשוקה שנתעורר בישראל לקראת אביהן שבשמים בזה הכח עלה להר עבור ישראל שבמקום שתשוקתו של אדם שם, שם הוא, ולולא זה והיו נחשבים ישראל למטה לא הי' משה יכול לעשות עבורם:
21
כ״בומעתה יובן אי לאו חולשא דאורחא דעמלק כנ"ל והיו ישראל בהשתוקקות גדולה כשבאו להר סיני וראו מראה כבוד ה' כאש אוכלת, הי' יכול תיכף לעלות, אבל מחמת שהיו בקרירות מעט הוצרך להמתין עד שנתעוררה בישראל תוספות אהבה ותשוקה ע"י בוקר דאתער חסד בעלמא:
22
כ״גולפי דרכינו זה יובן הפסוק אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה וכו' עד ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי ישראל עדיין היו מעט בהתקררות שלא האמינו עדיין בעצמם שיזכו למעמד הנכבד הזה. אף שהיו לפני הר סיני וראו את האש הגדולה, וזה שאמר להם הש"י אתם ראיתם וגו', כי הנה ישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה, והיאומן כי יסופר כי אחר ימים מועטין עד ר"ח סיון יזכו לראות מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ופסקה זוהמתן, שע"ז אמרו אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו הרי שהקריבה לבד הוא מעלה גדולה שאין על עפר משלה, וזה ואשא אתכם על כנפי נשרים במהירות גדולה מן מ"ט שערי טומאה עד ואביא אתכם אלי שהוא קריבה להר סיני, ובכן אל יתמה בעיניכם שבעוד איזה ימים תזכו למתן תורה, אף כי עדיין רב המרחק בין מצבם אז למצבם בעת מ"ת, ואין חסר אלא קבלתכם ברצון, וזה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שפירש"י שרים היינו שכל איש יהי' שר על לבו להטותו לכל אשר יחפוץ כאמרם ז"ל צדיקים לבם ברשותם, וכדכתיב ומושל ברוחו מלוכד עיר. ובאמת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שבמה שאדם מטה את לבבו לטוב בזה הוא מטה גם את לב זולתו או העולם כולו בצד מה, ובכן במה שהוא שר על עצמו נעשה שר גם על כל העולם, והוסיף להבטיח וגוי קדוש נבדל, היינו שלא לבד שימשול על רצונו ויכריחו עד שיהי' לבו ברשותו אלא שלבו מעצמו יהי' נבדל לגמרי מכל רע ולא יהי' צריך להכריחו, ואם כי כל הדברים האלה נראים רחוקים בעיני אדם שיגיע לזה אחר שהוא מרגיש את עצמו במצב ההיפוך לגמרי אל יתמה אל החפץ, שכבר ראינו יותר כזה ממצרים שהיו במ"ט שע"ט כנ"ל, כן יעשה עמכם להפליא עד תזכו ליעוד הזה, והנה זה הפסוק נוקב והולך בכל עת ובכל זמן, ובכל איש שאל יפול לבו בקרבו אפי' אם הוא במ"ט שערי טומאה רח"ל עוד לא אבדה תקותו אם אך יתעורר ברצון, וביותר בחג הזה שהכל תלוי בהתעוררות התשוקה, והבן:
23