שם משמואל, במדבר ג׳Shem MiShmuel, Bamidbar 3
א׳ר"ח סיון
1
ב׳יומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, שמעתי בשם כ"ק אדומו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור שחולשא דאורחא הוא מעמלק אשר קרך בדרך, עכת"ד ולכאורה זה רחוק מהפשט, אבל נראה בזה כוונה עמוקה. דהנה כבר אמרנו דענין רפידים שרפו ידיהם מן התורה הי' מחמת ראותם שהם קרובים להר סיני ועדיין אינם מרגישים בעצמם שיהיו ראוים לקבל תורה ובשביל זה היו בעצמם כמתיאשים ורפו ידם, אך זה חטא כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך, והאדם אין לו רק למלאות את ציווי הש"י ולהאמין שבודאי עצת ה' היא תקום, ובשביל חטא זה בא עמלק שורש השקר להטעות את האדם בחשבונות שקר נגד האמונה, כי כל קליפת עמלק היא מקור השקר וכסות ולשון שינה, ואם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וזהו אשר קרך בדרך שציננך והפשירך מרותחיך, שמחמת הקרירות ורפיון ידים כנ"ל בא עליהם עמלק לקררם עוד יותר:
2
ג׳והנה כתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב פירש"י חתך ראשי גבוריו ולא הרגם כולם עפ"י הדיבור, ומובן שקליפת עמלק עדיין לא נתבטלה לגמרי עד לע"ל שימחה שמו מתחת השמים, וע"כ כשבאו להר סיני וראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לולא הי' קליפת עמלק רפיון ידים וקרירות קצת אצלם והיו מתחזקים להאמין שהם נרצים להש"י ליתן להם התורה ושיזכו למעלת הנבואה הי' צריך להיות לבם בוער כאש שלהבתי' ולא יגעו ולא יעפו, כמו שאנו רואים שאם יש לאיש להרויח הון עתק לא ישן ולא יגע ולא יעף ויקצר בעיניו כל טורח ויעבור אורחת ימים, מה גם לדבר גדול כזה היו צריכין להחניף כח ולא הי' להם חולשא דאורחא כלל, הלוא מרע"ה שהי' בהר ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה ובמדרש שלא ישן משום שלא יתבטל מלימודו ומשלו משל לאם אומרים לאדם כל מה שאתה תמדוד לעצמך דינרי זהב יהי' שלך שלא יחפוץ לישון באשר יודע כמה הוא מפסיד בעת השינה, ומעין זה הי' להם להיות בעת בואם למדבר סיני וראו את מראה הגדול הזה לולא קליפת עמלק שקירר אצלם הדבר, ואז הרגישו חולשא דאורחא, וא"כ דבריו ז"ל הם מותאים עם הפשט:
3
ד׳ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגינית, והקשו בתוס' הלוא כבר אמרו נעשה ונשמע, ויש לומר אמירתם נעשה ונשמע הי' בעוד היתה האהבה בוערת בקרבם מאד בהתפעלות הנפש בראותם מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר שהי' עוד מר"ח כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' וגו' מר"ח, ואין זה ראי' על קבלתם אם לא תהי' בעת האהבה כמוה, ע"כ כפה עליהם ההר ובעת הכפי' נכבה האהבה לשעתה בהכרח, כי כל דבר שמכריחין לאדם לעשותו אפי' יהי' הדבר בתכלית הטבה נפשו סולדת ממנו כידוע בטבע, ובהיותם בבחי' זו קבלו התורה, וע"כ נשאר זה לעולם והבן:
4