שם משמואל, במדבר ב׳Shem MiShmuel, Bamidbar 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳בזוה"ק דבעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא כמה חיילין אינון דמשכנא, המפורשים פרשו דהמנין בעת הקמת המשכן הוא לידע חיילין דמשכנא שעליהן שרתה השכינה בהקמת המשכן והמנין הנזכר בפ' במדבר הוא נמי להשראת השכינה, אבל בצאתם ממצרים קודם מתן תורה מנאם לידע החיילין המקבלים התורה ומנין הזה לא נזכר בתורה בפירוש אלא שנרמז במ"ש הכא במדבר סיני דהו"ל למימר באוהל מועד לבד, עכת"ד:
2
ג׳ולולא דבריהם הי' נראה לפרש שמנין אחד הוא האמור כאן אלא שנרמזו בו שני ענינים, והיינו דבמנין זה נזכר במספר שמות לגלגלותם, ולמשפחותם לבית אבותם, ויובן עפ"י דברי המדרש ויקהל כתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקראותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר לכולם שמות יקרא אין לי אלא למעלן מנין אף למטן שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהפי' הוא שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט עכת"ד, ולפי"ז יש לומר שמספר שמות לגלגלותם הוא הפרט כל איש ואיש לפי מה שהוא ולפי דעתו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוה, ולמשפחותם לבית אבותם הוא מצד הכלל, ועיין ספורנו במספר שמות כי הי' אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישיית למעלתו על דרך ואדעך בשם ולא כן קרא לדור של באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות בספר האישים עכ"ל, והנה במד"ר שמות שקולין הם ישראל כצבא השמים נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכולם שמות יקרא וכו' ולפי שהם משולים ככוכבים קרא שמות לכולם עכ"ל, והיינו דכמו הכוכבים שלכל אחד יש לו ממשלה מיוחדת והשפעה על הארץ כידוע, זה חום וזה קור כל אחד יש לו ענין מה שאין לחבירו כידוע, וזה מבטו על חלק ארץ זה וזה על זה, ומזה בא השתנות האיקלימים, ויש בהם ענין אחד שכולם שוים בו והיינו שכולם מאירים על הארץ ביחד ואור כוכבים נמי אור הוא כבש"ס ריש פסחים, כמו כן ישראל יש בכל אחד ענין מה שאין בזולתו, ויש בהם ענין כללי שכולם הם קהל אחד וגוי אחד בארץ, והם נרצים מצד הפרט ומצד הכלל כמו המלאכים:
3
ד׳וי"ל שענינים אלו שבישראל מצד הכלל ומצד הפרט, הם עבודה ותורה, כי עבודה היא מצד הכלל, ותפילה שקרוי' עבודה עיקרה בציבור, ואפי' תפילת יחיד נכללת בתפילת ציבור ונעשה מכל התפילות עטרה אחת למלך מה"מ הקב"ה, וכן הקרבנות עיקרם הם קרבנות הציבור וכל קרבנות היחיד קריבות בין שני התמידין בכדי שיוכלל הכל בקרבן ציבור, והמשכן בא מנדבת הציבור, הכלל דכל ענין עבודה הוא מפאת הציבור, אבל תורה היא מצד הפרט, כל איש ואיש לפי שכלו והבנתו, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבו, ואפי' יחיד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו כבמשנה אבות פרק ג', ומעתה יובנו דברי הזוה"ק דמאחר שבמנין זה נאמרו שני ענינים במספר שמות לגלגלותם שהוא מצד הפרט כנ"ל, ולמשפחותם לבית אבותם מצד הכלל כנ"ל, א"כ הם מתיחסים לשני ענינים, דמספר שמות לגלגלותם הם חיילין דאורייתא, ומשפחותם לבית אבותם הם חיילין דמשכנא, וע"כ במנין שני דור באי הארץ שהוא מצד הכלל כנס"י כנודע, וכמאמר הכתוב ואנחנו הרבים לנו נתנה הארץ למורשה, לא נאמר שם רק למשפחותם לבית אבותם, ולא במספר שמות ולא לגלגלותם:
4
ה׳וכענין זה יש לומר בשבת דיש בו שני ענינים זכור ושמור, שבת דליליא שמור, ושבת דיממא זכור, דשמור הוא במל"ת שלא לעשות מלאכה ובזה הכל שוין וא"כ הוא מצד הכלל, וזה שאנו אומרים ויכלו שפירושו מלשון התכללות כמו שדברנו בזה במק"א ומשום שאז הוא זמן התכללות וע"כ אפי' בקידוש שהוא זכור כאמרם ז"ל זכרהו על היין אומרים ויכלו להורות שהוא זמן התכללות, וישראל נרצים מצד הכלל, ושבת דיממא הוא זכור שהוא במוח וזה יש לכל אחד ואחד כפי מה שהוא וכפי מה דמשער בלבו, ואז ישראל נרצים גם מצד הפרט:
5
ו׳וכן יש לומר דביו"ט של פסח הוא מצד הכלל וזה מורה מצות פסח שה לבית אבות שה לבית, ובקריעת י"ס ראתה שפחה על הים, ומשום דהכל הוא מצד הכלל ויד כולם שוה, אבל שבועות הוא השגות שהשיגו במ"ת וזה במוח ע"כ מקבל כל אחד כפי מה שהוא וכפי הזדככות הספירה, וכאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, וישראל נרצים גם מצד הפרט, וע"כ אמרו ז"ל שאפי' הי' חסר אחד מישראל לא ניתנה התורה, ומשום שהם ככוכבים שלכל אחד כח ומשטר מיוחד ומה שיש לזה אין לזה, ואם הי' חסר אחד הי' חסר ענין זה לגמרי, ולא הי' ניתן התורה כי התורה היא שלימות הכל ולא באתר פגום וחסר, ואולי מצד שהשכילו זה נעשו כאיש אחד בלב אחד שכל אחד ידע שחבירו הוא ככוכב ברקיע שיש לו ענין מיוחד והוא משלים הכל, ואף אם יש לו עולה מחבירו הלוא תקונו יותר מקילקולו ומצד זה בא לאהוב את חבירו ולהיותם כאיש אחד בלב אחד:
6
ז׳במד"ר שאו את ראש כל עדת בנ"י, רומם את ראש גדל את ראש לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישי' דפלן כך נתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה וכו' ואם לא יזכו שימותו כולם עכ"ד, ונראה דהנה כל העולמות נמסרו תחת הנהגות ישראל ועולין במעלותיו וח"ו כן הוא להופוך, וע"ז נאמר כל שתה תחת רגליו, והנה אמרו ז"ל אעפ"י שנתנה תורה מסיני לא נענשו עלי' אלא מאוהל מועד, והנה שלימות אוהל מועד נגמר במנין הלז שנפקדו חיילין דמשכנא ומשמרתו כי נגמרו שמים וארץ על מכונם, ובכן מאז והלאה אם ישראל זוכין הרי הם מזכין את כל העולמות וכל העולמות משפיעים עליהם כל מיני טובות, ות"ו להיפוך הוא להיפוך, והכל הוא בשביל שכל שתה תחת רגליו, וע"כ נרמז זה בשלימות ענין אוהל מועד, והלשון שאו את ראש שמשמש דבר והיפוכו הכל הוא מטעם אחד נשיאות ראש על הכל:
7
ח׳במד"ר איש על דגלו באותות הה"ד הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכי השרת והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל וכו' אמרו הלואי כך אנו נעשין דגלים כמותן וכו' עד ואמר למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו, נראה דהנה המלאכים הם אמצעים בירידת השפע מעולם העליון להתחתון שהעולם התחתון אין בכוחו לקבל רוחניות השפע כמו שיורד מעולם העליון רק באמצעות המלאכים נתהוה השפע לדבר יש עד כדי שיהא ראוי לעולם התחתון, וכ"כ להיפוך כל התפלות והעבודות העולות מעולם התחתון להעליון מזדככות ומתדקדקות ומתנקות מכל גשם ע"י אמצעות המלאכים, כי אין עולם העליון יכול לסבול אף מדא דהאי עלמא, וזה שעשוים דגלים דגלים אלו מצד החסד ואלו מצד הדין ואלו מצד הרחמים, כי בעולם המלאכים נתחלק ונברר הכל לשורשו:
8
ט׳וזה שהתאוו ישראל להעשות דגלים דגלים היינו שיהי' דבקותם בלי אמצעית המלאכים, כי לגודל אהבתם להדבק בהש"י לא הספיקו עצמם בדבקות ע"י אמצעי וזה ודגלו עלי אהבה, ובאמת שלעתיד לבוא נאמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל שתהי' מחיצתם לפנים ממה"ש ואדרבה יהיו ישראל אמצעים בין הש"י להמלאכים שלגודל שפע האלקית שתהי' אז לא יוכלו המלאכים לסבלו רק באמצעית ישראל שיהיו אז ברום המעלות בתכלית הזדככות יותר ממה"ש:
9
י׳וזה שאיתא במד"ר שאמ"ה אומרים לישראל שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך ואין נחזה אלא שררה [שולטונין הגמונין דוכסין אפרכין איסטרטליטין] וישראל משיבין להם מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, מה גדולה אתם נותנים לנו שמא אתם יכולין לעשות לנו כגדולה שעשה לנו האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וגו' עכת"ד, הרי שדימה המד"ר דגלי מדבר למחולת המחנים, והנה מחול הוא סיבוב להמרכז, וכענין שאמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לע"ל והם מרמזים עליו באצבע זה אלקינו וגו' והיינו שהוא דבקות בלי אמצעי, ומעין זה היו דגלי מדבר:
10
י״אויש לומר עוד שבזה תקנו ישראל מה שנחשב להם לחטא שאמרו למרע"ה אחר מ"ת דבר אתה עמנו ונשמעה שהיו חפצים באמצעית משה שאמר להם משה התשתם את כוחי כנקבה, כי העריכו את עצמם שאינם יכולין לקבל בלתי אמצעי ואמרו פן נמות, ועתה שהתאוו לדגלים שהוא דבקות השי"ת בלי אמצעי ולא השגיחו אם יהי' ביכולתם לסבול, ונתרצו אפי' שתצא נפשם מנרתיקם לגודל אהבת הש"י, זה הי' תיקון על מאמרם דבר אתה עמנו ונשמעה:
11
י״בבמד"ר ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו [הנאמר אחר פרשת מינוי הלוים קודם פ' הדגלים] שריחקו עצמם מן המשכן ונתנו מקום ללוים לחנות סביב למשכן עכ"ד, ונראה שבשביל זה זכו אח"כ לדגלים, ובאמת שזה הי' להם לנסיון גדול שאחר כל טהרתם והזדכוכתם בעשית משכן וכליו וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, והיו עומדים בהשתוקקת גדולה להדבק בהש"י נאמר להם שיתרחקו, ולא נכלמו ולא הפצרו שלא יעשה להם ככה, רק קבלו מאמר הש"י כמו שנצטוו, ובשביל זה נתקיים בהם מרחוק ה' נראה לי, וזכו לדגלים שענינם הוא להדבק בהש"י בלי אמצעי כמ"ש במאמר הקדום, וזהו כעין מצות הגבלה במ"ת שכבר אמרנו במק"א שבאה מצות פרישה קודם מצות הגבלה כדי להפוך מקודם כל אהבות חיצוניות לאהבת הש"י וכאשר תגדל אצלם האהבה להש"י בתכלית שלא תשאר להם שום אהבה בעולם רק אהבת הש"י, ורק אז נצטוו להתרחק שלא ליגע בהר אפי' בקצהו שזה הי' נסיון גדול, ובשביל זה דווקא זכו לנשיקות שהם הדברות כבמדרש שהדברות הם הנשיקות שהוא תכלית החיבור והדיבוק:
12
י״גנראה צורך הדגלים במסעות המדבר כי ידוע שבהמדבר הי' מקום השראת הסט"א וד' קליפות נרמזות בנחש שרף ועקרב וצמאון, ובכח התורה אורין תליתאי בטלו את שלש קליפות נחש שרף ועקרב, ובהדגלים שהענין הי' דיבוק אלקי בלי אמצעי כנ"ל וכמ"ש במאמרים הקודמים אשר לגודל תאותם לדבוק בהש"י מסרו נפשם אף שיפרד נפשם מעל גויתם, ומצד אהבה הגדולה זכו לדגלים, וזהו צמאון דקדושה כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו', ובהצמאון דקדושה בטלו צמאון דקליפה:
13
י״דפקד את בני לוי וגו' מבן חדש ומעלה וגו' וברש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דהנה ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והיינו שאף בלתי שמיעת השכל יהי' הגוף מעצמו נמשך אחר רצון הש"י, אך איתא במד"ר שאחר מעשה העגל אמר להם הקב"ה שברתם נעשה שמרו נשמע, והיינו להיות עכ"פ נשמע להוראת השכל, וע"כ נשארה מעלת ישראל מחמת הוראת השכל, וע"כ נמנו רק מבן עשרים ומעלה שאז נתגדל ועמד על מלואו והשכל בשלימות כאמרם ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, אבל הלוים שלא חטאו בעגל ונשארו במעלתם שאף הגוף בלתי הוראת השכל נמשך להש"י, וע"כ נמנה מבן חודש משיצא מכלל נפל שאז הגוף הוא בן קיימא, ודפח"ח, ולפי האמור יש להבין הא דכ"ע בשבת נתנה תורה שנראה שנצרך שבת למתן תורה, כי תורה היא שלימות הכל לגוף ולנפש, וע"כ נצרך טהרת הספירה ופרישה עד שגם הגוף יהי' במדריגת השכל בצד מה וכמ"ש האבן עזרא בפסוק ותעש בחפץ כפי', שלא נאמר בחפץ השכל, רק בחפץ כפי' שגם הכפים יחפצו עיי"ש, וע"כ הוצרכו לומר נעשה ונשמע כנ"ל, אך אח"כ אבדו נעשה משום שלא הי' למשה חיבור עמהם שהי' אז בתכלית רום המעלות כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, וזה מורה שמה שאמרו מקודם נעשה לא הי' מפאת עצמם רק באמצעית מרע"ה. ובכן לא הי' די זה לשלימות הגוף לקבל את התורה בלי אמצעי כמ"ש פנים בפנים דיבר ה' עמכם, וכמ"ש רצונינו לראות את מלכנו אינו דומה השומע מפי המלך לשומע מפי השליח אך נסתייעו מפאת קדושת שבת ששבת הוא ג"כ שלימות גוף ונפש יחד, וזה מורה ג' סעודות של שבת וכמ"ש במק"א, וע"כ בשבת מחזיר משה לישראל השני כתרים שהשיגו באמרם נעשה ונשמע ופרקו מהם אחר חטא העגל ובשבת מחזירם לישראל ומטעם הנ"ל, וע"כ נצרך שבת למתן תורה, וי"ל דהיינו טעמא דבמרה נצטוו ולא המתין במצות שבת עד סיני, כי לולא השבת לא היתה יכולה להיות נתינת התורה כלל:
14
ט״ומה ביאתם למדבר סיני בתשובה, יראה שהתשובה באה מפאת ראותם מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בנ"י, כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' מר"ח, ולעומת המראה הבינו שעדיין אינם ראוין לקבלת התורה וכמאמר הש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ובכל זה רצה בם הקב"ה וקרבם לפני הר סיני כדי ליתן להם התורה, בזה התקשרו באהבה ובאו לידי תשובה מאהבה ונעשה מהכל זכיות, ועי"ז נעשו עכ"פ בצד מה מוכנים לקבלת התורה, וזהו בכל ש"ק בהכנסת שבת צריך כל אחד להבחין ולהעריך א"ע אם הוא ראוי לקבל קדושת שבת, ואעפי"כ רצה בנו הש"י, וזה מביא אהבה בלב ישראל, וזה תשובה מאהבה ונעשים באמת ראוים, והבן:
15