שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורהShem MiShmuel, Shemini Atzeret and Simchat Torah

א׳שנת תרע"א שמ"ע

ב׳עצרת היא בלא כלי המצוות מחמת שהיא למעלה מהכלים, דבכל ימי הסוכות המצוות הן כלים לקדושת היום, והטעם הוא שהאהבה שבאה לאדם להשי"ת ביו"ט מחמת ההתקרבות והתגלות אלקית תהי' בחפץ המצוה שלא ילך לצד אחר ח"ו, ושמ"ע אינו צריך שמירה דאז הוא למעלה מהכלי:

ג׳ובזה מובנת הגמ' יומא (ב':) לענין פז"ר קש"ב כו', דלכאורה אינו מובן דבאם לדבר אחד הוא תשלומין יחשב כל הרגל טפל לחג הסוכות, אך הטעם דלענין עשי' הוא טפל שמצד עצמו אין בו כ"כ עשי', וא"כ להצריכו פרישה שהיא למען עשי' העבודה, שפיר אמרי' מי איכא מידי דהוא א"צ פרישה וטפל דידי' צריך פרישה:

ד׳הענין שקורין בשמ"ע עשר תעשר דבמע"ש קונים בקר וצאן כו', וכתיב למען תלמד וגו' היינו דהאכילה ושתי' יהיו למען תלמד וגו', וזה גופא שמ"ע דבעינן לכם, והוא למען תלמד והבן:

ה׳עצרת היא מלשון קליטה, הענין שיהי' נקלט אצל האדם כל המצוות והעבדות שעשה עד כאן:

ו׳בפסיקתא דעצרת היתה צ"ל חמשים יום אחר סוכות כמו שבועות יע"ש, הענין חמשים יום כנגד נ' שערי בינה, והטעם שהוא תיכף לא כמו שבועות אחר הפסח, הוא משום דבפסח הי' בלא אתעדל"ת כמ"ש ואת ערום וערי', רק הכל בחסד עליון, ולכך היו צריכין הכנה וזיכוך, משא"כ סוכות אחר עשיית כל המצוות סוכה ולולב יכולין לבוא תיכף לשמ"ע, למען יעשה העבודה בכח ההוא אח"כ בביתו, ובזה שניתן תכף השמ"ע על להבא הוא רמז להאדם שאל יפול בעצמו אחר סוכות לומר מה נשאר אצלי אחר כל אלה, כי השמ"ע ניתן ע"ז האופן שאח"כ יתחיל לעשות, ובמעשיו הטובים שעושה אדם אחר שמ"ע נקלט הכל בפנימיות הלב, והבן:

ז׳שמחה היא התגלות האורות ובלילה נתקבצו בלב ולכך לילה הראשון אינו מחוייב בשמחה, ולילי יו"ט האחרון נתרבו לשמחה מחמת שאז כבר היתה שמחה לפניו וכיון שפתוח מכבר שוב אין נועלין:

ח׳להבין למה אין למדין עצרת מפסח שלא יהי' בו ב"ת, הענין דהרדב"ז כתב דמחמת שמצה היא מאכל קשה לאדם לכך לא הטריחה התורה לאכול יותר מז' ימים ולולא זה היתה המצוה לאכול יותר מז' ימים, א"כ מי שאוכל יותר מז' ימים, א"כ אינו עושה היפוך הכוונה, משא"כ סוכות שניתנה לשמירה, וכל ענין סוכות היא ענין בטחון שבוטחין בהשי"ת שא"צ שמירה יותר, א"כ מי שיושב יותר מורה שצריך עוד שמירה, א"כ הוא היפוך הכוונה יתב':

ט׳עשו לי סעודה קטנה, הענין לא תלך רכיל פרש"י ליכול קורצא בי' מלכא להורות חיזוק ושנתקבלו הדברים, ומדת טובה מרובה, בכן ע"י סעודה מורין חיזוק הקדושה שמשיגים ביו"ט שישאר לעולם אף לאחר יו"ט, וזה בכל שבעה ימים, דשבעה הוא מהטבע כנגד ז' ימי בראשית, והטבע היא משכחת, משא"כ שמיני שהוא למעלה מהטבע א"צ חיזוק:

י׳ובזה מובנת הגמ' שבת (ק"ל.) כל מצוה שקבלו בשמחה היינו מילה עדיין עושין אותה בשמחה פרש"י עושין משתה כו' עד לית כתובה דלא רמי בה תיגרא, וקשה הלא עינינו רואות שבסעודת נשואין עושין משתה גדול יותר מסעודת בר"מ, ולהנ"ל יובן דסעודת נשואין היא עוד מענין ז' ימי בראשית והם ז' ימי המשתה, ולכן צריכין ז' ברכות להשיג קדושת השם יו"ד וה"א איש ואשה, לכן צריכין סעודה גדולה לחיזוק, ואין ראי' מזה שעושין בשמחה, שהרי בלא"ה הסעודה נצרכת, משא"כ מילה שהיא בשמיני א"צ סעודה באמת ואעפי"כ עושין, א"כ ראי' שעושין אותה בשמחה, ולכך בשמ"ע רק פר אחד איל אחד, דבכל ימי הסוכות יש לאו"ה ג"כ אחיזה כיון שהם מז' ימי הטבע לכן צריכין קרבנות מרובין לחיזוק, משא"כ שמ"ע שאין להם שום אחיזה די בפר אחד:

י״אשמח"ת

י״בויהי בישורון מלך, להבין למה יחס אותם הכתוב כאן בשם ישורון, הענין דלשון מלכות נופלת רק אם עושין מחמת ציווי המלך, לא מחמת דעתו ורצונו של אדם מחמת עצמו רק הוא נמשך אחר ציווי השי"ת, אך זה הוא אם הוא עומד ישר כאשר בראו השי"ת כמ"ש כי עשה את האדם ישר לא בשום נטי' לשום צד, כי אחר החטא חלק הרע שבאדם מושכהו לצד הרע, אך אם האדם הוא בתשובה ומשליך ממנו את חלק הרע יכול להיות הולך בתמימות ונמשך אחר ציווי יתב' ועי"ז באין לאחדות, כי באם עושין כל אחד מחמת הוראת שכלו אי אפשר להיות באחדות, כי אין דעתן של אדם שוות, אבל כשעושין ונמשכין אחר ציווי השי"ת כולם עושין כאיש אחד בלב אחד, ולמדה זו באו במ"ת שמחמת שהיו בתמימות ואמרו נעשה ונשמע ולא חקרו לידע טעם הדבר, אף שצריכין לידע הטעם וללמוד ולהבין הדברים זהו אחר הקבלה, אבל הקבלה צריכה להיות בתמימות אף שאינן יודעין הטעם, וכן עשו בנ"י במ"ת, ועי"ז נעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד ואז נעשה השי"ת מלכם, ובכן יוצדק אז השם בישורון מלך בהתאסף כו':

י״גברש"י ויאמר ה' מסיני בא פתח תחילה בשבחו של מקום, ולהבין מה שבחו בזה שרצה ליתן התורה לאו"ה, והענין דלכאורה מה הי' הס"ד לתת להם התורה והלא הכל גלוי לפניו יתב' וידע שלא יקבלוה ובפרט לפמ"ש המהר"ל ז"ל דהתורה היא היפוך טבעם:

י״דאך כוונתו יתב' להורות שבח ישראל דהאור ניכר מן החושך כמ"ש ויתרון כו' כמו כן מזה שאו"ה לא רצו לקבל התורה ניכר לכל העולם שבח ישראל שקבלוה, וגם בזה יסתם פי המקטריגים כמו בלעם שאמר מוטב שיהי' נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת, ובמה שלא רצו לקבלה הם מעידין בעצמם שאינן ראויין בעצם להתורה, ולהיפוך ישראל הם בעצם ראויין לתורה ואף אם יקרה זמן מן הזמנים שימצאו קצת מישראל שלא יקיימו את התורה הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד:

ט״ובפסיקתא דראוי הי' בלעם לאמר ז' ברכות אך מחמת שהי' צר עין אמר הקב"ה שמרע"ה יאמרוהו, הענין, דשבעה הוא בטבע כמנין שבעת ימי בראשית, והי' גם בלעם יכול לומר, אך מרע"ה יכול לומר אף יותר משבעה כי הוא יצא מחומריות כמ"ש מן המים משיתיהו, ולכך הי' רצון הקב"ה שאף השבעה יאמר הוא, כדי שאף מה שהוא בתוך הטבע יהי' בו ג"כ למעלה מהטבע, ומפני זה כשאדם מתחיל בעבודה לעשות אל ידאג לומר לא אוכל לגמור, כי הגם שלפי טבעו ודעתו לא יוכל לגומרו, מ"מ יכול נוכל לה כי הכל הוא למעלה מהטבע:

ט״זשנת תרע"ב שמ"ע

י״זבפייט נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, נראה שבכוונה ועצה נסעו מסוכה, והיינו דכל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעולם הטבע נקרא דירת קבע באשר הנהגה זו היא בקביעות, והנהגה שבדרך נסיי היא דירת עראי שהיא רק לפעמים, ולזכר נסי ישראל במדבר יושבין בדירת עראי עכת"ד, והנה כתב המהר"ל שיש סדר לנסים ואינם בדרך מקרה ע"כ, ומ"מ אינם שכיחים ואינם אלא לפעמים, צ"ל הטעם משום שאין עולם הגשמי ראוי לכך, וע"כ אדה"ר קודם החטא שהי' כתנות אור ותפוח עקבו מכהה גלגל חמה, נראה שהיתה הנהגה הקבועה הכל בסדר הנסים, כמו שספרו ז"ל שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, ואף שבודאי כן הי' בפשיטות, מ"מ נראה שרמז יש בו שהכל הי' ע"י מלאכי השרת שהם למעלה מעולם הטבע, ועולם הטבע הוא ע"י חמה ולבנה ומזלות, ומזונות עולם הטבע באים ע"י אמצעות חמה ולבנה, וזה שהי' מזונותיו באמצעות מלאכי השרת, על הכלל כולו יצא שלא היתה ההנהגה בסדר הטבע רק בסדר הנסים, וע"כ עלו למטה שנים וירדו שבעה שזה איננו בדרך הטבע כלל, אך אחר החטא שנתגשם מתנהג העולם בסדר הטבע בקביעות, והנסים אינם באים רק לפעמים בדרך עראי:

י״חולפי"ז מובן שלעתיד כשיתתקן חטא אדה"ר תשוב כל ההנהגה לסדר הנסים בקביעות, וע"כ אמרו ז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ועתידה אשה שתלד בכל יום, וע"כ שמיני עצרת הרומז לעתיד וכינור של ימות המשיח יהי' של שמונה נימין אין ענין לדירת עראי כלל, ואדרבה אז מתבקשת דירת קבע ולא עראי, כי כל הנהגה של כל השנה כולה תהי' הכל בדרך נסיי, ולרמז זה היא העצה שיוצאין מסוכה לשמוח בשמיני:

י״טוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, הנה לשון הזה סובל פירוש הבטחה שהש"י מבטיח שיהי' אך שמח, והטעם י"ל דמאחר שהוא רמז לעתיד ולעתיד לא תהי' העשי' מצד הבחירה כמ"ש הרמב"ן פ' נצבים שאז יעשה כל אדם מה שראוי לעשות בטבע לא מצד בחירתו וכענין חמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם:

כ׳ויש לומר עוד שאז תהי' השמחה בטבע איש הישראלי עפ"י מאמרם ז"ל אחת היא יונתי תמתי, מה תאומים אם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך כתיב עמו אנכי בצרה, וכ"כ צריך להיות להיפוך שכל איש הישראלי צריך להרגיש מה שהוא בשמים אם ח"ו הוא כעין שנאמר (בראשית ו׳:ו׳) ויתעצב אל לבו או כמו שנאמר ישמח ה' במעשיו, ורק כעת שטבע הגשמית מפסיקה, אך לעתיד שהכל יהי' מזוכך ירגיש כל איש בעצמו מה שהוא בשמים, ואז כתיב ישמח ה' במעשיו, ולזה רומז שמ"ע, וע"כ לשון והיית שהיא לשון הבטחה:

כ״אועוד יש לומר דהנה שמ"ע לא נזכר בפרשה זו כלל רק חג הסוכות, ומנ"ל לרבות מאך שמח שמ"ע, אך הנה ידוע דכל אינון נהורין דכל שבעת ימי החג באין יחד בשמיני עצרת, והמשל שבזוה"ק ע"ז, והנה שמ"ע נתהוה מכח החג, והנה בש"ס ע"ז (נ"ז:) דרשו מתיבת והיית כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, וכן יש לומר דוהיית דכתיב גבי סוכות כל שאתה מהוה ממנו דהיינו שמ"ע הרי הוא כמוהו בשמחה, וע"כ שכיר בא בלשון הבטחה שאחר שקיים שמחת החג הוא מובטח בשמחת יום שמ"ע:

כ״בבמשנה ריש תענית והלוא אין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, ולכאורה קשה הלוא ר' אליעזר מניסוך המים יליף או מלולב, שאמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, וד' מינים באים לרצות על המים, הרי שהתורה לא הקפידה ע"ז:

כ״גונראה דהנה איתא בלקוטי התורה להאר"י ז"ל בפסוק כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו שהחיות שבלחם שזן את האדם היא לפי ערך חלקי מוצא פי ה' הנמצא בו, כי המוצא פי ה' הוא המחי' ולא גשמית הלחם:

כ״דובזה יובנו דברי המד"ר אם ישראל עושין רצונו של מקום פקודה אחת פוקד את הארץ ומיד הוא עושה פירות, כי באם עושין רצונו של מקום הרי הוא חיבור עליונים לתחתונים, והמים עליונים יש להם חיבור למים התחתונים, ונמצא בהגשמים הרבה חלקי מוצא פי ה' מהמים עליונים, ע"כ מיד הוא עושה פירות, כי מעט גשמים שנמצא בהם חלק גדול ממים עליונים מועיל יותר ממרבית הגשמים בלתי חיבור למים עליונים, וע"כ ניסוך המים שנתקרבו מים התחתונים ע"ג המזבח ונתעלו לשורשן זה גורם התחברות מים התחתונים למים העליונים, וזהו כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, היינו שתהי' בהגשמים האלו ברכה, והיינו שיהיו בהם חלקי מוצא פי הש"י מהמים העליונים הרבה מאד, וכן ד' מינים הגדלין על המים באים לרצות על המים, כי ולקחתם הוא לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון הש"ס מדאגבה נפיק בי', והיינו שמגביה אותם לשורשן ובאמצעית מינים אלו נתחברו מים עליונים לתחתונים, וזהו הלשון שבאין לרצות על המים היינו שיהי' בהגשמים רצון הש"י מפני ששואב זה ממים העליונים, וא"כ אין מכאן קושיא שהגשמים סימן קללה בחג, שהרי אין זה מביא או מוסיף גשמים רק שבגשמים שיהי' בכל השנה תהי' בהם ברכה כנ"ל, אבל כשמזכירין מוריד הגשם, הרי זה זכרון שיוריד גשמים, ע"ז שפיר מקשה ר' יהושע:

כ״הוממוצא הדברים הנ"ל שגם בגשמיות הגשמים אין הריבוי גשמים עיקר רק הרצון שבהם, יובן למשכיל, דורש אלקים בדרכי העבודה, שהעיקר הוא העבודה מלמטה למעלה ג"כ הרצון והדביקות בתורתו ועבודתו ומעט עבודה ברצון ודביקות מועילה יותר מהרבות שלא בכוונה:

כ״ובמד"ר עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, להבין מהו הענין סעודה גדולה וקטנה, דהנה גזרו על פתן ויינם ושמנן שלא יבואו להתחבר עמהם, ומובן מזה למעלה למשכיל שהקרבנות מביאים התחברות בין ישראל לאביהן שבשמים, וזהו הסעודה גדולה שבקרבנות מרובים כל ימי החג, אך מאחר שכבר נקשרו ישראל בעבותות האהבה שנתקיים בהם וימינו תחבקני, שוב אין מהצורך עוד לסעודה הגדולה לעורר האהבה ודי בסעודה קטנה, כענין פתיל הנעורת משוח בשמן אפרסמון שיתלהב מהרה בהריחו אש, ככה הן נפשות ישראל רשפי' רשפי אש שלהבתי', ממטה למעלה וכן מושך אהבה וחיבה יתירה ממעלה למטה:

כ״זקשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, ויש להבין הלוא עוד יותר תגדל האהבה ותהי' אח"כ הפרידה עוד יותר קשה, ונראה דהנה כל שבעה הוא בטבע, ושבעת ימי בראשית לעד, ושמיני הוא למעלה מהטבע, וכל שהוא בטבע יש בו שכחה כי הטבע משכחת, וזה שאמרו ז"ל אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, כי עד מאה הוא ההרגל שהיו אז רגילין לשנות מאה פעמים, וכל ההרגל הוא בטבע, ע"כ עדיין יש בו שכחה, אבל השונה מאה ואחד שיוצא מן ההרגל, הוא נוגע למעלה מהטבע מעט ע"כ יש לו קיום יותר:

כ״חוע"כ בכל שבעת ימי החג שהם במספר הטבע אין בהם כ"כ קיום שיהי' נשאר על להבא, וזה קשה עלי פרידתכם שיעשו נפרדים, ע"כ עכבו עוד יום אחד שיהי' בו למעלה מן הטבע ויהי' לו קיום, ואף שילכו לביתם לא יהיו נפרדים שהלבבות ישארו עדיין קשורים, וזה מעורר גם למעלה זכרון אהבת ישראל בלי שינוי, והפייטן חורז כל השמינות יחד, ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו', ומילה שבשמיני, ושמ"ע, כי כל שלשה אלה נשארו לקיום, כה"ג נשאר לקיום, ומלך שסרח מלקין אותו ומורידין אותו, כה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו כבש"ס הוריות, ומילה בשמיני זו נשארת לקיום כי ע"י המילה אין אדם מישראל נשתקע ח"ו לעולם, ואף הגרוע שבגרוע יהי' לו תיקון, ובעשרה מאמרות שאפי' אותם שנאמר בהם גהינם כלה והם אינם כלין הפירוש כפשוטו שהגהינם יכלה והם ישארו ויהי' להם תיקון, ואברהם אע"ה יושב על פתח גהינם ואינו מניח לישראל הנמול ליכנס לגהינם, והכל הוא מטעם שהם בשמיני, וכל שמיני הוא למעלה מן הטבע וכל שהוא למעלה מן הטבע יש לו קיום, ואף אם האדם איננו מרגיש כ"כ, מ"מ בשורש נשמתו כן הוא, ומחיוב כל איש להאמין שכן הוא:

כ״טשמ"ע אחר כל הקפות, זה מרמז ליובל הגדול שכל הנשמות ישובו לשורשם וכולם יהי' להם תיקון כמו שכתבנו בשם העשרה מאמרות, ובכן בשמ"ע יש תיקון אפי' לחטאים היותר גדולים שנאמר בקצת מקומות בזוה"ק שאין מועילה להם תשובה:

ל׳בזוה"ק פ' צו (לב.) ומאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודי' כל מה דבעי שאיל ויהיב לי', ויש להבין דמאחר דישראל דבקים אז כל כך במלכא קדישא איך עולה אז על הרעיון לשאול השפעות גשמיות, ובזוה"ק נראה דקאי על ברכות גשמים:

ל״אונראה דהנה כבר אמרנו במק"א על קושית הראשונים מדוע לא נזכרו בתורה יעודים הרוחניים רק יעודים הגשמים, ואמרנו על פי הכלל המוזכר בכתבי חכמי האמת שלמעלה אין ההשפעה מתרוקנת מעולם לעולם רק נתרבה, וכמשל המדליק נר מנר שנר הראשון נשאר דולק, וע"כ השפעות ישראל שבאו מהש"י ובאו עד לעולם התחתון ע"כ עוברין בכל העולמות ואינן מתרוקנות רק מתרבין, א"כ כשיש השפעה בזה העולם, הרי היא בהכרח בכל עולם ועולם, ולהיפוך יכול להיות שיהי' רק בעולם העליון ולא בעולם התחתון, אבל לא שיהי' בעולם התחתון ולא העליון, ובכן כשישראל בשמ"ע דבקים בהש"י ומבקשים השפעות היותר גדולות, בודאי מוטב לבקש שיהיו מתפשטין גם למטה מטה אף בזה העולם, למען לא תהי' מניעה מקניית השלימות, ובזה הרי הרוחנית בכלל, אבל כשיבקשו ברוחנית לבד לא יהי' זה העולם בכלל, ועדיין יכול להיות מניעת קניית השלימות ח"ו, וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר כשהוא שנה מבורכת היא ברכה גם בכל ענינים ואפי' ביראת ה' ג"כ, והוא כמו שכתבנו:

ל״בונראה שלהמשיך שפע אף לעולם הגשמי, והיינו שהרוחנית תתפשט אף למטה שתתגשם לפי צורך זה העולם, צריך האדם להפוך את גשמיות שבו לרוחניות, ואז לעומתו משפיעין לו מן השמים רוחניות בכל ענינים אפי' בדברים הגשמים, ופ"א סיפר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבני הקדוש ר"פ מקאריץ היו אצל הרבי המגיד הגדול מראוונע, ובהיותו איש עני לא הי' לו לכבדם אלא עם מעט קאווע שחורה, ואמרו שמעולם לא הרגישו טעם יקר כמו בהקאווע ההוא, ובודאי הוא מטעם הנ"ל:

ל״גבש"ס ריש תענית למה נקראו גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה, ויש להבין שמים הם חסד ולמה יורדין בגבורה עד שיקראו גבורות הגשמים:

ל״דונראה דהנה כבר אמרנו שיש בגשמים כח מים עליונים, וע"כ אם האדם לוקח ההשפעה לטוב ולראוי הרי הוא בחסד, אבל אם ח"ו לוקח לדברים בלתי ראוים אז הגבורות מצמצמים ומסירין את חלק מים עליונים מהשפעה זו, וע"כ מבקשים מים אחר חביטת ערבה ה' גבורות כנודע:

ל״השמח"ת

ל״והענין שמחת תורה אמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שהוא על מה שנלמוד להבא, כי על לשעבר מי הוא זה שיכול לומר שכבר למד עכת"ד, ואף שמצינו שעושין סעודה לגמרה של תורה, זה נלמד משלהמע"ה, שראה שהחלום נתקיים צפור מצייץ ויודע מה אמר, אבל לא כן אנחנו השפלים, ואולי גם שם הפי' על קבלתו על להבא, ומ"מ יש להבין מה שייך לשמוח על להבא ואל יתהלל החוגר כמפתח:

ל״זונראה עפ"י דברי ב"ר (פ' ע') רב הונא בשם ר' אידי אמר כתיב וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועלו בידן לפיכך שמחו עכ"ל, ועפ"י הדברים האלה יש לומר כי מאחר שעברו כ"כ ימים קדושים ונוראים מר"ה עד כאן, שהימים מתעלים והולכים וישראל נטהרו מעונותיהם ונעשו כלי טהור לשרת לפני ה', א"כ העיקר הוא הקבלה על להבא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, כי מבלעדי הקבלה על להבא מה יתרון לאדם שיש לו כלים טהורים ואינו עושה בהם נחת רוח ליוצרו, ע"כ עיקר התכלית הקבלה על להבא, וכעין שאמרו ז"ל בד' כוסות של פסח בין שלישי לרביעי לא יפסיק, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכוס שלישי ורביעי נגד לשונות של גאולה וגאלתי ולקחתי, שולקחתי נאמר על מתן תורה, וע"כ לא יפסיק להורות שישראל אינם לוקחים הגאולה לצורך עצמם רק לצורך גבוה שהיא קבלת התורה, כן היא הקבלה אחר עבור הימים הקדושים האלה ונדבת הלב להשליך מעליו כל תשוקות החיצוניות רק בלתי לה' לבדו, וזה הוא נדבה היותר גדולה, ואמרו ז"ל סוכה (מ"ט:) בת נדיב בת אברהם אבינו שהי' תחילה לגרים, וא"כ הרי ישראל עסוקים במצות נדבה וכשעלה בידם לקבל על עצמם מעומק הלב ולא משפה ולחוץ, לפיכך היא שמחה גדולה בישראל ק"ו מנדבת ממון כדברי הב"ר הנ"ל, ובזה יבחין כל איש את מעמקי לבבו אם איננו מתעורר בשמחה הרי זה לאות שהקבלה לא היתה מעומק הלב, ובאמת אם הקבלה היא בלב שלם שוב הרי הוא כענין שנאמר בדניאל (יוד י"ב) מיום שנתת את לבך וגו' נשמעו דבריך, והרי הוא כאלו כבר עשה, וגם זה נחשב כגמרו של תורה:

ל״חוהנה עצרת היא מלשון קליטה כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וכמו שקליטה בגשמיות היא שתהי' התאחדות בעומק ובפנימית, כן היא קליטה הרוחנית שהקבלה ונדבת הלב יהיו בעומק הלב, אך עדיין אין זה התכלית רק הגידול והצימוח של אח"כ, היינו שהקבלה באה אח"כ לכלל מעשה, וכמו ביאת הנשמה לזה העולם שהעיקר שיבואו כחותי' לפועל ואם נשאר בכח אין זה כלום, כן היא הקבלה שהיא הקליטה אם לא יבוא אח"כ לכלל מעשה א"כ הרי הוא נשאר בכח לבד:

ל״טשבע הקפות דהו"ר הן להסיר חומת ברזל המפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, והם נחשים ועקרבים המקיפים את הלב ואינם מניחין לכנוס בו דברי קדושה ומבלבלין את המחשבות, ובהקפות דהו"ר מסירין את חומות האלו כעין הקפות דחומות יריחו שנפלה החומה תחתי', אך בהקפות דעצרת עם ספרי התורה בשמחה רבה מזה נעשה חומה קדושה שלא להניח לכנוס דבר רע להלב, כדאיתא בזוה"ק סוף פ' פינחס לבתר דתברו כל הני קליפין ותברו כמה גזיזין וכמה נחשים קטלו וכמה עקרבים דהוו לון באינון טורי דחשוכא עד דאשכחו אתר דישובא וקרתא קדישא מקפא שורין סחור סחור עכ"ל:

מ׳ונראה דהיינו טעמא דאנו עושין שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצוה דשמחה היא היפוך הסט"א דכל ענינם עצבות ויללה, ולילית כשמה, [וההוללות שלהם אין לה שום ענין והשתוות לשמחה, כידוע להמעמיק ומבין בכחות הנפש,] ובאשר השמחה היא היפוך מהותם לגמרי זהו החומה נגדם כמו חומת אש השורפת באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצוה נגד כחות הסט"א, ושמחה זו נותנת כח לכל השנה, אף שאחר היו"ט זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו נתקררה מעט השמחה של מצוה, מ"מ אם אך נשאר רשימה מהשמחה של יו"ט נקל לו אח"כ לחזור ולהתעורר ולקיבעא קמא הדר:

מ״אומצאתי רמז לזה בש"ס פסחים (ק"ב:) חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך וכו' כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אמר ר"י במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים וכו' עיי"ש, וזה רמז גם לאיש פרטי אם נשאר בו עוד רשימה מיו"ט ומקצת התלהבות היא היא המקצת חברים ולקיבעא קמא הדר:

מ״באברהם שמח בשמחת תורה וכו', יש להבין מהו הרבותא כי מי ישמח בשמחת תורה חוץ מהם, כי מה שאדם משיג ומרגיש יותר מתיקות התורה הוא שמח יותר, אך נראה דהנה המלאכים שרצו שתנתן להם התורה, בודאי לא חפצו בלבוש הזה שהתורה היא עתה, כי זה אין שייך בהם כי אין בהם ענינים אלו, ובודאי שחפצו רק בפנימית התורה, ומה שהשיב להם משה כלום יצה"ר יש ביניכם כבר כתבנו במק"א שלגודל מעלות התורה א"א לשום נברא להגיע אלי', רק באמצעות הסור מרע, כי לעומת שאדם בורח מן הרע בא לעומתו בקדושה, כמ"ש הזוה"ק ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א, בא לעומתו וישב על הבאר שהיא הקדושה באר מים חיים, והמלאכים באשר אין להם יצה"ר ואין להם ממה לברוח, אי אפשר להם להגיע להתורה, והנה האבות הקדושים הם הם שורשי התורה וקיימו התורה עד שלא נתנה ולא היו לכאורה צריכין להתורה בלבושה זה, ואעפ"כ שמחו בשמחת תורה, והטעם כי הם היתה כל עבודתם לצורך גבוה ולא לצורך עצמם כלל, ובאשר שכינה בתחתונים צורך גבוה, היתה כל מגמתם להוריד השכינה לארץ, ולזה צריך דווקא מצות מעשיות כדי לקדש גם חומר הארץ שיהי' ראוי לקבלת שכינה, א"כ אנו שזה חיינו ואורך ימיינו עאכו"כ:

מ״גבזוה"ק פ' אמור והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא, ביאור הדברים דהנה עצרת רומזת לימות המשיח חיבור שמים וארץ על מתכונתם חומר וצורה, אף שהם שני הפכים, וידוע דהתכללות שני הפכים אי אפשר רק ע"י שמחה ששמחה היא כוללת הפכים כמו שנראה בחוש כשהאדם הוא בשמחה הוא סובל אפי' שונאו כמ"ש הרב בהסידור בכוונת המקוה, וע"כ לעתיד כשתהי' השמחה שלימה בעולם עי"ז עצמו תהי' התכללות חומר וצורה, ולרמז זה אנו עושין בעצרת שמחת תורה, וע"כ יעקב הוא רישא לחדוותא כי יעקב הוא כלול בתרין, ועל ידו היא ההתכללות:

מ״דענין יו"ט שני של גליות ברמ"ק הטעם שבחו"ל אין יכולין לסבול הקדושה דיום הראשון, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם דאין מרקדין ביו"ט, משום דיו"ט הוא פנימית וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים שהיא פנימית, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימית ומפקד פקודי ומשנכנס יין יצא סוד, וע"כ אין מרקדין שזה באיברים החיצונים היפוך הפנימיות ודפח"ח, והנה בגלות הכל הוא נגלה, וכתב המהר"ל שזה לשון גלות מלשון נגלה ובמדרש ויגל את מסך יהודה גלה מה דכסי, ובכתבי האר"י שאפי' סודות התורה נמסרו בעוה"ר לחיצונים, וע"כ הוא היפוך לשמחת יו"ט כנ"ל, לזאת תקנו חכז"ל עזר מעט לעשות ספיקא דיומא, וכל דבר ספק איננו בהתגלות, עי"כ נוכל לשמוח בשמחת יו"ט:

מ״הפסח שבועות סוכות הם נגד ג' אבות, ושמ"ע היא כנגד כנסת ישראל והא כמו בית ראשון ובית שני, והנה בש"ס יומא (נ"ד.) שבבית שני היו ישראל בדין ולא יבואו לראות כבלע את הקודש אף שבמקדש ראשון היו ישראל ככלה בבית חמי', נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה, וע"כ שמ"ע הוא אהבה יתירה יותר מכל המועדים, וזהו שמחת תורה:

מ״ושנת תרע"ג שמ"ע

מ״זיש ליתן טעם למה אין בשמיני עצרת ולא בחג השבועות, שום מצוה מעשיית, אלא שביתה ממלאכה לבד, ונראה דהנה כתב הרמב"ן בפסוק אם תעירו אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, דאם באה לאדם אהבה אלקית צריך להניחה בחפץ של מצוה עכת"ד, ונראה דהוא כמו כלל העולם שהאור אלקי מוטמן בכלים הם שמים וארץ, ובמדרש בראשית ויכלו השמים והארץ שנעשו כלים, והיינו שהם כלים לאור אלקי השופע בבריאה: והנה יו"ט הוא אהבה, מקור מוצאו מאור שנברא ביום הראשון, כמ"ש אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שלכן נקראו ימים טובים ע"ש וירא האלקים את האור כי טוב עכת"ד, וע"כ נצרך לכלים היינו המצות מעשיות, פסח מצה, וסוכות לולב וסוכה, ר"ה שופר, כמו כלל הבריאה כנ"ל, והנה חג שבועות הוא אחר מ"ט ימי הספירה, שבעה שבועות רומזים לז' ימי הבנין, וחג השבועות למעלה מהם, וכן שמיני עצרת איתא בזוה"ק סוף תצא אז תקרא וה' יענה, ז' ימי סוכה וא' רכיב עלייהו, א"כ הוא נמי למעלה משבעת ימי הבנין, שהם שמים וארץ, ע"כ אינם צריכין לכלים, והבן:

מ״חבפייט מערבית נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, נראה שזו עצה עמוקה הנסיעה מסוכה לבית, ולא שזו שלילה לבד שאחר שכלה זמן סוכה חוזרין לבית, אלא שבכוונה מיוחדת עושין כן, ויש להבין מהו:

מ״טונראה לפרש עפי"ד הזוה"ק ח"ב (קפ"ג:) אלא קב"ה דבר לון לישראל במדברא מדברא תקיפא וכו' מאי טעמא בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשיתין רבבן אתתקף מלכותא קדישא ואסתליק על כלא וסיהרא אתנהירת וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמאל חייבא דאיהו דילי' ממש בגין לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא רישי' ולאכפיא לי' דלא ישלוט עכ"ל:

נ׳ובסיגנון זה יש לומר אחר דאתתקפא מלכותא קדישא בעבודת ישראל בר"ה יוה"כ סוכות בירח האתנים דתקיף במצות ואתכפיא מלכו חייבא כלשון הזוה"ק סוף פ' פנחס (רנ"ט:) תברו קליפין ותברו גזיזין וכמה נחשים קטלו וכמה עקרבים דהוו לון באינן טורי דחשוכא עכ"ל, מטא זימנא למיהך באתרא דשלטנו דנחש מלכו חייבא לתברא תוקפי' וחילי' ולאכפיא רישי', והיינו שידוע שכל אויר העולם העשיי' הוא מלא כחות חיצונים, אלא שבסוכה שחל שם שמים עלי', בהכרח נטהר האויר מהם ומהמונם כי לא יגורך רע, וזאת היתה הגנה לישראל מכחות חיצונים שהם רודפין אחרי ישראל אחר יוה"כ, והוא כדמיון פרעה שרדף אחרי ישראל בצאתם ממצרים, אך אחר דאתתקפו ישראל בסוכה בשובע שמחות, כבמדרש שהוא שבע מצות הנהוגות בחג הזה, באותו כח חוזרין לאויר העולם העשיי' המלא כחות חיצונים לשמוח בשמחה של מצוה היא שמחת הרגל, בזה מכתתין רישי' וחילי' ותוקפי' דההוא סטרא, כי הסט"א היא מלא עצבון ויללה ולילית היא יללה כשמה, והשמחה של מצוה כמ"ש ישמח ישראל בעושיו היא גירא בעיני' דשטנא, וכמו שכל הגליות באו תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב, שנעשה מזה שליטת החיצונים, מובן אשר שמחה של מצוה מה גם שמחת תורה מעבירה שליטת הסט"א, וזו עצה עמוקה לעשות בעוד ישראל הם ברשפי אש אהבה מאהבת החג טרם יתקרר מעט, ושמחה זו מועילה לכל השנה ולכל העבודה שתהי' נקי' משליטת הסט"א, ובה במדה שזוכין לשמחה נקי' מתערובת פסולת מנקין כל העבודות של כל השנה מתערובת פסולת, א"כ היא עצה עמוקה שנוסעין מסוכה לשמוח בשמחת החג בבית:

נ״אבפייט מוסף זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, הנה במד"ר ויצא פרשה ע' והאבן גדולה על פי הבאר זה יצה"ר, והנה אמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר, וזה הוא יחד לב שמשני לבבות נעשה לב אחד כבפייט מוסף ר"ה שני לבבות לך כאחד לאחד, ובזה שיחד לב בזה עצמו גלל את האבן זה יצה"ר מפי באר מים להשקות את הכלל כולו:

נ״בוזהו ענין שמ"ע שאחר ר"ה יוהכ"פ סוכות צריך כל איש להגיע להתאחדות הלב, ולכל הפחות שיהיו מעשיו מיוחדין להש"י, כמ"ש בחובת הלבבות שער יחוד המעשה, ובזה גורם היחוד למעלה תכלית כל הימים הנוראים כמבואר בחכמי האמת, וזהו שאיתא בזוה"ק פ' אמור שבשמ"ע יעקב רישא לחדוותא:

נ״גכתיב אחות לנו קטנה וגו' ופירש"י אחות בתחתונים שהיא מתאחה ומתחברת ומתאוה להיות עמנו והיא קטנה ומקטנת את עצמה מכל האומות כענין שנאמר לא מרובכם וגו' שהם מקטינים עצמם עכ"ל:

נ״דויש לומר שזהו ענין שמ"ע אחר החג שישראל מתאחים ומתחברים להש"י ע"י סוכה ולולב, ומתאוים להיות תמיד דבוקים בהש"י כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, ובכל אלה מקטינים את עצמם כי כל מה שישראל משיגים יותר מעלות טובות מקטינים עצמם ביותר, ולהיות מקושרים תמיד במדה זו, לזה העצה עשו לי סעודה קטנה, כי כבר אמרנו שענין סעודה הוא שיהי' להדבר קיום, ובקרבנות פר אחד ואיל אחד מתקרבים ישראל במדה זו שיהי' להם קיום, ובשביל זה זוכין לתורה כי תורה נמשלה למים מה מים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך כך דברי תורה, וע"כ אנו עושין אז שמחת תורה:

נ״הבפלוגתת רש"י ותוס' אם ביום שמ"ע מחייב בשמחה, שדעת רש"י פסחים (ע"א.) ותוס' סוכה (מ"ב.) שפטור, ותוס' פסחים שם ורש"י סוכה (מ"ח.) שמחויב, יש לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימין, דהנה בזוה"ק ח"א (ס"ד:) דבשמ"ע יתיב עם מלכא בלחודוי, ומובן דבשעה שעומד לפני המלך צריך לעמוד באימה ופחד ולא שייכת אז שמחה, וכמ"ש ובאו בנקרת הצורים ובמחילות העפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכמ"ש הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא עצרת תהי' לכם היינו ששמ"ע רומז לעתיד וצריך שיהי' עצור אפי' לפתוח את פיו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, אך השמחה שייכת עוד קודם עמידתו לפני המלך, כשיצייר במחשבתו שלמחר יזכה ליתיב עם מלכא בלחודוי, כמ"ש תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך שהשמחה שייכת בהבלה טרם עמדו לפני המלך וזהו בליל שמ"ע, אבל ביום בעת עמדו לפני המלך אין שייכת שמחה:

נ״ואך זה לאיש העומד בעצמו לפני המלך אבל בני ביתו ואוהביו השמחים בשמחתו בהם תתכן השמחה אף בשעה שהוא עומד לפני המלך, והנה הא דבשמ"ע צריך להיות כל איש מעין לעתיד כנ"ל, בודאי לאו כל מוחא סביל דא ולאו כל אפין שוין, ומובן שזה א"א בכל הכלל כולו, ומ"מ באשר כל ישראל נתאחדו בסוכות מה שזוכה היחיד מגדולי ישראל נוגעת השמחה לכל הכלל, וכולם הם כמו בני ביתו וקרוביו, ולהם שייכת שמחה גם ביום כנ"ל, וע"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבאמת לגדולי ישראל לא תצדק שמחה ביום שמ"ע, אבל לכל העם כולו שהם רק כדמיון בני בית של גדולי ישראל הם מחוייבים בשמחה גם ביום:

נ״זבמדרש בראשית בשביל ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמטה, ואחד מהם הוא משום בעלי זרוע, נראה הפי' דגשם הבא מלמעלה הוא המחבר עליונים ותחתונים, וע"כ ארץ מצרים ערות הארץ הנילוס עולה ומשקה ואינה שותה מלמעלה כדי שלא תהא לה חיבור, ומובן דחיבור עליונים ותחתונים מביא לידי תשוקה לעניני אלקות, וכבר אמרנו דאיש שלוקח התשוקה לדברים חומריים הוא נקרא גזלן, שגוזל התשוקה ממקום שראוי' להיות, וזהו שרמז המדרש משום בעלי זרוע הם גוזלי התשוקה בהיותם נפרדים:

נ״חבמשנה ריש תענית מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מיו"ט הראשון של חג ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג אמר לו ר' יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, ע"כ, ואינו מובן הלוא ניסוך המים כל ימי החג כדי שיתברכו גשמי שנה, וכן הד' מינים במים לרצות על המים אלמא שאין מקפידין על הא דגשמים סימן קללה בחג, וגם דברי ר"א אינו מובן הלוא מצינו בדף (כ"ד.) שם באמוראים, שירדו לפני התיבה ואמרו משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ונחת מיטרא, אלמא דמשמע נמי השתא ולא בעונתו דוקא:

נ״טונראה דהנה בשמונה עשרה, י"ח הברכות הם נגד י"ח חוליות שבשדרה שהוא בנין גופו של אדם לבד משלש ראשונות שהם בודאי נגד המוח שבו חכמה בינה ודעת, והנה האדם הוא עולם קטן ובנין גופו הוא כדוגמת בנין העולם, שנברא בשבעת ימי בראשית, וידוע דבריאת העולם היתה בדין וצמצום שבכל מעשה בראשית נזכר שם אלקים לבד, וראשו של אדם הוא דוגמא לשלש ראשונות ושם הוא רחמים בלי צמצום, אך דינין מינה מתערין:

ס׳והנה כבר אמרנו שיש חילוק בין עוזר למושיע, שעוזר משמע שהנעזר עושה מעצמו אלא שזה עוזרו, וכענין שכתוב עזוב תעזוב עמו ובגמ' ב"מ (ל"ב.) יכול אם ישב לו מן הצד ואמר הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו, אבל מושיע הוא אפי' שהנושע אינו עושה מאומה ואינו מעורר כלל, וכמ"ש ויושע ה' ביום ההוא וגו', וישראל לא עשו מאומה, ובזוה"ק ואתם תחרישון לא תתערון מלה, שענין עזרה שהיא ע"י חלק פעולת הנעזר הוא במדת הדין, וענין מושיע הוא במדת רחמים כמובן, וזה רמזו שם שני התנאים ר' אליעזר ור' יהושע, שר' אליעזר הוא מתלמידי שמאי מדת הדין, ור' יהושע הוא מדת הרחמים:

ס״אומעתה נבוא לבאר פלוגתתם, דהנה ידוע דמדת הדין היא צמצום, וע"כ בניסוך המים וד' מינים הבאים לרצות על המים, ולולב הוא נגד ח"י חוליות שבשדרה כ"ע מודים שהם בעונתם, כי הם באין רק לעורר המים שהם בטבע הבריאה, והרי הבריאה היא במדת הצמצום, ובודאי מדת הצמצום נותנת שהיו בעונתן, ולא נחלקו אלא בהזכרה שהיא בשלש ראשונות, ר' אליעזר לפי מדתו שהיא מדת הדין ס"ל דאפי' בשלש ראשונות מאחר דדינין מינה מתערין נמי הוא במדת הצמצום וע"כ נמי הוא בעונתו, ור' יהושע דהוא מדת הרחמים ס"ל דבשלש ראשונות מעוררין בלי שום צמצום כלל, וע"כ מעורר להוריד תיכף הגשם, ומעתה לא קשה מניסוך המים וד' מינים שבלולב דבהו גם ר' יהושע מודה דכדי שיתברכו לכם גשמי שנה והריצוי על המים הוא שירדו בעונתן, וגם תו לא קשה מהאמוראים שירדו לפני התיבה ואמרו מוריד הגשם ונחת מיטרא דהאמוראים לאו מתלמידי שמאי נינהו אלא כהילכתא כב"ה ומדתם רחמים, וע"כ כר' יהושע ס"ל וע"כ נחת תיכף מטרא בלי שום צמצום כלל:

ס״בשמח"ת

ס״געניין יו"ט שני של גליות, דהנה ידוע דלכל שני דברים הרחוקים זה מזה צריכין לממוצע, והנה יו"ט הוא גבוה מאד וכבר כתבנו בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שמאיר בו מאור שנברא ביום הראשון ע"כ נקראים ימים טובים עכת"ד, והנה האור ההוא גנוז, ומובן שאין לו שום שייכות לימי החול, וצריך לממוצע, והנה בכניסת יו"ט, ההכנה ליו"ט הן במעשה והן בהכנת הלב וטרוד טרדה דמצוה, זהו האמצעי בין החול ליו"ט, אך ביציאתו של היו"ט נמי צריך לאמצעי בין יו"ט לימי החול, והנה טרם דאתפשטא מסאבותא כ"כ בעלמא, וכל ישראל בהתלהבות יתירה התחילו בעבודה שלימה מחדש, וכאלו לא טעמו טעם עבודה מעולם והיתה העבודה חביבה עליהם כל שעה כשעה ראשונה כאלו היום נתנה, כמ"ש אשר אנכי מצוך היום כאלו היום נתנה ואין חוזק כחסידות מתחילתו, וזה אסרו חג מלשון קישור שהיתה ההתחלה בקשר אמוץ מאד, הי' זה הזמן די להיות ממוצע בין היו"ט לאח"כ, אבל בעוה"ר בגליות שהחושך יכסה ארץ והלבבות אטומים והטרדה עצומה בעניני חול, אין זמן הזה כ"כ מוגבה שיהי' מספיק להיות אמצעי, ע"כ צריכין ליו"ט שני:

ס״דבפייט מערבית רנת בית השואבה ביום השמיני, ואינו מובן דשמיני לא הי' ניסוך המים, ואפי' לר' יהודה דבלוג הי' מנסך כל שמונה מ"מ שמחת בית השואבה לא היתה בשמיני שהוא יו"ט ואפי' בראשון לא היתה דוחה:

ס״הונראה שכל האורות מן העבודה של יו"ט כולו נקבצו באו בשמיני, ובו האור של סוכה, לולב, ערבה וניסוך המים שבמעשה הי' בסוכות, ובשמ"ע האור מופשט בלי שום כלי עשיי':

ס״וענין הקפות שמיני עצרת עם הס"ת, הנה כל ימי הסוכות והו"ר היו ההקפות בלולב כענין הקפות להפיל חומת יריחו כמ"ש בסה"ק, אך בשמ"ע ההקפות אור מקיף חומה קדושה, ויובן עפ"י מה דנהירנא כד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, מהו ענין מחיצות של שבת אם הכוונה שהרה"י לא תתפשט לרה"ר, או שהרה"ר לא תתפשט לרה"י, או הכוונה בשניהם, ובדיק לן בתשובתו בקצרה דכתיב ומלכותו בכל משלה, והדברים מבוארים שרה"י היא בקדושה רחבה ד' וגובהה עשרה הוא שם הוי' במלואו שיש בו ד' תיבות ועשר אותיות כבזוה"ק, ורה"ר היא בחיצוניות, ובאשר כתיב מלכותו בכל משלה אין שייך לומר שחוצץ בפני רה"י, אלא ע"כ הוא חוצץ בפני רה"ר שלא יתפשט לרה"י:

ס״זוכן הוא הענין דהקפות עם הס"ת, דהנה הביט בתורה וברא את העולם, וא"כ כל חיות העולמות היא בתורה, וכענין ומלכותו בכל משלה, אך תורה דנקראת אש היא חוצצת בפני החיצונים, וכעין שכתוב ואני אהי' לה חומת אש סביב, וכל כחות החיצונים בורחים שלא יכוו באש התורה, והוא כענין שכתב הרמב"ם גדולה מזו אמרו יפנה לבו לתורה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה, ושמחת התורה מפקיעה שמחה חיצונית והבן:

ס״חבזוה"ק פ' אמור דבשמ"ע יעקב רישא לחדוותא, נראה לפרש דהנה שם יעקב על שם עקב שהוא הי' תמיד בעיני עצמו בבחי' עקב, ויעקב בנה הקטן שהי' מקטין את עצמו, ויוד שבראשו ע"ש המחשבה על העתיד כמ"ש רש"י ביו"ד של ישיר בפ' בשלח, והיינו שכל כמה שהוסיף מעלה ושלימות הי' עוד מקטין עצמו ביותר, וכאלו עדיין לא התחיל מאומה, היפוך מעשו שהי' איש שלם בעיני עצמו כאלו הוא עשוי בכל מיני תיקון ושלימות, וע"כ מצינו אחר שקיבל את הברכות והי' בן ס"ג שנים והיתה מעלתו אז גדולה מאוד כמובן, לא הסתפק עצמו בזה ולסמוך על כחו ללכת לבית לבן, אלא הלך ונטמן בבית עבר, וישב ללמוד מחדש להתקשר עצמו בתורה להחליף כח:

ס״טומעין זה היו"ט של שמ"ע שאחר כל מעלות טובות וברכות מאליפות שישראל משיגים ע"י הימים שעברו ר"ה יוה"כ סוכות, ומצות הרבות שבהם, אינם מספיקים עצמם בזה, אלא מקבלין ע"ע מחדש לקבוע עתים לתורה תמידין כסדרן. ומקבלים ע"ע עול תורה ועול מצות על להבא, כאלו הם ערומים ח"ו מכל מצוה, ובכח הקבלה על להבא מחליפין כח ללכת לימי חול שלא יטבעו ח"ו בים הגשמיות, וכענין יעקב בבית עבר קודם שהלך לבית לבן, וע"כ עושין אז שמחת תורה ואתיא כהא שאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק ששמח"ת היא על מה שנלמד להבא, כי על לשעבר מי הוא אשר יערב לבו לומר שלמד, וע"כ יעקב הוא רישא דחדוותא שזו היא מדתו:

ע׳בפייט ויהי בישורון מלך ומיד מחה כעב אשמות כנאה למלך ביום רוממות, היינו כי האשמות הן המונעין מלקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, ומטמטמין את הלב, אך כאשר ישראל מתמצעים ומתכנסים לתחת צלו של הקב"ה כמ"ש והם תכו לרגליך וכפירש"י שם, וע"ז נאמר ויהי בישורן מלך, ממילא האשמות נדחין שלא יהי' דבר החוצץ למלכות:

ע״אאדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר אמר שלכן אין מברכין ברכת כהנים בשמח"ת כי הי' גנאי לברכות משרע"ה שנצטרך עמם עוד לברכות, ויש להבין א"כ לעולם נמי, שהרי ברכות משרע"ה לעולם קיימים:

ע״בונראה שבעת שקורין את הברכות הוא כאלו משרע"ה עומד עדיין ומברך את הברכות, ואם היינו כלים לקבל כמו אז היו הברכות פועלים תיכף, כי הברכה לא חלה אלא לפי ערך הכנת המקבל, וכמו שדייקו מדברי רש"י סמוך למותו שאם לא עכשיו אימתי, ומשמע שאלו הי' יכול הי' ממתין עוד, והטעם יש לומר כי זקני ת"ח דעתן מתישבת עליהם ובודאי ישראל אז הוסיפו שלימות בכל יום ויום, שהי' דור באי הארץ שנאמר עליהם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ע"כ אלו הי' יכול הי' ממתין עוד שיוסיפו שלימות, והיו מקבלין הברכות ביתר שאת:

ע״גשנת תרע"ד שמ"ע

ע״דבמדרש קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, ויש להבין מאי עצה היא זו הלוא כל קושי הפרידה הוא משום דביקת האהבה שנצמחת מן קדושת החג, ואם יעכבו עוד יום אחד תגדל האהבה עוד יותר, ויותר תהי' קשה אח"כ הפרידה, ועוד אמאי לא מצינו זה בשאר המועדים שכולם אהובים, וגורמים דביקות של ישראל באביהן שבשמים:

ע״הונראה דהנה כשאדם נותן דבר לחבירו יש בו שני ענינים, גוף הדבר שחבירו השיג, ועוד החיבור שבין הנותן והמקבל, ושני ענינים אלו מצינו בנושאים מתחלפין שמוכר דבר לחבירו והמוכר מקבל מעות והולך לו, זהו רק הענין שהמוכר מקבל גוף המעות, אבל אין כאן חיבור בין המוכר והלוקח, ואפי' זה מסוף העולם וזה מסוף העולם ואין מכירין זה את זה, וקידושי אשה לדעתי אינם מענין זה כלל שהרי איננו קונה מאומה שום קנין אישות רק בנשואין ולא בהקידושין, וענין קידושי אשה הוא שבנתינתו אלי' דבר היא מתחברת בו, והגם שמכירה נמי עכ"פ בשעת הנתינה מתחברין, אבל אח"כ זה פינה לכאן וזה לכאן, אבל קדושי אשה שכל ענין הנתינה הוא החיבור, נשאר חיבור זה לעולם ואפי' נתאכלו המעות:

ע״וובדוגמא זו יש לומר ענין השפע הניתן מהשמים, יש שניתן רק להחיות את המקבל ומקבל השפע והולך לו, ויש שכוונת נתינת השפע שהמקבל יהי' לו חיבור בלמעלה, ושני מיני נתינת השפע מחולקין זה מזה, זה לישראל, וזה לאומה"ע, לישראל הכוונה שיהי' להם חיבר בעליונים כדמיון נתינת הקידושין להאשה, כי זהו רצון ישראל, כמ"ש אחות לנו קטנה שפירש"י שהיא מתאחה בעליונים, אבל לאומה"ע שאין כוונתם רק לקבלת גוף השפע ולא להחיבור שבו ניתן להם נמי השפע בענין זה, כמאן דשדא בתר כתפוי בלי חיבור, כי אינם ראוים להחיבור:

ע״זוהנה בסוכות שניתן שפע לכל כלל העולם, אי אפשר שתהי' הנתינה למען חיבור כדמיון קידושי אשה, שהרי בכלל העולם אומה"ע שאינם ראוין להחיבור, ואף שבהכרח בשעת קבלת השפע יש כאן חיבור בצד מה, אבל מ"מ אח"כ איננו נשאר מחיבור הזה מאומה, וכמשל מוכר ולוקח שזה הולך לו עם המעות וזה עם החפץ, וזה שאמר קשה עלי פרידתכם שהרי אח"כ יהיו פרודים, והעצה עכבו עמי עוד יום אחד שבזה היום מקבלין רק ישראל בלחודייהו, ואז ניתן להם השפע בבחי' קידושי אשה שישאר החיבור ולא יתפרדו:

ע״חומעתה מובן שבשאר מועדים שדבר אין להם עם אומה"ע כל השפע הניתן הוא רק בבחי' קדושי אשה ונשאר החיבור לעולם בלי פירוד:

ע״טענין שמ"ע רגל בפ"ע, דהנה סוכה נקראת בזוה"ק צילא דמהימנותא, וכן מצה נקראת צילא דמהימנותא, והיינו דכשהדעת בשלימות ומאירה אל עבר פניו בלי מסך מבדיל אינו שייך לקראותו אמונה, שהרי בעצמו רואה ואינו צריך להאמין, רק כשעדיין יש פסולת המאפילה על עיני השכל והיא מסך מבדיל, אז שייך לומר שאעפי"כ הוא מאמין, וע"כ במצרים שעדיין לא נטהרו מזוהמתם עד מ"ת, וכן בכל שנה שהספירה מטהרת, שייך לומר בהם אמונה וכמ"ש זכרתי לך וכו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, דכשהשכל מאיר איך שאין עוד מלבדו וכל הטבע איננה רק גזירת עליון, ממילא אין זה רבותא דהאומר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, אך באשר עדיין הי' בהם פסולת המחשיכה עיני השכל, עד שהי' אפשר לדמות להם שלא יהי' להם מזונות במדבר וימותו ברעב, והם השליכו כל חייתם מנגד והשליכו על ה' יהבם, זהו רבותא וזכות גדולה להם, ובאמת בשביל אמונה זכו אח"כ בשבועות למ"ת פנים בפנים דיבר ה' עמכם, והיו רואים הכל בעיניהם ממש ואז לא הי' שייך לקראותו אמונה, והוא כענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט, ואין צריכין למיכלא מהימנותא [וע"כ נקרא היו"ט של שבועות בדברי חכז"ל עצרת, והוא כענין דכתיב ושם איש אחד מעבדי שאול נעצר לפני ה' שפירושו עומד לפני ה'] כי הוא ענין אחר נעלה לגמרי:

פ׳וכעין זה יש לומר בסוכות, שעדיין צריכין ישראל הגנה בסוכה מפני כחות רעים הרודפין אחריהם, וא"כ הרי עדיין מציאות הפסולת בעולם עד אחר הו"ר מסירת הפתקין לשלוחי הדין ואתעבר צילמא דלהון, וכבר אמרנו במק"א שהם הם הרשעים גמורים שנגמר דינם וכו' כי אפי' החוטאים שבישראל כאשר שהחטא הוא אצלם במקרה ולא בעצם ועומדים להתקן, אין לקראותם רשעים גמורים, והפסולת הם הרשעים גמורים, ונגמר דינם לכלא פשע ולהחם חטאת, וכמו שאיתא בתקה"ז שעליהם נאמר הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, אבל קודם שנמסרו הפתקין עדיין מציאות הפסולת בעולם, וזה מסך המבדיל ומאפיל על עיני השכל, וצריך לאמונה וצילא דמהימנותא, אך כשהחיינו וקימנו והגיענו לשמיני עצרת, אז לא שייך לקראותו בשם אמונה, ואין צריכין צילא דמהימנותא כלל, ושמ"ע לעומת סוכות הוא כערך שבועות לעומת פסח, ע"כ איתא במדרש שהיו צריכים להיות חמשים יום אחר סוכות כמו שבועות אחר פסח רק מפני ימי החורף, כי שניהם ענין אחד שבשביל האמונה זכו אח"כ להארה משער הנון, והוא לגמרי ענין אחר נעלה רם ונשא וגבה מאד, וע"כ הוא רגל בפ"ע:

פ״אביום השמיני עצרת תהי' לכם, יש לפרש דהנה כל ימות החג ישראל מקריבין עבור שבעים אומות, והנה אמרו ז"ל המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, ופירשו הראשונים שהמתפלל נעשה צינור להשפע עבר חבירו ובאשר הוא צריך לאותו דבר פועל השפע אצלו תחילה:

פ״בויש להוסיף בה דברים עפ"י המבואר במקובלים שכל דבר קדושה היורד מלמעלה, איננו נעתק מלמעלה למטה באופן שלמעלה נשאר ריקם, אבל הוא כמדליק מנר לנר שהאור איננו נעתק מנר לנר אלא מתרבה, וע"כ באשר המתפלל נעשה צינור להשפע, איננו נעתק ממנו לחבירו אלא מתרבה, וע"כ פועל השפע אצלו תחילה שהרי איננו נעתק ממנו כלל, וע"כ מובן אשר ישראל המקריבין עבור שבעים אומות וממשיכין להם שפע, בא השפע בראש וראשון לישראל, ומהם נתרבה השפע ויורד לאומה"ע, ע"ז אמר הכתיב ביום השמיני לא כן יהי' שמתרבה מכם השפע ויורד לאומה"ע אלא עצרת תהי' לכם היינו שתעצרו השפע לכם לעצמיכם:

פ״גועוד נראה לומר דהנה שפע היורד מן השמים הוא דו פרצופין רוחניות וגשמיות, כי בכל דבר הגשמי נעלם בו כח רוחני, וכענין שאמרו ז"ל כל עשב ועשב מלמטה מלאך ממונה עליו ומכה אותו ואומר לו גדל, אך אומות העולם כוונתם על הגשמיות ואינם מביטים כלל על חלק הרוחני שבו, וע"כ שפע הנתרבה מישראל להאומות אינם נוטלין האומות רק חלק הגשמי שבו, והרוחני נשאר לישראל, וע"כ אמרו נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואף שישראל אינם נוטלין שלהם אלא בשמ"ע, מ"מ בסוכות נמי נוטלין חלק הרוחני משל אוה"ע, אך בשמ"ע גם הגשמי נשאר לישראל וממנו שפע ברכה לישראל גם בגשמיות לכל ימות השנה כבש"ס יומא (כ"א:) במוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה עי"ש, וזהו עצרת תהי' לכם באופן הנ"ל:

פ״דענין שמ"ע שהוא רק לישראל בלחודייהו, ובסוכות נוטלין שפע גם אומה"ע, יש להסביר עפ"י מה שפירש הבעש"ט דברי הש"ס לעתיד הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, כי החמה היא מלך על כל מה שתחת השמש, וכשיוציא את החמה מנרתיקה ותשאר בלי לבוש רק עצם השמש כמו שהוא, כ"כ כל מה שתחת השמש ישאר בלי לבוש רק עצם הבריאה כמו שהיא, וע"כ צדיקים שעצם שלהם טוב, ורק לפעמים דרך מקרה אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והוא רק בבחי' לבוש וכשיפשט את הלבוש זה רפואתו, והרשעים שהטוב הוא דרך מקרה ובחי' לבוש וכשיפשיט את הלבוש ישאר עצם רע לבד, זהו רשעים נדונים בה ודפח"ח:

פ״הוכ"כ יש לומר דבחג הסוכות הקדושה עדיין באה בלבוש המצות בחג סוכה לולב וערבה, הגם שהרשעים אינם שומרים מצות מ"מ באשר הקדושה היא נעלמת, יכולין גם הם לקבל משפע קדושה זו ע"כ מקריבין עליהם שבעים פרים, אבל שמ"ע שהיא מעין לעתיד ע"כ באה הקדושה בלי לבוש, ע"כ אין לאומות שום חלק בזה אלא ישראל בלחודייהו שהם עצם טוב אף בלי לבוש:

פ״ובזוה"ק ח"א (ס"ד:) מאן דיתיב עם מלכא ונטיל לי' בלחודי' כל מה דבעי שאיל ויהיב לי', ויש להבין הלשון כל מה דבעי שאיל, הלוא בש"ס תענית (ח':) אין מבקשין רחמים אלא על אחת שנאמר ונצומה ונבקשה על זאת, ולא על זאת ועוד אחרת:

פ״זונראה לפרש שהוא כעין דכתיב בשלמה המלך שביקש החכמה והכל בכלל, ובמדרש משלי משל, אני שואל את בתי של מלך והכל בכלל, כן ישראל אינן מבקשין רק עצם אלקית והכל בכלל:

פ״חוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, ובשאר ימות החג הלילה נכלל בהיום כמ"ש התוס', ונראה דבשמ"ע שהוא רומז לעתיד וכתיב והיתה אור הלבנה כאור החמה והלילה לא יהי' טפל ע"כ אין ליל שמ"ע טפל ליום:

פ״טויש לומר שמה"ט קורין בתורה בליל שמח"ת אף שלא מצינו קריאת התורה בלילה כי תורה שבכתב היא מדת יום, אך בלילה זה נתעלה מדת הלילה והבן, וכן עיקר ההקפות עם הס"ת הן בלילה, כמ"ש האר"י ז"ל ויש שעושין גם ביום, והכל מטעם אחד:

צ׳בזוה"ק ח"א (קמ"ח:) כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו ולוייך ירננו מבעי לי' דהא לואי אינון בדיחי מלכא וכו' אמר לי' דוד מארי כד אנת בהיכלך את עביד רעותך השתא דזמינא לך ברעותי קיימא מלה וכו' אמר דוד בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך סדורא דקא סדרנא לא יתוב לאחורא:

צ״אונראה לפרש דהנה לוים עבודתם בשיר ממטה למעלה והוא לארמא קלא, אבל כהנים שעבודתם להמשיך מלמעלה למטה עבודתם בחשאי, כי השפעת החסדים צריכה להיות בחשאי מפני המקטריגים והחיצונים, וע"כ לימות המשיח שרוח הטומאה יעביר מן הארץ והכל יהי' מתוקן ואין שטן ואין פגע רע, בקש דיד כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו שתהא השפעת החסדים באתגליא, והקב"ה קבל ממנו, ונראה שמה"ט אומרים הפסוקים האלו בהקפות שכבר אמרנו ששמ"ע רומז לימות המשיח, וע"כ מוציאין הס"ת ועישין עמו הקפות, וכבר אמרנו שהוא תיקון חומת הקדושה אחר שכבר הפילו חומת הסט"א בהו"ר, והוא כענין ואני אהי' לה חומת אש סביב נאום ה' הנאמר לעתיד:

צ״בשנת תרע"ו שמ"ע

צ״גביום השמיני עצרת תהי' לכם ובזוה"ק דבכל ימות החג ניתנות השפעה לכלל העולם כמה דתנינן ובחג נידונין על המים, ובשמ"ע נותנים לישראל בלחודייהו, וזהו עצרת תהי' לכם לכם דייקא ולא לאומה"ע:

צ״דונראה לפרש דהנה יש להתבונן דכל ימי החג הם משובעים במצות, לולב, וסוכה, וערבה, וניסוך המים, ובשמ"ע אין בו שום מצוה מעשיית, ויש לומר עפ"י מה שכבר דקדקנו במה שהשמחה בשמ"ע לא נכתבה בלשן ציווי בפירוש אלא בלשון בינוני והיית אך שמח, שיש לפרשו שהיא הבטחה, כמ"ש בפ' תבא והיית רק למעלה, והגדנו עפ"י מאמרם ז"ל שמ"ר פ"ב בפסוק אחת היא יונתי תמתי א"ר ינאי מה התאומים הללו אם חשש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה, ע"כ:

צ״הויש לומר דכן צריך להיות גם להיפוך, שכל איש ישראלי צריך להרגיש מה שהוא בשמים אם הוא כענין שכתוב ישמח ה' במעשיו, או ח"ו להיפוך כענין שכתוב ויתעצב אל לבו, ורק כעת שטבע החומר והגשם מפסיק עד שאינו מרגיש, אבל לעתיד אחר הזיכוך ירגיש כל איש שהשמחה במעונו כמ"ש ישמח ה' במעשיו, ושמ"ע שהוא רומז לעתיד כדאיתא בספרים הקדושים, ע"כ נאמר והיית בלשון בינוני לרמז שהיא נמי הבטחה:

צ״וויש לומר עוד דלאחר ר"ה ויוה"כ שנטהרו נפשות ישראל, נמי צריכין להרגיש כנ"ל, ואף שטבע הגשמי מפסיק, מ"מ עכ"פ בעת עשיית המצות שהמצות הן רמ"ח אברים דמלכא, ובתנחומא שהמצות הן שליחי הש"י, ושליח של אדם כמותו, הי' בדין שלא יעצרהו הגשם אחר טהרת הנפשות, וע"כ בחג הסוכות שהיא זמן שמחה בשמים, כמו שמשלו משל בספה"ק למלך שבא אליו בנו האהוב לו שהי' עצור בבית השבי', בא הציווי של לולב ומיניו לשמוח בהם לפני ה', כמ"ש ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ואמרו ז"ל במה בלולב, והיינו שבאמצעות המצוה מרגישין השמחה שבשמים ומתעוררין גם ישראל למטה בשמחה:

צ״זובזה יש לפרש הא דלולב הוא לסימן דישראל נצחו דינא, וכבר דקדקנו דזה הי' שייך אם הדיין נותן זה לבע"ד הוא סימן, אבל הלולב שישראל ניטלים בעצמם מה ראי' היא זו, ואפי' אם הי' ח"ו להיפוך מי מעכב על ידם מליקח לולב, אך לפי האמור יש לומר דהתעוררות השמחה היא לעד ולסימן שנטהרו הנפשות, ומרגישים מה שהוא בשמים:

צ״חוהנה מדה זו נוהגת בכל ימי החג, שישראל מרגישים באמצעות המצות השמחה שבשמים, וע"כ הוא זמן שמחתינו, וכמו שישראל קיימו בחדוה ובנהירו דאנפין למטה, כמו כן לעומתם נותנים להם מן השמים כל טובות והשפעות, כבזוה"ק ח"ב (קפ"ד) כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה חדוה דב"נ משיך לגבי' חדוה אחרא עלאה עי"ש, ובאשר המצות שהן האמצעים כנ"ל הם בעשי' וד' מינים אלו הם ילידי הטבע, ע"כ מקבלת גם הטבע השפעה, ואפי' אומה"ע מקבלין השפעה אז מה"ט שגם הם ילידי הטבע, אך שמ"ע נתעלין ישראל עוד יותר, ומרגישין בעצמם את השמחה שבשמים בלי אמצעות המצות שבעשי' וכמו לעתיד, וע"כ אינן צריכין למצוה מיוחדת בעשי', וע"כ אין להאומות שום חלק בהשפעה זו, וזהו עצרת תהי' לכם לכם דייקא:

צ״טבמדרש פנחס (פ' כ"א) ביום השמיני עצרת תהי' לכם זש"ה יספת לגוי ה', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דייך שלא כבדוך אלא אמרו [לאל סור ממנו וגו' וכן לדור הפלגה לא דייך שלא כבדוך אלא אמרו] הבה נבנה לנו עיר, וכן לסדומים וכן לפרעה וכן לסנחרב וכן לנ"נ וכו' ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל שנאמר יספת לגוי ה' ואין גוי אלא ישראל שנא' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבין לפניך ומכבדין אותך יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם שנאמר ביום השמיני עצרת, ויש להבין מהו ההוספה במועדות שהרי כולם כתובין, ועליהם אין להוסיף, ועוד מהו שאמר הקב"ה איני מחזיר ימים טובים מכם, מה הוה ס"ד שח"ו יחזיר מהם:

ק׳ונראה לפרש בהקדם דברי הרה"ק ר"י מווארקא בהא דאמרו ז"ל קילל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו, ודקדק, דא"כ אין זו קללה שאין חסר לו מזונותיו לעולם, ופירש דהקללה היא שלא יבוא ויכנס לבקש מזונות ומעתה הוא נפרד לגמרי, כי כל הנבראים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ועי"ז יש להם חיבור, ונחש הזה נדחה ונפרד לגמרי, ודפח"ח:

100

ק״אויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל הנבראים שבעולם התחתון יש להם חיבור להש"י, ע"י אמצעות השפע שהקב"ה זן ומפרנס את העולם, וכחיבור הנותן והמקבל שהמתנה הניתנת מזה לזה מצרפתן, וישראל הקדושים המבקשים השפעה, עיקר הכוונה על החיבור ואינם להוטים כ"כ על גשמית השפעה, עכת"ד:

101

ק״בולפי"ז מובן ענין קללת הנחש דהנה כל הצומח יש לו מזל המכה אותו ואומר לו גדל, והוא ענין רוחני שיש בצומח, ע"כ הוא מאכל נפש בע"ח, ומאכל אדם יש בו רוחניות עוד יותר, והוא מוצא פי ה', וכידוע דברי האריז"ל בפסוק כי על מוצא פי ה' יחי' האדם שאותו הדיבור נכנס באותו המזון והוא הזן ומחי' את האדם, ולפי"ז מובן שעפר שאין בו מזל המכה אותו להתגדל, הנה חסר לו כח רוחני זה, והוא נעדר החיבור מכל וכל, והוא מהיפוך להיפוך לגמרי מישראל הקדושים, שאינם להוטים אלא להחיבור שבהשפעה אף שיש בה גם השפעה גשמית, והנחש הוא נעדר החיבור לגמרי:

102

ק״גונראה שהאמצעי שבין ישראל הקדושים להנחש הם אומה"ע, שהם נזונים נמי ממאכל שיש בו רוחניות כישראל, אבל מ"מ הם להיפוך מישראל, שישראל אינם להוטים על גשמית ההשפעה אלא על הרוחנית שבו, והם להוטים רק על הגשמית שבו ולא על הרוחנית ולא שמים אליו לב, ובזה הם דומים במקצת לנחש, אלא שהנחש נעדר לגמרי מהחיבור שאין במזונותיו חיבור כלל, והם יש במזונותם חיבור, אבל בלא דעת נפש לא טוב, וע"כ ההשפעה מוסיפה להם גשמית, כי אין ההשפעה מעוררת ומוסיפה באדם אלא מה שמתכוין אליו, והם שמתכוונים להגשמיות מוסיפה להם הגשמה, ולהיפוך בישראל שלהוטים על החיבור מוסיפה להם ההשפעה חיבור, וזהו שבמדרש יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, שבאותה מעשה שאתה מוסיף השפעה לישראל נכבדת באשר נתוסף להם חיבור ומקריבין לפניך קרבנות להתקרב עוד יותר, ע"כ בכל חגים ומועדים ור"ח ושבתות שבהם נתוספה ברכה לישראל מוסיפין נמי קרבנות ומוסיפין להתקרב, באותה מעשה מרחיק כל קצוי ארץ שכשאתה מוסיף להם השפעה וברכה הם מתגשמים ביותר, ולא די שלא הקריבו לפניך ולא כבדוך אלא להיפוך שהכעיסוך וכו':

103

ק״דוזה שבמדרש שאמרו עליך ליתן לנו את המועדות, היינו שתהי' בהם ברכה והשפעה, ולא יהי' ח"ו כענין וישמן ישורון ויבעט, שזה שייך רק באומה"ע ובהעושים כמעשיהם הלהוטים אחר גשמיות השפעה שבהשפעת חול, אבל השפעת וברכת המועדים שהם קודש, אינם מוסיפין ח"ו גשמיות בישראל, אלא מוסיפין חיבור ומוסיפין קרבנות, ואמר להם הקב"ה חייכם איני מחסר ימים טובים מכם שבהשפעת ברכת המועדים אין חשש, אלא מוסיף אני לכם מועדות שתשמחו בו שנאמר ביום השמיני עצרת, שבשמיני עצרת השפעה כולה רמה ונשאה ביותר ומוספת דביקות בה' ובתורתו, וזה שאנו עושים שמחת תורה ביום שמיני עצרת:

104

ק״העוד שם במדרש זש"ה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה, אתה מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות וכו' והיו צריכין לאהוב אותנו שנאמר והם תחת אהבתי ישטנוני לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמיכם ביום השמיני והקרבתם וכו', ויש לדקדק מהו הלשון לפיכך דמשמע שבשביל שהם שונאין אותנו צריכין להקריב, ואי לא לא, אתמהה:

105

ק״וונראה לפרש דבאם היו אוהבים את ישראל ממילא היו טפלים אליהם והיו מתברכין מברכת ישראל, דוגמת עבד כהן שאוכל בתרומה אף שאסורה לזר ישראל, שאיננו אוכל מצד עצמו אלא מחמת שהוא טפל אל הכהן, כן הי' באומה"ע, אם היו אוהבים את ישראל ואז היו רואים את מעלתם, והיו מעצמם בטלים במציאותם נגד ישראל, ונעשים טפלים אליהם כעבדא לגבי מארי', ואז היו יכולים לקבל שפע קדושה עליונה מברכת ישראל, וע"כ אז היתה השפעה כללית לישראל ולאומה"ע ממקור אחד, ולא הי' נצרך לזמנים מתחלפין, אך באשר הם שונאים אותנו, וידוע שהשונא איננו רואה מעלת השנוא וכל המעלות דומין לי לחסרונות, ע"כ אינם בטלים ושוב צריכין לקבל השפעה בפ"ע, לפיכך צריכין ישראל לזמן בפ"ע, וכל ימות החג מושכין השפעה לאומה"ע, ובעצרת לישראל בלחודייהו, ונראה שלעתיד זה יהי' תיקון אומה"ע שיכירו מעלת ישראל כמ"ש ישעי' (ס"א ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואז יתברכו מברכת ישראל:

106

ק״זבמשנה ר' יהודה אומר בלוג הי' מנסך כל שמונה פירש"י בתרתי פליגי אשלשה לוגין קאי ואשבעה דקאמר ת"ק ואתא ר"י למימר אף בשמיני מנסכים עכ"ל, ויש לדקדק דלכאורה מאחר דבתרתי פליגי הוה לי' למימר וכל שמונה:

107

ק״חונראה דענין ניסוך היין דהוא שלשה לוגין יש לומר, דהנה כבר אמרנו במק"א כי יין יש בו חמימות ומעורר את חום הלב, שממנו תוצאות רשפי אש אהבה ותשוקה וכל המדות, והוא מנסך אותם לה' רומז שהאדם מוסר את תשוקת לבו ורשפי אש האהבה ומדותיו הנטועים בלבו להש"י, והנה שלש מדות טובות יש בישראל, ביישנים רחמנים גומלי חסדים, וכבר אמרנו ששלש מדות טובות אלה הם בישראל ירושה מאבות, ביישנים מיצחק, רחמנים מיעקב, גומלי חסדים מאברהם, ואין מהצורך לכפול הדברים איך הם מקבילים אלה מול אלה, והם שורש כל המדות כידוע, וע"כ ניסוך היין הוא שלשה לוגין רמז שמוסרין כל בחי' מדותיהם להש"י, ות"ק סבר דניסוך המים נמי שלשה לוגין, כי מים רומז לחסד, ומספר שלשה ע"ש חסד שבחסד חסד שבגבורה חסד שבתפארת, כי כל מה שיש בישראל הכל הוא מכח שלשת האבות וע"כ ניסוך המים נמי ג' לוגין, ור' יהודה פליג ואמר כי ניסוך המים שאני, ואין מנסכין אלא לוג אחד, וטעמו יש לומר, דהנה מדת הלוג מצינו לוג שמן למצורע ולוג שמן למנחה כבש"ס מנחות ויותר מזה לא הי' במקדש שתהא מדתו לוג, ויש לומר דמצורע אבד כל חיותו כמ"ש אל נא תהי כמת, וטהרת המצורע שממשיכין לו חיות ממקור החיות, כמ"ש והחכמה תחי' את בעלי', והוא נקרא אחת כידוע בכוונות בפי' וכך הי' מונה אחת אחת ואחת עיי"ש, וידוע ששמן הוא בחכמה, ולוג יחידי בא לרמז זה, וכן כל המנחות שבאין מצמחים שהם נמוכים מבע"ח שזה מצומח וזה מחי, כי להעלותם להיות הקומץ קרב על המזבח, נצרך נמי לוג שמן [חוץ מנחת חוטא וקנאות מפני שבאין על חטא] לרמז זה, וידוע כלשון חכמי האמת אבא יסד ברתא, והנה ר' יהודה ס"ל שניסוך המים הוא המשכה ממקום גבוה מאד ורומז למעלה למעלה מבחי' האבות אלא בשורש ישראל בסוד ישראל עלו במחשבה, וע"כ אמר שאין בו אלא לוג אחד:

108

ק״טוהנה יש לומר שבאותה פלוגתא עצמה תלוי אם יש לניסוך המים מקום גם בשמיני עצרת, דידוע דשמיני עצרת רומז למעלה משבעת ימי בראשית וכנגד אומה יחידה, והוא שורש ישראל, ע"כ לת"ק דהניסוך הוא שלשה לוגין נגד ג' אבות אין מנסכין בשמ"ע, דהוא זמן שמאיר בו שורש היחוד ושורש כל ג' אבות, אבל לר' יהודה דס"ל דהניסוך הוא רק לוג אחד רומז להשורש כנ"ל, ע"כ מנסכין גם בשמ"ע, ובאשר הפלוגתא היא חדא דאית בה תרתי, ע"כ אמר בלשון פלוגתא אחת והבן:

109

ק״ישמח"ת

110

קי״אוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, משמע דעיקר השמחה היא בסוכות דבו כתיב השמחה ושמ"ע מרבויא דקרא מפקא לי', וידועים דברי הש"ס זבחים (פ"ט.) דחטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד, אף שאשם נמי טעון יסוד, מ"מ מאחר דבחטאת כתיב להדיא ובאשם נפקא לי' רבויא נחשב זה מעלה לחטאת לעומת האשם, וא"כ גם בנ"ד נחשב עיקר חיוב שמחה בסוכות נגד שמ"ע, וידועים עוד דברי רש"י פסחים (ע"א.) ותוס' ריש לולב וערבה (סוכה מ"ב.) דביום ליכא חיוב שמחה והדברים צריכין פירוש, היתכן שיו"ט שהוא לישראל בלחודייהו ואין לאומה"ע חלק בו, לא יהי' כ"כ חיוב שמחה כמו יו"ט של סוכות:

111

קי״בונראה לומר דהנה כבר אמרנו הטעם שבשבת אין חיוב שמחה רק ביו"ט, דשמחה היא מכחות הלב, אבל המוח הוא בקרירות ובחשאי, ושבת היא יומא דנשמתא שהוא במוח, ע"כ אין בו חיוב שמחה אלא ביו"ט שיש בו רק תוספות רוח ולא נשמה כידוע, ומשכן הרוח הוא בלב ע"כ יש בו חיוב שמחה, וכעין זה יש לומר דסוכות הוא זמן קירוב באהבה כמ"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ואהבה היא כחות הלב, ע"כ יש בו תוספות שמחה, ושמ"ע הוא במעלה יותר כדמיון מוח על הלב, ע"כ אין בו כ"כ תוספות שמחה:

112

קי״גויש לומר עוד דסוכות הוא נגד תורה שבכתב, ושמ"ע הוא כנגד תורה שבע"פ, ועיין רמב"ן, ע"כ השמחה של סוכות מפורשת בתורה שבכתב, אבל השמחה שבשמ"ע היא רק מתורה שבע"פ:

113

קי״דולפי האמור יובן הטעם מה שאנו עושין שמחת תורה בשמ"ע, כי תורה שבכתב נכתבה גם להאומות על האבנים בהר גרזים והר עיבל, וע"כ גם עד עתה יש להם אחיזה בצד מה בתורה שבכתב, והיא מועתקת אצלם, אבל בתורה שבע"פ אין להם שום אחיזה, וידועין דברי הקרבן עדה שלכן נקראת מסכתא שהיא כעין מסך המבדיל בפני אומה"ע, וא"כ עיקר שמחת ישראל היא בתורה שבע"פ, שהיא רק לישראל בלחודייהו, ע"כ עושין השמחה ג"כ בזמן שהוא כנגד תורה שבע"פ שהיא לישראל בלחודייהו:

114

קי״הוממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה, פירש"י ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה, ויש לדקדק למה תאר בכאן את הקב"ה במה שנגלה בסנה, ונראה לפרש דהנה בשמות רבה פרשה ב' סי' ט' מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים, ונראה לפרש כפל הלשון שפלים וירודים, ששפלים הם במוסר וענינים רוחניים כי היו במ"ט שערי טומאה, ובשביל זה עצמו היו ירודים למצרים בגשמיות, ומ"מ נגלה הקב"ה וגאלם, כי הבחירה בישראל איננה אהבה התלוי' בדבר, שכשבטל דבר בטלה אהבה, אלא למעלה מן הטעם, וכמו שכתב מהר"ל שע"כ לא נאמר בתחילת סיפור ענין אאע"ה שהי' צדיק ועובד ה', דאי הכי הי' במשמע שהבחירה באברהם תלוי' בטעם צדקתו, וכשבטל הטעם מזרעו תבטל ח"ו הבחירה, ואינו כן אלא שהבחירה למעלה מן הטעם, וע"כ אפי' כשחטא ישראל הוא, וזה עצמו הורה במה שנגלה תחלה בסנה, שאפי' ח"ו הם בלי לחלוחית טובה נמי גאלם, וכמו שאמר למשרע"ה ראה ראיתי רואה אתה ראי' אחת היא מ"ת, ואני רואה שתי ראיות היינו גם מעשה העגל, ואעפי"כ וארד להצילו מיד מצרים, כי רוצה ה' בעמו ישראל ורצון הוא למעלה מהטעם, כי אין טעם לרצון:

115

קי״ווהנה כבר אמרנו שנסיון יוסף הצדיק הי' כפול, שלא לבד טבע הגשמיות היתה משכתו לעבירה, אלא שזאת הרשעה הראתה לו פנים שלשם שמים נתכוונה והראתה לו שכך היא באיצטגנינות כמו שפירש"י שם שראתה באיצטגנינות שעתידה להוליד ממנה בן, אך יוסף הצדיק לא השגיח על שום חשבונות ואחת דבר בקדשו שדבר שהוא חטא ואסור לא יעשה, למעלה מכל הטעמים, וזהו וינס ויצא החוצה, וע"כ הגיעה זכותו שתהי' ארצו מבורכת נמי למעלה מכל טעם וחשבון, ואפי' ח"ו יהיו זרעו בלתי ראוים, ובודאי באמצעותו נמשך נמי ענין זה לכל ישראל, כי כל ישראל נקראו בשם יוסף, ומברכתו יתברכו גם הם, וזהו שאמר בכאן ורצון שוכני סנה, שרצון הוא למעלה מהטעם, שרצון זה הוא שנגלה תחלה בסנה להורות על עיקר זה שבחירת ישראל היא למעלה מהטעם מצד הרצון זה תהי' ארצו מבורכת כנ"ל:

116

קי״זאת הגלעד עד דן פירש"י הראהו את בני דן עובדים ע"ז, ויש לתמוה למה הדאיב ה' את נפש הצדיק להראותו מראה כזה, והרי לשמחת לבבו הראהו ה' את הארץ, ולא להדאיב את נפשו:

117

קי״חונראה דהנה ברש"י דהראהו את שמשון עומד מדן, והיינו דהראה לו שני מראות כאחד, בני דן עובדים ע"ז ואעפי"כ עומד מהם שופט אשר יעקב אע"ה כסבור עליו שהוא משיח, ובזה הראה לי שישראל אינם נעשים ח"ו אבודין לעולם, ואפי' ח"ו עובדים ע"ז עוד לא אבדה תקותם, כי השורש טוב וקיים לעולם ואם יכרת עוד יחליף, ומריח מים יפריח ויעש קציר כמו נטע, וזה הי' תנחומין גדולים על הסתלקותו מהעולם שחשש על ישראל מה תהא עליהם ובמראה זה נתקררה רוחו ונתישבה דעתו, והיתה לו לשמחת לבב ומשיב נפש:

118

קי״טשנת תרע"ז ליל שמ"ע

119

ק״כבמדרש פנחס (פ' כ"א) זש"ה יספת לגוי ה', אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך, אלא אמרו [סור ממנו וגו' לדור הפלגה ואמרו] הבה נבנה לנו עיר, וכן לסדומים וכן לפרעה וכו' לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך וכו', בפסח הקרבנו לך, בר"ה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך וכן בחג וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך וכו', אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת, ומה שיש לדקדק יתבאר מתוך הביאור:

120

קכ״אונראה לפרש, דהנה כתיב עושר שמור לבעליו לרעתו, ויש להבין הלוא עושר הוא ברכה ומתנה מהשי"ת, כבמדרש פ' מטות, ג' מתנות טובות נבראו בעולם, והרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שבמה שהשי"ת משפיע להעולם, נעשה חיבור בין השי"ת להעולם, כמו נותן ומקבל, שבאמצעות המתנה יש חיבור בין הנותן והמקבל, וישראל להוטין יותר להחיבור הנכבד הלז, מלגוף ההשפעה, עכת"ד, הצריך לענינינו:

121

קכ״בוהנה ישראל מחמת שלהוטין אחר החיבור, גורמת להם ההשפעה יותר דביקות ומכניעין עצמן ביותר להשי"ת, ונראה דבשביל זה עצמו, ברא השי"ת את העולם בזה האופן, שישפיע בכל פעם שפע חדש, ובודאי שהי' יכול לברוא את העולם, שיתן להם השפעה בפעם אחת שתספיק לעולם, אך יש לומר שזאת מחסדי השי"ת שברא העולם בזה האופן, כדי שיהי' בכל פעם חיבור חדש, שיגרום דביקות והכנעה כנ"ל, אך הרשעים אינן שמים לב אל החיבור, אלא להוטים אחר גוף ההשפעה לבד, ואינן מתפעלים ומתרגשים להיות נעשים דביקים ונכנעים, שוב במקום שהי' ראוי החיבור שורים כחות רעים ומפרידים עוד יותר, וכענין טעם הזוה"ק הידוע, בענין טומאת מת, וטעם הכוזרי בטמאת קרי, וע"כ במקום שהי' ראוי להתוסף ברכת ה' ע"י החיבור, נתוספו רעות רבות וצרות, ואז הוא עושר שמור לבעליו לרעתו, שהעושר עצמו הוא סיבה לכחות הרעים רח"ל:

122

קכ״גובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל, בפסוק יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, דמאחר דאומ"ה לעולם אינם שמים לב אל החיבור שיוצמח מכח ההשפעה, א"כ ההשפעה עצמה כאשר תוסיף לגוי ה', היינו עם ה' נכבדת, שנעשו יותר דביקים בך, ומקריבין לפניך קרבנות, שהם כלים לתוספת אהבה, באותה השפעה עצמה, רחקת כל קצוי ארץ, שעל ידה הם נעשים רחוקים עוד יותר שלא דיין שלא הקריבו לפניך, שלא נעשו קרובין לך, אלא אדרבה שורים בהם כחות הרעים, תמורת הקירוב, ריחוק, ותמורת האהבה, שנאה:

123

קכ״דוזה עצמו הוא הענין דבמדרש לקמן בסמוך זש"ה תחת אהבתי ישטנוני, אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, שנאמר והם תחת אהבתי ישטנוני, לפיכך אמר הקב"ה, עכשיו הקריבו על עצמיכם, ביום השמיני, והיינו שבמה שישראל מושכין להם השפעה, תחת שהיו צריכין להעשות דביקים ואוהבים למקום, וזה תחת אהבתי ישטנוני, תמורת האהבה שהיתה צריכה ההשפעה לגרום אהבת ה' ואהבת ישראל, עוד היא הגורמת שנאה, לה' ולישראל, וזה שמסיים לפיכך, דלכאורה הלשון לפיכך בלתי מובן, ולהנ"ל יובן עפ"י מאמרם ז"ל, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והיינו מפני דגמירי משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, וע"כ כשהוא בלתי אפשר לזכות בה, נשארה מוכנת לחבירו הראוי לה, וכן נמי עם ההשפעה ניתן משמים ענין החיבור והדביקות כנ"ל, ובאשר האומות תמורת הקירוב נעשו עוד יותר רחוקים, ותמורת הדיבוק נפרדים, ותמורת האהבה שנאה, נשארו חלקי הקירוב והדיבוק והאהבה, וזוכין בה ישראל הראויין לה ומתוספים כל אלה לישראל, ע"כ מקריבין עוד קרבנות שיהי' כלים גם לתוספות כל אלה, וזה שאמר לפיכך, היינו מפני שנשאר חלקם הטוב, עכשיו שאתם זכיתם בהם, הקריבו על עצמיכם:

124

קכ״הולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל, אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע, עליך ליתן לנו את המועדים, דלכאורה אינו מובן על איזה מועדים קאי, דליכא לפרש על אותם הכתובים, ומאמר כנס"י הי' טרם שניתנו להם מועדים אלו, הלוא במדרש בפסח הקרבנו לך בר"ה הקרבנו לך וכו'. אלמא שהמאמר אחר נתינת המועדים הי', ושוב לא מצינו שנתוסף להם מועד, וכבר אמרנו לפרש דקאי על לעתיד, שיהפך הצומות לששון ולשמחה, אך מאמר כנס"י בזה לא יתכן, דמי יימר שיחטאו ויהיו הצומות כלל, ועוד לשון המועדים בה"א הידועה אינו מובן, אך לפי דרכינו יש לומר דקאי על חלקי הטוב, שנשארו מהאומ"ה שלא קבלו אותם ונתוספו על ישראל כנ"ל, שנתוספה להם אהבה על אהבה, דביקות על דביקות, וזהו ליתן לנו את המועדים הידועים וחלקם ינתן לנו:

125

קכ״וובזה יש לפרש מה שאנו אומרים ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה, ולמה לא אומרים ונתתה, שהוא לשון עבר במוחלט, אבל ותתן הוא לשון עתיד אלא שהוא"ו מהפכו לשעבר, ולפי דרכנו יש לומר, דהנה צריך להבין, למה יש בלשון הקודש שני מיני הוראות על לשעבר, היינו זה שהוא לשון לשעבר במוחלט כמו ונתתה, וזה שהוא להבא, אלא שהוא"ו מהפכו, דמה שהוא"ו מהפכו הוא מורה נמי על עתיד, ויש בו שתי הוראות, וזה כלל גדול בדקדוק, וכדומה לי שזה יוצדק בכל תנ"ך, [ומצאתי בזוה"ק ח"א (ל"א:) כל מה דאתמר בי' ויהי הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתפרש יפה לפי דברינו], וע"כ ביו"ט שלפי דרכינו הפי' להוסיף לנו מועדים הוא תמיד בכל יו"ט נתחדשו תוספות אהבה ודביקות, ע"כ אומרים לשון שמשמעו נמי להבא:

126

קכ״זשמ"ע

127

קכ״חבש"ס ר"ה (י"ז.) ב"ה אומרים רב חסד מטה כלפי חסד, ר' אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמינו יכבוש עונותינו, ר' יוסי בר' חנינא אמר נושא שנא' נושא עון ועובר על פשע, פי' הר"ח כובשו כלומר משקעו כדכתיב יכבוש עינותינו ותשליך עכ"ל, ובודאי או"א דא"ח, דודאי בעוד העונות בתוקפם קשה מאוד לעשות תשובה שלימה, כי בתשובה כתיב ולבבו יבין וישב ורפא לו, והרי עבירה מטמטמת לבו של אדם, ומ"מ הקב"ה מקבל את השבים אפי' בתשובה בלתי שלימה, מאחר שא"א לו לעשות יותר, וכסברת הש"ס גיטין, (מ"ג.) אף דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה קדושי' קידושין, מ"ט הא שייר בקנינו והא לא שייר בקנינו, כן נמי איש הזה שעבירה מטמטמת את לבו, והוא בבחי' שינה שלא נשתייר בו אלא קיסטא דחיותא, ועושה תשובה בלתי שלימה, אלא במעט חיות זו שנשתיירה בו, נמי מתקבלת כי אין בו חיות יותר, ומ"מ החטא עודנו במציאות, וצריך הקב"ה לכובשו ולשקעו במצולות ים, אך אח"כ כשנסתלק העון מלטמטם את הלב, אז הזמן לפקוח את עיניו ולהתרגש ולהתפעל לעשות תשובה מאהבה ואז הקב"ה נושא את העון ומגביהו ממצולות ים, ונעשו זדונות כזכיות:

128

קכ״טויש לומר דכן הוא בכל שנה ביוה"כ דכתיב ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזירה, הוא בחי' כובש והשלכה במצולות ים, ובאשר החטא עודנו במציאות, צריך הקב"ה לשקעו במצולות ים, וישראל צריכין להגנה בסוכה, ומכלל דעדיין יש כחות חיצונים הרודפין אחר האדם, אלא שהוא מסתתר בהסוכה, אבל באשר טמטום הלב, דהיינו העונות, מסולקים מהאדם, שוב בכח ישראל לעשות תשובה מאהבה, וזה אהבה ודביקות שבאמצעות מצות החג, סוכה ולולב, ערבה וניסוך המים, שרומזים לתשובה, כאמרם ז"ל אין מים אלא תשובה כמ"ש שפכי כמים לבך, ובתשובה מאהבה זוכין לבחי' שנעשו מעונות זכיות, וזה שמיני עצרת, שנעשה בו חדשות, מה שלא הי' בכל החג, וע"כ מברכין שהחיינו, וזה עודף השמחה:

129

ק״לויש למצוא רמז בכתוב (תהלים (ס"ו) הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים, ותוציאנו לרוי' בר"ה ניתנה רשות להמקטרגים לבוא ולקטרג כבזוה"ק ח"ג (צ"ט:) ברע"מ ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי וכו' עיי"ש וזהו הרכבת אנוש לראשינו:

130

קל״אוהנה בר"ה כל הרקיע מלא אש דדינא, כמ"ש היערות דבש שזהו שיסד הקליר בקדושה דשחרית כל החרוזים מסיימים בתיבת אש, כי הכל מלא אש, ובהתקיעות נמתק האש שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים מה באנו באש וזה לטובתנו, כי זה האש מכלה ושורף כל הפסולת, וכענין כלים הנכשרים ע"י ליבון, שהאש שורף את בליעת האיסור, ואז בכח ישראל לעשות תשובה, ובכל כחות הרעים נתקיים הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ומטהרים נפשות ישראל ביוה"כ, ואח"כ בסוכות נתקיים ובמים, ניסוך המים ותשובה מאהבה כנ"ל, ותוציאנו לרוי' הוא בשמיני עצרת, שמן העונות עצמן נעשו זכויות, והן עצמן מרווין את נפש שוקקה, ואז אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, דהיינו בימי התשובה כל ישראל נפשם עליהם תשתוחח ובצרת נפשם מנדרים להיות לעם לה' ולשמור כל מצותיו, אך עדיין לא יצא אל הפועל עד שמ"ע שישראל מקבלים עליהם עול תורה ושמחים עם העול, וזה שמחת תורה:

131

קל״בביום השמיני עצרת תהי' לכם, יש לפרש דהנה עצרת היא לשון כנופיא, כפירש"י דברים (ט"ז ח'), וכן משמע מלשון הכתוב מ"ב (יו"ד כ') קדשו עצרה שפירש"י הכריזו אסיפה, ובירמי' (ט' א',) עצרת בוגדים שפירש"י כנסיות בוגדים, והיינו דהנה בשבעת ימי החג שהיו בו מצות לולב, שבו הרמז שיעשו ישראל אגודה אחת, וכן סוכה אמרו ז"ל סוכה (כ"ז:) ראוין כל ישראל לישב בסוכה אחת, ומעשה המצוה מביא שיהיו ישראל כן במעשה ובפועל, כי עוה"ז הוא עולם המעשה, ע"כ עיקר המצות הם במעשה, אך בשמיני עצרת זוכין ישראל מעין לעתיד, שאז יהי' עיקר הכוונה והפנימיות, וע"כ יש סוברים בנדה (ס"א:) שמצות בטילות לעת"ל, הפירוש הוא שיזכו לאור המצוה מופשט מהכלים, ע"כ מצות לולב וסוכה הן רק בשבעת ימי החג, וכל שבעה הוא מספר עוה"ז, עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית, אבל בשמיני זוכין לאור מופשט מהכלי, ומ"מ מקרי בש"ס ריש יומא טפל להחג, והיינו משום דלענין הקרבנות והעשי', הוא טפל להחג, ומשמע דכל מה שזוכין בחג ע"י המעשה, זוכין בשמ"ע בלי מעשה המצות, וע"כ נקרא טפל להחג, באשר הענין אחד, אלא דמחמת זה עצמו שהוא מופשט מהכלי, הוא אור יותר גדול ופנימי ביותר, וע"כ כמו שבחג הוא אגודת ואסיפת ישראל ע"י מעשה, כן נמי בשמ"ע הוא אגודת ישראל והתאחדותם אלא בלי מעשה, אלא עצומו של יום עושה זאת, וזהו מהותו של יום, ע"כ נקרא שמו עצרת, כי שם של דבר הוא מהותו, וזהו עצרת תהי' לכם, אגודת ואסיפת עצמיכם:

132

קל״גויש עוד לומר דכן לענין מצות השמחה, דכל מה שזוכין בשבעת ימי החג לשמחה בפועל, זוכין בשמ"ע לפנימית השמחה, וע"כ לא נכתבה בו מצות השמחה בפירוש, אלא והיית אך שמח לרבות וכו', והוא לשון בינוני, כעין לשון הבטחה, שאחר שקיימת למצות השמחה בפועל, כשבעת ימי החג, תזכה פנימית השמחה, בשמיני עצרת:

133

קל״דתהלים (ק"ג) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי, הגואל משחת חייכי, המעטריכי חסד ורחמים, המשביע בטוב עדיך, תתחדש כנשר נעוריכי, יש למצוא בכאן רמז לכל מועדי חודש תשרי, ועליהם אמר הכתוב ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו שגמל עלינו בחודש הזה, דהנה במדרש כי עמך הסליחה למען תורא, א"ר אבא הסליחה מופקדת אצלך מר"ה וכל כך למה [פי' בזית רענן, למה אינו מכפר בר"ה:] למען תורא, בשביל ליתן אימתך על בריותיך ביוה"כ, א"כ לפי"ז יש לפרש "הסולח לכל עוניכי" בר"ה שמאז הסליחה מופקדת, "הרופא לכל תחלאיכי" הוא בעשי"ת, כמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו, "הגואל משחת חייכי" הוא ביוה"כ, כי לשון גאולה כתב הרמב"ן שהיא כעין מכירה, שנותן זה תחת זה, וזהו ביוה"כ שהקב"ה נותן להמקטרג תקופין ואוכלסין דשאר עמין תחת ישראל כבזוה"ק (ח"ג ק'.) ברע"מ, וכענין שאמר הכתיב ישעי' מ"ג נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך, וע"כ נקרא יום הכיפורים ולא יום סליחה ומחילה, משום לרמז בו ענין זה מלשון כופר נפש, דבזוה"ק שם דהא קשיא לי' להמקטרג מכלא, "המעטריכי חסד ורחמים" בסוכות, והוא לשון סיבוב והיקף כמ"ש ושאול ואנשיו עוטרים את דוד, שפירושו מקיפים, והוא ענין חג הסוכות, כידוע למבינים, חסד הוא סוכה, רחמים הוא לולב, "המשביע בטוב עדיך" בשמ"ע ואז הזמן קבלת עול תורה על להבא, ואז היא זמן שמחת תורה, וכמו שהגיד זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק ששמחת תורה איננה על לשעבר, כי מי הוא אשר ערב לבו לומר שלמד, אלא על להבא ושמחים על הקבלה עכ"ד, וע"כ אז ישראל מחליפין כח, וזהו "תתחדש כנשר נעוריכי":

134

קל״הענין שמברכין גשם, והפייטן מאריך כ"כ בענין המים, ונקרא גבורות הגשם כאמרם ז"ל, מפני שיורדין בגבורה, יש להבין מה רבותא היא זו מכל סדר הטבע, ונראה דהנה מים הם חומריים, כמ"ש מהר"ל בס' הגבורות, כמה פעמים, ומ"מ נתעטף בהם כח שלמעלה מהטבע ממים העליונים, כמו שדברנו בזה הרבה פעמים, דהא דאיפלגי מהיכן הארץ שותה ממים העליונים, או מאוקינוס, שאו"א דא"ח, שחומר המים הם מימי אוקינוס כמו שנראה בחוש, וכח הפנימי שבהם, הוא ממים העליונים, וע"כ הוא רבותא יותר מכל סדר הטבע, שמים שהם חומריים ביותר, יהי' עטוף בהם כח עליון ביותר, עומק רום מלובש בעומק תחת, וזה נקרא גבורות הגשמים, שיורדין בגבורה, שמאמר ה' גובר עליהם ויורדין ע"כ שלא בטובתם, כי מטבע הרוחניות שאינה רוצה לירד ולהשפיל עצמה לגשמיות:

135

קל״ווהנה ימי החג מרצין על המים יש לומר על כמות וחומר הגשמים, אבל כח פנימי שבהם ממים העליונים מתפללין עליהם בשמ"ע, וע"כ בכל ימי החג שהריצוי הוא על חומר וכמות הגשמים יש לאומה"ע ג"כ חלק, כמו שמקריבין עליהם שבעים פרים, שלא יצדה העולם מהם, אך כח הפנימי שבהם ממים העליונים, הוא רק לישראל בלחודייהו, וכמו בכלל כן הוא בכל פרט, משיגים כח עליון מאד להחליף כח להתחיל בעבודה מחדש:

136

קל״זליל שמח"ת

137

קל״חוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, אף דליל יו"ט הראשון אינו מחויב בשמחה, והענין יש לומר דהנה שמחה היא התגלות הנעלם שבלב, וכאשר מתגברת השמחה מתפשטת אפי' לאיברים החיצונים עד שמביאה לידי ריקוד לפעמים, והנה בלילה הוא זמן התעלמות וכל הנבראים הם בבחי' שינה שהחיות מתקבצת לפנימית הלב עד שלא נשאר בחיצונית אלא קוסטא דחיותא, והוא היפוך בחי' השמחה, ע"כ הלילה מצד עצמו אין בו מצות שמחה, אך שאר לילות החג הם טפלים ליומם כי בקדשים הלילה הולך אחר היום, ועיקר השמחה היא בבשר שלמים כידוע, ובאשר היום מחויב בשמחה כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, אך בליל הראשון דאין שמחה לפניו אין בו חיוב שמחה, ובמוצאי יו"ט אף דעדיין הוא זמן אכילת קדשים, מ"מ הלוא נסתלק היו"ט ולא שייך חיוב שמחה מחמת יום שלפניו, ובכן לולא שנתרבו לילי יו"ט האחרון הי' בדין דאין בו מצות שמחה, דהחיוב מצד טפל ליום שלפניו ליכא, שהרי חג הסוכות כבר נסתלק ולגבי חג הסוכות הוא דומה כמו מוצאי יו"ט דעלמא, ושיתחיל חיוב שמחה מחדש מצד שמ"ע נמי לא שהרי לילה הוא זמן התעלמות היפך השמחה כנ"ל, אך נתרבה מקרא, מהא דוהיית אך שמח, והיינו דשמ"ע רומז לעתיד דכתיב בי' לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך כי אם ה' יהי' לך לאור עולם, ואז לא יהי' הלילה בבחי' שינה והתעלמות, שזה בא מצד השינוי ממהלך המאורות, אבל לעתיד ה' יהי' לאור עולם בלי שינוי, לא תהי' בחי' השינה והתעלמות, ע"כ שמ"ע שרמז אליו מחויב לילו בשמחה:

138

קל״טשמח"ת

139

ק״מאדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר הגיד טעם מנהג שאין הכהנים נושאין כפיהם בשמחת תורה משום שעם ברכת משה אין אנו צריכים לברכת כהנים ואם היו נושאין כפיהם הי' ביזוי לברכת משה עכ"ד, ויש להבין דבילקוט פ' נשא איתא אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבש"ע לכהנים אתה אמר לברכנו אין אנו צריכין אלא לברכתך השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך, אמר להם הקב"ה אעפ"י שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם אני עומד עמהם ומברך אתכם, א"כ שוב אין זה ביזוי לברכת משה, אלא כענין שכבר אמר להם ויברך אתכם כאשר דיבר לכם, וברש"י זו משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:

140

קמ״אונראה דהנה במדרש זש"ה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, ומביא המדרש שאדם הראשון נח ושלשה אבות כולם השיבם משה שהוא גדול מהם עיי"ש, לפיכך אמר שלמה רבות בנית עשו חיל ואת עלית על כולנה אמר הקב"ה האיל ונתעלה מן הכל הוא יברך את ישראל וזאת הברכה:

141

קמ״בוהנה שלש ברכות של ברכת כהנים ידוע שהן בזכות ג' אבות, וכמו שקצת נוהגין לענות אחר הש"ץ שמזכיר ברכת כהנים אחר ברכה ראשונה בזכות אברהם ואחר ברכה שני' בזכות יצחק, ונראה לפרש איך הם מקבילין, דברכה הראשונה יברכך ה' וישמרך מקבילה לאברהם דכתיב בי' והי' ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ברכה שני' יאר ה' פניו אליך ויחנך, מקבילה ליצחק שהי' תמיד בנהירו דאנפין ולא מצינו שכעס מימיו, וכבר דברנו בזה שבאברהם מצינו רוגז על הארבעה מלכים, וכן ביעקב ויחר ליעקב וירב בלבן, אבל ביצחק לא מצינו, ואפי' בנשי עשו שהיו מקטירות לע"ז וכהו עיניו בעשנן של אלו, לא כעס עליהן ולא כיהה בהן, והטעם אמרנו מפני שהי' מדת הדין ע"כ שמר את עצמו ממדת הרוגז והכעס, ודבר זה ידוע למבינים, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום מקבילה ליעקב, שצורת תם חקוקה בכסא, ובפייט יוצר ליום א' של ר"ה ואם יצאה גזירה דחוקה, לחבל יושבי ארקא וכו' הסתכל בתבנית אשר בכסא חקוקה, וכן במוסף שיסד הקליר שופט אם ירצה שבת באולם הכסא, תבנית תם יפן חקוקה בכסא, וכמדומה לי שכן הוא במדרש כשגברו עונות ומדה"ד רוצה לחבל את העולם הקב"ה מסתכל בצורתו של יעקב החקוקה בכסא ונישא לו פנים:

142

קמ״גולפי האמור יובן ששלש ברכות שבברכת כהנים הן בזכת שלשת האבות, ומעתה יש לומר דהואיל ומשה נתעלה מהם גם ברכותיו נעלין מברכת כהנים שבזכותם, וע"כ אין צריכין לברכת כהנים עם ברכת משה, והי' נראה שלא התעלה מהם:

143

קמ״דבמדרש דזאת הברכה אברהם ברך את יצחק מניין שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, אבא הפסיק בויתן אף אני מתחיל בויתן שנאמר ויתן לך האלקים וגו' ובמה חתם בקריאה שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקריאה שנאמר ויקרא יעקב אל בניו ובמה חתם בזאת וכו' עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת מניין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה:

144

קמ״הנראה לפרש דהנה אברהם מדתו חסד, והנה חסד הוא אעפ"י שאין המקבל כדאי, ועשה חסד אפי' עם אותן שנדמה לו כערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם, ובמדתו ברך לזרעו אחריו אעפ"י שלא יהיו כדאים, וזהו שברכתו היתה בלשון ויתן לשון מתנה שאין להמקבל על הנותן כלום אלא בחסדו לבד, ויצחק שמדתו מדת הדין לקח את מדת אברהם להתחלה לבד אבל לא להתכלית, שהתכלית היא שגם מדת הדין תסכים להברכה, ע"כ סיים בלשון קריאה שהיא ענין קירוב שקורא אותו לבוא אליו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא שנאמר גבי משרע"ה שהדיבור קרא אותו הלום שיתעלה ויתקרב אליו, בין בלעם דכתיב בי' ויקר שנשאר במקום עמדו והדיבור בא אליו, וע"כ היתה עצת יצחק שהשי"ת יגביה את זרעו עד שיהיו ראוין לקבל הברכה ולא בחסד אעפ"י שאינן ראוין, וכשיהיו ראוין ע"י ההגבהה אף שגוף ההגבהה היא במדת החסד, מ"מ אחר שהם מוגבהין שוב גם מדת הדין תסכים בברכה וזה שהתחיל בויתן היינו שתחילה מה שהשי"ת יגביה אותה עד שיהיו ראוין יהי' מצד החסד, אבל להברכה עצמה שוב גם מדת הדין תסכים, ויעקב שמדתו הרחמים לקח גם זה להתחלה לבד וסיים בזאת, והיינו דהנה ידועין דברי המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה מראוונא בפי' מלת זאת שאות ז' מרמזת להנהגת הטבע הנבראה בשבעת ימי בראשית, ואת א' ות' מרמזות להנהגת אותיות התורה שהן מא' עד ת' והיא הנהגה למעלה מהטבע, ובצירוף שני אלה הוא שההנהגה שלמעלה מהטבע תאיר בתוך הנהגה שבטבע עכ"ד, ויש לומר שזה הי' ענין יעקב שסיים ברכותיו בזאת, כי ענין הקריאה היא הגבהה כנ"ל, אבל יעקב ברך אותם שגם בתוך הטבע ואפי' בהיותם בלתי מוגבהים תהי' מעוטפת בו הנהגת התורה שלמעלה מהטבע, וזה כמדתו שיעקב כלול הוה, הי' בכחו לכלל גם הנהגה הטבעית עם למעלה מהטבע לעשותה הכל קדש, וע"כ אפי' כשיהיו ישראל בלתי ראוים ח"ו שיהיו מוגבהים, לא יהיו נדחים ח"ו מאת פני הקודש, אלא יאירו בהם הברכה וענין אלקי, וזה עצמו יעיר לבבם לשוב תחת כנפי חסדו ית"ש, וזה עצמו היתה כוונת משרע"ה שהתחיל בזאת, היות ישראל כל ימי היותם במדבר היתה הנהגה שלהם כולה ניסית, מן, ובאר, וענני כבוד, ועתה כשהגיעה עת ביאת הארץ שיהיו צריכין לחרוש ולזרוע ולעסוק בעבודת הטבע, יש חשש שלא יפלו ממדרגתם שהיו במדבר בהנהגה הניסית, ע"כ ברכם בזאת כנ"ל שתאיר הנהגה הנסיית בתוך הנהגת הטבע:

145

קמ״ובזוה"ק בהאי יומא יעקב רישא לחדוותא, יש לפרש דהנה ידוע דשבעת ימי החג הם דוגמת שבעה שבועות של ספירת העומר, ושמיני עצרת הוא דוגמת חג השבועות, ובמדרש שהי' צריך להיות מופלג חמשים יום, כמו שבועות מפסח אלא מפני טורח ימות הגשמים, והכוונה כנ"ל שבעצרת מאיר משער הנ', וידוע דשער הנ' הוא כולל כל המ"ט שערים הקודמים, ע"כ יעקב רישא דחדוותא דיעקב כלול הוה:

146

קמ״זשנת תרע"ח שמ"ע

147

קמ״חבפייט מערבית מחיל אל חיל הולכים, נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, הנה נמלכים הוא לשון עצה כמ"ש דניאל ד' להן מלכא מלכי ישפר עלך, ויש להבין מה עצה שייכת בזה:

148

קמ״טונראה לפרש דהנה כבר אמרנו דשמחה היא ענין גבוה כמ"ש עוז וחדוה במקומו, ושמחה של מצוה היא גירא בעיני דשטנא, ובזוה"ק דבין יצה"ט ובין יצה"ר אינם גדילין אלא משמחה, יצה"ט משמחה של מצוה, ויצה"ר משמחה של גסות הרוח ותאוות מטונפות, והנה ישראל כשיצאו מדין ר"ה ויוהכ"פ זכאין נתקיים בהו מ"ש ישעי' ט' ב' הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, אך עדיין צריכין להיות נטמן בסוכה מפני כחות הרעים הרודפין אחריהם כדאיתא בספה"ק, וכבר דברנו בזה, וע"כ עדיין לא שייך לומר דשמחה זו היא גירא בעינא דשטנא, כי עדיין איננה בהתגלות אלא טמונה בסוכה, ואמא פרשא גדפאה עלייהו דישראל, וכענין דבזוה"ק בלק (ר"ב:) רחל הות תמן חמאת דעינא דההוא רשע משננא לאבאשא מה עבדת נפקת ופרישת גדפאה עלייהו וחפאת על ברהא עכ"ל, וכדמיון זה ישראל בסוכה, ואין שמחת ישראל מסמאת את עיני החיצונים, כי איננה נגלית להם כלל, אך כאשר נתחזקו ישראל ע"י מצוות שבחג סוכה ולולב וערבה ניסוך המים, אינם יראים עוד מכחות החיצונים, וא"צ עוד להגנה, ע"כ ישראל נטלו עצה שמעתה יותר טוב שתהי' שמחתם בהתגלות, והוא כעין אמרם ז"ל שבת (כ"ג:) פרסומא ניסא עדיף. דע"י פרסום הנס דוחקין רגלי החיצונים, וכעין נ"ח שמצוותה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ברה"ר שהוא מקום שליטתם, כן נמי השמחה של מצוה שמסמאת את עיני החיצונים יותר טוב שתהי' בהתגלות וחוץ לסוכה דוקא:

149

ק״נולפי האמור יש לפרש הא דבמדרשים שחג עצרת הי' ראוי להיות חמשים יום אחר החג כמו שבועות אחר הפסח אלא משום טורח הגשמים, והיינו דהנה הא דהמתין עם נתינת התורה עד חודש השלישי לצאתם ממצרים יש טעמים הרבה, ויש עוד לומר דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא ולעיינא תמן באורייתא בגין לאכפיא לההוא סטרא ותו דלא מתישבן מילי דאורייתא אלא תמן דלית נהרא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דכד אתכפיא סטרא דא אסתלק קב"ה לעילא ואתייקר ביקרי' וכו' ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא עכ"ל, והנה בהא דמשה אמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכוונתו היתה להשתלם בשלשה חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, עכת"ד הצריך לענינינו:

150

קנ״אועל דרך זה י"ל דהיינו טעמא דהמתין שלשה חדשים מהיציאה עד מתן תורה, כדי שישתלמו ישראל בשלשה חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, דמאחר דנתינת התורה היתה במדבר, ובודאי משום לאכפיא לההוא סטרא שמקום מושבותם במדבר השמם והחרב, וכמו הרוצה להתגבר על זולתו צריך שיהי' מזויין היטב, ומשומר שלא יהי' ביכולת זולתו להתנפל עליו, כן הבאים לאכפיא לההוא סטרא צריכין לראות שהם עצמם יהי' משומרים ע"י שיהיו מושלמים בכל חלקי האדם בגו"נ ושכל, שלא יהי' חשש מהתגברות ההוא סטרא:

151

קנ״בולפי האמור י"ל דכן נמי בשמיני חג העצרת, דהכוונה היא להתגלות ופרסום השמחה של מצוה לסמא עיני החיצונים, הי' בדין נמי להמתין עד החודש השלישי, כדי שיתחזקו ישראל בשלשת חלקי האדם בגוף ונפש ושכל, שאז תהי' העת יותר מוכשרת להתגרות בההוא סטרא ולסמא את עיניהם, וא"כ ענין אחד הוא עם חג השבועות בחודש השלישי לצאתם ממצרים, אך השי"ת חס על טורח ישראל שלא יצטערו לעלות בימות הגשמים הקדים להם הרבה מצוות כדי שישתלמו מהרה בתוך החג בג' חלקי האדם:

152

קנ״גוי"ל עוד שמ"מ חודש השלישי שהי' צריך להיות אז חג העצרת בפרסום שמחה לסמא את עיני החיצונים כנ"ל, לא קפחו ממנו את ענין הנכבד הזה וניתן לנו תמורת זה ימי החנוכה שמצוותה על פתח ביתו מבחוץ כנ"ל:

153

קנ״דבמדרש קשה עלי פרידתכם עכבו עמי עוד יום אחד, ויש להבין מה יהי' אחר יום האחד, הלוא יתקשרו ישראל עוד יותר באביהן שבשמים ותהי' הפרידה עוד יותר קשה, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

154

קנ״הונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) אם רעב שונאך האכילהו לחם אלין אינון קרבנין דחג ואם צמא השקהו מים אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג וכו' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו דא ס"מ באהבה דישראל למהוי לי' חולקא בהדייהו באינון מים דרשימין הכא בפרשתא עכ"ל, ויש להבין דלכאורה הסיפא סותר לרישא, דתחילה אמר ואם צמא השקהו מים אלין מים דרשימין הכא, משמע דהאומות וס"ם בראשם מקבלים שפעם ע"י ניסוך המים שישראל מנסכין, ובסיפא אמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו דא ס"מ באהבה דישראל למיהוי לי' חולקא בהדייהו באינון מים דרשימין הכא בפרשתא, משמע שאין להם כלום מניסוך המים, והוא סתירה לכאורה מרישא לסיפא, ועיין מקדש מלך:

155

קנ״וונראה דהנה בש"ס ריש קידושין דקידושי אשה דבכסף ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א"נ שדות בכסף יקנו, ויש להבין למה כתיב בקרא הלשון כי יקח עד שתצטרך ללמד ביז"ש שפירושו קנין בכסף לכתוב להדיא כי יקנה איש אשה, וכמו שבאמת נקראת קנין כספו כברש"י ויקרא (כ"ב י"א), ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה שאף היא קנין כספו, ועוד קושיית התוס' ד"ה וכתיב דקיחה דשדה עפרון קיימא אכסף של השדה וקיחה דאשה לא קיימא אכסף של האשה אלא על האשה עצמה, ותירצו דאינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה אע"ג דלא דמי, ולכאורה תירוצם בלתי מובן דסוף סוף אינו מוכח דקיחה איקרי קנין:

156

קנ״זונראה לפרש דהנה ידוע שכל דבר הבא מזה לזה הוא אמצעי ומחבר את שניהם, בין שבא במתנה או במכירה, אך יש הפרש בין מתנה למכירה בענין ההתחברות, שמכירה אינה עושה התחברות בין המוכר ללוקח אלא ברגע המכירה, ואח"כ זה הולך לו עם החפץ למזרח וזה עם המעות למערב, ואין להם דבר זה לזה, ואפי' ברגע המכירה החיבור הוא חלש, דיכול להיות שאין מכירין זא"ז כלל, וזה אינו נותן את עינו אלא בהחפץ וזה רק בהמעית, ועוד אמרו ז"ל ב"ב (נ"ד:) נכרי כיון דמטו זוזי לידי' אסתלק וישראל לא' קנה עד דמטא שטרא לידי', אך מתנה אי לאו דעביד לי' נייחא נפשא לא הוה יהיב לי', וגם אחר קבלת המתנה הוא מחזיק לו טובה, א"כ החיבור שבין הנותן והמקבל חשוב חיבור גמור באמצעת המתנה:

157

קנ״חוהנה קידושי אשה בכסף שנתבקש שיעשה החיבר בינו לבינה, שהרי אינו קינה כלום, ואינו זוכה בכל הדברים אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין ואין כאן אלא חיבור שאגידה בי' ונאסרת אכ"ע, אין זה ענין כלל לכל הקנינים שקונין בכסף, שנכנס החפץ ליד הקונה תמורת הכסף, אבל קדושין אין כאן דבר שיזכה בו תמורת הכסף, ואינו אלא חיבור בעלמא, וע"כ הוצרך לימוד מיוחד בכסף מנלן, וקאמר הש"ס דיליף קיחה קיחה משדה עפרון, והיינו דהנה יש לדקדק טובא בפרשה שתחילה אמר עפרון שיתנה לו במתנה, והרי עפרון רע עין הי' שאמר הרבה ואפי' מעט לא עשה שנטל ממנו שקלים גדולים כברש"י שם, ובמדרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק ולא ידע כי חסר יבואנו שחסרתו התורה ואו עפרן כתיב חסר ואו, וא"כ בתחילה מה קסבר, ואין לומר שהי' רק חנופה ושקר, דא"כ לא הי' נכתב זה בתורה תורת אמת:

158

קנ״טונראה דכוונת עפרון בתחילה היתה ליתנה במתנה לאברהם, אבל לא מחמת טובת ונדיבת לב, אלא לגרמי' כדי שיהי' לו חיבור לאברהם כחיבור הנותן להמקבל, ויהי' לו חלק עמו בברכת אברהם, ואם הי' נתרצה לעזוב דרכו הרע שהי' משוקע בגשמיות כשמו עפרון מלשון עפר שהוא יסוד התחתון והמגושם מכל הד' יסודות, ואם הי' נתרצה לסור מרע ולהתחבר באברהם הי' טוב, אך לא רצה לסור מרעתו מאומה אלא עם כל רעת מדותיו ומהותו וגשמיותיו יהי' מחובר באברהם למען יהי' לו תוספות ואומץ ברשעתו, ויקח את ברכת אברהם וקדושתו לחיצוניות, ואברהם הרגיש כוונתו ולא רצה לקבל ממנו במתנה, אף שמן הדין לא היתה מתנה כלל, כי לא זכה בה עפרון כלל, כי לית מלה מתגליא אלא למרה כבזוה"ק, ועוד שהי' מזרע חם הניתן לעבד, ומה שקנה עבד קנה רבו, ועוד שבחלקו של שם נפלה כמו שפירש"י בפ' לך בפסוק והכנעני אז יושב בארץ, וכאשר יסתלק ממנה עפרון אז ממילא תחזור הארץ לזרע שם, מ"מ אברהם לאו משום שונא מתנות לא נתרצה במתנה, אלא שמיאן שי חבר עמו עפרון בעודו בגשמיותיו, ומ"מ עפרון אף שקיבל את הכסף, מ"מ עדיין הי' מתחקה שיהי' לו חיבור עמו ואמר ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא שפירש"י בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, ועכ"ז הי' רע עין שהכניס עין רעה בממונו של צדיק ונטל ממנו שקלים גדולים, שהרי עם כל חפצו להתחבר באברהם לא נתרצה להניח מדותיו הרעות, וע"כ אף שהיתה מכירה, מ"מ איננה כמו מכירה דעלמא שהיא בלי חיבור אלא ברגע המכירה, ואף זה נמי נכרי כיון שהגיע המעות לידי אסתלק, כי עפרון לא הניח מתאוותיו להתחבר באברהם:

159

ק״סוי"ל עוד כי אברהם שאמר נתתי כסף השדה קח ממני, היתה בו חכמה יתירה אחרי שהרגיש בעפרון כוונתו, התחכם לאמר לעפרון שהכסף נותן לו בלשון קיחה, כי לעולם הנותן מתחבר להמקבל ולא המקבל להנותן, וע"כ אם הי' החיבור ע"י השדה הי' עפרון מתחבר לאברהם, אבל אברהם הסב את הדבר שהחיבור יהי' באמצעות הכסף ובזה יהי' החיבור ממנו לעפרון, אבל לא באמצעות מערת המכפלה, למען לא יהי' חיבור לעפרון אליו ולא למערת המכפלה, והנ"מ בזה יתבאר בסמוך, אבל באשר עם קבלת הכסף הי' רע עין נהפך לו החיבור קצת ע"י הכסף לרועץ ומעט קדושה שהיתה מתגלגלת בעפרון שהיא נרמזת בוא"ו של עפרון [כמ"ש בספה"ק שכל אות משם הוי' ב"ה הבאה בהתיבה לניקוד היא מורה על קדושה, ובאם התיבה חסירה מורה שנחסרה הקדושה] נחסרה ממנו ונמשכה אחר אברהם שהי' מתחבר אליו ונכתב עפרן חסר:

160

קס״אקיצור הדברים שמשונה הי' ענין קנין מערת המכפלה מכל קנינים דעלמא, דכל קנינים דעלמא כה"ג הם מבלעדי חיבור בין המוכר ללוקח, אלא ברגע המכירה ואף גם זאת לא בנכרי, ושדה עפרון, הי' קנין עם חיבור:

161

קס״בומעתה יובן ענין הלימוד קדושי אשה משדה עפרון, שכמו ששם חיבור אברהם לעפרון ע"י הכסף ושע"י כן משך ממנו את קדושת אות וא"ו, ומ"מ נקרא קנין כמ"ש השדה אשר קנה אברהם, כן נמי קדושי אשה אף שאיננו קונה מאומה, אלא מ"מ הכסף עושה חיבור שהוא מתחבר אלי' ע"י הכסף ונעשית אגידא בי', אחר שנתרצית להיות נאסרת אכ"ע, וכמו בענין שדה עפרון, אלא באשר הי' רע עין ועם חפצו בחיבור אברהם לא סר מרעת מדותיו, נמשכה הקדושה שהיתה בו מאז ונדבקה באברהם, והוא נשאר ריק, אבל בקדושי אשה שהיא נתרצית להיות נאסרת אכ"ע ושויא א"ע אליו כהפקר כמ"ש הר"ן, נדרים (ל.) נשאר אצלה החיבור והאגידא להמקדש:

162

קס״גומעתה מיושב מה שלא כתיב בתורה כי יקנה איש אשה, שא"כ הי' במשמע שהיא קונה דבר מה וזוכה בה, ואין הדבר כן אלא חיבור לבד שמתחבר אלי', וזהו כי יקח ולא כי תקח, שהרי הנותן מתחבר להמקבל ולא המקבל להנותן, ומיושב נמי קושיית התוס' דקיחה דשדה עפרון אכסף קיימא וקיחה דאשה אאשה קיימא, דאינו דייק משם אלא דחיבור אברהם לעפרון הי' באמצעות הכסף, וכ"כ כסף דהמקדש נותן לאשה, ויש להעמיס זה בתירוצו של התוס' דאינו חושש אלא שמוצא שם לשון לקיחה אע"ג דלא דמי:

163

קס״דוממוצא הדברים נשמע במקבל ומשפיע שבאמצעות השפעה מתקרב ומתחבר המשפיע להמקבל, ואם המקבל אין ראוי לו החיבור עוד מגרע גרע, כי נמשך ממנו את מעט הקדושה שהי' בו מכבר ונשאר ריק ומנוער מכל, כדמיון עפרון שע"י שלא הי' ראוי לו החיבור באברהם, מחמת שלא נתרצה להניח את מהותו ומדותיו הרעות, נמשכה ממנו קדושת אות הוא"ו שהיתה בו מכבר:

164

קס״הומעתה יתבארו דברי הזוה"ק הנ"ל, דבסוכות ישראל ממשיכים השפע בניסוך המים לכל העולם אף לאו"ה השונאים אותם, ומקיימים אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, אך אם ס"ם יתן את כל הון ביתו באהבה דישראל למהוי לי' חולקא בהדייהו, היינו שיהי' חלק באהבה שבין ישראל להשי"ת ולהתחבר עמהם בהשי"ת, אז באשר אינני מניח את רשעתו, אלא שרוצה קרבת אלקים עם מהות רשעתו יחד, אז נהפך לו לרועץ ואז בוז יבוזו, והוא מלשון ביזה וכלשון הכתוב (תהלים ק"ט י"א) ויבוזו זרים יגיעו, והיינו שמעט טוב שיש בו יבוזו ממנו וישאר מנוער וריק, וכמו בעפרון כנ"ל, אלא באם עומד מרחוק בלתי חיבור, אז כל האומות וס"ם בראשם מקבלים השפעה, באמצעות ניסוך המים שישראל מנסכים:

165

קס״וולפי האמור יובן הפרש השפעה שבין כל ימות החג, להשפעה שישראל בלחודייהו מקבלים בשמ"ע, דכל ימות החג באה ההשפעה בלתי חיבור השי"ת להנבראים, באשר הכוונה שאומה"ע יטלו מזו השפעה, ואם הי' בצירוף החיבור הי' מגרע גרע שהי' נמשך מהם כל חלקי הקדושה, ובאשר השי"ת חפץ ליתן השפעה גם לאומית הבלתי ראוים כי חפץ חסד הוא, וידוע שסוכות הוא זמן החסדים, ע"כ באה ההשפעה בלתי חיבור, וישראל מתדבקים בהשי"ת לא באמצעות ההשפעה, אלא ע"י מצוות החג סוכה לולב ערבה ניסוך המים, אבל בשמ"ע שההשפעה היא לישראל בלחודייהו, א"כ באה ההשפעה ע"י חיבור וישראל מתדבקים בהשי"ת באהבה באמצעות ההשפעה, ויש יתרון לישראל בדביקתם באמצעות ההשפעה מע"י מצות החג, דהדיבוק שע"י מצות החג כשיצא החג ואין עוד מצותו אתם, מסתלק מאתם החיבור, ולכל היותר הוא עד שלשים יום אחר החג, דעד אז נקרא אחר החג כבש"ס גיטין (ע"ז.), ובזוה"ק ח"ג (קנ"ב:) ברעיא מהימנא לגבי חג הפסח דכיון דכנ"י מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מינה תלתין יומין וכו' עיי"ש, ובוודאי כן הוא בכל חג, ומ"מ איננו נמשך יותר משלשים יום, אבל הדיבוק שע"י ההשפעה מתמיד כל השנה עם ההשפעה:

166

קס״זולפי האמור יתבארו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, קשה עלי פרידתכם עכבו עמי יום אחד, דמבלעדי שמ"ע הי' נפרד הדיבוק בהסתלקות החג ומצוותיו, ע"כ עכבו עמי עוד יום אחד, למען תנתן ההשפעה לישראל בלחודייהו, וזה יהי' עם חיבור שיתמיד כל ימות השנה ולא יהיו עוד נפרדים:

167

קס״חביום השמיני עצרת תהי' לכם, נראה שבא לומר לכם ולא לאחרים, כמ"ש לכם בהיתר אוכל נפש לכם ולא לאחרים בביצה (כ':) והיינו שההשפעה בשמ"ע היא לישראל בלחודייהו ואין לאחרים בה כלום:

168

קס״טוי"ל עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) בגוונא דא מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח מזמנין לשבעה יומין דסוכות בז' מיני דאינון לולב ואתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה שבועות קראן לה באורייתא ר"ה יומא דדינא עכ"ל עיי"ש, הנה מבואר שמקבלין קדושת החג באמצעות מצוותיו, אך בשמ"ע אין בו שום מצוה מיוחדת מורה שמקבלין אור קדושת החג בלי אמצעי ובלי לבוש, כי מעשה המצוות הם לבושין להאור, ובאשר אין בו מצוה, הרי האור בא בלי לבוש, ובאשר בא בלי לבוש, שוב א"א שיהי' לאו"ה בו כלום כי הם רק לבוש, וכידוע פירוש הבעש"ט ז"ל בהא דלעתיד יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונין בה, שבאשר השמש היא מלך הנבראים כשיוציאה מנרתיקה יתיצבו כל הנבראים בלי לבוש אלא בעצם כמו שהם, והצדיקים שתוכם ועצמם טוב, ואם יארע לפעמים פחיתות הוא רק בלבוש ואיננו נוגע בעצם, ע"כ מתרפאין בה, והרשעים שתוכם נחר אלא שבלבוש החיצוני יכול להיות נראה בהם מעט טוב וכשיתערטלו מהלבוש יתגלה בהתתייהו ודפח"ח, וזהו נמי עצרת תהי' לכם, שבאשר אור הקדושה בא בו בלי לבוש אין להם בו כלום:

169

ק״עובזה יש לפרש הכתוב והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון, והיינו דאך משמע העצם כמו שהוא כמו שדרשו ז"ל מאך את הזהב להעביר את החלודה, היינו שישאר הזהב בעצם כמו שהוא, וכן נמי הכא אך משמע שמחה בעצם בלי לבוש וזה איננו אלא ביו"ט האחרון:

170

קע״אאך לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, נראה דשמחה היא התגלות הנעלם, והנה בלילה הוא זמן העלם, ובמדרש בראשית ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, כי בריאת העולם היא לצאת אל הפועל לא היתה אלא ביום, ובלילה שהוא זמן ההעלם היתה בו רק מחשבה שהוא בהעלם, ואף שאין שייך לומר זה בקב"ה, מ"מ יש ענינים כאלו שאין אתנו יודע עד מה ואין לנו עסק בנסתרות, ובשאר לילות החג מחוייבים בשמחה לא מצד עצמם רק מצד טפל ליום שלפניו, ובשמיני אין שייך זה, שהרי רגל בפ"ע הוא, ומ"מ באשר שמ"ע איתא בזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) א"ז שבעה יומין דסוכות וחג שמ"ע, משמע דשמ"ע הוא על גביהן כידוע מכל עניני אז שהאחד רוכב על שבעה כמ"ש מהר"ל, והנה סדר הזמנים שכתיב בהם ויהי ערב ויהי בוקר התחיל בז' ימי בראשית, ושמיני שרומז למעלה משבעת ימי הבנין שהוא קודם סדר הזמנים, ואין בו ערב אלא לילה כיום יאיר, וכמו שהי' ביצי"מ דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, ובזוה"ק דהאי ליליא הוי נהיר לישראל כתקופת תמוז, ע"כ ליל שמיני יש בו התגלות הנעלם והיינו שמחה בפ"ע:

171

קע״בשמח"ת

172

קע״גויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, ויש להבין מ"ש הכא שם ישורון, ומי סני שם יעקב או ישראל, ושם זה לא נזכר בתורה אלא בשלשה מקומות, הכא, ובפ' האזינו וישמן ישורון ויבעט, ולקמן אין כאל ישורון, וטעמא בעי:

173

קע״דונראה דהנה בספרי יחד שבטי ישראל כשהם עושים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות וכה"א הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה, רבי שמעון בן יוחאי אומר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרן וכו' ובנה עליהם פלטורים כל זמן שהספינת קשורות פלטורים קיימים פרשו ספינות אין פלטורים קיימים, כך ישראל כשעושין רצונו של מקום עליותם בשמים, וכשאין עושין רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה עכ"ל, וסיום דברי הספרי לכאורה אינם מובנים, דפתח בישראל כשהן עשויין אגודה אחת וע"ז מביא הכתוב ואגודתו על ארץ יסדה וסיים בעושין רצונו של מקום, והו"ל לסיים בהן עשויין אגודה אחת, ועוד דאף שתדחוק לומר דעושין רצונו של מקום, היינו דעשויין אגודה אחת, דזהו רצון המקום, א"כ מהו דקאמר דכשאין עושין רצונו של מקום ואגודתו על ארץ יסדה, אדרבה דכשאין עושין רצונו של מקום דקאמרת דהיינו שאינן אגודה אחת, א"כ אין כאן על ארץ יסדה:

174

קע״הונראה לפרש דהנה יש להבין המשל מהספינות וכי לא משכחת יחידים צדיקים גמורים שבשבילם השכינה שורה למטה, וכמו האבות שהיו יחידים והם עצמם היו מעון לשכינה כמ"ש הרמב"ן, ובש"ס סוכה (מ"ה:) לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, ושם דהיינו דמסתכלי באספקלריא המאירה אלא דעיילי בבר כפירש"י ולפי' הערוך דעיילי בלא בר, וא"כ המשל מספינות דמאחר שפרשו אין הפלטורים קיימין אינו מובן, אך בזה י"ל דהמשל מפלטורין של מלך הוא רק כשרבים עושין רצונו של מקום דברוב עם הדרת מלך והני כיחידים דמי, ואף שהם בעצמם מעון לשכינה אינן נקראים פלטורין של מלך, אלא כשרבים עושין רצונו של מקים:

175

קע״ווי"ל דאם רבים עושין רצונו של מקום בקיום כל התרי"ג מצות וכל מחשבתם ברצונו של מקום אף שהם עומדים בארץ נחשבים כאלו עומדים בשמים, שבמקום שדעתו של אדם שם, נחשב ששם הוא, וכמו שהגדנו כבר בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דדייק לה מש"ס עירובין (מ"ט:) הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו, אך אפי' כשאין עושין רצונו של מקום, אבל השלום מתווך ביניהם והם אגודה אחת, אז נחשב כולם כאיש אחד, ואם יש בין כולם כדי לצרף קומה אחת שלימה כולם נצולים, ובודאי אי אפשר שלא יהי' בין כולם כדי לצרף, ואפי' פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, וזה יש לו מדה טובה זו, וזה יש בו מדה טובה זו, ומ"מ באשר אין המחשבה מונחת ברצונו של מקום אי אפשר שיהי' נחשב עליהם כאלו עומדים בשמים אלא בארץ:

176

קע״זומעתה אתיא דברי הספרי כפשוטו, תחילה הביא המשל מהספינות שנתבקש שיהיו ישראל באגודה אחת ואז נחשב הפלטורין של מלך עומד, וביאר עוד שזהו בשני אופנים דאם עושים רצונו של מקום נחשבים כאילו עומדים בשמים והפלטורין נבנה עליהם בשמים, ואם אין עושין רצונו של מקום מ"מ ואגדתו על ארץ יסדה:

177

קע״חולפי האמור יש לפרש הא דויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' דעלה קאמר בספרי כשהם עשויין אגודה אחת, דהנה ידוע מדברי חכמי הדקדוק שאותיות הנון בסוף התיבה בא להקטין הדבר כמ"ש שמואל ב' י"ג כ' האמינון אחיך ועי' במצודת ציון שם, וע"כ ישורון שנגזר מלשון ישר אלא בתוספות הנון הוא להקטין הדבר, היינו שאינן כ"כ ישרים, ובא לומר שהקב"ה בישראל מלך אעפ"י שאינן כ"כ ישרים, אך בתנאי בהתאסף וגו' כשהם עשויין אגודה אחת, ואלו הי' כתוב שם יעקב או ישראל, הי' משמע דווקא כשעושין רצונו של מקום, ועליותם בשמים, על כן השמיענו הכתוב בשם ישורון שאפי' כשאין עושין רצונו של מקום נמי הקב"ה מלך עליהם כשנתקיים ואגודתו על ארץ יסדה:

178

קע״טומעתה יובן נמי הא דכתיב אין כאל ישורון, דבזה ניכרת מעלת ישראל דכשאפי' אין עושין רצונו של מקום ונקראים ישורון נמי אין כאלקיהם, והקרא דוישמן ישורון ויבעט אתיא כפשוטו, דמשום דמיירי באין עושין רצונו של מקום כדכתיב ויבעט שמנת עבית כשית, ע"כ כינה אותם בשם ישורון, ואגב אורחא השמיענו דאפי' כשאין עושין רצונו של מקום מ"מ נמי ישורון מיקרי, דיהי' איך שיהי' ישראל בעצם ישרים נינהו אלא בהקטין הישרות, וכבש"ס קידושין (ל"ו.) רמ"א בין כך ובין כך קרוים בנים וכמ"ש והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי:

179

ק״פומראש הררי קדם, בספרי מלמד שהררי יוסף קודמין להררי מקדש והררי מקדש קודמין להררי א"י, ויש להבין דבש"ס יומא (נ"ד:) תנן כמ"ד מציון נברא העולם, ואפי' תנאי דפליגי התם בהא מילתא ליכא מ"ד דס"ל דמהררי יוסף נבראו עיי"ש, ובעיקר הדבר יש להבין מה ברכה ותועלת ונ"מ יש בזה לשבטו של יוסף אם נבראו קודם או לא, כי אין הנברא מקודם מוציאין פירות טובים ומועילים יותר מאחרים, דאלת"ה איך איפלגי תנאי הנ"ל במציאות, נראה בפירותי' איזהו טובים יותר:

180

קפ״אונראה לפרש דהאי קדימה לאו קדימת בריאה אלא קדימת מעלת המדות, והוא רמז על מדתו של יוסף שהיא שמירת הברית, והם קודמין להררי מקדש, היינו דהררי מקדש היא מדת הכניעה להשי"ת, כי שם מקום השתחואה, כמו שאנו אומרים בתפלה ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך וכו', ואמר שמדת שמירת הברית קדמת, כי בלתי אפשר להיות נכנע באמת להשי"ת רק מי שהוא שומר בריתו, וכן מה שאמר שהררי מקדש קודמין להררי א"י, אף שזה יש לפרש כפשוטו וכהא דתנן כמ"ד מציון נברא העולם, מ"מ יגיד עליו ריעו, והפירוש נמי על דרך הנ"ל, עפ"מ שהגדנו במק"א שארץ היא כינוי לתשוקה כאמרם ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה שפירושו מלשון רצון, וא"י כינוי לתשוקת ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, ואמר שהררי מקדש, שהיא מדת הכניעה להשי"ת קודמת למדת התשוקה, שמי שאיננו בטל ומבטל דעתו לדעת התורה שהיא דעת השי"ת, אי אפשר שתהי' לו מדת התשוקה להשי"ת באמת, וע"כ לא נזכרה בספרי לשון קדימת בריאה כברש"י שכתב שקדמה בריאתן לשאר הרים, ונראה דהא דרש"י לאו היינו הא דספרי, וע"כ לא הזכיר כלל הררי מקדש ולא קדימת הררי מקדש להררי א"י:

181

קפ״בויראהו ה' את כל הארץ וגו' וברש"י ואתחנן וראה בעיניך, בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה אני מראה לך את כולה שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ, משמע שמתנה מיוחדת ניתנה למרע"ה שהראהו את הארץ, ויש להבין מה רבותא הוא זו למשה שהי' רוה"ק שורה עליו תמיד, והי' רואה בעין הנבואה את הרחוק כקרוב, וגם בזמנינו זה ראינו ושמענו מאנשי רוה"ק שהיו רואין גם את הגשמיים הרחוקין כרואה בעינים הגשמיות את הקרוב, ומה רבותא היא זו למרע"ה שהי' נצרך למתנה מיוחדת שהשיג ע"י בקשתו ואראה את הארץ הטובה:

182

קפ״גונראה דלאו ברוה"ק שעליו ראה את הארץ אלא בראי' גשמית, שחיזק ה' את כח ראות עיניו, וע"כ הצריכהו לעלות אל ראש ההר, דבמראה הנבואה הי' יכול לראות אפי' בתוך אהלו, אך בעיקר הדבר יש להתבונן מה יתרון הי' לראי' גשמית מראי' במראה הנבואה, שלכאורה בפשיטות משמע שמראה הנבואה עדיפא:

183

קפ״דונראה דהנה בש"ס סוטה (י"ד.) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי וכו', ויש להבין א"כ מה זה שנאמר לו בקשת ממני ואראה את הארץ אני מראה לך את כולה, הלוא אין הודאה ממין הטענה כלל, שהרי הוא ביקש כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, ובהראי' אין ענין, לקיום מצוות התלויות בארץ כלל:

184

קפ״הונראה דהנה בספר פרי הארץ דקדק בדברי הש"ס הנ"ל כדי שיתקיימו כולם על ידי, דהול"ל כדי שאקיים כולם בעצמי, ונראה לתרץ דהנה איתא במדרשים דבאם הי' משה נכנס לארץ לא היו ישראל גולין ממנה לעולם, וי"ל הטעם דהנה אמרו ז"ל כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר ופירש מהר"ל דנבואת מרע"ה שהיתה נצחית דהיינו נבואת התורה נופלת בה לשון זה הדבר, אבל נבואה שהיא לשעתה בלבד נופלת בה לשון כה עכ"ד, ונראה שכך היתה צורת מרע"ה בכללו בלי שינוי לא כהתה עינו ולא נס ליחה, ומשה לא מת אלא עלה ומשמש במרום, וי"ל דכמו שהוא ע"ה לא הי' בעל שינוי, כן נמי מעשיו הי' בהם קיום לעד, זולת מה שפעל בכוונה שיהי' לשעתו בלבד כגון הורדת המן, אבל זולת זה הי' למעשיו קיום לעד, ומסתייעו דברים אלו מכל מלאכת המשכן, דבש"ס יומא (ע"ב.) שמא תאמר אבד סברם ובטל סכויין ת"ל עומדים שעומדים לעולם ולעולמים, וע"כ נמי אם הי' משה מביא את ישראל לארץ הי' למעשיו קיום לעד, ואף שמ"מ הדורות מתחלפים, מ"מ אם הי' מקיים מצות התלויות בארץ הי' להמצוות אלו קיום לעד, בלתי אפשר בהם הסרה כלל, וא"כ לא הי' אפשר להיות גולים ממנה שבגלות נתבטלו מצוות התלויות בארץ:

185

קפ״וומעתה מיושב לשון הש"ס כדי שיתקיימו כולם על ידי, היינו שלא דרש לטובתו אלא לטובת המצוות שיתקיימו ע"י, ובזה יהי' להם קיום לעד בלתי הסרה כלל:

186

קפ״זולפי האמור יש לפרש נמי ענין הראי' שביקש ואראה את הארץ הטובה, היינו היות ידוע מכחות הראי' שעושה חיבור להרואה עם הנראה כמו שסיפרו הטבעיים שקוי אור יוצאים מן העין ומכים על דבר הנראה, ויש עופות שמחממים את ביציהם בהבטתם, וכל אלה הי' למרע"ה, והכוונה להיות מחובר עם הארץ, וכמו שאיננו בעל שינוי כך לא יהי' שינוי למהות הארץ, והוא מתאים עם רצונו לקיים מצוות התלויות בארץ, ושניהם, היינו הראי' וקיום מצוות התלויות בארץ הכל לכוונה אחת, אלא שזה בהעלם, כי חיבור הראי' הוא רק בהעלם וקיום מצוות התלוים בה הוא בפועל:

187

קפ״חומעתה, מיושב שמה שהראה לו הקב"ה את הארץ מנגד היא הודאה ממין הטענה, ואף שלא הי' בזה כדי בקשתו שיהי' נעשה הארץ בלתי בעל שינוי כלל, כמו באם הי' מקיים בה מצוות התלויות בארץ, מ"מ עכ"פ הועיל חיבורו בה ע"י הראי' שהיא חיבור נעלם, שעכ"פ בהעלם לא תהי' הסרה לקדושתה:

188

קפ״טולפי האמור יובן מה שנתבקש שתהי' ראייתו אותה ראי' גשמית ולא במראה הנבואה לבד שראי' הנביאית איננה עושה חיבור כלל שהרי היא ראי' שכלית ואין כאן קוי אור יוצאים מהעין כלל:

189

ק״צשנת תרע"ט ליל שמ"ע

190

קצ״אבגמ' סוכה (מ"ח.) והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה או אינו אלא יו"ט הראשון כשהוא אומר אך חלק ומה ראית וכו' מרבה אני לילי יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יו"ט הראשון שאין שמחה לפניו, ויש להבין מה מעלה היא זו שיש שמחה לפניו הלא כל מוצאי יו"ט הוא חול גמור לכל דבריו שאין בו מעלה שהי' יו"ט לפניו, ולהיפוך לילה שלפניו הוא מקודש כמו היום, וברש"י משום דבעינן זביחה בשעת שמחה, אך יש להבין למ"ד דלא בעינן לעולם זביחה בשעת שמחה מאי איכא למימר:

191

קצ״בונראה דהנה בכל מקום היום הולך אחר הלילה, וכמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר וגו', אלא בקדשים הלילה הולך אחר היום, והענין י"ל דלילה הוא בהעלם ויום הוא בהתגלות, וההעלם הוא קודם להתגלות, שמציאותו בהעלם מוכרח להיות מוקדם, וע"כ סברי ב"ש שמחשבה בלילה ומעשה ביום בבריאת העולם, [כן הוא במדרש בראשית] וכבר הגדנו שכמו דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, כי דיבור הוא התגלות הנעלם שבלב, וכך כביכול בדבר ה' שהוא התגלות נברא העולם בפועל, כך במחשבתו ית"ש נבראת פנימית העולמות, שבנעלם נברא הנעלם, וע"כ ס"ל לב"ש שהמחשבה היתה בלילה בזמן המתיחס לנעלם, וזה הי' סדר הבריאה מתעלה והולך, תחילה בהעלם ואח"כ יצא לפועל, וזהו ויהי ערב ברישא ואח"כ ויהי בוקר, וע"ד זה סובב הולך לעולם היום הולך אחר הלילה ברישא הנעלם ואח"כ הנגלה:

192

קצ״גאך כ"ז הוא בדבר הבא ממעלה למטה, שברישא מתהוה בנעלם ואח"כ בנגלה, אך בקדשים שהוא קירוב ממטה למעלה אין הדבר כן, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס מקבלה ואילך מצות כהונה שהיא הסתרת הדם בפנימית הכלי עד הזריקה שהיא התדבקות בעולם העליון הנעלם לגמרי, וכ"ז שייך לכהנים שעבודתם בחשאי, אבל שחיטה שהיא היפוך מזה שהיא התגלות הנעלם, שהרי כל עצמו לדם הוא צריך, שהי' נעלם בתוך פנימית הקרבן ובהשחיטה הוציאו לחוץ, אלא שחזר ונכסה בכלי השרת ע"י הכהן, אבל השחיטה בפ"ע היא התגלות הנעלם, ע"כ אין לו ענין לכהונה עכת"ד הצריך לענינינו, מבואר שענין הקרבנות, ברישא מתהוה הגילוי של הדם ע"י השחיטה, ואח"כ הנעלם הוא הזריקה על המזבח, וכן אח"כ הקטרת אימורין שהיא נמי התדבקות בעולם עליון הנעלם, וי"ל שגם ענין אכילת קדשים הוא דוגמת אכילת מזבח והדברים עתיקים, ע"כ בקדשים הלילה הולך אחר היום, שברישא הגילוי המתייחס ליום, ואח"כ הנעלם המתייחס ללילה:

193

קצ״דולפי האמור יתיישבו דברי הש"ס הנ"ל בשמחת יו"ט דאין שמחה אלא בבשר קדשים דבהוא הלילה הולך אחר יום שלפניו, מרבה אני את לילי יו"ט אחרון שיש שמחה לפניו, וא"כ לילה זה נגרר אחר יום שלפניו דהוא שביעי של חג, ומוציא אני את לילי יו"ט הראשון שאין שמחה לפניו והלילה בענין אכילת קדשים נגרר אחר עיו"ט, ולא תקשי ממוצאי יו"ט דעלמא אף דהוא זמן אכילת קדשים הנזבחים ביו"ט, מ"מ הרי אין בו מצוות שמחה כלל ואין בו מצות אכילת קדשים לשמחה כלל:

194

קצ״הוי"ל עוד עפ"י דברי האריז"ל בברכת יוצר אור ובורא חושך דבריאה היא למעלה מיצירה, ומ"מ מתייחס אור ליצירה וחושך לבריאה, כי החושך של מעלה איננו אפיסת האור אלא אדרבה רב אור כ"כ עד שאי אפשר להסתכל בו, ומונה והולך ממטה למעלה עכ"ד, והנה בכל מקום היום הולך אחר הלילה שמעלין בקודש שהיום חשוב יותר, אך ליל יו"ט אחרון הבא אחר כל שבעת ימי החג, אף שבגשמיות הוא חושך מחמת אפיסת האור, אבל ברוחניות בא החושך מחמת רבוי האור שנקבצו באו בו כל האורות שבכל שבעת ימי החג, ובזוה"ק ח"ג (ק"ד:) אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחי תדירא, וביומא דחדוותא דמלכא כולהון מתכנפי עמי' ומשתכחן, וע"ד כתיב עצרת תרגומו כנישו והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא וכל אינון אושפיזי חדאן עמי' עכ"ל, הרי שנמצאים בו כל שבעת האושפיזין של כל ימי החג, והוא כענין החושך שמתייחס לבריאה, ע"כ לילה הזה חשוב יותר משל יום שלפניו, וע"כ לילה הזה הולך אחר היום שמעלין בקודש שתחילה יום השביעי ואח"כ מעלין בקודש ובא לילה זה, וע"כ נתרבה בו מצות שמחה משום יום שלפניו:

195

קצ״וולפי דברינו אלה דחיוב שמחה של לילי יו"ט האחרון משום שנגרר אחר יום שביעי של חג, מיושב לנו מה שלא נזכר בכתוב זה יו"ט האחרון כלל, אלא שבעת ימי החג לבד, ומ"מ נתרבה מכתוב זה ליל יו"ט האחרון, דלאו משום שמ"ע איתא בשמחה אלא מצד שביעי של חג, וע"כ דעת רש"י בפסחים (ע"א.) שביום שמ"ע אין בו חיוב שמחה אלא בלילה לבד, ולפני' לאו מאך נתרבה לילי יו"ט האחרון לשמחה, דאך בכ"מ מיעוט הוא כאמרם ז"ל אכין ורקיו מיעוטין, אלא מוהיית מרבינן וכענין שדרשו ז"ל להבדיל בע"ז דכתיב בי' והיית, כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו, וי"ל דכן דרשו ז"ל הכא דשמ"ע נתהוה מכח ימים הקודמים, וכבר דברנו בו, ותיבת אך י"ל שלא דרשו בו אלא מיעוט דלילי יו"ט ראשון:

196

קצ״זשמ"ע

197

קצ״חבמשנה ריש תענית מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר"א אומר מיו"ט הראשון של חג, ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג א"ל ר"י הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, א"ל ר"א אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו, א"ל א"כ לעולם יהא מזכיר:

198

קצ״טויש להבין ניסוך המים כדי שיתברכו גשמי שנה כבש"ס ר"ה (ט"ז.), וכן ארבעה מינים שבאין לרצות על המים, יקשה נמי לר' יהושע הלוא אין הגשמים אלא סימן קללה בחג, ומ"ש דניחא לי' לר"י ובהזכרה קשיא לי', וגם לר"א יש להבין הלוא קושיית ר' יהושע היא חזקה א"כ לעולם יהא מזכיר, ובברייתא קאמר ר"א לפיכך אם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר, הלוא מ"מ יקשה מ"ש הכא דאיכא חיובא להזכיר ובכל השנה הוא רק רשות:

199

ר׳ונראה לפרש דהנה ההפרש בין הזכרה ובין השאלה, דשאלה שמבקשים ומתפללין על הגשמים, היא מעוררת השפעת וירידת הגשמים בפועל, וכענין מ"ש כי לא המטיר ה"א על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, שפירש"י מ"ט לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וכו', אך ענין הזכרה הוא לעורר רצון השי"ת להוריד גשמים, וכענין שאמרו ז"ל בר"ה (ט"ז.) אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם שאיתא בספה"ק הפירוש לעורר למעלה הרצון להמלוכה, והענין כמ"ש בזוה"ק כמלכא דאתוסף בי' חילא כד משבחין לי', וכן נמי י"ל שזהו ענין הזכרה של גשמים לעורר הרצון ולהוריד גשמים, וע"כ ס"ל לר"א דלולב וניסוך המים בחג והזכרה כולם ענין אחד הם שבאין לרצות על המים, היינו לעורר הרצון להוריד גשמים, וכשם שלולב וניסוך המים באין בחג לרצות על המים אף דגשמים סימן קללה בחג, משום דהרצון להוריד גשמים אין זה הורדת גשמים עדיין:

200

ר״אויש להסביר הדברים עפ"י דברי ב"ר פ' י"ב ב"ש אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, וב"ה אומרים מחשבה ומעשה ביום, ומ"מ שניהם מודים שנחלק זמן המחשבה מזמן המעשה, דאל"ה הי' לב"ה לומר שניהם כאחת ביום, משמע דגם ב"ה מודים דמחשבה בפ"ע ומעשה בפ"ע, וכבר הגדנו עפימ"ש בדבר ה' שמים נעשו דכביכול מבשרי אחזה אלוק', דדיבור הוא התגלות מחשבה הנעלמה שבלב, ובדבר ה' שהוא נגלה נברא העולם בנגלה, וכביכול במחשבתו ית"ש שהיא נעלמת נברא הנעלם של העולם שהוא פנימית העולם, וע"כ המחשבה לבריאת העולם מוקדמת לבריאת העולם בפועל שהיא בדבר ה', מורה על חלוקת פנימית העולם מחיצוניות העולם, שאחת מהם איננה עיקר אלא הכנה להשני':

201

ר״בוכדמיון זה י"ל בענין ריצוי על המים, שהוא אינו מעורר אלא המחשבה להורדת המים, ובזה נבראה פנימית הגשמים לבד, אבל הגשמים בפועל לזה צריכין לעורר בהתפילה ושאלה על הגשמים, ולפי"ז מובן תירוצו של ר"א לר"י, אף אני לא אמרתי אלא להזכיר, שזה אין לו ענין להורדת גשמים אלא לרצון ומחשבת הורדת גשמים, שבזה נבראה פנימית ענין הגשמים, וזה אינו סימן קללה בחג, כי הרצון להוריד הגשמים הוא בעונתן, וכמו מחי' מתים, ולפי"ז אין קשה לר"א קושיית ר' יהושע א"כ לעולם יהא מזכיר, כמו דלא תקשי על לולב וניסוך המים:

202

ר״גאך ר' יהושע ס"ל דאינה דומה לארבעה מינים וניסוך המים, שבהן אין אומר ואין דברים אלא מחשבה ורמז שבמעשה ההוא מרמזין על הכוונה, ומחשבה מעוררת למעלה נמי מחשבה להוריד הגשמים, אבל בהזכרה בדיבור מעורר נמי דיבור שבו נבראו הגשמים בפועל, ושוב הוי סימן קללה בחג:

203

ר״דוי"ל עוד דפלוגתת ר"א ור"י תלוי' בפלוגתת ב"ש וב"ה, כי ידוע דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש, ור"י כב"ה, והיינו דכמו דב"ש סברי מחשבה בלילה ומעשה ביום, ומשום דס"ל דהמחשבה שממנה נבראה פנימית העולם צריכה נמי להיות בזמן שאין ראוי לבריאת עולם בפועל שאיננה אלא ביום, ע"כ ס"ל לר"א נמי דהזכרה שממנה נתעוררה ונתהותה פנימית הגשמים, צריכה להיות בזמן שאין ראוי לגשמים דהיינו בחג, שאז אין ראוי לגשמים שאינן אלא סימן קללה בחג, ור"י כב"ה שהמחשבה ומעשה ביום, ואף שראוי אז גם למעשה לא אכפת לי' אחר שהי' בזמן בפ"ע, כן נמי הזכרה ושאלה אינן זקוקין לזמנים מתחלפין, ואף שראוי למעשה הורדת גשמים בפועל אפשר להיות גם הזכרה, לעורר מחשבה שממנה נתעוררה ונתהותה פנימית הגשמים, וע"כ גם הזכרה איננה אלא ביו"ט האחרון שראוי גם לגשמים בפועל ודו"ק:

204

ר״הבפייט של תפלת גשם זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים, לכן הבטחתו היות עמו באש ובמים, ויש להבין מי הוא השר בלול מאש וממים, כי במדרש יש דעות אם הי' מיכאל או שר של עשו, והנה מיכאל הוא שר של מים, ובמדרש מיכאל הוא מים וגבריאל הוא אש ואין מכבין ולא מייבשין זא"ז ועליהן נאמר עושה שלום במרומיו וגם שר של עשו לא מצינו שיהי' בלול מאש וממים, ומצד הסברא בודאי כולו אש כי שרשו הוא ממדת הדין קו השמאל, ואף דבמדרש שיש מלאכים שחציים מים וחציים אש, אבל הנאבק עם יעקב איננו מהם, וגם הלשון יחד לב וגל אבן מפי באר מים יש להתבונן מה יחד לב הי' שם:

205

ר״וונראה לפרש דהנה בזוה"ק שאברהם הוא מיא ויצחק אשא אלא שבעקידה נכלל אשא במיא ומיא באשא, והנה עוד בזוה"ק דיעקב כלול הוה, ויש להתבונן הלוא גם אברהם ויצחק היו כלולים מיא באשא ואשא במיא ומה רבותא דיעקב:

206

ר״זונראה דהתכללות אברהם ויצחק היתה שכל אחד הי' בידו לאחוז גם במדתו של השני, כמו שתמצא שאברהם מדתו חסד ומ"מ בעת העקידה אחז במדת הגבורה לשחוט את יצחק ומ"מ מדתו היתה גם להלן מדת חסד אלא שהי' בכחו להתלבש לפעמים במדת הגבורה וכן נמי יצחק הי' באופן זה כלול באברהם ומ"מ נשאר במדתו מדת הגבורה אבל יעקב היתה מדתו גבורה משתיהם, ע"כ כולל את שתיהם וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם שערי אורה בספירת התפארת שהיא כוללת חסד וגבורה ע"כ שבא ממדריגה שלמעלה מחסד וגבורה וכן הוא כולל למעלה מלמטה ע"כ שהוא למעלה מבחי' ההבדל שיש בין חכמה למלכות עכת"ד הצריך לענינינו:

207

ר״חוהנה ידוע שיעקב מרכבה למדת תפארת ע"כ מה שהוא כלול חסד וגבורה פירושו נמי שהוא גבוה משתיהם, ואף שלכאורה בלתי מובן איך אפשר זה לבו"ד, ובב"ר סוף פרשה י' מלך בו"ד בשעה שהוא עושה אוסטאטיבא אינו נותן דוטיבא ובשעה שהוא נותן דונטיבא אינו עושה איסטאטיבא וכו' אבל ברורן של דברים הוא עפ"י דברי הזוה"ק שיעקב כולא שמא דקב"ה, ואף שגם אברהם ויצחק מעשיהם היו לשם שמים, מ"מ רבותא דיעקב שהי' בטל לרצון השי"ת בתכלית הביטול וכענין שמצינו בחיות הקודש אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו, ואם הי' רצון השי"ת כה הי' כה, ואם אחרת הי' אחרת, אבל הוא ע"ה מצד עצמו לא השתמש בשום מדה, וזהו הפי' כולא לשמא דקב"ה ודו"ק היטב, ומעתה מובן רבותא דיעקב דכלול הוה: ולפי האמור יתבאר הא דנחשב זכות ליעקב טען מקלו ועבר ירדן מים, עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (ר"ח:) מקל הוא דינא קשיא תקיפא, ובזוה"ק ח"א (קס"א.) מאן מקלות אינון דרגין דאינון בי דינא, והיינו שמאחר שהי' רצון השי"ת שילך חרנה לסבול גלות שהיא דינא קשיא תקיפא, הי' הוא בעצמו נמי רצונו בכך, וזה שרמז הפייטן שטען מקלו, כזה שטוען משאו על כתפו, ומובן עד כמה גדולה זכותו בזה:

208

ר״טוהוסיף ואמר יחד לב וגל אבן מפי באר מים, ויש לפרש דהנה יעק"א כשהלך לבית לבן לקחת לו משם אשה, וידע היטב שצריך מירוק בבית לבן, כמו שהי' אח"כ כמ"ש הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, חורב הוא תקיפא דשמשא מירוק למדתו של יצחק שהי' פתוך בי', וקרח בלילה למדת אברהם שהי' פתוך בי', וכבזוה"ק שאברהם מיא ויצחק אשא, ואפשר לומר נמי להיפוך עפ"י דברי הזוה"ק דתוקפא דשמשא הוא מסטרא דדרום דרגא דאברהם, וקרח בלילה מסטרא דצפון דרגא דיצחק אגלידו מיא, ולפי הסדר תחילת מעשיו שמה הי' לו לעסוק בהשלמת נפשו וכמ"ש הרב בסידור בפי' דברי הש"ס מעקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' היינו השלמת נפשו ואח"כ הלימוד לשמה, היינו לשום תועלת ותיקון התורה, אך יעקב באשר הי' כולו לשמא דקב"ה לא נזכר לעשות להשלמת נפשו תחילה, אלא ראשית דרכו היתה לגול את האבן מעל פי הבאר שזה רמז לעתיד, כבמדרש דפרשין בי' שית שיטין עיי"ש, וישק את הצאן, וידוע שהבאר ההיא היתה בארה של מרים כבזוה"ק, והי' רמז לישראל לבתר לסלק את האבן זה יצה"ר ולהשקותם מבארה של מרים שהיא הכנה טובה לרזין דאורייתא, כידוע שהאריז"ל השקה את הרח"ו כוס מים מבארה של מרים כדי שיהי' ראוי לקבל את הסודות, והכל נמשך מפאת שיחד לבו להשי"ת ולא זכר מצרכי עצמו כלל, רק הי' כולו לשמא דקב"ה כנ"ל, וזהו יחד לב וגל אבן מפי באר מים:

209

ר״יוהוסיף לומר כנאבק לו שר בלול מאש וממים, ויתבאר עפ"י דברי הש"ס חולין (צ"א.) חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיצה"ר נמצא בשני אופנים, יש שהוא מטעה את האדם לאמר לטוב רע ולרע טוב ולהראות לו פנים לעשות מעבירה מצוה, זהו כת"ח נדמה לו שמראה לו פנים שזה מותר ועוד יותר שהיא מצוה, ויש שהוא תוקף בכח להסיתהו לעבירה אף שיודע שהיא עבירה, וזהו כגוי נדמה לו עכ"ד, ובודאי אלו ואלו דא"ח שהשתדל להכניס ביעקאע"ה שני סוגי יצה"ר אלו:

210

רי״אויש להוסיף ולומר דשני מיני יצה"ר אלו הם מקבילים למדתו של אברהם, ולמדתו של יצחק, יצה"ר של כת"ח נדמה לו מקביל למדתו של אאע"ה בקדושה שהי' ממשיך את כל באי עולם בחן שפתיו אל תחת כנפי השכינה, ולימדם דעת איזה דרך ישכון אור, ולעומתו בטומאה יצה"ר שכת"ח נדמה לו, ומדתו של יצחק מדת הגבורה והיראה בקדושה לכבוש עבד תחת רבו ושפחה תחת גבירתה, ולעומתה בטומאה יצה"ר דכגוי נדמה לו, ובאשר מדת יעקב גבוהה שכוללת שניהן כנ"ל, ע"כ נראית מעלתו שנאבק עם שני מיני יצה"ר אלו שבא עליו בכח מלאכי, ואעפי"כ לא הי' יכול לפגמו ח"ו, ומפני שהוא גבוה משניהם ע"כ דכא את כח המלאך זה תחת רגליו, דזה ויברך אותו שם וברש"י שגילה לו שם ישראל, ובזוה"ק נוטריקין ישראל שיר אל אל מימינא שיר משמאלא, להורות שהוא כלול וגבוה משניהם, והנה שני סוגי יצה"ר שמקבילים נגד מדת אברהם ומדת יצחק כנ"ל שהם בחי' אש ובחי' מים, וזהו שרמז כנאבק לו שר בלול מאש וממים, היינו שני סוגי יצה"ר:

211

רי״בוזהו שמסיים לכן הבטחתו היות עמו באש ובמים, שמחמת שהוא נצח שני סוגי יצה"ר אש ומים, זיכה לזרעו אחריו שיהי' בכחם לעמוד נגד שני סוגי יצה"ר אלה, ומזה נסתעף שגם בגשמיות יתקיים בישראל לעתיד הבטחה, שכתוב כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך אכי"ר ב"ב:

212

רי״גונראה לומר דזה ענין שמ"ע, שבזוה"ק (ח"ג ק"ד:) שהוא כלול כל האושפיזין ויעקב רישא דחדוותא, שמיום זה נוטלין כח לכל השנה לעמוד נגד שני מיני יצה"ר אלה, ואולי זהו הענין שכל ישראל עולין אז לתורה שהיא תפארת דרגא דיעקב להתקשר כל אחד בשורשו, כידוע ששים רבוא נשמות כנגדן הם ששים רבוא אותיות שבתורה, למען ישאר קשר זה לכל השנה:

213

רי״דואפשר שזהו מה דאיתא במדרש קשה עלי פרידתכם, שלכאורה אינו מובן, שהרי כל הקושי של הפרידה הוא מצד האהבה שנתאהבו ישראל ונרצו לאבינו שבשמים בימים הקדושים, א"כ מהו העצה שיתעכבו עוד יום אחד, הלוא אז תגדל האהבה עוד יותר, ויהי' קושי הפרידה ביותר קשה, אך להנ"ל י"ל דכל ימי החג נתקשרו כל אחד לפי שורש נשמתו לבד, אף שבחג נעשו כל ישראל חברים, מ"מ אחר החג יעמוד כל אחד במצב שורש נשמתו לבד, וזהו קשה עלי פרידתכם, היינו זה מזה, ע"כ העצה עכבו עמי עוד יום אחד שהוא שמ"ע דרגא דיעקב שהוא כלול מחמת שגבוה מהכל כנ"ל, וישארו קשורים במדת יעקב כנ"ל.

214

רי״ההענין שבפסח מברכין טל ובשמ"ע גשם, בפשיטות דזה זמן הנצרך לגשמים וזה לטל, אבל הרי לא במקרה נסדר סדר הזמנים, שבזמן זה יהי' צורך לגשמים ובזה לטל:

215

רי״וונראה דהנה טל לא מיעצר לעולם ואיננו בא לפי מעשה התחתונים, וכמ"ש מיכה (ה' ו') והי' שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, וברש"י שם כטל מאת ה' שאין בא לעולם ע"י אדם, ומשמע דהאי אשר לא יקוה לאיש אטל קאי, והטעם לפי שאינו תלוי בזכות התחתונים, אבל גשם תלוי בזכות וחובה, כמפורש בק"ש ונתתי מטר ארצכם וגו' ועצר את השמים וגו', וע"כ כמו יצי"מ שכתוב ואת עירום וערי' שלא היתה להם זכות במה להגאל ומ"מ יצאו בחסד ה', כך נסדר לעולם אז זמן בקשת הטל שבחסד ה' ולא לפי זכות וחובה, אבל גשם שהוא לפי זכות וחובה הוא בזמן החג אחר ר"ה ויוהכ"פ שישראל יצאו זכאין, ע"כ נסדר שיהי' אז זמן בקשת הגשם התלוי בזכות וחובה:

216

רי״זולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס תענית (ד'.) א"ר ברכי' אף כנס"י שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנא' ונדעה ונרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהי' לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהי' כטל לישראל, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש כי טל עולה נגד החמה, וכל התועלת ממנו היא שמעורר ליחות העצמיי, אבל גשם הוא מוסיף ליחות, ודוגמתו באדם שיש שנותנין מן השמים חיות ואיננה חיות של עצמו כלל, ויש שמעוררין את האדם שתתעורר בו חיות עצמית, וזהו עיקר המבוקש, כי בשביל זה באה הנשמה לזה העולם כדי שתהנה מפרי מעשיה העצמיים ולא מפאת חסד ומתנה לבד עכ"ד:

217

רי״חולפי דרכינו הנ"ל יש לומר דגשם התלוי בזכות וחובה, פעמים אינו מתבקש, דאם ח"ו בלתי זכאין עוד ח"ו מגרע גרע, וכענין שבתוכחות יתו ה' את מטר ארצך אבק ועפר וגו', אבל טל דאינו תלוי בזכות וחובה ונותנין אותו מן השמים דרך חסד לבד, זהו דבר המתבקש תדיר:

218

רי״טנראה היות דשלשה מועדים פסח שבועות סוכות הם בזכות ג' אבות כידוע במדרשים, אבל שמ"ע הוא כנגד כנס"י עצמה, והוא כדמיון בית ראשון ובית שני, דידוע דבית הראשון עמד בזכות שלשה אבות, ובית שני בזכות כנס"י, וכמ"ש מהר"ל שלכן מקדש ראשון חרב בשביל שלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד שהן היפוך מהות ג' אבות, ומקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם שהיא היפוך כנס"י, וכן המועדים נותנין לישראל כח ועוז, השלשה מועדים שלא יתמשכו אחר ג' עבירות אלו ואביזרייהו, ושמ"ע להתאחד כל ישראל, והיינו משום דלעולם כל נשמות ישראל הן אחת, אלא שהגופים מפרידים כמ"ש הרב בס' התניא בענין מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, באשר מצוה זו תלוי' באם האדם מחשיב אצלו הנשמה לעיקר ובנשמות הם אחד, ע"כ נקל לו לאהוב את רעהו כמותו, ובאם ח"ו מחשיב את הגוף לעיקר הרי הוא נפרד, וע"כ אחר ר"ה יוהכ"פ וסוכות שישראל נעשו מזוככים, הוא זמן חיבור כנס"י לעשותם כולם כאיש אחד, ומזה בא היו"ט של שמ"ע, ואפשר שזהו טעם המנהג שכולם עולים לתורה בשמח"ת, כי ששים רבוא נשמות ישראל מקבילים לששים רבוא אותיות שבתורה, וכל ישראל מתאחדים אז נעשו הם עצמם דוגמת ספר התורה:

219

ר״כשמח"ת

220

רכ״אבמדרש וזאת הברכה ומהיכן למדו מאבות העולם למה שלא הי' אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו כיצד אברהם בירך את יצחק מנין שנא' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וכו' כענין שנא' ויתן לך האלקים עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל אבא הפסיק ביתן אף אני מתחיל ביתן שנא' ויתן לך האלקים, ובמה חתם יצחק בקריאה שנא' ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקריאה ויקרא יעקב אל בניו ובמה חתם בזאת שנא' וזאת אשר דבר להם אביהם עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת מנין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה:

221

רכ״בויש להבין מה נ"מ באיזה לשון התחיל, וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה לפרש דהנה ידוע מדתו של אברהם היא חסד, וכפי מדתו כך היתה ברכתו למשוך ברכה לאפי' בלתי מוכנים אלי', וזהו ענין לשון ויתן שהיא לשון מתנה שאין מגיע להמקבל מתנה מאומה מהנותן, אלא בטובו ובחסדו של הנותן:

222

רכ״גאך מדתו של יצחק היא מדת הדין, ומצד מדתו לא הי' לו למשוך ברכה אלא להזוכין עפ"י הדין, אלא שלקח לו לעזר את מדתו של אברהם, וזהו ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל, היינו מחסד לאברהם, ומ"מ שיתף בה מדתו במה שאמר ויתן לך האלקים שפירש"י בדין, אם ראוי לך יתן לך, וכבר פרשנו שלא אמר אם יגיע לך שאז הי' במשמע עפ"י מדת הדין לבד, אלא אמר אם ראוי לך, היינו שיהי' עכ"פ ראוי לקבל את הברכה שלא תלך לחיצוניות ח"ו, ולא יהי' ח"ו כמ"ש עושר שמור לבעליו לרעתו, היינו שחלק הרע יתחזק בו ח"ו, אבל אם לא תהי' לרעתו, א"כ הוא ראוי עכ"פ להברכה אעפ"י שאין מגיע לו בדין יתן לו במדת החסד, וא"כ זהו השתתפות מדת הדין עם מדת החסד, ומ"מ סיים ברכתו בלשון קריאה, וכבר הגדנו בזה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקרא הנאמר במשה לבין ויקר הנאמר בבלעם, דלשון ויקרא הוא שיתקרב אל הקורא אותו, והיינו שהדיבור הי' מגביה אותו ממצבו למצב היותר עליון ויותר גבוה, אבל בבלעם כתיב ויקר, היינו שהדיבור בא אליו למקום שהוא, וע"כ בלעם נשאר ברעתו אחר הדיבור כמו קודם הדיבור, ולא נתעלה ולא הוגבה כלל עכ"ד:

223

רכ״דויוצא לנו מדבריו שלשון ויקרא היא שיתקרב הלום אל הקורא ויתעלה ויגבה במעלה, וזה הענין שפסק יצחק בברכתו בלשון ויקרא, מאחר שהברכה היא במדת החסד אף שאינו זוכה בדין, נשאר עדיין חשש שגם צד הרע שעדיין דבוק בו ג"כ יתברך, ע"כ אמר בלשון ויקרא, היינו שיהי' מוגבה בעת קבלת הברכה עכ"פ ומרומם מחלק הרע שבו, וע"כ יתברכו רק חלקי הטוב ולא חלקי הרע:

224

רכ״הוכן יעק"א כשבא לברך את בניו התחיל בלשון ויקרא מטעם זה, ממקום שפסק אביו משם התחיל, אך יעק"א הוסיף בברכתו לסיים בלשון וזאת, ויתבאר עפ"י דברי הרב המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה במלת זאת כי אות הז' רומזת לז' ימי בראשית שזה הנהגת הטבע, ואותיות א"ת רומזין להנהגת התורה שהיא מא' עד ת', וצירוף ז' עם א"ת רומז להתעלות הנהגת הטבע ולהצטרף עם הנהגת התורה שהיא למעלה מהטבע:

225

רכ״וובזה יש לפרש ברכת יעקב אע"ה אחר שהתחיל בלשון ויקרא שהגביה והעלה אותם למדריגה גבוהה כדי לקבל את הברכות סיים בלשון וזאת, היינו שהברכות שהן למעלה מהטבע יבואו גם בתוך הנהגת הטבע, כצירוף לשון זאת, וע"כ אפי' כשישראל יהיו ח"ו בשפל המצב שקועים בתוך הטבע ישיגו נמי הברכות, ובאופן זה התחיל מרע"ה הברכות בלשון וזאת, שאפי' ח"ו עד ארץ יגיע מצבם תופיע עליהם ברכתו, וזה שרמז הפייטן, אשרי העם שלו ככה, מאלקיו וגואלו ישא ברכה, מתברך בארץ ובשמים נערכה, וזאת הברכה:

226

רכ״זונראה עוד לומר דשלשה זמנים אלו ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, מקבילין לשלש לשונות שבברכה הנ"ל, מתנה, קריאה, וזאת, ר"ה הוא זמן בריאת העולם כמו שאנו אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמ"ש עולם חסד יבנה, שעדיין לא הי' מי שיעורר את הרצון לבריאה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין שופר של ר"ה הוא התעוררות הבאה מהשמים תחילה וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו דבספרי איני יודע מי התוקע, כשנאמר וה' אלקים בשופר יתקע הוי אומר שהשי"ת הוא התוקע, א"כ הוא מקביל ללשון מתנה שאיננה באה אלא מצד הנותן לבד כנ"ל:

227

רכ״חיוהכ"פ כתיב לפני ה' תטהרו, וכבר פרשנו שאז מגביהין את נשמות ישראל עד שורשם ומזה באה הטהרה, וכענין אמרם ז"ל מים שנטמאו משיקין אותם והם טהורים, כן נמי ביוהכ"פ ישראל נדבקין במקור הטהרה זה השי"ת, ובשביל זה הם מיטהרין, כאמרם ז"ל יומא (פ"ה:) אשריכם ישראל מי מטהר אתכם אביכם שבשמים, וזהו כענין קריאה שיתקרב הלום אל הקורא:

228

רכ״טסוכות הוא הארת קדושה עליונה עולם עליון על עולם התחתון כידוע מגימטריא סוכה צירוף שני השמות הו' אד', וכן לולב להשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלקינו והדברים עתיקין, וע"כ אחר שישבו ישראל שבעת ימים בסוכה תחות צילא דמהימנותא ונוטלין את הלולב זוכין בשמ"ע לבחי' וזאת, וע"כ קורין פרשת וזאת הברכה:

229

ר״לבמדרש שעצרת הי' צריך להיות חמשים ייום אחר חג הסוכות כמו שבועות אחר פסח אלא מפני שהימים ימי חורף הקדימו לעשותו תיכף אחר חג הסוכות, וכן הוא בפייט חקר לאספו עם שבעה מפני טורח יולדת השבעה, ובאמת שגם שבועות נקרא בלשון חכמים עצרת:

230

רל״אונראה לפרש דהנה ידוע בחי' אמת ובחי' אמונה, אמונה היא כשאינו יודע ורואה בעיניו אלא שמאמין, ובחי' אמת היא כשרואין ומבינים ויודעין שכך הוא באין שום ספק, והנה בפסח אוכלין מצה מיכלא דמהימנותא, והיינו שאז ישראל בבחי' אמונה בלתי שלימות המוחין, וכמו שהי' בעת יצי"מ שכתוב בהם ואת עירום וערי', אלא היו בבחי' אמונה כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, עד שספרו חושבנא לדכיותא וזכו לבחי' דעת, ועוד הקדימו נעשה לנשמע ובטלו את דעתם לדעת המקום, ובשביל כל אלה זכו לבחי' אמת ותורת אמת, והיו רואין את הנשמע ושומעים את הנראה, עד שידעו ידיעה שלימה, וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, פסח מתייחס לחסד לאברהם ושבועות מתייחס לאמת ליעקב:

231

רל״בובדוגמא זו הוא בסוכות, שביוהכ"פ כאילו נבראו ישראל ברי' חדשה, ובמדרש שעליהם נאמר ועם נברא יהלל י"ק בסוכות, ובסוכות נכנסין המוחין אחת לאחת למצוא חשבון כידוע בכוונת עד שנתגדלו בבחי' דעת, אבל בסוכות עדיין הם בבחי' אמונה, וע"כ סוכה נקראת צילא דמהימנותא כמו מצה דנקראת מיכלא דמהימנותא, וע"כ עדיין צריכין לסוכה להגנה, וכשזוכין ליו"ט האחרון אז ישראל מלאים דעת שלימה, וא"צ שוב לצילא דמהימנותא אלא זוכין לבחי' אמת, כמו בשבועות שזוכין לבחי' אמת וא"צ למיכלא דמהימנותא, כן זוכין בשמ"ע לבחי' אמת וזהו שבזוה"ק שיעקב רישא לחדוותא, וזהו ששמ"ע הוא כעין יו"ט של שבועות, ועושין שמחת התורה:

232

רל״גומ"מ נראה דשמ"ע יש בו יתרון נגד שבועות, דבזוה"ק בענין שבועות ת"ח כל ב"נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות, דהוא למזכי לדכיותא דא לא איקרי טהור ולאו מכללא דטהור הוא ולאו איהו כדאי למיהוי לי' חולקא באורייתא עכ"ל, ועוד אמרו ז"ל במדרש ויקרא פ' כ"ח אימתי הם נקראין תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אך בשמ"ע לא רצינו זה, ומשמע דכל ישראל זוכין בו, דבמעשה בודאי כל ישראל ישבו בסוכות ונטלו לולב, אבל בחג השבועות שצריכין להיות נקראים עושין רצונו של מקום, וצריכין חושבנא למזכי לדכיותא, דא בודאי לא סגי לי' בספירה לחודא אלא אחר כוונת הלב הן הן הדברים:

233

רל״דוהטעם י"ל היות ידוע דשמ"ע רומז לעתיד שאז כל ישראל יש להם תיקון, וכבר הזכרתי בשם הרמ"ע מפאנו שבזמן ההוא לא יתאביד אפי' ניצוץ אחד מישראל ופירש מאמר הש"ס כפשוטו בניחותא גיהנם כלה והם אינן כלים, אלא יהי' להם תיקון, וע"כ שמ"ע שרומז לזמן ההוא כנודע, הוא מופיע על כל ישראל יהי' מי שיהי' אם אך רוצה להיות תוך כנסת ישראל, וי"ל דהיינו טעמא דהמנהג דכל ישראל עולין לתורה אז:

234

רל״הברש"י לפני מותו דאם לא עכשיו אימתי, משמע דבלא"ה הי' ממתין עוד, והטעם י"ל עפ"י דברי המדרש תולדות ויתן לך האלקים יתן לך הברכות ויתן לך כבישיהון ופירשו המפרשים כלי לקבל הברכות, ונראה שהברכות חלין כפי מסת הכלי לקבל הברכות, וע"כ ישראל שהיו מתעלין והולכין כל ימי מרע"ה, הי' רוצה להמתין עוד כדי שישתלמו עוד יותר, ויהיו יותר מוכנים לקבל את הברכות ויחולו עליהם ביותר:

235

רל״וכ"ק אדמו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר אמר בטעם המנהג שאין הכהנים נושאין את כפיהם בשמח"ת משום דהי' נראה גרעון בברכת משה שעם ברכותיו צריכין עוד לברכת כהנים עכ"ד, ויש להבין הלוא ברכות מרע"ה לעולם דבוקין בישראל, וא"כ לעולם נמי איך הכהנים נושאין את כפיהם, ונראה מזה, שבשמח"ת כשקורין את הפרשה הוא כאילו מרע"ה עומד ומברך את ישראל, וכבר דברנו בזה:

236

רל״זשנת תר"פ שמ"ע

237

רל״חאך לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, ודעת רש"י סוכה (מ"ח) ותוס' פסחים (ע"א.) שקו"ח יום השמיני שהוא עיקר שחייב בשמחה, ונראה שמ"מ באשר קרא אתי ללילה, ונלמד היום מהלילה, הלילה נחשבת יותר כבש"ס זבחים (פ"ט.) שיסוד אין כתיב באשם להדיא אלא שנלמוד ממקום אחר נחשב חטאת דכתיב בי' יסוד להדיא, מעלה על האשם, כן נמי בשמחה של יום דלא כתיב בהדיא נחשבת שמחת הלילה מעלה נגד שמחת היום, ובטעמו של דבר י"ל, היות ידוע דשמ"ע רומז לכנס"י דיתבא עם מלכא בלחודוי, וישראל זכו לכך מחמת חיבוב מצות ירחא שביעאה, והנה כתיב אשת חיל עטרת בעלה, ובמדרש שזהו שנאמר באברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, והנה ידוע מדת הלילה ומדת היום, שמדת הלילה היא כנס"י, ולעומתה ישראל מבטלין את דעתם לדעת התורה, וביטול הדעת הוא בחי' לילה, היינו שלא להשגיח על שכלו והבנתו אלא להיות נכנע לדעת התורה, ובשביל זה זוכין שאפי' בזמן שאין השכל מאיר, להיות נמשך מעצמו אחר השי"ת, וכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי', וע"כ בשמ"ע שישראל זוכין לכל אלה, הלילה שהוא מדת כנס"י משובח וכתיב בו שמחה להדיא:

238

רל״טבפייט מערבית ותר לסוכה עוצרים, לישב בבתים ובחצרים, ועוד שם, מחיל אל חיל הולכים, נסעו מסוכה ולשמוח בשמיני נמלכים, משמע שיש ענין בישיבת הבתים ועצה טובה, ולכאורה אינו מובן:

239

ר״מונראה דהנה בזוה"ק הקשה מאחר שיש מעלה באכילת מצה למה בשבועות שהוא יום נכבד ביותר למה לא נצטוינו לאכול מצה, ותירץ כמשל חולה שעמד מחליו תחילה נזקק למאכלים דקים לרגלי חלישותו וכאשר ישוב לאיתנו יכול לאכול כל מה דבעי, כן פסח שהוא זמן יצי"מ עדיין חלושים ונזקקים למצה, משא"כ בשבועות עכ"ד, ועדיין יש לדקדק התינח שאינם נזקקים למצה, אבל מ"מ למה היו שתי לחם דווקא חמץ:

240

רמ״אונראה דהנה מצה נקראת מיכלא דמהימנותא, והיינו שמחזקת האמונה בלב ישראל, אך אמונה שייכת רק בדבר שאינו רואה בעיניו ואינו יודע בעצמו והוא מאמין למה שנאמר לו, אבל אחר שבעיניו רואה שוב לא שייך לקרותו אמונה, וכמו שדקדק במדרש שמות פרשה כ"ג במ"ש בקי"ס שבשכר האמונה זכו למה שזכו הלוא היו רואין כל אותן הנסים ולא הי' להם להאמין, ותירץ שהכוונה על אמונת האבות, ומ"מ יוצא לנו מדברי המדרש שאחר ראית הנסים שוב אין לקרותו בשם אמונה, וע"כ כשיצאו ישראל ממצרים שעוד לא פסקה זוהמתן, ועוד היו כחות הרעים של מצרים רודפין אחריהם עד קריעת י"ס, עדיין לא הי' נחשב שמאיר הכל לנגד עיניהם, וכתיב ואת עירום וערי', ושייך לקרותו בשם אמונה, וכמ"ש וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, שאז הי' נחשב זה לרבותא, אבל בעת מ"ת דכתיב וכל העם רואים, אין ענין כזה נחשב לרבותא כלל, ונקל הי' להם לעשות כהנה וכהנה, וע"כ מצה שהיא מיכלא דמהימנותא אין לה ענין אלא בפסח זמן יצי"מ, אבל שבועות אין לו ענין למצה, אדרבה, זה הי' לגרעון, שהי' מראה שעדיין צריכין לחיזוק אמונה, וע"כ לכוונה זו נצטוינו להקריב שתי לחם חמץ להורות שזכו למעלה נכבדת שאין שייך עוד לקרותה אמונה:

241

רמ״בוהנה סוכה נמי נקראת צלא דמהימנותא, והענין שאחר שיצאו ישראל מיוהכ"פ ונתכפרו להם העוונות כדמיון יצי"מ, ועדייין כחות החיצונים רודפין אחריהם, ועוד יש מסך המבדיל, וישראל עודם מתפללין הושענא, ע"כ עדיין נצרכין לחיזוק אמונה, ע"כ נזקקין לצלא דמהימנותא, ובשמ"ע דאז ישראל יתבין עם מלכא בלחודוי, ונסתלק מסך המבדיל, וישראל זוכין לראות ולהרגיש הקדושה בלי מסך מבדיל, שוב אין שייך לקרותו אמונה, וע"כ אין נזקקין לסוכה, וכמו דבשבועות ששתי הלחם הם דווקא חמץ להורות ענין נכבד זה, כן הוא בשמ"ע בענין הסוכה:

242

רמ״גולפי האמור י"ל דהיינו טעמא דלדידן מיתב יתבינן, כי בגלות שנחשכה כל עין מראות ואתפשטא מסאבותא בעלמא, שוב תכון הסוכה צלא דמהימנותא גם בשמ"ע, כי כל היכי שיש מקום לומר שעושין מפני ספק שביעי, שוב אינו נחשב גרעון ופגם בכבוד שמ"ע:

243

רמ״דובדברים אלו הבנתי מאמר כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאמר בקיצור הלשון, מה יפים הם דברי חז"ל שצרפו סוכה לשמ"ע עכ"ד, ולפי דברינו הדברים מבוארים:

244

רמ״היש להתבונן בענין תפלת גשם בשמ"ע, וטל בפסח, אף כי הוא לפי צורך הזמן, מ"מ אי אפשר שלא יהי' בזה ענין פנימי, דמש"ה נסדרו הזמנים באופן זה ולא להיפוך, ונראה דהנה בש"ס תענית (ד'.) א"ר ברכי' אף כנס"י שאלו שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן שנא' ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו א"ל הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהי' לך כדבר המתבקש לעולם שנא' אהי' כטל לישראל, וברש"י פעמים שאינו מתבקש, שהוא סימן קללה בקיץ, דבר המתבקש לעולם, טל אפי' בימות החמה, ע"כ:

245

רמ״וונראה דמהות החילוק בין גשם לטל שזה מתבקש לעולם, וזה לפעמים אינו מתבקש, כי טל באשר בא בלי הרגש ובלי ראות הוא כענין דבר סתר, ואין כח בהמקטריגים לעמוד בפניו, כענין בית הסתרים אינו מקבל טומאה, וע"כ טל לא מיעצר לעולם, כי כל הצמצום בא מכח המונע, וכל ענין מניעה הוא מצד הקטרוג, וטל שהוא כענין בה"ס שאין בו קטרוג, ע"כ אינה שולטת בו מדת הצמצום ולא מיעצר לעולם, אך גשם שהוא דבר הנרגש ונראה, בא בצמצום ומורידן במדה, כבמדרש שנאמר כי יגרע נטפי מים, וידוע שזהו מדת הצמצום, וזה שבש"ס שנקרא גבורות הגשמים מפני שיורדין בגבורה, וע"כ מה"ט גופי' משונה מהות זה מזה, שזה מחמת שאין בו מדת הצמצום מתבקש לעולם, וזה מחמת שיש בו מדת הצמצום ע"כ פעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, וזהו שכנס"י שאלו שלא כהוגן, שגשם שבא במדת הצמצום אם ח"ו אינם ראויין בהכרח שיורדין באופן שלא יהי' בהם תועלת, וכבש"ס ר"ה (י"ז:) עתים לטובה עתים לרעה, ושוב שורה בהן דבר שהוא להיפוך ח"ו, כטעם הזוה"ק בפסוק ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, מחמת שע"י מנין מסתלקת הברכה ושורה במקומה נגף ח"ו, וע"כ בקיץ הוא סימן קללה ח"ו, אבל טל שאין בו מדת הצמצום ולא מיעצר לעולם, ע"כ לעולם הוא מתבקש:

246

רמ״זויש לומר שזה עצמו הוא ענין שינוי הזמנים, שבפסח עדיין ישראל צריכין לימי ספירה כדי שתופסק זוהמתן, ע"כ אין אז זמן גשמים שיורדין בגבורה, אלא זמן טל שאין בו מדת הצמצום אלא חסד בזמן החסד, אך בשמ"ע אחר עבור עבודת ירחא שביעאה, וישראל יתבין עם מלכא בלחודוי, ושוב אין חשש מקטריגים, ע"כ הוא זמן תפלת הגשם:

247

רמ״חביום השמיני עצרת תהי' לכם, ובזוה"ק לכם דייקא, נראה דהנה במדרש אחת היא יונתי תמתי תאומתי מה תאומים אם חש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש כך כתיב עמו אנכי בצרה, ובודאי ה"ה להיפוך כשיש שמחה בשמים בדין הוא שישראל יהיו מרגישין, אבל כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ, ויש מסך מבדיל המונע את ההרגש, אך המצוה שבכל רגל כגון פסח מצה וכו' היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ובאמצעות המצוה נפשות ישראל דבוקין בשמים, וזהו שבזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח מזמנין לז' יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב כו', וע"כ שוב מרגישין ישראל את השמחה שבשמים, וזהו ענין מצות שמחת יו"ט, ומ"מ באשר שההרגש בא באמצעות מצות מעשיות שהם בעוה"ז, שוב יש קצת תועלת גם לכל עולם המעשה, ואפי' כללות מין אנושי שכולם טבועים בחותמו של אדה"ר, וממוצא הדברים ששבועות ושמ"ע שאין בהם מצוה פרטית בעשי', אלא במקדש לבד הקרבת הקרבנות אני לדודי ודודי לי, שוב אין לאוה"ע שום ניד אחיזה ותועלת, וזהו שבזוה"ק דיתיב עם מלכא בלחודוי, וע"כ עצרת תהי' לכם דייקא:

248

רמ״טונראה דבאמצעות שמ"ע שהוא לשון קליטה נקלטין כל עבודות ר"ה יוהכ"פ וסוכות, לאוצר, מקום שאין שיך שם מגע נכרי, וזה מרומז שבפ' אמור אין בין סוכות לשמ"ע הפסק פרשה, וזה ענין הקפות של שמ"ע בס"ת מעין מאמר הכתוב זכרי' (ב' ט') ואני אהי' לה חומת אש סביב, כי אורייתא וקב"ה כולא חד:

249

ר״נונראה עוד לומר כי בסוכות שכל העולם נידון על המים, מ"מ היות כל ההשפעות יורדין דו פרצופין רוחניות וגשמיות, ואף שבגשמיות נוטלין גם אוה"ע, וזהו שבעים פרים שמקריבין על שבעים אומות, מ"מ ברוחניות הולכת לישראל לבדם, וזהו הפירוש נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, והכוונה לכם היינו רוחניות ההשפעה, דבגשמיות מתברכין גם כל האומות ולא לכם דייקא, אבל בשמ"ע אף גשמיות ההשפעה לכם דייקא ולא לאוה"ע, וע"כ שמחת שמ"ע איננה נכתבת בתורה שבכתב, שיש גם לאומה"ע אחיזה בה, שהרי נכתבה על האבנים בהר גריזים, ונכתב כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, אלא בתורה שבע"פ נדרשת מוהיית אך שמח שבסוכות, ובה אין לאומה"ע שום אחיזה, כמ"ש בעל קרבן העדה שלכך נקראת מסכת מלשון מסך המבדיל בפני אומה"ע, וע"כ היא לכם דייקא בלחודייכו:

250

רנ״אשמח"ת

251

רנ״בבירושלמי ובמדרש בענין שני יו"ט של גליות כסבור הייתי שאני מקבל שכר על שתיהן ואיני מקבל שכר אלא על אחת, והפירוש שהקדושה נתחלקת לשני הימים, ונראה דהנה בזוה"ק פ' אמור (צ"ג:) דיו"ט מאיר בו מאור שנברא ביום ראשון דכתיב בי' כי טוב, אך הלוא הוא נגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו בו לטנופי דהאי עלמא, והתירוץ לזה הוא דקדושת יו"ט בעצמה, מבדלת בפני הרשעים, וזהו הקידוש בכניסתה והבדלה ביציאתה, והנה בגלות דאסגי מסאבותא בעלמא והתפשטו החיצונים לגבול הקדושה, עדיין יש לחוש מפני הרשעים כנ"ל ע"ז תקנו חכמים שני יו"ט של גליות, היינו ששוב יהי' אור ההוא גנוז בשני ימים ואיננו נגלה אם בזה או בזה הוא, וע"כ בהכרח שתקנו באופן זה, שלא יהי' מקבל שכר אלא על אחת, וע"כ נשאר גנוז, אבל אי הי' מקבלין שכר על שתיהן, שוב לא הי' גנוז, שהרי כל אחד בודאי יש בו מהאור ההוא, ומה הועילו בתקנתם:

252

רנ״גבפייט גואלם חזר בכל אמים, ומצאם כולם בעלי מומים, הפיל חבלים לו בנעימים, אף חובב עמים, ונראה דהנה מה שפתח השי"ת לבני עשו ולבני ישמעאל שיקבלו את התורה פירש"י שזהו הזכרת זכות לישראל, והיינו שיתרון האור מן החושך, ומזה שהם לא רצו לקבלה נתראה יתרון הכשר ישראל שקבלוה בשמחה, ומ"מ יש להבין שלכאורה נראה מיעוט כבוד ישראל במה שפתח לבני עשו וישמעאל כאלו אם היו רוצים הי' השי"ת מסתפק בהם ח"ו:

253

רנ״דונראה דהנה יש לדקדק בלשון שפתח להם כתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שהוא לשון התגלות אור ולא לשון פתיחה והרחיק עליהם, ומשמע שאיננו דיבור אלא שהי' מגלה לפניהם אור הצפון בתורה, ומי שיש לו מוח בקדקדו הי' צריך להתרגש ולהתפעל ולהשתוקק אלי', אך מי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה הסיבו פניהם ממנה, למשל מי שעיניו טריטות אינו יכול להסתכל באור השמש והא כמסתיר פניו ממנה, כן נמי הם לפי גסות רוחם הי' נדמה לפניהם כהר גבוה וקשה וכמשא כבד יכבד מהם, א"כ זה עצמו הי' בחינה טובה מי הוא שמהותו ראוי' לתורה, שישראל שהם ממעטין עצמם ונכנעים הם מטים שכמם לסבול עול תורה, ואינו נחשב להם לעול ואונס, אלא אדרבה אהבה ורצון ושמחה, וכבר אמרנו רמז שרמזו חכז"ל באמרם פקחות שבהן אומרות מפותות אין להם צער, אבל עשו וישמעאל גסות הרוח שבהם לא נתנם להטות שכם לסבול, וע"כ מעט וניצוץ טוב שהי' בהם מתולדה נפרד מהם ונדבק באור הזריחה, כי החלק נדבק בהכלל כטבע אש הנמשך למעלה ונשארו ריק מכל טוב:

254

רנ״הומעתה מובן שאין כאן חשש הסתפקות בהם ח"ו, אלא אדרבה לגלות מהותם גסות רוחם וזדון לבם, ולשאוב מהם את מעט הטוב שהי' בהם מתולדה, וזהו הענין שבזוה"ק פ' בלק מהמתנות שנתנו כולם לישראל שהפירוש מעט טוב שהי' בהם מתולדה, וכל זה גרמה להם גסות הרוח שהיתה בהם, ע"כ יסד הפייטן שמצאם כולם בע"מ, כאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בעל מום הוא:

255

רנ״ובמדרש פינחס ביום השמיני עצרת תהי' לכם זש"ה יספת לגוי ה' אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבון העולם היספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך וכו' אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל וכו', עוד שם במדרש זש"ה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה אתה מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך ע' פרים על ע' אומות אמרו ישראל רבון העולמים הרי אנו מקריבין עליהם ע' פרים והיו צריכים לאהוב אותנו והם שונאין אותנו שנא' תחת אהבתי ישטנוני, לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמיכם ביום השמיני עצרת תהי' לכם, משמע שיש תרעומות כפולה על האומות, שאם לא עשו לא רעות ולא טובות הי' די תרעומות עליהם שאינם גומלים טובה, אלא עוד עשו להיפוך, שע"י השלוה עצמה שהוספת להם הרעו עוד יותר, וזה שאמר לא דיין שלא כבדוך אלא הכעיסוך, וכן תחת אהבתי שהי' להם לאהוב אותנו והם עשו עוד להיפוך וישטנוני, א"כ שתי רעות עשו, שבמקום שהי' להם להטיב הרעו עוד יותר, לפיכך עצרת תהי' לכם:

256

רנ״זוהענין יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבהשפעה הבאה מן השי"ת, לבד עצם השפעה עוד יש בה מעלה יתירה שבאמצעותה יש חיבור ודביקות להנבראים בהבורא ית"ש, כדביקות המקבל מהנותן באמצעות המתנה, וישראל להוטין יותר אחר הדביקות מאשר לעצם ההשפעה עכת"ד, ובזה פרשתי מאמרם ז"ל בוא וראה מדותיו של הקב"ה קילל את הנחש מזונותיו עמו עולה לגג מזונותיו עמו, ויש להבין א"כ מה קללה היא זו שאין חסר לו מאומה, והרה"ק ר"י מווארקא זצללה"ה הגיד שהקללה היא שנדחה עד שלא יהי' לו חסרון שעי"ז יבוא לבקש אוכל מהשי"ת עכ"ד, ויש להוסיף עוד ולמר שבכל מיני צמחים, יש כח עליון לצמוח ולהתגדל, כאמרם ז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך המכה אותו ואומר לו גדל, וע"כ באמצעות המאכל הצומח או החי, יש להאוכל חיבור בצד מה בכח עליון, אבל להנחש ניתן מאכלו עפר שאין בו ענין הצמיחה אלא דומם שאין בו כח עליון, וע"כ הרי נדחה מדביקות בכח עליון באמצעות המאכל, והוא היפוך לגמרי מישראל שאינם להוטים א"א להחיבור שבאמצעות השפעה, והנחש אין בו שום חיבור באמצעות מזונותיו:

257

רנ״חוהנה האומה"ע הרשעים שמשורש נחש מוצאם אף שמזונותיהם ממאכלים שיש בהם כח עליון, מ"מ הם אינם רוצים בחיבור הזה אלא לתאוה יבקש נפרד, וע"כ במקום החיבור שורה כח רע המפריד, כעין שבזוה"ק בפסוק ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, שמנין מסלק את הברכה, ובמקום הברכה שורה דבר היפוך ברכה, והוא הנגף רח"ל, כן נמי בענין השפעה שיש בהם כח המחבר, ואומה"ע שלתאוה יבקש נפרד אינם רוצים החיבור ומסלקים אותו, שורה במקומו בהשפעותיהם כח מפריד:

258

רנ״טומעתה מובן הענין לא דיין שלא כבדוך אלא הכעיסוך שבמקום שהיתה השפעה צריכה לעשות בהם חיבור יותר והי' להם לכבדך, נעשה בהם להיפוך שגרם פירוד והכעיסוך, וע"כ תחת אהבתי שאנו ממשיכין להם השפעות הי' להם להתעורר ולהתחבר בהשי"ת ובישראל, עושים לגמרי להיפוך שנעשים נפרדים ביותר וישטנונו, לפיכך אמר הקב"ה הקריבו על עצמיכם לבד ולא עליהם שלא תגרמו פירוד ושנאה עוד יותר:

259

ר״סורצון שוכני סנה, ויש להבין דלכאורה יותר כבוד ותהלה להשי"ת לתארהו יושב שמים, ולמה בחר כאן לתארהו שוכני סנה:

260

רס״אונראה דהנה במדרש שמות מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, וכפל לשון שפלים וירודים, שפלים בעצמם כמ"ש ואת ערום וערי', והיינו שלא הרגישו בעציים שום מעלה וחיזוק הנפש, וירודים בשעבוד למצרים, אך גם זה הי' לטובה שע"כ נקל הי' להם להטות שכמם להיות נכנעים להשי"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב ולקחתם אגודת אזוב שישראל במצרים לא היתה להם שום מעלה אלא מדת הכנעה, ונצטוו שההכנעה שהיתה להם לפרעה ולמצרים יגביהו אותה להשי"ת, וזהו ולקחתם לשון הגבהה, כמ"ש בלולב ולקחתם שפירושו הגבהה, כאמרם וו"ל מדאגביה נפיק בי', ואגודת אזוב היא הכנעה כברש"י שאזוב מורה על הכנעה עכ"ד, ומחמת זה עצמו שרה עליהם שם ה' ונעשו מעון לשכינה כמ"ש אני את דכא אעפ"י שאינם ראוים, למעלה מכל טעם, וזהו רצון שלמעלה מן הטעם, וזהו ורצון שוכני סנה, שהרצון שוכן על אותם שהיו שפלים וירודים כסנה:

261

רס״בוהנה ביוסף הצדיק כבר הגדנו במ"ש וינס ויצא החוצה, היינו למעלה מן הטעם שארורה זו הראתה לו באצטגנינות, ובודאי גם הוא בעצמו ידע מה שידעה, ומ"מ לא השגיח על שום דבר למעלה מן הטעם, אלא ברצון פשוט לא להטות ימין ושמאל מדרך התורה המסורה לו מיעקב אע"ה ע"כ זכה לארצו נמי רצון השי"ת למעלה מן הטעם, וזהו רצון שוכני סנה:

262

רס״גשנת תרפ"א ליל שמ"ע

263

רס״דבזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב ואתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה וכו', ויש להתבונן שמ"ע דאין בו ז' מיני אילין במה מזמנין לי':

264

רס״הונראה דהנה ענין דיו"ט צריך הזמנה, כי ביו"ט מאיר מאור שנברא ביום הראשון, כדמשמע בזוה"ק ח"ג (צ"ג.), אך יש להבין הלא אור ההוא נגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו באור ההוא, וכבר פרשנו שאור ההוא אהבת חסד, שלא ישתמשו הרשעים באהבה זו לטנופי דהאי עלמא, וא"כ גם במועדים שמאיר מאור ההוא נמי יש לחוש שלא ישתמשו הרשעים באור הזה, ונראה שמצות היום היא לבוש לאור ההוא, פסח נטמן האור במצה, ובסוכות בד' מיני, וי"ל דזהו הענין שבזוה"ק שמזמנין להמועד במצוה שבו, הוא כענין שמזמין לבוש שיתלבש בו אור ההוא:

265

רס״ווהנה ז' יומין דפסח ודסוכות שמספר ז' הוא לעומת שבעת ימי בראשית, וכמו שאז נגנז האור, כן במועדים שהם במספר ז' צריכין ללבוש, באשר עדיין שכיחין כחות חיצונים ויש חשש שלא ימשכו מאור ההוא לחיצונית, אך שמ"ע שהוא אחד רוכב על שבעה כבזוה"ק (רפ"ג.) הנ"ל, והוא למעלה משבעת ימי הבנין, ובזוה"ק ח"א (ס"ד.) מאי עצרת כתרגומו כנישו כל מה דכנישו מאינון ברכאן עלאין לא ינקין מיני' עמין אחרנין בר ישראל בלחודייהו ובג"כ כתיב עצרת תהי' לכם, לכם ולא לשאר עמין לכם ולא לשאר ממנן וכו' לבתר יתיב מלכא עם רחימוי לההיא סעודתא עלאה מכל עדונין דעלמא ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא שאיל לי' כל צרכוי ויהיב לי' ואחדי מלכא עם רחימוי בלחודוהי ולא אתערבין אחרנין בינייהו עכ"ל, וא"כ אין שום חשש מכחות החיצונים, וע"כ אור שנברא ביום הראשון המאיר ביום הזה אינו נצרך ללבוש מצוה:

266

רס״זולפי האמור יתפרשו לנו דברי הש"ס ריש יומא דמקשי בהא דמצריך פרישת שבעה ליום אחד דהיינו יוהכ"פ ואימא שמיני [עצרת] דפרישת שבעה ליום אחד הוא וכו' רב אשי אמר מי איכא מידי דעקר רגל לא בעי פרישה טפל דידי' בעי פרישה, ואפי' למ"ד שמיני רגל בפ"ע הוא הנ"מ לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג, ומעודי הי' קשה לי מה חזית דאזלת בתר דבר אחד דהיינו תשלומים לחשוב אותו טפל לחג ולא אזלת בתר ששה דברים דהיינו פז"ר קש"ב לחשבו רגל בפ"ע:

267

רס״חאך י"ל דהנה מצות ולא יראו פני ריקם יש להבין למה זה דווקא בחג ולא בשאר ימות השנה כשבא לעזרה, ולפי דרכינו הנ"ל י"ל דביו"ט דכתיב יראה יראה ודרשינן כשם שבא לראות כך בא ליראות, וזוכה כל אדם למעלה יתירה מאור שנברא ביום ראשון המתוקן לצדיקים לעת"ל, שיש חשש הנ"ל שלא ישתמשו בו חלקי הרע, שעדיין יש להם אחיזה בו, וימשכהו לאהבות חיצונות, לזה בא הקרבן ראי' להיות לבוש לאור הזה, וכענין שכתב הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, שאם בא לאדם התעוררות אהבת ה' יניחנו בחפץ של מצוה עכת"ד, ובודאי מה"ט הוא שלא ימשכו מאהבה ההיא אהבות חיצונות, ויש לו שמירה בחפץ של מצוה, כך י"ל במצות ולא יראו פני ריקם, ויש רמז לזה בלשון ריקם שהוא שם נרדף לכחות חיצונים שהם ניעור וריק, ואין בהם אלא מה שאליהם יגונב תמצית מסטרא דקדושה, וכמ"ש שופטים (ט' ד') אנשים ריקים ופוחזים, שמואל ב' (ואו כ') כהגלות נגלות אחד הרקים, וי"ל דמש"ה שמ"ע אין בו קרבן ראי' בפ"ע אלא תשלומין דראשון, כי שמ"ע מצד עצמו הוא משומר משום אחיזה מכחות חיצונים, והוא רמז ימים דכתיב בהם ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ע"כ א"צ ללבוש הקרבן:

268

רס״טוהנה ענין הפרישה לכה"ג ביוהכ"פ נראה שהיא שמירה יתירה שיהי' נפרד מכלל העולם להיות טמון במקדש, כי כל כחות החיצונים מתאמצים ומתנקשים מאד לאחוז בו, וכמ"ש התויו"ט בהא דנחשב לנס שלא אירע קרי לכ"ג ביוהכ"פ, וזה הי' הקושיא ואימא שמיני, היינו לגודל מעלת היום יהי' זקוק לפרישת שבעה לשמירה, וע"ז משני דלענין תשלומין תשלומין דראשון הואי, ואין בו מצות קרבן ראי' בפ"ע, ומטעם הנ"ל שאיננו נזקק לשמירה וכנ"ל, ע"כ א"צ נמי פרישת שבעה:

269

ר״עומעתה שוב לא קשה מה חזית דסמכת אהאי סמוך אהא דפז"ר קש"ב, שהרי מפז"ר קש"ב אין שום ראי' שיהי' נצרך לשמירה כלל, ומהא שאין בו קרבן ראי' אלא תשלומין דראשון הוא ראי' מפורשת שאין נצרך לשמירה, ע"כ סמך אהא:

270

רע״אוהיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, ודעת רש"י סוכה (מ"ח.) ותוס' פסחים (ע"א.) דכ"ש ביום ודעת רש"י פסחים שם ותוס' סוכה (מ"ב.) דדווקא בלילה אבל לא ביום, וזה צריך טעם, וגם סתירת רש"י וסתירת התוס' לא דבר ריק הוא ויש להתבונן בו:

271

רע״בונראה דהנה לשון והיית מורה על הבטחה שכך תהי', וכמ"ש בפרשת מילה אני הנה בריתי אתך "והיית" לאב המון גוים, וכן "והיית" נקי מאלתי, "והיית" לקהל עמים, "והיית" קרוב אלי, וכן הרבה פעמים בתנ"ך שכולם אינם לשון ציווי, אלא שכך יהי' ממילא, וטעם הבטחה זו י"ל עפ"י דברי המדרש בפסוק אחת היא יונתי תמתי כמו תאומתי מה תאומים אם כואב ראשו של אחד מהם חבירו מרגיש כך כתיב עמו אנכי בצרה, וכבר הגדנו דכך הוא להיפוך שכאשר יש שמחה בשמים כמ"ש ישמח ה' במעשיו, צריכין ישראל להרגיש ולהתעורר בשמחה, אך בעוד האבן גדולה על פי הבאר היא מונעת את ההרגשה, ועתה בשמ"ע אחר ר"ה ויוהכ"פ וסוכות בהכרח שהלב נשאר נקי, ובאשר שמיני הוא רמז לימות המשיח, שאז תהי' השמחה שלימה למעלה, וישמח ה' במעשיו, בודאי בשמ"ע יש ג"כ קצת עכ"פ מזו השמחה למעלה, וא"כ ממילא צריכין ישראל להרגיש ולהתעורר בשמחה, וזהו ההבטחה והיית אך שמח:

272

רע״גוהנה כתיב תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך, וכבר פרשנו דבודאי איש העומד לפני המלך פנים בפנים אי אפשר שיהי' אז בשמחה כי יראת המלך והגבהת נפשו מהסברת פניו הם למעלה מהשמחה, ושמחה מזה שייכת קודם עמדו לפני המלך בעת שמובילין אותו לחצר המלך, וזה תובלנה בשמחות וגיל, היינו ההובלה תהי' בשמחות וגיל, אבל אחר שתבאנה בהיכל מלך אין כתיב עוד שמחה:

273

רע״דוהנה ידוע שיום שמ"ע הוא התכלית מכל ימים הנוראים, וכלשון הזוה"ק ח"א (ס"ד.) לבתר יתיב מלכא עם רחימוי וכו' ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא וכו' ואחדי מלכא עם רחימוי בלחודוהי, ע"כ אין שייכת אז שמחה, אלא בליל השמיני שעדיין איננו עם מלכא, אלא שצריך לצייר בנפשו שלמחר יעמוד לפני מלכא באופן הנ"ל, אז הא כעין תובלנה בשמחות וגיל כנ"ל:

274

רע״הולפי זה יש לפרש הסתירה מפסחים לסוכה ברש"י ובתוס' שאלו ואלו דא"ח, דבודאי לאו כל אפין שוין, וזה שביום יהי' כאלו עומד ממש לפני המלך עד שתעתק ממנו השמחה, הוא רק להשרידים אשר ה' קורא, אבל לאנשים הנמוכים כמונו בוודאי דיינו שתהי' השמחה ברגש הנפש מאד, ע"כ להשרידים השמחה רק בליל שמיני אבל לא ביום, ולאשר אינם זוכים כמוהם השמחה נמי ביום, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

275

רע״ויום שמ"ע

276

רע״זעשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, נראה לפרש דהנה כתיב אחות לנו קטנה, ויש לפרש שישראל נקראו אחות שתעודתם לאחית את כל באי העולם להשי"ת, וכבמדרש שדורש על אברהם שאיחה את כל באי עולם כזה שמאחה את הקרע, וכן לומר לפי הדרשות דקאי על ישראל, קטנה שהיא מקטנת עצמה מכל האומות כפירש"י שם כמ"ש לא מרובכם וגו' שהם מקטינים את עצמם:

277

רע״חוהנה ישראל בסיכות שהיו מקריבין פרים עבור האומות הכוונה לקרב את חלקי הטוב מהם להחזירם להקדושה, וכמ"ש לעתיד שהאומות יעלו לחוג את חג הסוכות, אז ישראל נקראו ביחוד בשם אחות, לאחות את כל באי העולם, ובשמ"ע זוכין עוד להקרא בשם קטנה שמקטינין א"ע לפני השי"ת מדת יעקב מלשון עקב וכמ"ש יעקב בנה הקטן שהי' מקטין א"ע, כי כל מי שהוא יותר במעלה ומשיג יותר הוא יודע בייתר שעדיין הוא בחי' קטן ועדיין לא עשה כלום, וכמו שאמר מרע"ה אתה החילות להראות את עבדך, שאחר כל הגדולות והנסים והנפלאות שעשה והוריד את התורה מן השמים הי' חושב את הכל להתחלה בעלמא, וכן ישראל אחר שעברו ר"ה ויוהכ"פ וסוכות שזכו למה שנאמר הביאני המלך חדריו, ולילב ומיניו שרומזין לד' אותיות הוי', אז מרגישין שעדיין לא עשו כלום, ומקטינין א"ע ומקבלים על עצמם להבא עול תורה ועול מצות שיעורין כסדרן, וע"כ אז הוא זמן שמחת תורה, וכמו שהגיד כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמחת תורה היא על להבא, כי נתינת התורה לישראל היא מחמת מדה זו, כמ"ש מהר"ל הטעם שהם עלולים ביותר, וע"כ בזוה"ק שיעקב הוא רישא לחדוותא, וע"כ לעומת מדתם זו נאמר להם עשו לי סעודה קטנה, לעומת שהם מקטינים א"ע, וכדי שאהנה מכם דווקא ולא מהסעודה, כי הסעודה היא בחי' לבוש, ומחמת שהם מקטינים א"ע מתדבקים בהשי"ת בלי לבוש, כי אז הוא זמן היחוד, וכמו שרמזו ז"ל הוא בבגדו וכו':

278

רע״טבפייט של תפילת גשם, זכור טעון מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים, ויש להתבונן מהו שאמר יחד לב וגל אבן מפי באר מים, איזה יחוד לב הי' שם, ועוד מה דסמיך לי' כנאבק לו שר וגו', דמשמע ששניהם היו בפעם אחת, והלא זה הי' תיכף בהליכתו לבית לבן עוד טרם בואו העיר, וזה הי' אחר חזירתו על יד מעבר יבוק וביניהם עשרים שנה:

279

ר״פונראה דהנה יעקב כלול הוי מכל צד, וע"כ הי' צריך צירוף בכפלים עשו ולבן, עשו מקו השמאל, ולבן מצד ימין, ובמג"ע שהלך עשו להתחתן בישמעאל כדי לבוא עליו משני צדדין הוא בחי' שור משמאל וישמעאל בחי' חמור מימין, אך יעקב גבר על כולם וזה ששלח לעשו ויהי לי שור וחמור כלומר לי הם שהכנעתים לקדושה:

280

רפ״אונראה שזה הי' הענין שנזדמנה לו באר בשדה, כמ"ש והנה שם שלשה עדרי צאן וגו' והאבן גדולה ע"פ הבאר וגו' וגללו את האבן מעל פי הבאר, דבמדרש והנה באר בשדה זה בהכנ"ם, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה קרואים וכו', והאבן הגדולה זה יצה"ר, ונאספו שמה כל העדרים זה הציבור, וגללו את האבן שמשם היו שומעים את התורה וכו', וכל זה רמז לו מה שעליו מוטל לעשות, שהוא בעצמו כלול דוגמת השלשה קרואים שהם לעומת כהנים לוים וישראל, שלשת האבות, והאבן גדולה זה יצה"ר האוטם את הלב מכל צד הן מימין והן משמאל, וע"כ נצרך שיתאספו שמה כל העדרים זה הציבור שיהיו כל הכחות יחדיו, והוא באשר הוא כלול מכולם עליו לבדו לגול את האבן מעל פי הבאר:

281

רפ״בוהנה זה הענין שיהי' בכח בו"ד להיות לבדו כלול מכל הכחות הן מימין והן משמאל, כמו כל הציבור יחד, זה איננו דבר נקל כי אם הוא במדה זו איננו באותו רגע במדה האחרת, וכבר הגדנו שזה רמז המדרש בראשית שלהי פרשה יוד א"ר אבא בו"ד בשעה שהוא עושה אסטאטיבא אינו נותן דונטיבא ובשעה שהוא נותן דונטיבא אינו עושה איסטאטיבא אבל הקב"ה עשה איסטאטיבא ונותן דונטיבא וישבות ויברך עיי"ש, ומ"מ יעקב כלול הוי מפני שהוא הי' בתכלית הביטול להשי"ת עד שלא הי' לו מדה ורצון בפ"ע, וכמו אבר היד שאין לו רצון עצמו ומדה מופרדת, אלא אל אשר יהי' שמה הרוח של האדם לעשות הוא עושה, כך הי' יעקב בטל להשי"ת בתכלית, ע"כ הי' יכול להיות כלול, והוא כענין מלאך שאיננו נפרד להיות לו רצון בפ"ע, וכמ"ש אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו, וע"כ מלאכים זה של אש וזה של מים, ולא עוד אלא מלאך אחד חציו אש וחציו מים, ואין המים מכבין את האש ואין האש מכלה המים, שהאש אין לו ענין לשרוף ולא המים לכבות אלא נמשך לרצון ה', וכאשר רצון ה' הוא שיהי' כך, מהותו כך, וזה שבזוה"ק שהי' יעקב כולא לשמא דקב"ה, אף דכל הצדיקים הם לשם ה', מ"מ רבותא דיעקב שלא היתה לו מהות מופרדת לעצמו לעשות לרצון ה', אלא כולא לשמא דה' ולא רצון של עצמו לכך, וע"כ הוא לבדו גלל את האבן מעל פי הבאר, מה שתמיד נצרך לזה כל הציבור שיש בהם כחות מתחלפין אלו במדת אהבה ואלו במדת היראה וכו', וזה שבפייט יחד לב וגל אבן מפי באר מים, שהי' נצרך לזה ההתאחדות הלב בכל בחינות, והוסיף לבאר איך הי' זה אפשר לבו"ד, אמר כנאבק לו שר בלול מאש וממים, וכף של כנאבק איננו מורה על הזמן אלא על מהותו שהרי נאבק לו שר בלול מאש וממים, ונצחו, זה מורה שיש לו מעלת ורבותא של המלאך שהוא בטל בתכלית להשי"ת עד שכלול הוי וכנ"ל:

282

רפ״גענין שעושין שמחת תורה בשמ"ע, י"ל דהנה במדרש תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק, שישראל ביוהכ"פ כאלו נעשו ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס לשמו, וזהו ועם נברא יהלל י"ק, ונראה שזה דוגמא לכלל בריאת עם ישראל דהיינו יצי"מ שבמדרש שהיו כעובר הנשמט ממעי בהמה, ואח"כ זכו לענני כבוד כמ"ש וה' הולך לפניהם יומם, וקריעת ים סוף שזכו להשגות גדולות וכמו שאמרו זה אלי ואנוהו, ודוגמא זו הוא יוהכ"פ ברי' חדשה, ואח"כ זוכין לסוכות דוגמת ענני כבוד, ולולב ומיניו רומזים לד' אותיות הוי' לעלה ולקלס לשמו יתברך, דוגמא לשירת הים:

283

רפ״דוהנה במדרש פ' בשלח בפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף ר' יהודה אומר יאמרו ישראל באותה שעה כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל ה' דברים, אחת לתת לנו ביזת מצרים שנית להרכיבנו על ענני כבוד, ג' לקרוע לנו את הים ד' להפרע לנו מן המצריים, ה' לומר לפניו שירה, עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים והרכבנו על ענני כבוד ויקרע לנו את הים ופרע מן המצריים ואמרנו שירה לפניו נחזור למצרים, אמר להם משה וכו' בבואו יפרעו את השטר שכך אמר לי הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה:

284

רפ״הוהדבר פלא היתכן שחפצו לשוב למצרים לעבודת פרך ולצרות רבות ורעות שהיו להם במצרים תמורת הבטחה טובה ליתן להם את א"י צבי היא לכל הארצות, וההפירוש הוא שידוע שישראל היו צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים, ואז הי' גמר התיקון, אבל באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה דלג הקב"ה על החשבונות לחשוב משנולד יצחק, ומ"מ לא הי' גמר התיקון וצריכין עוד מירוק, ודבר זה מתגלגל והולך עד ביאת הגואל ב"ב, וישראל הרגישו זה, ע"כ מאחר שנתחזקה מהותם ע"י חמשה דברים הנ"ל שוב ביכולתם להיות במצרים עד תום ארבע מאות שנה למען יהי' גמר התיקון, ולא יצטרכו בניהם אחריהם לסבול עוד צרות עד ביאת הגואל, והיו מתרצים לסבול גלות מצרים כדי לעשות גמר התיקון:

285

רפ״ווזה שהשיב להם מרע"ה בואו ופרעו את השטר דהיינו קבלת התורה, כלומר אף שהנם עתה במעלה הגדולה אינם יכולים לבטוח בעצמם להבא בלתי קבלת התורה מקדם, והטעם בפשיטות כי מחמת התורה שהיא עץ החיים בלתי שינוי, כך ישראל נעשו באופן זה שיהיו בלתי שינוי, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וע"כ אחר קבלת התורה אי אפשר לישראל לירד בשער הנ' דטומאה שלא יוכלו להרפא עוד, אבל בלי התורה, כמו מה שהי' מאז שכמעט קט היו נופלין בשער הני דטומאה, כן יש לחוש להבא:

286

רפ״זודוגמא זו י"ל שישראל אחר חג הסוכות שהוא דוגמת ישראל אחר קי"ס כנ"ל שחוזרין לעולם המעשה, נאמר להם בואו ופרעו את השטר, היינו לקבל ע"ע העסק בתורה בכל מאודם ובכל נפשם אז יוכלו לעמוד, וע"כ בשמ"ע זמן לקבלת התורה על להבא, וע"כ נמשכת ממנו השמחה עם התורה:

287

רפ״חויש להוסיף ולומר עפ"י דברי המדרש ויצא פרשה ע' רבי הונא בשם רב אידי אמר כתיב וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה', וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועולה בידם לפיכך שמחו, כן י"ל ענין שמח"ת כפי מסת שעלה ביד איש לקבל על עצמו להבא עול תורה בלב שלם באותה מדה מכשכשת בו השמחה:

288

רפ״טענין מה שלא נזכר בכתוב מפורש שמחה בשמ"ע אלא ברמז שנזכר בפרשת סוכות אך שמח דמרבינן מיני' יו"ט אחרון לשמחה, י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא בדברי המדרש פקודי שמרע"ה אמר עשינו מלאכת המשכן והותרנו, אמר לו הקב"ה לך ועשה בהם משכן לעדות, ופירש ועשה בהם דייקא, כי בזה שהביאו תוספת על הצורך בזה מונח עצם הרצון, שהרי ע"ז לא נצטוו, ע"כ תעשה המשכן מהתוספת דווקא:

289

ר״צובסגון זה י"ל בענין השמחה, שאם הי' כתיב מפורש לא ניכר כ"כ הרצון, ע"כ באה רק ברמז, וישראל המרגישין זה מתעוררין בשמחה עוד יותר, ואם לא הי' נזכר כלל אפי' ברמז הי' חשש שלא יאחזו בהשמחה כחות חיצונים, כי אחרית שמחה תוגה, אלא שמצות השמחה היא השמירה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, מה גם תורה שבע"פ היא עיקר השמירה, ע"כ בא רק ברמז בעלמא ובתורה שבע"פ:

290

רצ״אבזוה"ק שיעקב רישא לחדוותא, הענין י"ל כי שמ"ע היא כולל מכל האושפיזין ומכל האורות של כל החג, וכבר הגדנו שזה הטעם שהפייט מזכיר רינת בית השואבה במערבית שבשמחת תורה, ובתפילת גשם, רוגשים בסוף שבעה לציין במוסף מים, ניסוך מנסכים שלשת לוג מים, ואין לומר דכר' יהודא ס"ל דבלוג הי' מנסך כל שמונה שהרי הביא ג"כ שלשה לוגים, ושניהם יחד היינו שלשה לוגין ובכל שמונה הוא דלא כמאן, אך הפירוש דכל מעשה המצות שבכל החג האור שבכולם נקבץ ובא בשמ"ע, ואף שהמדות מחולקין הן וא"א לבו"ד לאחוז בשתיהם כאחד, כבר הגדנו שהעצה לזה היא להיות בטל לרצון השי"ת, עד שיהי' כמו אבר באדם שאין לו רצון בפ"ע, אלא כל מקום שיהי' רוח האדם כן עושה [וכמו שהארכנו בזה לעיל במאמר ד"ה בפייט של תפילת גשם טען מקלו וכו', ואין מהצורך לכפול הדברים] וזהו יעק"א שבזוה"ק שכולא לשמא דקב"ה הוה, וע"כ שמ"ע שאז הוא קיבוץ אורות של כולם אין זה אלא באמצעות יעקב שהוא הופיע במדתו בתוך לב וקרב איש ישראל, וזהו הפירוש יעקב הוא רישא לחדוותא:

291

רצ״במה שאנו עושין שמחת תורה ביו"ט שני של גליות, י"ל עפ"מ שהגדנו כבר שמחמת הגליות דאתפשטא מסאבותא בעלמא אין אנו בכח לקבל הארת היו"ט כמו שהיא בעצם טהרתה, ולצאת ממנו ליום חול, כי ביו"ט יש בו מאור שנברא יום הראשון שנגנז כדי שלא ישתמשו בו הרשעים, והמצות שביו"ט או מעלת היו"ט בעצמו הם שמירה בפני הרשעים שלא ישתמשו באור ההוא שמתפשט ביו"ט, אבל בצאת היו"ט ונשאר רשימו ממנו לימות החול שאז אין בו שמירה, ע"כ התקינו יו"ט שני, שזה יהי' לממוצע בין היו"ט לימי החול, אך לגודל בהירת יו"ט של שמ"ע גם יום זה שהוא לממוצע נזקק לשמירה, ע"ז אנו עושין אז שמחת תורה שאין שמירה מעולה ממנה, כאמרם ז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וזהו ענין הקפות שידוע שכל המקיפים הם שמירה, ובהקפות שעם הס"ת רומזים שהשמירה היא בתורה:

292

רצ״גשמח"ת

293

רצ״דבילקוט דבר אחר וזאת הברכה זאת וזאת הן וכבושיהן לפי שהוא מקנתרן בראשו של ענין מזי רעב ולחומי רשף לפיכך הוא אומר בסופו אשריך ישראל, נראה לפרש דהנה כתיב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, והגיד כ"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא, דהנה הברכות לעולם באין מהכנעה ושבירת הלב וכמ"ש מגביה שפלים עד מרום, ומטבע האדם כשהוא מתברך וזוכה למעלה עושר וכבוד נצמח מזה התנשאות, ע"ז אמר והשיגוך היינו שהברכות ישיגו אותך במקומך הראשון כמו עת הקדום בהכנעה ושבירת הלב עכ"ד, ובודאי אם האדם מתנשא ומשיג גיאות מהברכות, והברכות אינן משיגין מקומם הראוי, זה הוא סיבה לסילוק הברכות רח"ל, והנה הכנעה וכו' היא כלי להכיל את הברכות ולהיות להם קיום, וע"כ זה נקרא כבושיהן, היינו כלי להכיל הברכה כפירש"י שעל המדרש פ' תולדות:

294

רצ״הויש לומר שזהו הענין שמקנתרן בראשו כדי שישראל בעצמם ישברו לבם בקרבם בשמעם את הסכנה המרחפת על פניהם, ומחמת זה יהיו כלים להכיל את הברכות, לפיכך הוא אומר בסופו אשריך ישראל וסיפא דקרא מי כמוכה עם נושע בה', והוא מורה על נצחיות הברכות כמו שה' נצחי כך הישועה ממנו נצחית, וכ"ז מחמת שישראל ממעטין עצמם וזוכין לכבושיהן של הברכות, וע"כ הסיום אשריך ישראל הוא מחמת שמקנתרן בראשו:

295

רצ״וכהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, בזוה"ק ח"א (קמ"ח:) לויך ירננו מבעי לי' דהא ליואי אינון בדיחי מלכא וכו' אמר דוד בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, ויש להבין המשא ומתן שהי' בזה ומה יתרון לדוד אם החסידים ירננו במקום לוים:

296

רצ״זונראה דהנה כ' בברית מנוחה, שהכהן כשהי' מרגיש בעבודת הקרבן שהבעלים עדיין לא עשו תשובה שלימה הי' מרמז להלוי שבשירה שלו ילהיב לב הבעלים לתשובה, ובפשיטות אינו מובן שקרבן יחיד אינו טעון שירה, ומוכרח לומר שלאו בשירה של אותו הקרבן, אלא בשירת היום של קרבן ציבור מיירי, והשירה היתה מגביהה את לב ישראל ומחברת אותם לאביהם שבשמים, ואז ממילא מתעורר לבו לעשות תשובה, הא למה זה דומה לאיש חוטא למלך כשמקרבן אותו למלך בעוד אינו כדאי מחמת זה עצמו נכנע לבבו הערל, והנה מ"מ עדיין יש לחוש שמא ע"י הקירוב יגרום לו גיאות ועוד יגרע יותר, כיוצא בו אור שנברא ביום הראשון שנגז שלא ישתמשו בו הרשעים, וכמו שדברנו בה הרבה פעמים שזה האור הוא אהבה רבה שהרשעים לא יקחו אותו לאהבה חיצונית, וכענין זה יש חשש בהשירה, ונראה שזה מתוקן מחמת שהלום הם המשוררים שלוים הם מדת הדין מדת הצמצם, שהיתה במדה ובמשקל, שלא תגרום ח"ו דברים שאינם ראוים:

297

רצ״חולפי"ז יתפרש המשא ומתן שדוד ביקש וחסידיך ירננו, היינו שאהבת השיר תהא מתפשטת יותר מכפי הצמצום, עד שתהי' בכחה לעורר אפי' אותם הישנים בשנת אולת יותר מדי, ובהכרח שכחות הרעים ורוח הטומאה יעבור מן הארץ, וביקש שעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, ונתרצה לו השי"ת שכן יהי' לעתיד, ואז בהכרח שאפי' הפחות שבפחותים מישראל יעשה תשובה מחמת כח שירה זו:

298

רצ״טוהנה שמ"ע הוא רומז לעתיד, וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין, ע"כ מזכירין כתוב זה בהקפות:

299

ש׳בספרי ומראש הררי קדם מלמד שהררי יוסף קודמים להררי מקדש, והררי מקדש קודמים להררי ארץ ישראל, נראה לפרש דהנה מדת יוסף היא שמירת הברית, ומדת המקדש היא הכנעה, כמו שאנו אומרים בתפלה לעלות ולראת ולהשתחוות לפניך, והשתחואה בפישוט ידים ורגלים היא הכנעה, הרי שזה התכלית, ומדת א"י היא תשוקה אלקית, כי ארץ נקראת בשביל שרצתה לעשות רצון קונה, נמצא א"י היא רצון ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:

300

ש״אומעתה יובן הרמז של שלשה מיני הרים אלו, כי הרים הם לשון התרוממות, כבמדרש מטות בפסוק ולא ממדבר הרים, ושלשה מיני התרוממות בישראל, א) מחמת שמירת הברית שלא נמצא זה בכל העולם כי אם בישראל, ולזה רמז הררי יוסף, ב) מחמת שישראל מקטינים א"ע ומתבטלים לרצון אביהם שבשמים, שלא נמצא כמוהם בכל העולם, כמ"ש מהר"ל שאף שנמצא באומות ג"כ שומרי קצת מצוות הם רק אתם שהשכל מחייב ולא מצד התבטלות, וזה הרמז בגמ' דמא בן נתינה שמו, דמא מלשון מחשבה, בן נתינה בהשכל מחייבו ונותן כן במחשבתו עכ"ד, ג)מחמת שישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים כמ"ש אני לדודי ועלי תשוקתו, וזה שבספרי שהררי יוסף קודמים, שבלתי שמירת הברית איננו כלום, ואי אפשר להקטין עצמם לרצון השי"ת באמת, והררי מקדש קודמים להררי א"י שאי אפשר שתהי' באיש תשוקה אלקית טרם הכנעתו ויבטל דעתו ויקטין עצמו תחילה לרצון הש"ת, כי אין שתי תשוקות יכולין להיות באדם, ורמז לזה אין אדם דר עם נחש בכפיפה, וכבר אמרנו שזה שרמזו קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין, קסרי היא תשוקות חיצוניות וירושלים היא תשוקת קדושה:

301

ש״בונראה שזה ענין ימים הקדושים דירחא שביעאה, ר"ה הוא מרחוק ה' נראה לי וכבר דברנו בו, והוא יום הדין, וכמו דיין שצריך להיות נבדל מבעלי דינים, אך ביוהכ"פ מתחילים ימי הדיבוק למעלה, והנה יוהכ"פ הוא כפרה על פגם הברית, וכבר דברנו בהו"ר שנעילת יוהכ"פ היא חותם אותיות חומת ציון גמטריא יוסף, ויוצאין כל ישראל בדימוס, ונחשבין שומרי ברית, וזה לעומת הררי יוסף, סוכות הוא הביאני המלך חדריו דוגמת המקדש, הו"ר גמר ימי הסוכות הוא חותם אותיות חומת ירושלים, וזה לעומת הררי מקדש, שמיני עצרת הוא זמן יחוד ישראל באביהן שבשמים ונתקיים בישראל אני לדודי ועלי תשוקתו, זה לעומת הררי א"י, הרחמן יזכינו לראות את שלשת ההרים אלו בגדולתן מהרה:

302