שם משמואל, יום כיפוריםShem MiShmuel, Yom Kippur

א׳שנת תרע"ב ליל ערב יו"כ אחר הכפרות

ב׳מנהג כפרות הוא דוגמת שעיר המשתלח כמו שאנו אומרים בויהי רצון, והנה הוא כדוגמת המשתלח שהסט"א נוטל חלקו ומתפרש מעמא קדישא ואינו מסטין, אדרבא נהפך לסניגור וי"ל למה אין אנו עושין כן עוד קודם ר"ה בטרם יתחיל לקטרג:

ג׳ונראה דהנה אנו אומרים קודם הכפרות פסוק של איוב, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף, ובזוה"ק וישלח דא הוא מלאך דממני עמא דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף וכו' אבל אחד מיני אלף דא הוא יצה"ר וכו' כדין הוא סליק ואתעביד סניגורא וכו' ועם כל דא לא אהדר ברקניא בגין דאתיהיב לי' אחרא וכו' כגוונא ביומא דכפורי דיהבו לי' שעיר ואתעסיקו בהדי' עד דאתהדר עבד להו וכו' ואתעביד להו סניגורא עכ"ל, ויובן זה במ"ש במד"ת פ' ויצא יפול מצדך אלף ישלימו לך כד"א וממנשה נפלו על דוד עכ"ל, והענין דהנה ידוע דכל חיות הסט"א היא מעונות ישראל ח"ו, וכשישראל עושין תשובה ומתודין ממילא ניטלה ממנו החיות, וע"כ אתהדר עבד להו, כי אין לו חיות מצד עצמו רק מסטרא דקדושה כי עבד מזונותיו משל רבו, וזהו הפירוש ישלימו לך, וזהו ענין שעיר המשתלח שהוא נמי לה' והמום פוסל בו ואין הגורל קובע לעזאזל אלא בדבר שראוי לה', ובזה הרי יש לו פרנסה מסטרא דקדושה ואתעביד סניגורא דלהון, וכעין זה הוא בדם הכפרות:

ד׳אך כל זה מועיל אחר התשובה והווידוין של עשי"ת, שניטלה ממנו החיות ומהדר אחר מעט חיות מסטרא דקדושה, לא שאנחנו ח"ו מקריבין לו, רק ממילא כשהדינים מסתלקין, והוא לכל תכלית הוא חוקר, ע"כ ממילא יש לו מעט חיות, ומהדר לסניגורא להון, אבל בעוד החטאים בתוקפם קודם התשובה והווידויין של עשי"ת, שעוד יש לו חיות מעונות ישראל, לא שייך זה הענין כלל:

ה׳חיוב סעודה בעיוה"כ מוכח מהש"ס כתובות (ה'.) דליתא בליל עיוה"כ, ויש לומר הטעם כי ידוע שבאכילת עיוה"כ מתקן כל האכילות של כל השנה, וכן כל התפילות של כל השנה מתתקנין ומזדככין בתפילת עיוה"כ, ואם יש מכולן כדי לצרף תפילה אחת שלימה, יש לכל התפילות עלי' בהדי תפילה זו, וכמו שבכל יום תיקון האכילה הוא אחר תיקון העולמות שבתפילה, ואסור לאדם שיאכל קודם שיתפלל, כן הוא תיקון האכילות בעיוה"כ, בלתי אפשר להתחיל קודם תיקון התפילות:

ו׳איתא בתדב"א ימים יוצרו ולא [ולו קרי] אחד בהם, זה יום הכפורים לישראל, ומשמע שיום זה הניח הקב"ה לעצמו שיהי' כולו קודש ודבק בו יתברך, ונראה דבאמצעות יום זה מתקרבים כל ימי השנה, אך באשר יוה"כ הוא קודש ונבדל, אין לשאר הימים חיבור וצירוף אל יום הכפורים רק ע"י אמצעי, וידוע שענין אמצעי הוא שיש לו קצת ענין מזה וקצת ענין מזה, ע"כ יש לו חיבור לשניהם והאמצעי מצרפן, ונראה שזה הוא יום עיוה"כ שהוא יום שיש בו אכילה, ומ"מ הרי הוא כאלו התענה בו, כמו שאמרו ז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, ע"כ יש בכחו לצרף הכל אל יוה"כ:

ז׳עיוה"כ

ח׳במד"ר בראשית פרשה י"א מעשה דחייט שקנה דג לסעודה, ומכאן לאכול דגים בסעודה זו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל כי משונים ברואים שבמים שאינם נפרדים ממקום בריאתם, וברואים שנבראו מהארץ נפרדים מהארץ, וע"כ התנאים נקראים בזוה"ק נוני ימא מפני שהם דבר אחד עם התורה בלתי נפרדים ממנה כמו דג במים, וביוה"כ שישראל דבקים בשורשם ואומרים בשכמל"ו בקול רם, הם כולם כנוני ימא, ומאכל הנאות למאכלם אז הוא ג"כ דגים, וע"כ בסעודת עיוה"כ שהוא סעודת יוה"כ יש לאכול דגים ודפח"חו:

ט׳ולי יש לומר עוד טעם לשבח דאיתא בשער הקדושה להרח"ו ששורש התענוגים הוא מים וכל הצמחים גדלים על המים עי"ש, והנה בעיוה"כ מתקנין האכילות של כל השנה, ע"כ אוכלין דגים ברואי המים שורש כל התענוגים למען לתקן כל התענוגים, כי בתיקון השורש מתוקנים הענפים:

י׳כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה אמר שכמו שיום השביעי הוא שבת של ששת ימי המעשה כן יוה"כ הוא שבת של עשרת ימי תשובה שכל ימי התשובה מתפללין עבור עצמם וביוה"כ בלתי לה' לבדו היינו לצורך גבוה, ויראה לי לומר עוד שהוא שביתה מכל רצוניות פרטים רק כדמיון האש שמתנועע למעלה למקום שורשו כן ביוה"כ צריך לבטל כל רצוניות הפרטים רק כמ"ש קוה קויתי ה', קויתי ה' קותה נפשי ומה שמתפללים על דברים פרטים כגון בני חיי מזוני, הוא רק להסיר המניעות הטורדות מלכלל באור אלקי ולדבק לשורשו, אבל כל הכוונה היא עצם האהבה:

י״אומטעם זה יש לומר דיוה"כ אינו עתיד לבטל לעת"ל, אפי' למאן דס"ל בנדה (ס"א:) מצות בטילות לעת"ל, דהטעם דבטלות לעת"ל משום דאז לא תהי' דביקות אלקית באמצעות המצות, שהם פרטים כענין פסח מחמת יציאת מצרים, ורוב מצות התורה זכר ליציאת מצרים, ושבועות בשביל מתן תורה שהוא ג"כ בשביל דבר פרטי, אלא שאז יתגלה עצם האהבה בכללית לא אהבה בשביל דבר וע"כ יוה"כ שהוא ג"כ אהבה עצמית לא יבטל לעת"ל, וכן פורים שהדר וקבלוה בימי אחשורוש בשביל אהבת הנס, היינו שבאו לעצם האהבה, ובטלו כל מודעות שהרי לא קבלו לא מפאת יראת העונש ותקות השכר, רק מצד עצם האהבה ע"כ לא יתבטל לעת"ל:

י״בוהנה שבת צריכה הכנה כמ"ש והכינו את אשר יביאו, ויוה"כ נמי איקרי שבת, וגם העינוי שבו נקרא שבת ע"כ צריך נמי הכנה, וזהו כל האוכל בתשיעי וכו' פירש"י התקינו עצמיכם לעינוי של מחר, והנה כמו שהוא בגשמיות כך הוא ברוחניות, שבעיוה"כ יש לאדם להכין את לבו לעצם האהבה כנ"ל, ולפשוט ממנו כל המחשבות צרכי עצמו, והמחשבות הן לבושי נפש, וזה הרמז בטבילת עיוה"כ שכמו בטבילה צריך להסיר כל דבר החוצץ בטבילה, כן צריך לפשוט מעליו מחשבות צורכי עצמו כלל, ולהלהיב את לבבו רק בעצם האהבה כנ"ל:

י״גמוצאי יוכ"פ

י״דכתיב מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך שובה אלי כי גאלתיך, ויש להבין כי ברמב"ן פ' וארא איתא גאולה היא כלשון מכירה שנתן דבר בעד דבר, ובמצרים נאמר וגאלתי היינו מחמת כי המצרים היו מושלים על ישראל, וישראל היו עבדים להם ונתנו להש"י את ישראל כופר נפשם עי"ש ומה שייך כאן במחילת עונות לשון גאולה:

ט״וויש לומר עפי' דברי המדרש ונשא השעיר עליו את כל עונותם, השעיר זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר, עונותם עונות תם, והיינו כי באמת ישראל הם קדושים ואינם מוכנים לחטא, רק כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, או אפי' בלתי תערובות גוים, אומה"ע הם המקלקלים ומטמאין את האויר בעבירות שלהם, וזה הוא סיבה וגורם לחטא ישראל, ע"כ הדין נותן שעשו ראש האומות, כדכתיב ראשית גוים עמלק, הם יסבלו עונות ישראל, והשטן הבא לבקש דין על ישראל בטענתו שיש לו שעבוד עליהם מפאת עונותם, נותן לו הש"י האומות שבגרמתם נעשו העונות, והיא כענין שאמר הכתוב (ישעי' מ"ג ג') נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך, וזהו הגאולה שגואל הש"י את ישראל מיד השטן בתתו לו כפרם את אלה שהיו גורמים בנזקין, כי אלו לא היו האומות או כחו של עשו בעולם המטמאים את האויר, לא הי' כאן חטא כלל, ובראות השטן כי אין לו מה להוחיל לעשות דין בישראל, הולך ועושה דין בעשו, אף כי הוא אפטרופסו של עשו, מ"מ באשר טבעו היא רעה, ולכל תכלית הוא חוקר, ומגמתו רק להשחית ולכלות, אם אינו מוצא באחרים הוא משחית באומתו זה עשו ואלופיו, כמ"ש בב"ר פ' וירא משל לדובה שהיתה משכלת בחי' אם אינה מוצאה חי' היא משכלת בבני', כי טבע של מלאכי חבלה להשחית בלי רחמנות, וכמו שאמר הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שכל הנבראים שבעולם יש בהם צד רחמנות זולת הגהינם שהוא בריה בלי שום צד רחמנות, וכן הוא ס"ם וכל כת דילי', וזה שאיתא בפייט סוכות, הן מבעשור חקקי לחיים והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בהם מהיות חיים, ולכאורה אנה מצינו שיוה"כ הוא חרון אף על אוה"ע, ולהנ"ל יובן שזה היא הגאולה שגואל הש"י את ישראל ונותן כפרם את עשו ואלופיו כנ"ל:

ט״זובזה יובן מאמר הכתוב שובה אלי כי גאלתיך, כי באמת קשה לעשות תשובה בעוד כחו של עשו קיים, וקו"ח הדברים אם הי' יכול להיות סיבה להחטא, כ"ש שהיא סיבה למנוע את התשובה, אך באם גאל ה' את ישראל כנ"ל, וכחו של עשו נמסר ליד מלאכי משחית לעשות בו דין, שוב אין לו עוד כח לטמטם את הלב ולטמא את האויר, וע"כ אז אחר יוה"כ נקל לעשות תשובה יותר מכל השנה כולה:

י״זבמד"ר במוצאי יוה"כ בת קול יוצאה ומכרזת לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלקים את מעשיך, ויש להבין מהו הלשון כבר דמשמע מזמן כביר אדרבה הרי זה רגע בצאת יוה"כ שנרצה מעשיהם:

י״חונראה דהנה בעוד לא נמחלו העונות עושין מצות וטורפין לו בפניו כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה, אך כשעושין תשובה שוב חוזרין כל מעשיהם הטובים להקדושה ומבין שני הסט"א אשליך טרף, והרי נעשו מעשיהם למפרע רצויים וזהו כי כבר רצה וגו':

י״טובזה יש לפרש הכתוב לולא ה' שהי' לנו יאמר נא ישראל, כל המזמור שקאי על ישועת ה' שעושה לישראל ביוה"כ, כי אומה"ע באין ומקטרגין על ישראל בר"ה, וזהו בקום עלינו אדם זה אדם בליעל, עד ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם, שמוציא מפי שניהם את כל מצות ומעש"ט, שהי' טרף לשניהם עד הנה שטורפין לו בפניו, עד עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ, זה רומז לסוכה, שידוע שסוכה היא שני שמות הקדושים הוי' אדני, כ"ו ס"ה, אותיות סוכה, והשם הוי' הוא שמים והשם אדנ' הוא ארץ כנודע:

כ׳הנה כתבו ז"ל שסוכה היא דוגמת בהמ"ק, וע"ז נאמר הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך זה סוכות זמן שמחתינו, וכמו קודם כל בנין בהמ"ק צריך לעשות מחיית עמלק מקודם שהוא היפוך בהמ"ק שמחבר עליונים ותחתונים, ועמלק הוא קוצץ בן קוצץ נרגן מפריד אלוף, וקודם בנין המשכן היתה מלחמת עמלק במדבר ויחלוש יהושע וגו', וקודם בנין בהמ"ק בימי שלמה היתה מלחמת עמלק בימי שאול, ולפי שלא עלתה אז כהוגן נצרכה שנית בימי דוד דכתיב (מ"א י"א ט"ז) כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, ובש"ס בבא בתרא (כ"א) שזה הי' עמלקים, וקודם בנין בית שני היתה מחיית עמלק בימי המן, עד קודם בנין בית השלישי ב"ב יהי' סוף וקץ מחיית עמלק לגמרי עד שלא ישאר לו שורש וענף, כן הוא קודם יו"ט של סוכות הוא ר"ה ויוה"כ שהרשעים גמורים נכתבין ונחתמין למיתה, וכמ"ש בפייט של סוכות הובא בדברינו במאמרים הקודמים, והיינו באשר עמלק הוא המבדיל בין מוח ללב, וסוכות הוא זמן שמחתינו ובמד"ר הלב שמח, ע"כ נכרתת מקודם הקליפה המפרדת בפני הלב:

כ״אבמד"ר ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות כי בד' ימים אלו שבין יוה"כ לסוכות זה טרוד בסוכתו וזה בלולבו ואינן עושין עונות, ויש להבין למה עדיפי ד' ימים אלו מיום הראשון גופי' שעושין המצות סוכה ולולב בפועל, ואדומ"ר זצללה"ה הכהן גדול מאלכסנדר אמר, כי טרוד טרדה דמצוה היא גדולה ממצוה גופא, ונראה לפרש דבריו זצללה"ה, כי במעשה המצוה האור הוא מלובש בכלי וטרדה דמצוה היא אור בלתי מלובש בכלי, וכל דבר שהוא בלי לבוש הוא יותר גדול כי הלבוש הוא מכסה על האור, ובזה יובן שגם לענין עשיית עונות נמי יותר מציל טרוד טרדה דמצוה ממצוה גופא, כי המצות הן רמ"ח כנגד רמ"ח איברי אדם, וכל מצוה היא כנגד אבר פרטי ואיננה מקיפה את כל חלקי האדם, משא"כ הטרוד טרדה דמצוה, שהטרדה ההיא מקפת את כל חלקי האדם, ע"כ מצלת את כל חלקי האדם שלא להיות נמשך אחר עבירה, והבן הדברים:

כ״בשנת תרע"ג ליל כפרות

כ״גאיתא בכתבי האריז"ל דכפרות הן מעין שעיר המשתלח, ויש לדקדק הלוא שעיר המשתלח בא אחר השעיר שהוא לה', כאמרם ז"ל יומא (מ':) עד מתי זקוק להעמד חי עד שעת מתן דמו של חבירו, ולמה זה מקדימין הכפרות, ואם אי אפשר לעשות ביוהכ"פ עצמו כעין סמיכה מפני איסור מוקצה, נעשה בלי סמיכה, ועכ"פ הי' להסמיך הכפרות ליוהכ"פ בכל מה דאפשר, וגם גוף ענין הכפרות שדומה לשעיר המשתלח מהו, ומה דמיון זה לזה:

כ״דונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דשעיר שהוא לה' הוא להגביה את חלק הטוב, ושל עזאזל הוא לדחות חלק הרע כדכתיב ונשא השעיר עליו וגו' עכת"ד, ויש לומר עוד דענין הכפרות ואכילת עיוה"כ הם דוגמת השני שעירים, דמאחר דכפרות הן דוגמת שעיר המשתלח לדחות חלק הרע, יש לומר דענין אכילה בעיוה"כ היא להגביה את חלק הטוב, זה בחי' שמאל דוחה, וזה בחי' ימין מקרבת, וע"כ איתא בספרים שבאכילת עיוהכ"פ מתקנין את האכילות של כל השנה, שלא היו כהוגן, כי כשמאירה בחי' ימין המקרבת, יש בכחה לקרב אף מי שלא הי' כ"כ ראוי, וכמו אאע"ה שקירב את כל באי עולם מפני שהיתה מדתו חסד ולא מצינו לשון זה ביצחק אף שהי' ג"כ מגייר גיורים כבמדרש ריש וישב, מ"מ לא הי' מקרב את כל באי עולם אלא הראוי לו:

כ״הולפי"ז יש לומר במקדש שהיתה הקדושה בהתגלות והי' מאיר אור החסד בעולם, וימינו הפשוטה לקבל שבים ולקרב את באי עולם אפי' אותם שלא היו עדיין כ"כ ראוים, ע"כ בא שעיר לה' קודם המשתלח, להורות שע"י קירוב הרחוקים ניתן בהם כח ועוז לדחות הרע מקרבם, וכמדת אאע"ה צדקה ומשפט, ברישא צדקה והדר משפט:

כ״ואך עתה בעוה"ר שחשך השמש בצאתו והקדושה והחסדים בהסתר, וכל אויר העולם מלא רוחות רעות, גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה, מי יעלה בהר ה', ע"כ העצה היעוצה היא, רק להיות לבו נשבר בקרבו, ולהיות בעיני עצמו כמי שאין לו חיים כלל, וכאלו הוא מעותד להיות ח"ו דמו נשפך דוגמת הכפרות, אלא שהכפרות הן חליפתו תמורתו כפרתו, ובזה הוא מדחה את חלק הרע, ע"כ הן כדוגמת המשתלח, ולעומת שהוא גומר בלבו לבטל את חלק הרע ולדחותו ממנו, בא לעומתו בקדושה, כבזוה"ק דכל כמה שאדם בורח מחלק הרע בא לעומתו להקדושה, והוא להגביה את חלק הטוב, וזהו האכילה בעיוה"כ כנ"ל, והוא כעין ביעור חמץ והבדיקה אור לי"ד, שבאין לעומתו להתקשר בהש"י ולעשות הפסח ביום י"ד, וע"כ נצרכו הכפרות בליל עיוה"כ דווקא שאז עדיין לא הגיע זמן ימין מקרבת דעיוהכ"פ, דאין מצות סעודה בלילה, כבש"ס כתובות (ה'.) התם אית להו רווחא, וברש"י שם לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר:

כ״זערב יוכ"פ

כ״חבדברים רבה (פ"ב י"ב) רבי חנינא בר פפא שאל לר' שמואל בר"נ מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים, אמר לו מנין, דכתיב נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מה המקוה הזאת פעמים נעולה, אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים, עכ"ל:

כ״טנראה דהנה מצינו שתי מיני טהרות, אדם וכלים שנטמאו שיש להם טהרה במקוה, צריכין להיות כולם תחת המים, ואם כל שהוא חוץ למים לא עלתה להם טבילה, אבל מים שנטמאו משיקן והן טהורין, אף שאין בהן אלא נגיעה כל שהיא למי המקוה, ובדוגמא זו היא תפלה, לשון חיבור, שצריך שיהיו כל חושיו וכל עשרה כחות נפשו דבקים בתפלה, ולעומת עשרה כחות נפשו יש עשר לשונות של תפלה, ואם איננו דבק בכל חושיו וכל כחות נפשו, הוא דומה לאדם שטבל במקוה וחלק ממנו חוץ למים, ומי הוא אשר ערב לבו שדבק בתפלה עם כל חושיו, אך באם היא עת רצון למעלה, כמים פנים אל פנים נתעוררה באדם ג"כ בחי' רצון, ורצון הוא למעלה מכל החושים וכולל הכל, וזהו הפי' שנמשל למקוה פעמים פתוחה ופעמים נעולה שאינו יכול לבוא ולטבול, וכבר דברנו מזה, אבל תשובה נמשלה למים כבמדרש בראשית, דכתיב שפכי כמים לבך, וע"כ כמו מים שנטמאו משיקן אפי' בנגיעה לבד נטהרו, כן בתשובה נדבקה הנפש בשורשה וכאשר יש לה נגיעה בשורשה פרחה טומאתה, וזהו המשל לים שלעולם פתוח, וזהו הפי' שובה ישראל עד ה' אלקיך, ובש"ס יומא (פ"ו.) דמיראה היא עד ולא עד בכלל, ומ"מ נטהרה הנפש אחרי שיש לה עכ"פ נגיעה כנ"ל:

ל׳ויש לומר כי ענין שני מיני טהרות הם השני מיני קרבנות יוה"כ, מוספין וחובת היום, מוספין שנוספו על התמידין שרגילין, והם באים מפאת קדושת היום אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וכו', ונתעורר הרצון למעלה שרוצה ה' בעמו ישראל, וכמים פנים אל פנים מתעורר הרצון בישראל נוסף על ההרגל, ונעשו ישראל דבקים בהשי"ת וכדמיון טבילה הנ"ל, וחובת היום זהו מפאת התשובה וכדמיון השקה, וע"כ נאמר בחובת היום המקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, שהפי' הוא לפני ה' תטהרו כעין השקה, אבל במוספין לא נאמר שום טעם ורמז על הכפרה, אלא הוא כמו שאר יו"ט שנתעורר הרצון כנ"ל:

ל״אכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, פי' הריטב"א בשם הר"י שהוא כדי להראות שקדוש היום לאדונינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאוות גופנית שנהי' כמלאכים עכ"ל, ונראה לכאורה מלשון זה שהסעודה היא סעודת תשלומין, ויש להבין הלוא לתשלומין הי' ראוי לאחר ולא להקדים כמ"ש בירושלמי בר"ח שחל להיות בשבת הובא בר"ן מגילה לענין פורים שחל להיות בשבת שמאחרין הסעודה לאחר השבת:

ל״בונראה לפרש דלאו מחמת תשלומין אתו עלה, אלא עפ"י דברי הכתוב (תהלים מ"ה ט"ו) תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך, דהשמחה תתכן רק קודם עמדו לפני המלך, אבל אחר עמידתו לפני המלך אין מקום שמחה אלא לעמוד באימה וביראה, ובתפילת יוצר שהזכיר שירת המלאכים לא מצינו לשון שמחה אלא אימה ויראה, וזהו שאמר הר"י שמהראוי הי' לשמוח בו כדי להראות שקדוש היום לאדונינו, וכמו שנאמר בר"ה וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה, אלא שגזירת הכתוב לפרוש בו ביום מתאוות גופניות שנהי' כמלאכים, וע"כ לא תתכן אז שמחה, והשמחה שייכת רק מקודם על הובלה להיכל מלך, שישום כל איש אל לבו שלמחר יעמוד לפני מלך הכבוד כמלאך, והוא מכין את לבבו על יום המחרת, כענין הכתוב תובלנה בשמחות וגיל, וההובלה היא בעיוה"כ ע"כ שייכת אז השמחה:

ל״געיקר עבודת יוה"כ היא הקטורת כידוע, וקטורת היא מלשון קישור ויש בה י"א סמנים, עשרה טובים וחלבנה, ועשרה הטובים המעלים ריח טוב הם רומזים לעשר כתות ישראל המפורשין בריש פ' נצבים, והם נעשים דקה מן הדקה, שהכל נעשה אחד ממש, ואז גם החלבנה יכולה לבוא עמהם באגודה לפני ולפנים, אבל כל עוד שאין התאחדות לגמרי בין כשרי ישראל, בלתי אפשר לצרף עמהם את החלבנה, כי גורם עוד יותר לעשות פירוד בין הדבקים, וזה ידוע ומפורסם, והנה מחזירים אותם למכתשת בעיוה"כ כדי להיות דקה מן הדקה והוא רומז שלעשות התאחדות בין הכלל הוא רק ע"י כתישה, שכל אחד כותש את עצמו ומסיר ממנו את קליפת הגסות רוח, וכעין שאיתא בזוה"ק האי אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי', וע"י הביטוש והכתישה מאיר אור הנשמה ושם באמת כל ישראל הכל אחד, אך כ"ז היא ההתאחדות בין כשרי ישראל, שיוכשר בעיניו דרכו של רעהו ומעשיו, ומובן שזה לא יתכן בחלבנה להחליק בעיניו מעשיו ח"ו, אדרבה צריך להמאיס בעיניו המעשים שלא טובים בתכלית המיאוס ולא יתכן כאן שום ויתור:

ל״דאך העצה היעוצה להמשיל בעיניו את החלבנה לאיש שהי' לו אוהב נאמן דבק מאח, ויהי היום והנה אותו האוהב חלה ויצא מדעתו ח"ו והוא מכה לכל הקרוב אליו ושובר את החלונות, היתכן להאיש לשנוא אותו או לדרוש רעתו או בזיונו, אדרבה הלוא מתמלא עליו רחמים ומשתדל בכל עוז למנוע ממנו הבזיון, ולהבריא אותו בכל מה דאפשר, כן יהי' בעיני איש הנלבב כל החוטא כאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, והוא ממש כמו היוצא מדעת ח"ו, והוא הוא איש ישראלי אוהב דבק מאח לכל הכלל כולו, ועוד היום כשישוב יתרפא כי לא ידח ממנו נדח, ע"כ יש לעורר עוד בלבבו רחמנות עליו, ואם הרחיק ללכת מכלל ישראל הקדושים עוד יותר תגדל הרחמנות עליו, ובאמת זה עצה נכונה לבוא לאהבת ישראל, אפי' לאיש שהוא עושה לו רעה בפועל ממש בגופו או בממונו, כי ישום אל לבו שזה הוא ענין שגעון ממש שיוצא מדעתו לעשות רעה לאחיו הישראלי, והוא כמו הנ"ל שיצא מדעתו ח"ו ושובר את החלונות של אוהבו בנפש, ויש לעורר רחמנות עליו אף בעת ובעונה שהוא עושה עמו רעה ח"ו, והדברים נכונים למבין:

ל״המוצאי יו"כ

ל״ובזוה"ק פ' אחרי (ס'.) ותאנא משה הוה מהרהר מאן גרים לון טעותא דא והוה עציב מה כתיב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן ומה אמר לי' בקרבתם לפני ה' וימותו בהקריבם לא כתיב אלא בקרבתם, אמר לי' הקב"ה למשה, דא גרמא להו דדחקא שעתא בחיי אבוהון וטעו בה והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם, אותם לא צוה אבל לאהרן צוה, עכ"ל:

ל״זויש לדקדק מ"ש בהקריבם לא כתיב הלוא בפ' שמיני מפורש ויקריבו לפני ה' אש זרה, ובפ' במדבר כתיב וימת וכו' בהקריבם אש זרה וכו', ועוד דמסיים הזוהר אותם לא צוה אבל לאהרן צוה, הלוא אש זרה אף לאהרן היתה אסורה, מה גם כי ידוע אש זרה מהו רומז:

ל״חונראה הפ' דהרהור של משה הי' איך נתהוה שצדיקים גדולים כמותם שקולין כמשה ואהרן יטעו להכניס אש זרה, אבל ידע שפיר דהחטא הי' בשביל שהכניסו אש זרה כמפורש בכתוב, אבל ביקש הסיבה שהביא לזה שיכניסו אש זרה, וע"ז אמר לו הקב"ה בקרבתם וגו' והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דבמה שאדם עומד מרחוק ומתירא להתקרב למעלה ממדריגתו, או במה שאדם יש לו דרך ארץ מפני מי שגדול ממנו, בזה גורם שהחיצונים ג"כ לא יכלו לקרב אליו, ולא לכל גבול הקדושה עכת"ד, וע"כ הם בקרבתם למעלה ממדריגתם, אשר לא צוה אותם אבל לאהרן צוה, נתנו מקום להחיצונים להטעותם שכבר נתקן הכל ונכנעו כל החיצונים להקדושה, וקרבו אש זרה שרומזת לחיצונית:

ל״טובזה יובן הענין שנתחייבו עוד מסיני, שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו כמו שפירש"י שם, כי הכל ענין אחד שלא עמדו מרחוק וקרבו למעלה ממדריגתם, אלא שאז בעת מ"ת עמדו החיצונים מרחוק מאד, וע"כ לא נשלחה בם אז יד, ומ"מ מזה עצמו נמשך באוהל מועד שנתקרבו למעלה ממדריגתם ונעשה מה שנעשה:

מ׳ולפי"ז יובן כל ענין הפרשה שנצטוה אהרן שאל יבוא בכל עת וגו' כי אם ביוה"כ, שאז הסט"א אתפרש מעמא קדישא ע"י שעיר לעזאזל כבזוה"ק, ויובן נמי הטעם דהגרלה היתה קודם שהתחיל עבודת פנים, שלכאורה אינו מובן למה הקדימו כ"כ והרי הי' די שתהי' ההגרלה אחר מתן דם הפר בפנים, עת ששחט את השעיר והכל מטעם אחד:

מ״אויובן עוד מה שאמרו ז"ל אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, שלגודל מעלת משה שהי' כולו מופשט מגשמיות, ובכל זה כתיב ויסתר משה פניו כי ירא וגו', ובמדרש ויקרא באוהל מועד עמד לו מן הצד ולא נכנס עד שנקרא, ע"כ אין בו איסור דבל יבוא:

מ״בועם זה יש לפרש הענין דחג הסוכות הוא אחר יוה"כ, שהקשו ז"ל שיותר הי' צריך להיות בימי ניסן ולהנ"ל יש לומר דהנה סוכות הוא דוגמת בהמ"ק והוא כעין הביאני המלך חדריו, וידוע דסוכה גמט' הוי' אדני, והוא בדוגמת אל יבוא, אלא אחר יוהכ"פ דהסט"א אתפרש מעמא קדישא:

מ״גבהמבדיל למוצאי יוהכ"פ צדק ושלום נשקו וכו' חסד ואמת נפגשו וכו', כי הנה צדק אמר יברא שכולו מלא צדקות, חסד אמר יברא שכולו מלא חסדים, אך שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, וזה מצד הבריאה עצמה שא"א שתהי' בשלימות כמו שהאריך בזה המהר"ל בספר נר מצוה בטעם הד' מלכיות שרמוזים בבראשית הבריאה, ובכן מצד הרע הנמצא בבריאה נצמחו כל קטטות ומריבות וכל השקרים, וע"כ הכל מעורב טו"ר, שמצד אחד צדקות וחסדים, מ"מ מצד השני קטטות ושקרים, אך יוה"כ שנפרד חלק הרע מהטוב מתאחדים צדק ושלום חסד ואמת:

מ״דמחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך, יש לפרש עפ"י דברי בעל עקידה, במה שאמרו ז"ל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, היינו בראות אדם נס מפורסם נתפעל, וכמדומה לו שאין צריך עוד להרחקות יתירות, ע"כ נאמר שאז יזיר עצמו מן היין:

מ״הולי נראה לומר בלשון אחר שרבים מסתפקים עצמם בהתפעלות לבד, ע"ז הזהירו שידע כל אדם שההתפעלות לבדה אינה כלום, אלא שהיא הכנה לקבל עליו אז אזהרות והרחקות כנ"ל, וכ"כ נאמר בזמנים המקודשים שכל נפש ישראל מרגשת הארת הקדושה, המשכיל לא יסתפק בזה אלא ידע היטב שאין זה כלום, אלא העיקר הוא אז באשר הוא מוגבה מעט מכבידות החומר, לקבל על עצמו להטיב מעשיו ולקבל עליו עול תורה ועול מצוות ביתר שאת, וזה הפי' שובה אלי כי גאלתיך, הפי' הוא אעפ"י שגאלתיך כמו שפי' הא"ע בפסוק כי עם קשה עורף הוא, דומה לכתוב (תהלים מ"א ה') רפאה נפשי כי חטאתי לך, שפירושו אעפ"י שחטאתי לך, וכן נמי יש לומר שובה אלי לקבל על עצמו עול תורה ומצות ביתר שאת אעפ"י שגאלתיך ומחלתי עונך אל תסתפק בזה, אלא תדע שזה רק הכנה כנ"ל, ויוצדק מאד אחר יוהכ"פ:

מ״ושנת תרע"ד אחר כפרות

מ״זהנה ענין כפרות הוא דוגמת שעיר המשתלח, כמבואר בספרים ובהתפלה שקודם כפרות, ויש להבין למה עושין דוגמא ופועל דמיוני להשעיר המשתלח יותר מלכל קרבנות יוה"כ, ונראה דהנה יש בכאן שאלה למה צריכין כלל לדוגמא ולפועל דמיוני, הלא בש"ס סוף מגילה שאמר אברהם אבינו תינח בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בהמ"ק מה תהא עליהם, אמר לו הקב"ה כבר תקנתי להם סדרי קרבנות כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם, וכמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, וכל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה, ובשו"ע או"ח סי' א' דלא יאמר פרשת קרבנות אלא ביום, ובט"ז שם כיון שאין זמנם אלא ביום, וא"כ מוכח שהוא כאלו מקריבין בפועל, וא"כ למה צריכין לדוגמא ופועל דמיוני כלל:

מ״חונראה דהנה איתא במדרשות שאחר החורבן מיכאל עומד ומקריב בשמים בכל יום כבשים של אש, ונראה הפירוש שמהתלהבות ורשפי אש שישראל משתוקקין לעבודת קרבנות וקורין הפרשיות בהתלהבות אש, מזה נעשים למעלה כבשי אש ומיכאל מקריבן:

מ״טוהנה מטעם זה אין צריכין לפועל דמיוני כלל, שהרי ההקרבה גם עתה בשמים בפועל ממש ע"י התלהבות שישראל קורין הפרשיות, וכל זה ניחא בשאר קרבנות, אבל בשעיר המשתלח לא שייך לומר שע"י קריאת הפרשה נעשה בשמים בפועל ממש ענין שעיר המשתלח, שהרי כתיב לא יגורך רע, ואין שם ענין לסט"א ועזאזל כלל, ע"כ אנו צריכין לפועל דמיוני לשעיר המשתלח יותר מלכל הקרבנות:

נ׳וממוצא הדברים יובן טעם שאין אומרים רק שעיר לכפר מלבד חטאת הכפורים ואינם מזכירין את שעיר המשתלח:

נ״אעיוכ"פ

נ״בנראה דר"ה באשר נקרא ראש הוא תיקון השכל שמשכנו בראש, ועשי"ת הם השתפכות הנפש, תיקון הנפש, ומזה נעשים הכפרות שהן תיקון הנפש כמ"ש מהר"ל בנתיב הבטחון, ובסעודה של עיוה"כ הוא תיקון הגוף, ונשלמו כל שלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל קודם יוה"כ, למען נבוא ליום הכפורים נקיים כמלה"ש, שאז היא תכלית הטהרה וכפרה בשלשה אלה, וכולם נרמזים בפסוק זה, כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו, הרי הזכיר שלשה ענינים לעומת שלשה אלה:

נ״געשי"ת, הם נגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ובאשר תשובה נבראה קודם שנברא העולם ע"כ כשישראל זוכין ומתדבקין בתשובה, זוכין לשורש של עשרה מאמרות קודם שבאו לכלל מאמר, והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד ההפרש בין מאמר לדיבור, שדיבור הוא חיבור המדבר להנדבר, ומאמר הוא נפרד, שמאמר יכול להיות אפי' בלי כוונה להשמיע להשומע זה, אלא שהשומע שומע ממילא, וזה ההפרש בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות, שבריאת העולם היתה ע"י צמצום דאל"ה הי' בטל במציאות, וע"כ נברא במאמר שהוא נפרד, אבל עשרת הדיברות הם החיבור שבין ישראל לאביהן שבשמים, והנה ישראל במדבר ששבו בכל לב מחטא העגל זכו בעשרה ימים אלו יום אחר יום, עומק אחר עומק, לשורש של העשרה מאמרות טרם נפרדו, וזה בחי' דיבור, ע"כ זכו ביוה"כ ללוחות האחרונים:

נ״דוהנה שני מאמרות הראשונים הם, בראשית [דבראשית נמי מאמר הוא כבש"ס ר"ה (ל"ב.)] יהי אור, ולנגדם שני ימים טובים של ר"ה, והם כחד יומא אריכתא מפני שלשון אמירה לא נזכרה בשניהם רק פעם אחת, ואז ישראל זוכין לשורש מאמרות אלו, וזה שבמדרש אורי בר"ה, וזוכין בתשובתם לכל שרשי המאמרות, יום אחר יום עד שמאמר התשיעי נעשה אדם, והעשירי הנה נתתי לכם וגו' שהוא הכח במזונות להזין את האדם, וידועין דברי הרב שניתן כמזונות כח גבוה מאד יותר מהאדם כי הוא נותן כח באדם, וזה הכח ניתן במאמר זה ועיין רמב"ן שם:

נ״הולפי האמור יובן ענין תענית יוה"כ, כי ישראל זוכין ביוה"כ לשורש מאמר זה טרם ניתן בהמזונות, ע"כ הם נזונים מעצם הכת והחיות בלי לבוש שהוא חומר וגוף המזונות:

נ״ווהנה בעיוה"כ זוכין לשורש מאמר נעשה אדם, וידוע דאדם הוא המחבר עליונים ותחתונים ובאדם כלול הכל והוא המחבר הכל, ומספרו מ"ה והוא ידוע במקובלים, וע"כ שורש מאמר זה הוא עצם כח החיבור, וע"כ איתא בספרים בעיוה"כ מתקנין כל האכילות שמכל השנה, וגם מצרפין כל התפלות מכל השנה, אם יש בכולן כדי לצרף תפילה אחת באמצעות אותה תפילה נתעלו כולם, והוא מטעם הנ"ל שאז זמן עצם כח החיבור, ע"כ נעשה מכל השנה ענין אחד:

נ״זכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ביאור הדברים נראה, דהנה הריטב"א ר"ה הביא בשם הר' יונה שהסעודה היא תשלומין, שהיתה צריכה להיות ביוה"כ להראות כי קדוש היום לאדוננו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה, אלא שגזירת הכתוב היא לפרוש בו ביום מתאוות הגופניות שנהי' כמלאכים עכ"ל:

נ״חוהנה יוה"כ היא פנימית כל השנה, ובהאר"י ז"ל שאז תיקון הפנימיות, ובעיוה"כ הוא תיקון הכלים להפנימית, וע"כ ביוה"כ אומרים ברוך שכמל"ו בקול רם, שבכל השנה אומרים אותו רק בחשאי, היינו משום שבהאיר יוה"כ נעשה גם החיצונית פנימית, והוא רומז לעוה"ב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ומובן ג"כ שהסעודה שהיתה ראוי' ליום זה נמי גם החיצונית נעשה פנימית, כי הסעודה צריכה להיות לפי מהות העת, וכמו לעוה"ב שהסעודה תהי' מה שהצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, והוא פנימית המאכל וכמאמר הכתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וכמ"ש הרמב"ן שהוא כאכילה ממש כמ"ש באור פני המלך חיים, וכאשר אוכלין אותה בעיוה"כ, נמי הוא כה"ג שנתגלה פנימית ושורש המאכל והחיצונית נעשה ג"כ פנימית:

נ״טולפ"ז יובן מאמרם ז"ל כאלו התענה תשיעי ועשירי, דכמו בעשירי יום התענית שהחיות היא משורש ופנימית המאכל לבד, כנ"ל במאמר הקדום, כן נמי אכילת תשיעי שנהפכה כל חיצונית המאכל לפנימית, ואינה חוצצת בפני פנימית, והיא סעודה פנימית לבד בלי לבוש:

ס׳מוצאי יו"כ

ס״אענין שני שעירי יוה"כ, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ששעיר לה' הוא לקרב חלק הטוב שבאדם והשעיר לעזאזל הוא לדחות חלק הרע, ונראה לבאר הדברים, דהנה שעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והמשתלח על שאר עבירות, ואמרו ז"ל ביומא (מ':) עד מתי יהי' זה זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, והענין דהנה לב האדם הוא בהמ"ק של אדם הפרטי, והמכניס ללבו הרהורים בלתי טהורים, זה הוא כמכניס טומאה למקדש, אך האדם שעברו עליו מחשבות לא טהרות ומדחה אותם תיכף ממנו, ואינו עומד ומהרהר בהם, הוא כענין נטמא בעזרה ואינו משהה שיעור השתחוי' דפטור, אבל באם ח"ו איננו מדחה אותם תיכף ממנו, אלא עומד ומהרהר בהם, הרי הוא כאלו שהה שיעור השתחוי', וצריך לזה תיקון וכפרה להוציא הטומאה מן המקדש, אך באשר האדם מלא רע אי אפשר להוציא הטומאה מן המקדש אלא ע"י שמכניס ללבבו הרהורי תורה ותשוקה לקדושה, ותשוקה של קדושה והרהורי תורה דוחין מלב תשוקות חיצוניות והרהורים רעים, ולזה בא דם שעיר הפנימי שמכניסין לקה"ק, והוא פועל דמיוני לרתיחת הדם בקדושה, תוכו רצוף אהבה רשפי אש שלהבתי', שהוא מדחה ומטהר את המקדש מכל חטאיהם ומכל עונותם בטומאת מקדש וקדשיו, אך השעיר לעזאזל שמכפר על שאר עבירות היינו עבירות בפועל, ולזה אין עצה להתחיל תחילה בעשיית מצות, ועשיית המצות תדחה את עשיית העבירות, שהרי כל עוד שאיננו פרוש בפועל מעבירה, אין להכנס אל שער המלך בלבוש שק, אדרבה מוסיף ח"ו כח בסט"א, ומקרא מלא הוא (ישעי' א') מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ועכ"פ צריכין להסכמה בלב מקודם שיעזוב רשע דרכו, וזה ענין וידוי שעיר המשתלח, ואך כל עוד שהלב איננו טהור מהרהורי עבירה ותשוקות חיצוניות, אי אפשר שהלב יסכים באמת לעזוב דרכו, ע"כ שעיר הפנימי מקודם שאז כשנטהר הלב תהי' הפרישה מן העבירה באמת, וזה עד מתי יהי' זקוק המשתלח לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו:

ס״בובזה יובנו דברי ת"ק דר"ש דסבר לא התודה כשר, ולכאורה יפלא הלוא שאר עבירות הם מרובים ושכיחין, נגד טומאת מקדש וקדשיו, ולמה לא יעכב וידוי שעיר המשתלח שמכפר על שאר עבירות, אך יש לומר כי היינו טעמא דת"ק דר"ש שמאחר שנטהר הלב כנ"ל, ממילא נצמח מזה שיעזוב דרכו במעשה, אך מסתמא הלכתא דהוידוי מעכב שביוה"כ צריך להיות הטהרה בכל ענינים בפועל, ולא סגי לסמוך על מה שאח"כ ממילא יטהר מעבירות שבפועל:

ס״גולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששעיר הפנימי הוא לקרב את הקדושה, היינו להכניס בלב תשוקות קדושה כנ"ל, והלעזאזל הוא לדחות את חלק הרע, ולפי האמור ענין כפרת מקדש וקדשיו ביוה"כ יובן מה שיו"ט של סוכות הוא אחר יוה"כ ולא בפסח זמן יציאת מצרים, שכאשר זוכין לטהרת הלב שהוא דוגמת המקדש, זוכין לעומתה לסוכה שהיא דוגמת המקדש:

ס״דיש להתבונן, דבישראל כפרת חטא טומאת מקדש וקדשיו קודמת לכפרת חטא שאר עבירות, שזה בדם שעיר הפנימי וזה בוידוי שעיר המשתלח, וכהנים לר"ש דאין להם כפרה בשעיר המשתלח, אלא וידוי הפר הוא להם במקום וידוי המשתלח, נמצא דכפרת שאר עבירות להם מוקדמת, מכפרת חטא מקדש וקדשיו, שהיא רק בדם הפר:

ס״הויש ליתן טעם לזה דהנה ידוע דאהרן בעובדא, וזכה שבמעשה ידיו שהוא עבודת הקרבנות מתקן את כל העולמות, וכמ"ש ופועל ידיו תרצה, והיינו שהחיצוניות שלו נמי במדריגה פנימית, וע"כ פגם שאר עבירות שמתיחס לחיצונית [לעומת טומאת מקדש וקדשיו שמתיחסת לפנימית הלב כנ"ל במאמר הקדום, ושאר עבירות מתיחסות ביותר לעובדא, ע"כ] פוגמים ביותר את קדושת כהונה שהיא בעובדא, אבל ישראל שעיקר קדושתם הוא רק בפנימיות, ע"כ פוגמת מעלתם ביותר טומאת מקדש וקדשיו שהיא הרהור עבירה הקשה מעבירה שמתיחס לפנימית:

ס״ונראה שמוציוה"כ הוא ממוצע בין יוה"כ לסוכות, שיוה"כ ענינו הכנעה ווידוי, וסוכות הוא זמן שמחתנו, ובפייט יום ב' של סוכות שיו"ט של סוכות הי' צריך להיות תיכף אחר יוה"כ, אלא שלא לערב שמחה של מחילת עונות בשמחה של יו"ט, וע"כ מוציוה"כ, השמחה של מחילת עונות, היא ממוצע כנ"ל:

ס״זוזה שיסד האר"י ז"ל בפייט המבדיל של מוצאי יו"כ חסד ואמת נפגשו, היינו דאמת היא יוה"כ, שמוסף יוה"כ הוא משה כידוע ומדתו אמת כבמדרש ואמיתך זה משה, חסד זה סוכות כמ"ש וימינו תחבקני והוא יו"ט של אהרן, וידוע בכתבי האר"י ז"ל שהוא זמן השפעת החסדים פנימים ומקיפים ובמוציוה"כ פוגשים זה בזה כמשפט כל ממוצע:

ס״חנראה שביוה"כ נטהר השורש של נשמת ישראל והוא הראש וצריכין להמשיך זה ללב, וזה סוכות הביאני המלך חדריו, ובלולב שכל הנענועים צריך שתהי' ההבאות להלב, וזה שאנו אומרים להשפיע שפע עליון מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלקינו, והיינו דכמו שאדם מלמטה ממשיך קדושת יוה"כ שהיא בראש להלב, כן נמי מעורר למעלה להשפיע מדעת עליון לנוה אפריון וכו':

ס״טוזה שיסד האר"י ז"ל בהמבדיל למוציוה"כ שובו לכם לאהליכם ובראשיכם אלקיכם והבן:

ע׳שנת תרע"ו ערב יו"כ

ע״אבמדרש בראשית (פי"א, ד') מעשה דחייט שקנה דג בעיוה"כ ביוקר, ומכאן המנהג לאכול בסעודת עיוה"כ דגים, יש לומר בטעמו של דבר דהנה בש"ס יומא (ע"ה.) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, רב ושמואל חד אמר דגים, וחד אמר עריות, ופרש"י דנאסרו להם במדבר ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב, עכ"ל ובודאי אלו ואלו דא"ח כי הא והא הי':

ע״בונראה לפרש עפ"י מ"ש הרח"ו בשער הקדושה דמים הם שורש כל התענוגים, היינו דשורש התענוגים באין מיסוד המים, וע"כ מכנין עריות יסוד התענוגים בלשון אכילת דגים שהם ברואי המים, וכן נמי כל אכילת תענוג יש לכנות באכילת דגים, והנה איתא בספה"ק דבעיוה"כ מתקנין אכילות של כל השנה שלא היו בכוונה:

ע״גונראה עוד לומר שבאשר היום יום תשיעי של ימי תשובה, מדת יסוד, מתקנין בו נמי פגם ברית מדת יסוד, והא והא איתא, וכמ"ש כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי', כי זה כמו זה שורשו מיסוד המים [ועיין בקהלת יעקב ערך דג שאות ד' הוא יסוד דנוקבא ואות ג' יסוד דדכורא], ע"כ אוכלין דגים בסעודה זו בכוונת אכילת מצוה לתקן את שורשו:

ע״דענין כפרות שהמנהג לעשותם בעיוה"כ, וכבר דקדקנו למה אין אנו עושין אותם קודם ר"ה, טרם התחלת הדין, ומשל לזה מה שאמרו ז"ל שאני מיגנא ממיקם, וכבר אמרנו טעם בזה:

ע״הונראה עוד לומר דהנה איתא בכתבי האריז"ל שכפרות הן דוגמת שעיר המשתלח, ואינו מובן הדמיון שביניהם, ונראה דהנה בזוה"ק ח"א (קע"ד:) פתח ואמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וכו' אבל אחד מני אלף דא הוא יצה"ר דאיהו אחד מאנון אלף דהוו לסטר שמאלא בגין דאיהו סליק לעילא ונטל רשו, וע"ד אי ב"נ אזיל באורח קשוט ההוא יצה"ר איהו עבד לו כמה דאתמר דכתיב טוב נקלה ועבד לו, כדין איהו סליק ואתעביד סניגורא ואמר קמי קב"ה זכו עלי' דב"נ, כדין קב"ה אמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, ועם כל דא לא אהדר ברקניא בגין דאתיהב לי' אחרא לשלטאה עלוי וליטול נשמתי' מני' וכו' כגוונא דא ישראל ביומא דכפורי דיהבי לי' שעיר וכו' עכ"ל, ויש לדקדק דפתח ואמר אי ב"נ אזיל באורח קשוט ומסיים דקב"ה אמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, אם אזיל באורח קשוט למה נצרך לפדיון וכופר כלל, ולא עוד אלא דלא אהדר ברקניא בגין דאתיהיב לי' אחרא אתמהה:

ע״וונראה דקאי על בעל תשובה שעזב דרכו וניחם ומכאן ולהבא אזיל באורח קשוט, והיינו דהנה אמרו ז"ל בתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, אך יש ב' מיני אהבות, יש אהבה בהתגלות רשפי' רשפי אש שלהבתי', כי מפני גודל האהבה הלב צר מהכיל עד שנתפשטה האהבה אפי' באברים החיצונים, וכענין שנאמר (משלי ה׳:י״ט) באהבתה תשגה תמיד שפירשו ז"ל מלשון שוגג היינו שמעשיו נראין כיוצא מן הסדר, ויש אהבה מוסתרת ונעלמת בתוך הלב, שהיא רק אהבה פנימית בלתי נראית כלל לזולתו, והנה תשובה מאהבה הנגלית, היא המגעת עד כסא הכבוד ועד בכלל כבש"ס שלהי יומא, ובתשובה מאהבה כזו איננו נצרך לפדיון ולא לכופר ולא לסניגור, ואדרבה אם הקטיגור מוסיף עוד להביא חבילות חבילות של עבירות, הנה גם מהם נעשו מצות, והם מוסיפים לעמוד לימינו, אך בתשובה מאהבה המוסתרת הנה גם מהם נעשו מעונות זכיות, מ"מ הם רק בפנימית זכיות, כמו שהאהבה היא רק בפנימית, כן לעומתה העונות בפנימית הן זכיות, אבל הלבוש שלהם דהיינו בחיצוניות איננו נהפך, ולזה עדיין נצרך לפדיון וכופר, וכופר הוא מלשון קינוח, שקינוח שייך בדבר שמלוכלך מבחוץ ולא בפנימיותו, וע"כ היצה"ר נמי הוא דו פרצופין, מצד אחד נמתק ונעשה סניגור ועבד לו, ומצד אחד עדיין לכל תכלית הוא חוקר, ולא אהדר ברקניא בגין דאתיהיב לי' אחרא לשלטאה עלוי וליטול נשמתי' מני', כי מצד הפנימית שנהפך לזכות אתהפך איהו נמי לסניגור, אך מצד החיצוניות דורש לקינוח וכופר:

ע״זולפי האמור יובן נמי ענין שעיר המשתלח, וכבזוה"ק הנ"ל דכגוונא דא ביומא דכפורי דיהבו לי' שעיר, דהנה עשי"ת הם ימי רצון למעלה, וכמים הפנים אל פנים, מתעוררת גם בישראל אהבה לאביהן שבשמים, ואלו היתה התשובה מאהבה מכל ישראל בהתגלות, היו נעשין מכל העונות זכיות ולא היו צריכין לכלום, אך באשר עדיין לא זכינו לזה, ואף שכל ישראל עושין תשובה בעתים הללו וקול דודי דופק על מיתרי לבם, מ"מ הוא רק באהבה מוסתרת, ורק פנימית הזדונות נהפכה לזכיות אבל לא החיצוניות, ולעומת זה היצה"ר הוא השטן, יש לו דו פרצופים כנ"ל ונהפך לסניגור, ועם זה לכל תכלית הוא חוקר ולא אהדר ברקניא, וישראל נטלו עיטא דא בהאי שעיר המשתלח לעזאזל, לשלטאה עלוי וליטול נשמתי' מני', וזהו כי ביום הזה יכפר עליכם דהוא לשון קינוח, דמאחר שבפנימית נעשו זכיות, שוב שייך בהחיצוניות קינוח והעברה, וכבמדרש תולדות משל לקוץ וקרח עיי"ש:

ע״חויש לומר דבדוגמא זו הוא ענין הכפרות, שאחר שעברו ח' ימי תשובה, וגם הגיע אור חוזר מיום הכפורים, והאהבה דופקת על לבב כל איש ישראל, וכל ישראל עשו תשובה הן רב או מעט, מאהבה מוסתרת עכ"פ, ומזמנין הכפרות לשחיטה מעין שעיר המשתלח, ובאשר אי אפשר לעשות זה ביוה"כ עצמו עושין זה ביום הקדום, שיש בו אור החוזר מיוה"כ:

ע״טולפי"ז מובן אשר קודם ר"ה בעוד לא התעוררו ישראל בתשובה מאהבה אין ענין לכפרות:

פ׳מוצאי יו"כ

פ״אבהמבדיל שיסד האריז"ל איתא צדק ושלום נשקו וכו' חסד ואמת נפגשו וכו', נראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה בקרבנות של עצרת, דיש שני מיני קרבנות, מוספין וחובת היום שהם חובה ללחם, שקרבנות המוספין הם בכל יו"ט הבא מחמת עליית עולמות ממטה למעלה, וחובת היום באה מחמת התקרבות עליונים לתחתונים, כמ"ש וירד ה' על הר סיני, עכת"ד:

פ״בויש לומר דכעין זה נמי שני מיני קרבנות דיוה"כ, מוספין וחובת היום, אלא בהיפוך דהנה כבר אמרנו במק"א שמשה ואהרן, משה קירב את העליונים לתחתונים כאמרם ז"ל שמרע"ה הוריד את השכינה לארץ, ואהרן הוא שושבינא דמטרנותא היינו שקירב את כנסת ישראל לאביהן שבשמים, והנה בזוה"ק יחס את שבעת המוספין לשבעת הצדיקים, פסח לאברהם, עצרת ליעקב, ר"ה ליצחק, יוה"כ למשה, סוכות לאהרן, שבת ליוסף, ר"ח לדוד, וע"כ ביוה"כ המוספים מתיחסים למשה וחובת היום מתיחסת לאהרן, [וע"כ כל עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא בכה"ג, ודעת קצת ראשונים ז"ל דזה אינו רק בחובת היום מדאורייתא, ושאר עבודות מדרבנן או מהלכה] ומצד שניהם נתדבקו ישראל באביהן שבשמים, וכמשל שנים ההולכים בדרך זה לקראת זה שיותר בנקל שיפגשו זה את זה, כן הוא מחמת שניהם נעשה הדביקות, וזהו טהרת יוה"כ כמ"ש לפני ה' תטהרו היינו שנדבקו בשורשם:

פ״גוהנה בשמות רבה (פרשה ה' סי' י"א) וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו הה"ד חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו חסד זה אהרן שנאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, ואמת זה משה שנאמר לא כן עבדי משה וגו' הוי חסד ואמת נפגשו כמה דתימא וילך ויפגשהו וגו' צדק זה משה שנאמר צדקת ה' עשה, ושלום זה אהרן שנאמר בשלום ובמישור הלך אתי נשקו שנאמר וישק לו:

פ״דומעתה הדברים מבוארים שבאשר יוה"כ בא מחמת צירוף משה ואהרן כנ"ל, ע"כ לכוונה זו יסד האריז"ל צדק ושלום נשקו וכו' חסד ואמת נפגשו:

פ״העוד שם, שובו לאהליכם, ובראשיכם אלקיכם, יהללו שמו במחול, יתבאר עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (קפ"ג.) השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ כתיב ולא יראה לך חמץ וכתיב כי כל אוכל מחמצת מאי טעמא בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא [היינו שתי הלחם] חמץ הוה וכו' ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצה"ר ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת, אלא למלכא דהוה לי' בר יחידאי וחלש וכו' כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי עקרא רזא דמהימנותא, אמר הקב"ה יטעמון ישראל אסוותא ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קב"ה מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון לי' דהא לא יכיל לנזקא לון וכ"ש דביומא דשבועות וכו', עכ"ל, ובסגנון זה יש לומר דביוה"כ ישראל אתקשרו בקב"ה באהבה עזה, וכאלו היו נשמות בלי גופים, ולא אתעסקו בענין עוה"ז כלל, וזה חמשה עינוים ואיסור מלאכה, כדי שיהיו מסולקים מעניני עוה"ז לגמרי:

פ״ווזהו שבתנדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יוה"כ לישראל שיום הזה הוא כולו לו ית"ש, והאלקית מרחפת על ראש כל אחד מישראל, ואחר כלות יום קדוש הזה אמר הקב"ה שובו לכם לאהליכם, מכאן ולהלאה אתחזי לכון לעסוק בעניני עוה"ז כי כך היתה הכוונה, מתחילה שנברא האדם בגוף בעוה"ז, ואל תחושו שעניני הגוף ימשכו אתכם להתגשם כי בראשיכם אלקיכם, כי יוה"כ הוא הראשית והתחלה כבמדרש בפרשת לולב, תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' דקאי על יוה"כ, ואחר הראשית נגרר הכל, כבזוה"ק הנ"ל כיון דאכלו מצה דאיהו אסוותא וכו' אמר הקב"ה מכאן ואילך אתחזי לון חמץ וייכלון לי', כן ישראל באשר בראשית הויתם הוא יוה"כ, שהאלקית היא מרחפת על ראש כל אחד מהם, שוב אתחזי לכון לשוב לאהליכם, כי מעתה בידכם ניתן להשאר דבקים בה"א כל השנה, ושלא להתגשם גם בעוד אתם עסוקים בעניני עוה"ז:

פ״זוזהו הסיום יהללו שמו במחול, כי מחול הוא סיבוב כלשון מחול הכרם דבמשנת כלאים, והיינו שכך היא הכוונה, שהאלקית תאיר לזה העולם, ומזה העולם יעלה הריח ניחוח כאשר לא ימשכו אחריו, ותמשך הארת האלקית יותר וחוזר חלילה, והוא הסיבוב ממעלה למטה וממטה למעלה:

פ״חויש לומר עוד שרומז על המקיפים שבחג הסוכות כידוע:

פ״טשנת תרע"ז עיוכ"פ

צ׳בתשעה לחודש בערב וכי בתשעה מתענין וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ור"א מדיפתי מפיק לה להא דכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ונראה דתרתי דרשות בחד מתקלא סלקא, דזה שהאכילה ושתי' נחשבים כעינוי, שהאכילה בכ"מ היא מנהג עוה"ז דרך חול, דעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי', ובעינוי של יוהכ"פ היא להיות מעין עוה"ב דרך קודש, והוא דבת"כ מצריך קרא דהוה ס"ד דגם בשבת יהי' אסור באכילה ושתי', שהרי שבת היא מעין עוה"ב, אלא שמיעטו קרא, ומה דאמרת דאכילה של עיוהכ"פ מתווספת על העינוי של יוהכ"פ ונחשבת גם האכילה כעינוי, זה עצמו ענין הוספה מחול על הקודש:

צ״אויש לומר דזהו ענין שני השעירים, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דזה שהוא לה' הוא להגביה את חלק הטוב, ושל עזאזל לדחות את הרע, עכ"ד, ויש להוסיף ולומר, דלאו דוקא את שהוא טוב בהחלט ואת שהוא רע בהחלט, אלא אחד לה', בזה מגביה את חלק החיצון לעשותו פנימי, וזה אישי כ"ג הגבה ימינך, היינו להגביה שפלים כחות שהיו בחיצוניות בשפל המצב, להגביהם ולעשות אותם קודש, הוספה מחול על הקודש, ושל עזאזל שהיא דיחוי הפסולת לאו דווקא העבירות, אלא אף פסולת המעשים טובים שהיו בכוונה בלתי רצוי', וע"כ נתבקש שיהי' שוה במראה ובקומה ובדמים לשל ה', למען ישאב בתוכו גם פסולת המעש"ט, והמעש"ט ישארו נקיים, דלגופי העבירות הנראים ונגלים שאין להם שום השתוות לקדשה לא הי' צריך שיהי' שוה, ולעומת שזה שלה' הי' מגביה שפלים כנ"ל ומוסיף מחול אל הקודש, הי' זה של עזאזל להיפוך:

צ״בוזהו שסימן טוב הי' דשל ה' עלה בימין, דימין מקרבת רחוקים, ושמאל דוחה הפסולת, ולא עוד אלא שנהפך על ראש עשו כבמדרש ונשא השעיר זה עשו, את כל עונותם עונות תם, ומטעם שהוא גורם בנזקין כמו שהגדנו כבר, ע"כ העונות עליו ישובו, וזה שכתוב בתהילים (נ"ד) ישוב הרע לשוררי באמתך הצמיתם, היינו חלקי הרע שהיו בישראל ישובו על שוררי, זה עשו המביט תמיד בעין רעה על יעקב, על הבכורה ועל הברכות, כמ"ש בכלי יקר בפסוק פנו לכם צפונה, וזה באמתך הצמיתם, במדת האמת, היינו שבאמת אין ישראל מעותדים לעונות, והכל הוא בגרם עשו, ע"כ גולל אבן עליו תשוב:

צ״גוזהו ענין כפרות שאנו עושין דוגמת שעיר המשתלח, כי האומות בערך ישראל הם, דוגמת בע"ח בערך האדם, [ובאשר שלא יהי' נראה כקדשים בחוץ, עושין עם תרנגולים שאינם ראוים לפנים] וכענין שכתוב ישעי' (מ"ג ג') נתתי כפרך מצרים כוש וסבא חחתיך, ונדחו עם הפסולת למצולות ים, וישראל יגילו במלכם בקדוש ישראל יתהללו, זה יו"ט של סוכות:

צ״דכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ובריטב"א בשם ה"ר יונה, שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלקינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה, אלא שגזירת הכתוב היא לפרוש בו ביום מתאוות גופניות שנהי' כמלאכים כמ"ש במדרש עכ"ל, וכבר דקדקנו דנראה מדבריו ז"ל דמטעם תשלומין אתו עלה, והרי תשלומין מאחרין ולא מקדימין, כבירושלמי הובא בהר"ן פ"ג דמגילה, דסעודה שהיו עושין כשהי' נסמכין לעבר את החודש, וכן סעודת פורים כשחל בשבת מאחרין ולא מקדימין:

צ״הונראה דהנה ידוע דשבעת ימי בראשית הם לעומת שבע מדות העליונות, ובהם מתחיל סדר הזמנים קידום ואיחור, וכל למעלה מהם הוא למעלה מסדר זמנים, וההוה והעבר והעתיד הם יחדיו, [אף שאין מובן, האיך הוא זה, כי אנחנו נבראים בימי בראשית ואין בנו כח להבין למעלה מזה, ואפשר כי מטעם זה אמרו המבינים, כי שלש ראשונות נחשבין כאחד] וע"כ שבת שהיא משבעת ימי בראשית, עדיין היא בתוך סדר הזמן, ולפי הסדר כל תשלומין מאחרין ולא מקדימין, אבל יוה"כ שהוא יום העשירי ובו נתגלה לובן העליון שהוא למעלה מסדר הזמנים, ע"כ אין תימה שהתשלומין שלו מקדימין, ואדרבה המצוה דווקא להקדים, להורות על מדריגת היום שהוא למעלה מסדר הזמנים:

צ״ומוצאי יוכ"פ

צ״זדבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש, בת"כ אחיך בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא, נראה לפרש דהנה יש לדקדק בכתוב שהתחיל בתנאי הכניסה לקדשי קדשים, את סדר הקרבנות, ולבסוף והיתה לכם לחקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש, ולמה לא פתח הקרא בזאת יבוא אהרן אל הקדש בחודש השביעי בעשור לחודש, כמו בכל דוכתא שמקדים הזמן להמעשה, וכנראה שמכאן מדייק המדרש דבכל שעה שרוצה ליכנס יכנס רק שיכנס כסדר הזה, וא"כ בכל ימות השנה רשות וביום הכפורים חובה, אך לפי שיטת הגמרא ות"כ אינו כן, ולא הותר לכנוס אלא בשני תנאים היינו ביוה"כ, ובסדר הזה:

צ״חוטעם הקדמת תנאי הסדר לתנאי הזמן, יש לומר, דהנה אנו אומרים הפותח שער לדופקי בתשובה, ויש לפרש היות ידוע שיש בשמים היכל ק"ק, והוא נקרא היכל התשובה, ודופקי בתשובה הם הדופקים על פתח היכל זה, והיינו דלעשות תשובה גמורה בעוד העונות סותמין את הלב ומחשיכין את העינים הוא קשה מאוד, ועכ"פ ישראל מתאמצים ורוצים בכל יכולתם לעשות תשובה אלא שאינם יכולים, זהו כמשל העומד מחוץ לפתח ורוצה לכנוס והפתח סגור, הוא דופק על הפתח, וכענין דאיתא בתיקוני הזוהר תיקון י"ח אילין נפקין ואילין דפקין לפתחא עיי"ש, והשי"ת ברוב רחמיו פותח שער לדופקין אלין בהיכל התשובה, וכשזוכין שהיכל זה נפתח, לעומתו נפתחה סתימת הלב שבאדם, ואז ביכולת האדם לעשות תשובה שלימה, והנה כתיב דרשו את ה' בהמצאו ואמרו ז"ל בעשי"ת, והיינו דבתשובה שישראל עושין בעשרת ימים האלו יום אחר יום, אף שאיננה כ"כ בשלימות כי אינן יכולין כנ"ל, ביוה"כ נפתח שער היכל התשובה למעלה וגורם להתפתחות הלב למטה, ועי"ז באין לתשובה שלימה, ואז הוא זמן שכ"ג נכנס לבית ק"ק דוגמת היכל ק"ק דלעילא, אבל טרם פתיחת היכל התשובה למעלה שגורמת כן למטה, אין כ"ג שהוא שליח ישראל שושבינא דמטרנותא רשאי לכנוס לבית ק"ק, כענין כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, אלא ע"י פתיחת ההיכל שגורמת לתשובה שלימה והכפרה שע"י הקרבנות הבאין חובה ליום, [היינו אף שעדיין לא קרבו כולם, ולא נעשו אלא הווידוין שעל הפר לבד, מ"מ הואיל שעומדין הכן ליקרב וכבר אמרנו בדיבור הקדום שלגודל מדריגת היום שהוא למעלה מסדר הזמן, חשוב כאלו כבר קרבו ונטהרו נפשות ישראל] אז נתכשר שלוחם לכנוס לבית ק"ק שלמטה, אחרי שנפתח היכל ק"ק דלעילא כנ"ל:

צ״טולפי האמור עיקר הגורם היא התשובה וכפרת הקרבנות, אך א"א לבוא לתשובה שלימה, אלא ביוה"כ, שהוא יום העשירי שהגיעה התשובה לעומק הלב, ואז נפתח ההכל כנ"ל, וע"כ הקדים הכתוב תנאי הכניסה של הקרבנות הבאין לכפרה, שזה עיקר התנאי, אלא שא"א לבוא לזה, אלא בתנאי השני שהוא יוה"כ:

ק׳ולפי האמור יש לפרש, הא דאין משה בבל יבוא, דהנה איתא בזוה"ק שמשה הוא שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרנותא, וכבר פרשנו הדברים במק"א, שמשה באשר הוא הי' צדיק השביעי, שהוריד את השכינה לארץ, הי' בכחו להמשיך הארה אלקית בלב ישראל, ואהרן שושבינא דמטרנותא הוא להכניס תשוקה בלב ישראל לאביהן שבשמים, באופן שמשה קירב את השי"ת לישראל ממעלה למטה, ואהרן קירב את לב ישראל להשי"ת ממטה למעלה:

100

ק״אוהנה ידוע שבהתגלות אלקית למטה נדחה מפני' כל דבר הסותם וחוצץ למלכות, וכמ"ש כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים, וכן היתה גאולת מצרים, שע"י התגלות אלקית נתבטלו כל כחות מצרים, וכענין שכתוב הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניי, וכמו שבכלל כן גורס בכל פרט ופרט לפתוח סתימת הלב, וכמו שהלב נפתח, לעומתו נפתח הכל ק"ק למעלה ובית ק"ק למטה, ואין נזקקין לא לקרבנות כפרה ולא ליוה"כ, וכמו שהי' במ"ת שכתיב וירד ה' על הר סיני, פסקה זוהמתן ונעשו בני חורין ממה"מ ומשעבוד מלכות, אך כאשר הכל בא ע"י התעוררות ישראל נצרך לתשובה שהיא דפיקה על היכל ק"ק, ומחמת זה באין לתשובה שלימה ולכפרת הקרבנות, ולפי"ז באהרן שענינו תשוקת ישראל למטה לעורר למעלה צריכין לכל אלה, וזולתם הוא בבל יבוא, אבל משה שענינו ממעלה למטה אינו בבל יבוא:

101

ק״בויש להוסיף ולומר עוד היות משה שושבינא דמלכא, הוא מרכבה לשם הוי', ואהרן שושבינא דמטרנותא, מרכבה לשם אד', והנה ידוע ששם הוי' אינו נתלה בבריאת העולם, וקדם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד, שפירשו המפרשים שהוא שם הוי', ששם זה איננו מחמת שברא את העולם אלא מצד הויתו ית"ש, אבל שם אד' נתלה בבריאת העולם כי אדון אינו שייך אלא כשיש מי שהוא אדון לו, וע"כ משה מצד שהוא מרכבה לשם הוי' נמי איננו נצרך במדריגתו להמשיך אלקית כנ"ל לשום הכנת המקבלים, אלא שהמשיך התגלות אלקית מפאת הויתו ית"ש, ואחת היא אם יש מקבל מוכן או לא, וע"כ שוב ממילא נעשה המקבל מוכן כנ"ל שמעט האור ידחה רב החושך, אחר שהאור בא על כל פנים, שוב הוא דוחה את החושך, וכמו במצרים כנ"ל שהגאולה היתה בשם הוי', וכמו במ"ת שהי' בשמו הגדול שהוא שם הוי' ב"ה, אך אהרן שהי' מרכבה לשם אד' שהוא נתלה במקבל כנ"ל, ע"כ טרם הכנת ישראל ע"י הדפיקה בשער היכל התשובה והקרבנות, הוא בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא:

102

ק״גבפייט א' דסוכות, הן מבעשירי חקקי לחיים, והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים, ויש להבין היכן מצינו שיוה"כ הוא דין על האומות, ונראה עפ"י מ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם, ובמדרש שעיר זה עשו עונותם עונות תם, והיינו דביוה"כ שכל ישראל שבים לשורשם נתבררה מעלת ישראל מי המה ומאין מוצאם, נתברר שמעצמם אינם מעותדין לחטא, אך כל החטא היא מפאת כחן של האומות ועשו בראשם וכמ"ש ויתערבו בגוים, או מחמת קילקול האויר, וע"כ נהפך העונש על הגורמים, וזהו שאמר הפייטן זעם מאז תרשיש ואיים, היינו בשביל חטא שלו, והנה כחו של עשו כשהוא בתוקפו הוא מונע את לבב ישראל מתשובה שלימה, אך מחמת רבוי העונות שהביאו המקטרגים ונהפכו על עשו, נהפך עליו העונש ונשפל כחו מלטמטם הלב עוד, ואז ישראל עושין תשובה שלימה, וזהו פי' שובה אלי כי גאלתיך:

103

ק״דוהנה מרבית העונות היו סיבה לתשובה שלימה, כי לולא מרבית העונות לא הי' נשפל כ"כ כחו של עשו, והי' בו כח למנוע התשובה, וע"כ כמו תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, שפירשו המפרשים, מפני שהזדונות היו סיבה להתשובה, לכן שבו כולם להיות כזכיות, כן נמי מרבית העונות דיוה"כ שהיו סיבה לתשובה שלימה נעשו כזכיות, וע"כ גדולה מעלת התשובה ביוה"כ מבכל הימים, דאפי' תשובה פשוטה שרוב ישראל עושין בכחם להפך הזדונות לעשותם כזכיות, ונתוספה בישראל חיות חדשה מפאת מרבית הזכיות, אחר סילוק כחו של עשו המטמטם את הלב ומסלק את החיות וכמ"ש אשר קרך בדרך, ואז זוכין לסוכות שהוא חיבור שמים וארץ סוכה גמטריא צ"א הוי' אד' היפוך עמלק שאין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וזוכין למצות לולב, ובירוש' היבש פסול משום לא המתים יהללו ומכלל שמצות לולב היא בחיות והתלהבות:

104

ק״הברמ"א סי' תרכ"ד והמדקדקים מתחילין מיד במוצאי יוה"כ בעשיית סוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה, נראה לומר שהוא כענין שאמרו ז"ל בד' כוסות של פסח בין שלישי לרביעי לא יפסיק, והטעם הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ד' כוסות, הם נגד ד' לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ואם היו מפסיקין בין שלישי לרביעי, הי' מורה שהגאולה היא ענין בפני עצמו, והלקיחה שהיא מ"ת הוא ענין בפ"ע, ואין הדבר כן, שהגאולה לא היתה אלא כדי לקבל התורה, וכמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה עכת"ד:

105

ק״ווהוספנו לומר שזה היתה עצת ה' לסתום פי כל מקטרג, והיינו שמשרע"ה אמר מה זכות יש להם כברש"י שם, והיתכן לומר שמשרע"ה הי' ח"ו מקטרג על ישראל, אלא שמשרע"ה ידע שפיר שכל מקטרגי עולם ישננו את פיהם לקטרג על ישראל לומר מה נשתנו אלו מאלו, ות' שנה אמרת להשתעבד ועדיין לא שלמו, ובאשר הקב"ה אוהב משפט לא ידחה אותם בגילא דחיטתא, ע"כ שאל באיזה זכות, כלומר טענה לטעון נגד המקטרג, ואם לא, טוב שלא להתחיל, וע"ז השיבו השי"ת בהוציאך וגו' תעבדון את האלקים וגו' שכל ההוצאה היא צורך גבוה, ושוב אין מקום לשום קטרוג, כי בשביל שאינם ראוים לא יגרע צורך גבוה, וזה עצמו שמגידין לבן רשע בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ופירשו רש"י והא"ע שההוצאה היתה בשביל שאקיים מצותיו, ולא שמקיימין בשביל ההוצאה, אלא הכל הוא צורך גבוה, וזה חוסם פי כל מקטרג וטוען, וזהו בין שלישי לרביעי לא יפסיק, וישראל השכילו זה, וע"כ תיכף אחר היציאה התחילו חושבנא לדכייתא למ"ת, שביום ט"ו יצאו, ואור לט"ו התחילו לספור למ"ת, שבזה הורו שאין לוקחין הגאולה לצורך עצמם, אלא לצורך גבוה:

106

ק״זולפי האמור יש לומר, שזה עצמו הוא הענין להתחיל מיד במוצאי יוה"כ בעשיית הסוכה, כי ביוה"כ יצאו נפשות ישראל לחירות, וישראל נצחו דינא נגד אומה"ע, ויש לומר שבטעם זה עצמו נצחו דינא, שכל ברכות וישועות ישראל הכל הוא צורך גבוה וכבוד שמים, ושוב אין שום קטרוג, וישראל השכילו זאת וע"כ מתחילין תיכף במצות הסוכה להורות על ענין זה:

107

ק״חבפייט של יום ב' של סוכות נתן טעם על ריחוק ד' ימים סוכות מיוה"כ, כדי שלא לערב שמחה בשמחה, פירוש שמחה של מחילת העונות בשמחת החג, ומכלל שבדין הי' שתיכף אחר יוה"כ שנתקיים וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, יתקיים ויעקב נסע סוכותה כבזוה"ק פ' אמור:

108

ק״טויש לומר טעם על המתנת ד' ימים אלה, דהנה משמע במדרשים שהעקידה וגם מילת אברהם היו ביום הכפורים, והנה בעקידה כתיב ביום השלישי, פירש"י שלא יאמרו הממו וערבו פתאום, אלא המתין לו שלשה ימים כדי שכל מה שיעשה יהי' בתכלית ישוב הדעת, ולא יאמרו שמחמת שגברה עליו ההתלהבות לא עשה בדעת שלימה, וזה עצמו יש לומר טעם, מה ששאל עצה על המילה, שכל המפרשים דברו בזה, מה ראה לשאול עצה ע"ז, ולפי דרכנו יש לומר, להראות שלא עשה כמטורף בדעתו מחמת התלהבות, אלא בתכלית ישוב הדעת, והנה ידוע למבינים שדעת היא קישור השכל והמדות, ואאע"ה בשביל שעשה בישוב הדעת גמור, וכדי שלא יאמרו, זכה נמי שהענין אלקי יהי' קשור בו ובזרעו בלי שום פירוד וסילוק לעולם:

109

ק״יוהנה כענין זה הם ישראל ביוה"כ שגם הס"ם מעיד עליהם שהם כמלאכים, כבמדרש, והתלהבות ישראל ביוה"כ גדולה מאוד, והי' מקום לומר שכל מה שישראל מתאמצים במצות לולב ומיניו וערבה, סוכה וניסוך המים, הלל ושמחה, שהם מחמת ההתלהבות ובלי ישוב הדעת, ע"כ באה המצוה להמתין ד' ימים עד שיהי' נעשה הכל בישוב הדעת גמור, ובשביל זה זוכין בסוכות לדעת כידוע למבינים, וכן אנו אומרים קודם נטילת לולב ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון וכו':

110

קי״אבהמבדיל שיסד האריז"ל שובו לכם לאהליכם, ובראשכם אלקיכם, יהללו שמו במחול וכו', דהנה במדרש שישראל ביוה"כ הקב"ה מחדש אותם ברי' חדשה, וזה שנאמר ועם נברא יהלל י"ק, והיינו שכל איש צריך שיראה א"ע אחר יוה"כ כקטן שנולד ומתחיל מחדש ומראש להיות לעבד לה', ולעומת זה, זוכין לשפע אלקי בחידוש כל רגע ורגע, וזה שיסד שובו לכם לאהליכם, אבל לא להיות כחוזר אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, אלא להתחיל מראש וזהו ובראשיכם אלקיכם, היינו ההתחלה מראש יחול עליכם שם אלקיכם:

111

קי״בובזה יש לפרש גם הסיום, יהללו שמו במחול, שמחול הוא מלשון עיגול כלשון מחול הכרם שבמשנה כלאים, וכל דבר עגול יוצדק לומר על כל נקודה ונקודה שמשם מתחיל מחדש לסבב, באשר אין לו סוף וקץ, וזהו ענין שאמרו ז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעת"ל, כי תענוג תמידי אינו תענוג, אלא שבכל רגע ורגע יתוסף ויחדש אור חדש מה שלא הי' בראשונה וכאלו עתה התחיל מחדש, השי"ת יזכנו לזה:

112

קי״גשנת תרע"ח עיו"כ

113

קי״דכל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ובהאריז"ל שיאכל שיעור אכילת שני ימים, נראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכמו ערך השבת לעומת שבעת ימי בראשית, כן יוהכ"פ לעומת עשי"ת עכתדה"ק:

114

קי״הויש לבאר הדברים עפ"י מה שהגיד כ"ק זצללה"ה בשני מיני קרבנות של עצרת, מוספין הבאים בגלל יו"ט, וחובת היום הבאים בגלל הלחם, דמוספין הבאים בשביל יו"ט הם התקרבות ישראל לאביהן שבשמים, שיו"ט הוא זמן עליות הנשמות וקישור בשורשם, וזהו ממטה למעלה, והבאים בגלל הלחם, דבזוה"ק דשתי הלחם הם בדוגמת שני הלוחות, וכמו דנתינת התורה היתה ע"י התקרבות השי"ת לישראל, כמ"ש וירד ה' על הר סיני, כן הוא ענין קרבנות חובת היום הבאין בגלל הלחם, קירוב השי"ת לישראל, עכת"ד הצריכין לענינינו:

115

קי״וויש לומר דהיינו נמי שני מיני קרבנות הבאים ביוהכ"פ, מוספים הם כמו כל יו"ט, שהוא זמן התקרבות ישראל ממטה למעלה, עליות הנשמות וקישור בשורשם, אך חובת היום באין בגלל התקרבות השי"ת לישראל, שהוא זמן נתינת הלוחות, וריצוי השי"ת בעמו ישראל, וכדבעינא למימר קמן [ובמק"א הגדנו באופן אחר, ושבעים פנים לתורה]:

116

קי״זוהנה בימי יצירת בראשית אנו אומרים בכל מקום שבעת ימי בראשית, אף דביום השביעי לא נברא מאומה, כבר הגדנו עפ"י דברי רש"י שהמלאכה שהיתה ראוי' ליעשות בשבת כפל ועשאה בששי, וא"כ בששי נגמרה כל יצירת שבעת ימי בראשית, ושבת היתה יום נוסף על יצירת שבעת ימי בראשית, והיינו שכל שעת היצירה היו שמים וארץ נמתחין והולכין, שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש ממעלה למטה, וכשבאה שבת שבה כל הבריאה ונתעלתה לשורשה, ובדוגמא זו הם עשי"ת, אלא להיפוך שיצירת בראשית היתה הרחקה מהשורש וממעלה למטה, ובעשי"ת היא התקרבות להשורש ממטה למעלה, וביוהכ"פ הוא זמן נתינת הלוחות לישראל ונתרצה להם המקום, וזהו התקרבות השי"ת לישראל ממעלה למטה, ושע"ז באין הקרבנות חובת היום כנ"ל, לעומת שכל עשי"ת הם התקרבות ישראל להשי"ת:

117

קי״חוזהו שיום הכפורים הוקבע למחילה ולסליחה ולכפרה, מאחר שהשי"ת מתקרב לישראל, ממילא כל העוונות והמשחיתים שנבראו מהם נעשו אפס ואין, כי לא יגורך רע, ובמקום שהשכינה שם אין מקום לאלו, וכענין שכתוב (תהילים ס״ח:ב׳-ג׳) יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים, וישראל נכתבו ונחתמו לחיים, כענין שכתוב באור פני מלך חיים:

118

קי״טובדוגמת עשי"ת ויוהכ"פ, שעשי"ת הם התקרבות ממטה למעלה, וביוהכ"פ הוא קירוב השי"ת לישראל ממעלה למטה, היו נמי שבעת ימי המלואים ויום השמיני, שכל ז' ימי המלואים היו מטרת הפרישה והקרבנות לקירוב ממטה למעלה, וכמו שבפועל נתקרבו אהרן ובניו לישב פתח אוהל מועד, אך ביום השמיני כתיב כי היום ה' נראה אליכם, והשרה ה' כבודו בהמשכן, וזהו הקירוב ממעלה למטה, שהשי"ת קירב א"ע לישראל, וע"כ הפרישה של כה"ג לפני יוהכ"פ נלמדת מז' ימי המלואים, ששניהם ענין אחד, התקרבות ממטה למעלה, וביום השמיני קרבנות הבאין חובה ליום הם דוגמת חובת היום של יוהכ"פ, כמ"ש הרמב"ן שם, שבשניהם ענין קירוב ממעלה למטה:

119

ק״כולפי האמור יתפרשו דברי הת"כ, שם בפסוק ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק פירש דלמעלה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ע"ז אמר להם משה מדריגות אתם חפצים, אתם עשו את שלכם, אותו יצה"ר העבירו מלבכם וכו' ואז ממילא וירא אליכם כבוד ה' עכ"ד ז"ל, ועדיין צריך פירוש, למה לא יחפצו במדריגות וכמ"ש ואני קרבת אלקים לי טוב, וכל ספר תהלים מלא מזה צמאה נפשי לאלקים מתי אבוא ואראה פני אלקים, וכדומה מהגעגועין להענין אלקי, וכלשון המדרש להוטין היו ישראל אחר שכינה:

120

קכ״אולפי דרכינו י"ל דישראל עדיין לא ידעו ממהות יום השמיני, וחשבוהו כמו שבעת ימי המלואים, שהיתה עלי' אחר עלי' כל יום לאהרן ובניו, ומסתמא כאשר הי' לשלוחם כן נמי יהי' למשלחם, וכמ"ש בת"כ שם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו והיא התקרבות ממטה למעלה, ואמר להם משה שאין עתה שעת הקירוב ממטה למעלה, אלא התקרבות ממעלה למטה ואין עליהם לעשות, אלא להיות כלי מוכן לקבל הארת אלקי, והיינו אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת וכו' עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', שהוא ממעלה למטה, וזהו, שדקדק שתחילה אמר שקרבו כולם בשמחה ואמר להם משה וכו' ותהיו כולכם ביראה אחת:

121

קכ״בויש לומר שזה ענין כוונת הפייטן בסדר העבודה, בתחילת סדר חובת היום הי' עומד באימה לפני אל עליון, כי הקירוב ממטה למעלה וצדק בו ביותר לשון שמחה, כענין שכתוב (תהלים מ"ה ט"ז) תובלנה בשמחות וגיל תבאינה בהיכל מלך, אבל העומד ומצפה לאור פני מלך חיים יוצדק בו ביותר לשון יראה ופחד ואימה, וכענין שכתוב ופחדו אל ה' ואל טובו, וכבר אמרנו ששמחת עיוהכ"פ היא כעין תובלנה בשמחות וגיל וגו', אבל ביוהכ"פ הוא כעומדים לפני המלך באימה, ומעתה מבוארים דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיוהכ"פ הוא שבת של עשי"ת, שהם בסיגנון אחד, אלא ששבת בראשית היא ממטה למעלה, ויוהכ"פ הוא ממעלה למטה:

122

קכ״גוהנה התשובה בעשי"ת איננה מעבירות לבד, אלא התקרבות ישראל ודביקות באבינו שבשמים, וממילא אם יש בהם עבירות שהן מונעין ומעכבין את הדביקות, מתחרטין עליהם ומבקשין מחילה, ואף אם לא היו בהם עבירות, לא הי' נגרע מלעשות תשובה, אדרבה אז הי' עיקר התשובה להשתפך אל חיק אביהם שבשמים בכלות הנפש, והנה השתפכות הנפש אל חיק אבי', לא היתה חסרה להנפש טרם בואה לזה העולם, וכל מטרת ביאתה לזה העולם היא לברר ולהעלות את כל חלקי הקדושה השייכים לשורשה, כידוע, שכולם עולין בהעלותה, ומטעם זה נברא האדם שיהי' שייך בו ענין אכילה, כי לא יבצר מהשי"ת לברוא האדם שלא יהי' זקוק לאכילה כמו עליונים, והכל מטעם הבירור מדצ"ח, ושבים בתשובתו:

123

קכ״דוהנה כמו בשבת בראשית כל המלאכה שהיתה ראי' לעשותה בשביעי כפל ועשאה בששי, כן נמי הענין ביוהכ"פ שבאו בו נמי קרבנות המוספין נוסף על חובת היום, שאמרנו למעלה שהם כמו מוספי כל יו"ט, מחמת עליית העולמות אחר הבירור, אך כל הבירורים מהמאכל שהיו ראויים לעשות בעשירי כפל ונעשו בתשיעי, וכשהגיע בה"ש יוהכ"פ כבר נשלמ' הבירורים והעליות של כל עשרת הימים, ובאה לעומתו התקרבות השי"ת לישראל כנ"ל, וזהו שאיתא בהאריז"ל שיאכל שיעור אכילת שני ימים:

124

קכ״הענין הכפרות, ואכילת עיוהכ"פ, ויוהכ"פ, נראה שהם לעומת גוף ונפש ושכל, שענין הכפרות הוא בנפש וכמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות שער הבטחון עיי"ש, ואכילת עיוהכ"פ היא השלמת הגוף באכילה של מצוה, ויוהכ"פ הוא שלימת השכל שהוא כולו לה' ואין בו דבר מעניני עוה"ז, ובמק"א הגדנו סדר אחר וזה נראה יותר:

125

קכ״ומוצאי יו"כ

126

קכ״זבב"ר פרשה ג' ח' א"ר ינאי מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים, והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך בין מעשיהם של צדיקים למעשיהן של רשעים, ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהן של צדיקים, ולחושך קרא לילה אלו מעשיהן של רשעים, ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בוקר אלו מעשיהם של צדיקים, יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יום הכפורים:

127

קכ״חונראה לפרש דהנה תהו ובוהו פירושו הכל מעורב, כמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במק"א וכן הי' בעת בריאת עולם, שהכל נברא ביום הראשון בכלל, וע"כ מעשיהם של רשעים, אין הפירוש מעשים רעים שלהם, אלא מעשים טובים שלהם, באשר בכל מעשיהם מעורב טוב ורע, ע"כ הם נקראים תהו ובוהו, וכן נקראים חושך וערב, כמ"ש הא"ע שלשון ערב מלשון עירוב, שהצורות מתערבין היפוך בוקר מלשון מבקר, אבל נתן להם הקב"ה יום אחד זה יוהכ"פ, שהפסולת נדחה מלב ישראל, וזה יום אחד שאיננה נשארת אלא בחי' האחדות שהיא חלק הטוב בלי תערובת:

128

קכ״טוכמו שבכלל ישראל כן בפרט כל איש נטהר לבו, ואף אם עדיין אינו מרגיש, מ"מ יש להאמין באמונת אומן שכן הוא בשורש נשמתו, והאינו מאמין שיוהכ"פ מכפר שוב אין יוהכ"פ מכפר, אלא שצריכין להמשיך הטהרה למטה לתוך לבו ממש, וזהו הבת קול שיוצאת במוצאי יוהכ"פ לך אכול בשמחה לחמך, כי אחר הטהרה והכפרה באה שמחה, כאמרם ז"ל מנחות (כ'.) כפרה ושמחה, וברש"י שם דמי שנתכפר חטאו שמח, וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכתוב (תהלים נ"א) תגלנה עצמות דכית, היינו שטהרת, שלשון טהור מתורגם דכי, וכבר הזכרתי זה הרבה פעמים, וזה סימן מובהק במוצאי יוהכ"פ שמתעוררת שמחה בכל אחד מישראל, ובוודאי איש שמשך תיכף הטהרה לתוך לבו ממש, תגדל השמחה ביותר, ולפי מסת המשכת הטהרה לתוך לבו ובירור מהפסולת, כן היא השמחה, ואם איננו מתעורר כלל בשמחה, זה סימן שעדיין לא נמשך הטהרה ובירור הפסולת ללבו ממש, אף ששורש הנשמה בודאי נתברר, וצריך להתאמץ מאד באלו הימים להמשיך לתוך לבו ממש:

129

ק״לוזהו הענין דסוכות אחר יוהכ"פ, כמו שמצינו קודם בנין בהמ"ק היתה תמיד מחיית עמלק, קודם המשכן מלחמת עמלק ברפידים, וקודם בית ראשון בימי שאול ודוד, וקודם בית שני בימי מרדכי ואסתר, וקודם בנין השלישי ב"ב ע"י משיח בן יוסף כדאיתא במדרשים, כן נמי סוכות הוא דוגמת בהמ"ק, ויוהכ"פ מקודם שהוא דיחוי הפסולת והרע, ושורש הרע הוא עמלק, וכפי מסת דיחוי הרע והפסולת באותה מדה זוכין לכנוס לסוכה, ואף שכולם נכנסין לסוכה, מ"מ אין פנימית הסוכה קולטתו, אלא לפי מסת ביעור הרע, וזהו שבזוה"ק ח"ג (ק"ג.) כל מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתי' מגזעא ושורשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפיק גרמי' מתחות צלא דמהימנותא:

130

קל״אוזהו פירוש הפייטן בשחרית יום ב' דסוכות, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם. מהיות חיים, ואף שאין להאומות עסק עם יוהכ"פ, ורק בר"ה דנין את האומות ולא מצינו להם דבר ביוהכ"פ, מ"מ זאת ידוע שחיות עמלק ראשית גוים מעוונות ישראל ח"ו, ובזוה"ק ח"א (ר"א) דהא לא אשתלים דא מנוולא אנא בחטאין דבני נשא, וע"כ ביוהכ"פ כשנמחו עוונות ישראל נדחה עמהם עמלק והתלויים בו, והחיות שהיתה בידם מחמת עוונות ישראל ניטלה מידם וניתנה לישראל, וזהו הפירוש חרה אפו בם מהיות חיים, וישראל נוטלין את החיות ושמחים בסוכה ובלולב, ובירושלמי שיבש פסול משום לא המתים יהללו:

131

קל״בוזהו לולא ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם, ובש"ס מגילה (י"א.) דרשו אדם ולא מלך דקאי על המן מזרע עמלק, וכל מזמור זה קאי נמי על יוהכ"פ, שהשי"ת עוזר לישראל נגד עמלק, ומסיים עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ, וכבר אמרנו שזה רמז לסוכה גמטריא צ"א חיבור השני שמות הקודש, שלעומתם הם שמים וארץ:

132

קל״גוזה שיסד האריז"ל בהמבדיל למוצאי יוהכ"פ יצוה ה' חסדו למען יעקב עבדו, כי סוכות הוא חסדים פנימים ומקיפים כידוע, אך זהו רק למען יעקב עבדו, שביעקב כתיב נסע סכותה, כי באשר יעקב הי' נקי מפסולת לגמרי ומטתו שלימה, הי' בכחו לעשות דוגמא לזרעו אחריו, לזכות למצוות סוכה ולהחסדים כנ"ל, אבל אברהם ויצחק אף שבעצמם לא היתה חסרה להם שלימות, מ"מ באשר יצא מהם פסולת, לא הי' בכחם לעשות דוגמא זו לזרעם אחריהם, כי אין הסוכה קולטת אלא אחר דיחוי הפסולת:

133

קל״דוכבר הגדנו שסימן לאדם שהסוכה קולטתו, הוא הקורת רוח שמוצא בהסוכה, וכל כמה קורת רוח שיש לו בהסוכה, בה במדה הסוכה קולטתו, וזהו פירוש הש"ס ריש ע"ז דהאומות יאמרו תנה לנו מראש ונעשנה יאמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' מיד מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה מיד בועטין בסוכתם ויוצאין, ואף דישראל נמי מצטער פטור מן הסוכה מ"מ בעוטי לא מבעטי, והיינו שדווקא ישראל שהם נקיים מפסולת הסוכה קולטתם ומוצאין בה קורת רוח, וע"כ כשהם מוכרחים לצאת יוצאים בכובד ראש ומצטערין כאדם שאבד הונו ורכושו שמשתעשע בו, אבל הגוים שהם מעורבים טו"ר אפי' הטובים שבהם, אין הסוכה קולטתם ואין מוצאין בה קורת רוח ויושבים רק מצד ההכרח, וע"כ כשנפטרים בשביל שהם מצטערים, הם בורחים כתינוק הבורח מבית הספר, ולא עוד אלא שבועטים:

134

קל״השנת תרע"ט ערב יו"כ

135

קל״ובמשנה אבות, על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, נראה שכמו שכך הוא בפשיטות, כך הוא ברוחניות שלשה זמנים ר"ה יוהכ"פ סוכות, ר"ה הוא דין, יוהכ"פ הוא אמת, סוכות הוא שלום, היינו דר"ה הוא דין, לדחות את כחות החיצונים בכלל ובפרט למען לא יעכבו את שפע הקדושה, כבזוה"ק וכבר דברנו בו:

136

קל״זיוהכ"פ הוא אמת, דהנה ידוע בזוה"ק דמוסף יוהכ"פ הוא מרע"ה, ובמדרש שמות (פרשה ה') חסד ואמת נפגשו, חסד זה אהרן ואמת זה משה ובמהר"ל בספר הנתיבות נתיב האמת פ"א מבואר זה באריכות, וע"כ ביוהכ"פ מופיעה מדת האמת, ובמדת האמת ישראל לעולם זכאים, שאמת היא דבר שהוא בעצם, וכל דבר שהוא במקרה איננו אמת, שכל דבר שהוא בעצם איננו משתנה, ואם נראה בו השינוי הוא לשעתו בלבד, וע"כ דבר שהוא במקרה, וידוע שהמקרה לא יתמיד, ע"כ איננו נקרא אמת, ונהר הפוסק לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, וע"כ ביוהכ"פ שמאירה מדת האמת, נתגלה עצם מהות ישראל, וישראל בעצם הם נקיים וטהורים והחטא מסתעף מחמת הגוים כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, או מחמת קילקול האויר שהגוים מקלקלין את האויר במעשיהם הרעים, כי אפי' מחשבה נחקקת באויר כמ"ש הרמ"ע מפאנו, וכבר דברנו בו, וכמו בגשמיות שנשימה מאויר מושחת מקלקלת את הגוף, כן הוא ברוחניות, וזה נתברר במדת האמת, ובהעמקת מדת האמת ישראל לעולם זכאין, וע"כ ביוהכ"פ הוא זמן סליחה ומחילה לכל עוונות ישראל, וכל החטאים ועוונות ופשעים על ראש עשו יחולו, כאמרם ז"ל ונשא השעיר עליו זה עשו כמד"א הן עשו אחי איש שעיר את כל עוונותם עוונות תם זה יעקב כמ"ש ויעקב איש תם, איש תם מרומז בו תיבת אמת, כלומר שמדה זאת גורמת שעוונותיו על ראש עשו יחולו:

137

קל״חסוכות הוא שלום, שבזוה"ק שיו"ט של סוכות ומוסף סוכות הוא אהרן, ומדתו לעשות שלום לעילא ולתתא, ובמדרש שמות הנ"ל צדק ושלום נפגשו, שלום זה אהרן דכתיב בשלום ובמישור הלך אתי, וע"כ הוא זמן התאחדות כל כתות ישראל, כמו שרומזים הד' מינים ויבואו אלו ויכפרו על אלו, וכן סוכה היא גימטריא שני השמות הוי' אד', רמזים לחיבור שמים וארץ, וחכז"ל רמזו בהא דאמרו כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת, ובודאי זה אי אפשר בעוד העוונות מפרידין, אלא אחר שביוהכ"פ במדת האמת נסתלקו העוונות מישראל, זוכין בסוכות לשלום, ומעתה מבואר שדין ואמת ושלום הם בשלשה זמנים, ר"ה יוהכ"פ סוכות, ועליהם העולם קיים:

138

קל״טמוצאי יו"כ

139

ק״מכתיב תהלים (קב) תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק, ובמדרש שוחר טוב אמר ר' יוסי ב"ר שמעון זה דורו של מרדכי שנברא ברי' חדשה ורבנן אמרי אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם ובאין ומתפללים לפניך בר"ה וביוהכ"פ ואתה בורא אותם ברי' חדשה ומה להם לעשות ליקח הדס ולולב ולהלל אותך שנא' ועם נברא יהלל י"ק:

140

קמ״אויש להבין מה זה דפרט מכל ד' מינים את ההדס והלולב, ולמה שינה מדברי המ"ר שכתב בענין זה לולב ואתרוג:

141

קמ״בונראה לפרש דהנה בישעי' (ל"ח י"א) אמרתי לא אראה י"ק י"ק בארץ החיים, וברש"י אמרתי לא אראה י"ק לא אשתמש עוד בשם של י"ק בארץ החיים חיים משתמשין בו אבל המתים אינם רשאין שנאמר לא המתים יהללו י"ק חק למתים שאינם מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם עכ"ל, ובטעמו של דבר י"ל דהנה בפירושו של שם זה אומר אני באימה עפ"י דבריהם ז"ל דעוה"ב נברא ביוד ועוה"ז בהא, ודוגמתם עולם עליון הרוחני ועולם החחתון, וכן שמים וארץ, ובמדרש בראשית שרשב"י אומר שמים וארץ נבראו כאחת שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחד, ומסתמא כן הוא עוה"ב ועוה"ז ברוחניות ובגשמיות, ובודאי כשנבראו יחד היו שניהם דבר אחד, ואח"כ נפרדו לשנים, ועיין במהר"ל שמהאחד לא יבוא ריבוי, וע"כ בתחילת הבריאה שהי' הכל יחוד אחד, נקרא השי"ת בשם י"ק היינו יוד שבו נברא עוה"ב והא שבו נברא עוה"ז שניהם הם שם אחד:

142

קמ״גובזה יש לפרש הא דחק למתים שאינן מזכירין שם בן שתי אותיות לעולם, דהנה האדם הוא עולם קטן, הנפש מהעליונים והגוף מתחתונים ושניהם יחד הם בריאה אחת, ע"כ נאות לפי מהותו להזכיר שם זה, המורה על ענין זה, אבל המתים שנפרדו מעל גוייתם והם רוחניים לבד, והם נעדרו חיבור עוה"ז ועוה"ב, אין נאות לפי מהותם להזכיר שם זה:

143

קמ״דוהנה אמרו ז"ל הרשעים קרוים מתים, והיינו עפ"י המבואר בהאריז"ל, שכשהאדם בא לעבור עבירה הנשמה מסתלקת ממנו, וא"כ הרשעים נמי הם נעדרי החיבור, כמו המתים, אלא להיפוך שהמתים נעדרו הגוף, והם נעדרו הנפש, ומ"מ שניהם אינן בכלל מהות האדם, שמהותו חיבור העליונים ותחתונים כנ"ל, וע"כ כמו שאין המתים מזכירין שם בן שתי אותיות, כך הם הרשעים, שאין בדין שישתמשו בשם בן שתי אותיות:

144

קמ״הוהנה בדורו של מרדכי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, הנעשית בשביל דמטי שבעין שנין ולא אפרקו, אמר ודאי תו לא מיפרקי, וישראל שנהנו מסעודה זו הנה מורה שאבדו את חיותם, חיות הישראלי והגבהת נפשם, ונמשכו אחר החומר, ע"כ נתחייבו כלי' ח"ו, הוא פירוד הגוף מהנפש לגמרי, וכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, וכשחזרו בתשובה ניתנו להם מהשמים חיים חדשים, עד שנחשב שנבראו בר' חדשה ושבו למהותם מחברי עליונים ותחתונים, ע"כ מעתה נאות להם להשתמש בשם זה להלל י"ק, ורבנן אמרו שלאו דווקא על דורו של מרדכי הדברים אמורים, אלא גם אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם הרעים וכנ"ל, שבאין ומתפללין בר"ה ויוהכ"פ, שהשי"ת נותן בהם רוח חיים חדשים, ושבו להיות כמו ברי' חדשה מחוברי הנשמה שמהעליונים והגוף שמתחתונים, נמי יוצדק לומר בהם ועם נברא יהלל י"ק:

145

קמ״וונראה שע"ז מורה נמי מצות סוכה, וחל שם שמים על הסוכה הגשמית, היא דוגמת תורת אדם המעלה כנ"ל, ועוד ידוע שהיא אותיות כ"ו ס"ה גימטריא הוי' אד' כידוע, מורה על עולם עליון ועולם התחתון, ושניהם מצטרפין ובאין בשם סוכה:

146

קמ״זועם האמור יתיישב נמי מה שדקדקנו בריש דברינו זה דנקט המדרש שוח"ט מכל הד' מינים רק הדס ולולב, דהנה במדרש וגם בפייט שאחד מהם מורה על תורה בלי מצוות, ואחד על מצוות בלי תורה, אלא שהמדרש והפייט מחולקים מי מהם מורה ע"ז, והנה תורה שהיא בשכל מתייחסת להנשמה, והמצוות שהם בפועל בעשי' גשמית מתייחסות לגוף, וע"כ בצירוף שתי אלה נאות להודות ולהלל לשם י"ק כנ"ל:

147

קמ״חשנת תר"פ ערב יוכ"פ

148

קמ״טכתיב (תהילים מ״ה:ד׳-ה׳) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך, יש לפרש חגור חרבך על ירך גבור זה ר"ה, כי ידוע שמוסף ר"ה מתיחס ליצחק מדת גבורה פחד יצחק, כי אז זמן חידוש החיים זה היום זכרון ליום ראשון, ותחילת הבריאה במחשבה היתה במדת הדין, וע"כ לא נזכר במעשה בראשית אלא שם אלקים, אלא שראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדה"ד, וכבר פרשנו שלא הי' שם שינוי הכוונה אלא כך היתה הכוונה מתחילה שהבריאה תהי' במדת הדין, והעשי' והקיום והשכלול יהיו בהקדמת מדת הרחמים, וכך לעומתו בר"ה צריך כל אדם גבורה יתירה, ולהסתער במדה"ד על עצמו, לקבל חידוש חיים לתורה ועבודת ה' בתוקף חזק מאד:

149

ק״נאך לעומת שהעשי' והקיום והשכלול של הבריאה היו בהקדמת מדת הרחמים ושתפה למדה"ד, כן לעומתו הוא הענין ביוהכ"פ, וע"ז כתיב והדרך צלח ורכב ע"ד אמת, וידוע דמוסף יוהכ"פ מתיחס למרע"ה שנקרא אמת, כבמדרש שמות פרשה ה' חסד ואמת נפגשו חסד זה אהרן ואמת זה משה, וידוע שאמת היא מדת הרחמים, ועבודת יום זה היא לנטוע כל אדם בעצמו נקודת האמת, ולא יטעה א"ע ולא את אחרים, וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד כי עיקר נקודת האמת לא זכה בה אלא כה"ג בשעה שעמד לפני ולפנים, עכ"ד, ומסתמא באמצעות כה"ג זוכין אז ישראל במדת האמת, כל איש ואיש כמדת השתדלותו והשתוקקותו, ומחפש בכל מעשיו כמה הוא רחוק ממדת האמת ולאן הוא נוטה, וזהו וענוה צדק, כי יש ענוה צודקת ויש ענוה בלתי צודקת, וכמ"ש (ישעי' נ"ח ה') הכזה יהי' צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע וגו', וזה שדבק במדת האמת ומהדר אחריו זוכה לענוה צדק, ויהי' פירוש ענוה מלשון ענות אדם את נפשו, וזה גורם נמי מדת ענוה כפשוטו:

150

קנ״אובזה יש לפרש הא דאמרו ז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי מעעה"כ כאלו התענה תשיעי ועשירי, ובהריטב"א בשם הר"י דסעודת תשיעי היא סעודת העשירי, שבאשר עשירי איננו זמן סעודה מקדימין ועושין אותה בתשיעי עכת"ד, וכבר דקדקנו שהי' ראוי לאחר ולא להקדים, כמו פורים שחל להיות בשבת כבירושלמי:

151

קנ״באך לפי הנ"ל י"ל שזוכין למעלה רמה ונשאה, וכאמרם ז"ל כל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, עד שהוא למעלה מסדר הזמנים, ע"כ להורות זה מקדימים הסעודה למעלה מן הסדר:

152

קנ״גענין עשי"ת ויוהכ"פ, הנה אמרו ז"ל העושה עבירה מלפפתו ומוליכתו לגיהנם, פירוש שנעשית דבוקה בו עד שנעשה ח"ו היא והוא כדבר אחד, ומאחר שהעבירה מקומה בפסולת הבריאה שהיא הגיהנם, ומעצמה נמשכת שמה, כמו טבע דומם שנמשך מעצמו למטה, ואש למעלה למקום שורשם, כן היא העבירה לגיהנם, ועיין זוה"ק פ' וירא ופ' ויצא, וממילא זה שנעשה היא והוא דבר אחד נמשך עמה:

153

קנ״דאך ע"י תשובה אעפ"י שעדיין איננה כ"כ מעומקא דליבא, מ"מ עכ"פ נעשה פירוד בין הדבקים, ואיננה עוד דבוקה בו כנ"ל אלא כעין מכסה בלבד, כענין שכתוב (ירמי' ג' כ"ה) ותכסנו כלימתנו, והטעם שעכ"פ מועילה לזה תשובה כזו, כבר הגדנו באשר תעלומות לב אינו יודע אלא הקב"ה לבדו, ומלאך המשחית שנברא מהעבירה, אינו יודע רק מה שבגלוי, וע"כ תשובה בגלוי אף שאיננה כ"כ מעומקא דליבא, מסירה את מלאך המשחית זה למעלה, כענין שכתוב ה' העביר חטאתך לא תמות, כפירוש הזוה"ק שהעביר את המקטרג מלעמוד לפניו, וכמו למעלה כן למטה, ועכ"פ מסלקת את החיבור שבין העבירה להאדם, אף שעדיין איננה מסתלקת לגמרי בעוד שמרגשת שעדיין איננו נרצה למעלה אבל עכ"פ אין בכחה עוד להיות עומדת ומקטרגת למעלה, וכן למטה להעשות היא והוא דבר אחד, כי נפש ישראל בעצם טהורה היא, ואין לה דיבוק עצמיי לכחות חיצונים, אלא באמצעות עבירה ממשית, וע"כ כשמסתלקת עצם העבירה נפסק הדיבוק:

154

קנ״ה[ובזה יתפרשו דברי התנחומא נצבים, שתשובה אינה מועלת אלא לישראל ולא לאו"ה, וכבר תמהו כל המפרשים, הלוא גם לדור המבול הרתיק עליהם ע"י נח לתשובה, ומפורש באנשי נינוה וירא ה' את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו' ותשובה קדמה לעולם, אך להנ"ל י"ל דודאי תשובה שהיא מעומקא דליבא, לית דין ולית דיין שמועילה אף לאומ"ה, אבל תשובה שאיננה כ"כ מעומקא דליבא כנ"ל מועילה רק לישראל, ומשום שנפש ישראל בעצם טהורה היא, אבל נפשות אומ"ה שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, אין כחות החיצונים מסתלקים מהם כ"כ בנקל, אלא בתשובה גמורה מעומקא דליבא שנעשה כתריס בפניהם, אבל כל עוד שאין כאן דברים המבדילים, נשארים דבוקים, באשר הם בעצם הם והם אחד]:

155

קנ״ואך כ"ז הוא בעשי"ת, אבל ביוהכ"פ שכיפור הוא מלשון קינוח, כפירש"י היינו אחר שאין עוד החטא דבוק בעצם, אלא כעין מכסה, שוב יוהכ"פ עושה קנוח והסרה לגמרי, וע"כ אפי' לרבנן דאין יוהכ"פ מכפר בלי תשובה, היינו בלי תשובה כלל אלא שעומד במרדו, אבל כשעשה תשובה אעפ"י שאיננו כ"כ מעומקא דליבא, שוב יוהכ"פ מכפר לגמרי:

156

קנ״זולפי האמור יובנו דברי המדרש תולדות (פס"ה ט"ו) ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ נסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעוונות כל ימות השנה ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר שנא' כי ביום הזה יכפר, ובודאי לא מיירי בלי תשובה כלל שאפי' לישראל אינו מכפר בלי תשובה לרבנן, אלא ודאי מיירי בתשובה, והרי תשובה מועילה לכל וכנ"ל באנשי נינוה:

157

קנ״חאך לפי דברינו הנ"ל י"ל דמיירי בתשובה שאיננה כ"כ מעומקא דליבא, שמועילה לישראל להפריד מהם דיבוק כחות החיצונים הנעשים מהעבירות, ובא יוהכ"פ ומקנח את הכל, אבל לא כן עשו אף שעשה תשובה, אם איננה מעומקא דליבא, אין בכחה להסיר הדיבוק, ושוב א"א ליוהכ"פ לקנח, וזה שמשלו את עשו לקווץ שהמוץ נסתבך בשערו, ואיננו יכול להעבירו, אבל ישראל נמשלו לקרח, שאין המוץ נשאר דבוק בו, ע"כ יוהכ"פ מקנח ומסיר לגמרי, כמו שנותן ידו ומעבירו:

158

קנ״טיעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה ואמרו ז"ל (יומא מ':) עד מתי הוא יזקק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, משמע מדכתיב יעמד חי לכפר עליו שהוא הוידוי, שמתן דמו של הפנימי זקוק להיות קידם וידוי המשתלח, וכמו שהוא בסדר העבודה, והטעם י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ששעיר לה' הוא להגביה חלק הטוב, והמשתלח לדחות את חלק הרע, והם סור מרע ועשה טוב עכת"ד, והנה הרי כתיב סור מרע מקודם ואח"כ ועשה טוב, אך כבר הגדנו הענין מה שבין יעקב אבינו ליוסף שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, כי מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי וגו' היתה מהותו ועבודתו סור מרע, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים וגו', היתה מהותו ועבודתו התפשטות הקדושה ע"י עשה טוב, ויוסף רצה להקדים את מנשה כסדר הכתוב, אבל יעק"א שכל את ידיו, כי להמתין עם עשה טוב עד שיסיר מקודם מהרע אי אפשר, אלא העצה להקדים את עשה טוב כמו שהוא אם אך רוצה להסיר מהרע, אף שעדיין אינו יכול, מ"מ עשיית הטוב תהי' לעזר לו להועיל לבוא לידי סור מרע, וקם דינא כיעק"א כי מעשה רב שהקדים את אפרים לפני מנשה:

159

ק״סוי"ל שזה עצמו הוא ענין הקדמת מתן דמו של הפנימי לוידוי של המשתלח, כדי שהגבהת חלק הטוב תהי' לעזר ולסעד לדיחוי חלק הרע, ונראה שענין זה סובב הולך כל הימים הקדושים, שהרי אף בסוכות עדיין אומרים הושענא, וככל שחלק הרע עודנו במציאות, ואעפ"כ הקב"ה הכניס את ישראל להסוכה, בסוד הביאני המלך חדריו, וכן ענין הלולב שנתקיים ישמח ישראל בעושיו, וא"כ הרי הגבהת חלק הטוב קדומה, והמשכילים יבינו כי עדיין הגבהת חלק הטוב והסוכה והלולב אינם עוד התכלית להסתפק בו לבד, אלא כל אלה צריך לדחיית חלק הרע לגמרי, ויש לכל אדם להזהר בזה ולא יהי' כשוטה המאבד מה שנותנין לו:

160

קס״אמוצאי יו"כ

161

קס״בהמבדיל בין קודש לחול חטאתינו הוא ימחול זרעינו וכספינו ירבה כחול, הפירוש דהנה שלוות עוה"ז צריכה שמירה, לבל תגרום ח"ו גיאות או ויתור בדרכי התורה ח"ו, ואמרו ז"ל נסיון עושר הוא גדול מנסיון עוני, ולכאורה בלתי מובן שהרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, וא"כ איך יתכן שימשך השלווה הבאה מהשי"ת לישראל, לדרכים בלתי ראויים, ונראה שכ"ז הוא מפאת עוונות המטמטמים את הלב ומסמים את עיני השכל, הא למה זה דומה, לאיש שנותנין לפניו שלחן ערוך ולחם לאכול וסכין לחתוך את הלחם, אבל הוא איש יצא מדעת, ונוטל את הסכין לחבול את עצמו בו, וע"כ אחר מחילת העוונות ביוהכ"פ וישראל יצאו נקיים, ונאמר להם לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, א"כ הלבבות פתוחים לטובה והשכל מאיר אז הוא זמן ליטול גם כל טובת עוה"ז, וזהו חטאתינו הוא ימחול, אז הוא זמן לאמור זרעינו וכספינו ירבה כחול:

162

קס״גוי"ל עוד בלשון אחר כי כל מה ששלוות עוה"ז יכולה לגרום דברים לא טובים, הוא מפאת חלק הרע המעורב בה, וביוהכ"פ מתעלין כל הדברים למעלה ראש, וכבתדב"א בפסוק ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יוהכ"פ לישראל, והיינו שיום זה הוא כולו קודש לה' ואין בו תערובות רע, וע"כ שטן ביום זה לית לי' רשות לאסטוני, וע"כ שוב אין השלוה גורמת לדברים בלתי ראיים, ומטעם זה אומרים אותו גם בכל מוצש"ק, כי בכל ש"ק מתעלה כל הבריאה לשורשה, ושבת היא כולה טוב בלי תערובת רע, וכמ"ש מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו', ואף שכבר נבדל מקדושת שבת ויוהכ"פ, מ"מ נשא ממנה רשימה לטובה, ומיוהכ"פ נשאר עוד יותר, שמתחילין הארבעה ימים שבין יוהכ"פ לסוכות שהימים מתעלין והולכים, וזהו שיסד האריז"ל בהמבדיל של מוצאי יוהכ"פ, צדק ושלום נשקו חסד ואמת נפגשו, היינו בשביל רוממות המעלה גורם התכללות כל המדות, ואפי' שלום שאמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, וכן אמת אמר אל יברא שכולו מלא שקרים, מ"מ בעת הזאת כולם מתכללים ומושכין ברכה לישראל, ומוצא הכל מחמת מחילת העוונות וריצוי הקב"ה בישראל, וזהו שיסד עוד שובו לכם לאהליכם ובראשיכם אלקיכם, שמאחר שבראשיכם אלקיכם שוב אין חשש, ושובו לכם לאהליכם:

163

קס״דכתיב ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, ואמרו ז"ל ורחצת מטנופת ע"ז וסכת אלו מצוות, ושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, ויש למר ששלשה דברים האמורים כאן מקבילים לשלשה זמנם, ר"ה, יוהכ"פ, וסוכות, ר"ה מקביל להא דורחצת שפירושו מטנופת ע"ז, וזהו ענין ר"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, היפוך מע"ז שהוא יציאה מתחת רשות השי"ת, ובר"ה מכניסין עצמם תחת רשות השי"ת, ומבקשים ומתפללים מלוך על כל העולם כולו בכבודך:

164

קס״היוהכ"פ מקביל להא דוסכת אלו מצוות, דהנה ענין סוכה לריח עבידא, והם המצוות המעלין ריח טוב לפני השי"ת, וכלשון המדרש שיר השירים כל המצות שעשו האבות ריחות היו אבל אנחנו שמן תורק שמך, ויתבאר עוד עפ"י דברי הש"ס עירובין (כ"א.) דריש מרי בר מר מאי דכתיב והנה שני דודאי תאנים מועדים לפני היכל ה' הדוד האחד תאנים טובות כתאני הבכורות, והדוד האחד תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרוע, תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים רעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, ובודאי הוא כענין וירח את ריח בגדיו שדרשו ריח בוגדיו, שפנימית ישראל אינה מתקלקלת לעולם, וכשמתגלה מעט מהפנימית הריח בוקע ועולה, וזה נמי ענין יוהכ"פ שמתגלה פנימית ישראל עד שאפי' הקטיגור נהפך לסניגור, וכל ישראל אפי' הבוגדים שבהם מעלין ריח טוב לפניו ית"ש:

165

קס״וסוכות מקביל להא דושמת שמלותיך אלו בגדי שבת, דשבת מקפת את כל חלקי האדם, ע"כ אפי' חלקי הגוף הם קודש עד שהמצוה להתענג בה גם באכילה ושתי', ובהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם, וזהו ענין בגדי שבת שמירים על אור קדושה שמקיף על כל חלקי האדם כמו שמלה שמקיפה על כל אברי האדם, ויש לומר דכן הוא ענין סוכה שהמצוה בכל חלקי האדם שהסוכה מקיפתו מכל צד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שישיבת סוכה נזכרת בש"ס בלשון ישנים תחתיו אין ישנים תחתיו, להורות שמצות סוכה נוגעת אף להגוף לבד, כמו בעת השינה שנסתלקת הנשמה ואין נשאר בו אלא קיסטא דחיותא, וע"כ מצות סוכה יש בה נמי ענין שמלה שמקפת את כל איברי האדם, ע"כ יאות הרמז בושמת שמלותיך על חג הסוכות:

166

קס״זבש"ס ריש סוכה מ"ש גבי סוכה דתני פסולה ומ"ש גבי מבוי דתנא תקנתא, וברש"י מפרש מהו מבוי באריכות, והוסיף לבאר גם דיני שיתופי מבואות מפני שאסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו בלי עירוב, ולכאורה אינו מובן למה הביא הכא דין זה שאינו ענין לדין קורה ברוח רביעית הנדרש הכא לענין הגבוה מעשרים אמה, ואם רצה להביא אגב אורחא פרטי דיני מבוי למה לא הבוא שאר פרטי דינים שצריכה להיות ארכה יותר מרחבה, ומ"ש פרט דין עירוב ושיתוף משאר פרטי דיני מבוי:

167

קס״חונראה לפרש, דהנה ענין קורה ברוח רביעית הוא משום שאין לו שם מחיצה הוא דומה לרה"ר ואתי לאפוקי ולעיולי מרה"ר למבוי או להיפוך, ולכאורה יש להבין למה לא סגי לי' ראשי מחיצות שמן הצדדים להיכר שעד כאן משך הרה"י, ונראה דאם הי' רה"י לגמרי אין ה"נ, אבל מאחר שאסרו להוציא מרשות לרשות בתוך המבוי ודומה לרה"ר במקצת, א"כ אין הפרש גדול כ"כ כמו שיש הפרש גדול בין רה"י גמור שמטלטלין בו לגמרי ובין רה"ר, אבל מבוי זו שאין מטלטלין בה מחצר למבוי הוא דומה קצת לרה"ר, ודומה שאין מחיצות המבוי מועילין בה ע"כ אין בהמחיצות די היכר ואתי למטעי לחשוב אותה כמו רה"ר גמור ולטלטל ממבוי לרה"ר בתוך ד' אמות, וע"כ צריך היכר גדול ולא סגי לי' בראשי המחיצות שמן הצדדין, שהרי בהם עדיין הוא רה"ר במקצת ואינם מועילין בה, אבל אם לא הוצרך לשיתוף והיו המחיצות שמן הצדדין עושין אותה לרה"י גמורה לטלטל בכולה בלי שום שיתוף, היו מחיצות אלו סגי גם להיכר ולא היו צריכין לקורה, וע"כ תלוי דין צורך הקורה בדין צורך שיתופי מבואות:

168

קס״טונראה שהש"ס התחיל במס' סוכה לדבר בדין קורת המבוי, לרמז ענין מחיצות הסוכה, שכמו קורת המבוי להבדיל בין רה"ר עלמא דפרודא לרה"י מקום הקדושה, כן נמי הוא ענין מחיצת הסוכה אף שנעשית ברה"י מקום הקדושה, מ"מ לרגלי רוממות ענין הסוכה, וישראל יוצאין מיוהכ"פ זכאין וכחות חיצונים רודפין עוד אבתרייהו, וע"כ אומרים בכל ימי הסוכות הושענא, והם נזקקין להגנה בסוכה, וכל חוץ לסוכה עדיין יש שליטה לכחות חיצונים, ע"כ יש השתוות בין מחיצות הסוכה לבין מחיצות שבת, וזהו נמי הענין מגו דהוה דופן לסוכה הוי דופן לשבת, דכח רוממות הסוכה גדול מאד להרחיק אפי' כחות החיצונים שנדחקו לשלוט אפי' ברה"י מפאת הרשימה דעוונות שנשארו כנ"ל, ע"כ הוי נמי דופן לשבת שאין כח לחיצונים אלו לשלוט אלא ברה"ר, ומיושב בזה קושיא המובאה בר"ן למה לא אמרינן איפכא לחומרא מיגו דלא הוה דופן לשבת לא הוי דופן לסוכה ודו"ק:

169

ק״עבפייט של יום ב' של סוכות, הן מבעשור חקקי לחיים והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים וכו', נראה דביוהכ"פ הוא זמן שמוציאין את חיות הקדושה שהיתה מפוזרת בידי החיצונים, ונתוספו על ראש ישראל, ע"כ אז מתחיל פרק חדש בחידוש עבודה בחיות ושמחה יתירה, וזה שבמדרש שבת קול יוצאת במוצאי יוהכ"פ, לך אכול בשמחה וגו', ומזה נמשך סוכות זמן שמחתינו:

170

קע״אשנת תרפ"א ערב יו"כ

171

קע״בבזוה"ק ח"ג (ק'.) ברעיא מהימנא דר"ה הוא דוגמא ליום שקיבל יעקאע"ה את הברכות מיצחק, ועשי"ת הם דוגמא להא דברח יעקב שדה ארם, ויוהכ"פ הוא דוגמא להצלתו מן עשו, ושעיר המשתלח להדורון ששלח לו, וסוכות להא דיעקב נסע סכותה:

172

קע״גונראה דהנה ר"ה מלשון ראשו של אדם משכן השכל, ושכלו של אדם הוא הכל, וכמו שידוע שאברי הראש כוללים כל הפרצוף, וכל נהירין עלאין נרמזין בו, וע"כ צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים הן בגוף הן בנפש הן בשכל, דוגמא להברכות שקיבל יעקב שנכללו בהן עשר ברכות, ומספר עשר כולל הכל, וכן רשעים גמורים וכו' נדחין לגמרי, כמו עשו אז שנדחה לגמרי, והבינונים תלויין ועומדים עד יוהכ"פ, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דכל זה גם באדם הפרטי דחלקי הטוב שבו, היינו מצות ומעש"ט שנבראו מהם מלאכים קדושים, הם צדיקים גמורים שנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, ולהיפוך מלאכי משחית שנבראו מעבירות הם הרשעים גמורים וכו' ועליהם איתא בתקה"ז שאמר הקב"ה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, עכ"ד:

173

קע״דויש לומר דהבינונים הם המעשים שיש בהם עירוב טו"ר, וגם הם בר"ה ע"י השופר שהוא כענין שכתוב באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים נעשו מתוקנים חלקי הנשמה שבהם, אך בחלקי הגוף והנפש עדיין יש לכחות הרעים שהם בחי' עשו רשות למירדף אבתרייהו, ובעשי"ת שהם דומיא דהבריחה שברח יעקב דכתיב בי' והכשבים הפריד יעקב ובזוה"ק דהם חלקי הקדושה, כן הוא באדם ע"י התפילות ובקשות והשתפכות הנפש מתנקה בחי' הנפש מהעירוב טו"ר, ובהאכילה של ערב יוהכ"פ שכתב הריטב"א שהיא נחשבת סעודת יוהכ"פ אלא שהיא מוקדמת לעיוהכ"פ מתנקה בחי' הגוף, וזה שאיתא בספה"ק שבעיוהכ"פ מתקנים כל התפילות של כל השנה אם יש בהם כדי לצרף תפילה אחת שלימה, וכן כל האכילות של כל השנה, וביוהכ"פ הוא כולל הכל, ושלשתם נרמזים בכתוב אחד, כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו, יכפר עליכם הוא בגוף, שלשון כפרה פירש"י סילוק וקינוח ששייך בגוף שנעשה מטונף ומלוכלך בעבירות, לטהר אתכם מכל חטאתיכם שייך בנפש, שמצד חטאים, הנפש לא מטוהרה, וכמו טהרת מקוה שהטומאה פורחת ממנו כמו שהגדנו במק"א, לפני ה' תטהרו זה השכל וכח הנשמה שנעשה נדבק בשורשו, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורין, ואח"כ כמו ביעקב דכתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וכמ"ש הרמב"ן שהי' להשגב בו מפני עשו, כן ישראל זוכין לסוכה המגנת מפני השמש שהוא כחו של עשו, והיינו שאף מאז מיוהכ"פ שב עשו לדרכו שעירה ונפרד מעמא קדישא, מ"מ עדיין הי' רודף מבחוץ כמו להט השמש שמרחוק הוא מלהט, וע"ז צריכין הגנה ע"י צל סוכה:

174

קע״ההנה לוחות האחרונים ניתנו ביוהכ"פ, ובודאי לא הי' במקרה, ולכאורה יש לומר דאדרבה נתינת הלוחות היתה סיבה ליוהכ"פ שנקבע ביום שניתנו הלחות, אך איננו במשמע, שהרי בטעמא דהדין הוא בר"ה, כתב הר"ן משום דינו של אדה"ר וניתנה בו אות מהשמים שמזלו מאזנים, א"כ יוהכ"פ שהוא נמשך אחר ר"ה שתולין עשרה ימים נמי וה"ט הוא, ואפי' לא ניתנו בו הלוחות נמי, א"כ שוב אין יוהכ"פ תלוי בלוחות, ואדרבה הלוחות תלויים ביוהכ"פ, וכמ"ש מהר"ל שכל דברים העליונים אינם במקרה:

175

קע״וונראה דהנה בעשרה מאמרות נברא העולם, ולעומתם ניתנו לישראל עשרת הדברות, ובשינוי הלשונות שאלו נקראו מאמרות ואלו דברות, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דמאמר הוא שייך אפי' בלי חיבור לשומע המאמר, אבל דיבור הוא חיבור בין המדבר להשומע, וע"כ יש בלשון לומר ראובן דיבר עם שמעון, היינו שהדיבור חיברם כהוראת מלת עם, אבל אין בלשון לומר ראובן אמר עם שמעון אלא אמר לשמעון או אל שמעון, וע"כ בבריאת עולם שבמדרש שהיו שמים וארץ נמתחין, היינו שנתרחקו מהשורש ונתגשמו, שייך בהם לשון מאמר, אבל עשרת הדברות שניתנו לישראל שהי' חיבור השי"ת עם ישראל שייך לשון דיבור עכ"ד, ומשמע שכך היתה הכוונה מתחילה שלעומת שהבריאה היתה ע"י ריחוק כטעם המקובלים שהיתה צריכה להיות ע"י צמצום, דאל"ה היתה שוב מתבטלת במציאות, ניתנו לישראל עשרת הדברות לקרב את המרוחק:

176

קע״זוהנה ר"ה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, אך איננו כמו אז שהי' ריחוק שנמתחין שמים וארץ והולכין, אלא אדרבה שזוכין לפנימית המאמרות, וי"ל שזהו שבש"ס ר"ה (ל"ב.) הני עשרה מלכיות כנגד מי וכו' ר' יוסף אמר כנגד עשרת הדברות ור' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות, והיינו שזוכין לפנימית המאמרות והוא כעין עשרת הדברות שהם לקרב הריחוק, ובמדרש ה' אורי זה ר"ה, שכלפי שבראשית נמי מאמר הוא עם מאמר השני יהי אור לא נכתב בהם בפירוש אלא מאמר אחד, כן הם שני ימים טובים של ר"ה שכחד יומא אריכתא דמי לעומת שני מאמרות הראשונים, וזוכין בהם לפנימית שני מאמרות אלו, ע"כ ה' אורי זה ר"ה:

177

קע״חוכן כל עשי"ת יום אחר יום הוא לעומת מאמר אחר מאמר, שזוכין לפנימית המאמר, וע"כ איתא בספה"ק שבעיוהכ"פ מצרפין את כל התפילות של כל השנה ואם יש בהם כדי לצרף תפילה אחת כולם מתקבלים, וה"ט משום דמאמר התשיעי הוא מאמר נעשה אדם, וידוע שמהות האדם היא לחבר כל הבריאה, עליונים ותחתונים, ע"כ ביום התשיעי שזוכין לפנימית מאמר זה, זוכין לבחי' החיבור וצירוף, ע"כ בו מצטרפין כל התפילות, וביוהכ"פ זוכין לפנימית מאמר העשירי שהוא, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהי' לאכלה וגו', א"כ זוכין לפנימית אכילה וע"כ אין בו אכילה גשמית:

178

קע״טולפי האמור שעשי"ת הם לעומת העשרה מאמרות, אבל לא בחיצונית שנחשבת ירידה מרוחנית לגשמית, אלא להיפוך שזוכין לפנימית המאמרות והיא עלי' מגשמית לרוחנית, והוא מעין עשרת הדברות לקרב את המרוחק כנ"ל, ע"כ ניתנו בו הלוחות שהם העשרת הדברות:

179

ק״פמוצאי יו"כ

180

קפ״אענין מוציוהכ"פ והשמחה שעושין בו יש לומר דהנה איתא בספה"ק דסוכות הוא דוגמת בהמ"ק ונתקיים הביאני המלך חדריו, והנה ידוע שקודם בנין בהמ"ק היתה צריכה להיות מקודם מחיית עמלק, שהרי עמלק הוא המפריד ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק, והוא היפוך בנין בהמ"ק שהוא חיבור כל ישראל יחד, כי כולם מתקבצין בבית אחד, ובו חיבור עליונים ותחתונים, ונקרא חדר המטות כברש"י שיר השירים, ולעומת חיבור ישראל יחד בבהמ"ק לעומתן להיפוך מחמת עמלק אין הכסא שלם, ולעומת חיבור עליונים ותחתונים בבהמ"ק להיפוך מחמת עמלק אין השם שלם, וע"כ צריכין מקודם להחליש כחו של עמלק קודם המשכן, וכמ"ש ויחלוש יהושע את עמלק וגו', וקודם בית ראשון הי' מלחמת שאול ודוד, וקודם בית שני הי' ענין המן, וקודם בית השלישי תהי' מחיית עמלק לגמרי, וע"כ קודם סוכות שהוא דוגמת בהמ"ק, צריכין מקודם להחליש כחו של עמלק, וזהו יוהכ"פ, ונשא השעיר זה עשו, את כל עוונותם עוונות תם, וידוע דשורש הרע של עשו הוא עמלק:

181

קפ״בוהנה ישראל בביאתם להר סיני, אמרו ז"ל יומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, דחולשא דאורחא הוא ממלחמת עמלק עכ"ד, וכבר פרשנו דהנה כתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל זה הי' מר"ח כאמרם ז"ל וישכון כבוד ה' וגו' מר"ח, וא"כ היו ישראל צריכין להתלהב ביותר כרשפי אש עד שלא יעצור הגשם של חלושת הדרך, שהרי אפי' בענינים גשמיים כל שתשוקתו אליו ביותר הוא מתגבר על חלישת הטבע כידוע, וא"כ יש לתמוה למה עיכב להם אז חולשא דאורחא, אך הנה אמרו ז"ל בעמלק אשר קרך בדרך צננך והפשירך, ואיתא בספה"ק שהביא בהם בחי' התקררות, וכבר הגדנו ששניהם דבר אחד, שמשום שהביא בהם בחי' התקררות ע"כ מדה במדה נעשו צוננים בפני אחרים ונסתלק הפחד מאומה"ע מפניהם, וע"כ אף שהחליש יהושע את עמלק ואת עמו, מ"מ עדיין נשארה בהם מדת התקררות מעט, וזה הי' גרם שלא התלהבו לקראת מראה נכבד זה כ"כ, ונתנו מקום לחולשא דאורחא:

182

קפ״גויש לומר שבדוגמא זו, אף שביוהכ"פ נחלש כח עמלק כנ"ל, מ"מ עדיין נשארה בחי' התקררות מעט, ואינה נעקרת לגמרי, אלא ע"י השמחה יתירה בחיות גדולה והתלהבות, וזה לא נמצא ביוהכ"פ מחמת שאז הוא זמן וידוי ועציבת רוח, וזה מתקנין במוצאי יוהכ"פ בשמחה יתירה, שעושין מחמת כפרת העוונות, ומדחין לגמרי את כחו של עמלק וקרירותו, ועי"ז יכולין לזכות לבחי' בהמ"ק בחג הסוכות:

183

קפ״דויש לומר עוד, שידוע שמים יסודם קר, וע"כ הקרירות של עמלק מושך מים הזידונים, ומחמת שישראל מסלקין קרירות זה. נהפך למים שמנסכין ע"ג המזבח, מקום שאש אוכל הקרבנות, והיינו שהקרירות נהפכה לרשפי אש שלהבתי', וזהו ענין השמחה שעושין לבית השואבה:

184

קפ״ההאריז"ל יסד בהמבדיל למוצאי יוהכ"פ, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, כי הנה כבר הגדנו שבזוה"ק שמוסף יוהכ"פ מתיחס למשה ועבודת היום מתיחסת לאהרן, וע"כ כל עבודת יוהכ"פ אינה כשירה אלא בו, והנה הוא צירוף שני האחים יחדיו, והיינו משום דיוהכ"פ יום העשירי כולל הכל, דעשר הוא סוף גבול החשבון כידוע, וע"כ נכללו בו משה ואהרן, יחד, וזהו שבמדרש חסד זה אהרן, ואמת זה משה, וכן צדק זה משה ושלום זה אהרן, ע"כ יסד האריז"ל חסד ואמת נפגשו, וכן צדק ושלום נשקו:

185

קפ״וכתיב מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך, הנה עב הוא כבד מלשון עובי והיינו פשעים שהם מזידין והוא פגם המוח והשכל, וענן הוא קל ממנו שאפי' עשן קטורת נקרא ענן כמ"ש (יחזקאל ח' י"א) ועתר ענן הקטורת, וע"כ אמר וכענן חטאתיך, שחטאים אלו השגגות, וכבר אמרנו שחטא השגגות אף שגם לבו לא הי' עמו לעבירה, מ"מ זה מורה שאין הלב מעצמו נמשך לרצון ה', וע"כ נחשב פגם הלב, והנה בעוד עיניו של אדם סתומים והלב אטום אי אפשר לעשות תשובה שלימה, ואפי' מוח ושכל בלי לב נמי כתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וכן להיפוך דעה חסרת מה קנית, אך אחר ר"ה, שכבר הגדנו שבר"ה תיקון השכל וביוהכ"פ מתוקן נמי לבן של ישראל, נמצא שנתקיים מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, אז הוא עיקר הזמן לתשובה, וזהו שובה אלי בסוכות, כי גאלתיך בר"ה ויוהכ"פ, וידוע מ"ש האריז"ל שעיקר תשובה היא עסק התורה היינו לשקע את כל הרעיונות בתורה וביחוד מסכתא סוכה, והמשקע רעיונותיו בה מרוממתו למעלה וזה היא תשובה שלימה:

186