שם משמואל, בלק ה׳Shem MiShmuel, Balak 5
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳וירא בלק בן צפור ובזוה"ק (קצ"ז.) מדייק דוישמע מבעי לי' מהו וירא ראיי' חמא דזמין הוא למנפל בידא דישראל וכו', ועדיין אינו מובן שהכתוב מסיים אשר עשה ישראל לאמורי, ונראה דהנה יש לדקדק דכתיב אשר עשה ישראל ולא אשר עשו, ויש לומר דהנה במדרש והוא יושב ממולי ממלי כתיב כד"א בשם ה' כי אמילם, וברש"י קרובים הם להכריתני, ויש להבין שהרי לא עליהם היו הולכים ומואב ידעו מזה כמו שברש"י פ' בשלח אילי מואב יאחזמו רעד והלוא לא עליהם היו הולכים אלא שהיו מתאוננים ומצטערין על כבודן של ישראל, ומ"מ הרי יודעין שלא יכריתו אותם, וכן יש להבין דברי המדרש ואגרשנו מן הארץ לא הי' מבקש אלא לגרשם, שלא יכנסו לארץ, מה אכפת להו אם יכנסו לארץ או יהיו עוד רועים במדבר, וכאן לא שייך לומר שהיו מצטערין על כבודן של ישראל, שאדרבה הליכת ישראל במדבר היא יותר כבוד לישראל, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים על ישראל אלהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל כיבוש הארץ הי' מלובש בטבע וכבר הי' לעולמים שאומה התגברה על זולתה ולקחו את ארצם ובני עשו ירשו את החורי ומואב את האימים ועמון את זמזומים, אבל הנהגת ישראל במדבר היתה יוצאת מהיקש הטבע לגמרי, ומובן שזה יותר כבוד לישראל, ועוד יש לדקדק בדברי המדרש ויגר מואב שפירש שהם נאגרים לעריהם שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר אוגר בקיץ בן משכיל, ויש להבין מה השמיענו בזה יותר מפשוטו שדבר ידוע שעם המתיראין ממלחמה יחושו מפלט להם בערי מבצר:
2
ג׳ונראה לפרש עפ"י דברי הש"ס נדה (סא.) דאמר מר סיחון ועוג בני אחי' בר שמחזאי הוו, וכבר אמרנו ששני אחים הללו היו בטומאה לעומת משה ואהרן בקדושה, ובמג"ע שסיחון הי' מול ערפו של אהרן ועוג מול ערפו של משה, ויש לפרש הדברים עפ"י מאמר הכתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים, הרי שעורף הוא היפוך הפנים, והנה משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרנותא כבזוה"ק, והיינו שמשה הי' פועל לשום שמו יתברך על בני ישראל וכמ"ש ישא ה' פניו אליך ויחנך, ואהרן הי' מכין את ישראל להיות נוכח ה' פניהם, ושניהם יחד גרמו יחוד הש"י ובני ישראל פנים בפנים, וסיחון ועוג הכניסו כח טומאה בעולם להפריד עליונים מתחתונים עד שיפנו עורף אלו לאלו, והיינו הך שבמדרש הובא ברש"י שהיו המואבים בטוחים על שני מלכים אלו, משום שהי' להם כח גדול בטומאה לעומת משה ואהרן בקדושה, אך אחר שנפלו ביד משה וישראל היו מתמיהין מדוע היתה כזאת, ויצאו לידון שהחסרון הי' מחמת שהם ענפין מתפרדין ואין בהם אחדות, ובמדרש שלא שלח סיחון אחר עוג לעזור לו מפני שהיו גבורים, ומ"מ הרי היו יודעין שישראל מנצחין שלא כדרך הטבע ולמה לא עלה על דעתו לבקש מעוג שיסייעהו, אלא ודאי שחסר להם אחדות היפוך מישראל שהם גוי אחד בארץ, ע"כ היו מתיראים:
3
ד׳אך בעיקר הדבר שהיו יראין מפני בני ישראל ושהיו צריכין לבטוח בסיחון ועוג אינו מובן שהרי לא עליהם היו הולכים כנ"ל, ונראה דהנה ברש"י ריש דברים פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, הם עמון ומואב ושעיר, אף שנצטוינו עליהם שלא לתגר בם מלחמה, היינו שזהו לאחר חטא מרגלים ואלמלא שלחו את המרגלים הי' נגמר כל התיקון והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני שהם עמון ומואב ושעיר, אבל אחר שליחת המרגלים נצטוינו עליהם עד לעתיד כדכתיב בפ' שופטים, וכבר דברנו מזה, ויש לומר עוד טעם לזה דהנה ידוע דעשרה כחות באדם שבעה במדות שבלב ושלשה בשכל, וכנגדן עשר אומות שניתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שבעה מלכי כנען מקבילים לשבע מדות שבלב, וקני וקניזי וקדמוני מקבילים לשלשה שבשכל, והנה ענין המרגלים הי' נסיון גדול לדור דעה כמוהם, שלפי דעתם הי' מהנמנע לעלות, והיו צריכין לבטל את דעתם ושכלם להמשך אחר אמונה פשוטה בה' ובמשה עבדו, ואם היו עושים כן היו זוכין לעומת ביטול דעתם ושכלם לשלימת הדעת והשכל, והיו כל עשרה כחות שבאדם לאחדים נאחזים באור פני מלך חיים, ע"כ היו זוכין לירש כל עשר אומות, כי כיבוש ישראל את ארץ ישראל הוא רק מפאת התאחדות כנס"י, ולעומת שישראל מתאחדין הן בפרט והן בכלל לעומתם זוכין לירש את הארץ, וע"כ כיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, וע"כ אם היו מתאחדין בכל עשרה כחות, הי' ממילא נמי התאחדות הכלל בכל עשר בחינות שבכלל כמפורש בפרשת נצבים, היו יורשין נמי כל עשר עממין, והי' נמי יחוד דור דעה וארץ ישראל והוא חיבור שמים וארץ על מכונם והי' גמר התיקון, אך באשר לא עמדו בנסיונם והי' פירוד בין הדעת והאמונה, נדחה הדור דעה מלכנוס לארץ, ולעומת זה לא ירשו דור באי הארץ אלא שבעה עממין והשלשה אומות ינתנו לישראל רק לעתיד דכתיב כי תשמור את כל המצוה הזאת לעשותה, והיינו כי ששים רבוא אותיות לתורה מקבילים לששים רבוא נשמות, ובשמירת כל התורה זה עצמו היא התאחדות כל ישראל בכלל ובפרט, ע"כ אז ירשו כל העשרה עממין, אך קודם זה בעוד אין התאחדות כל עשר כחות ישראל, וכ"כ העשרה כחות שבאדם שלימים, לא ירשו קני קניזי וקדמוני:
4
ה׳והנה בדברי רש"י פרשת בשלח שאילי מואב ידעו שלא עליהם הם הולכים, הוא לכאורה סתירה לדברי הספרי ריש דברים שבלתי חטא מרגלים היו יורשים תיכף את קני קניזי וקדמוני, אבל יש לומר דהא דידעו שלא עליהם הולכים, אף שהציווי אל תצר את מואב טרם נאמרה, ואם ישראל לא ידעו מאין ידעו הם, מ"מ יש לומר שהוא כעין דברי הש"ס ריש מגילה אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ופירש"י שר של כל אדם מלמעלה, ומזלם מלמעלה הי' רואה את העתיד שאחר חטא המרגלים שלא עליהם הולכים:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש מפני מה נתירא בלק אף שעד כה ידע שלא עליהם הם הולכים, שחשב וכן הוא האמת הטעם שלא עליהם הולכים מפני שחסר ההתאחדות כנ"ל והיו בטוחים על סיחון ועוג היינו על כח הטומאה שלהם לא יניחום להתאחד, אבל אחר שראה שנצחו את סיחון ועוג שהם היו גדולים בטומאה כמו משה ואהרן בקדושה, וע"כ הטעם מפני שסיחון ועוג הם ענפין מתפרדין בלתי כח אחדות, וישראל יש להם כח האחדות, וכל זה הוא עוד קודם שנכנסו לארץ, שארץ ישראל בעצמו הוא המאחד את כל כלל ישראל כמו שכבר דברנו מזה הרבה פעמים ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, א"כ מה יהי' עוד כשיכנסו ישראל לארץ ויתוסף כח האחדות עד שיושלם לגמרי ואז בודאי ירשו כל העשרה עממין, וזה שפירש"י והוא יושב ממלי קרובים הם להכריתנו, אף שכעת קודם ביאתם לארץ אין עוד לירא לשעתו אבל עכ"פ קרובים הם להכריתנו, וזה שאמר ואגרשנו מן הארץ איני מבקש אלא שלא יכנסו לארץ שאם לא יכנסו לארץ עדיין לא ירשו את העשר עממין:
6
ז׳ולפי האמור יתפרש הכתוב וירא בלק בן צפור ראי' חמא וידע דזמין למנפל בידא דישראל, היינו דסוף כל סוף ישתלמו ישראל במדת האחדות ואז יפול בידייהו, את אשר עשה ישראל לאמורי, והפירוש שראה כנ"ל בצירוף מה שעשה, ולשון את יתפרש כמו עם ואמר מה שעשה לשון יחיד ולא כתיב אשר עשו היינו שבכח האחדות שיש להם כעת נמי נצחו לאמורי, וא"כ מובן מה יהי' אחרי שיכנסו לארץ ובודאי זהו שרואה דזמין למנפל בידייהו וימיו לא ימשוכו, ע"כ התעורר לעשות עזר כנגד זה, וזהו ויגר מואב שבמדרש שהיו נאספין לעריהם אין הפירוש להשגב בערי המבצר אלא להתאגד ולהתאסף ולהיות בעצמם אגודה אחת, ותדע שלא פירש כאן ערי מבצר אלא בעריהם ואפי' חצרים במשמע, ויובן עוד מה שאמרו מואב לזקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, היינו בכח הקהלה והתאחדות שלהם, ואף שהם חשבו שנעזרו עזר מעט במה שהיו נאספין לעריהם והתאגדו והתאחדו, מ"מ ילחכו את כל הסביבה והיינו שיכבשו את ארץ ישראל, ואז יכלה גם עליהם את הרעה כנ"ל:
7
ח׳ולפי האמור מובנת תחבולת בלק ועצתו כלשון הכתוב מה יעץ בלק מלך מואב, עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דכחו של בלק בעובדא ובלעם בעינא ובמלולא, והנה ידוע שכח הדיבור שבאדם הוא המאחד את גוף ונפש להיותם לאחדים כמ"ש מהר"ל בפי' דברי חכז"ל כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו, והנה עינא הוא כח המחשבה, וכאשר בלק ובלעם יצטרפו יחד בלעם בעינא שהוא המחשבה ובלק בעובדא, ונוסף לזה כח בלעם שהוא במלולא הוא כח הדיבור אז בודאי יהי' בכחם לעמוד נגד אחדות ישראל ולמנעם שלא יתוספו להתאחד ע"י ארץ ישראל, אך סיכל ה' את עצתם כי תיכף בבוא בלעם נעשה פירוד לבבות והקפדות ותחרות ביניהם, ובמדרש ששיגר בלק לבלעם רק בקר אחד וצאן אחד, התחיל בלעם חורק שניו עליו שהיתה נפשו רחבה אמר כך שלח לי מחר אני נותן מארה בנכסיו של זה, ובאור החיים מאריך בדבר התחרות שהי' ביניהם, וממילא נשארו ענפין מתפרדין ויתפרדו כל פועלי און:
8
ט׳והנה כך היא המדה כשישראל זוכין נוטלין את כח אומה"ע שחשבו לעמוד בו נגדם, והנה איתא ביערות דבש שאז היו עשרת ימי תשובה וזהו שלא כעס באותן הימים שהם ימי רצון לדורות, וע"כ כשנטלו ישראל את כח האחדות מהם באו ליוה"כ שאז מתאחדים ישראל עד שגם ס"ם מעיד שישראל הם גוי אחד בארץ כמו מלאכי השרת ושהשלום מתווך ביניהם, ויש לומר עוד שלולא עון פעור היו באין אז לתכלית האחדות וכמו שיהי' לעת"ל כנ"ל והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני והי' נתקיים, רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ועפי"מ שפירש אדומו"ר הקדוש ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה שממחשבות אלו דווקא תקים עצת ה', שבמה שהם חשבו להשגב שלא יתאחדו ושלא ירשו את ג' אומות האלו, זה עצמו הביאם להתאחד ולירש כנ"ל, אך מחמת עון פעור וחטא זמרי דכתיב ויקרב את המדינית היינו שקירב להקדושה מה שאינו ראוי לקרב ובשביל זה נתקלקל כל האגד, כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ודייק לה מדברי הש"ס דאי לולב צריך אגד אי אגד בי' מין חמישי גרוע ועומד הוא, ובזה יש לפרש דברי התרגום יונתן והם בוכים פתח אוהל מועד שהיו קורין את שמע, והיינו דקשה לו דלכאורה נראה שהיו בוכין כמתיאשין ח"ו וזה לא יתכן לומר על משרע"ה וסייעתו, אך הפי' שהם חשבו לחזור ולתקן האחדות ע"י ק"ש שהוא רמ"ח תיבין נגד רמ"ח אברים שבאדם, אבל פינחס לא נראה לו זה כי ראשונה צריכין להוציא את הטומאה מהמקדש ולהדחות את המקורב בזרוע ואח"כ לחזור ולהתאגד, וע"כ מקודם דחה את הטומאה ואח"כ ויעמוד פינחס ויפלל:
9
י׳והנה שבת היא רזא דאחד, ע"כ אמרו ז"ל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, היינו שמחמת שבת ראשונה כל הרע והחיצוניות ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ואם לא יחזרו ישראל להתגשם בתוך ימי המעשה וכשיגיע לשבת שני' ימצא כחות החיצוניות מודחים עוד משבת שעברה, אז כח שבת שני' מאחדת ומאגדת את ישראל לגמרי ובזה יהיו נגאלין:
10
י״אויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם וגו' כי ברוך הוא, וברש"י א"כ אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא, משל שאומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך, ויש להבין דבמדרש ריש דברים ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אלו הוכיחן בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומה"ע אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל, ע"כ, הרי שרצון הש"י שיברכם בלעם, וכן הוא ברמב"ן שהרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים, עיי"ש, וא"כ מה זה שאמר אינן צריכין לברכתך משל שאומרים לצרעה וכו' שלכאורה הדברים סותרים זא"ז, ונראה עפ"י דברי הש"ס בכורות (ז':) מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן ע"ש, ומשמע דדבש צרעין דאסור משום שממצות אותן מגופן ועיי"ש עוד דאפי' ר' יעקב דאמר טעם אחר בהיתר הדבש לא פליג ע"ז דאין ממצות אותו מגופן, אלא דס"ל דאפ"ה הי' אסור משום יוצא מן הטמא אי לאו קרא, ומ"מ למדנו השינוי שבין דבש דבורים לדבש צרעין שדבש צרעין ממצות אותו מגופן, והנה לכאורה יש להבין מה זה שאמר בלעם א"כ אברכם היתכן ששונא זה שאמרו עליו שהי' שונא יותר מבלק יחפוץ לברכן, ונראה שלכן המשילו בכאן ברכות בלעם לדבש צרעין, והיינו שבלעם אמר שהוא יברכם א"כ יהי' לו חלק בהברכה דומיא דדבש צרעין שממצות אותו מגופן, וא"כ חלק טמא מעורב וטמון בתוך הברכה והגם שבפיו יברך, בקרבו תהי' טמונה הקללה, וכה"ג להיפוך מצינו בש"ס מ"ק (ט':) שהברכה היתה טמונה בלבוש קללה שבפשיטות היתה נראה כקללה אבל בפנימית הפירוש היתה ברכה, והטעם שאמרו בלשון זה כי ידוע שכל דבר שהוא בהעלם יש לו כח ביותר הן לטוב והן ח"ו להיפוך, וכמו תוקף ואריכת גלות אדום מפני שהרע שבו הוא טמון ונעלם ונמשל לחזיר שסימן טומאה שלו היא בפנים, וזה היתה כוונת המברכים בש"ס מ"ק הנ"ל, ולהיפוך לרע היתה כוונת בלעם שהוא יברכם, היינו שהלבוש יהי' ברכה אבל בקרבו ישים ארבו, וזה שאומרים לא מדובשיך ולא מעוקציך היינו שהעוקץ טמא שבדבש הצרעה הוא מה שנתמצה מגופו, [כי בפשיטות אינו מובן שגם דבורה עוקצת אלא הפי' כמו שאמרנו] והכוונה שהיתה שיתברכו ישראל מפי נביא לגוים, היינו שהדיבור יהי' כולו קודש אלא שיעבור דרך פי נביא לגוים וכמ"ש וישם ה' דבר בפ' בלעם, ופי' באור החיים ששם הש"י מחיצה בפיו בין פיו להדיבור, ובזוה"ק (ר"י:) אמר לי' קב"ה רשע את חשיב דעל ידך יהא ויתקיים ברכה בבניי או איפכא לא צריכין אינון לך כמה דאמרין לצרעה וכו' אלא שוב אל בלק וכד תפתח פומך לא יהא ברשותך ולא בפומך תליא מלולא אלא וכה תדבר הרי כה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבני דכד תפתח פומך היא תמלל מילין לאתקיימא על בניי דלא אשביק מילין לך:
11
י״בבמדרש גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלוט בהן שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים ונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"א (ס"ה.) ת"ח האי קץ כל בשר כל רעותי' לאו הוא אלא בבשרא תדיר ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגבי' ועל דא איקרי קץ כל בשר וכד איהו שליט שליט על גופא ולא על נשמתא נשמתא סלקא לאתרה ובשרא אתיהב לאתר דא, וכבר אמרנו הטעם שיש לו שליטה בבשרא משום דבנין גופו של אדם אי אפשר אלא ע"י יצה"ר כדכתיב ובחטא יחמתני אמי, ובש"ס ע"ז אלמלא הם לא באנו לעולם, ובש"ס יומא בעי בעיתא בת יומא ולא משתכחי, וכבזוה"ק ח"א (קל"ז:) מפני מה עקרה היא מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם עיי"ש, ע"כ יש לו חלק בגוי', ובאמצעית החטא שניתנה לו שליטה על האדם אזל בתר דידי' ונאחז בגוף, אך יש להבין איך הגיהנם שולט בנפש, ויש לומר דזוה"ק לא ממעט אלא נשמה שאין בה שום השתוות לגוף אדרבה מתדמת בצד מה להבורא ית"ש כבש"ס ברכות מה הקב"ה רואה ואינו נראה וכו', ובמקובלים שהנשמה איננה נטבעת בהגוף אלא עומדת למעלה ומשלחת זהרורין להגוף, אבל הנפש נאחזת בגוף ובאמצעית הגוף יש לצד הרע אחיזה גם בנפש, וע"כ איתא בזוה"ק שאחר עיכול הבשר נשתכך הדין מהנפש, והנה בלעם שכוונתו להאחיז כחות הרעים בישראל ע"י כישופיו כמו שכבר דברנו מזה ע"כ היתה כוונתו להאחיז בהנפש באמצעית הגוף, ובאם לא הי' לו אחיזה בגוף לא הי' לו שום חשבון להאחיז בנפש, והנה כבר אמרנו דשתי מתנית טובות שזכו ישראל מהעליונים היינו תורה והלוחות, תורה ניתנה להשכל ומיישרת בראשונה את נפש השכלית, והלוחות שהם גוף אבנים והאותיות חקוקים עד שנראו משני עבריהם מקדשים ומיישרים את גוף ישראל, וזהו דברי המדרש מחמת שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם ע"כ בלתי אפשר להאחיז כחות רעות אפי' בגוף, ודו"ק:
12
י״גאת שבעת המזבחות ערכתי, ברש"י שבעה מזבחות אין כתיב כאן אלא שבעת המזבחות אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולם אברהם בנה ארבעה ויצחק בנה אחד ויעקב בנה שתים אחד בשכם ואחד בבית אל, ויש להבין הלוא מצינו ביעקב בנסעו למצרים בבאר שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק ולמה לא קחשיב לי', ונראה דהנה ענין מספר שבעה המזבחות שבנו האבות בודאי לא במקרה היו ובודאי הוא הדבר, דהנה בימי אדה"ר עיקר שכינה בתחתונים היתה, וכשחטאו דור אחר דור חטא אחר חטא נסתלקה השכינה עד רקיע השביעי, וכנגדן עמדו ז' צדיקים מאאע"ה עד מרע"ה והורידו את השכינה לארץ, וע"כ בנו האבות שבעה מזבחות לדוגמא להוריד את השכינה מרקיע השביעי עד למטה לארץ, שאף שעדיין לא הי' זה לכלל העולם עד משרע"ה מ"מ האבות בעצמם השכינה מצוי' אצלם והי' סוד ה' עלי אהלם דוגמת בהמ"ק כמ"ש הרמב"ן, ונראה עוד לומר שענין המזבח וענין הקרבנות שונים המה זה מזה, שענין הקרבנות הוא ממטה למעלה להתקרב להשי"ת, וענין המזבח הוא ממעלה למטה לקבל הקרבנות, והיינו שנשלח משמים אש של מעלה רובץ כארי אוכל קרבנין, וע"כ לדוגמא להוריד השכינה כנ"ל נעשה המזבח שהמזבח בעצמו לבד הקרבנות הוא דוגמא לזה, וע"כ אין מספר להקרבנות שקרבו האבות כמו שיש מספר להמזבחות, והנה בלעם שרצה להתדמות להאבות להוריד ג"כ השכינה לארץ להיות נעבד משבעים אומות, בנה ג"כ לדוגמא שבעה מזבחות, וע"כ לא קחשיב יעקב בבאר שבע ששם לא נאמר מזבח כלל, והטעם י"ל שאז ירדו לגלות היפוך התגלות אלקית בארץ והשכינה ירדה עמו למצרים, והי' הענין האלקי בהתעלמות, ע"כ לא בנה אז מזבח:
13