שם משמואל, בלק ד׳Shem MiShmuel, Balak 4
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳וירא בלק בן צפור וגו' ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל ויאמר מואב וגו' עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו', ויש לדקדק שנאמרו שלשה תוארים על ישראל, העם, בני ישראל, הקהל, ולמה שינה הקרא בלשונו, ונראה דהנה איתא ברמב"ן ויתכן כי מואב לא הי' עליהם מלך והי' העם ירא מאד מפני בני ישראל, ועשו שני דברים שלחו אל זקני מדין לאמור עתה ילחכו הקהל והקימו עליהם המלך הזה בעצת מדין ואחרי כן שלחו כולם אל בלעם במצות המלך עכ"ל, ולפי האמור וירא בלק הוא מאוחר ונכתב קודם והרמב"ן תיקן זה שבלק הי' אחד משרי מואב וגבור חיל ונתעורר בענין זה, וא"כ הא דוירא בלק הי' קודם שהמליכוהו בעוד הי' אחד משרי מואב ואח"כ כתיב ויגר מואב ואח"כ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא שמחמת הפחד המליכוהו, ולפי"ז שלשה עדנים עברו עליהם בראשונה הי' מואב לבדו בלי עטרת מלכם, ואח"כ נתעטרו בבלק מלכם, ואח"כ צרפו להם את בלעם, והנה בזוה"ק כי כחו של בלעם הי' במלולא ובלק בעובדא דידין, ובלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים כי מואב הוא חכמה דקליפה, ועיין קהלת יעקב:
2
ג׳ונראה עוד לומר דהנה ידוע ששלימת ישראל הוא במחשבה דיבור ומעשה, ובזוה"ק שמחשבה בלי מעשה אינה פועלת בעליונים, ולכאורה כלפי לייא הלוא מחשבה היא חלק הנבחר מהאדם שאין בשום בע"ח דוגמתם, אבל בענין המעשה יש גם ביתר בע"ח כח מעשה, וא"כ בענין לעורר בעליונים הי' צריך להיות עיקר ע"י מחשבה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בענין דיבור ומעשה שדיבור מעורר בעליונים יותר ממעשה אך ע"י המעשה ממשיך מהתעוררת ההוא למטה עכת"ד, ולפי"ז אף אנו נאמר שמחשבה דיבור ומעשה הם בסגנון זה, שהמחשבה מעוררת התעוררות למעלה למעלה והמעשה ממשיך מהתעוררת למטה מטה והדיבור הוא ממוצע בין מחשבה למעשה כי בלתי מחשבה וכח שכלי אין דיבור כי תינוק אף שיש לו כלי הדיבור וכן בהמה אף שיש לה כלים לדיבור מ"מ באשר נעדר מהם כח השכלי הדיבור אין בהם, וכן הדיבור צריך לעקימת שפתיו דהוה מעשה, וא"כ יש בהדיבור כח מחשבה וכח מעשה והוא כלול בתרין, ע"כ באמצעות כח הדיבור ממשיך כח המעשה למטה מטה את התעוררות כח המחשבה ומבלעדי כח ממוצע זה אין צירוף למחשבה ומעשה, ובאשר ישראל הם כל עשייתם ועבודתם בכל חלקי האדם וברגש הנפש ובכל החושים וכענין שכתוב כל עצמותי תאמרנה וגו', בזה הם נעשים מושלמים במחשבה דיבור ומעשה, אך גם זאת להיות אדם בעבודתו נתרגש ונתפעל בכל חלקיו במחדו"מ לא דבר נקל הוא, אבל כבר אמרנו במק"א שתוצאות מחדו"מ מנפש רוח ונשמה, נפש בעשי' דיבור ברוח כמו שתרגם לרוח ממללא, נשמה במחשבה, וזה בישראל ירושה משלשת האבות, אברהם במחשבה שהוא הי' הראשון שחקר במחשבתו והשיג האלקות, יצחק במעשה שנעשה כעולה כליל ע"ג המזבח, ויש לומר נמי להיפוך אברהם מדתו גמ"ח שהוא במעשה, יצחק ביראת אלקים כמ"ש ופחד יצחק הי' לי שהוא במחשבה, ושניהם אמת שכלולים זה בזה מיא באשא ואשא במיא, ויעקב הי' יסוד השלמתו בדיבור שהוא אמצעי וכלול בתרין כנ"ל, ובמדרש פ' מקץ מעולם לא יצא מפיו דיבור של בטלה, הגם שכל אחד משלשתם הי' מושלם הן במחשבה הן בדיבור והן במעשה, מ"מ כל אחד הי' לו בחי' מיוחדת ובאמצעותה זכה לכולם, וכענין שאמרו בש"ס שבת אביך במאי זהיר טפי, קיצור הדברים שכל שלשה אלה בישראל מכח שלשת האבות:
3
ד׳ויש לומר שכל פרנסי ישראל היו משפיעים בישראל שלשה בחי' אלה להיות מתאחדים בעבודתם במחדו"מ, והנה פרנס הראשון של ישראל הי' משרע"ה הוא הי' בחי' מחשבה, וע"כ אמר בתחילה לא איש דברים אנכי, ואח"כ כשזכה לתורה זכה לבחי' הדיבור כבמדרש ריש דברים בפ' מרפא לשון עץ חיים, אהרן הוא בעובדא, ושניהם השפיעו בישראל ג' בחי' אלו, וכן לעולם היו בישראל מלך וכ"ג ונביא, מלך הוא בראש כלי המחשבה כמ"ש ראש שבטי ישראל אתה, כ"ג הוא בעובדא, נביא הוא בדיבור כברש"י פ' וארא:
4
ה׳ויש לפרש נמי הא דאמרו ז"ל שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהן מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה, היינו שמלך הוא שלימות המחשבה כנ"ל, כריתת זרעו של עמלק עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב, עכת"ד, וכפי שאמרנו לעיל יעקב הי' יסוד השלמתו בדיבור, ולעומתו הי' עמלק בקליפה, ובכריתת זרעו של עמלק נתעלה בחי' הדיבור בישראל, ולבנות להם בית הבחירה מקום הקרבנות הוא בעשי':
5
ו׳והנה את זה לעומת זה עשה אלקים סיחון ועוג הם נגד משה ואהרן, סיחון לעומת אהרן וכמו שהגדנו כבר, וע"כ כתיב וישמע הכנעני שמע שמת אהרן וחשב שעתה יגבר ידו על ישראל והוא בעשי' וכבש"ס ר"ה דומה לסייח במדבר פירש"י חמור הבר, וידוע שהעשי' מתיחסת לחומר, וזה הי' חמור הבר שמעשיו המטונפות לא היו מן הישוב, עוג מלך הבשן הי' לעומת משרע"ה כמו שהגדנו כבר בשם תקה"ז, וכן הוא במגלה עמוקות שסיחון הי' ממול ערפו של אהרן ועוג ממול ערפו של משה, עכ"ד, וכמו שמשה ואהרן היו משלימים את ישראל במחדו"מ, לעומת זה היו בקליפה סיחון ועוג במדו"מ דקליפה:
6
ז׳והנה אחר שהוכו סיחון ועוג שהיו המואבים בטוחים על כחם הרב בקליפה, חזרו לבקש תחבולה למלאות החסרון שלהם, והנה אמרנו לעיל בשם האריז"ל שמואב חכמה דקליפה שהוא כח המחשבה, ובלק כחו בעובדא ובלעם במלולא, וע"כ מואב כשהוא לבדו הוא כח המחשבה הי' מתירא, כי כמו בקדושה להבדיל במחשבה לבדה אינו נמשך לעוה"ז מהתעוררת כלל, כמו כן לעומתה בקליפה, ע"כ היתה עצתם להמליך עליהם בלק שהוא בעובדא, אך כמו בקדושה בלעדי כח הדיבור שהוא אמצעי אין המעשה ממשיך למטה, כן להבדיל בקליפה עדיין לא היו יכולין לעשות שום דבר עד צרפו אליהם את בלעם שהוא במלולא, וזהו השלשה עדנים שעברו עליהם, תחילה הי' מואב היינו כח המחשבה לבדו ואח"כ כשהמליכו עליהם את בלק הי' להם גם כח העובדא, ואח"כ עם בלעם הי' להם גם כח מלולא:
7
ח׳ולפי האמור יש לפרש השלשה תוארים שתיארו את ישראל, היינו שלשה בחי' אלה שישראל מושלמים בהם, העם הוא בחי' האחרונה מלשון גחלים עוממות בלי אור השכל והוא רק בנפש שהיא בעשי', בני ישראל הוא ישראל סבא שהוא כח המחשבה, קהל הוא קיבוץ והוא כח מלולא דכליל בתרין כנ"ל, והוא בה' מוצאות הפה, ומספר חמשה הוא שלימת הקיבוץ כבמשנה אבות ומנין אפי' חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה:
8
ט׳ולפי"ז יש לפרש הא דאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ, ואינו מובן דמה איכפת להו שאין הארץ שלהם, אך יש לומר דכמו שא"י מאחדת כל ישראל להיותם גוי אחד בארץ כן מאחדת את כל פרט ופרט להיות מחשבה דיבור ומעשה שלו באחדות גמור כנ"ל, וכן בכלל יש צדיקים שעיקר יסודם במחשבה, ויש בדיבור, ויש במעשה, כנ"ל, וא"י מיחדם להיות של זה בזה, ושל זה בזה ומזה התייראו ביותר שהם ענפין מתפרדין ועליהם נאמר יתפרדו כל פועלי און וישראל הם באחדות, ונכנסין לא"י שהוא חיבור כל ישראל בכלל ובפרט, ואז לא יהי' להם תקומה, ע"כ הזדרזו בעצתם קודם כניסתם לארץ:
9
י׳ובאמת שזה כלל גדול שכשישראל כולם באחדות אינן מתייראין משום דבר, וע"כ עם עונש הגלות נספח אליו פירוד לבבות ושנאת חנם, כי בלא"ה לא הי' אפשר להיות גלות כלל, וע"כ ראשית הצרות הי' בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וכענין שפירש"י מגילה (ב':) שבאין חומה הם מופרדים, והוא ביום שבירת הלוחות ועבודת העגל, כי עבודת העגל ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פירוד מש"ס ר"ה בשופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי מחזי כשנים ושלשה שופרות, ומצד זה נמשך שאלהות הרבה איוו להם, וזה גרם שבירת הלוחות שהי' חיבור כתיבת יד קב"ה בחומר אבן, והיו חמשה מול חמשה נגד עשרה כתות ישראל כבפ' נצבים להורות התאחדות כל כיתי ישראל, ומחמת העגל נשתברו הלוחות וממנו נשתאב שנבקעה העיר:
10
י״אוהנה שבת הוא גאולה והיינו משום התאחדות ישראל, דשבת הוא רזא דאחד ונעשו כולם מושלמים במחדו"מ וניתן של זה בזה וזה בזה, וכן מורה מצות שבת, שבת יעשה כולו תורה ודביקות זה שלימות המחשבה, קידוש והבדלה שירות ותשבחות שמרבין בשבת זה שלימות הדיבור, שלשה סעודות הם במעשה:
11
י״בוכן נמי יש לומר שנשאר קצת מהארת שבת בכל השבוע, ציצית הם במעשה וכן כתיב ועשו להם ציצית, ק"ש ותפלה הם בדיבור, תפילין הם במחשבה והוא מלשון ראה פניך לא פללתי שפירושו לא חשבתי, וכן הוא ענין תפילין לשעבד את כל כחות המחשבה שבמוח ולב להש"י:
12
י״גודבר זה ראה בלעם ונפקע עינו ואמר הן עם כלביא יקום פירש"י עומדים משנתם שחרית ומתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית [שהם בעשי'] לקרות שמע [היא במלולא] ולהניח תפילין ]הם במחשבה כנ"ל] ובזה מיושבת קושית שם אפרים למה שינה את הסדר שהרי תפילין קודמים לק"ש והקורא ק"ש בלא תפילין וכו', ולפי דרכנו בדקדוק ובהדרגה נאמר ממטה למעלה מעשה דיבור ומחשבה:
13
י״דויקם בלעם בבוקר ויחבוש וגו', וברש"י אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם וגו', נראה לפרש שכוונתו בהשכמתו משום דאז הוא זמן דאתער חסד בעלמא, באשר טענתו היתה מוטב שיהי' הש"י נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה דווקא, אף שהם בלתי ראוים שהרי הרתיק עליהם לקבל התורה ולא רצו וכמו שפירש מהר"ל שבאשר מהותם הוא היפוך התורה, מ"מ חשב לאתער עליהם בחסד, וזה שברש"י אמר לו הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו היינו שכבש את רחמיו לכבוד ה' זכה שבשביל בניו הש"י כובש את רחמיו מאוה"ע על שהש"י רחמיו על כל מעשיו מ"מ כובש את רחמיו מהם ומתנהג עמהם בדין לדחות את אוה"ע מפני בניו:
14
ט״ווכן יש לפרש לקמן אחר ביאתו לבלק כתיב ויהי בבוקר וגו' אולי יקרה הוי' לקראתי שהוא שם של רחמים, אך כתיב ויקר אלקים שהוא שם של דין, ונדחו אומה"ע ואח"כ וישם הוי' דבר בפי בלעם א"כ הי' הרחמים על ישראל, ונראה שזה הי' תרעומת בלק עליו במה שכוון לשם של רחמים ע"כ באשר לא הי' יכול לבקש רחמים על האומות שב הרחמים על ישראל וזה לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך, ולכאורה בלתי מובן מה מקום הי' לו להתרעם הלוא תיכף בבואו אמר לו אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר, אך הוא הדבר שתחילה אמר אשר ישים אלקים היינו מדת הדין וחשב שבודאי יזכיר עון להתפש, ואם לא ימצא עון שבעבורו תחפוץ מדת הדין דכאו עכ"פ לא תתוסף להם ברכה, אבל באשר הזכיר שם של רחמים, בשביל זה נתוספה להם ברכה, וזה הי' התנצלות בלעם את אשר ישים הוי' בפי, ותיבת ישים הוא עתיד כלומר אפי' כשלא אתכוון אליו כך יהי', ולא בסיבתי הי' הדבר, ובאמת בפרשה שנו' לא כתיב שכוון לשם הוי' אלא שמעצמו כך הי' ויקר הוי' אל בלעם, ויאמר לו בלק מה דיבר הוי', כי הי' מסופק אם כנים דברי בלעם שהוי' ישים בפיו דבר אפי' בלתי יתכוון לרחמים, ושב בלק להתרעם שאף שלא כוון לרחמים מ"מ הרי לא כוון גם לשם של דין ע"כ אמר לו לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלקים וגו' וכן עשה בלעם וישת אל המדבר פניו ובתרגום ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי, וידוע ששם נזכר שם אלקים ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, אך גם זה לא הועיל וכתיב ותהי עליו רוח אלקים, וגדול כוחן של צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת רחמים, ובנבואה זו יש הרבה פרענות לאומה"ע לבד אבדן מלכי כנען שזה נחלת ישראל, אלא מדבר מאבדן שאר אומות יאכל גוים צריו וגו' סתם גוים אף שאינם מז' אומות, וזה עורר במדת הדין שרצה להזכיר על ישראל ונהפך עליהם:
15
ט״זזה שלש רגלים פירש"י רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה, נראה לפרש מה רבותא דמצוה זו יותר מכל המצות, דהנה סומא באחת מעיניו פטור מן הראי', ופירש בנועם אלימלך שמצות ראי' צריכין שתי עינים עין אחת לראות גדלות ה' ועין אחת לראות שפלות עצמו, ומי שיש לו עין אחת וחסר לו כח הראי' בשפלות עצמו פטור מן הראי' שבלתי אפשר לראות גדלות הש"י כי אם לפי מסת ראיית שפלות עצמו, עכת"ד, והנה טענתו של בלעם שמוטב להש"י להיות נעבד משבעים אומות, ובמדרש פ' בא כי תהיין לאיש שתי נשים אחת אהובה זה אומה"ע ואחת שנואה זה ישראל והי' הבן הבכור לשנואה וגו', והפי' שקרא לאומה"ע אהובה ולישראל שנואה פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דהאומות הם אהובים בעיני עצמם, ותמיד דומה בעיניהם שהם צדיקים ויוצאים ידי חובתם למכביר, וישראל הם להיפוך שכל מה שמסגלים מצות ומעש"ט ביותר דומה בעיניהם ביותר שעדיין לא עשו כלום, והם שנואים בעיני עצמם, ונראה דירושה הוא לישראל מאבות הקדושים, אברהם אף אחר מסירת נפשו לכבשן האש וסבל כמה צרות ועינוים עבור הדבקו בהש"י ואיחה את כל באי עולם לא מצא בעצמו שום מעלה ואמר ואנכי עפר ואפר, וביעקב נמי יש לומר דהנה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היות מאברהם ויצחק הי' יניקה לישמעאל ועשו והוא נקרא מצרים אבל נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים שאין לשום אומה יניקה ממנו, והנה במדרש וישלח יעקב מלאכים ממש, והיינו משום שבמדרש שם ששלח לו שיחזור בתשובה ולזה הי' נצרך מלאכים ממש שיביאו לתוך לבו, והמלאכים הם הנבראים ממצות ומעש"ט של יעקב שמכל מצוה נברא מלאך, ובאשר מהותם ממצות ומעש"ט יש בכחם נמי לעורר לבב עשו לתשובה, אך עשו בזדון לבו התגאה עוד יותר, והנה נחשב שעשו הי' לו יניקה מיעקב וא"כ הרי נעשה ליעקב מצרים, עכת"ד, ולי נראה להוסיף עוד דברים שיעקב היצר לו שחשב שמצות ומעש"ט שלו יש בהם פסולת ע"כ לא הצליח בשליחותו, ולא תלה החסרון בזדון עשו אלא בעצמו, וגם זה ירושה הוא לישראל למצוא תמיד במעשיהם הטובים חסרון, והנה מי שהוא שנוא בעיני עצמו ורואה א"ע בלתי ראוי לקרב, ומ"מ מקרבין אותו ומצפין לראותו כאמרם ז"ל עבד שרבו מצפה לראותו, תגדל אצלו השמחה ביותר, ולהיפוך מי שהוא בעיני עצמו ראוי לאותה אצטלא ועוד ליקרה ממנה א"א שיהי' לו שמחה כ"כ בהתקרבו, ולעולם דומה בעיניו שממעטין ביקרו כמו בלעם שכל כבוד שבעולם עוד הי' מעט בעיניו, ובמדרש ויאמר בלעם בלק בן צפור וגו' התחיל מתגאה ואמר אעפ"י שאין אתה מכבדני ואין אתה מוצא לי שם בעולם המלכים מבקשים אותי, הרי שלפי השערתו הי' צריך הקב"ה לכבד אותו ולהוציא לו שם בעולם יותר, אף שהי' בתכלית הטינוף שבא על אתונו, ומובן שא"א שתהי' לו שמחה בהתקרבו אבל ישראל הממעטין עצמם ושנואין בעיני עצמן בעת מקרבין אותם הם שמחים ביותר, וזהו הענין שמחת יו"ט שישראל שמחין מחמת שיש להם שני עינים כנ"ל, ולהיפוך בלעם סומא באחת מעיניו הי', וכן כל האומות כנ"ל, וא"כ מה שישראל חוגגין שלש רגלים וחוגגין הוא לשון שמחה כמ"ש והנם אוכלין ושותין וחוגגין ובזה מורין על ענין זה שיש להם שתי עינים וכנ"ל, וזה שרמז אתה רוצה לעקור אלו ולקרב את אומה"ע שהם להיפוך מזה א"כ אתה אזיל בתר איפכא:
16
י״זמי מנה עפר יעקב וגו' ברש"י אין חשבון במצות שהם מקיימים בעפר לא תחרוש בשור ובחמור לא תזרע כלאים וגו', נראה לפרש שכוונת הרשעים הללו הי' להפריד הגשמיות שלא יהי' בו שום חלק רוחני וקדושה, ויטלו ישראל חלק הרוחני לבד אפי' לישב תחת ענני כבוד ולאכול מן, והם יטלו את הגשמיות מטונף בטנופא דהאי עלמא, וזהו שאמר בלק ואגרשנו מן הארץ ובמדרש שאינו מבקש אלא שלא יכנסו לארץ היפוך הכוונה אלקית לעשות מהגשמיות רוחניות, ושיתקדש גם חומר הארץ, והיינו ע"י שישראל עוסקים בדברים הגשמים בקדושה ובטהרה בזה מכניסים קדושה גם להגשם, והם רצו להכניס כחות הטומאה בכל דברים הגשמיים עד שבלתי אפשר יהי' לישראל להתקדש בעשותם דברים הגשמיים, והנה במדרש לא הניח הקב"ה דבר שלא נתן בו מצוה בא לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור, בא לזרוע לא תזרע כרמך כלאים וכן בכל דבר ודבר, והיינו שמצות התורה שיש בכל דבר ודבר אינם מניחים להתגשם, כי הלכות שבתורה מבערין את כל כחות הרעות המגשמים, וע"כ תמצא שבענינים שהם מגשמים ביותר יש בהם מצות והלכות ביותר, עבודת האדמה מגשמת את האדם כבמדרש שלשה היו להוטין אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת קין נח עזיהו, וע"כ יש מצות רבות והלכות מרובות כל סדר זרעים, וכן סדר נשים ומסכת נדה, וכן טבע הזמן לגשם ניתן כל סדר מועד, וכן משא ומתן ניתן כל סדר נזיקין, לעומת שמצות ספר תורה תפילין ומזוזה וציצית שאין בהם שום הנאת הגוף להתגשם בהן אין בהם אפי' משנה מיוחדת, א"כ מחמת המצות והלכות שמבערין את כחות הרעות, לשוא כל עבודת הרשעים האלה להכניס כחות הטומאה בדברים הגשמיים, וזהו כשראה מצות שהם מקיימין בעפר רפו ידיו ונהפכה הקללה לברכה:
17
י״חויש עוד לומר שכדמיון המצות שהם בדברים המגשמים שאין מניחין להתגשם, כן נמי ביחוד שבת לעומת ימי המעשה, שבטבע העבודה וטרדא בעניני עוה"ז מביאה להתגשם, ואך הנה אמרו ז"ל דכל בציר משבעה ימים הוא עראי, וע"כ ניתן שבת אחת לשבעה כדי שלא יהיו שבעה ימי המעשה יחדיו שיחשב קביעות אלא ששת ימי המעשה לבד שאין בהם קביעות למען לא יתגשמו כ"כ:
18