שם משמואל, בלק ג׳Shem MiShmuel, Balak 3
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳ענין בלק ובלעם שהרמב"ן כתב שמחמת פחדם מישראל עשו המואבים שני דברים המליכו עליהם את בלק והם עם המלך שלחו אל בלעם, ויש לפרש עפ"י דברי הזוה"ק שבלק כחו בעובדא ובלעם במלולא, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' דברים שמואב הוא קליפת חכמה, [הגם שלכאורה יש סתירה לזה מדבריו בפ' וירא, אך המעיין שם יתיישב לו], והנה חכמה היא במחשבה וידוע דמחשבה בלי עובדא אין לה כח לפעול פעולה ממשית ע"כ המליכו עליהם את בלק שהוא בעובדא, אך נתיעצו שוב לשלוח להביא את בלעם, כי הנה ידוע שמשה ואהרן משה במחשבה ואהרן בעובדא, אך באשר שניהם היו כאחד נתהוה מהרכבה זו כח הדיבור כי הדיבור בא מכח השתתפות השכל שבמחשבה והגוף שבעובדא ועקימת שפתיו הוה מעשה, וע"כ נשלמו בהם כל ג' כתות מחשבה דיבור ומעשה, וכבר אמרנו שלעומת משה ואהרן בקדושה היו בקליפה סיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה, ובתקה"ז שעוג הוא בעמודא דאמצעיתא לעומת דרגא דמשה, וממילא לפי"ז סיחון הוא לעומת אהרן, וע"כ כשמת אהרן בא הכנעני מלך ערד שהוא סיחון להלחם, ולפי דברי הש"ס דעמלק הי' ושינה לבוא בלבוש סיחון, מ"מ הפירוש שהתלבש בכחו של סיחון, אך באשר משה כולל הכל נפל הוא גם עוג בידו, ויצא בלק לידון שמה שנפלו בוד משה משום שבמשה ישנם כל הג' כחות מחשבה דיבור ומעשה כנ"ל, משום שהוא כלול גם במדתו של אהרן או אלעזר הכהן הוא במקום אהרן, אבל סיחון ועוג הגם שזה במחשבה וזה בעובדא מ"מ באשר הם ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ע"כ לא נתהוה בהם כח הדיבור, ע"כ לא יכלו לעמוד לפני משה, ע"כ נתיעצו לקרוא לבלעם שכחו במלולא, שמעתה יהי' להם נמי כל הג' כחות מחשבה דיבור מעשה, מואב בלעם ובלק, וזה שאמרו ז"ל אמרו להם אין כחו אלא בפיו אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפיו, ובזה חשבו להתקומם נגד משה וישראל:
2
ג׳ובזוה"ק שבלק שלח לבלעם היות שבלעם היו בו שתי אותיות הראשונות מעמלק, ובלק שתי אותיות האחרונות, יש לפרש דהנה בלעם שהי' כחו במלולא בהכרח לומר שהי' בו גם כח המחשבה, שלא יתכן כח הדיבור בלי כח המחשבה, והנה עמלק ידוע שהוא קוצץ בן קוצץ המפריד בין המוח והלב, היינו שאף שהשכל ישכיל לא יתפעלו מזה המדות שבלב, ופירוד זה יתכן בשלשה אופנים מצד השכל המשפיע שהשכל חלש ולא יאיר לעומק הלב, ומצד המקבל היינו שהלב סגור ואינו מקבל הארת השכל, ויש בשניהם יחד, והם נרמזים באותיותיו של עמלק, שתי אותיות ראשונות ע' מ' הוא מלשון עימום היינו חשכת השכל, ושתי האחרונות ל' ק' מלשון כאשר ילוק הכלב והוא תאוות החומר למלאות תאותו, כי זהו ענין כלב מקבל ואינו משפיע כבש"ס נדרים לאו כלבא אנא דאיתהני מנך ולא מתהנית מנאי ותאוות הלב למלאות חומרו לבד זהו סגור הלב בפני הארת השכל כי מי שהוא להוט אחר תאוותו לבבו אטום וסתום בפני כל חכמה, וע"כ עמלק שהי' תכלית הקיצוץ והפירוד היו בו כל ד' אותיות, והנה בלעם שהי' רע עין שהוא מפאת המחשבה המתיחסת לשכל היו בו שתי אותיות הראשונות, ובלק בעובדא הבא מכח המדות המתיחסים ללב היו בו שתי אותיות האחרונות, ובלעם הי' בו עוד נוספות שהי' בו גם כח הדיבור את אשר תברך וגו', מה שלא הי' לסיחון ועוג שהם ענפין מתפרדין כנ"ל, ויתכן שגם עמלק באשר היו שני כחות הרעים באדם אחד כנ"ל, הי' בו נמי כח הדיבור הבא מהרכבת מוח ולב, כנ"ל, וזהו ששלח לו בלק לבלעם שבשניהם יש כל ד' אותיות עמלק, ויושלמו בהם כל כחות הרעות מחשבה דיבור ומעשה, ויהי' בהם כח להתקומם נגד משה כנ"ל:
3
ד׳והנה ידוע דשבת הוא היפוך כח עמלק, ולעומת שעמלק הוא קליפה המחשכת את השכל ומטמטמת את הלב לעומתו שבת מאיר את עיני השכל ומפתח את סגור הלב והוא זכור ושמור, זכור במוח ושמור בלב, ובאשר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מהרכבת שניהם נשלם גם כח הדיבור, וזהו שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, וע"כ כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וזה שאנו אומרים בקבלת שבת שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו וכו' לשם ולתפארת ולתהלה, לעומת מעשה מחשבה דיבור והבן, ואומרים עוד התנערי מעפר קומי וגו' הוא מה שמשליך מעליו כל טרדות ימי המעשה ונקרע סגור הלב לקבל הארת השבת והוא לעומת שמור שהוא במעשה, ואח"כ אומרים התעוררי כי בא אורך הוא לעומת זכור שהוא במחשבה, וכאשר זוכין לשניהם אז קומי אורי עורי עורי שיר דברי שהוא השלמת כח הדיבור, וכנ"ל:
4
ה׳עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כבר דקדקנו ואמרנו טעם למה לא אמר העם כמו שהזכירם בכל הפרשה וכאן הזכירם בשם קהל, ונראה עוד לומר שעיקר פחדתם הי' מפני כח הכללי שבישראל, שכל האומות הם ענפין מתפרדין וישראל הם גוי אחד בארץ, וע"כ איתא במדרש שאמר ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ כי ארץ ישראל היא המאחדת את הכלל ולא נתערבו עד שעברו את הירדן כמ"ש כמה פעמים בשם מהר"ל, וע"כ אמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו היינו מפני כח הקהילה שבישראל בזה יכולין לנצח את הכל, וכן הוא באמת כשישראל מתאחדין למטה שורה עליהם ענין כנסת ישראל למעלה וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:
5
ו׳ולפי"ז יש לפרש ענין עצתם עצת בלעם עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין לולב אי צריך אגד דכשאגד בי' מין אחר גרוע ועומד הוא היינו דדבר זר מקלקל את כל האגד, והיתה עצת בלעם ובלק להכניס בישראל ע"י כשופם כחות זרים, ובזה תתקלקל ח"ו כל אגודת ישראל, וזה שבזוה"ק שהקב"ה פרש גדפוהי עלייהו, הייינו שלא יהי' ביכולת שום דבר חיצוני להתאחד עמהם:
6
ז׳ובזה יש לפרש דברי המדרש ועתה לכה נא ארה לי מהו ארה לי אוכל אני לשלוט בהם קימעה כאדם שהוא אורה את התאנים, דהנה אמרו ז"ל תאנים אין לקיטתן כאחד, ויש לומר שזה נמשך מפאת כי עץ שאכל אדה"ר תאנה הי' והוא עץ הדעת טו"ר, ובאשר התחברו בו גם חלקי הרע נתקלקל בו כח הכללי וכנ"ל, ע"כ טבעו להוציא פירות יחידים בלתי נגמרים כאחת, וע"כ אמר בלק לשון ארה לרמוז שיהיו בלתי כללים אלא כענין תאנה בלתי לקיטתן כאחת, וכשיהיו כתאנים בודדים שוב יהי' ביכולתו לשלוט בהיחידים לחסרם ח"ו קימעה קימעה:
7
ח׳ובזה יש לפרש הכתוב שאחר שראו שלא פעלו כלום בכישופם כתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו, שלכאורה אינו מובן מה השמיענו שבלק הלך לדרכו, שמעצמו מובן שלא נשאר לעולם עומד על ראש ההר, דבשלמא בלעם צריך לומר ששב למקומו בבושת פנים יחידי כאחד ההדיוטות ולא עמד עוד עם בלק לכבדהו אבל מה השמיענו שבלק הלך לדרכו, ולהנ"ל יש לומר היינו שהלך לדרכו הקדום לחפש עצות איך להכניס בישראל כחות רעות לקלקל אגודתם והוא שליחת הנשים במחנה ישראל, ואף שבלעם השיאם עצה זו נמי יוצדק לומר שהוא הלך לדרכו להוציא לידי פועל:
8
ט׳הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ, פירש"י סיחון ועוג, ויש לפרש נמי דהנה כ"ו דורות הקב"ה זן את העולם בחסדו, ואח"כ זן הקב"ה את העולם לעומת זכות מעשה התחתונים, והנה קבלת השפע מעליונים היא באמצעות השמש שהוא מלך בתחתונים, וכל קבלת השפע מכונה בשם קבלת אור השמש, וזה שאמר רשע זה הנה כסה את עין הארץ, שמעתה אין אור השמש שהוא השפעה מגיע לאומה"ע אלא באמצעות ישראל וניזונין מתמצית, וזהו ממש כאלו עננים מכסין על השמש והאור מגיע להתחתונים באמצעות עננים המסתירים את אור השמש, ולא אמר כלל שקר, שזהו האמת, וע"כ כתיבין מילין אלו בתוה"ק:
9
י׳ויחר אף אלקים כי הולך הוא, והקשו ז"ל הלא הורשה לילך ולמה חרה בו אף ה', ונראה דהנה יש לדקדק דלמה כתיב לשון הוה ולא לשון עבר ככל לשון הפרשה והי' לו לומר הלך הוא, ויש לומר דבא להשמיענו שלא היתה הליכתו מכח שהוקדם לו הרשיון אלא בכל רגע ורגע נתחדש לו רצון, ע"כ יוצדק בו לשון הוה, ועל זה משך עליו חרון אף ה', כי במחשבתו הלך בשביל רצונו ולא מפני הרשיון דווקא, ובגוי נחשבה מחשבה להענש עליו כמעשה, ודו"ק:
10
י״אויאמר בלעם לבלק וגו' אולי יקרה הוי' לקראתי וגו' וילך שפי ויקר אלקים אל בלעם וגו' וישם הוי' דבר בפי בלעם וגו', ויש לדקדק שבלעם הזכיר שם הוי' אולי יקרה הוי' לקראתי, ובמעשה כתיב ויקר אלקים, ואח"כ חזר והזכיר שם הוי' וישם הוי' דבר בפי בלעם, ונראה דהנה כתיב וילך שפי ובמלת שפי רבו הפרושים התרגום ורש"י מפרשים יחידי, והא"ע וכנראה הסכים עמו הרמב"ן שהוא מגזרת קול על שפיים שהלך אל גובה ההר, והא"ע הביא בשם אחרים כי הוא כמו נכאה לבב מגזרת ושפו עצמותיו, והוא מלשון כתיתה ואכות אותו טחון מתרגם ושפית יתי', ונראה כי כן הוא דעת חכז"ל שאמרו ז"ל בלעם חיגר ברגלו אחת הי' שנאמר בו שפי ושמשון בשתי רגלים שנאמר בו שפיפון, ולכל הפרושים אין לו ענין עם מלת שפי זולת לפי' האחרים שבא"ע שהוא מגזרת נכאה לבב והי' זה נכאה ברגלו אחת וזה בשתי רגלים:
11
י״בויש לדקדק מה ענין זה לכאן להשמיענו שהי' חיגר ברגלו, מה שלא השמיענו עד כה:
12
י״גונראה דהנה שם הוי' הוא מהוה כל הנמצאות מאפס המוחלט, וכן כל חידוש הוא אחר העדר משום שכל חידוש מקור מוצאו משם הוי' ב"ה וכמו שמהוה כל הנמצאות מאפס המוחלט כן הוא המדה בכל החידושים שצריך שיוקדם לו האפס, וזה מבואר, ומטעם זה יש לומר דשם הוי' נתחדש רק למשה משום שהוא הי' ענו מאד מכל האדם על פני האדמה והי' בעיני עצמו בתכלית האפס ואין כאמרו ז"ל ואנחנו מה ע"כ משך עליו את הנהגת שם הוי' ב"ה וחידש אותות ומופתים נגלים, מה שלא הי' לאבות הראשונים:
13
י״דוהנה בלעם כשרצה לבטל בחירת ישראל כבמדרש שטען לפני הקב"ה שמוטב שיהי' נעבד משבעים אומות ולא רק מאומה יחידה, הי' מוכרח לדמות עצמו למרע"ה ולמשוך עליו נמי הנהגת שם הוי' ב"ה למען יכול לבוא בטענה שיהי' במקום משה וישראל, אך ידע שפיר שלזכות להנהגה משם הוי' צריכין להיות בעיני עצמו אפס ואין ושבירת הלב בתכלית שיחשב העדר גמור שיחול עליו החידוש כנ"ל, ובאמת הוא הי' היפוך מזה רוח גבוה ונפש רחבה, התחכם הרשע ותפש בעצמו דבר שבאמצעותו יהי' יכול להיות נכאה לבב ויהי' נכנע מאד, ומצא בעצמו שהוא חיגר ברגלו ועי"ז יעורר בעצמו שבירת הלב והכנעה, וזה שכתוב אולי יקרה הוי' לקראתי, וילך שפי, אך באמת שקר וכזב היתה ההכנעה שלו שנשאר גבה לב כמקודם אלא כמו שכתוב בקין יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה, והוא עפ"י דברי רש"י בפסוק מי האנשים האלה עמך, להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, עיי"ש, ובאשר חשב הרשע שאין הקב"ה יודע תעלומות לב, ע"כ חשב שהכנעה כזו בלתי מעומק הלב אלא בחיצונותו תעלה לו, והנה שם אלקים הוא שם הצמצום וההסתר כידוע ואלקים בגמטריא הטבע, וע"כ כמו שהכנעתו היתה רק בחיצונותו והי' רק הסתר וכיסוי למה שבעומק לבו משך נמי עליו את שם זה שהוא שם ההסתר, ובאשר שהוא שם ההסתר ע"כ הוא דין כנודע, וע"כ לעומת שחשב להמשיך עליו שם הוי' כנ"ל משך עליו שם אלקים שהוא דין ונחתם דינו לבאר שחת, וע"כ כתיב ויקר אלקים אל בלעם, אך באשר נצרך שיברך את ישראל בשם הרחמים שהוא שם הוי' כתיב וישם הוי' דבר בפי בלעם שהברכות לברך את ישראל היו בשם הוי', והנה כל המפרשים דברו בזה איך נתן ה' דבריו הקדושים בפי טמא הזה, ולדרכנו יובן עפ"י מאמר הרה"ק אדומו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שהרבותא שממחשבות אלו לעשות להיפוך מרצין הש"י, מן מחשבות אלו דווקא תתקיים עצת ה', והכא נמי שבשביל שבלעם התלבש בהכנעה כגונב דעת העליונה משך עליו שם אלקים והוא שם הדין להרחיק מה שאינו ראוי מן הראוי, זה השם עצמו הפריד את בלעם שלא יהי' לו שום נגיעה בהדיבור שעבר דרך פיו הטמא, והי' חציצה בין פיו הטמא להדיבור, ועבר הדיבור ויצא בטהרה, א"כ ממחשבת טמא הזה נתקיימה עצת הש"י שיתברכו ישראל בשם של הרחמים מפי נביא לגוים:
14
ט״ובילקוט אמר רבי יצחק כתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה' מה ראה ראה שמשה עתיד לברך את ישראל ארבע ברכות והוא הי' ראוי לברך את ישראל שבע ברכות אמר אני מברכן שבע ברכות, ומשה ארבע הרי אחד עשר אמר הקב"ה רשע זה עינו צרה בברכתן של ישראל די שלש ברכות שברכן יבוא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל ויברכם ארבע ברכות וכו', ויש להבין הרי ארבע ברכות יש בפרשתו של בלעם, ולמה לא חשב ברכה הרביעית אראנו ולא עתה וכו' שהיא נבואה לעתיד, ונראה דהנה מה שראוי הי' בלעם לברך שבע ברכות יש לפרש שמספר שבע מקביל לשבעת ימי בראשית, והיינו שתהי' ברכת ה' על איש הישראלי בכל ענין ובכל צד שפונה ובכל מדה ומדה, אך בעיקר הדבר שראוין היו הברכות להאמר ע"י בלעם יש ליתן טעם, ובמדרש אלו ברכן משה היו אומרים אוהבן ברכן, ונראה לפרש שמרע"ה הי' רואה תמיד מעלת ישראל והיו הברכות רק כשהן במעלתן, ע"כ היתה הכוונה ששונאן יברכום שהוא ראה בודאי כל גנאי וכל גנות שאפשר, ואעפי"כ כמו שרואה אותן תחול עליהם הברכה, והנה בלעם הי' רוצה לקללם ועקם ה' את פיו וברכן, והיינו שבלעם רצה להכניס בהן שלשה מדותיו הרעות עין רעה, רוח גבוה, ונפש רחבה, והם שורש קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה הוא קנאה, רוח גבוה הוא כבוד, נפש רחבה הוא תאוה, ובאמצעית מדות רעות אלו, תחול עליהם ח"ו קללה, והנה ג' אלו קנאה תאוה וכבוד הם שורש כל הרע ומהם מסתעפים ע"ז ג"ע שפ"ד שורש כל עבירות שבתורה ובהם נכלל גם כל מדה רעה, אבל נהפכו לטובה היינו שאפי' ח"ו יהיו ישראל בשפלות המצב מאד מעותדים ח"ו ליפול בפח קנאה תאוה וכבוד, יתהפך מצבם להיפוך וישובו לאור באור החיים, וכבר דברנו בזה, ונראה שנהפכו לטובה בזכות תורה ועבודה וגמילות חסדים, תורה שהיא כבוד כאמרם ז"ל כבוד חכמים ינחלו אין כבוד אלא תורה, וזה מוציא מבקשת כבוד המדומה, עבודה מוציאה מן תאוה, שעבודה היא היפוך התאוה, גמילות חסדים הוא היפוך הקנאה, והם נמי שלש מדות טובות שבישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים, ביישנים הוא היפוך המבקש כבוד ושררה, רחמנות על זולתו הוא היפוך התאוה למלאות חומרו לבד, גומלי חסדים היפוך הקנאה, ונראה שזהו ענין ג' ברכות שברכן בלעם, ברכה ראשונה מי מנה עפר יעקב היא לעומת כבוד שישראל אינם מבקשים כבוד המדומה, ולהיפוך אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטין עצמיכם ומקיימין נפשי כעפר לכל תהי', ע"כ זכו לברכה זו ולמצות שהם מקיימין בעפר, וכענין שדרש רבא בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה, ברכה שני' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו ותרגום ושכינת מלכהון ביניהם, והיא היפוך התאוה עמל ואון אלא תאותן של ישראל הוא הקב"ה שכינת מלכהון, ברכה שלישית יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, זו היפוך הקנאה, כי אין מים אלא תורה שישראל עתידין להשקות מתורתם וללמד דעת את כל באי עולם, וזה וזרעו במים רבים ומים רבים אלו האומות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וזה היפוך מדת המקנא שאינו יכול לסבול לראות השלמת זולתו, וישראל הם טובי עין להשלים אפי' אותם שהיו מתנגדים להם:
15
ט״זומעתה יובן מה שמחמת צרת עינו של בלעם לא ניתנו כל שבע ברכות על ידו אלא שלשה אלה שהם מקבילים לטבע ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים כנ"ל, אבל כל השבע באשר לא מצינו שיהיו ישראל שלמים מחמת טבעם בכל המדות, אולי צרת עינו של בלעם לא ינתנום להתהפך לטוב כמו אלו שלשה שהם קנין וטבע ישראל, ומ"מ באשר אלו שלשה הם שורש הכל, אחר השורש נגרר הכל, ואמר הקב"ה שדי באלו השלשה, אלא משה שעינו יפה בברכתן של ישראל יברכן ד' ברכות, וד' ברכות הם מקבילין לד' רוחות העולם וניתן לישראל כח לעמוד נגד ד' מלכיות, כי טובת עין של משה הכניס ברכה לישראל אפי' במקומות הנמוכין רחוק משורש האחדות ואפי' בהיותם נתונים דייש לד' מלכיות, גם שם ברכת ה' חופפת עליהם להצילם לעודדם ולחזקם:
16
י״זולפי האמור שכל ענין ברכת בלעם היא מחמת שרצה להכניס בהם ג' מדותיו הרעות ונהפכו לברכה בזכות ישראל, מובן ממילא שנבואה הרביעית העתידה שלא הי' בלעם מתכוין לה, ומדברת רק מעתידות כאמרו אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, ולא באה ע"י התהפכות כנ"ל אין לה ענין להצטרף עם שלש הקודמות:
17