שם משמואל, בלק ז׳Shem MiShmuel, Balak 7
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה "ישראל" לאמורי ויגר מואב מפני "העם" מאד כי רב הוא וגו' עתה ילחכו "הקהל" את כל סביבותינו, יש להתבונן בשינוי השמות ישראל, העם, הקהל, וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, דהנה בש"ס נדה דסיחון ועוג תרי אחי הוי, וכבר אמרנו שהני תרי אחי בטומאה הם לעומת משה ואהרן תרי אחי בקדושה, כי את זלע"ז עשה האלקים, וכן מצאתי במג"ע דסיחון מול ערפו של אהרן ועוג מול ערפו של משה, והפירוש דהנה במרע"ה כתיב אשר ידעו ה' פנים אל פנים, וכן כתיב אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, וידוע שנראה אותיות אהרן, והיינו דענני כבוד בזכות אהרן, ושני אחים הקדושים האלו המשיכו בישראל מדת הפנים, היינו להיות נוכח ה' דרכם בתורה ועבודה בהתלהבות ורגש הנפש, ולא בבחי' אחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי, וכעושה לפטור א"ע מחובו, אלא בתכלית הרצון והשתוקקות, מרע"ה בתורה, ואהרן בעבודה, וסיחון ועוג היו לעומתם בטומאה, וכענין שכתוב כי פנו אלי עורף ולא פנים, והם כחות חיצוניות המחשיכים את השכל מלהאיר ומטמטמים את הלב מלקבל, ואפי' הבא לעסוק בתורה ועבודה יהי' בבחי' עורף, סיחון בענין עבודה מול ערפו של אהרן, ועוג בענין התורה מול ערפו של משה, וע"כ כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, חשב סיחון שהוא מול ערפו של אהרן להתגבר, ולפי דברי הש"ס דעמלק הי', מ"מ כששינה כסות ולשון ובא בתואר סיחון היינו שהתלבש בכחו של סיחון, אך באשר כולם חזרו בזכות משה ע"כ התגבר משה והכניס בישראל חיות חדש, וזהו וידר ישראל נדר, וענין נדר איתא בספה"ק נוטריקון נ' דר, היינו אחיזה בשער החמשים, וזהו שבמדרש וידר ישראל ישראל סבא שהוא מקור החיים והבן, ויש עוד לומר כי בזוה"ק ישראל שיר אל, שיר משמאלא אל מימינא, והוא גרם בישראל קיבוץ כל הכחות יחד, והוא בחי' הפנים כמובן:
2
ג׳ולפי דברינו יתפרשו לנו דברי רש"י בפ' חקת בפסוק ולא נתן סיחון, לפי שכל מלכי כנען היו מעלים לו מס שהי' שומרם שלא יעברו עליהם גייסות כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך עכ"ל, והנה מה שאמר שהי' שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, אין הפירוש גייסות דעלמא, שהרי מלכי כנען היו מופלגים בגבורתם, וכמו שאמרו המרגלים אפם כי עז העם וגו' וכמו שאמר מרע"ה בפ' עקב אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק, וגם הערים היו בצורות בשמים, והיתכן שהיו עוד צריכין לשמירה מפני גייסות דעלמא שאינן מופלגים בגבורתם כמותם, ובוודאי שפירושו גייסות דישראל שנפל פחדם עליהם כמ"ש נמוגו כל יושבי כנען, וכמו שנראה מסיום המאמר אלא לשמרם "מפניכם", והיינו שמירה רוחניות, כי ידוע שז' מלכי כנען רומזים לז' מדות הרעות, ולכבוש ז' מלכי כנען הי' נצרך לשרש מקודם את ז' מדות הרעות ולהפכם לטוב, ובזה היו מכניעים את שריהם מלמעלה ויפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה בגשמיות, אך להפוך את המדות לטוב אי אפשר אלא בחיות ורגש הנפש חזק מאד, שמבלעדי זה אי אפשר שיפעול על המדות להפכם לטוב, דוגמא לדבר אבר מת אינו מוליד, וזהו שסיחון ועוג הי' שומרם, היינו בכח הטומאה שבהם, להיות בבחי' אחוריים כמ"ש כי פנו אני עורף ולא פנים וכמאן דשדי בתר כתפוי כנ"ל, הן בתורה והן בעבודה, אך מרע"ה שהי' בבחי' פנים כמ"ש אשר ידעו ה' פנים אל פנים, הכניס מדה זו בישראל כנ"ל הן בתורה והן בעבודה, וע"כ כבש את סיחון ואת עוג שהיו שניהם יחד לעומתו בטומאה, וזהו וירא בלק בן צפור את אשר עשה "ישראל" לאמורי, היינו בכח שם ישראל ישראל סבא שהוא מקור החיים וכנ"ל, בכח זה דחו את סיחון ועוג שהם בחי' העורף, וכדאיתא בזוה"ק וירא בלק ולא כתיב וישמע דחמא במשקופי דחכמתא, ולפי דרכינו ראה הכח שם ישראל שהוא העשה לאמורי, וע"כ כתיב נמי אשר עשה ולא אשר עשו, אך המון מואב לא השכילו זה, וחשבם לעם פשוט אלא שנצחו מחמת כי רב הוא, או כפירוש הזוה"ק בגין רב עילאה דאזיל בהו, וזהו ויגר מואב מפני "העם" כי רב הוא:
3
ד׳והנה כל זה הי' בעוד מרע"ה קיים, שהוא בבחי' הפנים כמ"ש אשר ידעו ה' פא"פ, וזולתו לא הי' בכחו לנצח את שני מלכי האמורי אלו, ובאשר שכבר יצאה הגזירה שלא יכנס משה לארץ איננו רחוק לומר שבלק וזקני מדין להם דבר יגונב שלא יכנס משה לארץ, אבל מ"מ זה עוד לא הרגיעה את רוחם, כי כבר נעשו ישראל קהל אחד, היינו שלעומת שכל אחד מישראל מאסף כל כחות נפשו כאחד בעבודת השי"ת, הן כחות השכליים בתורה והן כחות הנפשיים בעבודה והם לאחדים בידם, לעומתם נתאחדים כל עדת ישראל גם בכלל, כי בעוד אין הפרטים בעצמם מתאחדים בכל כחות נפשם, אי אפשר שהכלל יתאחדו להיות כאיש אחד בלב אחד, כי אין בכלל אלא מה שבפרט, וע"כ זולת בסיני היו כל החניות במחלוקת, אלא ע"י שהפרטים הם מתאחדים בכחות השכל וכחות הנפש לאביהן שבשמים, וזהו שאמרו אז נעשה ונשמע שמורה על ענין זה כמו שהגדנו במק"א, לעומת זה מתאחד גם כלל ישראל עליא ואיתכלייא והם כאיש אחד חברים, וזה הי' פרי מרע"ה שנטע שורש זה בישראל להיות בבחי' פנים כנ"ל, ובזה היישירם לכנוס לארץ שיהא הארץ מאחדם, כאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, ובכח בחי' הפנים זה שבהם הם קהל אחד, ושוב אין דבר עומד בפניהם למנעם מלהפוך את שבע מדות הרעות לטוב ולכבוש את שבע מלכי כנען כנ"ל, וזהו עתה ילחכו "הקהל" את כל סביבותינו, ומעתה מבואר ענין שינוי השמות, ישראל, עם, קהל:
4
ה׳והנה עצו עצה לחבר עמהם את בלעם, דבזוה"ק דבלק בקסם בעובדא דידין ובלעם בעינוי ובמלולא, ובהתחברם יחד יהי' להם כח גדול מעין סיחון ועוג, ובאשר בהכניסתם לארץ לא יהי' משה עמהם, חשבו שאז יהי' כחם בכישופם להכניס בהם כחות רעות למנוע את ישראל להיות בבחי' פנים כנ"ל, ואף שידעו שבעוד משה עמהם לא יהי' ביכולתם לעמוד נגדו, מ"מ חשבו שבאם לא יועיל עכשיו יועיל לאחר פטירתו של משה, וכן משמע במדרש בפסוק ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו א"ל בלק הואיל ואינך יכול ליגע בהן מפני משה משמשן ראה זה שעומד אחריו מה יהי', א"ל אף הוא קשה כמותו ותרועת מלך בו תוקע ומריע ומפיל חומה, ע"כ, וש"מ שכוונת הרשעים האלו שהקללה תועיל על לאחר זמן אחר פטירתו של משה, למנוע מהם להיות בבחי' פנים, ואז שוב לא יהי' בכח ישראל לכבוש את ז' אומות כנ"ל, וזהו ואגרשנו מן הארץ, ובמדרש שלא הי' מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ:
5
ו׳ולפי דרכינו זה יתפרשו לנו דברי המדרש בפסוק ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים ע"כ, ואינו מובן מה שייכות ענין הלוחות שמזה ומזה הם כתובים לענין שלא יכול לשלוט בהם, אך לפי דרכינו יש לפרש דהנה פירוש כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים פירשו המפורשים וכן הוא בזוה"ק שהי' הדיבור נחקק בהלוח מעבר אל עבר, ואף שלפי השערת הדעת הי' צריך להיות נראים האותיות מעבר השני מהופכים, מ"מ נעשה בו נס והי' נקרא מעבר השני כמו בעבר זה, ויש להבין נס זה למה הי' בא, ונסים אין נעשים למגן אלא לצורך, וי"ל שהתועלת בזה שיהי' הכל בבחי' פנים ולא בבחי' אחוריים, ונעשים דוגמא ללבות ישראל שיהיו עומדים תמיד בבחי' פנים ונוכח ה' דרכם, ובאמת שזה עצמו הי' שמירה מעולה מהחיצונים שאין להם אחיזה אלא בבחי' אחוריים כנודע במקובלים, הגם שהוא ס"ת ואין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש עפ"י פשוט דכל התהוות החיצונים הוא מחמת ההסתר והצמצום כי באמת אין עוד מלבדו, אלא שמחמת ההסתר וההעלם יכולים להיות מדמים עצמם ליש ונפרד, אך כשמאיר בחי' הפנים וכענין שכתוב ישא ה' פניו אליך וגו' ממילא נסתלק כח החיצונים, וע"כ בלעם שרצה להכניס בהם כחות רעות למנוע את ישראל מלהיות בבחי' פנים, נאמר לו שאינו יכול, שהרי יש בידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, שזה מועיל ללבות ישראל שיהיו בבחי' פנים ולא בבחי' אחוריים, וע"כ אף כשיפטור משה נמי הלוחות מועילים להם לענין זה, וממילא זהו שמירה בפני כחות חיצונים, וישארו תמיד בבחי' פנים, וכמו שהעיד עליהם בנביאתו בפסוק הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וברש"י כשהם עומדים משנתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות ללבוש ציצית ולקרוא את שמע ולהניח תפילין, על היפוך אמרם ז"ל ואותי השלכת אחר גיוך לאחר שאכל ושתה ונתגאה יקבל עליו עול מלכות שמים, וישראל הם בהיפוך מזה אלא כשהם עומדין משנתן שחרית הם מתגברין לחטוף את המצוות ולשון לחטוף הוא בזריזות והוא בחי' פנים כנ"ל:
6
ז׳ויצא לנו מזה לימוד גדול לכל איש, היות ידוע שכמה וכמה מזיקים רודפים אחר האיש לבלבלו ולהממו, ובמדרש אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין, אך במה שאדם מתעורר בתורה ומצוות בהתלהבות וברגש הנפש, ויהי' לבו מגעגע אחריהם שיבוא לידו, וכלשון הכוזרי שיהי' הזמן ההוא [בעסקו בתורה ובמצוות] לב הזמן ופריו, והוא בחי' פנים כנ"ל, זהו שמירה מועילה בפני כחות החיצונים, ויותר מהמה מובן אשר שבת שהוא אהבה ורצון צריך להיות הזמן מוקדש לשמים כי הוא באמת לב הזמן ופריו, וכשהגיע יום השבת צריך האדם לראות א"ע כאילו עומד משנתו שחרית ויתעורר לחטוף את המצוות, וזהו שמירה מועילה לששת ימי המעשה הבאים, וכמו חטיפת המצוות שחרית שמועילה ושומרת לכל היום כולו, כן שבת לששת ימי המעשה הבאים, כי שבת יש בו שתי בחי' יום שביעי לימי חול העברו וראשון לימים הבאים, וכבר דברנו מזה:
7
ח׳ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי, וברש"י כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו, אם כי הדברים נראים רחוקים מפשט הכתוב, מ"מ כך מוכרח מלשון הכתוב, כי לשון יוסף איננו נופל על דבר מחודש לגמרי אלא הוספה על מה שהי' מכבר, והנה בפעם הראשונה כתיב ויבא אלקים אל בלעם, ואם הי' בא לומר הוספה על פעם הראשונה היל"ל מה יוסף אלקים, ומדקאמר מה יוסף ה' לדבר, בהכרח שנזרקה נבואה מפיו שהשי"ת יוסף על מה שדיבר כבר, היינו שה' דיבר טוב על ישראל וברכתו עליהם מכבר ועתה יוסף ה' לעשות ככה לדבר עמי אודותם אך טוב וברכות לישראל:
8
ט׳ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו, וברש"י אמר הקב"ה כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ויש להבין דאם הי' חבישת שניהם בסוג אחד לעשות רצון קונם הי' צודק הלשון כבר קדמך אברהם, היינו שקדם וזכה, אבל מאחר ששניהם אינן בסוג אחד זה לעשות רצון קונו, וזה לעשות נגד רצונו כמ"ש וילך עם שרי מואב שפירש"י לבו כלבם שוה, איך שייך לומר כבר קדמך:
9
י׳ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש שטען בלעם מוטב שיהי' הקב"ה נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה לבד, ובאמת שלעתיד כתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וזה תכלית המקוה שימלא כבוד ה' את כל הארץ וישמח ה' במעשיו, וכמו שאנו אומרים ע"כ נקוה לך וכו' וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ, והנה בלעם אחר שראה שלא הורשה לקלל והבין אהבת ה' לעמו ישראל בא במחתרת, והיינו שטען מוטב שיהי' הקב"ה נעבד מכל שבעים אומות, ולכאורה אין בזה דבר רע ואדרבה, אך זה הי' צודק באם היתה כוונתו לצורך גבוה, אבל הרשע זה לא היתה כוונתו אלא שעי"ז חשב שתתקרר מעט אהבת ה' לעמו ישראל אחר שיהיו לו אוהבים אחרים ושוב תהי' ביכולתו לקלל את ישראל, ומ"מ לא הי' טפש כ"כ לחשוב שהשי"ת לא יבין כוונתו הנעלמת וכמתעתע יהי' בעיני ה', ובהכרח שבשעת אמרו דברים האלו הפשיט א"ע מכל מחשבה צדדית וחשב רק לקרב את כל האומות ומחשבה רעה שהיתה לו בזה היתה כ"כ נעלמת עד שלא הי' מכיר בה אלא השי"ת לבדו היודע תעלומות לב ואפי' מלאך לא ידע מזה, ואפשר שאפי' בלעם בעצמו לא הי' ידע בה, הגם שלאו כל אדם יכול להפשיט עצמו כ"כ, הרשע הזה הי' לו כחות עצומים, ובפרדר"א שבמלחמת מדין בשעה שפרח עם מלכי מדין באויר ע"י כישוף קידש את שתי ידיו כשתי לוחות, וע"כ איננו רחוק שהי' ביכולתו להפשיט עצמו ממחשבתו הרעה לשעתו, וע"כ הי' נראה כאלו השכים בבוקר בזריזות לעשות מצוה רבה, אך השי"ת היודע תעלומות לב, א"ל רשע כבר קדמך אברהם, היינו קדימת מעלה ששם הי' מחשבה טהורה נקי' לעשות רצון קונו, אבל מצוות רשע זה מתוכה סרוח, וזה לימוד לאדם לפרוש לעצמו עתים מיוחדים להתבונן היטב אפי' במעש"ט שלו אף שלפי שטחיות הענין נראין נקיים ובמחשבה טהורה צלולה, מ"מ אולי בתוכו נצפון גם כוונה צדדית שבהשקפה ראשונה גם בעצמו אינו מכיר בה, וזה דבר המסור ללב נבון משכיל דורש את ה':
10
י״אותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ברש"י אמר רשע זה הניח כלי אומנתו שכלי זיין של אוה"ע בחרב והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם אף אני אתפוס את שלו ואבוא עליו באומנותו וכן הי' סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ויש להבין מה נ"מ באיזה מיתה יומת, וא"ת שאחת מהם קלה ואחת חמורה, יקשה ממנ"פ אם חרב חמור הרי הוא רצה להזיק את ישראל בקלה למה יהי' נידון בחמורה, ואם פיו חמור וחרב קלה הימנה א"כ אתגורי איתגר:
11
י״בונראה דהנה מלחמת ישראל בפיהם היינו שבתפלה שבפיהם מושכים את חלקי הקדושה שהיו מפוזרות בין האויבים שזה היתה כל חייתם והוא מלחמה פנימיות ואז החיצוניות ממילא נופלים פגרים מתים, והאומות מלחמתם בחרב, היינו בחיצונית, שהחרב פועל בהגוף, ובחורבן הגוף שהוא החיצונית ממילא נסתלק הפנימית, בקיצור הדברים, כשישראל נוצחים שולטים בהנפש, ואוה"ע כאשר ח"ו נוצחים הם שולטים בהגוף, והנה בלעם מחשבתו הרעה היתה להכניס בישראל בפנימיותם כחות רעות ע"י כישוף, שבשביל זה תסתלק קדושה פנימית כאשר לא תוכל לסבול כדאיתא בזוה"ק, ובליקוטי תורה מהאריז"ל בענין מיתה שמחמת שבאין כחות הטומאה באדם, אז הנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, וע"ז הי' עונשו שלא לבד סילוק החיות הפנימי שהגוף נעשה אפס ואין מדבר וצי', אלא שנעשה גופו מקור משחת כבזוה"ק שנעשה מבשרו ומעצמותיו נחשים מזוהמים משונים, ומיתתו היתה בחרב שהי' חקוק בו צורת נחש כבזוה"ק, וזה פעל על גופו כנ"ל:
12
י״גברש"י מה ראה המלאך לעמוד בשלשה מקומות סימני אבות הראהו, זה שלש רגלים רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים עכ"ל, ונראה ששניהם דבר אחד עפ"י מה דאיתא במדרש ששלש רגלים הם בזכות ג' אבות, וידועין עוד דברי מהר"ל דהא דעל שלשה דברים העולם עומד תורה ועבודה וגמ"ח שהם לעומת ג' אבות, וי"ל דהיינו הך דשלש רגלים, שבועות הוא תורה, פסח הוא עבודה כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, ונראה עוד עפ"י דברי הש"ס קידושין כ"ב: דעבודת עבד לרבו היא כשזה נהנה וזה מצטער אבל לא כשזה וזה נהנה, וכן י"ל נמי בעבודת השי"ת ששם עבודה במוחלט איננה נקראת רק כשאינו יודע טעמו של דבר, ובעיניו נראה להיפוך, דאם יודע טעמו של דבר הרי יודע שא"א להיות באופן אחר, וכ"ש כשטועם טעם מתיקת טעמי המצוות הרי זה נהנה וזה נהנה, ושוב א"א שיקרא עבודת עבד, אלא כשגוף הדבר זר בעיניו ומ"מ הוא עושה בהתלהבות יתירה ובאהבה וחשק נמרץ מחמת שזהו מצוות השי"ת, זהו נקרא עבודה בהחלט, וזה הי' ענין ישראל ביצי"מ שהיתה היציאה למדבר שממה בלי מזון מחי' זר בעיניהם מאד ואעפי"כ רצו אחר הקב"ה באהבה, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, וגם גוף קרבן פסח לכתחילה הי' דבר זר, כי עדיין היו משועבדים תחת יד מצרים, והן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ומה יענו עוד כשיאמרו המצרים לכו זבחו לאלקיכם בארץ, ואעפי"כ לא הרהרו אחר מצוות ה' וילכו ויעשו וגו' זהו עבודת עבד, וע"כ פסח הוא עבודה, סוכות הוא גמ"ח והיינו כאמרם ז"ל יעשו כולם אגודה א' ויבואו אלו ויכפרו על אלו, והיינו דכל אחד מוסר את כל זכיותיו לציבור ובשביל זה מכפרים אלו על אלו, ומובן שזה ענין יותר גדול כמה וכמה מגמ"ח בגופו ובממונו, ובפשיטות נמי שאז הוא זמן מתנת עניים, ע"כ יו"ט של סוכות הוא גמ"ח וכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, ובכלל זה הם מדותיו של אאע"ה עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפילה, עין טובה היא יסוד מדת גמ"ח שמאחר שמביט על חבירו בעין טובה הוא מתמלא חמלה על חבירו ומתרצה להושיעו במה שיכול, רוח נמוכה היא יסוד התורה כאמרם ז"ל למה נמשלה תורה למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך כן ד"ת מניחין מי שרוחו גבוה וכו', נפש שפלה היא יסוד עבודה, כי פירוש נפש שפלה שאיננה להוטה אחר התאוה כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ואיש כזה הוא מטה שכמו לסבול כמובן:
13
י״דוהנה היפוך מזה הם ג' מדות רעות של בלעם הרשע, עין רעה, ורוח גבוה, ונפש רחבה, עין רעה בשל אחרים היא היפוך לגמרי מגמ"ח שגומל מטובו לאחרים, רוח גבוה הוא היפוך מתורה שאינה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו, נפש רחבה שפירושו בעל תאוה היא היפוך מעבודה, שבעל תאוה אינו יכול לסבול ולשאת עליו עול עבודה:
14
ט״ווזהו שנרמז לבלעם שיבין וישכיל ויערוך א"ע נגד מי הוא עומד, נגד בני שלשה אבות שהורישו לבניהם חגיגת שלש רגלים, שענינם תכלית הטובה שכל העולם עומד עליהם, והוא מדותיו לגמרי להיפוך, א"כ הוא העדר העולם, ולמה זה הבל ייגע לעמוד תכלית ההעדר נגד תכלית המציאות, והיא לא תצלח:
15